נצח ישראל מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · נצח ישראל · מט · >>

אמר יהודה, בן לאדוני אבי בצלאל זכרונו לברכה ה"ה: הנחמות העתידים לבוא על ישראל ועל ירושלים, אל יעלה על דעתך ואל יבוא במחשבתך, דבר שהוא מחשבת און, שאפשר הס[י]פור, ויבוא בהם הדיבור על שפתי בן אדם, ואף שישלוט בהם המחשבה, ויתפוס בו הרעיון עניין הנחמה. כי דבר זה אי אפשר, והוא מן הנמנעות. ואם יבוא בדעתך ויעלה דבר זה על מחשבתך, תשים לנגדך ואל יסור מעיניך הצרות אשר היו בעם ה'. וכי אפשר שיבא בהם המספר וישלוט בהם המחשבה? עד כאשר ישים האדם המחשבה על זה, הלא ישתומם, ורעיוניו יבהלו, ולבו ידום ויחר(ו)[י]ש בקרבו. כי אם יהיו נאמרים בסיפור, לא ייפול בהם אמונה בלב, ויאמר האומר הלא זה דברי חידה ולא היה, אך ממשיל משלים הוא. ואם היינו חס ושלום מזרע זרים, לא זרח כבוד ה' אלהי ישראל עלינו, ולא ראינו אור תורת אלהינו, היו הדברים קשים להאמין, את אשר עבר על נפשנו בגלות ועד עתה.

אך אנחנו בני אברהם, תולדות יצחק, צאצאי יעקב, זרע קדושים שורש אמת, כי לפי הדעת והשכל, אם יבואו עליו כל העובדי כוכבים ומזלות שבעולם, מבלי יכולת (לזוז) [להזיז] האילן הזה הבנוי על שרשי האמת, תקוע בארץ, ועל יובל ישלח, שרשיו מתפשטין בכל רוחות העולם, שתול על פלגי מים היוצאים מן העדן. המשפט נותן והדעת מחייב שלא יעקר[ו] אותו, ולא ישלוט בו יד האדם (לזוז) [להזיז] אותו ממקומו, ולא יבואו עליו בצורת. אף אהבת עולם אהב עמו לתת להם חקים ומשפטים, לא עשה כן לכל גוי. עם עוללים ויונקים דיבר, ולעיני אמהותיו נגלה כבודו, והיו בשלום סכו ומעונתו בציון. זנח מרכבת כבודו, ומחשמלי זוהר ירד, גם שמים לא זכו בעיניו, ובמלאכיו ישים תהלה, ובין מצוקי ארץ ישב, נפלאת הוא בעיני כל באי עולם.

ועתה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו בו שלטו ערלים, בו נכנסו טמאים, נתנו שממה בחמודותיו לאל זר, הבלי הגוים כבדוהו, ולקדישין עליונים חלקו בהם דינין. אלו נהרגין, ואלו נשרפין, גם אלו הלוקין והגולין, זה ימים ועידן עדנין. גם שם לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, לא נתנו להם אדמה טמאה לשבת ולנחלה, ויתהלכו מגוי אל גוי. לא היה אומה ולשון אשר לא עלה עולם עליהם, עד כי השביעו נפשם מהם, והיה להם לזרא, ותקיא נפשם גם אותם, ובזה הלכו מדחי אל דחי, ונדחו עד קצה השמים. ועתה אם בריאה יברא ה', שמים וארץ חדשה, אין לנו לשבת ומקום לנוח, עד אשר אל אשר בשם בני אל חי נקראו, אומרים "סורו סורו טמא אל תגעו". בשבתם א[י]תם נתנו עליהם חוקים חדשים מקרוב באו. הלא בתורת משה עבד ה': לשום לבניו פאר על ראשם לכבוד ולתפארת, ונגד לבם חותם הקודש, ובבגדיהם צבע כסא הכבוד, והכל לפאר, ולהדר, ולרומם, הוד מיחדיו ומעידיו. ועתה אם תורה חדשה ניתן על ידי זרים, לשום תחת פאר התפילין כובע כרום זלות (תהילים יב ט), ותחת חותם קודש נגד לב חותם זר מגונה, ותחת יקר כבוד, בעטיפות אבל על שפם יעטה (ויקרא יג מה). הלא אם כל האגמים דיו, וכל קני הים קולמ[ו]סין, וכל שמים יריעות, וכל בני אדם סופרים, לא יספיקו לכתוב התלאות והצרות המשונות, יוצאים חוץ לטבע ומנהגו של עולם אשר עברו על עם ה'.

ועתה ה' אלהינו, אבינו אתה, ושמך הגדול נקרא על בניך, למה יתחלל שמך הקדוש והנורא על ידי בניך לאמר: אם בני אל חי אתם, למה מעלים עיניו מכם כל הימים, וכצאן לטבח יובל, נ[י]תנו בידי זרים. אם אבותינו ואנחנו חטאנו לך, הלא בידך אנחנו להעבירנו, ומה לנו בעולמך להתחלל שם קדשיך על ידי בניך. לכן בקשתינו מלפני כסא כבודך, שאל תתן אותנו בידי זרים, ולהיות למשל ולשנינה בין כל העמים, וחוס עלינו והוציאנו מידי זרים.

ובמדרש (ילקו"ש ישעיה תמג):

"'נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם' (ישעיהו מ א), כתיב 'אהבת צדק ותשנא רשע', רבי עזריה בשם רבי יודא בשם רבי סימון פתר קרא בישעיה. אמר ישעיה: מטייל הייתי בבית תלמודי 'ואשמע את קול ה' אומר' וגו'. אמר: שלחתי את עמוס, והיו קורין אותו פסילוס. אמר רבי פנחס, למה נקרא שמו עמוס, שהיה עמוס בלשונו. אמרו: הניח הקדוש ברוך הוא את עולמו, ולא השרה שכינתו אלא על הדין פסילותא, על הדין קטוע לישנא. שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי, כמו דאמר 'בשבט יכה על הלחי'. מעתה את מי אשלח, ומי ילך לנו. 'ואומר הנני שלחני'. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, ישעיהו, בני טרחנים הם, סרבנים הם, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם? אמר על מנת [כן], 'גווי נתתי למכים', ואיני כדאי שאלך בשליחותך אצל בניך. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: (היא) ישעיהו אהבת צדק - אהבת לצדק את בני, ותשנא רשע - שנאת מלחייבם. על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך". מהו מחבריך? אמר לו הקדוש ברוך [הוא], חייך שכל הנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, שנאמר 'נחה רוח אליהו על אלישע', ורוח משה על שבעים זקנים. אבל אתה מתנבא מפי הגבורה, הדא הוא דכתיב 'רוח ה' עלי', ולא עוד, אלא שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות, אבל אתה מתנבא נבואות כפולות: 'עורי עורי', 'התעוררי התעוררי', 'שוש אשיש', 'נחמו נחמו עמי'. עד כאן.

כבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל חטא שבישראל הוא מצד המקרה, ואין חטא מצד עצם צורתן, ולפיכך היה מצדיק ישעיהו את ישראל, ואמר, אף שהם חוטאים מצד המקרה, מכל מקום מצד עצם ישראל הם טובים. כי הצורה בישראל צורה אלקית, ולכך אין חטא בהם מצד עצמן, רק מצד המקרה, דהיינו מצד היצר הרע, כמו שהתבאר למעלה בפרקים הקודמים. וזה היה מורה על מעלת ישעיה הנביא, שהיה לו צורה אלקית גם כן, לכך היה משבח את ישראל מה שצורתן נבדלת. ואמר שאיני כדאי להיות הולך בשליחותך אצל בניך, מפני מעלת הצורה של ישראל שהיא אלהית. ולפיכך אמר, כל הנביאים קיבלו נבואתם נביא מפי נביא, וזה כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הנמצא, לפיכך כל הנביאים שלא היה צורתן כל כך נבדלת מן החומר, היה מבדיל החמרי בין השם יתברך ובין האדם, לכך היה צריך לקבל נבואה שלהם מנביא אחר. אבל ישעיה שהיה נפשו - שהיא צורתו - נבדלת, ולא היה החומר שלו מסיך ומבדיל בין השם יתברך ובין האדם, אין לו אמצעי, ומקבל הנבואה מן השם יתברך בעצמו. (וכן מה שהיה מקבל נבואתו על ידי אמצעי)[1], הכל ענין אחד, וטעם אחד להם, כמו שהתבאר.

ובמדרש [איכה רבה פרשה א פסקה נז]:

"חטאו בכפלים – [דכתיב] 'חטא חטאה ירושלים', ולקו בכפלים [דכתיב] 'כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה', ומתנחמים בכפלים [דכתיב] 'נחמו נחמו עמי [יאמר אלהיכם]'.

וביאור זה. כפל חטא של ישראל, כי לפי מעלת צורתן האלקית, אין ראוי שיהיה בישראל חטא. כי האומות שחוטאים מפני שעצמן הם בעלי חומר, לכך לא נחשב החטא שלהם בכפל, כמו החטא של ישראל, שנחשב חטאם בכפל, כי הכפל מורה על הצורה. כי אצל העובדי כוכבים ומזלות הצורה בטילה אצל החומר, ולכך אין להם מדריגה שני(ת)[ה], רק מדריגה חמרית בלבד. אבל ישראל בעצמם יש להם מעלת הצורה, ולכך חטאם בכפל מצד הצורה, שהיא שני(ת)[ה] על מדריגת החומר. "ולקו בכפלים", פירוש: כשם שחטא שלהם, אינו לפי מעלת צורתם הנבדלת, שאין ראוי שיהיה בהם חטא לפי מעלתם הנבדלת, ולכך לקו בכפלים, שכל מכות הי(ה)[ו] שלא בטבע, כי היו מכות מופלאות ומובדל[ו]ת גם כן, כפי מדריגת הצורה. וכן מתנחמים בנחמות כפולים. והם נחמות שהם שלא בטבע, וכולם הם נחמות אלהיים שראויים אל מעלת הצורה, וה[ם] נקראים נחמות כפליים[2]. כי הדבר שהוא לפי הטבע החמרי - הוא ענין אחד, ושלא כטבע הוא כפל, לכך [י]היו דוקא הנחמות כפולות.

ובמדרש [איכה רבה פרשה א פסקה נז]:

"חטאו בראש - 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', ולקו בראש – 'כל ראש לחלי', ומתנחמים בראש - 'ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם'. חטאו בעין - 'ומסקרות עיניהם', ולקו בעין - 'עיני עיני ירדו מים', ומתנחמים בעין - 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'. חטאו באוזן - 'ואזניהם הכבידו' ולקו באוזן - 'ואזניהם תחרשנה' ומתנחמים באוזן - 'ואזניך תשמענה' [ו]כו'".

וביא[ו]ר ענין זה, כי כל ענין ישראל הוא בדקדוק גמור. שאם חטאו ישראל באבר אחד, אותו דבר נלקה, ואותו דבר חוזר להרפא, ובזה נתרפאו לגמרי. ואם חטאו באבר זה, ובאה המכה על ענין אחר, לא נתרפא החטא לגמרי, מאחר שלא הוכה באותו אבר שהיה בו החטא. לכך באותו דבר שחטאו - בו נלקו, ובו נתרפאו.

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ לא מתקבל על הדעת כי סותר את מה שנאמר קודם
  2. ^ אולי צריך להיות "נחמות כפולים"


<< · נצח ישראל · מט · >>