נפש החיים/שער ב/פרק ה
אמנם להבין עיקרו של ענין התוספת ורבוי ברכה בהעולמות ע"י מעשי האדם ומהות הענין צורך העולמות לזה. הנה רז"ל אמרו (ברכות י' א') הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד. לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה * מה הקדוש ב"ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה כל הגוף כו'. וכן אמרו בויקרא רבא פ"ד ודב"ר ספ"ב ובמדרש תהלים מזמור ק"ג ובתקונים ריש תקון י"ג. וכמו שביאר ברע"מ פ' פנחס (ח"ג רנז, ב) ו(ח"ג רנח, א). ועי' בע"ח שער פנימיות וחיצונות סוף דרוש י"א.
הגהה: ועם כי רז"ל המשילו התחברותו יתב' להעולמות. להתחברות הנשמה להגוף. אל יטעה ח"ו הרואה דבריהם. שהנמשל דומה למשל ח"ו. כי באמת אין ערוך ודמיון ביניהם בשום אופן. כמבוא בזוהר וברע"מ בהרבה מקומות ומקרא מלא דבר הכתוב ואל מי תדמיון אל. וגם כל מי שעיני שכל לו. יבין שאיך אפשר ליקח דמיון מהנבראים על הבור' ית"ש. ולא המשילו ז"ל עצמות הנשמה לעצמות הבורא ית'. רק לדבר זה דימו. שאף שהנשמה היא כח נברא מאתו ית'. עכ"ז א"א להשיג עצמותה לכנות לה שום תואר ופעול' אם לא מצד התחברותה לגוף מכ"ש הבורא יתברך שאין להשיגו רק מצד התחברותו להעולמות. וגם היא הנותנת. שמאחר שאין להמשילו לשום נברא. שגם כ"ע אוכמא איהו לגבי עכה"ע. ולכל דבר אשר ידמו. לא ישוה. הוכרחו לבחור דרך דמיון לאיז' נברא רוחני וכענין הכתו' יקרה היא מפנינים ואף שאין דמיון וערך בין התוה"ק והפניני'. לזה סיים הכתוב עצמו הרי כל חפציך לא ישוה בה:
וזשרז"ל במס' ר"ה כד ב' ובעכומ"ז מג ב' בבריי' כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. ומפרש טעמא דכתי' לא תעשון אתי לא תעשון אותי. וכ"מ בזוהר יתרו (ח"ב פו, א) סוף ע"א ע"ש. ובב"ר רסכ"ז אמרו כתיב כי יש אדם שעמלו בחכמה גו' א"ר יודן גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה שנא' (דניאל, ח) ואשמע קול אדם בין אולי. אר"י ב"ס אית לן קריא אוחרן דמחוור יתיר מן דין שנא' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם גו'. ובבמדב"ר פי"ט חכמת אדם תאיר פניו אר"י גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם כו' ע"ש. וכ"ה בקה"ר סי' ח' פסוק א' ובתנחומא פ' חקת. ולכאורה יפלא. כי אל מי תדמיון וגו'. אמנם הענין כמש"ל שכל השגתנו כביכול אותו ית"כ הוא רק מצד התחברותו ית' להעולמות. וסדר מצב העולמות והכחות כולם העליונים ותחתונים יחד בכלל. מסודרים כביכול בכל פרטיהם כתבנית קומת אדם. בסידור כל פרקי אבריו וגידיו וכל פרטי הענינים שבו והתאחדותם א' בחבירו. שהוא כוללם יחד בתוכו כל הכחות. והעולמות. כמ"ש לעיל בשער א'. והוא ענין השיעור קומה הנזכר בדבריהם ז"ל במדרשים. ועי' בע"ח שער עיגולים ויושר ענף ב' וג' וד' שם ושם בסוף השער בריש מהדורא תנינא. וכתב שם שזה רמז הכתוב ויברא אלקים אוז האדם בצלמו בצלם אלקים וע' עוד בריש שער הצלם ובשער ציור עולמות אבי"ע שם. ועצמותו ית' מתפשט ומסתתר בתוך כולם וממלאם והוא נשמתא דלהון. כביכול כענין הנשמה המתפשטת ומסתתרת בגוף האדם. לכן הורשינו לתארו יתברך ע"ז האופן
הגהה: וזהו ענין כל התארים הנזכרים בתורה עליו ית' -- עין יד ורגל וכיוצא -- הכל מצד התחברותו יתב' להעולמות שהם מסודרים על זה הסדר בכל אלו האברים. והם שמות עצמיים להכחות והעולמות, לא מושאלים. וכן גם באדם אינם שמות מושאלים. וגם לא שהם באדם רק לסימן ורמז להענינים העליונים הנעלמים כענין השם של האדם שהוא סימן לאותה הצורה והתבנית שהוסכם לקרות' בז' השם. אלא שגם באדם הם עצמיים כיון שהוא כלול ומשוכלל ומסודר בצלם דמות תבנית העולמות. ועיין במורה ח"א ובפרטות בפ' כ"ו שם. ובספר עבודת הקודש פרק כ"ו מחלק התכלית. ומה שהשיג על הרמב"ם בפ' ס"ה מזה החלק. ובריש ס' שערי אורה. ובפרדס שער הכנויים פ"א. ובשל"ה בהקדמת תולדות אדם:
וגם הרמב"ם ז"ל כתב במורה בפ' ע"ב מחלק הא' שכל העולם בכללו נקרא שיעור קומה. והאריך להמשיל כלל חלקי העולם לחלקי אברי האדם וכל עניניו שבו. ושהוא ית' הוא נשמת העולם כענין הנשמה לגוף האדם ע"ש. ודבריו ז"ל ראוים למי שאמרם. שכן מבואר בזוהר תולדות (ח"א קלד, ב) ע"ג ע"ש. ומדבריו ז"ל נשמע לדידן לענין סדר כלל העולמות כולם יחד. ושגורה בפי רז"ל שהאדם הוא איקונין ודיוקן מלכו של עולם יתב"ש. כמ"ש בסנהדרין (דף מו) לא תלין נבלתו גו' כי קללת אלהי' תלוי. תניא אר"מ משלו משל למה"ד לשני אחים תאומים כו' אחד מינוהו מלך ואחד יצא ללסטיות צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר המלך תלוי כו'. ופירש"י אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום ובשמות רבה פ"ל מכה איש ומת וגו' משל לאדם שקפח איקונין של מלך כו' אמר המלך לא קראת כו'. שכל מי שהוא נוגע באיקונין שלי הוא אבד כו' כך אם הרג אדם נפש כו' כאילו הוא מעביר איקונין של מלך. ר"ל זה שסיים בסיפיה דקרא הטעם ע"ז כי בצלם אלקים עשה את האדם: