נזר הנצחון/חלק ב/פרק ז
פרק ז'
[עריכה]אית לן בירא בדברא, עיילא למתא! א"ל: אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה
הנה אחר שריב"ח סתר שטתם הפילוסופית של מאמיני הקדמות ע"פ דעת אריסטו, והקשה עליהם כי לשיטתם שאינם מאמינים בחידוש יש מאין יקשה עליהם מציאות החומרים מהשכל הנבדל מחומר – האין זה יש מאין. חזרו הפילוסופים ואמרו לו כי יש להם עוד שטה אחרת פילוסופית אשר בזו לא תקשה עוד קושיתו בדבר מציאות החומרים מהשכל הנבדל.
והיא דעת אפלטון, שהעולם לא נברא יש מאין רק היה חומר קדום שממנו ברא השי"ת את העולם א"כ אין מקום עוד לקושיתו על פי שיטה זו. וכבר היה הרלב"ג רוצה להכניס דעה זו בתוך דעת התורה, והרב המורה (פרק י"ב מחלק ב') אמר שמי שלא יבחין הדעות יחשוב כן יעו"ש. ויש מחכמי ישראל אומרים כי אע"פ שאין זו דעת התורה אבל כבר היה אפשר להתקיים מציאות התורה האלקית וכל נסיה ונפלאותיה גם אם היו מאמינים שהיה חומר קדום, אלא שדעת התורה היא שבאמת לא היה חומר קדום. וכן כתב העקרים (פרק י"ב ממ"א) שמי שיאמין בקדמות על הדרך שיאמינהו אריסטו הוא כופר בתורה ובכל נסיה, אבל מי שיאמין רק בחומר קדום כאפלטון הוא יכול האמין בתורה ובמופתיה, רק שהתורה אמרה שדעת זו שקר, כי באמת היה בריאת יש מאין מוחלט. וכדברים האלה כתב המורה (בפרק כ"ה מחלק ב').
וז"ש לו סבי דבי אתונא אית לן בירא בדברא. ר"ל יש לנו בור אחד חוץ לעולם, והוא החומר הקדום, שהיה קודם בריאת העולם. ומן הבור הזה והמקור הזה שאב הבוי"ת את כל המציאות וחידש את העולם. ותארו את ההתחלה ומקור המציאות בשם בור כי הוא המקור, וכלשון הכתוב אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים. עיילא למתא – קחו את הדעה הזאת במחניכם, בתוך עדת מאמיני התורה האלקית, כי הדעת הזאת לא תסתור את התורה ונפלאותיה כדעת הקדמות בדרך אריסטו, ומדוע תרחיקו אותה מלבא בקהל לכם? [1]
אמר להו אפשילו לי חבלי מפארי ואיעייליה. הנה הסוברים שהיה חומר קדום יאמרו שהחומר הזה לא היה לו שום צורה טבעית, והיה מציאות חסרה ופחותה, והשם יתברך טבע בו צורה. וע"י זה נעשה החומר ההוא מציאות שלמה עם כחות טבעיים כאשר הזכיר כל זה הרלב"ג.
והנה הרב ר' חסדאי בספרו אור ה' (מאמר ג' פרק ד') סתר את השטה הזאת בטענות הרבה. ואמר כי אי אפשר לומר שהיה חומר קדום מחויב המציאות לעצמו, ובלתי נאצל מהבורא יתברך. כי אם היה מחויב המציאות ומציאותו מספיק לו בפני עצמו כמו השי"ת, ואיננו נמשך מהבוי"ת, לא יצוייר איך יהיה החומר הזה המחויב המציאות לעצמו נמשך אחר רצון ה' להתפעל ממנו ולקבל ממנו צורה טבעית, אחר ששניהם – החומר והבורא – הם כל אחד התחלה בפני עצמו, וכל אחד מציאותו מספיק לו לעצמו, בלתי תלוי כלל בהשני? האם החומר ההוא היה משכיל או מרגיש בשלמות השי"ת ותכלית חסרון עצמו ולכן היה סר למשמעתו ונמשך אחר רצונו יתברך, הלא החומר ההוא הוא מציאות חסרה נעדר מכל טבע והרגש. ואחר שהוא מחויב המציאות לעצמו ומציאותו מספיק לו לעצמו, ובלתי נקשר כלל עם הבורא יתברך, איך יצוייר שהחומר ההוא ישמע לרצון ה' להתפעל ממנו? ועוד, שכיון שאין להחומר ההוא טבע כלל, אין בו כח לקבל הצורה הטבעית, כי גם כח המקבל הוא אחת מכחות הטבעיים. ולהיות שהחומר הזה הוא חסר כל כח טבעי רק שהוא חומר נמצא בפני עצמו – איך נמצא בו הכח הזה שיהא ביכלתו לקבל דבר מזולתו? ועוד שאלות עצומות כאלה.
וז"ש להם ריב"ח אייתו לי חבלי מפארי ואיעייליה. ר"ל הבינו לי איזה התקשרות יש להחומר הגרוע הזה, הפחות במדרגת מציאותו יותר מכל הנמצאים שבעולם. כמו הפארי שאמרו ז"ל (בבא בתרא דף צ"ח ע"ב) כתוב בספר בן סירא הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין, ופירש רשב"ם דבר גרוע, ולהכי נקט סובין ולא נוצה. ולזה יהיו הסובין בדברי חז"ל משל נפלא על החומר הגרוע הזה הפחות במדרגת מציאותו מכל הנמצאים שבעולם – איזה הבל וקשר יש לו להיות נמשך אחר רצון השם יתברך לקבל החידוש!
- ^ לכן הוזכרה שאלה זו גם כן במדרש (בראשית רבא פ"א): פילסופי אחד שאל את רבן גמליאל, אמר ליה צייר גדול הוא אלהיכם, אלא שמצא סממנים טובים שסייעו אותו תוהו, ובוהו, וחושך, ורוח, ומים, ותהומות, אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא, כולהון כתיב בהן בריאה, תוהו ובוהו שנאמר עושה שלום ובורא רע, חושך, יוצר אור וגו', מים הללוהו שמי השמים והמים, למה שצוה ונבראו, רוחכי הנה יוצר הרים ובורא רוח, תהומות באין תהומות חוללתי. עכ"ל. מבואר ששאלת הפילוסוף היתה להכניס דעת אפלטון שהיה חומר קדום בכעת התורה. ור"ג השיבו שאין זו דעת התורה, שבכולן נאמר בריאה, ואין שום דבר קדום כי הכל נברא יש מאין. ואולי מה שחשב בזה ששה סממנים תהו ובהו וחשך ורוח ומים ותהומות? וגם מה שלא חשב אותם כסדר שבאו בתורה תהום קודם לרוח? כי הנה העולם יש לו ששה ק צוות, ארבעה לארבע רוחות ומעלה ומטה. וכל אחד מן הקצוות יש לו טבע מיוחד לעצמו ושונה מן הקצה האחר. והיה דעת הפילוסוף כי החומר קדום היה נמצא בו ששה הכנות שונות לקבל ששה טבעים שונים של ששה הקצוות. וחשב את ששה ההכנות של הקצוות זוג זוג: תהו ובהו, חשך ורוח, מים ותהומות. כי הפילוסופים יכללו את ששה הקצוות בשלשה מרחקים: הארך, והרוחב, והגבוה. כל אחד כולל שני קצותיו. והנה צפון ודרום קרא תהו ובהו, כמשה"כ (איוב כ"ו) נוטה צפון על תהו, ודרום יקרא בהו מפני שהוא הימין שבו הוא הכל, וכן המדרש קורא את תהו ובהו רע ושלום דכתיב עושה שלום ובורא רע. חשך ורוח הם מערב ומזרח, כי המערב בו יחשך ויעריב, והמזרח נקרא רוח היום, הנותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. מים ותהום הם המעלה והמטה, כי המים הנזכרים בפסוק שהביא הם העליונים כמ"ש הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים, והתהום מבואר שהוא מטה.