נזר הנצחון/חלק ב/פרק ג

<< · נזר הנצחון · חלק ב · פרק ג · >>

פרק ג'

אמרו ליה: אימא לן מילי דכדיבי! אמר להו: הוה ההוא כודניתא דילידא, והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי, אמרו ליה: וכודניתא מי ילדה? אמר להו: הי ניהו מילי דכדיבי.

אחר שהתוכחו על מציאות התורה האלקית בכלל, בטענות ותשובות כוללות, התחילו להתוכח בפרט על הדעות שהפילוסופים נחלקו בהן עם חכמי התורה. וכבר נודע שהגדולה שבמחלוקותיהם היא בענין חידוש העולם, אשר אריסטו ותלמידיו חכמי יון ההולכים אחריו משתדלים להוכיח במופתים עיונים שהעולם איננו מחודש, רק הוא קדמון כקדמות הבורא יתברך, וכל המציאות מחויבת מן הבורא יתברך כהתחייבות הצל מן האור. או נאמר בלשון יותר מדוקדק אצלם, כהתחייבות המושכל מן השכל, עי' במורה חלק ב' פרק כ'. ודעת התורה שהיא דעת אברהם אבינו ומשה רבינו ע"ה וכל המאמינים בתורה מן השמים שהעולם מחודש ונברא. ובזה התוכחו סבי דבי אתונא שהם חכמי יון ההולכים בשטת אריסטו עם ריב"ח חכימא דיהודאי. ונבא אל הבאור. ונקדים בזה הקדמה אחת. כי הנה יש שני מיני שקר: אחד שהוא במציאות, והשני שקר באפשרות.

באור הדבר: כאשר איש אחד נושה בחבירו מנה בשטר חוב, אשר באמת לא הלוהו כלל ולא היו הדברים מעולם, הנה זהו שקר במציאות, יען שהלואה זו שהוא תובע לא היתה במציאות כלל. אבל אין זה שקר באפשרות, שאף על פי שלא היו הדברים מעולם, אבל כבר היה הדבר הזה אפשר שיהיה בעולם, שבאמת ילוה את חברו מנה. אולם כאשר איש אחד יוציא שטר חוב על יורשי שמעון שהלוה לשמעון אביהם מנה זה עשר שנים, ובאמת כבר מת אביהם שנים הרבה קודם לזמן הלואה, או גם קודם שנולד התובע – הנה זהו שקר באפשרות, שלא לבד שבאמת לא היו דברים מעולם במציאות, כי גם לא אפשר כלל שיהיה הדבר הזה בעולם, כיון שבשעת הלואה לא היה הלוה בעולם.

אמנם יש לנו לדעת כי השקר באפשרות לא יכונה בשם שקר, רק בשם נמנע. ויש בניהם הבדל גדול, יען כי השקר יקרא מה שהפכו אמת, וכן אמת תקרא מה שהפכה שקר, והאמת והשקר הם שני הפכים ואין בניהם אמצעי. כי לא יתכן לומר על דבר אחד שהוא בלתי אמת, עם כל זאת איננו גם כן שקר, רק שהוא ממוצע בין האמת ובין השקר, כי זה אינו. שהבלתי אמת הוא בהכרח שקר. אולם, השקר באפשרות שהוא הנמנע ההיפך שלו הוא המחויב. ויש בין הנמנע ובין המחויב אמצעי והוא האפשר, ולא תוכל לאמר שנמנע יקרא מה שאינו מחויב, כי יש דבר שאיננו מחויב ועם כל זה איננו נמנע אלא אפשר. מעתה יובן תחלה המלות של המאמר ואח"כ נבין הענין. כי הנה סבי דבי אתונא אמרו לריא"ח אימא לן מילי דכדיבי מהו גדר השקר? אמר להו הוה ההוא כודניתא דילידא והוה תלי ליה פתקא דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי. זהו גדר השקר ששאלתם ממני. ואמרו ליה כודניתא מי ילדה? כלומר, הלא זהו שקר באפשרות, שאין באפשרי שיהיה דבר זה בעולם והוא מגדר נמנע ואנחנו שאלנו אותך על גדר השקר שהוא רק שקר במציאות. והיתה לכאורה קושיתם עליו חזקה, וכל מי שאינו מבין בדבורו בין שקר ובין נמנע אל יכנס לבית מדרש החכמה שבאתונא. אמנם ריב"ח השיב להם הי ניהו מילי דכדיבי כבר ירדתי לסוף דעתכם, שהשקר שאתם מבקשים ממני לא יתכן רק בשקר כזה שהוא שקר באפשרי ולא בסתם שקר שהוא שקר במציאות.

ובאור הענין הוא, כי הנה אריסטו היוני ופילוסופי יון הנמשכים אחריו הביאו ראיות על היות העולם קדמון, להכחיש דעת מאמיני החידוש. וכתב הרמב"ם ז"ל (פרק י"ז מחלק ב') שראיותיו כולן בנויות על הקדמות לקוחות מטבע המציאות, אשר על פי טבע המציאות כולה יברר שהוא מן השקר שיהיה שעולם מחודש. והרמב"ם השיב שליו ואמר שאין שאין ליקח ראיה מטבע המציאות אחר שכבר יצאה אל המציאות, על עצם ענין הויתו קודם שנגמר מציאותו. כי אף שעל פי חוקי הטבע אחר היות כל הבריאה על שלמותה נראה שהוא מן השקר שיהיה העולם מחודש, אין ליקח ראיה ממה שהוא שקר בטבע המציאות על פעולת הבורא יתברך קודם הוית המציאות. ואמר על זה משל נכבד זה לשונו: שאיש שלם במדע המוטבע באדם מאד, נולד, ומתה אמו אחר שהניקתהו חדשים ואביו לבדו השלים גידול הנולד ההוא באי נגזר , עד שגדל והשכיל וידע. והוא לא ראה כלל אשה ולא נקבה מנקבות שאר בעלי החיים. ושאל ואמר לאיש אחד מאשר אתו, איך נמצינו ועל איזה ענין נהוינו? וענהו הנשאל כי כל איש ממנו אמנם נתהוה בבטן איש ממיננו כמותנו היא נקבה בצורת כך, ושכל איש ממנו היה קטן הגוף בתוך הבטן, יתנועע ויזון ויצמח מעט מעט והוא חי עד שיגיע אל גבול כך מן הגודל, יפתח לו שער בגוף למטה ויצא ממנו, ולא יסור היותו צומח אחר כך עד שישוב כמו שתראנו. והנולד ההוא היתום ישאל בהכרח ויאמר וזה האחד ממנו כשיהיה קטן בבטן והוא חי מתנועע צומח אם היה אוכל ושותה ומתנשם בפניו ונחיריו ויוצא? יאמר לו לא. והוא בלא ספק יתחיל להכחיש זה ויעמיד המופת על כל הענינים האלה האמתיים שהם נמנעים, בעשותו ראיה בנמצא השלם הנח, ויאמר כל איש ממנו כשתכלא ממנו הנשימה קצת שעה ימות ויבטלו ממנו תנועותיו, ואיך יצוייר שיהיה איש ממנו בתוך כיס סתום מקיף בו בתוך גוף מדת חדשים הוא חי מתנועע? ואילו בלע אחד ממנו ציור חיה, הציפור ההוא מת לשעתו בהגיעו באצטומכה וכל שכן בבטן התחתון. וכל איש ממנו אם לא יאכל המזון בפיו וישתה המים בימים מועטים ימות בלא ספק. ואיך ישאר חדשים האיש חי מבלתי מאכל ומשתה, וכל איש ממנו כשיזון ולא יוציא בימים מועטים ימות בכאב גדול, ואיך יעמוד זה חודשים בלא יציאה? ואלו נקב בטן אחד ממנו ימות אחר ימים, ואיך יחשב שזה העובר היה טבורו פתוח? ואיך לא יפתח את עיניו ולא יפרוש כפיו ולא יפשוט רגליו וכל אבריו שלמים איו חלי בהם כמו שחשבתם? וכן ימשיך לו ההקש כולו שהאדם אי אפשר בשום פנים שיתהוה על זאת הצורה.

והתבונן זה המשל ובחנהו אתה המעיין ותמצא זה עניננו עם אריסטו. שוה בשוה. שאנחנו עדת הרודפים אחר משה רבינו ואברהם אבינו ע"ה נאמין שהעולם נתהוה על צרת כך וכך כו', ויבא אריסטו לסתור דברינו ויביא עלינו ראיות מטבע המציאות הנה השלם ההוה בפועל, אשר נודה לו אנחנו שהוא אחר התישבו ושלמותו לא ידמה דבר ממה שהיה עליו בעת ההויה, ושהוא נמצא אחר ההעדר הגמור, ואיזו טענה תעמוד עלינו מכל מה שיאמרנו עכ"ל. וסוף דברי הרמב"ם בפרק ההוא יאמר זה לשונו: ולא ישאר בזה השער אלא שיביא לנו ראיה בהמנע היות העולם מחודש לא מטבע המציאות אבל ממה שיחייבהו השכל בחק השם, והם הדרכים השלשה אשר כבר הקדמתי לך זכרם, ושהם יעשו בהם ראיות על קדמות העולם מצד האל יתעלה, והנני אראה לך אופני הביא הספוק עליהם, עד שלא תתאמת מהם ראיה בשום פנים. עד כאן דברי קדשו של הרמב"ם ז"ל.

מבואר שפילוסופי יון היו רוצים להעמיד המופת להכחיש חידוש העולם ע"י שהוא מן השקר בטבע המציאות. אמנם ראש חכמי ישראל הרמב"ם ז"ל הראה להם כי המופת להכחיש החידוש לא יתכן שיהיה מן השקר בטבע המציאות רק אם יהיה בידם להראות שהוא מן השקר בטבע האפשרות בחק השם יתעלה. הוא הדבר אשר התוכח ריב"ח עם סבי דבי אתונא. שהם היו רוצים לברר את השקר בחידוש העולם ע"י שהוא שקר במציאות, אבל ריב"ח השיב להם כי השקר שיש להם לבקש להכחיש בו חידוש העולם איננו שקר במציאות, כי ממנו לא יוקח ראיה כלל, רק ממה שהוא שקר באפשרות וכדברי הרמב"ם ז"ל! ועתה אבאר לך מה שריב"ח השיב להפילוסופים כי הדבר שבלתי אפשר שיאומן בחק השם יתעלה מצד שהוא שקר באפשרות ודבר נמנע. המשל בזה הוא: הוה ההוא כודניתא דילידא והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי. דע, כי שלשה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו, ואמו (נדה ד' ל"א) וכן גם בשאר בעלי חיים, כי הנפש החיונית איננה תולדות הארץ כי אם מאלקי הרוחות לכל בשר.

ועתה התבונן על גדר השקר שאמר להם ריב"ח כי הכודניתא ילדה והוה תלי ליה פיתקא כי הוא מסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי. שלא היה להנולד הזה רק חלק שני השותפים ואביו לא נתן בו חלקו ונשאר לו אביו בעל חוב מלדה מבטן ומהריון ועל כן נולד ושטר חוב עמו, על אביו שנשאר חייב לו חלקו. ודבר זה הוא שקר ונמנע, זה שהשיב להם ריב"ח, ולא אוכל לפרש. והנה ראיתי לבאר לך תחת זה אגדה אחרת, אע"פ שאין זה מעניננו, אבל הוא קרוב אליו והוא סעיף ממנו. בבא בתרא (דף ע"ד ע"ב) בפרק הספינה: אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, והואי אטמא דבשרא בהדן, פתחנא ונקרינא ואנחנא אעשבי, אדמייתינן ציבי חלם אטמא וטוינן. כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינהו להנהו גומרי דהוו קא מלחשי. כי אתאי לקמיה דאמימר, אמר לי: ההוא עישבא - סמתרי הוה, הנהו גומרי. דריתמא הוו. עכ"ל הגמ'.

הנראה לפרש כונת האגדה הזאת ע"פ פשוטה, והוא כבר נודע שאומות העולם הקדמונים היו מאמינים ברבוי אלקות. שכל דבר בפני עצמו יש לו אלוה מיוחד השליט עליו. וכנזכר מהם גם בדברי חז"ל (חולין פ"ז ע"א) מי שיצר הרים לא ברא רוח. וטיטוס אמר כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים (גיטין נ"ו ע"ב). וכן נודע שהיו מאמינים שיש איים בים ומקומות שונים במדבר אשר כל אחד יש לו אליל מיוחד השליט עליו. אמנם הדבר שהביא את או"ה לחזק את דעתם להאמין בהבלים אלה הוא יען כי יש מקומות מיוחדים בארץ אשר יתראה בהם מחזות נפלאות אשר תהיינה לפלא בעיני הרואה וידמה כאילו הם דברים יוצאים מדרך הטבעי. ובאמת הם רק מראות הטבע המתגלות במקומות ההם לפי טבע המקום כמ"ש החוקרים הטבעיים. וזה אשר הביא את או"ה הקדמונים לחזק את אמונתם כי הוא פעולת האליל השולט שמה שהוא עושה במקומות ממשלתו הנפלאות האלה, מה שאין בכח אליל אחר לעשות כמעשהו בחלקו ונחלתו, כי כל אליל יש לו כח מיוחד. אך האומה הישראלית מקבלי התורה האלקית, ומאמינים בה' אחד, המה באמונתם יחיו. כי כל אלקי העמים אלילים, וה' לבדו הוא בורא שמים וארץ ואין עוד מלבדו. וכל המחזות הזרות הנראות באיזה הרים הגבוהים או באיי הים או במקומות מיוחדים במדבר הן רק מראות הטבע, מעשה ידי יוצר כל, ואין בהם דבר נגד חוקי הטבע. בשגם מרוב אנשי האומה יפלא לדעת הסבות הטבעיות להמחזות האלה וגם ישנם דברים רבים במראות הטבע אשר גם החכמים הגדולים לא ידעו עדנה סבתם הטבעית. כי דרכי הטבע וכחותיו הם רבים ונסתרים ממנו, בכל זאת באמונתם הצרופה יחיו כי ה' הוא אחד בתכלית האחדות, וכל המחזות הזרות אין בהם דבר זר כי אם מראות הטבע.

וזה אשר יספר הונא בר נתן כי בהיותו הולך במדבר עם אורחת אנשים רבים, ובלי ספק היו עמהם אנשים רבים מהאומות, ובפרט כי היו צריכים ליקח עמהם מהערביים השוכנים בסביבות המקום יודעי דרך המדבר ההוא. באו אל מקום אחד במדבר אשר ראו שמה מחזה זרה מאד- כי האטמא דבשרא אשר היה מנותח לנתחים הרבה כדרך המנקרים חזר ונעשה שלם. ובלי תפונה כי האומות אשר היו בשיירא ההוא בראותם את הדבר הנפלא ההוא החליטו כי הוא מעשה האליל השליט במקום ההוא במדבר, ורק הונא בר נתן גם אחיו מבני ישראל חיו באמונתם כי אין עוד מלבדו יתברך והוא לבדו שליט בישוב ובמדבר. והמחזה הזאת תלו בענין טבעי אף כי לא ידעו מה הוא. והנה בשנה השנית בעברו שמה שנית עם האורחה שלו, ראה לתמהון לבבו עוד מחזה נפלאה אחרת כי הגחלים אשר הניחו בשנה העברה עדנה היו לוחשות. מעתה נתחזקה אמונת האורחים שהלכו עמו ביותר כי הוא פעולת האליל שהלך שמה, כי על פי שנים עדים יקום דבר. אכן הונא בר נתן ואחיו מבני ישראל אשר כל הזרות שבעולם לא יזיזו אותם מאמונתם הצרופה כי ה' אחד החזיקו גם הפעם בדעתם כי הדבר הזה הוא ענין טבעי אף כי לא ידעו מה הוא.

כי אתא לקמיה דאמימר והוא היה חכם גדול גם בידיעות הטבע, פתר לו את המחזות האלה בסבות טבעיות ע"פ ידיעתו בטבעי הצמחים הסמתרי והריתמא. שלא היו ידועים להונא בר נתן ולשאר בני אדם. ואחר שהשלמנו לבאר את כל הענין. אעירך קורא יקר על דבר אחד שיש לנו להתבונן בדברי המשל שכתב הרב המורה, ולא ראיתי למפרשיו שיתעוררו עליו. והוא שזה מה שספר במשלו שאמו הניקתהו חדשים, יראה אך למותר. ואין צורך בו אל המשל – כי מה לנו לדעת אם אמו הניקתהו חדשים או מתה מיד בלדתה אותו? והיה ראוי רק שיאמר ומתה אמו אחר שילדתהו ואביו לבדו השלים גידולו. וכבר נודע לכל קוראי בספר הנכבד ההוא עד כמה הוא מדקדק בדבריו בכל מילה ובכל הגה היוצא מפיו, אף כי להוסיף סיפור שלם אין צורך בו? אנחנו מתבוננים בזה כי הוא בא להודיענו שהנולד ההוא לא נשתנה עליו דבר מן הסדר הטבעי, לא בעת יצירתו שהיה חי בבטן אמו, ולא מה שהיה ראוי לו אחר הולדו לינק משדי אמו. ורק אחר שאמו הניקתהו חדשים הראוים לו אז מתה ואביו לבדו השלים גדולו ולא ראה אשה כלל. והכונה בזה, שכל מה שאנחנו עדת המאמינים בתורה האלקית אומרים בין בענין חדוש העולם יש מאין הנזכר בפרשה הראשונה בתורה, בין מה שספרה התורה בפרשה שניה באלה תולדות השמים והארץ מה שהיה תכף אחר הבריאה מענין הנחש שדבר עם חוה ודבור השי"ת אל הנחש וכדומה. אין בכל אלה דבר יוצא מן הסדר הראוי בעת ההיא אף שלפי סדרי הטבע הנוהגים עתה יראה שהוא רחוק. כי כמו שבעת חיות הולד בעת היותו בבטן אמו איננה כלל ע"י כלי החיות של עצמו, ע"י הלב והריאה שלו ושאר אבריו הפנימים, כי אז כל כלי החיות שלו אינם פועלים פעולתם כלל, והוא חי אז רק על חשבון אחר – שמקבל החיות מחיי אמו. וכמו שכתבו החוקרים האחרונים. וכמו שאמרו בזה ג"כ חז"ל באמרם (נדה דף ל' ע"ב) אוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותת. רוצה לומר שמה שאמו אוכלת ושותת לחזק נפשה החיונית תעמוד להולד במקום אכילתו שלא יצטרך אז לאכילה ושתיה, ולא להניף בהריאה על לבו, ולא לנשם באפו. ולזאת לא יפלאו כל הפליאות שהפליא הילד המשכיל ההוא בשאלותיו - איך היה יכול הולד להתקיים בבטן אמו באין לו כל הדברים אשר מהם תוצאות חיים? יען כי הוא היה חי אז על חשבון אחר! כן הדבר אצלנו, עם אריסטו בהוית העולם. כי העולם בעת יצירתו לא נתהוה ע"י כחותיו הטבעים, כי אז לא פעלו עדנה פעולתם כלל, רק נתהוה ע"י כח הבורא יתברך יוצר הטבע לבדו. וכן לא יפלא הדבר שגם אחר שיצאה הבריאה כולה לשלמותה, וכל כחותיה הטבעים התחילו לפעול פעולתם, היה הכח האלקי יוצר הטבע עדנה קרוב אליהם מאד, שלא כדרך שהוא נוהג עתה. וזה כמו שהנולד אחר שיצא לאויר העולם ונתחיל לחיות על חשבון עצמו איננו משתמש עוד לחיותו בכלי הנשימה והחיות והעיכול של אמו, כי אם בכלי הנשימה ובחיות ובעיכול שלו, בכל זאת עדנה הוא מקבל את המזון למחיתו מחיות אמו, מדמה הנעכר ונעשה חלב. כן הדבר שאף גם לאחר שיצאה הבריאה לשלמותה, העולם והאדם, עדנה היה כח האלקי יוצר הטבע קרוב אל הבריאה זמן מה כפי הראוי להשעור האלקי, אף שהוא שלא כדרך הנוהג עתה. ולא יפלא אפוא מה שספרה התורה איך שסמוך להבריאה ביום הששי עצמו היה הנחש מדבר הולך בקומה זקופה והסית את חוה ועי"ז נשתנו אז הטבעים.

ואולי יהיה זה באור הכתוב (בראשית ב' א) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, שכבר העירו כל המפרשים על הכפל בהבראם ביום עשות? אמנם הכונה בזה – אלה הן תולדות ומאורעות השמים והארץ כאשר נבראו ונגמרה כל המציאות בשלמותה, אבל עדייין היה ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. שהיה עדין ביום הששי, שהיה הכח האלקי יוצר הטבע דבוק עמהם לעשותם ולתקן עניניהם וע"כ אל תתמה על הדברים שבאו אח"כ מענין הנחש וחוה ומהשתנות טבע הברואים, אף כי אין כל חדש תחת השמש, אם לא בדרך נסי שהוא חוזר אח"כ אל טבעו ולא שישתנה הטבע לעולם, יען כי עדין היה ביום עשות!

ובאמת כן כתב המורה מפורש (בפ"ל מחלק ב') זה לשונו: וכל החכמים מסכימים שזה הענין כלו היה יום ששי, ושלא נשתנה ענין בשום פנים אחר ששת ימי בראשית, ולזה לא ירוחק דבר מן הענינים ההם כמו שאמרנו שעד הנה לא היה טבע נח עכ"ל. והדברים האלה הן הן הדברים שהערנו שרמז עליהם בהמשל שאמו הניקתהו חדשים אחר שנולד. והנה הר"י אברבנאל בפירושו על התורה פ' בראשית. ובפירושו על המורה (פ"ז מח"א) השתדל להראות שהרב המורה זצ"ל דעתו ג"כ שענין הנחש הוא בפשוטו ממש רק שפירש בו ג"כ על דרך משל. והביא לראיה את הדברים האלה המפורשים בפרק ל', וכן כתב שם גם כן המפרש קרשקש. אלא שהר"י אברבנאל הסתפק בראיה זו המפורשת. מפני שבפרק כ"ט בהקדמה א' נראה מדבריו שדעתו שהוא אינו כפשוטו אלא משל, ואם כן אפשר לומר שבפרק ל' כתב דבריו רק לפי דעת ההמון יעו"ש.

אולם אם על הדברים המפורשים יתכן לומר שכתב כן רק להסביר פנים לדעת ההמון, אך על הדברים האלה שכתבנו שרמז במשלו והבליעם בנעימות לשונו הבלתי נגלים לההמון כלל, כי אם למתבונן אחר ההתבוננת הראויה, לא יתכן לאמר כדבר הזה. ומראים הדברים שכן נטה דעתו באמת. ואין פה המקום להאריך בזה. ולא באתי רק לבאר את דברי המשל שהבאתי על מכונם.