נזר הנצחון/חלק ב/פרק א
פרק א'
[עריכה]אמרו ליה: ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה, מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה? שקל סיכתא, דצה לתתאי - לא עאל, לעילאי - עאל, אמר: האי נמי מיתרמי בת מזליה.
שתי הנשים הללו הן התורה והחכמה, וכן המשילו חז"ל את התורה לאשה בכמה מקומות בתלמוד, ואמרו כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה (יבמות דף ס"ג ע"ב) ראה חיים עם אשה אשר אהבת (קדושין ל' ע"ב) אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה כו' (כתובות ע"ז ע"ב) וכן במשלי שלמה נקראת אשת חיל. והנה החכמה הפילוסופית גם היא נקראה אשה בפי החכמים כנודע.
והנה אנחנו עדת המאמינים בתורה האלקית אומרים כי התורה היא החשובה, השולמית הנותנת חיים לבעליה, עז והדר לבושה ותשחק ליום האחרון, והחכמה היא צעירה ממנה הרבה – נערה קטנה העומדת לפני גבירתה ומשרתת אותה. והפילוסופים שלא נגה עליהם אור התורה האלקית במעמד הנבחר, חושבים כי רק החכמה הפילוסופית היא תכלית האדם ובה ישיג השלמות הנצחי.
והנה ראשית דבר טענו הפילוסופים על ריב"ח טענה כוללת היתכן להיות כדבריכם, כי האדם אשר לא השיג בשכלו מעלת החכמה הפילוסופית אשר היא לדעתכם האישה הצעירה ומדרגה התחתונה נגד התורה האלוקית, איך הוא יכול להשיג את המעלה התוריית האלקית אשר היא לדעתכם גבוה ממנה הרבה? והיא שאלה כוללת על חכמי התורה, ורצו בזה להעמיד את דעתם כי רק החכמה היא האשה הכבודה המצלחת את האדם השוכן בצלה. וההצלחה האלקית לא תתכן בזולת החכמה הפילוסופית ובזה חשבו בראשית דרכם להפיל מציאות התורה האלקית בכללה.
אמנם ריב"ח השיב להם תשובה פילוסופית נכונה מאוד. וזה כי אם היתה מעלת התורה האלקית גדולה ממעלת החכמה האנושית רק בפחות ויתר ביתרון מאתים זוז על מנה אז היה מקום לשאלתכם ולדון בק"ו ולומר שהאיש אשר אין ביכלתו להשיג הפחות איך ישיג היותר, וכאיש אשר אין לו מנה איך יתכן שיש לו מאתים. אבל באמת אין מעלת התורה גדולה ממעלת החכמה בפחות ויתר, כי אם שגבוה ממנה בטבעה, במין או בסוג. מפני שהחכמה היא אנושית ויש לה טבע הנמצאים השפלים הכלה והפסד, והתורה נעלה ממנה שהיא אלקית ויש לה טבע הנצחיות. ובשני דברים שכל אחד גבוה מסבירו בטבע במין או בסוג – אין לדון בהם ק"ו. כי החוש והשכל יעיד על אמתתו, שהאדם יכול לקבל דבר הדומה לו בטבעו אף שהוא גבוה הרבה, ואיננו יכול לקבל הדבר הפחות שאיננו בטבעו. וכאשר עוד יבואר לפנינו בסמוך.
וזה שהראה להם במשלו שלקח יתד ותקע בכותל במקום האבן ולא נכנס, ולמעלה ממנו נכנס. ואם היה המעלה והמטה מאבן אחד כאשר יראה לפי הדמיון שהכותל אחד הוא, ודאי שהיה דבר שאי אפשר שיכנוס למעלה אחר שלא נכנס למטה. אבל בהיות שמקום המעלה ההוא הוא באמת למעלה מן האבן, ע"כ נכנס בו היתד. כן הדבר שלהיות מעלת התורה איננה טבע אחד עם החכמה האנושית אבל היא למעלה ממנה בטבע אחר שהיא אלוקית, ע"כ יתכן מאד שהאדם מצד נפשו האלקית הוא יכול להשיג מעלת התורה האלקית הגדולה, גם אם לא השיג מעלת החכמה הפילוסופית וז"ש האי נמי מתרמי בת מזליה. אשר היא אתו במזל אחד, וראויה לו לפי טבעו, כי המזל הוא הטבע המיוחד להאדם ביצירתו.
והנה באור דברינו מה שאמרנו שמעלת התורה על החכמה היא שגבוה ממנה במין או בסוג הוא זה. אם כי בודאי התורה היא עניין שכלי וחכמה מפוארה, כידוע שהתורה היא כוללת כל החכמות. וכדברי המדרש פ' חקת כל זה נסיתי בחכמה אמר שלמה על כל טעמי המצות עמדתי, כיון שהגעתי לפרשת פרה אמרתי אחכמה והיא רחקה ממני. והרמב"ן בהקדמתו לתורה כתב שהתורה היא כוללת כל החכמות, ושלמה המלך שנתן לו אלקים חכמה ומדע הכל מן התורה היה לו, וממנה למד עד הסוף כל התולדות כו' יעו"ש. והמורה בפרק כ"ו מח"ג כתב ג"כ שהמצות יש להם טעמים שכליים אף שקצתם נעלם מאתנו. אמנם כמו שבארבעה חלקי הנמצאים: דומם, צומח, חי, מדבר, כל אחד גבוה מחברו במדרגת טבעו, מפני שיש בו מעלת חברו שעומד למטה ממנו ומעלה אחת נוספת עליו. וכל הפחות מחבירו הולך מהלך השלמות לחבירו והוא קודם לו בטבע. למשל הצומח יש בו מעלת הדומם שהוא נוף מורכב מהיסודות כמוהו ונוסף על הדומם יש לו נפש הצומחת. ואי אפשר שתחול נפש הצומחת אם לא תמצא הגוף, הרי שהדומם הוא קודם לנפש הצומחת בטבע והולך מהלך השלמות לחברו. וכן הענין בצומח נגד החי והחי נגד המדבר, באופן שכל סוג הגדול מחברו יש בו מעלת הסוג שלמטה ממנו והוא נבדל ממנו הבדל עצמי וסוגי ע"י מעלה הנוספת בו. וכן הדבר עם החכמה והתורה; החכמה הטבעית היא הולכת מהלך השלמות להתורה האלקית והיא קודמת לה בטבע, כקדימת הדומם להצומח, והצומח להחי, והחי להמדבר, ע"כ התורה האלקית בודאי יש לה מעלות החכמה שהיא למטה ממנה וכוללת את כל החכמות. אבל יש בה תוספת מעלה שהיא אלקית מה שאין כן החכמה הטבעית האנושית. וע"י התוספת הזה נעשית התורה גבוה מן החכמה בסוג, באופן של תורה היא חכמה, ולא כל חכמה היא תורה.
והנה יתחייב מזה שכל מי שיש בידו חכמת התורה ומעלתה, שיהיה בידו גם החכמה הטבעית הקודמת לה בטבע והולכת מהלך השלמות אצלה. וכן אמרו חז"ל (ברכות דף נ"ה) אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהב חכמתא לחכימין. והכונה שהחכמה הנתנת מהקב"ה, ר"ל האלקית, צריך שיהיה בו תחלה חכמה טבעית. אבל דון מנה ומנה. רצוני , שבהיות החכמה הולכת מהלך השלמות אל התורה האלקית, ע"כ כבר יספיק לאיש ההמוני להיות בעל תורה ולהחשב בין הסוג הנעלה מטבע הנצחיים, גם אם יש בידו רק איזו ידיעה מועטת מהחכמה הטבעית, ותהיה מעלתו גדולה על הפילוסופים הגדולים בחכמה הטבעית שאין להם דת אלקית.
כי כמו שהבעל חי הקטן, הרמש והזבוב, על סוג החיים יחשב, ומעלתו גדולה בהרבה מן הארז אשר בלבנון מצד נפשו החיונית, אף שאין לו מן הצומחת רק כמות מעט נגד כמות הצומחת שבארז, והחלק מעט הכמות הזה של נפש הצומחת שיש בהרמש יספיק לו להלוך מהלך השלמות לצורתו החיונית ועל סוג החיים יחשב אף הוא. ואין מהחיוב שתהיה הנפש הצומחת אשר להרמש הקטן גדולה וחזרה מאד כמו שיש להארז הפחות ממנו ההולך מהלך השלמות אליו. כי רק הצורה הצומחת היא הולכת מהלך השלמות להצורה החיונית, ולא כל שעור גודל הצורה ההיא. וא"כ כבר יתכן שיספיק לבעל תורה ודת אלקית גם המושכלות הראשונות הטבעיות אשר לא נעדרו מכל איש בעל דעת.
ואמנם יש בין מיני בעלי החיים החשובים שגם סוג הצומח גדול בהם מאד כמו החיות הגדולות, הראם והענקים אשר כגובה ארזים גבהם וחסנם כאלונים, וכן ימצא בין בעלי תורה החשובים שהם גדולים בכל חכמה ומדע טבעית. וכמ"ש ריב"ח להקיסר, אנן חכמינן מנייהו. אלא שאין זה תנאי מעכב בין בעלי תורה – ואמנם ע"פ דברינו אלה יתחייב להיפך, כי כמו בכל הדומם, צומח, חי, מדבר כבר ביארו החוקרים ומכללם העקדה בספרו ע"י, שכל מי שצורתו המיוחדת גבוה יותר, יהיה צד הסוגי העליון שבו חלוש יותר. כמו שחומר הבע"ח חלוש מן הארז, וחומר האדם מן החי. כן יתחייב שמי שרוצה לזכות במעלות התורה הוא מחויב לפחות עונתו מלימוד החכמות ולהוסיף על התורה. וע"כ אמרו חז"ל במדרש שאמר שמואל לא בשמים היא אין תורה מצויה באיצטרלוגן שאומנותם בשמים. ור"ל שאומנותן בכך ועושים מזה קבע.
ומעתה התבאר שאין מקום לשאלת הפילוסופים על מציאות התורה באמרת שמי שלא השיג האשה הצעירה איך תשיג ידו האשה החשובה השולמית. בהיות ששתי הנשים הללו אינן בנות מזל אחד, כי הן משני סוגים שונים וע"כ הוא יכול להשיג את האשה החשובה להיותה בת מזלו וטבעו.