נועם אלימלך/פרשת ויגש
פרשת ויגש[עריכה]
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני. נקדים לפרש הפסוק בתהלים "וכיראתך עברתך כו'", דהנה הבורא ב"ה אין שייך בו שום יראה, רק היראה הזאת יש לו להשם יתעלה שמתיירא שלא יחטא האדם, מחמת אהבתו שאוהב את האדם להטיבו באחריתו, כי דרכו יתברך להטיב לכל ברואיו ולכן מתירא שלא יחטא, ונמצא יראת הבורא ב"ה היא יראה מתוך אהבה, וכן העונש שמעניש לאדם הוא ג"כ מחמת שרוצה להטיב באחריתו הוא מצרפו ביסורין בעוה"ז כדי שיוכל לקבל הטוב לעוה"ב, וזהו "וכיראתך עברתך", פירוש כמו שהיראה שלך היא מתוך אהבת האדם, כן עברתך שאתה מעניש לאדם הוא ג"כ מחמת אהבה להטיבו באחריתו.
"למנות ימינו כן הודע", כי האדם צריך לדבק במדותיו יתברך, כמו שהשי"ת יראתו מתוך אהבה, כן האדם צריך להיות ירא [יראה] כזו מחמת אהבת הבורא יתעלה, שיעלה מורא על ראשו לחטוא מחמת אהבה שאוהב להבורא ב"ה והאיך יחטא ויפריד אהבתו ממנו חלילה, כי השורש הדבר הוא שיראה אין שייך אלא ממה שעיניו רואות, אבל ממה שאינו נראה אין שייך יראה כי ממה מתירא, אבל אהבה היא בלב ובלב יכול לצייר [ל]עצמו אפילו דבר שאינו נראה כלל, ולכן הבורא ב"ה בוודאי הרואה ואינו נראה וצריך האדם לצייר בלבו את גודל ממשלתו ונוראותיו ונפלאותיו ית', ועי"ז יבוא לו אהבה רבה בלבו להבורא ית', ומה גם שבמחשבה יכול האדם להשיג השגות גדולות לאין קץ, כי המחשבה היא ג"כ אין סוף, וא"כ צריך האדם לקשר עצמו בעבותות אהבה ומתוך אהבה יהיה לו היראה לחטוא חלילה פן יפריד אהבה חלילה.
וזהו פירוש "את שבתותי תשמורו", ולכאורה היה לו לומר את שַבָתִי תשמרו [ו]מה זה כפל התוו"ין? ונראה כי השבת הוא רק אהבה, והאדם צריך לקשר ימי החול בשבת, כי ימי החול הם יראה וכתבנו שהיראה צריכה להיות מתוך אהבה, ולכן מטעם זה אנו מונים ימי החול ע"י השבת - "היום יום ראשון בשבת", וכן כל יום ויום, כדי לקשר השבת בימי החול, שגם בימי החול יהיה אהבה ויהיה יראה מתוך אהבה, וכשהיראה היא מתוך אהבה אזי גם ימי החול נקראים שבת כי הם גם כן מדרגות אהבה, אבל אינם כמו השבת עצמו, כי השבת הוא רק אהבה לבד אבל ימי החול הם יראה מחמת אהבה, וזה נקרא מקצת שבת. וזה רמז בפסוק "את שבתותי כו'", ר"ל שני שבתות, היינו ימי החול ויום השבת, כי ימי החול נקראין ג"כ שבת כנ"ל, ומרמז ימי החול בכפל התווין להראות שאינם כמו שבת עצמו שהוא כולו אהבה, "תשמורו" רמז על המחשבה כמו 'ואביו שמר את הדבר', דהיינו דעיקר אהבה היא במחשבה בלב כנ"ל, והיוצא לנו מזה שאנחנו צריכין לקשר ימי החול בשבת כדי להמשיך אהבה משבת על ימי החול ויהיה יראה מתוך אהבה.
וזהו "למנות ימינו כן הודע", ר"ל שהשי"ת הודיע לנו ברחמיו שנמנה ימי החול עם השבת, היום יום ראשון בשבת כו' כדי שיהיה יראה מתוך אהבה, כמו מדת הקב"ה שיראתו היא מתוך אהבת האדם, וזהו פירוש "בי אדני", ר"ל גם הדין - דשם 'אדני' רמז על הדין - הוא ג"כ לטובתי כנ"ל, "וכיראתך עברתך", והכל הוא לטובה כדי להנחיל שכר טוב לעוה"ב. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
או יאמר "ויגש כו' כי כמוך כפרעה". יש לומר מאחר דסתם הכתוב ולא נאמר אל מי גש רק "אליו" סתמא, נוכל לומר דקאי על הקב"ה, שהצדיק נקרא יהודה והוא מגיש אליו ית"ש בתפילה להתפלל על עצמו, "ויאמר בי אדוני כו' ואל יחר אפך בעבדך", רק תמיד תגדיל חסדך עמי ואל תדקדק אחר מעשי, "כי כמוך כפרעה", פירוש למה תדקדק עמי מאחר שבלתי אפשרי לכונן את מחשבותי לדבר אחד, ולפעמים תחזק מחשבתי לעלות במחשבתי למעלות גדולות העליונים במדריגת צדיקים שהם "כמוך" שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים, ולפעמים תחלש מחשבתי ולהבל דמה מעשה תעתועים "כפרעה" שהוא אותיות עור"ף[1] שהיא רמז לקליפה, וכי על זה תפקח עיניך לדקדק אחר מעשי, לכן עשה עמי צדקה וחסד. וק"ל.
או יאמר "ויגש אליו יהודה כו'", ונקדים לפרש פסוק [ב]פרשת ויצא, "וידר יעקב כו' לאמר אם יהיה אלקים עמדי כו' וכל אשר תתן לי עשר כו'", והוא תמוה דיעקב אבינו ע"ה מובחר שבאבות יהא מתנה עם השי"ת ב"ה כאשר יעשה לו כל הטובות האמורים בפרשה יתן לו מעשר. אך נ"ל דהנה דוד המלך ע"ה אמר "שמש ומגן ה' אלקים", י"ל הפירוש כמו שהשמש כשהיא מאירה בבהירות גדול, בלתי אפשרי להסתכל בה ולקבל אורה כי אם ע"י מגן, דהיינו חלוני הבית החוצצים בפניה והם להשמש כמו צל, ועי"ז אנו יכולים לקבל הנאת אורה להסתכל בה, כמו כן השם הוי"ה ב"ה וב"ש, מחמת גודל הרחמים והקדושה לא היה באפשרי לקבל השפעות הרחמים הגדולים והקדושה, רק על ידי שם אלקים שהוא הצל להשם הרחמים שם הוי"ה ב"ה, על ידו אנו מקבלים השפעות הרחמים והקדושה, והיינו שהצדיק ממתיק לשם אלקים ומהפכו ומכניסו לרחמים. וזהו "ה' שומרך ה' צילך" פירוש השומר ישראל הוא השם הוי"ה ב"ה שם הרחמים, "ה' צילך" פירוש וגם הצל שהוא השם אלקים שהוא הצל להשם הוי"ה ב"ה, גם הוא נעשה מדת הרחמים ע"י הצדיק הממתיקו וגם הוא מסכים לשמור אותנו.
וזהו שאמר יעקב אבינו ע"ה "אם יהיה אלקים עמדי", דהיינו שיסכים עמדי שאמתיקנו, "ושמרני בדרך כו'" שגם הוא יהיה לי לשומר כנ"ל, "ונתן לי לחם לאכול", דהנה הגשמיות נקראים 'דינים', ולכן ניתן רשות להנות מעוה"ז מעניני גשמי, דהיינו אכילה ושתיה ושאר ענייני גשמי, כדי שהצדיקים ימתיקום ויוציאו מהם ניצוצות קדושות להכניסם אל הקדושה, ואלולי זאת לא היה רשאי הצדיק להפסיק ולהפריד אף רגע אחת מהקדושה והדביקות ולהטות עצמו לדברי גשמי, רק כדי להכניסם אל הקדושה רשאי קצת לירד ולהפסיק קצת מדביקותו, וח"ו אין רשאי להפריד עצמו רק מעט אל הכוונה הנ"ל, ועיקר הוא לאחוז עצמו בקדושה ודביקות, וזהו "ונתן לי לחם לאכול" באופן "ושבתי בשלום אל בית אבי", פירוש שח"ו לא אפריד את עצמי מהקדושה עי"ז, רק שאוציא הניצוצות הקדושה מהם ומיד להשיב אל אבי שבשמים בשלום.
"וכל אשר תתן לי עשר כו'", ולמדו חז"ל מכאן "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", ולכאורה מה זה הלשון 'המבזבז', היה לו לומר 'הנותן'? ולפי דרכינו יבואר בעז"ה, ד"המבזבז" הוא לשון בזיון, דהיינו שהצדיק מבזה את עצמו להפסיק מהדביקות אל דברי הגשמי, "אל יבזבז יותר מחומש", ר"ל שלא יפסוק מכל וכל רק מעט, דהיינו ארבעה חלקים ישאר בהקדושה ודביקות, רק חלק חמישי ניתן לו רשות לפסוק רמז דבר מועט, וגם זה יעלה ויכניס אל הקדושה כנ"ל, להעלות נ"ק[2] כנ"ל, ויליף לה הגמרא מיעקב אבינו ע"ה שאמר "וכל אשר תתן לי", דהיינו מעניני גשמיות, לא אטה את עצמי כי אם מעט כנ"ל, וזהו "עשר אעשרנו" דהיינו חומש כנ"ל, ומדלא נכתב 'חומש', רמז ג"כ בדבריו שגם המעט הזה אעלה לך ג"כ אל הקדושה כי 'עשר' רמז להקדושה.
וזהו שאמר יוסף "ה"א לכם זרע", כי ידוע דיוסף היה מל ומגייר את המצרים, ואמר להם הזריעה שלכם, דהיינו העובדות שלכם, תעשו לשם ה"א אחרונה היא השכינה, "ונתתם חמישית לפרעה", פירוש כשתטו עצמכם לדברי גשמי, אל תטו רק חלק חמישית, כי 'פרעה' אותיות 'הערף', רמז לעוה"ז לעניני גשמיות, "וארבע הידות יהיה לכם", שתשארו בהקדושה ותאחזו ארבע ידות בהקדושה ולא תפסיקו לגמרי, ואח"כ תכניסו הכל אל הקדושה.
וזהו "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני", פירוש שהשם 'אדני' הוא 'בי', דהיינו שהמתקתיו לרחמים, "ואל יחר אפך כו'", שלא יוכל לבוא לידי חרון אף ח"ו, כי גם השם אדני הומתק לרחמים. וק"ל.
או יאמר "ויגש כו'", דאיתא במדרש "הגשה למלחמה הגשה לתפילה", י"ל הפירוש דהנה הצדיק "תגזר אומר ויקם, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל", ובאיזה סיבה יכול לבטל? הוא מחמת הגבורה שבו שהוא גבור ואיש מלחמה ללחום מלחמת ה', ומחמת תפילה, וזהו 'הגשה למלחמה הגשה לתפילה', וזהו "ויגש אליו יהודה", רמז להצדיק נקרא בשם 'יהודה', הוא יגש להקב"ה במלחמה דהיינו בגבורה, ובתפילה.
"ויאמר בי אדני", דכבר כתבתי מזה דאיתא בגמרא "לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו [אדון]", ולכאורה מה רבותא שקראו אדון? אך הענין הוא, דאיתא "לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב בי"ה ונקרא בא"ד", והענין הוא דעוה"ב מתנהג ע"י [שם] הויה ב"ה ועוה"ז מתנהג ע"י שם אדנ"י, וזה שאנו אומרים "אל אדון על כל המעשים", דהיינו כל המעשים הנעשים בזה העולם הוא ע"י 'אדני', וע"פ "חסד 'אל' כל היום". והנה הצדיקים הקודמים לאברהם דהיינו מתושלח ונח ובניו היתה עבודתם ע"י שם הוי"ה ב"ה, ואברהם אבינו ע"ה בא למדריגה שהוא הנהיג את העולם ע"פ 'אדני' כרצונו ויגזר אומר ויקם, וזהו "ויאמר בי אדני", פירוש שהיה מתפאר עצמו שהשם 'אדני' מתנהג על פיו, שכן דרך הצדיק שהוא תמיד בהכנעה גדולה, אבל כשרוצה לפעול איזה דבר או לבטל איזו גזירה, אזי מתלבש עצמו בהתפאר[ו]ת שהוא צדיק, וזהו שאנו מתפללים "אדני שפתי תפתח", פירוש שם של "אדני" שהוא המנהיג עוה"ז, יהי רצון ע"י "שפתי".
"ידבר נא דבר באזני אדני", דהיינו הגשה לתפילה, שמתפלל להשי"ת שיקבל תפלתינו ברחמים, "כי כמוך כפרעה", דהנה העולמות בשעה שיש להם עלייה, אזי הם מתגלים ומשפיעים למטה, וז"ש הצדיק תשוקתי להיות 'כמוך' בשעה שהעולמות מתגלים ונותנין השפעה, וזהו 'כפרעה' לשון גלוי[3], כמו כן תשוקתי תמיד להשפיע למטה ע"י שם 'אדני' שפע ברכה והצלחה וחיים לנו ולכל ישראל. אמן כן יהי רצון.
ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך כו'. ופירש רש"י ז"ל "יכנסו דברי באזניך", וקשה מה זה לשון הכנסה באזנים, ולא מצינו בכל התורה שאמר משה לישראל או בשאר דברים שיכתוב הלשון הזה הכנסת אזנים.
ונראה דהנה מצינו שאמר הקב"ה למשה "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", ולכאורה יש להבין, כיון שיהיה כתוב בספר א"כ כל מי שירצה יקרא בו והאיך שייך 'ושים באזני יהושע'? וכן מה זה לשון באזני כו', וכי יניחום באזניו?
ונראה לפרש דהנה כתיב "ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע", ולכאורה הלא יכול להבין אם זה קול חדוה שהוא קול נצחון, או אם הוא קול חלושה שהוא ניסה וצעקת הוי[4]? אלא נראה שיהושע היה משמר אזנים שלו שלא ישמע דבר שאינו הגון כלל, והנה 'גבורה' נקראים פסוקי דזמרה שהוא כדי לזמר עריצים והגבורות וצריך להמתיקם ג"כ בגבורה בשורשם, לזה נקראו גבורות, ו'חלושה' רמז לתפילה, ע"ד שאמרו חז"ל "המתפלל על חבירו צריך שיחלה עליו" שהיא חלישת כח, כמ"ש "ויחל משה - מלמד שהחלה עצמו", וזהו שאמר יהושע למשה קול אני שומע במחנה, "אין זה קול ענות גבורה", דהיינו זמר עריצים שהיא המתקת הדינים, "ואין כו' קול חלושה" היא תפילה שצריך להחלות עצמו, "קול ענות אנכי שומע", ר"ל שאיני מבין, שמעולם לא שמעתי קול כזה, שהיה משמר אזניו שלא ישמע דבר שאינו הגון.
והנה יש ליתן טעם לשבח מה זה לשון 'ספר', שהתורה נקראת ספר. ונראה שהספר הוא לשון מדינות העומדים על הספר, כמו שהספר שומרת את המדינה שלא יבוא שום שונא על המדינה, ואם צריך אדם למדינה צריך לילך דרך הספר, כך התורה היא הספר שלנו, שהיא משמרת אותנו כו', וכשצריכין אנחנו לדבק עצמינו בהבורא יתעלה, צריכין אנחנו לדבק עצמינו דרך התורה שהיא הספר. וידוע ד'זאת' נקראת השכינה, וזהו שאמר הקב"ה למשה "כתוב זאת זכרון בספר", ר"ל כשתלמוד בתורה תראה שתשרה השכינה בתורה הנקראת ספר כנ"ל, "ושים באזני יהושע", ר"ל שלא תלמוד התורה עם מי שאין לו אזנים ברורים כמו יהושע, והוא דרך רמז כמו באזני יהושע.
וזהו ג"כ הפירוש כאן, כי יהודה ראה בראייתו הזכה שזה הוא מדריגת יוסף, אע"פ שלא ידע שזה יוסף עצמו, אעפ"כ ראה והבין בעין השכל קדושתו הגדולה, לפיכך אמר לו "בי אדוני", פירוש דבר עמי, ואם יקשה לך איך אתה יכול לדבר עמי שאני מדבר במדריגתי הגדולה עד מאוד ואיך אפשר שתדבר עמי? לזה אמר לו "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני", פירוש אני רואה שיש לך אזנים ברורים ויכנסו דברי באזניך, " כי כמוך כפרעה", ולכאורה למה לא אמר 'כי אתה כפרעה'? אך הענין כך, אמר לו שהקדושה שלך היא זה לעומת זה של פרעה, כמו שפרעה הוא בקליפה, כן אתה לעומתו בהקדושה, ולכן יודע אני שיכנסו דברי באזניך. והבן.
ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה. פירש רש"י ז"ל "לתקן שם בית תלמוד שמשם תצא הוראה", נראה לפרש דאיתא במדרש "בשעה שלקח פרעה את שרה והחזיר אותה לאברהם כתב לה ארץ גושן בכתובתה".
ואגב נבאר הענין שאמר אברהם אבינו ע"ה לשרה "אמרי לי אחותי את וחיתה נפשי בגללך ותוקח האשה בית פרעה כו'", ואח"כ באבימלך חזר ואמר לה "אמרי לי אחותי את וישלח אבימלך ויקח את שרה", ויצחק אמר אל רבקה "אמרי לי אחי הוא", וכתיב "וישקף אבימלך והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", לכאורה יש להבין הענין מה שנלקחה שרה שני פעמים לפרעה ולאבימלך, ואצל יצחק נתוודע לאבימלך שהיא אשתו ולא לקחה, גם השינוי לשון שאמר לה 'אמרי לי אחי הוא' ולא אמר כאברהם[5].
אך הענין הוא, שהתורה רמזה לנו האיך אבותינו הקדושים נתנו דעתם עלינו, ולתקן לנו להיות לנו קיום בגלותינו, דהיינו אברהם תיקן עול ב' גלויות, דהיינו גלות מצרים וגלות בבל, וזהו "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה", ר"ל כאשר ראה שגלות מצרים היא קרובה לבוא כמו שאמר לו השי"ת ידוע תדע כו', התחיל אברהם להתפלל שיהיה לנו קיום בגלות, שתהיה השכינה עמנו, וזהו שאמר אברהם "אמרי לי אחותי את", ע"ד שפירש האלשיך הקדוש על פסוק "מי יתנך כאח לי כו' אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי", פירש ע"ד המשל, דהנה אהבת איש לאשתו אין אהבתו בפרסום לכל לחבקה ולנשקה בשוק כי בוז יבוזו לו, אבל אהבת אח לאחותו גם אם יחבקנה וינשקנה בשוק לא יבוזו לו, וזהו "מי יתנך כאח לי", כנסת ישראל אמרה מי יתנך כו', ע"ש הלשון. וי"ל לפי דרכינו הפירוש כך, "אמצאך בחוץ" הוא רמז על הגלות, השכינה אומרת לישראל "מי יתנך כאח לי אמצאך בחוץ" ר"ל בגלות בחוץ לארץ, "אשקך כו'", דהנה בזמן שישראל שרויים על אדמתם השכינה נקראת "אשה בעולת בעל", ולא כן בחוץ לארץ, וזהו מי יתנך כאח לי עכ"פ, וז"ש אברהם "אמרי לי אחותי את", ר"ל שאמר אל השכינה אמרי לי אחותי את בגלות מצרים.
ואח"כ באבימלך אמר ג"כ "אמרי לי אחותי כו'", רמז על גלות בבל, ובאותן ב' גלויות היה כח לפרעה ולנבוכדנצר שהיו עושין עצמן אלקות, מחמת שבמצרים היו עובדי ע"ז בישראל כדאיתא בגמרא "הללו עובדי ע"ז והללו כו'", ובגלות בבל היה להם נשים נכריות, וגם שהשתחוו לצלם ונתנו כח לאלקותם, והוא גלות השכינה 'עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה', וזה רמז שנלקחה שרה, היא השכינה הנקראת 'שרה', ונלקחה ב' פעמים לפרעה ולאבימלך, שנתפשה ונאחזה השכינה ב' פעמים, ואברהם אבינו ע"ה היה רוצה לתקן גם גלות בבל, ע"ד שפרשתי כבר לעיל שאברהם קראו לבית המקדש 'הר', שרמז על מקדש שנחרב. וזה הענין נתינת גושן לכתובת שרה, רמז אף שנתפשה השכינה אל פרעה, אעפ"כ נשאר לה מקום קדושה לאחוז בקדושה בארץ גושן. ונמצא זה רמז בלקיחת שרה ב' פעמים והחזירה, דהיינו ע"ד 'חיל בלע ויקיאנו'.
ויצחק אבינו ע"ה תיקן לנו להיות לנו קיום בגלות השלישי הוא גלות אדום, וז"ש "אמרי לי אחי הוא" ולא אמר כאברהם 'אמרי לי אחותי את', מחמת שעתה בגלות המר הזה, אף שקשה עלינו השעבוד ועול הגלות, אעפ"כ השכינה היא בינינו ויש בנו כח לדבק עם השכינה, וזה רמז שלא נלקחה רבקה לאבימלך, לרמז על השכינה הנקראת 'רבקה' לא נלקחה, רצה לומר שאין להם אחיזה בה, ואמר לה "אמרי לי אחי", ר"ל שהשכינה תשתעשע עמנו כמו אח, וזהו "ויהי כי ארכו לו הימים", ר"ל אחר שאנחנו בגלות המר הזה ימים רבים, "וישקף אבימלך בעד החלון", רמז ע"פ מה דאיתא בספרים אצל סיסרא "ונשקפה בעד החלון", ואיתא בספרים שהיה לה ראיה על זה שנתפס במלחמה, וזהו ג"כ הפירוש כאן "וישקף אבימלך", ר"ל שגם החיצוניים יש להם ראיה על זאת ש"הנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", שהם רואים שגם בגלות המר יש לנו שעשועים עם השכינה ואנחנו דבוקים בה והיא בנו.
וזהו "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי", דיצחק רמז על הגלות, שהוא אותיות קץ חי, שאנחנו קצים בחיינו בגלות המר, ואומרת השכינה "כל השומע", ר"ל מי שישמע לי להחזיק בי ובקדושתי, "[ישחק לי]", יכול לבא לידי שחוק ושמחה וחדוה וקדושה גם בגלות המר.
וזהו "מאימתי קורין את שמע (בערבית)", ר"ל אימתי אפשר לנו שנהיה יכולים לקרות להשי"ת שישמע לנו את כל תפילותינו "בערבית", ר"ל בגלות המר שהוא חושך וערב לילה, "בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם", פירוש הכהנים היינו צדיקים, בשעה שיכנסו במדריגה זאת לשאוב קדושה ודביקות, 'בתרומתם', שיעלו את השכינה, שרמז "תרומה" - תרו"ם ה"א, וזה נקרא אכילה, ע"ד שנאמר באברהם אבינו ע"ה "והוא עומד עליהם תחת העץ (ויאכלו)", דהמלאכים לא נתנה להם תורה, וכשבאו אצל אברהם שהיו שומעים מפיו דברי תורה שהוא עץ החיים, "ויאכלו", פירוש הקדושה הזאת שהיו שואבים היתה אכילתם. ומקשה הגמרא "מכדי כהנים אימת אוכלים בתרומה (משעת צאת הכוכבים)", ר"ל אימת יהיה המדריגה זאת שיהיו שואבים קדושה ודביקות גמור? "משעת צאת הכוכבים", פירוש כשיבוא משיח צדקינו ויתנשא מזלם של ישראל, ע"ד 'דרך כוכב מיעקב' שזה רמז על משיח צדקינו שיבוא במהרה, "ליתני צאת הכוכבים", כי גם שעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם היא בשעת צאת הכוכבים כנ"ל, ומשני "מלתא אגב אורחא קמ"ל", פירוש התנא משמיענו שע"י שילך אדם באורח מישור בדרכי ה' ותורתו הקדושה, וזהו אגב אורחא, ר"ל אגב שילך באורחות הצדיקים, יכול ג"כ לשאוב קדושה גדולה ולהגיע לרוח הקודש גם עתה בגלות, וזהו "אימת הכהנים כו' משעת צאת הכוכבים", ר"ל באמת עיקר הקדושה והדביקות יהיה אי"ה בביאת משיח צדקינו, אז יהיה עיקר הקדושה ע"י 'תרומה' - תרו"ם ה"א, ואז יהיה שפה ברורה יחד בקדושה ודביקות, "והא קמ"ל ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה", פירוש זה שאינו הולך באמת בדרכי ה', שאין לו בהירות השמש, דהיינו הקדושה, זה מעכבו מלאכול בתרומה, "ואין כפרתו כו'", ר"ל 'כפרה' רמז על ביאת משיח שהוא ע"י תשובה וכפרה על עוונותינו כדאיתא בזוהר הקדוש דבתשובה תליא מלתא, זה "אין מעכבו מלאכול בתרומה", דהיינו לשאוב הקדושה והדביקות, כי גם בגלות המר, אם יחזיק בעבודתו יתברך וישוב בתשובה שלימה על עוונותיו לתקן את כל איבריו וגידיו לקדש ולטהר אותם במאכלים כשרים, ושלא להכניס לתוך מעיו מאכלים אסורים, ויקדש אבריו בכל אופנים, יזכה גם עתה בגלות לידי רוח הקודש.
וזהו דאמרינן "תפילות אבות תקנום" ואיתא "כנגד תמידין תקנו", והכל אחד, דאברהם תיקן תפילת השחר ויצחק תפילת מנחה והן כנגד תמידין, "את הכבש אחד תעשה בבוקר כו'", דהיינו שהם תיקנו לנו שיהיה לנו קיום בגלות ע"י כבשא דרחמנא, דהיינו סודות התורה ואורות גדולים שנלך בהם להגות בהם תמיד יומם ולילה, ויעקב תיקן תפלת ערבית כנגד אברים ופדרים, רמז אחר שנתקן את אברי[נ]ו החיצונים והפנימים במאכלים כשרים כנ"ל, נוכל ג"כ להתקיים ולאחוז בהקדושה.
היוצא לנו מזה, שאנחנו צריכין לדבק עצמינו בהשכינה הקדושה ע"י מעשים טובים, וע"י התורה הקדושה ללמדה לשמה. וזהו "ואת יהודה", רמז לשם הקדוש, שם הויה ב"ה וב"ש, "שלח להורות לפניו גושנה", דשם היה מקום וחלק בשכינה, שורש שכינתא, כאשר פרשנו דברי המדרש שנתן לה לכתובתה, והיינו שיעקב אבינו ע"ה היה מדבק עצמו בהשכינה ע"י מעשיו הטובים שהיה מקדש עצמו לשמו הגדול, וזהו שפירש רש"י "לתקן לו בית תלמוד", ר"ל שיהיה הלימוד מתוקן לשמה, "שמשם תצא הוראה", ועי"ז אנחנו חיים וקיימים בגלות המר הזה.
וזהו "כי בי ירבו ימיך", ר"ל אם ירבו ימיך בגלות חלילה, ויהיה באופן שתהיו דבוקים בי כנ"ל, אזי "ויוסיפו לך שנות חיים", דאיתא בגמרא "שיתא אלפי שני הוי כו' שני אלפים ימות המשיח, ובעו"ה יצאו מה שיצאו", ומבשר לנו הכתוב שיתוספו לנו השנים אי"ה בביאת משיחנו במהרה, דהיינו ששנה אחת יתגדל ויאריך כמו שנים הרבה, ושנות חיים ושלום יוסיפו לנו בגאולתינו קרובה במהרה בימינו. אמן כן יהי רצון.