נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/רב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן רב[עריכה]

תשובה

מבן המחבר להגאון מוה' זרח איידליץ זצ"ל:

חכם הרזים כל רז לא אניס ליה. נהירין ליה שבילי דנהר דעה. דעת שפתיו ברור מללו מילין לצד עלאה. ה"ה כבוד הרב הגאון הגדול החריף מוה' זרח, אורו יזרח לנצח:

בבואי לביתי שמתי עיוני על מה שהיה לי פתחון פה עם כבוד מר הוא ניהו רבה בדבר התמיה הגדולה על הטור יו"ד סימן של"א פסק דבת כהן נשואה לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה מלאכול בתרומה ע"ש. והיא תמיה גדולה שהוא פסק נגד משנה ערוכה ביבמות ס"ט ע"א דתני בהדיא האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין הואיל ואין קנינו של שוטה קנין אפילו מדרבנן. והדבר תמוה מאד שלא הרגיש בזה שום מחבר מנושאי כליו של הטור ז"ל * [הגה"ה מבן המחבר וכאשר עסקתי בהעתקת הספר השיבני הרבני המופלג בתורה מוה' נחום טריביטש יצ"ו דיש לומר דכוונת הטור לאו משום אישות אלא משום שמא תמזוג כוס לבעלה וכמו שפריך הגמ' במסכת כתובות דף נ"ז ע"ב דלקיט כהן לישראל לא ליכול ותירוץ הגמרא שם השתא מדידהו ספו ליה וכו' ס"ל להטור דלא שייך באשה לבעלה חרש ושוטה. והשבתי לו דז"א. חדא דלא ה"ל להטור למנקט לשון פוסלין. ועוד דאם שייך באשת חרש ושוטה וקטן חשש שמא תמזוג לו כוס של תרומה א"כ הך משנה דמסכת יבמות היא דלא כמאן דהא בין למשנה ראשונה ובין לב"ד שאחריהן שם במסכת כתובות לכ"ע חוששין לשמא תמזוג לו כוס ולא פליגי ב"ד של אחריהן אלא משום דחששו לסמפון ע"ש בגמרא דכתובות דף נ"ח סוף ע"א. וא"כ למה תניא במתניתין דיבמות סתם דאינן פוסלין ומשמע דמותרת בתרומה אלא ודאי דבזה לא חיישינן כלל שמא תמזוג לו כוס דממ"נ אם היא בבית בעלה ישראל היא נזונית משל בעלה בבית בעלה אמרינן השתא מדידיה ספי לה ואם היא בבית אביה פשיטא דליכא למיחש שתוליך מזונות מבית אביה לבעלה חרש ושוטה וקטן:]:

והנה נ"ל לתרץ הדבר בפשוט דהגמרא שם דף ס"ט ע"ב פריך על מה דתני במתניתין ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל ופריך הגמרא כיון שבא עליה אמאי תאכל וליחוש שמא היא מעוברת ומתרץ הגמרא דבזנות לא חששו הואיל ומתהפכת אבל בנשואין חששו ופריך הגמרא בנשואין מי חששו והתניא בת כהן שנשאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה ומתרץ ר"ח דעד ארבעים יום אוכלת בתרומה ממ"נ דאי לא מעוברת הא לא מיעברא ואי מיעברא מיא בעלמא הוא ופירש"י דמה דתני בברייתא זאת אוכלת בתרומה איירי דמת בו ביום שנשאה. והנה התו' כתבו בד"ה בזנות לא חששו דגבי שוטה אע"פ שנשאת לו מתהפכת ע"ש. ועתה י"ל דהטור לא סבר כהתוספות דגם בשוטה מתהפכת אלא דס"ל להטור דכיון שהיא נשאת לשוטה ודאי ניחא לה להוי לה בנים וא"כ בכל הנשואין אינה מתהפכת אף בנשאת לשוטה. והשתא שפיר פסק הטור דנשואה לשוטה פוסלה מאכילת תרומה היינו משום דחיישינן שמא היא מעוברת ומתניתין דתני שוטה אינו פוסל היינו משום קנין אינו פוסל דלאו קנינו קנין ונ"מ דתוך מ' אחר הנשואין היא מותרת לאכול בתרומה הואיל ועדיין מיא בעלמא הוא כתירוץ ר"ח. ובזה יש ליישב דקדוק בלשון הטור דבכל הסימן תנא לשון נשאת כגון בת כהן שנשאת לישראל וגם בת כהן שנשאת לכהן וכאן גבי חרש ושוטה נקט בת כהן נשואה לישראל ולא נקט שנשאת לישראל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהטור מדייק דוקא היכא שהיא נשואה כבר דהיינו אחר ארבעים יום דאז היא נפסלת לאכול בתרומה שמא היא מעוברת אבל תוך ארבעים יום היא מותרת ולא נפסלת לא משום קנין דאין קנין לשוטה ומשום שמא מעוברת נמי ליכא הואיל ותוך מ' יום מיא בעלמא הוא. והטור הוכיח דלא אמרינן גבי נשואה לשוטה שהיא מתהפכת משום דקשה למה לא תני במתניתין קטן פחות מט' שנים ויום א' כמו שהקשו בתוספות במתניתין בד"ה המפתה והשוטה ותירוץ התוספות דלא תני לה משום סיפא דתני ילדה זה היה נראה דחוק להטור. אבל לדעת הטור הוא ניחא דלא מצי למינקט קטן בהדי שוטה הואיל ואינם דומים בדין דשוטה אינו פוסלה רק בארבעים יום אבל אחר מ' יום פוסל אותה דשמא מעוברת היא וגבי קטן אינו פוסל אותה כל זמן שהוא קטן אפי' אחר ארבעים יום הואיל ובקטן לא חיישינן שמא מעוברת היא דמקטן לא מיתעברא:

וגם לפ"ז יש לתרץ גם קושית המהרש"א דמקשה דלמה פריך הגמרא וליחוש שמא היא מעוברת על אונס ומפתה אמאי לא פריך הימרא על שוטה דתנא אינו פוסל ואמאי היא מותרת לאכול בתרומה וליחוש שמא נתעברה וגבי שוטה הקושיא חמורה יותר דהא שוטה בעל כמה בעילות ואונס לא בעל אלא בעילה א' ובכמה בעילות יותר הוי למיחש שמא נתעברה וא"כ על שוטה הוי יכול להקשות מכמה משניות מספק בן ט' ומספק הביא ב' שערות. ומתרץ המהרש"א דמשוטה לא יכול להקשות די"ל דבשוטה באמת חיישינן לשמא עיברה ובמתניתין דתני אינו פוסלה היינו היכא דידעינן בודאי שאינה מעוברת. והנה בודאי תירוץ המהרש"א הוא ניחא מאד אבל מ"מ לפי דברי הנ"ל הוא ניחא יותר דהמקשה הוכיח דע"כ בשוטה חיישינן שמא היא מעוברת ומתניתין דתני שאינו פוסלה הוא רק לענין ארבעים יום אחר הנשואין דמיא בעלמא הוא אבל אחר ארבעים יום חיישינן שמא היא מעוברת דאי לא חיישינן שהיא מעוברת אף לאחר ארבעים יום א"כ קשה אמאי לא תני במתניתין גם קטן קודם ט' שנים ויום א' כקושית התוספות הנ"ל א"ו צ"ל דלא נקט קטן הואיל והוא אינו דומה לשוטה דשוטה אינו פוסל רק לענין ארבעים יום לבד וקטן אינו פוסל כלל אף לאחר ארבעים יום כל זמן שהוא קטן כנ"ל:

והנה אין להקשות אי ידע המקשה לדרב חסדא דתוך ארבעים יום מיא בעלמא הוא מאי פריך לקמן מברייתא דמת טובלת ואוכלת בתרומה. ז"א דהמקשן לא היה רוצה לאוקמי האי ברייתא דאוכלת עד ארבעים יום משום סיפא דתני מקולקלת למפרע כדקא מקשה ליה באמת וזה התירוץ מאי מקולקלת עד ארבעים לא סבירא ליה. ועוד י"ל דאפילו אי לא ידע דעד ארבעים יום מיא בעלמא הוא מ"מ שפיר מצי מתניתין לאוקמי כגון שקידש ונכנס לחופה ולא בא עליה עדיין וליכא למיחש שנתעברה. והנה אין לדקדק דמ"מ ה"ל להטור להביא דין דאינו פוסל שהוא שנוי במתניתין, די"ל דהטור קיצר בזה כמו שהקדים בריש הסימן הואיל ואין הדבר נוהג בארצות אלו אין רצונו להאריך. וא"כ דין שהוא פשוט ומפורש אינו מביא רק זה הוא מביא לאשמועינן דלא כהתוספות. וידעתי שהוא דוחק אבל מוטב לכנוס בדחוקים מלעשות הטור כטועה בדבר משנה ח"ו. אבל מ"מ קשה על הטור היאך תני דקטן פוסל הא בקטן לא תיקנו חכמים קדושין כדמפורש בריש פ' חרש וא"כ משום קנין אינו פוסל ומשום חשש שמא היא מעוברת נמי לא שייך בקטן דהא מקטן לא מיתעברא. והנה הדבר הזה הוא תמוה ביותר על הטור וצריך נגר למפרקינהו אם לא שיש לומר כדעת הב"ח באה"ע סימן א' ובסימן מ"ג דכתב דהטור סובר דבקטן אחר י"ב שנים אביו יכול להשיא לו אשה והוי הקדושין מדרבנן ע"ש בב"ח. וא"כ י"ל דהטור איירי בקטן שהוא אחר י"ב שנים. וידעתי שהוא דוחק קצת דלא הוה ליה להטור לסתום אלא לפרש. דברי ידידו המוכן לשרתו:

הק' שמואל סג"ל לנדא: