נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קלט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קלט
[עריכה]תשובה
לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המופלא כבוד מוה' מנדל נר"ו אב"ד דק"ק טוטשאפף וגליל טאבור י"ץ:
מכתבו קבלתי. ויען הייתי טרוד בכמה שאלות שבאו קודם הנחתי מכתבו בקרן זוית ולא ראיתי מה שכתב בו כי דרכי להשיב על ראשון ראשון אם הוא הלכה למעשה ואתמול ביום שבת קראתי מכתבו ונחרדתי שלא הקדמתי התשובה להרים המכשול באיסור נדה. וזהו תורף שאלתו. בבית יי"ש יש שם עמוד חלול המקלח מים ממעיין לגיגית גדולה ובגיגית קנים מקובע של נחושת שעל דוד היין שרף כידוע וכשהגיגית מתמלאת המים נזחלים משפתה ויורדים לארץ ומאותן המים שהיו נמשכים בארץ כשיעור נעשה מקוה. ומתחלה רצה לאסור המקוה רק שלא להוציא לעז על הראשונים חפץ למצוא היתר. והנה אעתיק תוכן דבריו בקצרה שהיה קשה לו דברי המחבר בסימן ר"א סעיף ח' שמעיין המקלח לתוך כלי פסול לטבול בין במים שבתוך הכלי בין לאחר שיצאו מהכלי כו' וכתב הש"ך בס"ק כ"ו בשם הב"ח דל"ש כשהכלי שלם בלי שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח"כ מפה הכלי ולחוץ ול"ש שיש נקב בצדו של הכלי וממנו מקלחים לחוץ נקרא מים שאובים דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שבצדו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה כו'. וע"ז הקשה מעלתו ממה שכתב הש"ך בס"ק כ"ו בשם הראב"ד שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים ולפ"ז למה פוסל הב"ח במעיין המקלח לכלי וכשנתמלא יוצאים הלא אותן המים שיורדים באחרונה כשהוא מלא הם צפים והם לא נעשו שאובים כלל והם קרובים לצאת יתר מן הראשונים ואף אם מתערבים מ"מ מעין מטהר בכל שהוא כו' ומזה רצה לעייל פילא בקופא דמחטא דברים שאין צורך להשיב עליהם. ובאמת אין כאן ריח קושיא דודאי אף שהכלי מלא מלא על כל גדותיו מ"מ חוזק הקילוח הבא יורד לתוך הכלי אלא שאינו מעמיק לירד ונשארים למעלה וכשמוסיף הקילוח אלו יוצאים שהם עומדים למעלה ותמיד מוציא את הראשון זאח"ז ולעולם יוצאים אלו הבאים וקרובים לצאת מאלו שהיה מתחלה בתוך הכלי רק בקילוח הראשון יצאו בודאי מעט ממה שהיה תחלה אבל לעולם כל המים באו לתוך הכלי ונעשו שאובים וכן לקמן בסעיף כ' בודאי כלם באים לאויר הבור אלא שלא נעשו שאובים שהבור אינו כלי ולכן המקוה הנ"ל הוא כולו שאובים ופסול ואפילו הנשים שכבר טבלו אפילו זה שנה אם לא טבלו אח"כ במקוה כשר ולא נעשו נדות מחדש הרי הן בנדתן כאשר היו קודם הטבילה במקוה הזה וכל מה ששימשו עם בעליהן היה באיסור ויטבלו עתה מחדש והקב"ה יסלח להם כי בשגגה היה ועל מעלתו מוטל להפרישן תיכף ולהודיע לכל יתר הרבנים שכניו שאם יש בגליל שלהם מקוה כזה שיסירו המכשול הזה. זולת זה מה שכתב דכלי שאינו מקבל טומאה אינו פוסל המקוה רק מדרבנן והגיגית הזו היא גדולה ומחמת גודלה אינה מקבלה טומאה. הנה לא אאריך בזה כיון שהפסול כאן הוא ברור בלי ספק אפילו יהיה מדרבנן צריכין טבילה אחרת אבל גוף דבריו שכלי שאינו מקבל טומאה אינו פוסל המקוה רק מדרבנן אני במיעוט זכרוני איני זוכר שום חילוק לחלק בין כלי לכלי לענין פסול שאובים וסתמא אמרו במשנה ריש פ"ד דמקואות אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה פוסלין המקוה ולא ראיתי במפרשי המשנה ולא לרבינו הגדול הרמב"ם בחבורו שום חילוק בין כלי לכלי והתוספות בשבת דף ט"ז ע"ב בד"ה אחד כלים כו' כתבו אפילו כלי עץ שהם יתרים על מ' סאה מקרי שאובים. וכן הרא"ש בשלהי מסכת נדה בהלכות מקואות הביא הך משנה דהמניח כלים תחת הצינור כתב ג"כ ולא מבעיא הני דבמינן מקבלים טומאה אלא אפילו כלי גללים כו' דבמינן אינן מקבלין טומאה חשיבי כלי לפסול המקוה. ומ"ש שבעת שאין שם יין שרף מקרי שלא לדעת. הנה כבר ראה בעצמו דברי הש"ך בס"ק צ"ב והם עיקר. ולא עוד אלא דלפי דעתי ניחא ליה שיקלחו תמיד דאל"כ המים שבגיגית יתחממו ואח"כ שיגיע זמן היין שרף שיבוא דרך הקנים לא יצננו המים שבגיגית את הקנים ולכן ניחא ליה שתמיד יקלתי מים חדשים וישארו בצינתן תמיד מוכשרים למלאכת הצינון בכל עת שיצטרך. ולהיות כל הדברים הללו פשוטים קצרתי:
ומ"ש שהרי"ף והרמב"ם סוברים דשאובים שהמשיכום אפילו כולה כשרה. אני תמה בשם הרמב"ם שקר ענה והרמב"ם בפ"א מהלכות מקואות הלכה ט' הביא דבר זה בשם מקצת חכמי מערב ודחה דבריהם וכתב מעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בענין זה ואם כי בחיבורו דחה דבריהם בלשון נקיה אמנם בפירוש המשנה מסכת מקואות פ"ד משנה ד' דחה דברי האומר כן בחימה שפוכה שגרם לו הטעות הזה לפי שהיתה למודו קהה עליו כברזל ומשנתו לא היתה סדורה לו. והרי"ף אמת שדעת הרבה מהראשונים בפירוש דברי הרי"ף שסובר כן. אבל הב"י פירש גם דברי הרי"ף כדעת הרמב"ם. ועכ"פ רוב גאוני הראשונים דחו דבר זה בשתי ידים ולכן יראה להיות שם זריז בדבר זה לאסור תיכף המקוה ולגזור על הנשים שטבלו בו לטבול מחדש ומוטב להוציא קצת לעז על הראשונים מלהכשילם לעתיד ובפרט שאין כאן לעז על הזרע שהבנים כשרים הם. והיה זה שלום. כנפשו ונפש הד"ש: