נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קכו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קכו[עריכה]
שנית להנ"ל על ענין הנ"ל
תשובה
לארי בן ארי. ה"ה כבוד אהובי ידידי הרב הגדול מופלג בתורה וביראה כבוד שמו המהולל מוה' ליב נ"י:
ארכו הימים ולא יכולתי ליקח פנאי להשיב כי ספרי נו"ב בא לידי גמר והיה מוטל עלי טרדות רבות וביחוד לסדר המפתח מקצת בארוכה ולפעמים איזה ביאור ואיזו השמטה ולכן איחרתי מלהשיב ודי שהייתי מוכרח להשיב למי ששואל הלכה למעשה, ובעת חפשתי באמתחתי מצאתי דבריו אבל מרוב הימים נקרע בכפליו ומה שיכולתי לקרות בו הנני משיב. והנה מה שכתבתי במכתב הראשון דר"ש ורבנן דף ס"ז ע"ב בדרשה דקרא ואחר תטהר לא פליגי ומר אמר חדא כו' נכון הוא לתרץ דעת הראב"ד. ומעלתו נ"י שדא ביה נרגא מדברי התוספות בדף כ"ט ע"ב בד"ה ר"ש היא. הנה יפה השיב מעלתו לעצמו דאטו הראב"ד משועבד לסברת התוספות ואדרבה קושיית התוספות היה קשה להראב"ד ומזה הוכיח לעצמו דלא פליגי. ואמנם חזר מעלתו והקשה על זה מסוף סוגיא דסוטה דף למ"ד ע"א דקאמר ש"מ תלת כו' ש"מ ר"ש היא כו' משמע לאפוקי מדרבנן הא לרבנן אתיא טפי בפשיטות עכ"ל. אני תמה על בר הלבב כמוהו איך טעה בזה. והנה מתחלה נכשל בלשונו שכתב דלרבנן אתיא טפי בפשיטות וזה טעות דמה דאתיא לרבנן טפי בפשיטות זה כתבו התוספות שם בתחלת הסוגיא בד"ה ר"ש היא לשיטתם דהם סברי דרבנן לא דרשי דרשה דר"ש כלל וא"כ אסורה לשמש מן התורה אבל לפי דרך הראב"ד דמר א"ח אם כן גם דרבנן דרשי אחר מעשה תטהר כמו ר' שמעון ואם כן למה אתיא לדידהו טפי בפשיטות ולשון טפי ודאי טעות הוא. ואמנם גם חוץ לזה טעה בכוונתי והוא היה סובר דלדידי ל"פ רבנן ור' שמעון כלל אבל לא כן הוא רק אני אומר שבדרשא דקרא ליכא פלוגתא בין רבנן לר' שמעון ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ותרווייהו דרשות שמעינן מהך קרא אבל הך סיום דברי ר"ש אבל חכמים אומרים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק זה לא מצינו לחכמים שסברי שאסרו חכמים וגזרו לאסור טפי ממה שאסרה תורה ובזה אינני צריך לדחוקי גם בריש סוגיא דטועה דאמר ר' שמעון היא דהוכרח לומר ר"ש דלרבנן נשאר קשה בכ"א תשמש דלדידהו לא מצינו שס"ל שאסרו לעשות כן וממילא שפיר אמר שם בסוף הסוגיא ש"מ ר"ש היא:
ומ"ש מעלתו כיון דכל תירוצי אליביה דהראב"ד הוא הכל אי ס"ל להראב"ד דהפירוש בדברי הגמרא אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן היינו התשמיש ומדאורייתא גם התשמיש מותר, ועל זה הקשה מעלתו מדברי הראב"ד שכתב בשער הטבילה אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו כו' שמא תראה בו ביום ותסתור כו'. וה"נ כיון דמשוינן לה כזבה וסתרה ואסורה לשמש ההוא יומא מש"ה לא טבלה בז'. הרי דלראב"ד התשמיש באמת אסור אף מן התורה ורק הטבילה החמירו עד כאן לשון מעלתו. והנה ראיתי בתחלת מכתבו שלא היה לו פנאי לעיין כלל וזה גרם לו שטעה מהיפוך להיפוך. והנני מעתיק לו דברי הראב"ד שם בשער הטבילה כשהעתיק שם קושיית הגמרא דף ס"ז ע"ב דמכדי כולהו כספק זבות ליטבלינהו ביממא דשביעי ומביא תירוץ הגמרא משום דר"ש דתניא ואחר תטהר אחר מעשה תטהר פירוש אחר טבילה אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק פירוש שמא תראה בו ביום ותסתור כל שבעה וה"נ כיון דמשוינן לה כזבה וסתרה ואסורה לשמש כולא יומא דתמניא שוינהו להא יומא כיום שביעי לנדה דהא נדה היא ומש"ה לא טבלה בשביעי עכ"ל הראב"ד. והנה מדכתב הראב"ד אחר מעשה תטהר פי' אחר טבילה א"כ אין לך לפרש תטהר אלא על התשמיש שמן התורה מותרת לשמש שאין לך לפרש תטהר שמן התורה מותרת לטבול אחר המעשה שהרי הראב"ד מפרש אחר מעשה היינו אחר הטבילה והמעשה הוא הטבילה ואחר מעשה תטהר היינו שמשמשת ואיך עלה על הדעת לפרש בדברי הראב"ד שהתשמיש אסור מן התורה, ואותם המפרשים שהתשמיש אסור מן התורה הם מפרשים אחר מעשה היינו מעשה הספירה וכן פירש"י שם דף ס"ז ע"ב אחר מעשה כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר ע"י טבילה. ובמחילה מכבודו טעה טעות גדול בדברי הראב"ד שאם לראב"ד התשמיש אסור מן התורה והטבילה אסרו חכמים בזבה א"כ למה הוצרך הראב"ד לסיים ששוינהו להאי יומא כיום שביעי לנדה דהא נדה היא ותיפוק ליה דאפילו זבה היא הרי אסרו הטבילה. אלא ודאי נהפוך הוא שבזבה התשמיש אסרו ולא הטבילה ובזו שהיא באמת נדה אלא שהחמירו בה דין זבה אם היתה זבה מותרת לשמש כדין תורה לא היו חכמים אוסרים לנשים שלנו הטבילה לפי שהיו חסים שלא להפסיד התשמיש כל היום והרי כבר הוא שמיני שלה אלא כיון שבלא"ה אסורה לשמש כדין זבה ממילא נתנו חז"ל דין נדה בשביעי כיון שבאמת נדה היא, זהו כוונת הראב"ד ושלא כדברי מעלתו שהבין בהיפוך מהאמת. ובדברי הרי"ף האמת אגיד מחמת שנקרע מכתבו בכפליו נאבד חתיכה קטנה ולא יכולתי לכוין הדברים אם ימחול ויעתיק דבריו שנית אז אשיב. דברי הד"ש: