נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/צד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צד
[עריכה]תשובה
שלום לכבוד אהובי ש"ב, ידידי האלוף התורני המופלא מוה' ליב סג"ל טכארש:
אשר שאלתני ע"ד בתולה שנשאת ועדיין לא פסקה מלראות מחמת תשמיש דהיינו פעם ראשונה דהיינו בשעת נישואין ראתה אמנם מעט מזעיר ובפעם שניה פסק דהיינו אחר שטבלה לראיה הראשונה אבל אומרת שלא היתה ביאה גמורה רק מקצת דמקצת וכמעט שברי לה שלא היתה ביאה כלל וגם הבעל זוכר שלא היתה ביאה גמורה רק שהיא זוכרת היטב יותר שכמעט לא היתה ביאה כלל ועכ"פ לא יותר ממקצת דמקצת ובביאה שלישית חזרה לראות מחמת תשמיש וג"כ רק ראיה מועטת מעט מזעיר ובביאה רביעית שוב ראתה ואמנם לא בדקה תיכף אחר תשמיש רק בבוקר מצאה על הסדין ובביאה חמישית ג"כ פסקה ולא ראתה כלל אבל ג"כ אומרת שלא היתה ביאה כלל והיתה כמו ביאה שניה ובביאה ששית ובביאה שביעית ובביאה שמינית ראתה כל פעם, ואמנם היה כל פעם פוחת והולך עד שבביאה שמינית ראתה רק טפה אחת ואותה טפה לא היתה מראה דם ממש רק נוטה למראה דם וגם אומרת שבכל ביאה וביאה יש לה צער וכאב ולפעמים היה הכאב גדול עד שלא היה ממש ביכולתה לסבול הביאה וגם רחמה צר מאד רק בביאה שמינית היה קצת רווחה ומביאה ששית ואילך מרגשת לפעמים גם שלא בשעת תשמיש צער וכאב, וגם אומרת שברי לה שאין דמים הללו מן המקור כי בכל פעם שהיא רואה דם נדה מן המקור היא מרגשת בצאתו מן המקור ובדמים הללו לא הרגישה כלל, ע"כ תורף השאלה:
והנה כבר שאלתני פה אל פה בהיותך פה וזה היה אחר ביאה ששית ואמרתי לך שהיא מותרת לבעלה אחר הטבילה כי אין להחזיקה ברואה מחמת תשמיש כמבואר בדברי ש"ע סי' קפ"ז סעיף י"ג. ואף שמבואר שם שאם שמשה ולא ראתה אם שוב ראתה ג"פ מחמת תשמיש הוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אמרתי לך שכאן לא נחשב פסקה מלראות מחמת תשמיש כיון שבאותן שתי פעמים שפסקה לא היתה ביאה גמורה אמרינן לכך לא ראתה ולעולם שעדיין לא כלו הבתולים ומה ששוב ראתה אח"כ אכתי דם בתולים הוא, ככה אמרתי לך אז. אבל דע אהובי ש"ב כי אז היה נקל לסמוך כי אז ממ"נ אין כאן איסור שאם אתה אומר שנחשב שתי ביאות דהיינו שניה וחמישית לביאות גמורות א"כ מעולם לא הוחזקה ברואה מחמת תשמיש שהרי מעולם לא ראתה שלש ביאות רצופות בראיית דם שהרי ביאה ראשונה בלאו הכי אין לנו עסק בה שביאה ראשונה ודאי דם בתולים הוא והיה התחלתה לראות מחמת תשמיש בביאה שלישית וראתה שלישית ורביעית ובחמישית פסקה ושוב אין הביאות ראשונות באות לכלל חשבון והימים הראשונים יפלו ומכאן ולהלאה חושבנא והרי אכתי לא ראתה אח"כ אלא בפעם ששית וא"כ לא היה שום מקום להחמיר כלל אף בלי קולא של המחבר ואין אנו אחראין כלל להקל מחמת שתולין בדם בתולים, ואמנם עתה שראתה שוב גם בפעם שביעית ושמינית והרי כאן ג' ביאות רצופות שראתה מחמת תשמיש בזה אנו נחוצים לדברי המחבר לתלות כל הבעילות בדם בתולים וגם לתלות שביאה שניה וביאה חמישית לא יוחשבו ביאות כיון שלא היו ביאות גמורות. ובזה עלה מורא על ראשי כיון שגוף הקולא של המחבר אין לה יסוד מדברי הגמרא ולא מדברי הראשונים רק המחבר המציא זה מסברא ועל קצת רמז מדברי רש"י כאשר יבואר אח"כ בדברינו. ואם שכדאי הוא המחבר לסמוך עליו ואנו רואים שהרמ"א וכל האחרונים נמשכו אחריו עם כל זה איך נעמיד יסוד על דבר שהוא רק מסברא לבנות עליו עוד בנין ולומר שביאה שניה וביאה חמישית לא יוחשבו ביאות ובדבר שהוא חידוש אמרינן אין לך בו אלא חדושו:
ולכן אמרתי אסורה נא ואראה גוף דברי המחבר ז"ל בב"י סס"י קפ"ז הבועל את הבתולה וראתה דם בשעת תשמיש אין מחזיקין אותה ברואה דם מחמת תשמיש דלעולם תולין בדם בתולים מדתניא בתוספתא פרק בתרא דנדה כולן בודקין בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורין. וכתב הסמ"ג וע"כ ברואה דם מחמת תשמיש ג"פ איירי דאל"כ בדיקת שפופרת מאי עבידתה וקתני דבתולה אינה צריכה בדיקה מפני שדמיה טהורין כלומר דהנך דמים מחמת בתולים קאתו ומ"מ נראה דלא מחזקינן להו בדם בתולים אלא עד שתפסיק פעם א' ולא תראה מחמת תשמיש כו' אבל כל זמן שלא פסקה אפילו פעם אחת תולה בבתולים אפילו כמה פעמים כדמשמע בתוספתא שהבאתי. ויש עוד ראיה לדבר מדגרסינן בפ"ק דנדה תנן התם תינוקות שלא הגיעה זמנה כו' וכתבו התוס' כו' דכל פעם שמשמשת רואה אפילו תשמיש מופלג חודש או ג' חדשים הוי דם בתולים כו' והשתא לדידן דבכולהו אין לה אלא בעילת מצוה מ"מ לענין שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש כיון דחזינן דאיכא בתולה בעלמא דכל שלא פסקה מחמת תשמיש מחזקינן לה מדינא בדם בתולים בהכי סגי למילף לכולהו בתולות אף בהגיע זמנה וראתה לענין שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש כו'. כך נ"ל אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים עכ"ל הב"י שם. ובראש הסימן הביא הב"י הברייתא תנו רבנן הרואה דם מחמת תשמיש כו' וכתב הב"י ופירש"י הרואה דם לאו בבתולה מיירי אלא דם נדות. ופשוט הוא. ונ"ל דאיצטריך למיכתב הכי ללמדנו דאפילו רואה מחמת תשמיש כמה פעמים כל היכא דאיכא למיתלי שמחמת בתולים הוא עדיין תלינן כדתלינן במכה, ובסוף סימן זה אכתוב עד אימתי תולה בדם בתולים עכ"ל הב"י, ועפ"ז קבע דבריו בשלחנו הטהור:
ואני אומר כל היתרים הללו הם פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו, והראיה מתוספתא אינה ראיה כי אולי בתוספתא מיירי בכל בתולה לפי זמנה המפורש במשנה ריש פרק תינוקת ואי משום דאי בזמנה פשיטא שא"צ בדיקה בשפופרת שהרי אפילו האשה טהורה לגמרי ופשיטא שאין מחזיקין אותה ברואה מחמת תשמיש, גם זה אינו הוכחה דהרי כבר בזמן התנאים נתחדש שחזרו ונמנו שבועל בעילת מצוה ופורש וברייתא היא שם במסכת נדה דף ס"ה ע"ב אינהו דעבדי כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש וא"כ קמ"ל התוספתא דאף שהחמירו להצריכה טבילה אעפ"כ לענין זה תולין בבתולים שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש ולהצריכה שפופרת אבל לעולם רק כל אחת לפי זמנה שבמשנה שם, וגם דברי רש"י יש לפרש כן. ואף שבברייתא שעליה פירש"י כן נזכרו רבי ורשב"ג ובימי רבי עדיין היו נוהגים כמשנתנו אפילו לטהר האשה בלי טבילה אכתי אולי בימי רבי נתחדשה גזירת רבותינו, ועוד דאף אם לא נתחדש מ"מ פירש"י כן לדידן דנ"מ לדידן שאף שבועל ופורש מ"מ אינה מוחזקת ברואה דם מחמת תשמיש אבל קולא זו שהמציא הב"י לתלות זמן רב בבתולים אף אחר זמנה של כל אחד במשנתנו לא שמענו:
ונתתי לבי לדברי רבינו ב"י כי תורה הם. כי אחר שזכינו עכ"פ ללמוד מהתוספתא שעכ"פ גם אחר שנמנו רבותינו אעפ"כ לענין רואה מחמת תשמיש תולה בבתולים שוב מוכח מתלמודנו שגם אחר הזמן שכל זמן שלא פסקה הדין כן דאל"כ איך אמרינן שם דף ס"ה ע"ב אמר עולא כי הוו בה ר"י ור"ל בתינוקת לא הוו מסקי מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימי בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש, ופירש"י בד"ה מבי כרבא כו' לא ילפי מפירקא דמתניתן מידי אלא מברייתא וכרבותינו ע"ש. ואי ס"ד דלענין רואה מחמת תשמיש יש ג"כ זמנים חלוקים כל תינוקת לפי זמנה הקבוע לה במשנתנו א"כ טובא ילפינן מפירקא דמתניתן, א"ו דלענין רואה מחמת תשמיש אין שום זמן קבוע ולעולם כל זמן שלא פסקה מחמת תשמיש תולה בבתולים כדברי מרן הב"י. וידעתי שיש להשיב על זה דאכתי איך לא מסקי מינה כו' והרי אכתי נ"מ בכל חילוקים דמשנתנו לענין הדין שאמרו בברייתא בפ' האשה דף ס' ע"א ושוין שתולה בשומרת יום כו' ובבתולים שדמיה טהורין. ועיין בטור בסימן ק"צ ובב"י שם בשם הרשב"א דהיינו אפילו בזה"ז שבועל בעילת מצוה ופורש מ"מ לענין תליית הכתם שתולה חבירתה בה היינו כל אחת לפי ערכה לקטנה עד שתחיה המכה ולנערה ד' לילות ע"ש וכן הוא בש"ע שם סעיף מ"ב, מ"מ להתינוקת אין נ"מ בזה שהרי היא טמאה והא דחבירתה תולה בה היינו משום דשירפא מצוי והדמים מצוים בה. ועוד דהאי פירקא דתינוקת כל דיני המשנה סובבים על ראיה שרואה מחמת תשמיש, ועיין בפי' המשנה לרמב"ם וז"ל ואמרו ע"ז לילה ולילות ולא זכר ימים לפי שידוע מתורתנו שבעילת היום נתעב מאוד ונמנעו ממנה וכן הוא בגמרא שם למה לי' למיתני לילות דאוראא דביאה בלילה ואף שגם ביום שלאחריו טהורה כל מה שרואה כמבואר בפ"ק דף י"א ע"ב מ"מ המשנה לא איירי בהא, ועוד דם הראיה שביום שאחריו שמטהרין הוא משום שהתשמיש שמאתמול גרם לה וכל דיני המשנה על ראיה שמחמת תשמיש איירי ובהא לא נפקא מידי לאחר שנמנו רבותינו שבועל בעילת מצוה ופורש משא"כ הך דכתם תולה בה אפילו שוב לא שימשה אחר בעילה הראשונה. ואפשר שזה כיון רש"י בלשונו שם כי הוו ר"י ור"ל בתינוקת כתב רש"י בהאי פירקא ששמה תינוקת ולכאורה מי דחקו לזה ומה חסר לנו לפרש בתינוקת בדיני תינוקת. ולפמ"ש ניחא דבדיני תינוקת ודאי יש גם אחר שנמנו רבותינו נ"מ דהיינו לענין תליית חבירתה הכתם בה לכן פירש רש"י בהאי פירקא ששמה תינוקת ובהך פירקא אינו עוסק רק ברואה בשעת תשמיש:
ולולא דמסתפינא ה"א לפרש דברי רש"י שם בסוף העמוד הרואה דם לאו בבתולה קמיירי אלא בדם נדות. ודברי רש"י הם לכאורה אינן מדוקדקים דהו"ל לרש"י לומר לאו בדם בתולים מיירי כדמסיים אלא בדם נדות, ולכן אני חושב דרש"י סובר דלא משכחת דין זה כלל בנשאת בתולה והוא ע"פ מה דאיתא בהגהת שערי דורא שהביא תשובה בשם ר"ח שכתב משמע בתוס' שלא באו חכמים להצריך בדיקת שפופרת אלא באשה שמיד אחר נישואין נתקלקל בעלה ג"פ ולא היה לו ביאות של היתר דאמרי' בברייתא נשאת וראתה מחמת תשמיש ראשונה ושניה ושלישית משמע שאם הורגלה בכחות דאיסורא והיתרא תו לא מיתסרא לבעלה אפילו בג' ביאות של איסור, כן הביא דעת ר"ח כו' ע"ש, וכן הובא דעה זו במרדכי בשם ר"ח, ואמנם כל הפוסקים דחוהו וכן הוא בהגהת רמ"א בסימן קפ"ז סעיף א' שאין חילוק בין ראתה בשעת נישואין ובין נתקלקלה אח"כ והוא מתשובת הרשב"א סימן תתל"ט. ולענ"ד רש"י ס"ל כדעה זו וא"כ לא משכחת דין זה בנשואין ראשונים של האשה דממ"נ אם תיכף מבעילה ראשונה היא רואה ולא פסקה בשום פעם מלראות מחמת תשמיש א"כ לעולם תולין לענין זה בדם בתולים שלא לאסרה משום רואה מחמת תשמיש ואם פסקה פעם א' ושימשה ולא ראתה שוב ג"כ אי אפשר שתאסרנה אח"כ על בעל זה משום רואה מחמת תשמיש שהרי כבר היה לה עמו ביאה של היתר וא"כ לא משכחת דין זה שבברייתא כ"א בנישואין של אלמנה או גרושה ששימשה עם בעלה הראשון כמה פעמים ופסקו בתוליה שלא ראתה מחמת תשמיש וכאשר נשאת לבעל השני נתקלקלו תיכף בנישואין. וזהו כוונת רש"י שכתב הרואה דם לאו בבתולה קמיירי דבבתולה לא משכחת דין זה כלל:
ומעתה כיון שעשינו סמוכות לדינא של הב"י א"כ שוב יש לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק ואשה זו מותרת לבעלה ואף שבבעילה שניה וכן בביאה חמישית פסקה ולא ראתה מחמת תשמיש מ"מ כיון שהיא אומרת ששתי בעילות הללו לא היה רק מקצת דמקצת ביאה במקצת לא שמה ביאה לענין זה והרי גם לענין ביאה ראשונה שלדידן אפילו לא מצאה כלל טמאה אפ"ה היקל רמ"א בריש סימן קצ"ג אם לא גמר ביאתו והיא נאמנת ע"ז מק"ו אם נאמנת לומר מכה יש לי להתיר איסור כרת ק"ו באיסור רואה מחמת תשמיש שהוא רק איסור וסת שהוא מדרבנן כאשר מבואר בנו"ב בכמה מקומות:
ודע אהובי ש"ב שאעפ"כ לא הייתי נמהר להורות היתר בזה והייתי עוד מתיישב יום או יומים, אבל כיון שראיתי במכתבך מה שנתחדש אצלה אחר ביאה שמינית שקבעה לה וסת דהיינו לא וסת קבוע ביום אחד ממש אבל נקבע שעכ"פ קודם כ"ח יום אינו רואה והרי זה דינו כוסת קבוע שתוך כ"ח יום דינה כקבוע כמבואר בש"ע סי' קפ"ו סעיף ג' והוא מדברי תה"ד סימן רמ"ז, וכבר ביארתי בחיבורי נו"ב חיור"ד סי' ס"א שאם לאשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש נקבע לה אחר זה וסת קבוע בין וסת הפלגה בין וסת החודש שוב אינה צריכה לחוש שתראה עוד מחמת תשמיש, ואף שראיתי במכתבך שכבר גם קודם לזה היה לאשה זו וסת כיוצא בזה אמנם בפחות דהיינו שהוסת שהיה לה קודם לזה היה שהיתה רגילה שאינה רואה בפחות מן כ"ז ימים ועתה שינתה לכ"ח יום מ"מ הרי גם באשה שכבר יש לה וסת קבוע נסתפקתי שם מה דינה בזה ע"ש הלא חיבורי בידך. ועוד הרי כפי שנאמר במכתבך הראיות האחרונות שראתה בעת התשמיש היה אחר כ"ד יום אבל קודם כ"ח יום וא"כ לענין הוסת הראשון נחשבו הראיות כאלו אין לה וסת כלל כמבואר שם בש"ע סימן קפ"ו סעיף ג' שכתב עד י"ד יום דינה כיש לה וסת וממילא שמעינן דאח"כ דינה כאין לה וסת וא"כ הראיות שראתה אחר כ"ד יום ראתה בעת שאין לה וסת ועכשיו שקבעה לכ"ח יום מותרת לשמש וא"צ לחוש לוסת התשמיש שמקרי וסת שאינו קבוע. ואף שבתה"ד שם שדי נרגא בהך סברא שיוחשב זה לוסת קבוע מדחזינן שלענין טומאת מעל"ע אין לזה דין אשה שיש לה וסת מ"מ כל החלוקים שכתב שם לחלק אי מטעם שאני טומאת מעל"ע שהיא לטהרות והחמירו בה הרבה או משום שאני התם שהרי דם לפניך לכך מטמאינן למפרע ע"ש. כל אלו החילוקים יש לחלק שם בנדון זה ובפרט שאשה זו מרגשת כאב וצער בכל ביאה שכל זה מורה שעדיין אין פתחה פתוח ועדיין היא בבתוליה קצת וגם אמירתה שיודעת שאינה מן המקור היא סניף עכ"פ בהיתר. ואף שאין באמירה זו ראיה דבשלמא אם היתה אומרת שאינו מן המקור רק מצדדים שהיא יודעת שצדדיה מוציאים דם היה מועיל והיה מקום לפלפל אם לסמוך על דבריה בזה אבל אשה זו שאומרת שברי לה שאינו מן המקור הרי היא עצמה אומרת במה הוא ברי לה שבכל פעם שרואה מן המקור היא מרגשת בצאתו מן המקור ובדמים הללו לא הרגישה. ובזה שתי תשובות בדבר. חדא בשלמא בדמים שרואה מצד עצמה מכח הטבע האנושי כן דרך המקור שבודאי מתחדשים לו בעת הגיע הזמן שיצא דם כמה שינויים ולכן היא מרגשת אבל הדם שיוצא בשעת תשמיש אם הוא מן המקור הוא ע"י גרם התשמיש שיוצא פתאום חוץ לזמנו בלי שום שינוי מקודם במזג טבע האנושי לכן אינה מרגשת בו, ועוד שהרי אי אפשר לה להרגיש ולהבחין בין הרגשת השמש להרגשת פתיחת המקור ולכן אין דיבורה זה מועיל אבל עכ"פ הוא סניף:
סיומא דפסקא האשה מותרת לבעלה אחר הטבילה ובלבד שלא תהיה הטבילה אחר כ"ח יום מעת וסתה וגם לילה הראשון של הטבילה לא יזדקק לה כאשר אמרתי לך פה אל פה, והגם שעל פי מה שכתבתי אינה צריכה לחוש לליל טבילה מ"מ בשביל לילה אחד אין כל כך קפידא להחמיר ומן השמים יסכימו על ידי ונזרעה זרע, והיה זה שלום כנפשך ונפש הד"ש: