נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/צג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צג
[עריכה]תשובה
לאהובי תלמידי הרב המופלא ומופלג כבוד מו"ה אברהם נר"ו, וחד דעמיה האלוף התורני הרבני המופלא מו"ה מאיר נר"ו:
מכתבם קבלתי, וע"ד האשה הילדה אשר נישאת בבתוליה לאיש ובבעילה ראשונה ראתה בתולים וספרה וטבלה והיתה עם בעלה משך שנים עשר יום בטהרה כי פסקו בתוליה בבעילה ראשונה ואח"כ התחילה לראות מחמת תשמיש דהיינו שאחר י"ב ימים הנ"ל אירע שראתה תיכף ומיד סמוך לתשמיש שבדקה בעד הבדוק לה תיכף אחר התשמיש ומצאה על העד לובן הזרע וסביב אדום דם מועט ולבשה לבנים בחמישי לשימושה וספרה ז' נקיים וטבלה וראתה תיכף אחר התשמיש ושוב לבשה לבנים כנ"ל וספרה וטבלה ובשעת התשמיש הרגישה זיבת דבר לח וקפצה בבהלה מן המטה והיה שופע ממנה דם הרבה ובכל פעם אחר ראיה שרואה בשעת תשמיש בודקת והיא טהורה וחקרתם על וסת שלה והנה היה לה וסת קבוע מקודם לכל כ"ט יום ולא שימשה סמוך לוסתה ואמנם מיום שירדה לטהרה אחר בעילת בתולים שהוא כעשרה שבועות פסק וסתה לגמרי ולא היה לה אורח כנשים זולת ג' ראיות הנזכרים שראתה מיד אחר תשמיש והרופאים אומרים שהיא מעוברת, ושאלתם אם יש מקום מצוא להתיר האשה לבעלה. הנה מה שרצית אהובי תלמידי לומר כיון שקמה בבהלה בשעת תשמיש האחרון והיה שופע ממנה דם הרבה הרי זה דומה להא דאמרו בגמרא דף ס"ו ע"א דאמר רבי לאבדן זיל בעתה ונפל ממנה חררת דם דאמר רבי נתרפאה זאת, וזו ג"כ כיון שעמדה בבהלה ושפעה דם הרבה יצא ממנה כל הדם ונתרפאה:
אהובי תלמידי גוף דין זה של רבי השמיטוהו אבות הפוסקים ועמודי ההוראה לא הזכירוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אבל נזכר בדברי הרמב"ן והראב"ד והם עצמם כתבו שאין מתירין עתה בשביל חררת דם ואף שכתבו שאין מוציאין אותה מבעלה הנה הטור לא הביא סיום זה שאין מוציאין אותה מבעלה והעתיק רק והאידנא אין מתירין אותה לאחר שראתה דם, ואמנם הב"י בשולחנו סעיף ט' הביאו שאין מוציאין אותה מבעלה. ועכ"פ אנו רואין המבוכה בדבר זה ואיך נוסיף מדעתנו איזה דבר שאינו ממש כהאי עובדא דגמרא והבהלה אינה ביעתותא והרי בדף ע"א ע"א חילקו בין פחדא לביעתותא וגם שפע דם אינו כמו חררה. וז"ל הרמב"ן בחידושיו למס' נדה שם שאם ע"י ביעתותא הפילה חררה נתרפאה ואם ע"י ביעתותא לא ראתה כלום אין לה תקנה אפילו בשפופרת אבל אם ע"י ביעתותא ראתה דם ולא הפילה חררה זהו שצריכה בדיקת שפופרת ולכן אין שום מבוא לקולא זו כלל ושפע דם ששפעה בתשמיש האחרון לא די שאין בו תועלת אבל מגרע גרע כי באמת הרבה קולות מצינו ברואה מחמת תשמיש ואמנם השורש לכל הקולות הוא לפי שיש כאן ספק שמא הוא מן הצדדים אבל זו שראתה דם בשפע ושום מכה אין לה בצדדין ולא שום כאב וצער כי על כל אלה חקרתם אותה א"כ ודאי הוא דם המקור כי מנין יהיה בצדדים שפע דם אם מחמת דוחק האבר בצדדים יכול להיות שיצא דם מועט אבל דם בשפע ודאי אי אפשר בלי הרגשת איזה מכה או חבורה ולכן אם היה בכל הג"פ דם בשפע לא די שנאסרה על בעלה זה אלא גם להנשא לאחר היתה אסורה בלי בדיקה שעיקר ההיתר שמותרת לשני הוא כמו שכתב הסמ"ג שהוא ס"ס ספק מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא אצבע של השני לא תהיה שוה לראשון אבל כשיורד בשפע והוא ודאי מן המקור אין כאן ס"ס והרי היא כמו שכבר בדקה בשפופרת ונמצא על המוך שאסורה להנשא לאחר ועיין בש"ך ס"ק י"ג. ואמנם לעת הזאת אין לנו עסק בזה באשה הזאת שהרי שתי פעמים הראשונות לא ראתה רק מעט ואמנם עדיין יש לדון בה אם מותרת כלל אפילו להנשא לאחר דהרי אם בדקה בשפופרת ומצאה בראש המוך נאסרה לחלוטין וכנ"ל והרי לא בדקה רק פעם אחת ואפ"ה אסורה דכיון דכבר ראתה ג"פ ע"י תשמיש אמרינן איגלאי מלתא למפרע שכל מה שראתה היה מן המקור לא מן הצדדים וא"כ גם אשה זו כיון שהראיה אחרונה היתה ודאי מן המקור אמרינן איגלאי מלתא למפרע שגם שתי הראיות הראשונות היו מן המקור והוחזקה לראות בשעת תשמיש מן המקור ולא נשאר ספק להתירה להנשא לאחר אלא שמא אצבע השני לא תהיה שוה לאצבע של הראשון ומכח ספק אחד אין מתירין אותה. ואמנם אפשר לומר דכאן כיון שגם על האחרונה אין לנו הוכחה שהוא מן המקור אלא מטעם שראתה בשפע דם הרבה וא"כ היא הנותנת כיון שבפעם הזאת ראתה בשפע ובשתי פעמים הראשונות לא ראתה רק מעט ש"מ שהראשונים לא באו מן המקור ועדיין אין הדבר ברור להתירה לאיש אחר, ועיין בחיבורי נודע ביהודה סי' מ"ג וסי' נ"ז:
והנה אהובי תלמידי עוד דנתם להקל וכתבתם שאשה זו הרחיקה ראיה שניה מהראשונה הפלגה של י"ב ימים וכן הפליגה ראיה שלישית מהשניה הפלגה כזו ממש י"ב ימים ואולי תקבע וסת של הפלגה י"ב ימים ועכ"פ היתה צריכה לחוש לפעם אחת של הפלגה והיתה אסורה לשמש בפעם ג' בליל שלאחר י"ב וכיון ששימשה הוה כמו שימשה בשעת וסתה ותולין בוסתה ואח"כ דחית הדבר מכח דברי הש"ך בסוף ס"ק ט"ז דסיים שנמצא שקבעה וסת בג"פ תולה בוסתה משמע שדוקא בוסת קבוע תולה בוסתה. ושוב כתבת שאין ראיה מדברי הש"ך דהש"ך מיירי בקטנה שא"צ לחוש לוסת שאינו קבוע אבל בגדולה אפשר אפילו בוסת שאינו קבוע תולה בוסתה ושוב החלטת להחמיר דהלשון בש"ס אם יש לה וסת סתמו כמשמעו וסת קבוע עד כאן דבריך. ובודאי בזה יפה כוונת דאם יש לה וסת היינו וסת קבוע וכמו בריש נדה במשנה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ופירש"י שיש לה וסת קבוע ג"פ:
ואמנם היות האשה הזאת ילדה וזה רק איזה ירחים שנשאת לגבר ומכתה אנושה מאוד כי להתגרש מבעלה אשר עשאה כלי וכרתה בריתה לו הוא דבר קשה מאוד ועוד נוסף שאפילו להנשא לאחר אין ההיתר ברור בזאת האשה כאשר כתבת. ולא עוד אלא אפילו בדיקת שפופרת יש לפקפק בה כיון שע"י שפע דם שיצא ממנה נתברר שהוא מן המקור הרי היא בכלל כל הממלאה ונופצת שאמר שמואל אין לה תקנה ועיין בנו"ב סי' מ"ו בד"ה יצא לנו מזה דין חדש ע"ש. ולכן לרוב הצער הכפול נכמרו רחמי עליה ועיינתי במשפטה אולי אוכל למצוא מזור לרפאות שברה:
וטרם כל אני אומר שאם האשה הזאת תהי' מותרת ע"פ דין הש"ס ותהיה רק אסורה מחמת חומרות שאין מצד דין הגמרא אז שוב בודאי נוכל לסמוך על סברות שיעלו לנו ע"פ שיקול דעתנו. והנה לדעתי אפשר שע"פ דין התלמוד אשה זו תהיה מותרת כיון שכבר ביארנו שמה שנאסרת ברואה ג"פ מחמת תשמיש הוא מטעם וסת שקבעה לה וסתה בעת תשמישה ולפי דין התלמוד אין אשה קובעת וסת לא בימי נדה ולא בימי זיבה כמבואר בדף ל"ט ע"א אמר שמואל לומר שאינה קובעת וסת בימי זיבה אמר רב פפא מקבע לא קבעה מיחוש מהו דתיחוש לה כו' אמר רב פפא נחזי אנן כו' אלמא דחיישינן לה, וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מא"ב הל' ט' וז"ל רבינו, אין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה כו' וכן אין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן י"א יום כו' ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה חוששת לוסתה וכל וסת שקבעה בימי זיבתה אם נעקרה אפילו פעם אחת נעקרה ואינה צריכה להעקר ג"פ שחזקת דמיה מסולקים לימים אלו עכ"ל רבינו, וכן פסק הראב"ד בספר בעלי הנפש, וכן פסק הטור בסימן קפ"ט. וז"ל הטור מדין התלמוד אין אשה קובעת וסת בימי נדות ולא בימי זיבות כו', וכן פסק הרמב"ן בהל' נדה שלו פרק ה' סעיף ט"ו שמדין התלמוד אין האשה קובעת לה וסת בימי זיבה. וכן פסק הרשב"א בתהה"א שאינה קובעת לה וסת בימי זיבה מדין התלמוד ולא עוד אלא שפסק דאפי' לחוש אינה צריכה ודלא כר"פ אלא כרב הונא ברי' דר"י שם דף ל"ט ע"ב. ואמנם הרז"ה בהשגותיו על בעלי נפש וכן התוס' דף ל"ט ע"א ד"ה רב הונא סוברים דר' יוחנן ורשב"ל לית להו הא דאמר שמואל שאין האשה קובעת וסת בימי זיבה וממילא לית הלכתא כשמואל. ומעתה כיון שרובא דמינכר מן הפוסקים והמה חמשה חומשי תורה הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והטור כולהו בחדא שיטתא קיימו דהלכה פסוקה היא הך דשמואל ור"י ורשב"ל מיירי ברואה ממעיין סתום כדרך שאמרו דף י"א ע"א לענין ימי נדה ממילא אחר רבים להטות וע"פ דין התלמוד אין אשה קובעת וסת בימי זיבה. ועדיין יש עלינו לברר הפירוש בדברי ר"פ דאמר דמקבע הוא דלא קבעה אבל מיחוש חיישא. והנה לפי הסוגיא כאן דף ל"ט פשטן של דברי ר"פ היינו שאם קבעה ג"פ בימי זיבה דאמר שמואל דלא קבעה וסת ע"ז אמר ר"פ דעכ"פ מיחוש חיישא אבל אם עדיין לא ראתה ג"פ רק פעם או שתים והיה בימי זיבה ודאי אפי' מיחוש לא חיישא והרי עיקר הדבר היה בספק שר"פ הוה מספקא ליה אם חיישא והדר פשטא ליה מהא דהיתה למודה כו' כמבואר שם בסוגיא דף ל"ט והרי שם בלמודה איירי שכבר ראתה ג"פ וא"כ מהי תיתי להוסיף עוד למימר דאפי' בפעם אחת חיישא ולא עוד אלא שעל גוף פשיטתו של ר"פ מהא דהיתה למודה תמה הר"ן בחידושיו למס' נדה דדלמא שאני התם שקביעת הוסת הי' בימים הראוים לקביעת וסת והוקבע כהלכתו ולכך חיישא לי' גם בימי זיבה אבל היכי שלא הוקבע בימים הראוים רק הוא וסת חדש בימי זיבה מנ"ל דחיישינן ונדחק לתרץ שסובר ר"פ ששוים הם לדינא ע"ש. ואיך נוסיף אנן שאפילו וסת חדש בימי זיבה ואפי' בימי זיבה עדיין לא שילשה שניחוש לו כלל, וגם דברי הרמב"ם מורים כן כי ז"ל הרמב"ם בפ"ח הל' ט' וכן אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן י"א יום כו' ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה הרי זה חוששת לוסתה עכ"ל. הרי שכתב אם נקבע לה כו' חוששת משמע דוקא ע"י ג"פ חוששת שאם היה דעתו שאף בפ"א חוששת הוה לי למימר ואם ראתה בימי זיבתה הרי זו חוששת לראיתה ועוד ראיה שכן כוונת רבינו הגדול הוא ממה שפירש אח"כ בהל' יו"ד כיצד חוששת לוסת אם ראתה דם בוסת זו אפילו יום אחד תשב לנדה מספק ואסורה לשמש באותו יום אע"פ שלא ראתה כשאר ימי הוסתות ואם ראתה ג' ימים הרי זו זבה. וכתב הה"מ זה הלשון שכתב רבינו בכאן הוא לפי מ"ש בפ"ו כל ימי האשה מיום שיוקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם ז' כו' ואחריהם י"א כו':
הנה כאן מבואר שעקירת הוסת ליום אחר משנה המנין ומונה מתחלת השני ולזה כתב רבינו כאן שהוסת שבימי זיבה שאינו קבוע שחוששת לו הוא שנותנין עליו חומר הנדה וחומר הזבה שאע"פ שהוא בימי זיבות לפי הוסת הראשון שמא היא מתחלת בוסת אחר וממנו יש להתחיל מנין הנדות לפיכך בראיה אחת צריכה לישב שבעה כדין הנדה ואם ראתה ג' ימים אחר שהיא בימי זיבה צריכה לישב ז' נקיים כפי מנין הראשון וכן חוששת היא לו לשמש קודם שתראה כמו שנתבאר פרק ד' שחייב לפרוש ממנה סמוך לוסתה ויש בכאן ג"כ שיבושין בנוסחאות אבל זו היא כוונת רבינו עכ"ל הה"מ:
ודע שגם הנוסחא שלפנינו ברמב"ם משובשת. שהנוסחא שלפנינו היא אע"פ שלא ראתה בשאר ימי הוסתות. ובאמת הלשון תמוה שכיון שראתה באותו יום פשיטא שאסורה לשמש באותו יום ומה לנו אם ראתה בשאר ימים או לא אותו יום עכ"פ ראתה ובין שהיא נדה ובין שהיא זבה עכ"פ טמאה היא בו ביום, ועוד שאיך כתב שאסורה לשמש בו ביום הרי אסורה לשמש כל ז' כיון שהיא ספק נדה. ואמנם בהג"ה אחת קטנה שהגהתי תמורת בי"ת של בשאר שצריך להיות כשאר נתקן הכל וכל דברי הה"מ מבוארים בדברי הרמב"ם, ותחלה אמר אם ראתה דם בוסת זה אפילו יום א' תשב לנדה מספק וזו חומרא אחת של החשש ושוב אמר ואסורה לשמש באותו יום ואפילו לא ראתה כשאר ימי הוסת וזו החומרא השניה שהזכיר הה"מ שאפילו לא ראתה כלל אסורה לשמש באותו יום כשאר ימי הוסתות פירוש כמו בכל שאר הוסתות אסורה לשמש בעונה ההיא כמו כן בוסת זה אע"פ שהוא בימי זיבה. הארכתי קצת לתקן לשון רבינו הגדול שלא יהיה בו שיבוש:
ועכשיו נחזור לכוונתנו, וזה פשוט שחומרא הראשונה שצריכה לחוש שמא תשנה וסתה והיום הוא תחילת נדה דלא שייך חומר חשש הזה אלא בשינתה ג"פ והיו בימי זיבה שאז בפעם ג' חוששין לזה אבל לומר שהתשש הוא אף בפעם אחת שראתה בימי זיבה זה דבר שאי אפשר לאמרו דא"כ איך משכחת לה שומרת יום כנגד יום וניחוש שמא זו הראיה היא תחילת נדה. א"ו שאין כוונת הרמב"ם בחשש זה רק בפעם ג' א"כ יגיד עליו ריעו שגם מה שאסורה לשמש מטעם פרישת הוסת הוא ג"כ בג"פ ואף שאינו נקבע מ"מ צריכה לחוש. ואמנם מצינו סתירה גדולה לזה בדף ס"ד ע"א שאין האשה קובעת וסת כו' אמר ר"פ לא אמרן אלא למקבעה אבל למיחוש לה בחדא זימנא חיישא מאי קמ"ל תנינא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה ליום ך' זה וזה אסורים אי מהתם ה"א ה"מ היכא דקיימא בתוך ימי נדתה אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה אימא לא קמ"ל ועיין רש"י בד"ה הני מילי כו' אבל היכא דקאי בימי זיבתה כגון דהיתה למודה לראות יום ט"ו לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום יו"ד לטבילה כו' ע"ש. הרי מבואר בדברי רש"י שאף ששינוי הוסת הותחל בימי זיבה ותיכף בפ"א צריכה לחוש לו. ואמנם אין אחריות דברי רש"י על רבינו הגדול הרמב"ם אשר הוכחתי מדבריו שבפעם א' שראתה בימי זיבה אפילו לחוש אינה צריכה ודברי ר"פ יתפרשו כדת דלא כפירש"י ור"פ השמיענו שאם ראתה פעם אחת ואותה ראיה היתה בימים הראוים לנדה צריכה לחוש שוב ליום ההוא אפילו יארע אותו יום בימי זיבה וזה לא שמענו ממשנה דהיתה למודה להיות רואה יום ט"ו דהיינו לטבילתה שהוא כ"ב לראייתה ושינתה ליום כ' לטבילתה שהוא כ"ז לראייתה והוא בימי נדה שצריכה לחוש ליום כ"ז שאפילו אם נימא דכ"ז מן כ"ב מנין שהוא כדברי ר"פ בדף ל"ט ע"ב דמכ"ב מנין הוסתות מ"מ עכ"פ הוא יום כ"ב מן ראיית כ"ז וכבר הוא אחר ימי זיבה ולכך צריכה לחוש שכיון שבין התחלת השינוי ובין יום החשש הכל הוא בימי נדה. אבל אם אירע יום החשש בימי זיבה כגון שאותה שהיתה וסתה לימי החודש והיתה למודה לראות כ' לחודש ושינתה ליום כ"ד בחודש והוא בימים הראוים לנדה שכבר כלו י"ח יום שבין נדה לנדה בשבעה לחודש וצריכה לחוש ליום כ"ד בחודש הבא ושוב הקדימה וראתה בשמונה לחודש ואמנם בכל זה עדיין צריכה לחוש לכ"ד בחודש אלא שבהגיע יום כ"ד בחודש הוא יום י"ז מיום ראיתה בשמנה לחודש והוא ימים הראוים לזיבה והוה אמינא שאינה צריכה לחוש קמ"ל ר"פ שאפ"ה צריכה לחוש אע"פ שעדיין לא נקבע יום כ"ד בחודש שהרי לא ראתה בו עדיין רק פ"א אפ"ה צריכה לחוש, וכל זה כשראייתה ראשונה של השינוי היתה בימים הראוים לנדה אבל כשראייתה הראשונה היתה בימים הראוים לזיבה לא הותחל החשש כלל וא"צ לחוש אא"כ ראתה ג"פ שוים בימים הראויים לזיבה ואז צריכה לחוש אע"פ דלא מיחשב קביעות. וגם זהו רק מסברא ידענו דכיון דעל ראייה אחת שבימי נדה צריכה לחוש אפילו בימים הראוים לזיבה א"כ אף לוסת שאינו קבוע עכ"פ מיחוש חיישא א"כ הה"ד ג"פ בימי זיבה אף דלא קבעה וסת מ"מ לא גרע מפעם אחת וג"כ צריכה לחוש אבל בשביל פעם אחת בימי זיבה זה אינו נחשב למאומה ואפילו וסת שאינו קבוע לא מקרי ובעיא דר"פ בדף ל"ט היתה אם על וסת שהוקבע בימים הראוים צריכה לחוש כשיבוא יום ההוא בימי זיבה וכן פירשו התוס' שם בד"ה מיקבע לא קבעה, ודלא כמו שפי' הר"ן בחידושיו בשם התוס'. וכן הרמב"ן בחידושיו פירש כמו שכתבתי, ובזה שפיר פשיט מדשמואל. ואמנם אע"פ שפשיטותיה של ר"פ נדחה לדידן דקיי"ל שם כרב הונא ברי' דר"י דכ"ב נמי מן עשרים ושבע מנין וכיון דאידחי פשיטותיה דר"פ היה לנו למיזל בהך בעיא לקולא, והרמב"ן בחידושיו באמת רצה לדחות דינו של ר"פ אלא שכתב כיון שהראב"ד פסק כר"פ אף אנו נסמוך עליו. ואמנם אנא אמינא טעמא שהלכה כר"פ. שהרי הרמב"ן עצמו כתב אע"ג דגם לרב הונא עכ"פ לא איפשטא לקולא אנן לקולא נקטינן בעיא זו כיון שוסתות דרבנן ואף דלקמן בשלהי האשה אמר ר"פ דחיישא לא מהימן בה דאיהו מדשמואל אמרה והא אידחי ע"כ דברי הרמב"ן. ואמנם אני אומר אף אם לא אידחי כאן ראייתו של ר"פ מדשמואל אכתי עד כאן לא שמענו מדשמואל אלא בוסת דאיקבע ג"פ אבל הך דבפרק האשה שחיישא בשביל פעם אחת לא שמענו מדשמואל, וכן כתב מהרש"א שם בדף ס"ד דהך דהתם לא שמענו מהך דהכא ע"ש. וא"כ ע"כ הך דהתם ר"פ מסברא דנפשיה אמרה ולא מהך דשמואל ואף דכאן מספקא לי' לר"פ אפי' בתלת זימנא מ"מ שוב הכריע מסברא דנפשיה שם אפילו בחד זימנא ולא מצינו חולק על ר"פ לכך הלכתא כוותי':
ונחזור לדברינו שעכ"פ בשביל חד זימנא והך חד זימנא הי' בימי זיבה ודאי שא"צ אפי' לחוש. והוכחתי כן מדברי הרמב"ם ובדברי הפוסקים לא מצינו להיפך רק מדברי רש"י בדף ס"ד וגם הראב"ד קאי בשיטת רש"י והרי זה עצמו לא שמענו מדברי רש"י שהלכה כר"פ שהרי הרשב"א פסק שאפילו לחוש אינה צריכה וגם הרמב"ן כתב שמסתברא שאין הלכה כרב פפא בזה, וא"כ למה נחמיר בחד זימנא. ומעתה אני אומר דוסת שהוא ע"י אונס כגון קפצה וראתה שבזה בג"פ הוא דהוה וסת רק לענין חשש וא"כ ג"פ ע"י אונס הוא רק כמו פעם אחת בלא אונס. ומעתה אם אלו הג"פ היו בימים הראוים לזיבה הוי כמו פעם אחת בלא אונס בימי זיבה ואפילו לחוש אינה צריכה וכיון שהאשה רואה מחמת תשמיש הוה כמו קפצה וראתה א"כ לא חיישינן לוסת זה אם הראייות היו בימים הראוים לזיבה והיתה האשה העלובה הזו מותרת לבעלה ולא נאסרה ע"י ג' ראייות הללו כיון שרובן דהיינו שתים האחרונות היו בימי זיבה. ועיין מהרש"א דף ל"ט ע"ב. אלא דבזמן הזה אין לסמוך על זה, ודעת הרמב"ן שאחרי שהחמירו בנות ישראל חומרא דר"ז שוב אין משגיחין במנין ימי נדות וזיבות כלל:
ואמנם שוב נראה להמציא קולא לאשה זאת. לפי מכתבכם אפשר היא מעוברת וא"כ תמתין עוד איזה זמן עד שיהיה הוכר עוברה וכיון שזה שרואה בשעת תשמיש מטעם וסת הוא א"כ משהוכר עוברה אינה צריכה לחוש לוסת הקדום ומותרת היא לבעלה ואמנם אם גם אז תראה מחמת תשמיש תודיעני ואז נחכם לה ואם לא תראה שוב מחמת תשמיש הרי היא מותרת כל ימי העיבור וההנקה ואמנם אף שלא תראה בימי העיבור וההנקה אחר כלות כ"ד חדשי ההנקה לא תשמש כי מה שלא ראתה כל ימי העיבור וההנקה אינו מועיל לה לעקור הוסת הראשון שקבעה לראות מחמת תשמיש וגם בדיקת שפופרת לא מהני כל ימי העיבור וההנקה כאשר כתבתי בני"ב סימן מ"ג בד"ה והנה זה פשוט כו'. וממילא גם מה שאינה רואה אז בשעת תשמיש לא מהני ולכן צריכין אנו לדון מה יהיה משפטה אחר כלות ימי העיבור וההנקה וכן צריכין אנו לדון אם איננה מעוברת, ואומר אני שאם תחזור לוסתה הראשון שהי' לה מכ"ט יום לכ"ט יום ויוקבע בזמנו או אם תקבע לה וסת חדש ויוקבע כדינו דהיינו ד' הראייות לוסת הפלגה או שלש ראייות לוסת של ימי החודש אז נעקר וסת שמחמת תשמיש שהוא וסת שאינו קבוע וכאשר ביארתי בנו"ב סימן ס"א. וכמו כן אחר עבור ימי העיבור וההנקה זה משפטה שתמתין עד שיוקבע לה וסת קבוע ואז תהי' מותרת לבעלה אם לא תשוב לראות מחמת תשמיש ועיין בנו"ב שם, זהו הנלע"ד:
אחר זה הגיעני מכתבך אהובי תלמידי הרב מהר"א, והנה רצית לומר שאם נפרש בגמרא מה שאמרו ואם יש לה וסת תולה בוסתה כפירש"י או כפי' המרדכי א"כ לא נזכר בגמרא כלל דין זה שאם שימשה סמוך לוסתה וא"כ אנן מצד הסברא נאמר שאפילו וסת שאינו קבוע כיון שעכ"פ צריכה לפרוש וזו שלא פירשה תולה גם בוסת שאינו קבוע. אומר אני שתי תשובות בדבר, חדא שגם מצד הסברא לא היינו מקילים בוסת שאינו קבוע, ועוד לו יהיה כדבריך לא הועלת בזו האשה מאומה שכיון שהגיע אחר כך הפלגת י"ב ימים ולא ראתה איגלאי מלתא למפרע שלא ההפלגה גרמה אלא התשמיש גורם ובשלמא וסת שאיקבע ג"פ ושימשה סמוך לוסתה וראתה שפיר תולין בוסתה ולא בתשמיש ואף שעבר עליה אח"כ שלש הפלגות ולא ראתה ונעקר הוסת ופשיטא אם שינתה לוסת אחר שנעקר הראשון אפ"ה כיון שכבר היה קבוע אינו נעקר אלא מכאן ולהבא ולא למפרע וא"כ בשעה שראתה מחמת תשמיש עדיין היה הוסת קבוע ותולין הראיה בוסת ולא בתשמיש אבל וסת שאינו קבוע מה שצריכה לחוש לו הוא מטעם שמא תקבענו וכן פירש"י בדף ל"ט ע"א בד"ה זה וזה אסורין כו' ואצ"ל יום עשרים שראתה בו שהרי נדה היא אלא ה"ק כו' וכשיגיע יום עשרים של ראייות כ' אסורה לשמש שמא תקבע וסת מך' לך' שהרי שינתה פעם אחת ליום עשרים עכ"ל רש"י, הרי שעיקר שצריכה לפרוש הוא מטעם שמא תקבע וסת הזה, ומעתה כיון שהגיע שוב הפלגה ולא ראתה איגלאי למפרע שלא זה וסתה ואיך תתלה בו:
ועוד אני אומר הרי פעם ראשונה שראתה מחמת תשמיש אין שם הפלגה זו של י"ב וא"כ הראיה ההיא אין לתלות בהפלגה י"ב יום ושוב ראתה שתי פעמים מחמת תשמיש בהפלגת י"ב ימים ושוב עברו עליה י"ב ימים ולא שימשה ולא ראתה הרי זה דומה לקפצה בחד בשבת וחזאי ושוב קפצה בחד בשבת וחזאי וקפצה בשבת ולא חזאי ובחד בשבת לא קפצה וחזאי דאמרינן איגלאי מלתא דיומא גרם ולא קפיצה כמבואר בסימן קפ"ט סעיף י"ז, ואף שהש"ך שם בס"ק מ"ט כתב שיש חולקים שתולין שקפיצה דאתמול גרמה היינו התם שהקפיצה היתה סמוך יום אחד להראיה אבל אם לא קפצה בשבת וראתה באחד בשבת בלא קפיצה ודאי אמרינן איגלאי מלתא שהימים גורמים ולא קפיצה ופשיטא אם קפצה באמצע הזמן כמה ימים קודם ההפלגה ולא ראתה ושוב ראתה ביום ההפלגה שהיו כמה ימים אחר הקפיצה שאין לומר שהקפיצה גרמה בריחוק זמן כמה ימים דלכ"ע אמרינן איגלאי מלתא למכרע דיומא גרם. וא"כ בנדון דידן שפעם ראשונה ראתה מחמת תשמיש בלא הפלגה ושוב ראתה שתי פעמים מחמת תשמיש בהפלגת י"ב ימים ושוב הפליגה י"ב ימים ולא שימשה ולא ראתה דודאי אמרינן איגלאי מלתא שלא ההפלגות גורמים אלא התשמיש. ולכן אין לסברתך שום סמך, דברי הטרוד הד"ש: