נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/סד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סד
[עריכה]תשובה שלום רב לכבוד אהובי האלוף הרבני המופלג התורני ש"ב כבוד מוהר"ר בער אופנהיים נר"ו:
מכתבו הגיעני. ואשר שאל בעובדא דאתי לידו באחד שבא לגור שם ומתחלתו היתה דירתו במקום שנהגו היתר בחמאה של נכרי ועכשיו קבע דירתו שם במקום שנהגו איסור והוא בעת ביאתו שם הביא עמו חמאה ממקומו הראשון שלקח עמו בעת צאתו משם ונחלק שם מעלתו עם מורה אחד שהמורה הורה לו שמותר לו לאכול החמאה ההיא שהביא עמו כיון שכבר אכל מהחמאה ההיא שהיתה בידו משעה שהיה מותר בה א"כ עכשיו שבא למקום איסור ונהג חומרת מקום שהוא עתה שם אי אפשר לחומרא זו לחול על החמאה שכבר היה מותר בה. ולמד זה ממה דאיתא בחולין דף י"ז ע"א בעי ר"י אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו כו' תיקו. ורש"י פירש דהך בעיא היא רק דרוש וקבל שכר והרא"ש השיג עליו דלא אשכחן בעיא בש"ס בדבר שאין בו לדינא שום צורך ולכן כתב הרא"ש דנ"מ בבעיא לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו מין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו אי נמי שרצה ב"ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות הנכרים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ"ל הרא"ש. ואמר המורה ההוא שזה הוא דומה לנדון הרא"ש שהרי חמאה זו עצמה כבר היתה מותרת לו וא"כ החמאה הזאת תליא בהך בעיא דר"י וכיון שנשאר בתיקו אמרינן בספיקא דאורייתא לחומרא ובספיקא דרבנן לקולא וחמאה היא רק איסור דרבנן ואזלי' לקולא. ומעלתו נחלק עליו כי מה שהוא תיקו בגמרא מיחשב לדידן חסרון ידיעה ואינו נכנס בכלל ספק לא לענין ספק ספיקא בשל תורה ולא לענין ספק אחד בדרבנן אפילו אם נימא דפלוגתא מיחשב ספק אבל תיקו אינו נכנס בכלל ספק. זהו תורף המחלוקת שביניכם:
ואני אומר דאף אם יהיבנא להמורה סברתו שזהו מיחשב ספק אכתי אינני מסכים להוראתו מכמה טעמים שאבאר. האחד הוא שכמו שספק דאורייתא הוא לחומרא ואפ"ה ס"ס מותר בשל תורה והיינו משום דס"ס הוי כמו קרוב לודאי ה"נ בדרבנן דקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא אם איכא ס"ס להחמיר אסור אפילו בדרבנן שזה קרוב לודאי הוא. ומעתה כיון שהמורה ההוא אצלו הכל נכנס בכלל ספק ממילא יש כאן ס"ס להתמיר שהרי רש"י ודאי לא ס"ל סברת הרא"ש שהרי רש"י פי' שאין בעיא זו רק דרוש וקבל שכר א"כ מכלל דס"ל לרש"י שאין שום נפקותא לדינא בבעיא זו. ובחידושי לחולין מפורש טעמא דרש"י בזה. ואמנם כעת יהיה טעמו של רש"י מאיזה טעם שיהיה עכ"פ לית ליה לרש"י סברת דמיונו של הרא"ש. ומעתה אמרינן ס"ס להחמיר שמא הלכה כרש"י ואת"ל הלכה כהרא"ש הרי עכ"פ גם להרא"ש בעיא דלא איפשטא הוא ושמא הדין שגם איברי בשר נחירה אסורים בבואם לארץ וכיון דאיכא ס"ס להחמיר צריכין אנו להחמיר אפילו בדרבנן (ובזה מיושב תמיהת הט"ז והש"ך על הרמ"א ביו"ד סי' רי"ח סעיף ב' בהג"ה). הא חדא:
ושוב פקחתי עיני וראיתי שבדבר זה אם היכא דאיכא ב' ספיקות להחמיר שגם בדרבנן הוא לחומרא כבר דבר בו המשנה למלך בפ"ח מהלכות שאר אה"ט הל' ה' ובפרק יו"ד מהל' מקואות דין ו' ובפ"ד מהלכות בכורות והאריך מאוד בזה. והנה אני אינני חוזר מדעתי. ומה שהביא מדברי הר"ש במס' ידים פ"ב משנה ד' שכתב שאפי' יש בידים כל הנך ספיקות טהור כבר כתב המ"ל שידים קילי יותר משאר מילי דרבנן ואין ללמוד מהם:
ואמנם מה שהביא מדברי הברטנורא במס' מקואות פ"ב משנה ב' בד"ה ואפילו טבל דהשתא איכא תרתי לריעותא שמא לא טבל כלל ואפילו טבל שמא קודם טבילה נתחסר אפ"ה ספיקו טהור וכן הוא במס' עירובין ל"ה ע"ב בתוספות ד"ה ספק כו' הך ס"ס נקט משום רבותא דסיפא דאפ"ה בטומאה קלה ספיקו טהור וריצב"א מפרש דאו או קתני כו' והמ"ל האריך בזה מאוד. ואני אומר שסברא זו דס"ס בדרבנן להחמיר אי אפשר לחלק בין זה לס"ס דאורייתא להקל והתירוץ הראשון בתוספות שם וריצב"א בעירובין לא נחלקו בזה. אבל מה שנחלקו הוא לענ"ד דאמינא כיון שס"ס בדרבנן להחמיר אני מדמה לס"ס בדאורייתא להקל וכשם שס"ס בדאורייתא להקל לא אמרינן היכא שאיתחזק איסורא היכא שהחזקה היא נגד הספיקות ממש כמו כמה ספיקות בשחיטה שיש כאן חזקת אינו זבוח דודאי לא מהני ס"ס ועיין בש"ך בדיני ס"ס אות כ"ט הכי נמי בס"ס להחמיר באיסור דרבנן היכא דאיכא חזקת היתר נגד שני הספיקות לא מהני ס"ס ואמרינן ספק דרבנן להקל. ומעתה התירוץ ראשון סובר דהך ספק טבל כו' לענין טהרות על משנה דפ"ב דמקואות קאי והטהרות בחזקת טהרה עומדים ובזה נקט ס"ס שאפילו יש ס"ס להחמיר לא מהני נגד חזקה ואף שהאדם יש לו חזקת טומאה אפ"ה הטהרות בחזקתן ואל תתמה שהרי התוס' שם בדף ל"ו ע"א בד"ה במקוה כו' מסקו דאפילו ר' יוסי מודה בטהרות. אבל התוס' כאן סברו כמו שכתבו התוס' בדף ל"ו בתחלת הדיבור שפלוגתתן היא בטהרות אבל האדם עצמו אפילו לר"מ צריך טבילה ולענין הטהרות שפיר מטהר ר"מ אפילו בס"ס להחמיר דאזיל בתר חזקה ור"י סובר דאזלינן בתר חזקת האדם וריצב"א סובר כמסקנת התוס' בדף ל"א ע"א דלענין האדם עצמו מיירי ולכן פירש ריצב"א דאו או קתני אבל היכא דאיכא ס"ס להחמיר אפילו בדרבנן ספיקו להחמיר:
שנית הנה לכאורה יש לדקדק בלשונו של הרח"ש שכתב שיש נ"מ בבעיא זו לאדם שאוסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך כו' למה האריך הרא"ש בלשונו מזמן ידוע ואילך הא ודאי שמי שאוסר עצמו באיזה דבר שאינו אוסר למפרע ופשיטא שאוסר עצמו להבא וא"כ למה אמר מזמן ידוע והיה די באמרו אדם שאסר עצמו באחד מן המינין והיה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד אותה שעה שאסר עצמו אם מותר לאכול מה שנתותר בידו. ולכן נלע"ד דלכאורה דברי הרא"ש תמוהים דלדבריו כל נזיר לא יהיה אסור ביין שכבר היה בעת שנזר ולא יהיה נאסר אלא במה שיוציא הגפן אחר שכבר הזיר וכן לא יאסר מלטמא למתים שכבר מתו. ואין לומר הכי נמי שבעיא זו היא גם בזה שהרי בנזיר י"ז ע"א בעי רבא נזיר והוא בבה"ק מהו בעינן שהייה למלקות או לאו כו'. והנה עד כאן לא מספקא ליה אלא אי בעי שהייה אבל אם שהה וכן אם לא היה עומד בבה"ק ונכנס לבה"ק ודאי לקי והרי רגע קודם שהזיר עצמו היה מטמא למתים הללו ועכשיו לוקה עליהן וכל זה היה קשה להרא"ש עצמו על סברתו ולכן ניחא ליה להרא"ש אחת משתים או שעד כאן לא מספקא ליה לר' ירמיה אלא בדומיא דאברי ב"נ שאלו לא נאסרו במדבר וילפינן ממה דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת כמו שפירש"י שם בדברי ר"ע שאמר בתחלה הותר להם בשר נחירה ומשנכנסו לארץ נאסר להם ופירש"י בד"ה הותר להם כו' מההוא קרא נפקא לן דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה והרי האי קרא במדבר נאמר להם חזינן שהקב"ה צוה אותם במדבר והזהיר על הזביחה שלא יאכלו בשר נחירה ואמנם קבע להם זמן שלא יתחיל איסור זה עד שיבאו לארץ בזה איכא למימר שהקפיד לגמרי שלא יחול איסור זה כ"א על שינחרו לאחר זמן ההוא כשם שהקפיד שלא יתחיל איסור זה עד אותו זמן אבל בדבר שנאסר ומתחיל האיסור תיכף אין שום חילוק בין מה שהיה בידו מעבר או מה שיבוא אח"כ לידו. ולכן אדם האוסר עצמו באיזה דבר או נזיר שהזיר עצמו תיכף נאסר ואין חילוק בין מה שהיה בידו או מה שעתיד לבוא לידו ולכן נקט הרא"ש הנפקותא בבעיא זו לאדם שאוסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכוונתו שלא אסר עצמו תיכף מאותו זמן רק קבע זמן מאימת יתחיל האיסור כגון שעמד בר"ח אדר ואסר עצמו בבשר מר"ח ניסן ואילך שהוא ממש דומיא דבשר נחירה שהקב"ה צוה אותם במדבר. וגם י"ל סברא אחרת לתרץ קושייתי שנזיר לא יתחייב מלקות על מתים שכבר מתו וכן על שתיית יין שהיה קודם נזירתו דעד כאן לא בעי ר' ירמיה אלא באברי נחירה שקודם שבאו לארץ לא היה איסור זה נוהג כלל לשום אדם בשום מקום ובבואם לארץ הותחל איסור זה מעיקרא אבל מי שאוסר על עצמו איזה דבר בנדר או בשבועה הלא איסור שבועה ונדר כתובים בתורה וכן נזיר איסור הנזירות כתיב בתורה ואם זה לא היה אז נזיר היה היין אסור לנזירים אחרים בזה ליכא ספיקא שכאשר נדר איזה נדר או נשבע על איזה דבר או הזיר בנזירות שאין שום היתר בשום דבר בין מה שהיה לו כבר ובין מה שיהיה לו. ואמנם ב"ד המתקנים דבר חדש כמו גבינות ושלקות דבר זה לא היה אסור כלל לשום אדם קודם התקנה והב"ד הוא שחידשו דבר זה הרי זה דומה ממש לאיברי ב"נ שהביאו לארץ. ורבינו הרא"ש היה מסופק בשתי סברות הנ"ל איזה היא הנכונה. ולכן נגד הסברא הראשונה נקט הרא"ש שאסר עצמו במין מן המינין מזמן ידוע ונגד הסברא שניה נקט הרא"ש שרצו ב"ד לאסור דבר כמו גבינות ושלקות. ומעתה לכל אחת משתי הסברות הנ"ל אין הוראת המורה נכונה שהרי חמאה לא נתחדשה איסורה עתה אבל כבר היא אסורה ועומדת וחמאה זו אם היתה מותרת במקומה הרי היתה אסורה לבני המקום שנהגו איסור וגם תיכף כאשר בא זה למקום שנהגו איסור חל עליו חומרת מקום שהלך לשם ולא שייך כאן בעיא דר' ירמיה:
ועוד יותר נלע"ד בכוונת הרא"ש גם סוף דבריו שכתב כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד אראש דבריו קאי דהיינו שרצו ב"ד לאסור דבר אחד מזמן ידוע והלאה ותדע שכן הוא שהרי קשה בבעיא דר' ירמיה שקבע בעייתו על אברי ב"נ וא"כ לא שייכא בעיא זו רק אליבא דר"ע וכמו שכתב רש"י שם בהדיא דאליבא דר"ע בעי ובחידושינו למסכת חולין הארכנו בדברי רש"י הללו שהם תמוהים דמלתא דפשיטא היא שבעיא זו היא רק לר"ע ולמה לא בעי אליבא דדברי הכל בכל איסורי תורה חלב ודם ובהמות ועופות ודגים טמאים שנאסרו במתן תורה אם היה להם דברים הללו מקודם מתן תורה שכבר אכלו מהם ונתותר בידם אם מותרים מהנותר בידם גם אחר מתן תורה אלא ודאי שאין בזה שום ספק שדבר הנאסר מאותו שעה אסור גם כל מה שיש בעון מקודם לזה והספק הוא רק באיברי נחירה שגם בשעה שנאמר האיסור לא חל האיסור תיכף וקבע הקב"ה זמן אימתי שיתחיל וכמו שכתבתי בדרך הראשון ולכן אין מקום להוראת המורה:
ובדבר הויכוח שבינו ובין המורה אם אמרינן במה שנשאר בש"ס בתיקו ספיקא דרבנן לקולא. תמהני וכי דבר זה דבר חדש הוא והלא כבר נחלקו גדולי הראשונים והרי"ף והרא"ש במס' שבת ס"ה ע"ב גבי פורפת על האבן כו' בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף כו' תיקו וכתבו הרי"ף והרא"ש וז"ל וקיי"ל דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא. הרי שני עמודי עולם שהעידו דקיי"ל דכל תיקו בשל סופרים לקולא וכן הוא דעת הרבה מן הראשונים ויש ג"כ חבל נביאים החולקים וסוברים להחמיר והג"מ בפ"ב מהלכות חמץ כתב דר"ם ושאר גאונים פסקו דכל תיקו אפילו בשל סופרים להחמיר. ומעתה מי יכניס ראשו בזה. וגם אם איזה מורה הורה להקל אין מוחין בידו ופשיטא דלא מהדרינן עובדא. דברי הד"ש: