נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/נא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נא
[עריכה]בע"ה פראג ה' ר"ח אלול תקמ"ל:
תשובה
לכבוד אהובי ידידי האלוף הרבני זית שופכני התורני המופלא ומופלג כבוד מוה' זלמן נר"ו טריטש:
על דבר הוראת הרב הידוע בשגגת הוראה הכל עשה יפה מעלתו ואת צנועים חכמה. ועל דבר כלי חרס הנני מעתיק לו מה שכתבתי בחידושי וז"ל. בש"ע י"ד סימן קכ"ב סעיף ב' קדירה שאינה ב"י וכו' הוי נטל"פ ואפ"ה אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה גזירה אטו ב"י וכו' והוא מימרא דגמרא בשלהי ע"ז דף ע"ו ע"א. ולפ"ז היה מקום לומר דכל זה בנתבשל בה איסור תורה שאז אם יבשל בה כשהיא ב"י יבוא לידי איסור תורה דטעם כעיקר לכך גזרו שאינה ב"י אטו ב"י אבל אם מתחלה לא נבלע בקדירה רק איסור דרבנן יהיה מותר להשתמש בה אחר מעל"ע אפילו לכתחלה בלי הגעלה דכאן אין לגזור אטו ב"י שהרי אפילו ביומא אין כאן איסור תורה, והיה מקום אתי לחזק סברא זו שהרי בכלי היין התירו לכתחלה יישון יב"ח ולמה לא גזרו גם בזה לאסור אחר יב"ח משום גזירה שמא ישתמש בה תוך יב"ח. ולפי מ"ש ניחא שהרי סתם יינם אינו אסור רק מדרבנן לכך לא גזרו ולפ"ז כלי שנשתמש בו יין נסך גמור שנתנסך ממש לעבודת כוכבים לא היה מועיל בו יישון אלא שראיה זו יש לדחות ולעולם דגם באיסור דרבנן גזרו שאינה ב"י אטו ב"י ושאני יישון דההיתר של יישון יב"ח אינו מטעם שאתר יב"ח נפגם טעם היין והוי נטל"פ שאם היה כן אז ודאי היה מקום לדמותו לשאר איסורים אחר מעל"ע. אבל באמת היישון בכלי היין הוא משום שאחר יב"ח כלה כל לחלוחית היין שבו לגמרי ולא נשאר ממנו מאומה וכמפורש בש"ע בסימן קל"ה סעיף ט"ז והרי היישון כמו הגעלה וליבון וכשם שלא גזרו אחר הגעלה וליבון אטו קודם ה"נ לא גזרו ביישון דלא שייך למגזר במקום שאין כאן שום איסור אטו יש כאן אבל באינו ב"י שהבלוע ישנו כאן היום כמו אתמול אלא שהיום הוא נטל"פ בזה גזרו אטו ב"י. ואמנם אע"פ שאין כאן ראיה מ"מ יכול להיות הדין דין אמת דבאיסור דרבנן לא גזרו שאינו ב"י אטו ב"י והדבר מסתבר מצד הסברא:
אלא דלפ"ז לדעת רש"י דסובר טעם כעיקר דרבנן בטלה לה דין הגעלת כלים מכלים שאינן ב"י ויהיה כל כלי איסור מותרים לאחר ששהו מעל"ע שהרי אפילו ישתמש בהן בעודן ב"י אין כאן רק טעם ולרש"י טעם כעיקר אינו מן התורה. ואולי לענין פליטת הכלים גם לרש"י טעם כעיקר מן התורה שהרי רש"י בחולין דף צ"ח ע"ב כתב הטעם שסובר טעם כעיקר דרבנן הוא מחמת דהוי נזיר וגיעולי מדין ב' כתובין א"נ משרת להיתר מצטרף לאיסור וגעולי מדין חידוש הוא ע"ש * [הגה"ה מבן המחבר רצונו לומר דמה דלא ילפינן מגיעולי מדין משום דחידוש הוא היינו טע"כ בשאר איסורין אבל טעם הבלוע בכלי אסור מן התורה דהוצרך להגעיל כלים הבלועים מן האיסור וזה ודאי ליכא למימר דלמ"ד גיעולי מדין חידוש הוא לא ילפינן כלל מגיעולי מדין ואמרינן הוראת שעה היתה ולא צריך כלל הגעלה לדורות מן התורה הואיל וטע"כ אינו מן התורה בחולין רק בקדשים אסרה התורה בלוע בכלים הואיל ובקדשים טע"כ אסור עיין במס' חולין צ"ח ע"ב. זה אי אפשר לומר דא"כ מאן דסבר גיעולי מדין חידוש הוא משום דאי אפשר דלא פגמה פורתא יהיה כל כלי איסור מותר בלי הגעלה מן התורה ועיין בתוס' במס' ע"ז דף ס"ג ע"ב בד"ה ואידך כו' בתירוץ שני שכתבו שם דגם ר"ש דסובר נטל"פ מותר מצי סבר כרבנן במס' פסחים דקדירה בת יומא אי אפשר דלא ליפגמה פורתא וג"נ חידוש הוא וצריכין התוס' לדחוק דר"ש מחלק בין פגם רבא לפגם פורתא ע"ש בתוס' היטב ואמאי לא ניחא להו להתוספות לומר דלר"ש באמת כל נותן טל"פ מותר אפי' פגם פורתא לא יהיה אסור כלל מן התורה וגיעולי מדין חידוש הוא ולא היה רק הוראת שעה במלחמת מדין אלא ודאי ליכא שום סברא לומר דגעולי כלים לא יהיה נוהג לדורות ובודאי נאמרה פרשה זו לדורות להצריך הגעלה לכל הכלים הבלועים מאיסור אם הם בנ"י ולא אמרינן חידוש הוא אלא שלא ליליף מיניה טעם כעיקר בחתיכה הבלועה מן האיסור ואמרינן טעמא ולא ממשא לאו דאורייתא אבל לענין הגעלת כלים פע"כ אסור מן התורה כמ"ש אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל. (ועיין לעיל סימן ל"ה מה שהשיב הגאון המחבר ז"ל להגאון אב"ד דק"ק קעלין שם מבואר אי אמרינן לר' יהודה מין במינו לא בטיל דוקא בתערובות ממש של איסור ולא בטעם הבלוע ע"ש ודוק):] וא"כ בגיעולי מדין גופי' עכ"פ טע"כ מן התורה ועוד דלרש"י משכחת הגעלת כלים אב"י משום שמא ישתמש בו במינו דאף דלרש"י עע"כ דרבנן היינו בשאינו מינו. אבל מין במינו לרש"י דפסק כר"י דמין במינו לא בטיל ואוסר במשהו מן התורה והרי ודאי דפליטת הכלי הוא יותר ממשהו. ועיין בחיבורי צל"ח בפסחים דף ל' ע"א (ובחיבורי הוא בדף נ' ע"ב) בד"ה רש"י ד"ה וכו':
ויש עוד סברא לומר דיהא מותר לכתחלה להשתמש בכלי אפי' שבלע איסור תורה כשאינו ב"י במינו שהרי אנן קיי"ל דמין במינו מן התורה בטל ברוב א"כ אפילו אם ישתמש ביומו אין כאן איסור תורה דתמיד יש עכ"פ במה שבכלי רוב נגד פליטת הכלי, ולגזור להשתמש במיכו שמא ישתמש בשא"מ ג"כ ליכא חשש איסור תורה שהרי הוא איכו ב"י וצריכין אנו לגזור שלא ישתמש במינו אפילו אינו ב"י גזירה שמא ישתמש בו בשא"מ וביומו הוי גזירה לגזירה והרי זה דומה למה שאמרו גבי חציצה דמעוטו שאינו מקפיד לא גזרינן אטו רובו המקפיד. וכן קדירה שנתבשל בה ספק טריפה תהיה מותרת לאחר מעל"ע בלי הגעלה דלמה נגזור בזה שמא ישתמש ביומו הרי אפילו ביומו אין כאן אלא ספק איסור. ובדברי הפוסקים לא מצאתי שום חילוק בזה וכן עמא דבר כשנאסר איזה כלי יהיה באיזה איסור שיהיה הן של תורה או של דבריהן לאסור הכלי בלי הגעלה לעולם והנח לישראל אם אין נביאים וכו'. ואולי כל זה חדא גזירה הוא שגזרו שיהיו כל הכלים כאילו הן ב"י לענין לכתחלה ולא רצו לחלק בין כלי לכלי. וראיה לדבר שהרי אפי' להשתמש בו צונן בקבע אסור שמא ישתמש בו חמין כמבואר בסי' קכ"א סעיף ה' בהג"ה ומשמע אפי' אינו ב"י. את כל זה העתקתי לו ממה שכתבתי בחידושי ועכ"פ יכול לצרף לעובדא דידיה להניח הדבר כמות שהוא מפני כבוד המורה ואולי תלוי ביה טפלא ובשביל שגגה של פעם אחת לא איתרע חזקתו, והיה זה שלום.