נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/כח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כח
[עריכה]תשובה
מבן המחבר יחי ראובן, ויהיו פירותיו מרובין, חכם ונבון, עוקר הרים ומשבר אבן. ה"ה אהובי ידידי הרב המופלג החריף ובקי כש"ת מו"ה ראובן אב"ד דק"ק וועסברין:
מכתבו הגיעני. מה שהקשה במסכת ב"מ דף ה' מאי פריך הגמ' למ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעט קרקעות וכו', והקשה מעלתו שמא רב ששת סובר כמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן ובפקדון לא צריך מודה במקצת כלל לדעת רש"י ורמב"ם וא"כ שפיר צריך קרא למעט קרקעות משבועה בפקדון דלא הודה במקצת ולא הוי הילך:
ולא ידעתי מאי קשיא ליה דהא ראה דהגמרא פריך מרמי בר חמא על הך מ"ד דהילך פטור ולמה לא היה קשה לו על הגמרא גברא אגברא קא רמית דלמא רב ששת דסובר הילך פטור באמת פליג על רמי בר חמא אלא ודאי דהגמרא רוצה לאוקמי הך דרב ששת אליבא דכ"ע, זה הוא הדרך הפשוט:
אמנם בלימוד הישיבה בתחילת הזמן חורף שנת תקנ"א לפ"ק למדנו הו"ת בסוגיא דהילך והן הן הדברים אשר אמרתי בקהל עם באסיפת כל בני הישיבה בבה"כ קלויז ועמדתי על קושיא זו. וזה הוא מה שעלה במצודתי ב"ה לחידוד התלמידים:
הנה לדעת רש"י בב"ק דף ק"ז בסוגיא דעירוב פרשיות דס"ל דמאן דאית ליה עירוב פרשיות גם כופר הכל חייב לישבע מן התורה בפקדון הואיל ולא עשה לו טובה מעיז וכן הביא הטור בשם רש"י בסי' פ"ז ולפ"ז קשה מאי פריך הגמרא הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב וש"מ הילך חייב ומאי קוביא דלמא הא מתניתין דכלים וקרקעות מיירי בפקדון דסתמא דמילתא כלים וקרקעות לפקדון ניתן וא"כ בפקדון דכופר הכל חייב גם הילך חייב דהא טעמא דהילך דפטור הוא מטעם דאינך חמשים הוי כופר הכל וגבי פקדון הילך חייב לדעת רש"י. ועוד קשה גם אינך קושיא דפריך הגמרא ולמ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא קרקע הילך הוא, ומאי קושיא הא איצטריך לפקדון דלא שייך למיפטר משום הילך הואיל וכופר הכל חייב וצריך לטעמא דאין נשבעין על שיעבוד קרקעות:
אמנם לכאורה אין מקום לקושיא זו דרש"י לשיטתו דמפרש לעיל בד"ה והילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן, משמע דרש"י סובר דלר' ששת לא הוי הילך אלא רק בפקדון ולא במלוה והכי מפרש הר"ן ונימוקי יוסף והב"י בסי' פ"ז דלרש"י לא שייך הילך כי אם בפקדון אבל במלוה דלהוצאה נתנה אף שהחזיר לו מה שהודה לו בעין לא הוי הילך הואיל והיה יכול להוציאן. ולפ"ז לרש"י לשיטתו ע"כ רב ששת סובר אין עירוב פרשיות כתיב וגם בפקדון צריך הודאה במקצת כרמי ב"ח שם בב"ק דאי סובר כר"ח בר יוסף עירוב פרשיות כתיב ובפקדון גם כופר הכל חייב א"כ איך שייך דין הילך בפקדון דהא טעמא דהילך הוא משום דהוי כופר הכל וא"כ כיון שמוכח דרב ששת סובר כרמי בר חמי שפיר פריך הגמרא. ולפ"ז יש ליישב נמי מאי פריך הגמרא על רב ששת מרמי ב"ח דלמא רב ששת לא ס"ל הך דרמי ב"ח כמו שר"ח בר יוסף פליג עליו, ולפי הנ"ל אתי שפיר כיון דרב ששת עיקר דינו דהילך בפקדון אמר הרי מוכח דסובר כרמי בר חמא:
אבל אחר העיון אף שהדברים המה לכאורה פשוטים ונכונים אעפ"כ הוא קשה לאומרן דלפי מה שמפרש הר"ן ונימוקי יוסף והב"ח דלדעת רש"י רק בפקדון אמר דין הילך א"כ קשה הלכתא אהלכתא דהא אנן פסקינן כרב ששת דהילך פטור כמו שהוכיחו התוס' בד"ה ורב ששת וגם אנן פסקינן כר"ח בר יוסף עירוב פרשיות כתיב ואלו שני פסקאות הם מתנגדים דאי אמרינן עירוב פרשיות א"כ גם כופר הכל חייב לדעת רש"י ואי אמרינן הילך פטור צריכין לומר בפקדון כופר הכל פטור דהילך לא שייך אלא בפקדון לדעת רש"י. וע"כ צ"ל דכופר הכל פטור גם בפקדון דטעמא דהילך הוא משום דהוי כופר הכל (ודוחק לומר דבאמת רש"י פוסק כספר חפץ דהילך חייב):
עוד קשה על הטור בסי' פ"ד דמביא הך מחלוקת דבין רש"י ורמב"ם אי בפקדון גם כופר הכל חייב או לא והך דינא דהילך פטור מביא בסתמא ולא מחלק בין מלוה לפקדון וה"ל להטור להביא דלדעת רש"י דבפקדון כופר הכל חייב לא שייך הילך:
לכן נראה לומר דאף דרש"י סובר ומפרש דרב ששת דאמר הני זוזי דקא מודי בגויה כמאן דנקיט ליה דמי זה שייך רק בפקדון אפ"ה מצי רב ששת לסבור כר"ח בר יוסף דעירוב פרשיות כתיב ובפקדון כופר הכל חייב ואעפ"כ שייך ביה דין הילך. ואקדים לך הקדמה אחת:
דהנה הרמב"ם בפ' ג' מהלכות טוען הלכה י"ד פסק וז"ל מנה לי אצלך הלואה להד"ם ולא לויתי ממך אבל נ' דינרין יש לר בידי פקדון וכו' הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע וכו', וכתב הראב"ד בהשגות א"א ואיני מודה לו שאם מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחד אין זה מודה במקצת הטענה שפקדון והלוואה שתי טענות הן עכ"ל. וכתב המ"מ שם דהרמב"ן הקשה על מה שכתב הראב"ד שאם טוענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד שהוא פטור דאפילו תימא דשני מינין הן מ"מ לא גרע מטוענו חיטין ושעורין והודה באחד דקיי"ל שהוא חייב ומסיים שם המ"מ דבדין שכתב הרמב"ם שאם תובע מנה מלוה לחוד והוא מודה ליה בנ' פקדון נראה דעת הראב"ד שהוא פטור דהוי כטוענו חיטין והודה בשעורין ועיין בש"ך ח"מ סי' פ"ח ס"ק ל"ט ועיין ברא"ש במס' ב"מ דף צ"ד בשיטה דשאולה ושכורה שם מבוארין דברי הרמב"ן היטב. ומעתה לפ"ז לדעת הרמב"ם שפיר שייך דין הילך גם במלוה וכגון שהוא טוענו מנה מלוה והוא מודה לו (במנה) פקדון ואמר לו הילך ואף אי אמרינן כדעת רש"י דבמלוה הואיל ולהוצאה ניתנה לא הוי הילך מ"מ היכא שמודה לו בפקדון שפיר הוי הילך דהא הוא אומר לו שהוא פקדון ולא הוצאתים וא"כ אף שאמרינן עירוב פרשיות כתיב ובפקדון גם כופר הכל חייב אפ"ה פטור בזה דהואיל והוא מודה לו בפקדון ואומר הילך א"כ אינך חמשים של מלוה הוי כופר הכל ופטור משבועה דגבי מלוה צריך להיות מודה במקצת והוא כופר לו כל הנ' של מלוה, ועיין נודע ביהודה מהדורא קמא בחלק ח"מ סי' י"ד דשם מביא אאמ"ו הגאון נ"י בשם אחי הרב המאוה"ג מוה' יעקבקא נ"י ליישב מה שקשה לפירוש רש"י דסובר הילך לא הוי אלא בפקדון א"כ איך קאמר רב ששת הני זוזי דקא מודה בגויה כמאן דנקט ליה מלוה דמי ולפירוש רש"י לשון מלוה אינו מדוקדק והוה ליה לר"ש לומר כמאן דנקט ליה מפקיד דמי ע"ש. אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר דגם לרש"י דסובר דהילך לא הוי אלא בפקדון אפ"ה צריך להיות הכפירה במלוה וכגון דתובעו במנה מלוה ומודה ליה בפקדון ואמר ליה הילך ומקצת שהוא כופר הוא מלוה דאי הוה פקדון הוה חייב דהואיל ובפקדון גם כופר הכל חייב כנ"ל ועיין בב"י סי' פ"ז שמביא בשם בעל התרומות שכתב דרש"י לא גריס ליה כמאן דנקט ליה מלוה דמי אבל לפי דברי אין אנו צריכין למחוק הגירסא וע"ש בנו"ב בדברי אחי הרב המאוה"ג מו"ה יעקבקא נ"י.
היוצא מזה דגם ר"ש מצי סובר כר"ח בר יוסף דעירוב פרשיות כתיב כאן ובפקדון כופר הכל חייב לישבע והילך דאמר שהוא פטור מיירי דתובעו במלוה והוא הודה לו בפקדון כדינו של הרמב"ם ולפ"ז הדרא הקושיא לדוכתא מאי פריך הגמרא מכלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות וגם למה צריך קרא למעט קרקעות משבועה הא צריך קרא כי היכי דתובעו רק פקדון והוא הודה לו במקצת פקדון דבזה גם לר"ש הילך חייב דפקדון כופר הכל חייב לדעת רש"י כנ"ל:
אמנם יש לוריר דלרש"י לא קשה דיש לומר דרש"י סובר כדעת הראב"ד בהשגות דפקדון ומלוה שני דברים הם ושפיר הוכיח הגמרא דרב ששת ע"כ לא סבר עירוב פרשיות דהואיל ור"ש אמר דהני זוזי כמאן דנקט ליה דמי ע"כ לא אמר דין הילך אלא בפקדון דבמלוה כיון דלהוצאה ניתנה לא הוי הילך ולא הוי כמאן דנקט ליה דמי כדעת רש"י, הרי ע"כ דר"ש סובר דגם בפקדון צריך מודה במקצת ולא סבר ליה עירוב פרשיות ושפיר פריך הגמרא כנ"ל:
ולפ"ז אמרתי ליישב דעת הראב"ד שהוכיח מגמרא דהכא דינו דלכאורה יש לתרץ קושית הרמב"ן דמקשה על הראב"ד דסובר דאם תובעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד דפטור דהוו שני מינין מלוה ופקדון והקשה הרמב"ן דאף שהם שני מינין מ"מ לא גרע מתובעו חיטין ושעורין והודה באחד מהן שהוא חייב. ואמרתי לחלק דבשלמא בתובעו חטים ושעורים והודה באחד מהן שהוא דהואיל ושניהם הם תביעה אחת או שניהם במלוה או שניהם בפקדון ולכך הוי הודאתו ממין הטענה דהכפירה והודאה הוא בדבר אחד או במלוה לחוד או בפקדון לחוד אבל מלוה ופקדון מיחשב שני מינין בזה י"ל שהוא פטור אף אם תובעו שניהם מלוה ופקדון הואיל והכפירה והודאה אינם בדבר אחד דהכפירה הוא במלוה והודאה הוא בפקדון או איפכא. אך קשה מנ"ל להראב"ד סברא זאת אם לא מצינו ראיה מגמרא. אבל לפי דברי הנ"ל י"ל דהראב"ד סובר כדעת רש"י דלמאן דסובר עירוב פרשיות לא צריך בפקדון הודאה במקצת וגם כופר הכל חייב שבועה. ולפ"ז קשה מאי פריך הגמרא למאי איצטריך קרא בקרקעות וכו' הא שפיר איצטריך לגבי פקדון וכו' וצריך לומר דהגמרא סובר דדין הילך שאמר רב ששת לא שייך במלוה הואיל ולהוצאה ניתנה ולא הוי הילך כדעת רש"י ושפיר הוכיח הגמרא דע"כ רב ששת לא סבר כר"ח בר יוסף וסובר כרמי בר חמי אין עירוב פרשיות כתיב וגם בפקדון צריך הודאה במקצת כנ"ל אבל אי אמרינן דפקדון ומלוה לא הוו שני דברים א"כ הדרא קושיא לדוכתה דהגמרא לא פריך מידי דלעולם יש לומר דרב ששת סובר כר"ח בר יוסף עירוב פרשיות ובפקדון לא צריך הודאה במקצת ואפ"ה אמר דין הילך לענין אם תובעו שניהם מנה במלוה ומנה בפקדון והוא הודה בפקדון ואמר לו הילך שהוא פטור כנ"ל אלא ע"כ צ"ל כדעת הראב"ד דאם תובעו מנה מלוה וגם מנה פקדון והודה באחד פטור אף אם אינו אומר הילך הואיל ופקדון ומלוה שני דברים הם ולא הוי כפירה והודאה במין אחד ושפיר פריך הגמרא. הרי מוכח כדעת הראב"ד ודוק:
ואין להקשות דלמא לעולם כסברת הרמב"ן דלדידן דפסקינן טוענו חיטין ושעורין והודה באחד שהוא חייב גם במנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד ג"כ חייב ואפ"ה פריך הגמרא שפיר הואיל והמקשה היה סובר כר"ח ב"א אמר ר"י במסכת שבועות דף מ' ע"ב דטענו חיטין ושעורין והודה באחד שהוא פטור וא"כ שפיר פריך הגמרא דע"כ ר"ש לא מיירי בזה. ז"א דע"כ היה סובר הגמרא דהכא דטוענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב כשמואל שם במסכת שבועות, דהנה הרא"ש במס' כתובות בריש פ' האשה שנתארמלה מביא בשם הירושלמי אם נכתב בשטר סלעין דינרין ונמחק (פי' שהמספר כמה סלעין נמחק) אין פחות משנים מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש בן עזאי אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע וחכמים אומרין אין ההודאה ממין הטענה, ופירש הרא"ש שם כוונת הירושלמי נהי נמי דשטרא לית בה אלא שנים מ"מ כיון שהודה בשלישי הרי כאילו נכתב בשטר והכפירה הוי מטלטלין ע"כ לשון הרא"ש ע"ש היטב. ורצון הרא"ש דכוונת ירושלמי דלא הוי זה ממין הטענה דהואיל ואנו רואין שהיה נכתב סך מה בהאי שטרא אך שהוא נמחק וא"כ השתא שהוא מודה שהיה שלשה והוי כאילו ידעינן שהיה נכתב שלש וכל השלש המה שיעבוד קרקעות * [הג"ה ובאמת צריכין לומר דבן עזאי וחכמים בירושלמי סוברים דנשבעין על הקרקעות דאל"כ בלא"ה פטור מטעם דאין נשבעין על הקרקעות וזה הוא כמו שסובר רב ששת אליבא דר"מ במס' בבא מציעא דף ק' ע"ב וכמו שאכתוב לקמן בשם השיטה מקובצת שם:] וא"כ הוי הודאה דהיינו אלו שלשה שמודה בו קרקעות והכפירה דהיינו אותן שנים שכופר ביה מטלטלין ולא הוי הודאה וכפירה ממין אחד. והנה צריכין לומר דזה הוא דוקא בהאי גוונא דמיירי ביה הירושלמי דהיינו שהיה נכתב סך הסלעין בשטר ונמחקו אבל בנדון דהגמרא דהכא שלא נכתב מעולם הסך רק שנכתב סתם סלעין דינרין בזה לא הוי השלשה שמודה ביה שיעבוד קרקעות דהודאתו בהך סלע השלישי הוא רק בעל פה דהא האי סלע לא נכתב מעולם דהא כתב סלעין סתם ולכך מחייב רשב"א לישבע כשאומר שלש הואיל והאי שלישי הוי הודאה במקצת ובשתים פוטר או משום שמסייע שטרא או משום שיעבוד קרקעות כמו שמתרץ הגמרא. אמנם לפי זה קשה מאי פריך הגמרא הא שתים פטור וש"מ הילך פטור דלמא לעולם אימא לך דהילך חייב ובשתים פטור דהואיל והשתים שמודה ביה הוי שיעבוד קרקעות והוי הודאה בקרקעות ושלש שכופר ביה הוו מטלטלין ולא הוי הודאה וכפירה ממין אחד כסברת הירושלמי. ונראה לי לתרץ דהנה קשה למה נימא וזה לא הוי ממין הטענה הא המלוה שתובעו חמש הוי כטענו חיטין ושעורין דהא הוא תובע אותן שלש שנכתבו בשטר וגם שנים האחרים וא"כ הוי זה כטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן שהוא חייב לשמואל וא"כ קשה ממ"נ אי הירושלמי סובר דהואיל ונמחק והמלוה טען דכל החמש נכתבו בשטר א"כ הוי תביעתו רק שיעבוד קרקעות וכל החמש שתבע הם קרקע א"כ הוא מודה לו בשלש בקרקע הוי שפיר ממין הטענה ואי סובר הירושלמי דתביעתו היה קרקע ומטלטלין א"כ הוי כטוענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן שהוא חייב ואמאי לא הוי זה ממין הטענה, וצריכין לומר דבאמת הירושלמי סובר כר"ח ב"א אמר ר"י בשבועות דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן ג"כ פטור. ולפ"ז מתורץ הקושיא דלעיל דהגמרא הוכיח שפיר דשתים פטור מטעם הילך הואיל והגמרא סובר כשמואל שם דכן הלכתא דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב והשתא קשה אי כדעת הרמב"ן דטענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בפקדון הוי נמי טענו חיטין ושעורין והוא חייב אם כן שפיר יש לאוקמי דין הילך שאמר רב ששת בטוענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בפקדון ואמר הילך שהוא פטור מטעם הילך אבל בפקדון לחוד סובר רב ששת דהילך חייב הואיל וגם כופר הכל חייב דעירוב פרשיות כתיב כנ"ל ולא מקשה הגמרא מידי, הרי מוכח כדעת הראב"ד דטוענו מנה מלוה ומנה פקדון לא הוי כטוענו חיטין ושעורין כמו שכתבתי לחלק ביניהם וא"כ שפיר פריך הגמרא דר"ש ע"כ מיירי בפקדון לחוד דפטור מטעם הילך וסובר אין עירוב פרשיות כתיב דאי מיירי בטוענו מנה פקדון ומנה מלוה בלא"ה פטור אף בלא הילך משום דאין הודאה וכפירה ממין אחד ודוק:
אבל אני אומר שאין הוכחה לדברי הראב"ד מכח קושית הגמרא דיש ליישב קושיא הנ"ל בדרך אחר:
דהנה התוספות בד"ה אין נשבעין וכו' מקשין למ"ד שיעבודא דאורייתא מודה במקצת למה ישבע הא כופר שיעבוד קרקעות ומתרצים דמיירי דאין לו קרקע או מחל השיעבוד וכתבו התוס' לר"י דאמר כופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שבועה שיש עליו שטר פטור אע"ג דסבר ר"י שיעבודא דאורייתא היינו הואיל והפקיעו חכמים השיעבוד במלוה ע"פ וחשוב כאילו מחל לו השיעבוד ומיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בני חרי אפילו יש עליו עדים פטור. והנה לפי דברי התוס' משמע דאף לדידן שהפקיעו חכמים השיעבוד אפ"ה אי אית ליה בני חרי הוי מלוה ע"פ שיעבוד קרקעות אי אמרינן שיעבודא דאורייתא. ובאמת בסברא זו יש מחלוקת בין הפוסקים ועיין בסי' פ"ח סעיף כ"ח בסמ"ע ס"ק נ"ג ובש"ך ס"ק נ"א ועיין בספר אורים ותומים. ולפ"ז קשה מאי פריך הגמרא ולמ"ד הילך פטור למאי איצטרך קרא למעט קרקעות משבועה הא שפיר צריך קרא כגון שיש לו בני חרי במלוה ע"פ וא"כ בזה לא הוי הודאתו הילך הואיל ואין לו שטר דבלא שטר בודאי לא מקרי הילך אף אי שיעבודא דאורייתא לדעת הרמב"ם דכל שיכול לכפור בו לא הוי הילך וגם התוס' סוברים כן כמפורש בתוס' במסכת ב"ב דף קכ"ח ע"ב בד"ה והילכתא דכתבו בהדיא דשטר שלא יכול לטרוף בו ממשעבדי לא הוי הילך אע"פ שהתם טורף בו מבני חרי כדקאמר שם גובה מחצה מבני חרי וא"כ מאי פריך הגמרא הא צריך למעט קרקעות משבועה היכא שחייב לו במלוה ע"פ ויש לו בני חרי וא"כ לא הוי הילך ושיעבוד קרקעות מקרי לפי דברי התוספות. והנה הסמ"ע סימן פ"ז ס"ק י' מביא דהך פלוגתא אי משכון הוי הילך פליג בסברא אם נותן לו עכשיו שטר אי מקרי הילך דלהטור דכתב דשטר הוי הילך גם במלוה ע"פ אם נותן לו עכשיו שטר נמי הוי הילך. א"כ י"ל אם שיעבודא דאורייתא היכא שמודה לו עכשיו ואינו יכול לכפור אחר הודאתו בב"ד הוי זה כמו שנותן לו שטר והוי הילך. וא"כ לפ"ז שפיר פריך הגמרא למאי צריך למעט קרקעות משבועה הא כשמודה לו נעשה שיעבוד קרקעות והוי הילך. אמנם לפי תירוץ התוס' בב"ב דהיכא דאינו טורף ממשעבדי לא הוי הילך א"כ ליכא למימר הכי דהא גם בהך הודאה בב"ד אינו טורף ממשעבדי. וכן מוכח נמי מתוס' במס' ב"ב דף קע"ה ע"א בסוף ד"ה המלוה את חבירו דמתרצים על הך קושיא דמודה במקצת היכי משכחת ליה שבועה דהא הוי שיעבוד קרקעות דמיירי דליכא עדים, ולכאורה קשה הא מיפטר משבועה דהך הודאה הוי הילך וע"כ צ"ל דלית ליה קרקע א"כ מאי הרויחו התוס' בהך תירוץ שני אלא ודאי שהתוס' לא ס"ל הך דינו של הטור דנותן עכשיו שטר לא הוי הילך. ואין לומר דקושית הגמרא הוא על הקרא אי אמרינן שיעבודא דאורייתא א"כ שפיר הוי הודאתו הילך הואיל ומדין תורה גובה במלוה ע"פ אפילו ממשעבדי, זה אינו דהא התוס' בד"ה אמאי איצטריך קרא כו' מקשים הא ליכא קרא מיותר למעט קרקעות אלא מכלל ופרט ואיצטריך למעוטי שטרות ומתרצים דקושית הגמרא הוא אמאי איצטריך התנא למילף קרקעות מכלל ופרט הא הילך הוא ע"ש בתוס'. והשתא שפיר קשה הא התנא צריך למעט קרקעות משבועה דהואיל והתנא מיירי אחר שהפקיעו חכמים שיעבודא במלוה ע"פ והוי כאילו מחל השיעבוד ולא טריף במלוה ע"פ ממשועבדים וא"כ במלוה ע"פ לא הוי הודאתו הילך אף שיש לו בני חרי כמ"ש התוס' במסכת ב"ב ושיעבוד קרקעות הוי שפיר דלענין בני חרי לא הפקיעו החכמים השיעבוד והוי שיעבוד קרקעות כמ"ש התוס' דאף אחר שהפקיעו חכמים השיעבוד צ"ל לר"י דמיירי דלית ליה בני חרי דאי אית ליה הוי שיעבוד קרקעות גם לדידן וא"כ לא פריך הגמ' מידי:
ואמרתי לתרץ דהנה הך סברא דכתבו התוס' דאי אית ליה בני חרי אפי' יש עליו עדים פטור וסוברים דהוי שיעבוד קרקעות אף שהפקיעו החכמים שיעבודא במלוה ע"פ דהואיל והפקיעו רק במשועבדים משום פסידא דלקוחות אבל לא מבני חרי, יש לומר דסברא זאת אינה מוכרחת די"ל איפכא דהשתא שהפקיעו החכמים שיעבודא במלוה ע"פ שלא לטרוף מלקוחות אף היכא שיש לו בני חרי ג"כ לא מקרי שיעבוד קרקעות וטעמא דמלתא הואיל ובידו להבריח הנכסים מבעל חוב ולמוכרן א"כ לא מקרי זה שיעבוד אפילו על בני חרי דהא יש בידו תמיד להבריח (וכן מצאתי סברא זו בספר אורים ותומים). ובאמת זה הוא טעמא דהרמב"ן ואינך גאונים והמחבר דלא חלקו בשבועת מודה במקצת אי אית ליה בני חרי ועיין בסמ"ע ובש"ך בסימן פ"ז ס"ק נ"א. ולפ"ז אני אומר דהתוס' ג"כ סברי כן ומה שכתבו דלר"י מיירי דלית ליה בני חרי וכו' לא כתבו זה אליבא דאמת והמקשן והתרצן לעיל היו מחולקים בזאת הסברא. דהנה העולם מקשים מאי מקשה הגמרא לעיל מברייתא דסלעין דינרין הא שתים פטור וש"מ הילך פטור וכי לא ידע המקשן ממשנה דשבועות שאין נשבעין על הקרקעות וא"כ דקארי לה מאי קארי לה שמא דשתים פטור משום דהוי שטר כפירת שיעבוד קרקעות (ודוחק לומר דהמקשה היה סובר דשיעבוד קרקעות לא הוי כמו קרקעות בפרט לדעת רש"י דפירש דשטר הוי הילך הואיל וקרקעות משועבדים ליה א"כ ממילא הוה ידע דמהאי טעמא הוי נמי שטר שיעבוד קרקעות לענין שאין נשבעין עליהם). ואמרתי לתרץ דהמקשה היה סובר דע"כ לרשב"א טעמא דשתים פטור הוא משום הילך ולא מטעמא דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות דהנה בספר גידולי תרומה הקשה על התוס' דכתבו לר"י צ"ל דמיירי שיש לו משועבדים ואין לו בני חורין אמאי כתבו תוס' זה על ר"י הא גם על רשב"א דסובר שתים פטור ושלש חייב ג"כ צ"ל כן לפי תירוץ הגמרא דטעמא דשתים פטור הוא משום שיעבוד קרקעות ע"כ צ"ל דאית ליה משועבדין ואין לו בני חורין דאי אין לו משועבדין גם שתים חייב דהא אין לו קרקע ואי יש לו בני חורין גם שלש פטור משום שיעבוד קרקעות בני חורין. ומעתה אני אומר דזה היה הוכחת המקשן דע"כ טעמא דר"ש ב"א * [הגה"ה אמנם ראיתי בגמרא דערכין דף ד' ע"א דשם סובר ר"ש ב"א דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין ע"ש ומאן דסבר מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין ע"כ סובר שיעבודא לאו דאורייתא כמו שמוכח בכמה מקומות בקידושין ובב"ב בסוגיא דשיעבודא דאורייתא ע"ש ויש בזה מקום עיון. וא"כ בלא"ה לא קשה קושית הגמרא דרשב"א מצי איירי דיש לו ב"ח ולית בהו שיעבוד קרקעות הואיל ושיעבודא לאו דאורייתא אבל לר"י דסבר שיעבודא דאורייתא שפיר כתבו התוספות דמיירי שאין לו בני חורין:] דשתים פטור הוא משום הילך דהא עיקר הוכחת המקשה היה מדלא פליג בשתים כמ"ש רש"י בד"ה טעמא כו'. ומעתה הוכיח שפיר דע"כ ליכא למימר דטעמא דרשב"א דשתים פטור אלא מטעם הילך דאי מטעם דאין נשבעין על הקרקעות קשה בשלש אמאי מחייב רשב"א הא הוי שיעבוד קרקעות על בני חרי ולמ"ד שעבודא דאורייתא והמקשה היה סובר שעבודא דאורייתא דהכי קיי"ל ועיין בח"מ בריש סי' ל"ט ובש"ך שם. ואין לומר דמיירי דאין לו בני חורי כמו שמתרץ בספר גידולי תרומה א"כ קשה אמאי לא פליגי בשתים וכגון דאין לו גם משועבדים אלא ודאי דהברייתא מיירי בכל גוונא שיש לו בין משועבדים ובין בני תורין וטעמא דשתים פטור משום הילך ושלש לא הוי הילך הואיל והיה יכול לכפור. ועיין ברמב"ם פ' י"ד מהלכות טוען הלכה ד' ובמ"מ שם ובש"ע ח"מ סי' פ"ח סעיף כ"ט ובסמ"ע ובש"ך שם משמע דעיקר טעמא דשיעבוד קרקעות הוי הילך הואיל ואינו יכול לכפור אבל אם היה יכול לכפור אף דהוי שיעבוד קרקעות לא הוי פטור מטעם הילך ע"ש. ורשב"א באמת פליג על הך מתניתין וסובר נשבעין על הקרקעות או שסובר נשבעין על שיעבוד קרקעות ומתרץ לו התרצן א"נ משום דה"ל שטר שיעבוד קרקעות דלכאורה לשון הוה ליה אינו מדוקדק אלא שכן מתרץ ליה דלדידן שהפקיעו החכמים השיעבוד ממלוה ע"פ א"כ רק שטר הוי שיעבוד קרקעות הואיל וטורף בו ממשעבדי אבל מלוה על פה לא הוי שיעבוד קרקעות כלל אף שיש לו בני חרי כדעת הרמב"ן והגאונים הנ"ל:
היוצא מזה דהמקשן והתרצן היו מחולקים בהך סברא אי לדידן דפסקינן שיעבודא דאורייתא לדעת רוב הפוסקים בריש סימן ל"ט הוי מלוה ע"פ שיעבוד קרקעות אם יש לו בני חרי דהמקשה היה סובר דהוי שיעבוד קרקעות והתרצן משיב לו דלדידן רק שטר הוי שיעבוד קרקעות ולא מלוה ע"פ אף שיש לו ב"ח, ולפ"ז מתורץ קושיא הנ"ל דשפיר פריך הגמרא ולמ"ד הילך פטור למאי איצטרך קרא למעט קרקע משבועה דהואיל ולפי האמת לבתר שתירץ לו לעיל משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות א"כ ע"כ ליכא במלוה ע"פ כלל שיעבוד קרקעות ושפיר פריך למאי צריך קרא למעט קרקעות הא הילך הוא דממה נפשך אי בפקדון או במלוה בשטר בלא"ה פטור דהוי הילך ואי במלוה ע"פ גם שעבוד קרקעות לא הוי לדידן שהפקיעו החכמים השיעבוד וכו' (דהא קושית בגמרא היא על התנא) והתוס' שכתבו דלר"י צ"ל דלית ליה בני חרי היינו לפי סברת המקשה צריך לומר כן, ולפ"ז מתורץ נמי דהתוס' במסכת שבועות לא כתבו כלל ולא הזכירו דבר דר"י מיירי דאית ליה בני חרי או שמחל השיעבוד של בני חרי ולא מחל השיעבוד של משעבדי, ועיין במהר"ם לובלין שהקשה כן לדברי התוס'. ולפי דברי אתי שפיר דאליבא דאמת לא צריכין לכל זה והתוס' לא כתבו כן אלא לפי סברת המקשן דהכא, ודוק:
אבל לפי דברי הנ"ל ע"כ צ"ל דעיקר קושית הגמרא היה לדידן לבתר שהפקיעו חכמים השיעבוד ממלוה ע"פ והקושיא למאי איצטרך קרא היה על התנא כתירוץ התוס', וקשה דלפי תירוץ התוס' לא מקשה הגמרא כלל על רב ששת, ודברי התוס' לדעתי הם תמוהים וצריכין לימוד דהנה המהרש"א הקשה מאי מקשים התוס' דליכא קרא מיותר למעט קרקעות הא צריך האי מיעוטא דכלל ופרט למעט שטרות והקשה המהרש"א הא כתבו התוס' לעיל דלמאן דדריש ריבוי ומיעוט איכא שום מיעוטא למעט תרקעות א"כ שפיר פריך הגמרא דלאותו מ"ד לא צריך הך שום מיעוטא למעט קרקעות משבועה דהא הילך הוא ומתרץ המהרש"א דאין זה מוכח רק דאיכא למימר הכי דאל"כ למאן דדריש כלל ופרט מאי דריש בהאי מיעוטא וא"כ לפום סברא דהשתא באמת ליכא שום מיעוט אחר למעט קרקע ולמאן דדריש ריבוי ומיעוט באמת טעמא דפוטר קרקע משבועה הוא משום הילך ע"כ דברי המהרש"א:
ובאמת לכאורה תירוצו של מהרש"א הוא תמוה דהא ר"מ ג"כ דורש ריבוי ומיעוט ופוטר קרקעות משבועה כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה אין נשבעין ולר"מ ע"כ איכא שום מיעוט למעט קרקעות משבועה בלאו טעמא דהילך דהא ר"מ אמר במס' שבועות דף מ"ב ע"ב במתניתין יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש ר"מ מחייב שבועה וחכמים פוטרין ומוקי בגמרא בענבים עומדות ליבצר קא מיפלגי ר"מ סבר כבצורות דמיין והוי מטלטלין וחכמים סוברים לאו כבצורות דמיין ע"ש. ולפ"ז קשה אי ליכא לר"מ טעם אחר דפטור קרקע משבועה אלא משום הילך קשה לענין מאי אמר דאינן כקרקע דממה נפשך אי הוי הנך חמש דמודה בהו בעין א"כ אמאי מחייב ר"מ שבועה הא הוי הילך וצריך לומר דאותן שמודה בהו אינן בעין כמו שכתבו התוס' והפוסקים ולא הוי הילך ולפ"ז גם בקרקע דינו הכי אי ליכא בקרקע הילך נמי חייב שבועה על הקרקעות דהא טעמא דקרקע הוא משום הילך וא"כ אף אי כבצורות דמיין נמי דינא הכי אם הם בעין אותן שמודה ביה פטור מטעם הילך ואם אינן בעין א"כ אף אי הוי כקרקע נמי חייב שבועה דלאו הילך הוא ומאי נ"מ אי הוי כקרקע או לא, אלא ע"כ צ"ל דר"מ סובר דפטור בקרקע משבועה אף בלי טעמא דהילך ושפיר קאמר דאינן כקרקע דאי הוי כקרקע הוה פטור אף שאינן בעין ולא הוי הילך. הרי מוכח דלר"מ איכא דרש אחר למעט קרקע משבועה וע"כ אית ליה שום מיעוטא הואיל ודרש ריבוי ומיעוט וא"כ קושית המהרש"א במקומה עומדת דלא מקשו התוס' מידי דשפיר פריך הגמרא לר"מ למאי איצטריך קרא למעט קרקע משבועה:
אמנם אחר העיון יש להחזיק תירוצו של המהרש"א דהנה לקמן בדף ק' ע"ב מתרץ רב ששת על מתניתין דמחליף פרה בחמור דעל עבד גדול וקטן וכן שדה וכו' דפריך הגמרא הא אין נשבעין על עבדים ועוד הילך הוא ומתרץ רב ששת מתניתין ר"מ היא דסובר נשבעין על עבדים ופריך הגמרא ממאי דר"מ סובר דגם על קרקע נשבעין דלמא רק בעבדים סובר כן אבל לא בקרקעות ובמסקנא מוכיח הגמרא כן דר"מ סובר אין נשבעין על הקרקעות מהך דעשר גפנים וכו' דאמר ר"מ דאינן כקרקע ומסיק הגמרא באמת כדתירץ ר' הושעיא שם והדר משנויא דרב ששת ע"ש בגמרא. והקשה בספר שיטה מקובצת מה היה סובר רב ששת בתירוצו ואיך נעלם ממנו המשנה דעשר גפנים ומתרץ דר"ש היה סובר דר"מ סובר דמקשינן קרקעות לעבדים ונשבעין אף על הקרקעות ומה שאמר שם יש דברים שהן כקרקע לדבריהם דרבנן קאמר לדידכו שאין נשבעין על הקרקעות אפ"ה נשבע בעשר גפנים הואיל וכבצורות דמיין ולפ"ז שפיר מתרץ המהרש"א, וקושית התוס' הוא דלרב ששת לשיטתו לא מוכח כלל מהך דעשר גפנים דיש לר"מ שום מיעוט למעט קרקעות ולא מקשי הגמרא מידי דשמא ליכא שום מיעוט למאן דדריש ריבוי ומיעוט ובאמת פטור בקרקעות רק מטעמא דהילך:
אך קשה קושיא אחרת לפי דברי המהרש"א דהתוס' בקושייתם סוברים דליכא שום מיעוט למעט קרקע וטעמא דפטור בקרקע למאן דדריש ריבוי ומיעוט הוא משום הילך א"כ לא מתרצים התוס' מידי דקושית הגמרא היה למאי אצטריך תנא למילף קרקע מכלל ופרט (כלל). קשה מאי פריך על ר' ששת מהאי תנא הא ע"כ ר"מ ור"ע דדרשי רבוי ומיעוט ופוטרים קרקע משבועה מטעם הילך סוברים דהילך פטור וא"כ מאי קושיא על ר"ש מהאי תנא דדריש כלל ופרט אי אית ליה תנאי אחריני ר"מ ור"ע דסוברים כוותיה. ואין לומר דקושית הגמ' הוי כיון דמהך תנא דדריש כלל ופרט מוכח דסובר הילך חייב א"כ מנ"ל לר' ששת דר"מ ור"ע פליגי עליה בדין הילך דלמא גם הם סוברים הילך חייב וטעמא דהם פוטרים קרקע משבועה אף דדרשי ריבוי ומיעוט הוא מכח שום מיעוט אחר למעט קרקעות, ז"א דאם אין אנו יודעין הך מיעוט מנ"ל להקשות על רב ששת דלמא הוא הוכיח דהם סוברים הילך פטור הואיל ואין להם מיעוט למעט קרקעות ועוד דר"ש הוכיח כן דאי אית להו שום מיעוט אחר קשה האי תנא דדריש כלל ופרט מאי דריש ביה כמו שהוכיח המהרש"א וא"כ קושית התוס' במקומה עומדת מאי פריך הגמ' ולדעתי היא קושיא עצומה:
אמנם אני אומר דלשיטת רש"י דסובר דלמאן דסבר עירוב פרשיות כתיב בפקדון גם כותר הכל חייב יש לתרץ קושיא הנ"ל דשפיר פריך הגמרא. דיש לומר דהגמ' ידע מהך מיעוט אחר שיש לר"מ ור"ע למעט קרקע ואפ"ה לא קשה למאן דדריש כלל ופרט מאי דריש ביה כקושית המהרש"א די"ל דהאי תנא צריך שני מיעוטים למעט קרקע משבועה חדא במלוה וחדא בפקדון ותרווייהו צריכי דליכא למילף פקדון ממלוה דיש לומר דמה למלוה שכן כופר הכל פטור משבועה ולכך גם קרקעות פטור דבקרקע לא שייך משתמיט כקושית התוס' בד"ה למ"ד הילך וכו' ע"ש. אבל בפקדון דאף כופר הכל חייב שבועה גם בקרקע צריך לישבע. וליכא להקשות הא עיקר כלל בפרט בפקדון כתיב וא"כ כיון דמפורש בפקדון דאין נשבעין אקרקעות מכ"ש במלוה ולמאי צריך מיעוט יתירא לענין מלוה, ז"א דהא קיימינן למ"ד עירוב פרשיות כתיב א"כ שפיר צריך הך מיעוט לפקדון דאי לא הוי כתיב הו"א דגם הך מיעוט דכלל ופרט קאי אמלוה וגם לענין זה עירוב פרשיות כתיב כמו לענין מודה במקצת ולכך צריך גם בפקדון. ולפ"ז שפיר פריך הגמ' בין למאן דדריש ריבוי ומיעוט בין למאן דדריש כלל ופרט למאי צריך מיעוטא על קרקע בפני עצמו למעט משבועה הא כל קרקע הילך הוא:
ועתה נחזור דאין הוכחה לדעת הראב"ד דלעולם יש לומר כדעת הרמב"ן דאם תובעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד מהן שהוא חייב שבועה דהוי ליה כטוענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן שהוא חייב ובאמת רב ששת דאמר דין הילך מצי סובר עירוב פרשיות כתיב ובפקדון כופר הכל חייב ודין הילך אמר בכה"ג שתובעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה בפקדון ואמר הילך שהוא פטור משבועה על תביעת מלוה דבלאו הילך הוי חייב לישבע כדין מודה במקצת כדעת הרמב"ן. ואין להקשות מאי פריך הגמרא למ"ד הילך פטור אמאי איצטרך קרא למעט קרקעות הא צריך היכא דתובע בפקדון דלא הוי פטור מטעם הילך דהא גם כופר הכל חייב אי עירוב פרשיות כתיב ולכך צריך למיפטר מטעם דאין נשבעין על הקרקעות. ז"א דלפי דברי הנ"ל שפיר פריך כיון דאית ליה להאי תנא שני לימודים למפטר קרקע משבועה חדא למלוה וחדא לפקדון קושיית הגמרא היא דהך מיעוטא לגבי מלוה לא צריך דגבי מלוה שפיר פטור בקרקע מטעם הילך דגבי מלוה פטור הילך הואיל וצריך הודאה במקצת וכל קרקע הילך הוא ולא שייך הודאה במקצת בקרקע ובלא"ה ידעינן שהוא פטור וא"כ קושית הגמרא הוא דהך מיעוט יתירא דכתב לענין מלוה לא צריך דבלא"ה פטור משום הילך ולפ"ז לא מוכח דעת הראב"ד כלל:
והשתא שזכינו לדין דלדעת רש"י דגם רב ששת מצי סובר עירוב פרשיות כתיב ובפקדון גם כופר הכל חייב שבועה ורב ששת דאמר דין הילך היינו שתובע פקדון ומלוה והודה בפקדון כנ"ל, אמרתי לתרץ קושית התוספות דמקשים בד"ה שומר חנם אמאי לא מקשה הגמרא מכמה משניות דזה אומר עד הזיז ועשרה גפנים וזה אומר שאולה וזה אומר שכורה כו' דבכולן הוי הילך. והנה מהך דשאולה ושכורה לא קשה מידי דהא שם בדף צ"ט ע"ב פריך הגמרא אמאי ישבע מה שטוענו לא הודה ומתרץ הגמרא על ידי גלגול דאמר ליה אשתבע מיהת דכדרכה מתה, וא"כ גם לענין הילך לא קשה דג"כ אינו חייב לישבע אלא ע"י גלגול. אמנם עיקר קושיית התוס' ממתניתין דזה אומר עד הזיז ומעשרה גפנים. ולפי הנ"ל אתי שפיר דשם מיירי בפקדון ובפקדון דכופר הכל חייב גם הילך חייב כנ"ל, ואין להקשות אי מיירי בפקדון למה תני שם זה אומר עד הזיז וכו' הא בלא הודאה ג"כ חייב, ז"א דעיקר אתי לאשמעינן שם משום רישא דאם אמר מה שהנחת כו' שהוא פטור. אמנם מברייתא דרמי בר חמא שפיר פריך דהואיל ורמי בר חמא אמר ד' שומרין ש"ח נושא שכר ושוכר ושואל והנה אף מי שסובר עירוב פרשיות כתיב לא פליג אלא בש"ח דהיינו פקדון וכן מפורש בב"ק דף ק"ז ע"א בגמרא דקאמר אבל בפקדון מעיז ומעיז דדוקא בפקדון מעיז דלא עשה לו טובה אבל בשואל (ואפשר גם בשוכר ונושא שכר) לא שייך הך סברא דגם שם עשה לו טובה שהשאיל לו פרתו להשתמש בה ג"כ אינו מעיז כמו במלוה וא"כ בזה כ"ע סוברים דצריך הודאה במקצת וכופר הכל פטור מטעם חזקה דאינו מעיז וא"כ עיקר קושית הגמרא היא מרמי ב"ח דמאי מהני גבי שואל הודאה במקצת הא הוי הילך ושפיר פריך הגמרא. ובאמת הגמרא היה יכול להקשות בלא רמי בר חמא כיון דלכ"ע צריך גבי שואל הודאה במקצת רק הגמרא מקשי מרמי בר חמא הואיל ולא מצינו בשום מקום מפורש דשואל צריך הודאה במקצת כי אם בברייתא דרמי בר חמא ודוק:
אמנם מכח קושיא ראשונה עדיין מוכח דעת הראב"ד דמאי פריך הגמ' מהודה בכלים וכפר בקרקעות כו' הא כלים וכלים חייב הא הילך הוא דלמא מיירי הך ברייתא בפקדון ושפיר חייב בכלים וכלים אף שהוא הילך דגבי פקדון כופר הכל חייב גם הילך חייב. ואין להקשות קושיא זו גם לדעת הראב"ד על הגמרא במס' שבועות דף מ' ע"ב דפריך לר"ח ב"א אר"י דאמר טוענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן פטור ופריך הגמרא מהך ברייתא דכלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות אף שהם שני מינין חייב ואמאי הא הוי טוענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן ע"ש בגמרא, וע"ז ג"כ קשה מאי פריך הגמרא דלמא מיירי הך ברייתא בפקדון ובפקדון גם טוענו חיטין והודה בשעורין חייב דהואיל ובפקדון לא בעי הודאה כלל דאף כופר הכל חייב אי אמרינן עירוב פרשיות כתיב וא"כ שמא ר"ח ב"א אמר ר"י סובר עירוב פרשיות, ז"א דהגמרא פריך שם שפיר דר"י לשיטתו סובר כרמי בר חמא דגם בפקדון צריך הודאה במקצת כדאמר ר"י במס' ב"ק דף ק"ו ע"ב דטוען טענת גנב בפקדון צריך שיודה במקצת ע"ש אמנם על הגמרא דהכא שפיר קשה כנ"ל:
ואמרתי לתרץ דהגמרא פריך שפיר אף לדעת הרמב"ם והרמב"ן דע"כ מוכח דהך ברייתא דכלים וקרקעות לא מיירי בפקדון דאל"כ קשה אמאי בכופר בכלים והודה בקרקעות פטור משום הודאת קרקעות דל קרקעות מהכא ליחייב משום כופר הכל דהא כופר בכל הכלים בשלמא במלוה דצריך הודאה במקצת שפיר ממועט דהודאת קרקעות לא הוי הודאה דהואיל והקרא ממעט קרקעות מדין שבועה א"כ אף הודאתו לא מחייב שבועה וכן מפורש ברש"י בד"ה אי נמי ע"ש אבל בפקדון דלא צריך הודאה כלל א"כ מאי איכפת לן דהאי הודאת קרקע אינו מחייב שבועה הא לא צריכין כלל להודאה בפקדון ואמאי לא ליחייב על כפירת הכלים בלי הודאת הקרקעות משום כופר הכל דחייב בפקדון אלא ע"כ צ"ל דהברייתא מיירי במלוה או בשאלה דצריך הודאה במקצת ולכך פטור דאין הודאת קרקע מחייב שבועה ושפיר פריך הגמרא הא כלים וכלים דומיא דקרקעות דהיינו בהלואה או שאלה הוי חייב ואמאי הא הוי הילך ודוק:
ולפ"ז מתורץ נמי קושית השיטה מקובצת למאי צריך הגמרא ליפרך מדיוקא הא מסיפא דמקצת כלים חייב קשה הא הילך הוא ולפי הנ"ל אתי שפיר דעיקר הוכחת הגמרא דמיירי הך ברייתא בשאלה ולא בפקדון הואיל ותני ברישא הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור ומזה היה עיקר קושייתו, ודוק:
ואין להקשות אי מיירי הך ברייתא בהלואה או שאלה הא רש"י לשיטתו סובר לעיל דלא אמרינן הילך אלא בפקדון, ז"א דדוקא במעות מחלק רש"י בין מלוה לפקדון הואיל ובמעות מלוה להוצאה ניתנה ולא שייך ביה לומר כמאן דנקט ליה דמי אבל בכלים דצריך להחזירן לו בעין כמו שהן לא שייך לחלק בזה בין מלוה לפקדון או בין שאלה לפקדון דסוף סוף שייך ביה לומר לא הוצאתים והרי הן שלך בכל מקום שהן. ודוק היטב הדק, דברי ידידו: הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מהרר"י נ"י.