נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/קנא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קנא
[עריכה]ב"ה פראג ד' ג' אדר ראשון תקמ"ג לפ"ק
תשובה
יברך ה' את בית אהרן, הוא כבוד אהובי, ידידי וחביבי, הרב הגדול תלמידי הותיק והמופלא ומופלג, כבוד מו"ה אהרן אויש נ"י:
מכתבו הנחמד קבלתי ואשר שאל במי שהיה לו בילדותו דק בעינו ונחתך ע"י רופא מומחה ונשאר ממנו רושם קצת אבל הוא רואה בו ומבדיל בו המראות ופשיטא שיכול לראות הרוק היוצא מפי היבמה בשעת חליצה אפי' בעין הזאת אם הוא כשר להיות אחד משלשה דייני החליצה, ודעת מעלתו להקל אפי' בסומא ממש באחת מעיניו במקום דלא שכיחי דיינים אחרים ומביא דברי הב"ש בס"ס קס"ט ס"ק ל"ט שמשיג על הב"ח ומסיק דאף הצרכת ראיית הדיינים את הרוק מפי היבמה הוא רק אסמכתא והרחיב הדבור בזה וק"ו בזה שרואה גם בעין הזאת:
אהובי תלמידי מאד אני תמה שהביא דברי הב"ש בזה שאינם ענין לכאן שהב"ש כתב שראיית הרקיקה הוא אסמכתא כי וירקה לא קאי על עיני הזקנים ולעיני הזקנים על חליצת המנעל כתיב יע"ש בב"ש ויראה שכן הוא וא"כ מה לי אם צריכין לראות הרקיקה או אם צריכין לראות החליצה סוף סוף אם יש מקום לומר דמה דצריך ראיה בעינן שיראה בשתי עיניו הרי סומא באחת מעיניו פסול להיות מדייני החליצה אלא שדבר זה מחלוקת ישנה היא בין הראשונים והתוס' ביבמות דף ק"א ע"ב בד"ה ש"מ הדר ביה כתבו פסק ר"ת דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעטינן מלעיני וסגי באחת ויכול לראות הרוק מפי היבמה. וראבי"ה פוסל סומא באחת מעיניו אפי' בדיעבד אם היה אחד מהדיינים סומא באחת מעיניו צריכה לחזור ולחלוץ. ובאמת גוף דברי התוס' מחוסרי ההבנה נינהו דמה ענין זה אם הדר ביה ר"י ומה בכך דמודה ר"י דלעיני הזקנים איצטריך לכדרבא שיראו הדיינים הרוק מ"מ ממילא שמעינן שיראו בעיניהם אלא שמתחלה דריש האי קרא רק למעוטי סומים וממילא הוכיח מזה דלא בעינן סנהדרין דאל"כ תיפוק ליה דבעינן מנוקין מכל מום ול"ל קרא למעוטי סומים ורבנן סברי דמהאי קרא אכתי לא ידעינן דלא בעינן סנהדרין דהרי קרא איצטרך גם אם אינן סומים שיהיו צריכין לראות הרוק ועכ"פ בין רבנן ובין ר"י מלעיני דרשו מר דריש למעוטי סומים ומר דריש להצריך ראיית הרוק וממ"נ אם לעיני דוקא שהוא לשון רבים וכולל שתי עינים א"כ גם לרבנן צריך ראיית הרוק להיות בשתי עינים ואם לעיני לאו דוקא ואפי' עין אחת במשמע ולעיני לשון רבים משום דעל כל הדיינים קאי א"כ גם לר"י קודם דהדר ביה לא ממעט מיניה אלא סומא בשתי עיניו ופשיטא דמוכח מיניה דלא בעינן סנהדרין. ונראה סברת התוס' בזה דהא פשיטא להו דכל מה דפסול בדיינים בדיני ממונות פסול גם בחליצה אפי' דלא בעינן סנהדרין אכתי גם בד"מ כשרים הדיוטות ואפ"ה פסול בהו מה שפסול והה"ד בחליצה וע"כ לא נחלקו ר"א וחכמים לקמן דף ק"ד ע"א אלא אי חליצה כתחלת דין אי כגמר דין אבל לכ"ע עכ"פ דין מיקרי וסומא בשתי עיניו פסול גם בד"מ כמבואר בחו"מ סימן ז' וא"כ לר"י קודם דהדר ביה דאתי לעיני הזקנים למעוטי סומא על כרחך למעוטי סומא באחת מעיניו אתי קרא דאי בשתי עיניו קרא למה לי והרי אף בד"מ פסול. זה הנלע"ד כוונת התוס':
אלא דקשיא לי שהרי התוס' עצמן כתבו בנדה דף נ"א ע"א בד"ה ור"מ וכו' דלרבנן אפי' סומא בשתי עיניו כשר בד"מ וא"כ אולי ר"י אף קודם דהדר ביה כרבנן ס"ל ולא ממעט בחליצה רק סומא בשתי עיניו. ועוד דהא דבין לר"א ובין לרבנן עכ"פ חליצה כדין היא אי כתחלת אי כגמר הטעם מבואר בתשובת ר"א מזרחי סי' פ"ב בשם הא"ז בשם רבינו יהודה דע"י החליצה היא באה למתבע הכתובה יעו"ש וכ"כ הנ"י הביאו בפירוש סדר חליצה סקי"ט, הרי גוף הכתובה הוא מדרבנן עכ"פ בנשאת אלמנה וא"כ לדין תורה לא הוה חליצה אפילו כד"מ וא"כ איצטריך לעיני למעוטי סומא בשתי עיניו אף שפסול בד"מ מ"מ חליצה מדין תורה אפי' כד"מ לא מיחשב. באופן שדברי התוס' הללו לא אוכל לעמוד על כוונתן. שוב פקחתי עיני וראיתי דברי רש"ל ביש"ש ר"פ מצות חליצה תמה ג"כ על דברי התוס' הנ"ל וגם דעתו דמלעיני ממעטינן בין לרבנן ובין לר"י סומא וליכא פלוגתא בזה דאף דלרבנן איצטריך למילף שיראו הרוק מ"מ ממילא משמע למעוטי סומא וגם דעתו להחמיר אפילו בסומא באחת מעיניו ואפילו בדיעבד להצריכה חליצה אחרת אם החלוץ לפנינו:
וגם לענ"ד נראה להביא ראיה מהירושלמי דלעיני ממעט אפי' סומא באחת מעיניו דבירושלמי פ' בן סורר ומורה הל' ה' על משנה דהיה אחד מהם גידם וכו' קאמר בירושלמי כשם שאתה דורש באביו ואמו כך אתה דורש בזקני ב"ד ויצאו פרט לחגרים ואמרו פרט לאלמים ידינו לא שפכו פרט לגידמים ועינינו לא ראו פרט לסומים מגיד הכתוב כשם שזקני ב"ד שלמים בצדק כך הם צריכים להיות שלמים באבריהם ומדצריכין להיות שלמים באבריהם אם כן אפילו סומא באחת מעיניו פסול ודרש ליה מקרא ועינינו לא ראו אם כן מכלל דמעינינו שתי עינים משמע ולא אמרינן לעינינו לשון רבים שקאי על זקנים שהם לשון רבים א"כ הה"ד לעיני הזקנים שבחליצה שתי עינים במשמע באופן שמי יוכל להקל ראש להתיר סומא באחת מעיניו להיות אחד ממסדרי חליצה. ואמנם שאלתו של מעלתו שאינו סומא לגמרי אפי' באחת מעיניו אלא שנשאר בעינו דק קטן ואעפ"כ רואה בה ומבחין בה המראות ופשיטא שיכול לראות רוק היוצא מפי היבמה א"כ לפי פשטן של דברים אין בו חשש ע"פ דין לחליצה לשום דעה (רק מטעם בעל מום) הגם ששנינו בפ"ב דנגעים משנה ג' כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים שנאמר לכל מראה עיני הכהן הרי שכשם שסומא פסול כך כהה מאור עיניו פסול אלא דשאני התם דכתיב לכל מראה עיני הכהן אבל אי לאו דכתיב לכל רק למראה עיני הכהן לא היינו ממעטים כהה אור עיניו והרי בחליצה כתיב לעיני הזקנים ולא כתיב לכל ומהי תיתי לפסול אם רואה בשתי עיניו אף שאין ראייתו שלימה בכל העין אלא דמדברי הירושלמי בפ' בן סורר הנ"ל משמע שגם זה ממעט מעינינו לא ראו שהרי עכ"פ מום הוא והירושלמי מסיים דבעינן שלמים באבריהם. ועוד נלע"ד ללמוד גם מדברי היש"ש שם בריש מ"ח להחמיר בזה שהרי רש"ל כתב שם בסוף דבריו ועוד נראה להחמיר מאחר שר"מ פוסל אפי' בד"מ סומא באחת מעיניו למה נקיל באיסור ערוה ועוד אפי' רבנן מסתמא מודו בזה מאחר שדומה לנגעים דחליצה ג"כ פסולה בלילה א"כ אין להקל כלל עכ"ל היש"ש, ומשני טעמים הללו יש להחמיר גם אם יש לו דק באחת מעיניו שהרי לר"מ פסול לד"מ שהרי מקיש ריבים לנגעים ובנגעים בעינן לכל מראה עיני הכהן ואפי' כהה מאור עיניו פסול לנגעים ומינה דהה"ד לר"מ בד"מ אלא שיש מקום לסתור זה ואפי' לר"מ יהיה כשר בד"מ שהרי שנינו שם במשנה נגעים פ"ב משנה ב' אין רואין את הנגעים בשחרית ובין הערבים וכו' וביום המעונן וכו' וכתב שם הרמב"ם והר"ש בפירוש המשנה בשם הת"כ יכול כל מראה היום יהיה כשר ת"ל לכל מראה עיני הכהן מה כהן פרט לשחסר מאור עיניו אף ביום פרט לשחסר מראה היום מכאן אמרו אין רואין את הנגעים שחרית וכו' ולא ביום המעונן, ובסנהדרין דף ל"ד ע"ב ור"מ האי ושפטו את העם בכל עת מאי דריש ביה אמר רבא לאתויי יום המעונן דתנן אין רואים את הנגעים שחרית ובין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וכו':
ומעתה אף דמקיש ר"מ ריבים לנגעים לפסול סומא מ"מ לענין כהה מאור עיניו לא מקיש דכהה מאור עיניו שוה ליום המעונן בנגעים וכיון שיום המעונן כשר בד"מ הה"ד כהה מאור עיניו. ומזה ג"כ אני תמה על סוף דברי רש"ל שכתב שאפי' רבנן מסתמא מודו בזה מאחר שדומה לנגעים דחליצה ג"כ פסולה בלילה וכו' ולפמ"ש איך אפשר דחליצה דומה לנגעים א"כ תהיה חליצה אסורה ביום המעונן ולא שחרית ולא בצהרים וכל אותן שעות ביום שהוזכרו בפ"ב דנגעים שאין רואין הנגעים יחדלו באותן שעות מלחלוץ וזה לא שמענו. ועוד עיקר דבריו של רש"ל תמוהים שכתב שחליצה דומה לנגעים דחליצה פסולה בלילה והרי אי משום הא ליכא ראיה רק דדומה לד"מ לתחלת דין וכמו שאמרו בדף ק"ד ע"ב בפלוגתא דר"א ורבנן אי חליצה בלילה פסולה או כשרה דמ"ס חליצה כתחלת דין ומ"ס כגמר דין ואף דשם במסקנא אמרינן דמשנתנו דסתמה חליצה בלילה כשרה יחידאה היא היינו ג"כ משום זה היא יחידאה דסברה כגמר דין דמיא ומסקינן דפסולה משום דלתחלת דין דמיא וכ"כ הנ"י בהדיא דמסיק דכתחלת דין דמיא:
ואמנם רש"ל בזה לשיטתו דכתב שם בסימן כ' דגם תחלת דין אם דנו בלילה בדיעבד דיניהם דין ופליג על הרא"ש ועל הרמב"ן והא דחליצה פסולה היינו משום דכתיב ככה לעיכובא ולפ"ז יהיב רש"ל טעמא דקרא למה היא בחליצה לעיכובא משום דדינו כנגעים. אבל אני תמה על רש"ל וכי נזכר בקרא דחליצה בעי יום דנימא דע"ז כתיב ככה לעיכובא הלא עיקר הדבר דבעי יום הוא משום דדומה לדין. ועוד דאפי' החליצה מצד עצם החליצה לא היתה פסולה בלילה אלא מצד ד"מ דאית בה שע"י החליצה גובה הכתובה וכמ"ש הנ"י וגם הא"ז בשם ר"י הובא בתשובת רא"מ סי' פ"ב ולכן דברי רש"ל לדמות חליצה לנגעים לדעתי מן המתמיהים. והראיה שכתבתי לעיל מדברי הירושלמי בפ' בן סורר ג"כ נלע"ד כיון שבתלמוד בבלי יליף דמום פוסל בסנהדרין מקרא דכלך יפה רעיתי מכלל דלא ס"ל דרשת הירושלמי דאל"כ לא הוה שביק קרא שבתורת משה והוה יליף מקרא דשיר השירים, ויש לדחות משום דרב יוסף רצה ללמוד גם מום של יוחסין עיין בקידושין דף ע"ו ע"ב ובסנהדרין ל"ו ע"ב מש"ה אחז קרא דשיר השירים שכולל כל מום בין מום ממש ובין מום של פגם משפחה ולעולם כל חד אית ליה קרא באורייתא מום ממש מקרא דדריש הירושלמי בפ' בן סורר כנ"ל ומום משפחה מקרא דונשאו אתך כמבואר שם בקידושין ובסנהדרין. מ"מ נלע"ד הירושלמי אסמכתא הוא דאכתי קשה תינח מומין שבעין והרי הירושלמי בעי שלמים בכל אבריהם ולכן נלע"ד עיקר כוונת הירושלמי מדחזינן דקפיד קרא אחיגרין וגידמין וסומין ואילמין מסתמא קפיד משום מום אבל לעולם מלעיני לחוד לא ממעט רק סומא אבל לא משום מום שבעיניו ותשובת מהר"מ מינץ שרצה להחמיר בחליצה בכל המומין לדעתי הוא נגד סוגיא דיבמות שם דף ק"א דיליף מדאיצטריך למעט סומין מכלל דלא בעינן סנהדרין דאל"כ כל המומין פוסלין וא"כ עכ"פ מפורש דבאמת לא בעינן סנהדרין ולא פסלי בהו מומין. ולכן נלע"ד במקום דלא שכיחי לומדים אין להחמיר לפסול צורבא מדרבנן לחליצה בשביל איזה מום שבעיניו אם עכ"פ רואה הוא גם בעין שבו המום ובפרט אם הוא דיין קבוע במקום ההוא ואין זה כבוד התורה לביישו ולהושיב אחר במקומו:
ומה ששאל על האשה אשר זה שלש שנים העיד עליה ע"א על טומאה ממש וע"א על כיעור ולבסוף גם היא הודית אחר החקירה שזינתה ונטמאה תחת אישה ויצא דינא ממעלתו שתצא בלא כתובה ונתגרשה בגט והמסדר היה הרב המנוח מו"ה מרדכי זצ"ל ופסלתי אני אז הגט ההוא ועיקר הטעם היה שהמסדר לא היה יודע בטיב גיטין ושצריכה גט אחר בב"ד מומחה והזונה הלכה למקום רחוק והבעל רוצה לקחת אשה אחרת. הנה מתחלה ישלחו התראה להאשה לקבל גט מחדש ואם תמאן יוכל הבעל לגרשה בזריקת גט והוא ישא אחרת והיא לא תנשא לאחר ע"י זריקת הגט ואם לא יהיה אפשר לעשות גם זה כי תרחיק נדוד אחר ההתראה יוכל הבעל לישא אחרת בלי התרת מאה רבנים כיון שכבר נתגרשה ופסול גמור לא נתברר אז על הגט לא נחמיר על הבעל להתעגן בשביל זונה זו אבל לזכות לה גט ע"י אחר ודאי לא שייך כאן כיון שהיא עומדת וצווחת שאינה רוצה לקבל גט אין זכין לאדם בעל כרחו:
ומ"ש שסוף דברי תשובתי בנ"ב סי' צ"ב סותרין למ"ש בסי' ע"ב, ידע שאין כאן סתירה במסור ודאי מקבלין שלא בפניו אבל בסי' צ"ב אם יחקרו על מקומה יכולין לקבל בפניה ותחלת בריחתה ממקומה לא פשעה כי לא נאמר שם מי היה הגורם הקטטות ומריבות. ותו לא מידי כעת. והיה זה שלום כנפשו ונפש א"נ הד"ש: