נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/קמא

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אבן העזר · קמא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קמא

תשובה

מבן המחבר לכבוד הרב המובהק המפורסם המאה"ג החריף ובקי נ"י ע"ה פ"ה מו"ה דוד קיצע נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק עיד חדש:

מכתבו הנעים בענין ההכשר מיין שרף ע"י התורני מו"ה נחום ווייזלש יצ"ו סופר ב"ד מו"ש פה האיר מול עבר פני ובתוכו רצוף אהבה קושיא אחת שהקשה חכם אחד מתושבי קהלתו על מה שהביא אאמ"ו הגאון ז"ל משמי בספרו צל"ח למס' פסחים דף מ"ט: הנה טרם שאשיב על דבר הקושיא צריך אני לבאר שורש אחד בענין עשה דוחה ל"ת שהוא ממקצועי תורתנו הקדושה והוא במה דכתבו התוס' במס' יבמות דף כ' ע"א על מה דפריך הגמ' שם דכה"ג יהיה מותר לייבם אלמנה מן האירוסין דיבוא עשה דיבום וידחה ל"ת דאלמנה לא יקח כתבו התוס' שם בד"ה יבוא עשה הקשה ריב"א היאך תתיבם הא בביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסורה לו וכו' ואור"י דלא בעינן שתהא ראויה להקמת שם אלא שיהיו היבם והיבמה ראויים להקמת שם וכו' ע"ש בתוס'. ולכאורה צריך ביאור דממנ"פ אם התוס' בקושייתם סברי דבעינן הקמת שם ממש ולא נגמר מצות יבום בביאה הראשונה דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה א"כ הוי גמר המצוה בביאה שניה א"כ באמת קושית הגמ' הוא דגם הביאה שניה מותרת ודוחה הל"ת דאלמנה ומצות יבום הוא בביאה ראשונה ובביאה שניה ושפיר פריך הגמ' דיבא עשה וידחה ל"ת ואדרבה איפכא הו"ל להתוס' להקשות על רבא דמתרץ דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הא גם ביאה שניה מותרת דבהאי ביאה הוא מצות יבום דהוא להקמת שם וה"ל לרבא לומר גזירה ביאה שניה אטו ביאה שלישית:

וליישב זה צריכין אנו לומר דס"ל להתוס' דע"כ המקשה שהקשה דיבא עשה וידחה ל"ת ע"כ לא סבר דביאה שניה הוי גמר מצוה דאל"כ איך מקשה דיבא עשה וידחה ל"ת הא בביאה ראשונה עדיין לא נגמר המצוה א"כ לא הוי בעידנא דקא מיעקר ללאו קיים העשה דהלאו עובר בביאה ראשונה ומצות יבום אינו מקיים אלא בביאה שניה וא"כ קושית התוס' הוא ממ"נ אי בביאה ראשונה נחשב גמר המצוה הא ליכא הקמת שם דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואי ביאה שניה הוא גמר מצוה לא הוי בעידנא:

אך יש בזה חקירה רבה וזה תליא ברבוותא הובא בנ"י על מה דאיתא במס' ב"מ דף ל' ע"א ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד היה כהן והוא בבה"ק וכו' ופריך הגמ' פשיטא הא השבת אבידה עשה היא וטומאת כהן עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והקשה בנ"י שם למאי צריך הגמ' להאי טעמא דטומאת כהן הוא ל"ת ועשה אפילו אי הוה ל"ת גרידא נמי לא דחי ליה עשה דהשבת אבידה דהא לא הוי בעידנא דקא מיעקר לאו קא מקיים העשה וקיי"ל דלא דחי אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דמיעקר לאו קא מקיים העשה אבל הכא אפי' עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה על לאו ולא מקיים העשה עד דמהדר ליה למרא ומתרץ הנ"י דלרווחא דמלתא אקשי הכא. והרנב"ר ז"ל תירץ דהכא נמי בשעה שעבר על הלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואעפ"י שלא נגמרה מה בכך גם במצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקיי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ולא ממעטינן אלא כהאי דאמרינן בפ' ר"א דמילה דף קל"ב ע"ב ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בעבודה כלל אלא במכשירה דהוא ז"ל סבר דגוף מצות העשה מתחיל בשעת ראייתה הלכך אם מכוון לגוזלו או לילך לו מיד עבר העשה. אבל הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב בנימוקיו דשאר המפרשים לא ס"ל הכי דיכולין לומר דלא דמי למילה דמילה כל מה שנעשה בה היא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשה אלא חצי המצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו אבל השבת אבידה עיקר גוף המצוה היא בבית בעלים והשאר הוי כמכשירי מצוה דודאי אעפ"י שצריך להשבת אבידה הנטילה והבאה קודם לכן עיקר גוף המצוה היא השבה אל ביתו ואינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתו הלכך צריך לתרץ כדמתרץ מעיקרא דלרווחא דמלתא אקשי הכא עכ"ל הנ"י. ולפ"ז צריכין אנו לומר דהתוס' במס' יבמות הנ"ל ס"ל כסברת רבינו יהוסף הלוי דכל מעשה שאינה נגמרת בה המצוה לא הוי אלא כעין מכשירי המצוה ואינו דוחה ל"ת דלא הוי בעידנא דקא מיעקר הלאו קיים העשה הואיל ועדיין צריך למעשה אחרת לגמור המצוה ולכך שפיר מקשים לפ"מ שסברי בקושייתם דצריך הקמת שם א"כ בביאה ראשונה לא נגמר מצות הייבום כלל הואיל וליכא הקמת שם ולא דחי הל"ת אף דאי אפשר לביאה שניה בלתי ביאה ראשונה אפ"ה אינו דוחה הל"ת כסברת ר"י הלוי גבי מצות השבת אבידה דהתחלת המצוה אינו דוחה ל"ת:

אמנם התוס' במקום אחר ע"כ ס"ל כסברת הרנב"ר דהתוס' במס' יבמות דף צ' ע"ב בד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה הוא כתבו דסדין בציצית הוי שב ואל תעשה דאינו מחויב בציצית אלא לאחר שנתעטף, ומקשים התוס' הא כלאים כשהוא לבוש ואינו פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואומר ר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה בשעה שלבש אבל כאן לא מיחייב עד אחר שנתעטף עכ"ל התוס'. והנה רבים ראו ותמהו על דברי התוס' האלה דאיך קאמר במס' ביצה דף ח' ע"ב ובמס' שבת דף קל"ב ע"ב אימר דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא מיעקר הלאו קא מקיים העשה ולפי דברי התוס' איך הוי סדין בציצית בעידנא הא הלאו דכלאים עובר תיכף בשעת לבישה ומצות ציצית אינו מקיים אלא אחר שנתעטף ולכאורה הוא זה תמיה גדולה על דברי התוס' ואין לומר דלפי תירוץ התוס' באמת לא התיר הכתוב כלאים בציצית אלא שיתעטף בטלית ואחר העטיפה יקשור הציצית ואז בא קיום העשה ועקירת הלאו בבת אחת והוי בעידנא, הנה מלבד שהוא דוחק לאוקמי קרא בהכי אלא אפי' אין בו מועיל דהא אי אפשר להטיל ולקשור כל הציציות בד' כנפות בבת אחת וא"כ תיכף כשקושר הציציות הראשונות עובר על ל"ת דכלאים ועשה דמצות ציצית אינו מקיים עד שיוגמר קשירת כל הארבע ציציות. אמנם אם נימא כסברת הרנב"ר שהביא הנ"י דכל התחלת המצוה דוחה ל"ת והוי בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים העשה מפני שאי אפשר לגמור המצוה בלתי התחלתה והוי מתעסק במצות עשה א"כ גם גבי כלאים בציצית הוא ניחא דאף שאינו מקיים העשה עד אחר שנתעטף והלאו דכלאים עובר תיכף בשעת לבישה אפ"ה מקרי זה בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה דהא א"א לקיים מצות ציצית אם לא שיתעטף מקודם והוי מתעסק במצוה דבשעת לבישה מתחיל המצוה. והנה ראיתי להגאון שאגת אריה סי' למ"ד עמד על דברי התוס' הנ"ל במס' יבמות והיה נעלם מהגאון שאגת אריה דברי הנימוקי יוסף (וכבר רמזתי לעיל בהגהתי בחלק א"ח סי' כ"ב שהיה בהעלמת עין מהרב שאגת אריה בסימן כ"ט וסי' למ"ד דברי הנ"י הנ"ל), אמנם ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהן שהגאון הנ"ל בספרו טורי אבן למס' חגיגה בדף ב' ע"ב בתוס' ד"ה לישא שפחה וכו' מיישב דברי התוס' בהך סברא דכיון דא"א לקיים מצות עשה דציצית אלא ע"י עיטוף הוי האי עיטוף התחלת המצוה והוי בעידן ע"ש שהאריך בזה אמנם לא ראה שכבר קדמהו בהך סברא בנ"י הנ"ל בשם הרנב"ר:

והנה ראיתי להגאון הנ"ל שם בספרו טורי אבן הקשה סתירה על הר"י בעל התוס' דבמס' יבמות בתוס' הנ"ל הביאו הך חילוק דכלאים עובר תיכף בשעת לבישה ומצות ציצית אינו מקיים אלא עד אחר שנתעטף הרי ע"כ צ"ל דהר"י סובר דכל התחלת המצוה דוחה הל"ת אף שאין המצוה נגמרה עדיין אפ"ה הוי בעידנא דמעיקר לאו קיים העשה הואיל ולא סגי בלא"ה לגמור המצוה בלתי התחלתה ובריש מס' חגיגה בתוס' ד"ה לישא שפחה מקשים דליתי עשה דפ"ו וידחה הל"ת דלא יהיה קדש ותירץ בשם הר"י דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפ"ו אינו מקיים אלא בגמר ביאה ולפי סברא הנ"ל קשה הא א"א לקיים מצות פ"ו בגמר ביאה בלא העראה מקודם וא"כ הוי ג"כ העראה חלק מהמצוה ואמאי לא ידחה הל"ת א"ו צ"ל דס"ל להר"י בעל התוס' דכל שלא נגמרה המצוה אין התחלתה דוחה הל"ת דלא הוי בעידן דמיעקר הלאו קיים העשה ומדברי הר"י במס' יבמות בסדין בציצית מוכח להיפך דס"ל דהתחלת המצוה הוי בעידנא דמיעקר לאו קיים העשה כן הקשה הרב טורי אבן דברי הר"י בעל התוס' אהדדי. ואני מוסיף להקשות על דברי הר"י דגם במס' יבמות דף כ' ע"א בתוס' ד"ה יבא עשה וכו' ג"כ הר"י מתרץ קושית הריב"א שם שהקשה דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסורה לו ומתרץ הר"י שם דלא בעינן אלא שיהיו ראויים להקמת שם ע"ש וקשה הא הר"י בעל התוס' לשיטתו לא צריך להך תירוצא ובלא"ה לא קשה קושית הריב"א דהא ביאה ראשונה ג"כ הוא התחלת המצוה דא"א לביאה שניה בלתי ביאה ראשונה ושפיר פריך הגמרא דיבוא עשה דיבום וידחה הל"ת דאלמנה כמ"ש לעיל ויהיה איך שיהיה דברי הר"י סותרים אהדדי:

ונלע"ד ליישב דברי הר"י שאין סתירה בדבריו. ונקדים תחלה דבהך סברא אי התחלת המצוה דוחה ל"ת והוי בעידנא או לא הוי בעידנא אשר חלקו בסברא זאת הרנב"ר ומהר"י הלוי כמו שהובא בנ"י הנ"ל נלע"ד שהיא פלוגתא דאמוראי ורבא ורב אשי מחולקים בהך סברא כאשר אבאר בס"ד. דהנה במס' זבחים דף צ"ז ע"ב דתניא בברייתא יקדש להיות כמוה שאם פסולה תיפסל פריך הגמרא וניתי עשה וידחה ל"ת אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו ר"ש בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אמאי וניתי עשה וידחה ל"ת אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ורבים עמדו בסוגיא זו מאי אהני רב אשי בתירוצו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא תינח בהך דיקדש שהוא עשה ול"ת אבל בשבירת עצם שיש בו מוח בפסח אכתי קשה ליתי עשה דאכילת פסח וידחה הל"ת דשבירת עצם כמו שהוכיח רבא. וראיתי להרב טורי אבן במס' ר"ה דף כ"ח וכן הרב שער המלך בפ"ג מהל' נדרים הלכה ו' ג"כ עמד ע"ז וניחא להו דגם רב אשי סובר תירוצו דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והיינו טעמא דברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ור"א לא בא לאפלוגי על הא דרבא אלא שבא לומר דעל הך דיקדש להיות כמוה לא צריך להך דרבא דבלא"ה לא קשיא דיבוא עשה וידחה הל"ת דיקדש הוי עשה ול"ת, והרב שער המלך שם הוסיף עוד דאין לומר דר"א לית ליה תירוצו דרבא כלל ועל ברייתא דאחד עצם שא"ב מוח ואחד עצם שיש בו מוח לא קשיא ליה דיבא עשה וידחה הל"ת דהואיל ואפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא כמ"ש התוס' שם בד"ה ואחד עצם שאין בו מוח דאם זה הוא טעמא דר"א הו"ל ליישב הברייתא דאחד עצם שיב"מ ולומר דה"ט משום דאפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא. ואני אומר דזה הוא דוחק לומר דר"א אית ליה לתירוצו דרבא וטרח בכדי לתרץ תירוץ אחר מה שאינו מספיק ליישב גם ברייתא דעצם שיב"מ וגם הוא נגד הסוגיא וברוב המקומות בש"ס כשבא אמורא לתרץ תירוץ אחר נקטינן דפליג ולית ליה תירוץ הראשון:

אמנם אני אומר דאף אם יהיבנא ליה להרב שער המלך דליכא למימר דר"א מתרץ הך ברייתא דעצם שיש בו מוח משום דאפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא דא"כ הו"ל לתרץ כן ולומר דטעמא דברייתא הכי הן כל זה אי לית לן ליישב הך ברייתא כי אם ע"י חידוש דין דאפשר ע"י גומרתא. אבל אני אומר דלרב אשי הך דיוקא דרבא מברייתא דאחד עצם שיש בו מוח מעיקרא ליתא ולא שייך ביה לומר דעשה דאכילת פסח ידחה ל"ת דשבירת עצם לא הוי בעידנא דמיעקר ללאו קיים העשה כמו שמקשים התוס' באמת על רבא שם בזבחים בסוף ד"ה ואחד עצם וכו' דעל לאו דשבירת עצם עובר תיכף בשעה ששובר והעשה אינו מקיים עד שיאכל. איברא ראיתי להרב טורי אבן בריש מס' חגיגה אשר כבר הבאתי מקצת דבריו לעיל שם מביא בשם פסקי התוס' דכתבו לתרץ קושייתם דשפיר הוי בעידנא דהא אי אפשר לאכול המוח אם לא שישבר העצם. ומעתה אני אומר דלרבא מוכח דס"ל דכל התחלת המצוה דוחה ל"ת דהא א"א לקיים המצוה בלא"ה והוה בעידנא דמיעקר לאו קא מקיים העשה ושפיר הוה קשה ליה על ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ניתי העשה וידחה הל"ת ומזה הוכיח לעצמו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. אבל לרב אשי לא היה קשה ליה כלל הך ברייתא דאחד עצם שיב"מ דיבא עשה וידחה ל"ת דהא לא הוי בעידנא ור"א ס"ל כסברת הר"י הלוי הנ"ל. ואין להקשות דכל זה הו"ל לר"א להקשות ולפרש ליישב הברייתא כן כמו שמדקדק הרב שער המלך ולדעתי לא צריך ר"א לפרש כן דהא על גוף הברייתא לא קשה דניתי עשה וידחה ל"ת דהא מה דאסור שבירת עצם שיש בו מוח יליף לה בס"פ כיצד צולין מיתורא דקרא הנאמר בפסח שני רק דהוכחת רבא הוא למה לא נילף בעלמא מהכא דאין עשה דוחה הל"ת כמ"ש התוס' בד"ה ואחד עצם וכו' ולר"א לא קשיא ליה כלל דנילף בעלמא מפסח דבאמת ילפינן מיניה דכל שאין העשה נגמרת בשעת עקירת הלאו אין העשה דוחה הל"ת ולרב אשי באמת לא מצינו דעשה דוחה ל"ת כי אם שתיכף בשעת עקירת הלאו נגמר כל המצוה כדעת הר"י הלוי וא"כ מה היה לו לר"א ליישב בהך ברייתא כיון שלדעתו באמת ילפינן מהכא כל הדומה לו דהיינו מה שהוא רק התחלת המצוה שאינו דוחה הל"ת אבל מצוה הנגמרת תיכף בשעת עקירת הלאו אין לו דמיון כלל להך דעצם שיש בו מוח כנ"ל. ואדרבה לרבא צריכין אנו להמציא דאין חילוק בין עשה שהוא התחלת המצוה ובין שאר מצות עשה שנגמר תיכף בשעת עקירת הלאו וצריך סברא להסביר דזה מיקרי שפיר בעידנא הואיל ולא סגי בלא"ה כסברת הרנב"ר הנ"ל:

היוצא מזה דרבא ור"א פליגי בהך סברא אי התחלת המצוה דוחה ל"ת או לא. ומעתה אין כאן סתירה בדברי הר"י בעל התוס' דמ"ש ביבמות דף צ' דמצות ציצית אינה אלא אחר שנתעטף למי צריכין לסברא הזאת לרבא דמתרץ שם בסוגיא דיבמות שב וא"ת שאני (ואף שהגירסא בגמרא הוא רבה מ"מ ברש"י שם דף צ' ע"ב בד"ה אמר ליה גרס רש"י רבא) ולרבא לשיטתו שפיר הוי כלאים בציצית בעידנא אף שעובר על לאו דכלאים בשעת לבישה ומצות ציצית אינו מקיים עד אחר שנתעטף מ"מ הוי זה לרבא בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה הואיל וא"א לקיים מצות ציצית בלתי העיטוף דכך ס"ל לרבא גם בשבירת עצם שיש בו מוח דאי לאו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש הוה אמרינן דאכילת המוח ידחה הל"ת דשב"ע אף שהלאו דשב"ע הוא קודם למצות אכילת המוח הואיל וא"א לקיים מצות אכילת פסח בהמוח שבעצמות אם לא שישבר העצם מקודם כסברת הרנב"ר גבי השבת אבידה וא"כ שפיר מתרץ הר"י שם אליבא דרבא דכלאים הוי בשעת לבישה ומצות ציצית הוא אחר שנתעטף ואפ"ה הוי כלאים בציצית בעידנא דלרבא לשיטתו הוי בהתחלת המצוה בעידנא דמיעקר לאו קיים העשה כנ"ל. אבל בשאר דוכתא כתבו התוס' נגד סברא הזאת וסברי דהתחלת המצוה לא דחי ל"ת אם לא נגמר המצוה בשעת עקירת הל"ת כסברת הר"י הלוי הואיל וגם רב אשי סובר כן ופליג על רבא בסברא הזאת נקט הר"י בעל התוס' בכל המקומות כדעת רב אשי שהוא בתרא. ומעתה אין אנו צריכין לדחוק ולומר דגם רב אשי ס"ל שינויא דרבא אלא מרווח לן לומר כהרב בעל קרבן אהרן פרשת צו סוף פרק ה' דר"א לית ליה שינויא דרבא וכן הוא דרך וסוגיית הש"ס דכיון דר"א משני שינויא אחרינא מכלל דלית ליה שינויא דרבא וסובר דגם במקדש דוחה עשה ל"ת אם היא בעידנא:

אך אם כן הוא נאחז בסבך קושיא אחרת אשר עמד בו הרב טורי אבן במס' ר"ה דף כ"ח והרב שער המלך שם בפ"ג מהל' נדרים הל' ו' והוא מה שמקשים התוס' במס' עירובין דף ק' ע"א בד"ה מתן ארבע וא"ת ליתי עשה ולידחי הל"ת דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו. והנה דברי התוס' מרפסין איגרין דלפי דבריהם דהיכא שהלאו בא ע"י פשיעה לא אמרינן עשה דוחה ל"ת לא פריך הגמרא מידי בסוגיא דמס' זבחים הנ"ל על ברייתא דיקדש להיות כמוה דיבא העשה וידחה הל"ת הא גם הכא הלאו בא ע"י פשיעה שהניח ליגע ולבלוע בשר קודש כשר מבשר קודש פסול והלא היה יכול לקיים מצות אכילת בשר טהור בלא דחיית הלאו. והנה הרב שער המלך מביא בשם מהרי"ק וכתיבת יד מחידושי הרשב"א שהיה לפניהם הגירסא בתוס' במס' עירובין דמתרצים דלכך לא דחי העשה דמתן ד' הל"ת דבל תוסיף שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. וכן ראיתי אני בחידושי הריטב"א למס' עירובין שמביא בשם התוס' לתרץ קושייתם שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והוא לעצמו כתב שאין אנו צריכין לזה דבלא"ה לא שייך עשה דוחה ל"ת אם הלאו בא ע"י פשיעה. והנה מלבד שבתוס' שלפנינו לא הוזכר תירוץ זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אלא אף גם זאת אין תירוץ זה מספיק דהא תינח לרבא אבל לר"א דלא ס"ל הך שינויא הקושיא במקומה עומדת דלמה לא ידחה העשה הל"ת דבל תוסיף. ומכח קושיא זו רוצים הרב טורי אבן והרב שער המלך לומר דגם ר"א אית ליה שינויא דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. אבל כבר דחיתי דבריהם שזה אינו עולה על הדעת כלל וכיון שכן אנו אין לנו לרב אשי ישוב אחר על קושית התוס' במס' עירובין אלא מה שתירצו בתוס' שלפנינו דכיון דע"י פשיעתו בא הל"ת לא נדחה מפני העשה א"כ התמיה קיימת מאי פריך הגמרא בסוגיא דמס' זבחים הנ"ל:

ושבתי וראיתי שהרב שער המלך רוצה ליישב דברי התוס' שאין כוונת התוס' דכל שבא דחיית הלאו ע"י פשיעתו לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת אלא דוקא גבי נתערב מתן ארבע במתן אחת והיינו טעמא דמיד שקיבל דם הניתן במתן אחת קודם תערובתן תיכף חל עליו לאו דבל תוסיף באותו דם שלא ליתנו במתן ארבע ואח"כ שנתערבו אנו באים לומר דניתי עשה דמתן ארבע וידחה ל"ת דבל תוסיף ע"ז כתבו התוס' כיון שכבר חל עליו באותו דם לאו דבל תוסיף תו לא אתי העשה ודחה ללאו דב"ת אשר כבר חל על אותו דם מקודם כיון שע"י פשיעתו שעירבן הוא בא לדחות הלאו משא"כ בהאי דיקדש להיות כמוה במס' זבחים אע"ג שע"י פשיעתו שנגע ובלע בשר קודש כשר מבשר קודש פסול הוא בא לידי דחיית הלאו אפ"ה אמרינן דעשה ידחה הל"ת משום דברייתא דהתם דתני יקדש להיות כמוה מיירי בחצי זית בשר פיגול שנגע ונבלע בבשר קודש כשר דאתי קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור כמבואר במס' פסחים בפ' אלו עוברין וא"כ מבואר הוא דכל זמן שלא נגע ונתערבו בחצי זית פיגול אין כאן לאו שהרי אינו אלא חצי שיעור ולר"ל אפילו איסורא דאורייתא ליכא אלא דע"י פשיעתו שנתערבו ובלעו זה מזה הוא בא לכלל חיוב לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור ונעשה זית כולו איסור בהא שפיר אמרינן דעשה דוחה הל"ת אף שהוא ע"י פשיעתו הואיל וחלו בו ידים העשה ול"ת כאחת עכ"ל הרב שעה"מ ע"ש:

ואני אומר אף שגברא רבה אמר להא מלתא אעפ"כ אין ממש בתירוץ זה, דמלבד שאין להעמיד סברתו בכוונת תירוץ התוס' במס' עירובין דכתבו בתירוצם דלא דמי לכלאים בציצית שע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל. הרי דתלאו התוס' סברתם הואיל ואי לאו פשיעתו היה יכול להתקיים העשה בלי דחיית הלאו. ולפי דברי הרב שעה"מ היה להתוס' לומר דהלאו דבל תוסיף היה חל קודם פשיעתו ועיקר חסר מן הספר בדברי התוס':

עוד זאת אני דן נגד תירוץ הרב שעה"מ ואני שואל היכן ראה ומהיכן למד דברייתא דיקדש להיות כמוה מיירי שהיה רק חצי זית פיגול בשעת שנגע ונבלע בבשר קודש ודלמא מיירי שבשר פיגול היה בו כמה זיתים רק שנבלע בתוך הבשר כשר רק זית ומזה שפיר למדין מקרא דהיתר מצטרף לאיסור דמדכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש מכלל דגם בשר הכשר נעשה פיגול ע"י בליעתו ואם אכל ממנו כזית אף שלא נבלע בו אלא חצי זית מבשר פיגול מצטרף להשלים לכזית אבל מתחלה בשעת נגיעתו ובליעתו היה בבשר או בשומן פיגול כמה זיתים וא"כ היה בכלל על כל החתיכה איסור וחיוב לאו דהא היה שיעור שלם ותיכף כשיצא ונפרד החצי זית נכנס בתוך הבשר באותו רגע ההיתר מצטרף לאיסור א"כ מעולם לא היה פחות מכשיעור דקודם הנגיעה והבליעה היה כאן חתיכת בשר פיגול גדול בשיעור זית וכשנפרד ממנו חצי זית נכנס תיכף בבשר קודש כשר והיה בו כדי לצרף ההיתר עם האיסור א"כ לא היה רגע שלא היה בו חיוב לאו. הן אמת אם היה נרמז בקרא דמיירי שהיה כאן רק חצי זית בשר או שומן פיגול ואותו חצי זית נגע ונבלע בבשר כשר שפיר היה מקום לסברת הרב שעה"מ לומר שקודם שנבלע לא היה בו איסור לאו דכבר היה חצי שיעור. אבל כיון שאין זה מוכח א"כ מנ"ל להגמרא להקשות דיבוא עשה וידחה הל"ת וכי לא מצי לאוקמי הקרא שנבלע בו זית שלם ואפ"ה נפקא לן דהיתר מצטרף לאיסור דכיון דאמר קרא יקדש לדרוש מיניה שיהיה כמוה מכלל דאפילו אם אכל רק כזית מהך תערובת ג"כ חייב אף שבהך זית אי אפשר להיות כולו פיגול דהא אית ביה ג"כ בשר קודש כשר אפ"ה אמרינן להיות כמוהו מכלל דהיתר מצטרף לאיסור. ואפילו אם נימא דמיירי שלא נבלע ונכנס בו אלא חצי זית משומן ובשר פיגול מ"מ לא היה מעולם חצי שיעור דהא קודם שנבלע היה חתיכת פיגול גדול כשיעור ובשעה שנפרד החצי שיעור תיכף נבלע בבשר כשר והיה היתר מצטרף לאיסור כנ"ל. ואין לומר דסברת הרב שעה"מ הוא דעל חצי הזית שנבלע לא היה בו איסור לאו באותו חצי זית אף שהיה מחובר מתחלה בשאר בשר פיגול היינו שהיה מצורף ומחובר בשיעור שלם אבל עכ"פ לא היה נקרא שם לאו על זה החצי שיעור לבדו אף קודם פרידתו כי אם ע"י חבורו וצרופו עם שאר הבשר פיגול. הנה סברא זאת בדויה היא כיון שהיה בחבור עם שיעור איסור שלם ממילא נקרא שם לאו על כל החתיכה הגע בעצמך אם יש כאן כזית נבילה הכי תימא שלא נקרא עליו שם חיוב לאו הואיל ויכול לנתחו לחתיכות קטנות כל שהו ולאוכלו בזה אח"ז בהפסק יותר מכדי שהיית אכילת פרס שלא יצרף האכילות ולא יהיה כאן חיוב לאו:

ואין לדמות זה למה דמוקי ר"ל במס' שבועות כ"ג ע"ב מתניתין דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שחייב בסתם ואליבא דר"ע ובמפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן דשם כשנפרד ואין כאן אלא ח"ש נבילה אז אזיל ליה לאו דנבילה וחל לאו דשבועה דהא עכ"פ לא אכל אלא חצי זית נבילה אבל כשיש לפנינו כזית שלם של איסור אין לנו לדון בו שאם יפרד ממנו חתיכה קטנה לא יהיה בו אלא חצי שעור. ואף שהסברא היא נכונה מצד עצמה לכל מוצאי דעת אעפ"כ אקבע בה מסמרות בראיה ברורה והוא ממה דשקל וטרי בפ' גיד הנשה דף צ' דאיך נוהג איסור גיד במוקדשין אי איסור מוקדשין קדים איך חייל איסור גיד על איסור מוקדשין. ולכאורה קשה דלמא סובר מתניתין כסתמא דמתניתין דף צ"ו ע"א דאכלו ואין בו כזית חייב וא"כ איסור דמוקדשין ליכא דח"ש הוא ואיסור גיד איכא דחייב על גיד הנשה אף דאין בו שיעור כזית. ואין לומר דס"ל להש"ס דמוקדשין כולל אף קדשי קדשים ויש בו לאו דמעילה דבק"ק אית ביה משום מועל אף בבשר ובלאו דמעילה חייב אף שאין בו כזית אי אית ביה שוה פרוטה כמו שמבואר במשנה למלך בר"פ א' מהל' מעילה מ"מ קשה דלמא מיירי היכא דליכא שוה פרוטה וגם אין בו כזית בזה ליכא שום לאו לא לאו דמעילה כיון דליכא ש"פ ולא לאו דאכילת קדשים הואיל ולית ביה כזית אבל לאו דגיד הנשה איכא:

ולתרץ זה צריכין אנו לומר דקושית הגמרא הוא דאיסור מוקדשין קדים הואיל ובשעה שהגיד היה מחובר בהירך ובשאר הבשר היה איסור מוקדשין על כל החתיכה שהיה בו כמה זיתים ובכללה היה נכלל איסור מוקדשין גם על הגיד אף שאין בו כזית מ"מ הרי הוא בכלל כל הבשר שנתחבר בו וא"כ אז לא חל עליו איסור גיד משום שהוא באיסור מוקדשין דהא הוא מצורף לשאר הבשר ואף שנטל אח"כ הגיד ונפרד מעל שאר הבשר ואין בו כזית אפ"ה אין בו איסור גיד הואיל ובשעת חיבורו בהירך לא היה חל עליו איסור גיד לא הוה דומיא דיעקב שנשה לו הגיד בעודו מחובר בשאר הבשר כמ"ש התוס' שם בד"ה קדשים דאיסור כרת וכו' דצריך להיות איסור גיד מחיים דומיא דיעקב ע"ש, הכי נמי איכא למימר דצ"ל איסור גיד בעודו מחובר בהירך דומיא דיעקב ואז הוא עליו איסור מוקדשים הואיל ובכלל כל הירך איכא שיעור שלם ואינו חל עליו איסור גיד. הראיתי לדעת דאין לדון דין חצי שיעור כל זמן שהוא מחובר בשיעור שלם עד שיפרד ויהיה עומד בפני עצמו ולית ביה שיעור אז דנין בו דין חצי שיעור: ומעתה חזר הדין בחתיכת בשר קודש כשר שנגע בכזית בשר פיגול ולא נפרד ממנו חצי שיעור עד שנבלע בבשר קודש אז לא פסק ממנו האיסור לאו דפיגול דקודם שנבלע היה מחובר בשיעור שלם ובשעה שנפרד ממנו כל שהו תיכף נכנס האי כל שהוא ונבלע בבשר כשר ונעשה שיעור שלם ע"י היתר המצטרף לאיסור. ומעתה בהתרועע היסוד נפל הבנין ואין חילוק בין הך דמתן ארבע שנתערב במתן אחת להך דיקדש להיות כמוה ובשניהם היה חיוב הלאו קודם שפשע בהם. ואם במתן ד' כתבו התוס' דלא שייך עשה דוחה ל"ת דבל תוסיף הואיל והלאו היה קודם שפשע בתערובתן כמו כן איכא למימר בהך בשר פיגול שנבלע בבשר קודש כשר דאין העשה דוחה הל"ת דפיגול שהיה בו קודם שפשע להיות נוגעים ונבלעים זה בזה וא"כ הקושיא במקומה עומדת מאי פריך הגמרא בסוגיא דזבחים הנ"ל דיבוא עשה וידחה ל"ת הא לפי תירוץ התוס' במס' עירובין הנ"ל לא שייך בזה דין עשה דוחה ל"ת:

ואני לעצמי נלע"ד ליישב דברי התוס' דליכא כאן סתירה מסוגיא דזבחים. ומתחלה נשים עין על לשון התוס' במס' עירובין דמתרצים ולא דמי כלל לכלאים בציצית דהא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל. הנה אחזו התוס' בתירוצם שני דברים. אחד שע"י פשיעה הוא בא ושנית דהיה יכול לקיים בלא דחיית הלאו. ולכאורה היה די בחלוקה אחת דלא דמי לכלאים בציצית דהוא בא מעצמו דהתכלת והלבן הם צמר ופשתן ולכך נדחה הל"ת מפניה משא"כ במתן ארבע שנתערב במתן אחת הוא המשיך עליו הלאו ע"י פשיעתו ולמה להו להתוס' לסיים עוד בשפת יתר שהיה יכול לקיים בלא דחיית הלאו. ולכן נראה דס"ל להתוס' דהך חלוקה שבא הלאו ע"י פשיעה אינו מספיק דהתוס' כיוונו על הך סוגיא דזבחים דמצינו שפריך הש"ס שם דעשה ידחה הל"ת אף שגם התם המשיך עליו הלאו ע"י פשיעתו שהניח ליגע ולבלוע בשר קודש טהור מבשר פיגול הרי חזינן דס"ל להגמרא דאף לאו שבא ע"י פשיעה נדחה מפני העשה ובשביל זה צריכים התוס' להוסיף עוד הך סברא שהיה יכול לקיים העשה בלי דחיית הלאו ותרתי בעינן שהיה שהות לקיים העשה בלא דחיית הלאו וגם שדחיית הלאו בא ע"י פשיעה. ושם בעירובין בתערובת מתן ארבע במתן אחת הוא תרתי לריעותא דתיכף אחר קבלת הדם היה יכול לקיים העשה לזרוק הדם רק ע"י פשיעתו שהיה אח"כ שנתערב דם הבכור עם דם החטאת ולכך אין העשה דוחה הל"ת דבל תוסיף. אבל שם ביקדש להיות כמוה שפיר פריך הגמרא וליתי העשה ולידחי הל"ת דהא בדרשה דיקדש להיות כמוה אין חילוק אימת נעשה הבלועה ואפילו אם נגע ונבלע קודם שהיה הבשר ראוי לאכילה כגון שנבלע בשר פיגול בבשר הקודש כשר קודם זריקת הדם על גבי המזבח:

ואין להקשות מנ"ל להגמרא להקשות דלמא מיירי שנגע ונבלע בו אחר שהיה ראוי לאכילה שכבר נזרק הדם וא"כ לא שייך בו עשה דוחה ל"ת דהא ג"כ היה יכול לקיים העשה בלי דחיית הלאו כמו בתערובת מתן ארבע במתן אחת, זה אינו דהך קרא בודאי מיירי גם קודם זריקת הדם דהא נאמר בהאי קרא ואשר יזה מדמה ודרשינן בת"כ קודם הזאה טעון כיבוס משהזה אין טעון כיבוס ועיין מס' זבחים דף צ"ג, הרי מוכח דסיפא דהאי קרא מיירי לפני הזאה בדין כיבוס הבגד מכלל דגם רישא דקרא בדין בלוע בפגול ג"כ מיירי קודם הזאה ואף שהדין שוה ואין לחלק לענין הבלוע מבשר פיגול לבשר קודש כשר בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה ובכל גוונא אמרינן יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסל מ"מ אין לומר דרישא דקרא מיירי דוקא לאחר זריקת הדם כיון דסיפא דקרא מיירי קודם זריקת הדם מכלל דגם רישא דקרא ג"כ מיירי אף קודם זריקת הדם ובכל גוונא אמרינן דאם פסולה תפסל אף שעדיין לא ניתר הבשר לאכילה ג"כ אמרינן להיות כמוה שאם פסולה תפסל וע"ז שפיר פריך הגמרא דיבוא העשה וידחה הל"ת כיון דדחיית הלאו בא כאחד עם העשה ואף שהיה ע"י פשיעה מ"מ כיון שלא היה יכול לקיים העשה מקודם מה בכך שבא ע"י פשיעתו סוף סוף בשעה שחל עליו מצות אכילת בשר קודש כבר נעשה המעשה:

ואחר שעלה בידינו לתרץ דברי התוס' יגעתי ומצאתי להסיר גם התמיה שכתב מעלתו ידידי נר"ו שהקשה לו חכם אחד על מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל בצל"ח למס' פסחים דף מ"ט ע"א אשר הביא שם משמי להחזיק השגת האבן העוזר על המג"א בסי' תמ"ד ס"ק י"א אשר אמרתי דכוונת אהעו"ז למה לא ידחה העשה דפסח ל"ת דלא תשחט ע"ש. וע"ז הקשה חכם אחד מדברי התוס' הנ"ל הלא הל"ת בא ע"י פשיעה שלא ביער את החמץ מקודם ואינו נדחה מהעשה. ולפי דבריי הנ"ל יש לקיים דברי בישוב כוונת האהעו"ז דבהאי ההולך לשחוט את פסחו וכו' לא מחלק וסתמא קתני והיינו אפילו אם היה החמץ בביתו מקודם זמן שחיטת הפסח א"כ ג"כ לא היה יכול לקיים העשה בלי דחיית הלאו ואז דוחה העשה הלאו אף שבא ע"י פשיעה כנ"ל. ותו אין הפנאי מסכים להאריך מפני טרדות הדפוס מספרי דבי רב אאמ"ו הגאון ז"ל נודע ביהודה מהדורא תניינא אשר בחסדי ה' נגמר הכרך הראשון והם תשובות מדיני שו"ע או"ח ויו"ד. ובכרך השני ג"כ הגעתי בעז"ה ליותר מחציו ובשבוע זה יוגמר בע"ה דיני גיטין ואני רוצה לקבוע תשובה זו בדפוס בהלכות יבום והפועלים אצים עלי לכן לקצר אני צריך, וה' שנותיו בנעימים יאריך, כנפשו ונפש אוהבו ידידו הדו"ש.

הק' שמואל סג"ל לנדא: