נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/סד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סד[עריכה]
ב"ה פראג ה' ו' חשון תקמט"ל:
תשובה
ה' עמך גבור החיל, קרני ראם קרניו ינגח צפונה ונגבה כאיל, דברי הש"ס והפוסקים אצלו כלולים בכיילא רבא כייל. הוא ניהו כבוד אהובי חתני ידידי וחביבי כנפשי, גאון הדור והדרו, המאה"ג בהלו נרו, בתורה ובמעשים הוא יחיד בדורו. הרב המובהק המפורסם בכל הגולה נ"י פ"ה ע"ה בק"ש מוהר"ר יוסף נר"ו:
מכתבך קבלתי והעתק מדברי תשובתך הראשונה ושורש הדבר שאיש אחד משוגע ושמו נתן והוא היה בק"ק ווישגראד מיום שבת כ"ה מנחם תקמו"ל עד יום ג' כ"ח מנחם ומיום ג' שוב לא נראה שם ועד אחד העיד שנתן הנ"ל אמר לו שרצונו לילך לק"ק גומבין ששם אשתו משרתת. וביום ב' ד' אלול תקמ"ו הובא לק"ק פלאצק מת אחד שאמרו נכרים שמצאוהו בכפר וויקאווע שהוא פרסא אחת רחוק מפלאצק ולא נודע אם נמצא במים או על שפת המים והמלבושים היו משונים ונראים שהמלובש בהם הוא מן המשתגעים ותורף הגב"ע שהוגבה הוא שאשתו לא ידעה בו שום סימן רק שהיה בעל שבר וזה המת הנמצא היה כן לו ואח"כ בא אבי האשה ואמר שהיה לחתנו גומא בראשו ואמר לו חתנו שזה היה לו בראשו מחמת הכאה שנחבל בבחרותו ונתרפא ונשאר גומא באותו מקום וכמה פעמים הראה לו חתנו הגומא שבראשו למעלה נגד המוח וכן היה הדבר שנמצא גומא בראשו של זה המת. עוד הגיד אבי האשה שאחות חתנו הגידה לו שהיה לאחיה נתן שומא אחת אצל החזה ואינה יודעת באיזה צד ובאיזה מקום וגם הגידה שהיה לאחיה עוד שומא אחת אצל הטבור:
שוב העיד כמר אייזק רופא שהוא היה אחד מן המתעסקים בקבורת המת הנ"ל והעיד בת"ע ואמר איך האב דער קאנט בט"ע אונד איך זאג ענק בודאי קלאהר עש איז ער גוועזין בצורת פניו וגופו וגם איך האב איהם דער קאנט איין גוטן סימן דיא גרוב על המוח בראשו דען איך האב איהם זעלברט גהיילט דען וואונד וואש ער הט גהאט בראשו אזו האב דער קאנט דיא גרוב איז גבליבן תיכף נאך דען אויס היילען. שוב בא כמר חיים והעיד בת"ע איך האב אן איהם סימנים ער האט איין גרוב על המוח וכו' וגם ער הט איין ווארציל אויף דער לינקע זייט אצל החזה איך גדענק ניט באיזה צד של החזה דיא ווארציל איז גוועזין עכ"ל העד חיים, וכן היה הדבר שהיה להמת בצד החזה של צד שמאל שומא אחת ואמנם אצל הטבור לא נמצא להמת שומא. זהו תורף הגב"ע:
והנה אהובי חתני הרבית לפלפל בדין צמצום מקום הרושם באיזה אופן יוחשב מובהק והבאת דברי מהר"ם לובלין ודברי הרד"ך שהביא הב"י ועוד הבאת תשובות האחרונים בזה: דע אהובי חתני ידידי שכל דבריהם בזה הם סברות עצמם כי מדברי הגמר' לא למדנו אלא שנקב בצד אות פלוני מיחשב סימן מובהק מן התורה אפי' אם נימא סימנין דרבנן וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. והעיטור כתב דוקא בצד אות פלוני אבל בצד תיבה פלוני לא מיחשב מובהק ויותר מזה לא מצינו בדברי הראשונים וכל דברי התשובות בזה הם סברות עצמם איזה מיחשב צמצום דומה לאות פלוני אבל אין להם בזה ראיה רק למראה עיניהם ישפטו וא"כ האריכות להביא דבריהם היא יגיעה על מגן כי אף אנו יש לנו לומר בזה לפי ראות עינינו. אבל הנראה בכאן בנדון שלפנינו כיון שהרופא עצמו שריפאו בעת שהיה לו מכת פצע במוחו הוא עצמו שהכיר אחר המיתה הגומא שהיתה בו משעת רפואתו ומסתמא לא יום אחד ולא יומים נתעסק ברפואתו כי אם ימים רבים ובודאי היה יודע מקום הגומא במכוון וכיון שהוא העיד שהיא היא אותה הגומא ודאי ראה בט"ע שהגומא היא במקום ההוא שהיתה בהאיש נתן והרי זה צמצום מקום וגם יש לדקדק כן מלשונו של העד שאמר וגם איך האב איהם דער קאנט איין גוטין סימן די גרוב על המוח בראשו ובאמרו איין גוטן סימן ולא אמר סתם סימן מכלל שהחזיק הסימן הזה לסימן גמור יותר מסימן אחר והיינו שלפי שהוא עצמו נתעסק ברפואתו ואז לעשה הגומא הכיר עתה בט"ע שהיא היא אותה הגומא ממש וכמו שסיים בדבריו אזו הב דער קענט דיא גרוב איז גבליבן וכו' והיינו שהכיר שאותו הגרוב עצמו היא היא שנשארה אז ועיין בחיבורי נ"ב (קמא) סי' נ"א והוא בדף מ"ד ע"ג בד"ה ונלע"ד וכו' שביארתי שם שגם בסימנין יש ט"ע בהסימן ואמנם נסתפקתי אז שאולי גם ט"ע של הסימן משתנה אחר ג' ימים ויע"ש בחיבורי ועכ"פ הט"ע של צמצום מקום הסימן אינו משתנה ממקומו ולכן על גוף ההיתר מחמת הסימנים הייתי מסכים עמך ובפרט שיש כאן גם סימן של הווארציל סמוך לחזה בצד שמאל:
וגם הלא הכירו הרופא גם בט"ע של הצורה ואמר שברור לו בודאי שהוא נתן וכבר ביארתי בנ"ב בכמה מקומות שאם יש סימנין אמצעים ויש גם ט"ע אלא שאנו מסופקים אולי הוא אחר ג' ימים גם הרשב"א מודה שהיא מותרת ועיין בנ"ב סי' כ"ט דף י"ט ע"ג ד"ה ועכשיו וכו' ובסימן ל"א ל"ב ועוד בכמה מקומות. ואמנם חזינא בעובדא דא שנסתפקו אם הנכרי מצא המת במים והא ודאי שעכ"פ כמה שעות אישתהי קודם שהביאו הנכרי להעיר מהלך פרסה וקודם שבא העד לראותו אם נמצא במים שוב אין הכרתו בט"ע נחשב להכרה ואף שהוא רק ספק אם נמצא במים או ביבשה אכתי איכא ס"ס להחמיר ספק שמא נמצא במים ואת"ל ביבשה שמא כבר הוא אחר ג' ימים למיתתו. מ"מ נראה להקל שהרי לר"ת היכא שכל גופו שלם מעידין ע"י ט"ע אפילו אחר ג' ימים והרי הרופא העיד שהכירו בצורת פניו וגופו. וגם הרי הריב"ש בסי' שע"ז וסי' ש"פ מביא סברא דהא דאמרו דבעינן במים חזוהו בשעתיה היינו אם הוא עכ"פ אחר ג' ימים למיתתו ואף שסברא זו נדחית לחלוטין כמו שהביא הריב"ש שם מ"מ איצטרופי קצת בהדי שאר קולות שיש כאן להתיר והעיקר צמצום מקום של הסימן אשר נשענת אתה בפלפולך עליו:
ואמנם דא עקא כיון שאחותו העידה שהיה לאחיה נתן שומא אצל הטבור ואצל המת הזה לא נמצא שם שומא א"כ ודאי שאין זה נתן ואף שמצאו בו שאר סימנין שהיו בנתן ע"כ אנו אומרים שנזדמנו שאר הסימנין באיש אחר כמו שהיו בנתן ועיין בחיבורי נ"ב ריש סימן ל"ו: והנה אהובי חתני כתבת בכאן שהיא אחת מחמש נשים דהיינו בת חמותה אינה נאמנת לאסרה כמו שאינה נאמנת להתירה וכמבואר בש"ע סי' מ"ו לענין צרתה וכתבו הח"מ בס"ק צ"א והב"ש בס"ק קל"ז דה"ה שאר הפסולין שאינן נאמנים להתיר אינם נאמנים לאסור. והנה הרגשת אתה בעצמך דשם מיירי בהכחשה שהיא אומרת מת וצרתה אומרת לא מת ולכך אינה נאמנת לאסרה אבל בנדון שלפנינו שאין שום אדם מכחיש לאחות בעלה בעסק השומא אין לנו ראיה שאינה נאמנת ואעפ"כ הכרעת להקל כיון שעכ"פ אם נסלק דברי אחות בעלה היא שריא עפ"י העדים שוב אין אנו משגיחין בדברי אחות בעלה כלל ועשית סמוכים מלשון הש"ע כשם שאינה מעידה לה להתירה כך אינה יכולה להעיד לה לאסרה והרי להתיר אינה נאמנת אפי' ליכא הכחשה א"כ דכוותיה לאסרה ג"כ אינה נאמנת אפי' ליכא הכחשה. ואני תמה על דקדוק קל כזה ניקום ונסמוך להתיר א"א והרי אפי' אם היה הדבר מפורש בש"ע להתיר היינו חייבים לחפש מקורו מאין הוציא המחבר היתר הזה ואנן מדיוקא בעלמא נידוק כן ובפרט שדברי הש"ע סובבים על תחלת דבריו דמיירי באחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת. וגוף הדבר זה שאינה נאמנת לאסרה לכאורה אין למילף ממה שאינה נאמנת להתירה ששאני להתירה שהוא להוציאה מחזקתה הראשונה שהיתה בחזקת א"א משא"כ לאסרה אדרבה החזקה מסייעתה והב"ש הרגיש בזה בסי' קל"ז:
ואמנם הדין מפורש במשנה אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא וכו', ואמנם זהו בצרות אבל בשאר חמש נשים דהיינו חמותה ובת חמותה ויבמתה ובת בעלה לא מצינו מפורש שאין נאמנות לאסרה וחידש לנו דבר זה מהררא"י בפסקים וכתבים סי' ר"ך ורכ"א. והנה מלשונו בסי' ר"ך המשמעות כדבריך דאפי' בלי הכחשה אינו נאמן והנני מעתיק לשונו שם באמצע התשובה שרוצה להוכיח דמומר שעשה קצת תשובה ולא עשה תשובה כהוגן שאפ"ה אינו מיקרי רשע להיות פסול לעדות מן התורה ואינו פסול רק מדרבנן וכשר לעדות אשה והוכיח זה מלשון מהר"ם שכתב דבהא כל אפי שוים דאזלינן בתר רוב דעות ואין דבריו של אחד פסול במקום שנים ואי ס"ד שהוא פסול מה"ת פשיטא ופשיטא דהך עד פסול אפילו במקום אחד ליתא כיון דרשע דאורייתא הוא כה"ג ופסול לעדות אשה אפי' להתיר בלא הכחשה האיך נעמידנו אפי' כנגד אחד מסל"ת דאיהו כשר לעדות אשה בלא הכחשה ומאי לזות שפתים שייך הכא כיון דאיהו אינו נאמן אפי' להתיר בלי הכחשה ודאי אינו נאמן לאסור דעד כאן לא פליגי ר"מ ור"י ור"ש בפ' האשה שלום אלא בצרה דסבר ר"מ דנאמנת לאסרה אע"ג דאינה נאמנת להתירה והיינו טעמא דמוכח מלתא דקושטא קאמרה שהרי אוסרת עצמה אבל בחמותה ובת בעלה ושאר נשים דא"נ להתיר לא אשכחן שום תנא בעלמא שיהיה נאמנת לאסרה כיון דא"נ להתירה ע"כ דברי מהררא"י. ולפי שטחיות הלשון משמע דגם לאסרה בלי הכחשה מיירי אלא דבאמת לא משכחת לאסרה בלי הכחשה דאם ליכא שום עדות להתירה למה לנו נאמנות לאסרה הלא ממילא היא אסורה וקיימא באיסור א"א ולא משכחת לה כי אם דרך רחוק במקרה כמו בנדון דידן שהוכר ע"פ סימנין וזה הפסול העיד בו עוד סימן שלא נמצא בזה המת וכיון שזה הוא אופן רחוק קשה להעמיס זה בכוונת מהררא"י. אבל באמת כוונתו הוא כך שאי ס"ד שזה התועב דמיירי ביה מהר"ם הוא פסול מן התורה א"כ ע"כ גרוע מנכרי מסל"ת דהרי נאמן במסל"ת להתיר וזה התועב אינו נאמן להתיר וכיון שהוא גרוע מנכרי מסל"ת א"כ ממילא אינו יכול להכחיש את הנכרי שאין הגרוע שקול כנגד האי דעדיף ממנו וא"כ למה לו למהר"ם לתלות ההיתר דאזלינן בתר רוב דעות, וגם דברי מהררא"י בסי' רכ"א שם הם קצת קשי ההבנה ואבארם כאן וז"ל שם בסי' רכ"א ואשר השגת עלי במה שכתבתי כיון שפסול להתיר כיון שעדיין רשע דאורייתא הוא א"כ כ"ש שפסול לאסור וחילקת משום שלהתיר איכא חזקת א"א כנגדו והבאת ראיה מן התוס' פ' האשה שלום, לא מבעיא דלית לך ראיה משם אלא אדרבה יש משם ראיה לדבריי ואתה חתכת החבור לשנים ושלחת לי חלק האחרון ואני אכתבנו כלו ואפרשנו באמת וביושר וז"ל בת ישראל תאכל בתרומה מספקא ליה לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן א"נ תרומה דאורייתא דאוקמוה אחזקתה שדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה שאוקמוה אחזקת א"א מידי דהוה אשני שבילין וכו' ברם הכא הוא הפשט אי איירי בתרומה דאורייתא א"כ שבקינן להו למעבד תרי קולא אדאורייתא שסתרי זה לזה שנשאת לאחר בחזקת שהוא מת ואוכלת בתרומה בחזקת שהוא חי ומתרצי שלתרווייהו אית להו חזקה הך נשאת משום שדייקא ומנסבא והך משום חזקת א"א מידי דהוה אשני שבילין שמטהרין לתרווייהו מטעם חזקה שכל אחד ואחד הא קמן שאיכא חזקה להתיר כמו לאסור וכו' עכ"ל מהררא"י שם:
ולענ"ד שזה הגדול שבדורו שנחלק עליו השיב על מה שכתב מהררא"י בסימן ר"ך להוכיח כיון שכותי מסל"ת נאמן להתיר היכא דליכא הכחשה ורשע דאורייתא אינו נאמן להתיר אפי' ליכא הכחשה מכלל דנכרי מסל"ת עדיף מיניה פשיטא שאין רשע זה הגרוע מאד שאינו נאמן להתיר יכול להכחיש את הנכרי מסל"ת דעדיף ממנו וע"ז השיב הגדול ההוא דאף דכותי עדיף מיניה מ"מ כיון שהרשע הזה הבא לאסרה יש לו סיוע חזקת א"א ונכרי הבא להתיר אין לו חזקה לסיוע אדרבה החזקה הוא כנגדו שאיכא חזקת א"א א"כ הרשע בצירוף החזקה מכריע את נכרי שאין לו חזקה משא"כ להתיר לכך אינו נאמן משום דחזקה מנגדתו דאמרינן אוקמה אחזקת א"א והביא ראיה מסוף דברי התוס' שכתבו ועל צרתה אין להאמינה דאוקמה בחזקת א"א והיה סבר שזהו הוא טעם דלכך אין להאמינה להתיר את צרתה לשוק אפי' בלי הכחשה משום שאוקמינן בחזקת א"א ומזה הביא ראיה דמשמע דאלמלא החזקה שמנגדתה היתה נאמנת גם על צרתה וא"כ דלאסור שאין שום חזקה מנגדתה נאמנת וע"ז השיב לו מהררא"י דהך על צרתה אינה נאמנת הוא נתינת טעם על שאינה נאמנת לאסרה בתרומה אבל להתירה לשוק בלא"ה אינה נאמנת וכיון דאיכא חזקה להתיר כמו לאסור היינו להתיר איכא חזקת דייקא ולאסור איכא חזקת א"א איך יהיה נאמן רשע דאורייתא להכחיש את הנכרי דעדיף מיניה וליכא למימר דהרשע הבא לאסור יש לו סיוע חזקה דהרי הנכרי הבא להתיר ג"כ יש לו סיוע חזקה דייקא ומנסבא והדק"ל למה הוצרך מהר"מ לומר דאזלינן בתר רוב דעות, זהו כוונת מהררא"י שם. אבל אם הצרה נאמנת לאסור היכא דליכא הכחשה אין מדברי מהררא"י ראיה כלל לשום צד. ועל גוף דברי מהררא"י שפשוט בעיניו שגם שאר נשים אינן נאמנות לאסרה אפי' במקום הכחשה אני תמה דכיון דלא אשכחן דבר זה במשנה רק בצרה מנ"ל למילף שאר נשים ומ"ש מהררא"י דצרה דנקט היינו משום דבזה פליג ר"מ וסבר להאמינה שהרי אוסרת גם עצמה אבל בשאר נשים אפי' ר"מ מודה שא"נ, אני אומר אם לדין יש תשובה איפכא אמינא דבשאר נשים מודו ר"י ור"ש דנאמנות להכחישה ולאסרה וצרה שאני שהשנאה גדולה מאד שהיא מחמת צערא דגופא ולכן מרוב שנאה היא רוצה לאסרה אבל בחמותה ובת חמותה שהשנאה רק מחמת ממון לבד דוקא להתיר לא האמינו חכמים אבל לאסור נאמנת. וחילוק זה הוא מבואר בגמ' דף קי"ח ע"א וצריכא וכו' וכן כתב רש"י לעיל בדף קי"ז ע"א שם ד"ה חמותה הבאה לאחר מכאן, אלא שאיני כדאי לחלוק על מהררא"י אפילו להחמיר אבל די שנשואה שאר נשים לצרתה דאשכחן שאינה נאמנת לאסרה והיינו במקום הכחשה אבל שלא במקום הכחשה לא מצינו ואדרבה משמעות לשון הגמרא בדף קי"ח ע"א דקאמר כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא ובצרה מיירי כמבואר שם ועיין בתוס' ד"ה דכל לא מת וכו' וא"כ קשה למה קאמר לאו הכחשה היא ה"ל למימר דכל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא א"ו דשלא במקום הכחשה לא אמרינן לאו כלום הוא:
ותמהני מאד עליך הלא איש אתה ומעט שימצאו בחכמי דורנו כמוך בחריפות ובבקיאות ולמה לא הרגשת כי דבר זה אם הנשים שאין מעידות לה להתירה אם נאמנות לאסרה הוא פלוגתא דתנאי ופלוגתא של שני אריות מגדולי הפוסקים הראשונים ומשנה שלימה שנינו ביבמות דף קי"ח ע"א האשה שהלכה וכו' תנשא וכו' וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט ר' עקיבא אומר אין זו דרך מוציאה מידי עבירה עד שתהא אסורה להנשא ואסורה בתרומה. הרי שלר"ט גם לאסרה אינה נאמנת אפילו ליכא הכחשה ולר' עקיבא נאמנת לאוסרה ואם הלכה כר"ט או כר"ע נחלקו גדולי הפוסקים שהרמב"ם בפ"ט מהל' תרומות הל' ד' פסק כר"ט והראב"ד פסק כר"ע. ולא עוד אלא שאני אומר שר"ע שאוסר בתרומה אף שהוא להוציאה מחזקה דמוקמינן לבעלה בחזקת חיים וכמ"ש התוס' שם שמטעם זה התירה ר"ט אף לתרומה בד"ה בת ישראל ע"ש וא"כ ר"ע שמאמינה לאסרה ק"ו שמאמינה לאסור בנדון דידן שאדרבה חזקת חיים מסייעתה ואף שכתב מהררא"י דאיכא ג"כ חזקה להיתר דהיינו חזקת דייקא ומינסבא מ"מ אוקי חזקה נגד חזקה והוי כאילו ליכא שום חזקה א"כ ק"ו דנאמנת לאסרה אבל ר"ט המתיר בתרומה היינו דחזקת חיים מנגדתה לכך אינה נאמנת, אבל בנדון דידן שחזקת חיים מסייעה גם ר"ט וכן הרמב"ם מודה שנאמנת לאסרה וכיון דלר"ע ודאי אסורה ומדברי ר"ט אין ראיה להתיר איך נתיר ערוה החמורה:
והנה בהנך חמש נשים שאינן מעידות לה יש פרטים הרבה שלא נתבארו בדברי הפוסקים ועיין במשנה למלך פי"ב מגירושין הל' ט"ז מביא פרטים הרבה, ואני לעצמי מסתפק עוד בפרט אחד דחמותה דאינה מעידה הטעם ששונאתה שאומרת זו תאכל כל עמלי וכן בת חמותה ובת חמיה הטעם או משום כיון דאמא סניא לה גם איהי סניא לה או מטעם דאכלה לגרסנא דאבא ואמה, ומעתה יש להסתפק אם הבן לקח אשה אחר מיתת אביו ולא ירש מאביו כלום אם חמותה נאמנת להעיד לכלתה דלא שייך זו תאכל כל עמלי ואם נשאת להבן בחיי אביו אף שכבר מת אביו ולא ירש מאומה אעפ"כ איכא למימר כיון שבחיי חמיה היתה חמותה דואגת שכלתה תאכל כל עמלה ואף שהוא עני אולי יתעשר וכיון שכבר תקוע השנאה בלבה, וגם זה אינו ברי לי כל כך, אבל אם הבן נשאה אחר מיתת האב והאב מת בעוני ובחוסר כל אין כאן שום סיבה שיהיה שום שנאה בין חמותה לכלתה ולמה לא תעיד לה וכן לענין בת חמותה אם אחיה נשא אשה זו אחר מיתת אביו ואמו ולא ירש מהם כלום אין כאן שום סיבה שתהא שנאה בין אחות הבעל לאשתו ולמה לא תעיד לה ואיכא למימר בכל אלו דלא פלוג חכמים בנשים הללו ועיין בב"ש ס"ק יו"ד, ותינח להקל אבל להחמיר להעיד שאסרה אפי' לדבריך שא"נ לאסרה היה צריך עכ"פ חקירה על פרט הזה אם שייך באחות הבעל הזה שנאה לאשת אחיה, ואמנם כבר ביארתי דעתי שבמקום שאין הכחשה כל אלו הנשים נאמנות לאסרה:
סיומא דהאי פסקא אם הקברנים בשעה שנתעסקו עם המת כבר ידעו מדברי אחות המת שאמרו שיש שומא וא"כ היה מלתא דרמיא על הקברנים לחפש ואפ"ה לא מצאו שם שומא אז אני נשאר בדעתי שאין להתיר העגונה הזאת ואם בשעת הקבורה עדיין לא ידעו מדברי אחות המת אלא שחפשו בגופו למצוא סימנים בשביל שחששו לתקנת עגונה כנהוג ולא היה מלתא דרמיא עליהם לחפש היטב כיון שמצאו קצת סימנים אז אני נמנה עמכם להתירה. ומכתב הזה סיימתי עש"ק עם חשיכה והיה בדעתי לעיין בשבת עבור העגונה השנית ובין כך נחלשתי קצת כטבעי ועכ"פ אין בי כח לעיין לכך אינני כותב כעת על העגונה השנית עד יחזקני ויאמצני השם ברחמיו, והיה זה שלום:
ודברתי מזה עם קצת חכמי עירי וג"כ יפה אמרו בכחא דהיתרא כי אולי השומא שהיתה אצל הטבור היה לצד מטה במקום השער ולכך לא היתה נראית לעיני הקברנים כי שומא קטנה בין השערות קשה להכירה, ואני מוסיף סברא כי לפי אומדן דעתי אחות המת ראתה השומא הזאת בבטן אחיה כשהיה ילד קטן כי אין דרך אשה לעיין בבטן האח הגדול וכיון שכן איכא למימר שבילדותו קודם שצמחו שערות שלמטה היתה השומא ניכרת אבל אחר שנתגדל זקן התחתון הדבר ידוע ששערות הללו צומחים עד סמוך לטבור פעמים בריבוי שערות ואז נתכסית השומא בשערות ולא היתה ניכרת כלל וכלל, ותוכל שם לחקור זה אצל אחות המת ואם שוב איננה בחיים תולין להקל שאין כאן הכחשה, ושלום תניינא: