נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/נז

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אבן העזר · נז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן נז

תשובה

מבן המחבר

ע"ד העגונה פ' אשת פייבל בן משה מק"ק קעלין אשר הלך בעלה ממנה זה כמה שנים ואבד זכרו כמה שנים והאשה ההיא יושבת גלמודה ומצוה לכל היושבים על מדין להורות הוראה בישראל להזדקק למצוא היתר לשקוד על תקנת עגונות להסיר חבלי העיגון מבנות ישראל. ויען כי האשה הנ"ל מתגוררת פה קהלתנו וכל הגביות עדות של העלובה זאת באו לידי מצאתי את עצמי מחויב בדבר לפתוח בשערי היתר העגונה הזאת. וכך היה המעשה בשנת תקמ"ז לפ"ק בא נער אחד לפני אאמ"ו הגאון ז"ל ואמר שכמדומה לו ששמע מאנשים שפיהמש פייבל אחד נתפס על הגאלע אשר בעיר ברעסט במדינת צרפת ומת שם אך אמר שאין לסמוך על עדותו שאינו יודע בבירור הדברים אמנם את זה יודע שהיה דר באיזדען סמוך לק"ק מאסטריך והוא תחת דגל הרבנות של הרב דגליל ק"ק דיסלדארף ואם יכתוב להרב הזה אפשר שיתודע הדבר על בוריו. וע"ז כתב אאמ"ו הגאון ז"ל להרב המאה"ג מהר"ל אב"ד דק"ק דיסלדארף שיחקור אם נודע שם דבר מן פיהמש פייבל וגם יחקור מי הוא זה אשר מוחזק שם בשם פיהמש פייבל:

(א) ועל זה השיב הרב המאה"ג אבדק"ק דיסלדארף שעמד על החקירה ואין איש יודע אם פיהמש פייבל נתפס על הגאלע במדינת צרפת וגם לא נודע אם מת אך זה נודע בבירור שזה שהיה נקרא בפי כל בשם פיהמש פייבל והיה דר באיזדען היה עולה לתורה בשם אורי שרגא בן החבר ר' משה והרבה אנשים העידו לפניו שיודעים שזה פיהמש פייבל היה מק"ק קעלין והוא אחי של פ' מק"ק קעלין זהו תורף האגרת של הרב המאה"ג אבדק"ק דיסלדארף, והיה אגרת הזה שמור באמתחת אאמ"ו הגאון ז"ל והיה נכתב על גבו בכתיבת יד אאמ"ו הגאון ז"ל עגונה אשת פיהמש פייבל:

(ב) ומאז נשתקע הדבר ולא נודע ממנו דבר עד שבחדש סיון תקנו"ל הוגבה עדות ע"י הגאון מוהרר"א אבדק"ק קעלין ע"פ אשה אחת שהעידה לפניו שאיש אחד בשמו פייבל מק"ק קעלין אשר היה יוצא ונכנס אצל בעלה בעיר הגדולה פאריז והיא שמעה ממנו כמה פעמים שיש לו אשה במדינת פיהם ויש לו בן זכר וזה קרוב לארבע שנים נסע פייבל הנ"ל למדינת שפאניען עם פארטוגיז אחד בשמו קאסאטי ואחר איזה שנים חזר הפארטוגיז ושאלו אותו על חבירו פייבל הנ"ל והשיב שנצלב במדינת שפאניען בשביל איזה גניבה והפארטוגיז נמלט והלך לו וזה הפייבל נתפס ונצלב, ע"כ עדות שהוגבה מהגאון דק"ק קעלין:

(ג) אחר זה נעשה גב"ע ע"י הרב המאוה"ג מו"ה ליזר אבדק"ק ליבנא וגליל קוירשים שהעיד לפניו אחד מארחי פרחי כ"ז מרחשון תקנו"ל בשמו יאקב בן זנוויל שהעיד בת"ע וזה תורף עדותו. כשהיה נוסע ובא סמוך לעיר מאסטריך ועיר הערציגען בוש על ספר שפאניען שמע שנתפסו בעיר הערציגן בוש כמה יהודים אודות גניבה שנהרגו ואמרו שאחד היה בהנדונים בשמו פייבל מקעלין ממדינת פיהם שנצלב ואמר לפני מותו להיהודים שהיו שם בשעת מיתתו שיש לו אשה ובן זכר במדינת פיהם וזה היה לפני ר"ה זה שבע שנים, ע"כ תורף העדות שהוגבה ע"י הרב המאה"ג מק"ק ליבנא:

והנה מלבד שאין בעדיות האלה פעולה להתיר האשה הנ"ל כמו שפסקינן בש"ע אהע"ז סימן י"ז סעיף ל"א דראוהו צלוב והעוף אוכל בו וכו' אין מעידין עליו שמת אלא אפי' בעדות של זה העד יאקב בן זנוויל אין בו ממש ואין לצרפו עם עדות האשה שנתקבל מהגאון מקעלין כי המה מוכחשים בזמן ובמקום שהאשה אמרה בשעת עמדה לפני הגאון מקעלין שהיה ה' ניסן תקנו"ל שפייבל מקעלין היה בחיים לפני ד' שנים וז"ל דען זעלבן האב איך ערשט ערך ארבע שנים אין פאריז גזעהען וגם אמרה שחבירו של פייבל אשר נתפס עמו וברח ונמלט אמר שנצלב במדינת שפאניען. והעד יאקב בן זנוויל אמר בפני הרב מו"ה לייזר בכ"ז מרחשון תקנו"ל שנצלב לפני שבע שנים בקיץ לפני ר"ה הרי שהעד זה מקדים הצליבה ג' שנים ואי אפשר לקרב עדותן בזמן. גם העד הזה אמר שנצלב אין הערציגן בוש שהוא במדינת האללאנד והאשה אמרה שנצלב בשפאניען:

(ד) אח"ז בא לפני עד אחד ביום א' ה' כסלו תקסד"ל ואמר שיודע עדות לאשה הנ"ל שמת בעלה והואיל והיה נחוץ לדרכו צרפתי עמי עוד שנים להיות קבלת עדות בב"ד וז"ל הגב"ע. במותב תלתא כו' ואתא לקדמנא כ' ליב בן כ' זלמן ראכנווי מילידי קהלתנו ק"ק פראג הדר עכשיו בק"ק בענשין ואמר בת"ע באליו"ע שהוא היה בק"ק מאסטריך במדינת האלאנד אצל הרב שם הרבני מו"ה יודא יודל ושמע שיצחק בר משה ושמואל מק"ק איזדין העידו בפני הרב שם דס דער פייבל בן משה אשר היה דר בק"ק איזדין והיה נקרא בפי כל פיהמש פייבל גישטארבן איזט כ"ז האט ער פאן עדים הנ"ל גהערט, עוד העיד כ' ליב הנ"ל שבחג הסוכות העבר איזט ער גוועזין אין איזן סמוך לעיר מילים אן דער אוהר איזט. ער גוועזין אין ווערטסהויס וואר אויך דארטין איין אשה יהודית אחות של ליב דאמבר הט האשה הנ"ל אויך גזאגט דס דער פיהמש פייבל חבר וואר מיט איהר ברודר ליב דאמבר אונד זיא הט גהערט פאן איהר ברודר דס דער פיהמש פייבל הנ"ל טוט איזט. ובאותו מעמד איזט אויך יהודי אחד גוועזין בשמו סענדר אויסטרוויק דער אויך גיזאגט הט דס ער דען פיהמש פייבל הט גהאלפין קובר זיין, כל זה העיד העד ליב הנ"ל:

וכאשר שמעתי שיש עדים בצד איזדין שיודעים ממיתת פיהמש פייבל הנ"ל כתבתי למחותני הרב מו"ה יודל לק"ק מאסטריך שיכריז שם שכל מי שיודע עדות מן פיהמש פייביל אשר היה דר מקדם באיזדין יבוא ויעיד לפניו ויקבל העדות בב"ד, וזה לשון מעשה ב"ד ששלח לי:

(ה) במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא אנחנו ח"מ ואתא לקדמנא ה"ה כ' שמואל בר יהודא מאיזדין ושאלנוהו בת"ע באליו"ע אם יודע או שמע ממיתת פייבל בן משה הנקרא פיהמש פייבל, והשיב איך בין חבר גוועזין אין ישוב איזדין פאן פייבל בן משה הנקרא פיהמש פייבל אונד האב גהערט פאן פארבע לייט אלש דער פיהמש פייבל גוויס גישטארבן איזט על מטתו במדינת צרפת סמוך לעיר נימוס אונד פון דיא זעלבי לייט דא איך דס גהערט האבע קען דער רבי אויך דס זיא פראבע לייט זיינין אנשים כשירים די אמת זאגין דיא האבן מיר איין מופת גזאגט דס דער פיהמש פייבל הט איין פרויא גיהאט אין איזדין נאך דעם אלש די פרויא גישטארבן איזט דא איזט ער למדינתו גגאנגן אונד הט זיך איין אנדרי פרויא גנאממען דער נאך איזט ער ווידר צו ריק גקומין לכאן דראן האב איך גוואוסט דס זיא אמת זאגין:

(ו) עוד העיד העד השני כמר יצחק בן משה הלוי ולאחר השאלות בת"ע בעונש אליונ"ע והשיב איך בין גוועזין אין בריסל במדינת בראבאנד זא האב איך גגעסין בייא דען גארקיכר ליב פלאנעם דא האבן מעהר לייט גגעסין איזט צו רעד קומין אויף פיהמש פייבל ווייל ער תמיד דא לאשירט האט ביי לייב פלאנעם זא האב איך גפראגט ווא איזט דען דער פיהמש פייבל זא האבין מיר די לייט משיב גוועזין ער איזט שאהן לענגסט גשטארבן אין צרפת וכו':

(ז) עוד העיד עד שלישי התורני כ"ה מרדכי בן כ"ה ליב שווייצר בזה"ל. דער פיהמש פייבל דבר איזט מיין חבר גוועזין אין ישוב איזדין מימים קדמונים ער הט זיך גלאזט אויף רופען פייבל בר משה דאמיט צו סימן אלש איך איהם גוט קען וויא איך בין אין מדינת צרפת גוועזין זא בין איך מיט איין חברותה גגאנגען זא האבין מיר די לייט פר צעהלט וויא מיר ניכט ווייט פאן דען מקום גוועסט וואו פיהמש פייבל גישטארבן איזט זא האבין זיא מיך גפראגט פלוצלונג קענט איהר פיהמש פייבל דער פארהער אין איזדין גוואהנט הט האב איך גזאגט יוא זא האבן זיא מיר גזאגט זעהיט דס מקום וואו מיר פארבייא געהן דא איזט דער פיהמש פייבל גשטארבן אונד מיר האבין איהם בגראבין אין פעלד דס קאן איך בתורת עדות זאגען:

(ח) עוד העיד עד רביעי כמר ישראל בר יהודה לאחר השאלות בת"ע ובאליונ"ע בזה"ל איך קאן דעם רבי פר זיכרן דס פיהמש פייבל גוויס גשטארבן איזט על מטתו איך האב עס גהערט פאן פראבע לייט די ביי די מיתה זיין גוועזין אונד איהם בגראבן דס קאן איך זאגין אלש איין עד כשר. זאת העדות הוגבה והעידו בפנינו ב"ד ח"מ ר"ח סיון שנת תקסז"ל פה מאסטריך, הק' יהודה יידל מגלוגא רבתי חב"ק מאסטריך והמדינה מאסקאנט, הק' שמעון דיין, הק' קלונימוס בר יצחק דיין:

והנה בהיתר עגונה זאת יש לשום עין על שני דברים. ראשון בעדות ממאסטריך אות ד' ה' ו' ז' ח' לא נזכר לא שם עירו ולא שם אביו כאחד דבעדות עד הראשון ועד השלישי נזכר רק שם אביו אבל לא שם עירו ובעדות עד השני ועד הרביעי לא נזכר לא שם אביו ולא שם עירו ועיין באה"ע סי' י"ז סעיף י"ח בהג"ה. שנית יש כאן עדות מוכחשת שבעדות אות ב' בהגאון דק"ק קעלין ז"ל יש עדות מפי אשה וכן בעדות שגבה הרב דק"ק ליבנא אות ג' העידו שנצלב. ובעדות ממאסטריך נאמר סתם שמת וג"כ משמעות הלשון שמת במיתה טבעיית וא"כ הוה זה הכחשה ודין זה נפל בבירא עמיקתא בדבר המחלוקת בדין עד אומר מת ועד אומר נהרג שהוא פלוגתא דרבוותא עיין באה"ע סי' י"ז ס"ח ובח"מ סקי"ט ובב"ש סקכ"ה. ועיין בנ"ב (קמא) חלק אה"ע סי' מ"ו שאאמ"ו הגאון ז"ל ג"כ מחמיר בע"א אומר מת ואחד אומר נהרג דהוי הכחשה:

ואשיב על ראשון ראשון שאף שהעדים לא הזכירו שמו ושם אביו ושם עירו כאחד אין לחוש בנדון דידן ולא דמי כלל לדין המובא בש"ע סי' י"ז סי"ח דהא נתברר באגרת של הרב הישיש המאה"ג אב"ד דק"ק דיסלדארף אות א' שלא היה דר שם באיזדין איש אחר אשר היה נקרא בפי כל פיהמש פייבל כי אם אותו פייבל בן משה אחיו של פ' מק"ק קעלין. ומעתה העדים שהעידו במאסטריך הן המה מאיזדין והם העידו על האיש הזה אשר היה דר שם והיה נקרא פיהמש פייבל וכיון דלא הוחזק שם איש אחר בשם הזה כי אם אותו פייבל בן משה אחיו של פ' מק"ק קעלין אין לנו בירור יותר מזה שכולם כאחד העידו על איש הזה ולא צריך שום בדיקה וחיפוש:

ועל דבר החשש השני שאותן העדים אות ד' ה' ו' ז' ח' שהעידו שמת מיתה טבעית על מטתו המה מוכחשין מעדות א' ב' שהעידו שנצלב. החשש הזה אין בו ממש מכמה טעמים. חדא אפי' היו נחשבים האי עדות אשה ועדות העד שהעידו שנצלב לעדות גמור אפ"ה לא הוי עדות מוכחשת בודאי דהא אנן פסקינן בש"ע אהע"ז סי' י"ז סעיף ל"א דראוהו צלוב אפילו עוף אוכל בו אין מעידין עליו והטעם מבואר בירושלמי שמא מטרוניתא עברה ופדאתו ואפשר שיחתוך החבל וחי וא"כ אין כאן עדות מוכחשת כלל דאף אם נאמין לדברי עדות אשה ולדברי עד שהוגבה בליבנא שנצלב אפ"ה דברי העדים האחרונים יכול להיות אמת שמת על מטתו ואנן אמרינן שנצלב וניצל מן הצליבה והלך לו ואח"כ מת על מטתו. וכל מה דאפשר להשוות את דברי עדים שלא יהיה הכחשה משוינן:

והנה לכאורה יש לדחות דמה דחיישינן בצלוב שניצל היינו לחומרא וטעם הדבר דאף דרוב הנצלבים אינם ניצולים ומתים אפ"ה לא סמכינן על הרוב מטעם דאיכא תרי חזקות נגד הרוב אחד חזקת א"א וחזקת חיים דאמרינן שניצל ועדיין חי הוא. ואף שאאמ"ו הגאון ז"ל בנו"ב (קמא) חלק אהע"ז סימן מ"ג דף ל"ו ע"ב ד"ה והנה הריב"ש רוצה להוכיח דרובא עדיף אפי' מתרי חזקות אעפ"כ לא קא מדחה לדברי הריב"ש בתשובה סי' שע"ט דמתרץ דהני דר"א בן פרטא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואם נשאת תצא אף שיש רובא למיתה הואיל ואיכא תרי חזקות נגד הרוב והיינו ממש כדבריי. וכל זה שייך לומר לחומרא להחזיק האשה בחזקת אשת איש אבל בנדון דידן שאם נימא שניצל מצליבה מסתעף מזה קולא להאמין לדברי העדים שמת על מטתו ולא יהיה עדות מוכחשת ובזה בודאי עדיף לן לומר דאזלינן בתר רובא דרובם אינם ניצולים מן הצליבה ולזה חזקת א"א מסייע לאסור האשה לעלמא ולהחזיקה לא"א לומר שהוי עדות מוכחשת. אך ראיתי בתשובת מהר"ם לובלין תשובה ק"ל דכתב אם עד אחד אומר שנפל למים שאל"ס ואחד אומר שמת על מטתו לא הוי עדות מוכחשת דאמרינן שעלה מן המים והלך לו וא"כ מת ע"ש במהר"ם לובלין ומביאו הב"ש בסי' י"ז ס"ק כ"ה. וביאור דברי הב"ש דלדעת הש"ג דסובר ע"א אומר מת וע"א אומר נהרג הוה הכחשה אם אחד אומר שנטבע ואחד אומר שנהרג הוי הכחשה אם נטבע במים שיל"ס אבל במים שאל"ס גם להש"ג לא הוי הכחשה כי יש לומר שעלה מן המים ונהרג אח"כ, ולדעת המחבר בכל גוונא היא מותרת דאף במשיל"ס לא גרע מאחד אומר מת ואחד אומר נהרג עיין בב"ש שכן הוא כוונתו אך שיש איזה גמגום בלשונו שם והדבר מפורש היטב בתשובת מהר"ם לובלין שהבאתי ע"ש. הרי מבואר שבנפל למים שאל"ס אף דרובם למיתה אפ"ה אמרינן דיצא משם ואח"כ מת על מטתו ולא הוי הכחשה ואף שהוא קולא ולא אמרינן דרוב הנטבעים מתים וחזקת א"א מסייע להחזיק האשה לא"א ולעשות העדות כעדות מוכחשת:

אמנם הרואה בדברי מהר"מ בתשובה הנ"ל יראה דהוא איירי שלא היה עומד שם כדי שיעור שתצא נפשו ובזה ליכא למימר רוב הנטבעין למיתה כיון שלא עמד שם עד שיעור שתצא נפשו וכיון דליכא רוב כלל בזה שפיר כתב מוהר"ם לובלין דאיכא להשוות העדים וליכא הכחשה דאמרינן שתיכף כשנפל למים יצא בצד אחר והלך לו ואח"כ מת. אבל בנדון דידן כשהעדים מעידים שנצלב בזה איכא רובא למיתה וחזקת אשת איש מסייע לומר דאיכא עדות מוכחשת בהנך עדים שהעידו שמת על מטתו והיא אסורה לעלמא. אך יש סברא לומר דכיון דצריכין אנו לתרץ ולהשוות את דברי העדים כדי שלא יהיו עדות מוכחשת כמו שמביא מהר"מ לובלין בשם מהרי"ק שורש קכ"א [ואני לא מצאתי שם במהרי"ק דבר מזה], אמנם אעפ"כ הדין דין אמת דכל שאפשר לכוין דברי העדים שלא יהיה הכחשה משווינן והוא מפורש בש"ע ח"מ בדברי המחבר סי' כ"ט ס"א וברמ"א סי' ל' ס"ב בהג"ה ע"ש, וטעם הדבר שלא להחזיק את העדים לרשעים שהעידו שקר ובפרט להכשיל אשת איש א"כ יש כאן הרבה חזקת כשרות של העדים לומר דליכא כאן הכחשה וזה עדיף טפי מרוב. אעפ"כ קשה להעמיד יסוד ההיתר על סברא זו. ועוד אם באנו לחוש לדברי הב"ח שמחלק בין נתלה ביד לנתלה בחבל בצואר כמו שעושין במדינות הללו אמרינן בודאי נחנק ומת מיד בזמן קרוב ואף שכל האחרונים חולקין על הב"ח היינו לחומרא אבל לקולא מי נימא שאין סברת הב"ח סברא ישרה. ובפרט דכיון דבמלכיות הללו שוברין מפרקתן של כל הנתלים וא"כ הוי טריפה והוה כמו מי שנפל למים והעלו רגלו מן הארכובה ולמעלה דמחזקינן ליה שהוא מת א"כ גם בזה שנשבר מפרקתו בשעת תליה ג"כ מחזקינן ליה למת ואף שאאמ"ו הגאון ז"ל בספרו נו"ב קמא חלק אה"ע סי' מ"ו דף מ"א ע"א מדחה דבר זה שאין זה דינא דמלכותא לשבור מפרקת של הנתלה רק התליין עושה זה מעצמו ע"ש, במחילה מכבודו שלא עמד בזה על החקירה ואני ראיתי בספרי דיניהם הנוהגים במדינות הללו שצריך התליין לשבור מפרקתו וזה בדינא דמלכותא שלא להרבות חבלי המיתה של הנצלב. א"כ ליכא להשוות העדים בזה כלל והוה ממש דין דאחד אומר מת ואחד אומר נהרג דלדעת כמה פוסקים וכן הסכים אאמ"ו הגאון ז"ל בספרו נו"ב קמא חלק אה"ע סי' מ"ו דהוי עדות מוכחשת ולא תנשא:

אמנם אעפ"כ י"ל דבעדות שהוגבה מהרב דק"ק ליבנא אות ג' לא נזכר אלא פייבל מקעלין שיש לו אשה ובן זכר ולא נזכר כלל שם פיהמש שהיה דר באיזדין א"כ מי יודע על איזה פייבל מק"ק קעלין הוא מעיד דשמא היה עוד אחר בשמו פייבל מקעלין שנצלב והוא אינו זה פיהמש פייבל. ודבר זה אי אפשר לבדוק בק"ק קעלין אם יצא משם עוד אחד אשר שמו פייבל דמי יודע במשך נ' שנים ויותר כמה פייבל אשר יצאו משם וגם הסימן שאמר שהיה איש זקן אינו סימן כלל וכלל דשמא גם זה האריך ימים באופן שאין כאן הכחשה וזה העיד על איש אחר שהיה ג"כ שמו פייבל מק"ק קעלין שנצלב. וזה פיהמש פייבל אשר העידו עליו במאסטריך כמה אנשים שמת על מטתו הוא איש אחר אשר היה דר באיזדין והיה מוחזק שם בשם פיהמש פייבל כמבואר באות ד' ה' ו' ז' ח' והוא בודאי זה פייבל בן משה אחיו של פ' מק' קעלין. וא"כ אף אם נימא שיש ממש בדברי עד הזה מליבנא עדיין אינו נוגע ומתנגד לעדות שהוגבה במאסטריך:

אמנם לפ"ד בלא"ה בעדות זה שנעשה בליבנא אין בו ממש כי זה העד מוכחש מפי האשה בזמן ובמקום וגם הוא מוכחש מהרבה עדים שקיבל הרב דק"ק מאסטריך מאנשי איזדין שהם סמוך להערציגען בוש ובודאי אילו היה אמת שנתלה שם פייבל מקעלין היו יודעין מזה ואין לומר בזה לא ראינו ולא שמענו אינו ראיה כי דבר זה הוא מלתא דתמיה שדנו כמה יהודים ומדכר דכירי אינשי. באופן שאין לנו לדון ולא לחוש לדברי העד הזה ואינו מעלה ואינו מוריד בעדותו ולכל הפחות אין לצרף עדות האשה עם עדותו של אותו עד וכיון שהם מכחישים זה את זה בזמן הצליבה ובמקום הצליבה עדותן בטילה. לא מבעיא לדעת אאמ"ו הגאון ז"ל בתשובה חלק אה"ע סימן מ"ו דף מ' ע"ג וע"ד שהעדות בטלה אלא אף לדעת הב"ש בסימן נ"ח ס"ק כ"ה לא מיחשבי כי אם כעד אחד דהא אחד מהם בודאי משקר דהרי בנדון דידן שמכחישין זא"ז בעצם החקירות באיזה יום ובאיזה מקום פשיטא דלא הוה אלא כעד אחד שאמר שנצלב פשיטא שנדחה הך עדות שנצלב נגד חמשה עדים שמעידים ששמעו שפיהמש פייבל מת על מטתו דהרי קיי"ל כר' נחמיה דכל מקום שפסולין כשירים אזלינן בתר רוב דעות בין להקל ובין להחמיר, וכן פסקינן בש"ע אהע"ז סי' י"ז סעיף מ' ומ"א אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת או יו"ד נשים אמרו לא מת וי"א נשים אומרות מת וכן שנים אומרים ששמעו כל אחד שמת ואחד מעיד ששמע מפי אחד שהוא חי מותרת. והרי בנדון דידן יש חמשה עדים אות ד' ה' ו' ז' ח' ששמעו מפי רבים שזה פיהמש פייבל מת על מטתו פשיטא שעדות הצליבה נדחה מפני הנך רבים. ואף שהב"ש בסימן י"ז ס"ק קכ"ז חולק על הח"מ וסובר דעד אחד שאמר ששמע מפי רבים עדיף מעד אחד שאמר ששמע מפי אחד והרי גם כאן בעדות של הצליבה אמרו ששמעו מפי רבים שנצלב. הנה דעת הב"ש הוא רק שעד אחד שאמר ששמע מפי רבים עדיף מעד אחד שאמר ששמע מפי אחד אבל אם רבים אומרים ששמעו מפי רבים שמת ועד אחד אומר ששמע מפי רבים שנצלב בודאי דבטלו דברי האחד נגד דברי רבים ואנו מאמינים לרבים ששמעו מפי רבים שמת:

ואין להשיב על זה מתשובת צ"צ סימן נ"ז שכתב שאנו דנין רק על העדים אשר מפיהם שמעו העדים אשר לפנינו ע"ש, וא"כ בנדון דידן נמי נימא דצריכין אנו לדון על העדים אשר מפיהם שמעו העדים שלפנינו והוי זה רבים נגד רבים. זה אינו, דהצ"צ כתב זה באחד ששמע מפי אחד שחי ואחד שמע מפי שנים שמת בזה אמרינן דאין לנו לדון על העדים שלפנינו דקושטא הוא שזה שמע שחי וזה שמע שמת אין הכחשה ביניהם ואנו מאמינים לשניהם ודנין על העדים הראשונים אשר הם שמעו מהם והוו שנים נגד אחד ואזלינן בתר רוב דעות. אבל בנדון דידן באחד שאמר ששמע מפי רבים שנצלב ושנים אומרים ששמעו מרבים שמת בזה בודאי אם נאמין להאי אחד ששמע מרבים צריכין אנו לומר שרבים אמרו שקר בזה בודאי אזלינן בתר רוב דעות ואין אנו מאמינים לאחד ששמע כלל מפי רבים שנצלב כיון שהאי עד אחד שלפנינו נכחש מפי רבים ואין אנו מאמינים לו כלל ששמע מפי רבים כן. וכבר מבואר דעדות האשה שבק"ק קעלין ועדות העד שבק"ק ליבנא אינן נחשבים כי אם לעד אחד:

היוצא מזה דהך אשה פ' אשת פייבל בן משה אחיו של פ' מק"ק קעלין מותרת לעלמא להנשא לכל גבר, באופן ובתנאי כפול שיסכימו עמי בהיתר האשה זאת עוד ידידי הרב המאה"ג החריף מו"ה לייזר נר"ו אב"ד דק"ק ליבנא והגליל אשר האשה הזאת היא תחת דגלו ועוד מופלג בתורה המפורסם בהוראה ונמטי שיבא מכשורי בהדייהו ותסתיים שמעתתא להתירה אח"כ בב"ד של שלשה:

הק' שמואל סג"ל לנדא:

והנה כאשר ראה ידידי הרב המופלג מו"ה איסרל ליסא את דברי התשובה הזאת היה מפקפק במה שכתבתי דעדים שהעידו במאסטריך שמת על מטתו הם רבים נגד עדות הצליבה ואזלינן בתר רוב דעות ואף שגם עד הצליבה אמר ששמע מפי רבים שנצלב מ"מ כיון שרבים אמרו ששמעו מפי רבים שמת על מטתו עדיף רבים מפי רבים מיחיד מפי רבים. וע"ז השיב הרב הנ"ל דהא בתשובות הר"ן הובא בשו"ת מהר"ם לובלין סימן קל"ג ובתשובת צ"צ סימן נ"ז מבואר שאם בא עד אחד ואמר ששמע מפי יחיד שמת ובאו מאה ששמעו מפי יחיד שהוא חי הדבר ברור דהוי כעד אחד אומר מת ואחד אומר לא מת עכ"ל הר"ן, הרי מבואר מזה כיון שהם מעידים על פי מה ששמעו לא אזלינן בתר סהדי דאתו קמן אע"פ שהם רבים אלא בתר סהדי ששמעו מפיהם והוי חד לגבי חד. ומעתה בנ"ד אי אזלינן בתר סהדי ששמעו מפיהם הוי הכחשה דרבים לגבי רבים והיינו נמי טעמא דב"ש במה שחולק על הח"מ כאשר אסברה לן בעל צ"צ סימן נ"ז דאע"ג דאיכא הכחשה בין העדים אשר לפנינו אין אנו מחזיקים אותם לסהדי שקרי אלא אמרינן כל אחד מהם אמר אמת שזה מעיד מה ששמע שמת וזה מעיד מה ששמע שלא מת ותרווייהו קושטא קאמרי ואנו מאמינין לתרווייהו שכך שמעו ואין אנו דנין אלא רק על העדים אשר מפיהם שמעו העדים אשר לפנינו והוה הכחשה דתרי ותרי. עכ"ל הרב מו"ה איסרל הנ"ל:

וזה אשר השבתי לו. אהובי ידידי מה שתפס עלי מדברי הצ"צ אשר הביא תשובת הר"ן אין מזה סתירה לדבריי וגם ממני לא היו נעלמים דברי הצ"צ כמו שהזכרתי דבריו בתשובתי ויען כי קצרתי לכן אפרש דברי. וזהו דודאי תורת אמת בפי הר"ן ז"ל דאם מאה אנשים אמרו ששמעו מפי יחיד שהוא חי ואחד אמר ששמע מפי יחיד שמת דהוי כאילו אחד אומר מת ואחד אומר לא מת דהנך מאה אינן נחשבים כי אם כאחד דהא הם עצמם לא שמעו שחי כ"א מפי יחיד ואיך יהיה זה היחיד ששמעו ממנו מאה אנשים מהימן יותר מזה האחד ששמע ג"כ מפי יחיד שמת והוה חד לגבי חד אבל יחיד שאמר ששמע מפי רבים שנצלב וחמשה אומרים ששמעו מפי רבים שנהרג בזה אזלינן בתר רוב דעות:

ומתחלה נסביר לן דברי ר"נ דאמר דאזלינן בתר רוב דעות. והיינו דאם לא גלי לן הקרא בעדים דתרי כמאה הוי אמרינן בכל עדות דאזלינן בתר רוב דעות מכח סברא דהא יותר שכיח שמועטים משקרים מלומר דרבים משקרים רק גזירת הכתוב הוא בעדים דתרי כמאה. ולדעתי זה כוונת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהל' עדות הל' ג' וזה לשונו שם, וזו שהאמינה תורה עדות אחרונים על הראשונים גז"ה הוא ואפילו היו עדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני הרי אלו נענשים על פיהם ששנים כמאה ומאה כשנים עכ"ל הרמב"ם, וכתב הכ"מ שם על מה שכתב הרמב"ם גז"ה הוא אמרינן בפ' מרובה ובפ' זה בורר עד זומם חידוש הוא ואע"ג דרבא הוא דקאמר הכי ולית הלכתא כרבא היינו במה דקאמר למפרע אינו נפסל אבל במה דקאמר חידוש הוא בודאי מוסכם הוא עכ"ל הכ"מ, ולדעתי דברי הכ"מ דחוקים מאד כיון דבגמ' אמרינן טעמא דרבא דמכאן ולהבא הוא נפסל משום דעד זומם חידוש הוא ע"כ דהא בהא תליא וממילא לאביי דסבר למפרע הוא נפסל לא סבר כלל חידוש הוא אלא סבר דאיכא טעמא דנאמנים האחרונים והוא טעם שכתב הטור ח"מ סי' ל"ח דלמה נאמנים האחרונים לומר עמנו הייתם על הראשונים כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאילו העידו עליהם שהרגו את הנפש או שחיללו את השבת והם אינן נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך וכך עכ"ל הטור, ועיין בלח"מ בפי"ח מהל' עדות שכתב דהטור צריך להאי טעמא הואיל ואנן קי"ל כאביי דעד זומם לאו חידוש הוא. וכן מפורש ברמב"ם בפירוש המשנה במס' מכות דף ה' וז"ל ואמרו נהרגין על פיהם ר"ל שיהרגו העדים אלו שהזימו ואע"פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של עדים ולא באו על עצמו של של עדיות לא לקיימו ולא לבטלו לפי שהם אומרים אין אנו יודעים אם זה הרג או לא ואין עלינו לדעת עדותם אבל מה שאנו מעידים שאתם הייתם עמנו וכו' לפיכך שומעים דבריהם ויהרגו העדים עכ"ל הרמב"ם. הרי שהרמב"ם כתב טעם למה העדים האחרונים נאמנים ולית ליה עד זומם חידוש הוא כמ"ש הטור:

לכן נראה לי דגם הרמב"ם בחיבורו הגדול יד החזקה לא חזר ממה שכתב בפירוש המשנה שיש טעם בדבר ועד זומם לאו חידוש הוא כאביי ומ"ש הרמב"ם גז"ה הוא קאי על מה שכתב אח"כ אפי' הראשונים הם מאה ואחרונים שנים נאמנים השנים האחרונים על מאה הראשונים ששנים כמאה ומאה כשנים זה הוא גזה"כ. וא"ל אכתי נימא דעד זומם חידוש הוא דהאחרונים נאמנים על הראשונים אפילו הם מאה. זה אינו שזה החידוש אינו בעד זומם ובכל עדות שבעולם גזירת הכתוב שיהיו תרי כמאה כמו שמפורש במשנה מכות דף ה' ע"ב לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול וכדומה ואין לעדים זוממים בזה יתר שאת משאר עדות ויצא לנו זה מקרא דע"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת כמו דאיתא במשנה הנ"ל וזה גז"ה לא נאמר על עד זומם לחוד כ"א על כל עדות. ורבא דאמר עד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ובזה פליג אביי וסובר דאין זה חידוש מטעם שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה והטור כיון שמעידין על גופן של עדים הוי כמו שאומרים שחיללו את השבת, ובדרוש אשר דרשתי בבה"כ מייזל בשבת חנוכה שנת תקנ"ב הארכתי בזה ואין כאן מקומו:

היוצא מזה דמה דאמרינן תרי כמאה הוא גזירת הכתוב ובזה אמרינן היכא דגלי גלי והיינו היכא דמכח דין עדות באנו לדון במקום דאיכא עדים ממש אבל היכא דפסולים או עד מפי עד מעידים לאו מדין עדות באנו כי אם בדרך ידיעה מפי שמועה בזה שבקינן אסברא החיצונה והשכל והחוש מעיד שיותר יש לתלות השקר במיעוט מהמרובה. ומעתה היכא שאחד מעיד ששמע מפי רבים שנצלב כמו בנ"ד וחמשה מעידים ששמעו מפי רבים שמת על מטתו אם נימא שכלם קושטא קאמרי מה ששמעו דהאי אחד שמע מפי רבים שנצלב והנך חמשה שמעו מפי רבים שמת ע"כ צריך אתה לומר שרבים היו משקרים או אלו רבים שאמרו שנצלב או אלו רבים שאמרו שמת א"כ טוב לנו לומר שרבים לא היו משקרים כלל רק זה היחיד שאמר לפנינו ששמע מפי רבים שנצלב הוא לבדו שקורי משקר דהא יותר שכיח שאחד משקר מלומר שרבים משקרי:

אמנם דברי הר"ן בתשובה שרירין וקיימין שמאה ששמעו מפי אחד שחי ואחד שמע מפי יחיד שמת דהוי כמו אחד אומר מת ואחד אומר לא מת דהואיל ואלו מאה אינן נחשבים כי אם כאחד דהא הם לא ראו ולא ידעו שום דבר רק מה ששמעו מפי יחיד ולא עדיף הך יחיד מאילו היה עומד לפנינו היום ומעיד מה שאמר לפני המאה אנשים שג"כ לא היה נחשב כ"א כעד אחד ואיך יהיה זה האחד שאמר לפני מאה אנשים שחי מהימן יותר מאותו אחד שאמר לפנינו ששמע מאחד שמת והוי חד לגבי חד. וכן הצ"צ פסק שפיר בנדון דידיה ששם היה המעשה ששמעו מפי כותי ומפי פסולים בזה בודאי אין אנו אומרין שהעדים שהעידו לפנינו מה ששמעו מפי פסולין קא משקרי הואיל ואלו העדים הם יהודים וכשרים וא"כ אמרינן שכלם קושטא קאמרי ואנו תולין השקר בכותי והוי כאילו הכותים מעידים לפנינו ורבים אומרים שמת ואחד אומר שעדיין חי ובזה אזלינן גם בין הכותים אחר רוב דגם גבי כותים שכיח השקר והכזוב במיעוט יותר מהמרובה. ועוד עיקר דברי הצ"צ שכתב שאין אנו דנין רק על העדים אשר מפיהם שמעו העדים אשר לפנינו היינו באחד מעיד מפי רבים ואחד מעיד מפי יחיד דאזלינן בתר הרבים וכן פסק הב"ש בסי' י"ז ס"ק קכ"ז דלא כח"מ שם ועל זה קשה הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואמאי סמכינן אהאי יחיד שאמר ששמע מפי הרבים הרי הוא מוכחש מעד אחד שאמר מפי יחיד על זה אמר שאין העדים שלפנינו מכחישים זה את זה דקושטא קאמרי מה ששמעו ולכך אנו דנין על העדים אשר מפיהם שמעו. אבל בנ"ד ברבים ששמעו מרבים ויחיד ששמע מרבים אם נאמין להיחיד אז בעל כרחנו צריכין אנו לדחות דברי רבים או אותן רבים מהצליבה או אותן רבים שמת על מטתו ואיך נדחה דברי רבים נגד דברי יחיד הא ר"נ אמר דאזלינן בתר רוב דעות ולא עלה על הדעת לומר שאחד מפי רבים יהיה שקול כרבים שאמרו מפי רבים שאם נאמין להאי אחד שאמר ששמע מפי רבים ע"כ צריכין אנו להכחיש דברי רבים אחרים וזה הוא נגד החוש ונגד דברי רבי נחמיה דאמר דאזלינן בתר רוב דעות, כן נלע"ד ברור:

ומה שכתב מעלתו דעדות הצליבה בלא"ה כיון שמכחישים זא"ז בחקירות הוי כמאן דליתא ואין ביד אלו המוכחשים כבר להכחיש העדים שבמאסטריך, תורת אמת בפיו וגם אני כתבתי בתשובתי ורמזתי שאין בעדות הצליבה ממש כיון שמכחישין זא"ז בחקירות, אך דבר זה תליא במה שמביא הש"ך בח"מ סי' ל"א סק"א במה שנחלקו חכמי בריסק והש"ך העלה לדינא ששני עדים המכחישין זא"ז אין בעדותן שום ממש ומביא כן מדברי הר"ן דאם אחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה לא מחזקינן לה בחזקת א"א ע"י עדותן אף ששניהם מודים שהיא א"א יע"ש. ומה שמביא מעלתו מגמ' דשבועות באחד אומר שתי מרדעות ואחד אומר חמש דעדותן בטילה ואפ"ה אם בא אח"כ עוד אחד ומעיד כאחד מן הראשונים מצטרפין, ועל זה מחלק מעלתו דכיון דעוד אחד מסייע לאחד מן הראשונים א"כ הוו שנים ובטל דברי האחד נגדם שבטלה העדות לגמרי ואין מן העדים שבמאסטריך מסייע לאחד מעדי צליבה א"כ בטלו עדות הצליבה מכל וכל, גם אלה הדברים ראוין למי שאומרן וכן נרמזים הם בתוס' במס' ר"ה דף כ"ד ע"א ד"ה אין מצטרפין שג"כ כתבו חילוק זה יע"ש, ותו מחמת הטרדה ודאגות העמוסים עלי אין דעתי צלולה להאריך, כ"ד אוהבו:

הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון אב"ד ז"ל: