נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/נג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נג
[עריכה]תשובה
ואלה דברי כבוד בני הרב הגדול החכם השלם מו"ה יעקבקא סג"ל:
שמחת תורה, נתמלא בית אורה, בהגיע דברי קדשו מן מחרת יוה"כ ותוכו רצוף רצפת בהט ושש אנכי על אמרותיו האירו ברקיו תבל, בעניני העגונה ואותי צוה לאמר שים עינך וראה זה חידוש הוא, ואנכי בעניי כבדו עיני מראות באור פני חמה, לית אנא אפי' בר בי רב דחד יומא, לא יאומן כי יסופר גודל הטרדות המבהילים אותי יום יום גם לילה לא שכב לבי ותדד שנתי מעיני מדי העבודה בצוק העתים הללו ושמעתא בעי צלותא. אמנם לעשות רצונו חפצתי ושמתי עיני על תשובה זו כעובר אורח וחבילתו על כתפו עומד לפוש גבי כותלי בה"מ ובקצה משענתי טעמתי מיערת דבש ונופת צוף אמריו ולמען יהיה לו לעדה על מקרא מגילה הצגתי לי סימנים דאורייתא להביא לפניו מפרי עטי ואתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני. ואני באהבתו בטחתי יתמוך דברי ויכלכל אותם שיהא בם כדי תפיסת ידים הבאים מחמת ספר:
מתורתו של יחזקאל למדנו דמ"ש קידושי קטנה מתלי תלו היינו אי בעיל לכשתגדל איגלאי מלתא למפרע כי תחלת הקידושין היו אז לכשתגדיל וכאילו פירש כן בפירוש בשעת הקידושין וכמ"ש הנ"י יבמות דף ק"ט ואי לא בעיל אז איגלאי מלתא כי לא היתה כזאת כוונתו בשעת הקידושין והדברים עתיקין מרפסין איגרין מישרים הרים ומפרקים סלעי המחלוקת בהרמב"ם והרי"ף. ולכאורה קשה הדבר לאמרו שהרי העדים שהיו בשעת הקידושין לא ירדו אז לסוף דעתו אם כיון לקדשה לכשתגדיל או לא וא"כ אין כאן עדות קידושין בשלמא הנ"י שכתב בהחלט דכל קדושי קטנה הם כאילו פירש שמקדשה לאחר שתגדיל שפיר נוכל לומר שגם להעדים הוי כאילו שמעו שאומר כן בשעת הקידושין בפירוש אבל אאמ"ו שרוצה להוסיף נופך לומר דלפי מסקנת הגמ' הדבר תלוי בגילוי דעתו לכשתגדיל אי בעיל אז או לא א"כ לא ידעו העדים בשעת הקידושין תכלית כוונתו:
אמנם לא מצאתי מפורש אי בעינן בעדי קידושין שהם ידעו דבר ברור ואופני הקידושין היאך היה, והנה היה מקום אתי לומר דסגי באשר ראו נתינת הכסף מידו לידה לשם קידושין אפי' לא ידעו ולא שמעו פרטי הדברים ולא נודע להם בתחלה אם הקידושין סופן להתקיים או לא שהרי פשוט הוא דגבי קידושי תנאי לא בעינן שאותן עדי הקידושין הן הן יהיו עדי קיום התנאי בעצמן ולכאורה מאי מהני עדותן כיון שעדיין לא ידעו אם יש כאן קידושין שהרי הדבר תלוי בתנאי וא"כ אפי' עדים אחרים מעידים שנתקיים התנאי לא יועיל כאן דכל כת מעידה רק חצי דבר שהרי הני דידעו מכסף הקידושין עדיין לא ידעו אי נתקדשה והני דידעו מקיום התנאי לא ראו עסק הקידושין ואין שום כת מעידה שהיא אשת איש וכן לרוב הפוסקים לא בעינן שהעדים ידעו אם יש בהקידושין ש"פ או אם הוא קרוב לה, א"ו כל שראו העדים נתינת הכסף לשם קידושין אפי' לא ידעו אם סוף נתינה זו להיות בה קידושין קיימים אם אח"כ נודע לנו כי היה באופן מועיל הרי זה גילוי מלתא דהוו קידושין וא"כ גם גבי קדושי קטנה נוכל לומר אם אח"כ ע"י משבעיל משהגדילה איגלאי מלתא דהוי כאילו קדשה אז בפירוש לאחר שתגדיל מהני מה שראו העדים נתינת הקידושין בעת ההיא. ומה שכתב רמ"א ס"ס ל"ח הוא דוקא אם יש הכחשה ביניהם בענין קיום התנאי או שעכ"פ אחד אומר איני יודע ולא מצרכינן גבי קיום התנאי סהדי אלא לשקרי אבל אם שניהם מודים שנתקיים התנאי אפי' לא היה שום עד בשעת הקיום נתחזקו הקידושין למפרע האף שעדי קידושין לא ראו עסק הקידושין בהחלט שהרי אז עדיין היו תלוים ועומדים ברפיון קיום התנאי וכן גבי מחילת התנאי כתב הרמב"ם פ"ז מהל' אישות הלכה כ"ג דלא בעינן עדים ואפי' בטלו בינו ובינה וכתב הר"ן והמ"מ כי רבינו הוציא דין זה מסוגיא דכתובות דף ע"ב דאמר אביי לא תימא טעמא דרב וכו' ולכאורה אין כאן מקום מוצא לדין זה שהרי נוכל לפרש כנסה סתם בעדים וכמ"ש הראב"ד:
אמנם העולה על רוחי הוא כי הנה כל עמודי עולם נתווכחו בפירוש סוגיא זו. רש"י ז"ל פירש ל"ת טעמא דרב וכו' דהנ"מ הוא לענין כתובה ותפסו עליו תוס' והר"ן בכמה קושיות ופירשו הם ל"ת טעמא דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה וא"כ כנסה סתם היינו אפי' לא בעיל אלא טעמא דרב משום שאין אדם וכו' והיינו דוקא אי בעיל ע"ש הסוגיא. מעתה נחזי אנן כיון דרש"י ז"ל נכנס בדוחקין ונטה לו מפירוש התוס' והר"ן ע"כ לומר דלא מסתבר ליה לומר שיהא שום הו"א לפרש כנסה סתם היינו כנסה בלא ביאה. ואחרי הצעה זו אמינא דהרמב"ם ז"ל אחז החבל בתרין ראשין היינו כי פירוש מלת כנסה סתם הוה משמע ליה כניסה שלימה והיינו בבעיל ובגלל הדבר הזה לא מצא מקום לפרש הסוגיא כפירוש התוס' והר"ן וגם בפירש"י לא בחר מכח קושית התוס' והר"ן. ומפאת כן מדעתו עביד פירושא בסוגיא זו הכי לא תימא טעמא דרב משום דמחיל לתנאי וא"כ אפי' כנסה בלא עדים רק ששניהם מודים שכנסה סתם ממילא חלו קידושין הראשונים אלא טעמא דרב משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמיר ובעיל עתה לשם קידושין וא"כ ע"כ צריך עדי יחוד עכ"פ בשעת כניסה. ואין להקשות מאי פסקא משום דא"א עושה בעילתו בעילת זנות מקדשה עתה בביאה זו אימא דמחיל לתנאי שלא יהא בעילת זנות ובפרט היכי דליכא עדי יחוד דע"כ אין כאן קידושין חדשים עכ"פ נימא דמחיל לתנאי כי היכי דלא ליהוי בעילתו בעילת זנות זה אינו כיון דלא אלימא חזקה זו להוציא עליה כתובה כמ"ש הר"ן וא"כ אפילו נימא דמחיל לתנאי מכל מקום הוי הוי בעילת זנות משום כלה בלא כתובה וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' אישות וכיון דגם במחילת התנאי אכתי לא פליט ליה מביאת איסור לא אמרינן חזקה זו, אמנם ביש עדי יחוד אז אמרינן חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון שבידו לקדשה עתה ולעשותה בעילת מצוה שתהא מצוה ביאה זו אירוסין עושה ואז אין כאן איסור מפאת חסרון הכתובה. ואם פירש הרמב"ם סוגיא זו כדברים האלה דהנ"מ הוא לענין עדי כניסה שפיר יצא לו לרבינו מכאן דלא בעינן עדים בשעת מחילת התנאי, ודוק היטב:
וע"פ האמור בענין יבואר ג"כ דברי תוס' שם בכתובות ד"ה אלא טעמא דרב וז"ל, וצריך לפרש שמחמת כן מתכוין לקדשה בביאה זו דאם נפרש וכו' א"כ מאי פריך תנינא ח"ז הלא התם מקודשת משום שבעיל לשם קידושין והכא מקודשת מחמת קידושין הראשונים עכ"ל ע"ש, וכ"כ הר"ן שם דע"כ צ"ל דבעיל לשום קידושין מדפריך והא איפליגו חדא זימנא. והנה הדבר צריך ביאור דאכתי היא גופא קשיא מנ"ל להמקשן להקשות והא תנינא חדא זימנא אימא דהכא טעמא אחרינא איכא משום דמחיל וחלו קידושין הראשונים והתם טעמא אחרינא משום שמקדשה עתה כקושית התוס', א"ו כמו שכתבתי דכאן א"א לומר דמחיל לתנאי וגומר קידושין הראשונים דא"כ אכתי פגע בביאת איסור מפאת כלה בלא כתובה כנ"ל וע"כ לפרש שמקדשה עתה מחדש ומקשה הגמרא שפיר והא איפלגו בה חדא זימנא, ודוק כי נכון הוא בס"ד:
ומדי דברי בסוגיא זו זכור אזכור מה שעלה במצודתי כבר לתרץ שיטת רש"י בסוגיא זו דכתובות, דהנה התוס' הקשו מאי קאמר ל"ת טעמא דרב משום דאחולי אחיל לתנאי ויהא לה כתובה פשיטא דלא תימא הכי דהרי משנתנו תנן תצא בלא כתובה והר"ן הקשה איך ס"ד דבאומד דעת שמא אחיל לתנאי תוציא כתובה ע"ש. ואני אוסיף להפלא על לשון רש"י אשר נודע בשערים המצויינים בהלכה כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו כסלת נקי שפת יתר לא נמצא בו וכאן כתב רש"י לכאורה שתי תיבות אך למותר שכתב וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה ולפי הנראה היה מספיק דיבור וכתובה בעי למיתב לה. אמנם דברי רש"י אלו הם תפוחי זהב במשכיות חכמה דבר דבור על אופנו דהנה בקידושין דף ס"ה איתא היא אומרת קדשתני וכו' כופין אותו לגרש ומסיק שם אמר רב ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובתה ופירש"י משום דגלי דעתיה שקידשה ע"ש. וא"כ גם פה כוונת רש"י הכי הוא לא תימא וכו' וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה היינו שבא לגרשה מחדש דאז הוי כמודה שמחיל לתנאי דאל"כ למה לו לגרשה אלא טעמא דרב וכו', ודוק היטב כי הדברים ברורים כפתור ופרח:
נחזור לעניננו דרש"י ותוס' ור"ן כלם פירשו דמחמת חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מקדשה עתה מחדש ולא רצו לפרש שמחמת כן מוחל לתנאי וחלין קידושין הראשונים משום דא"כ לא היה מקום לקושית הגמרא והא איפלגו בה חדא זימנא, ואולם לדברי אאמ"ו הגאון נר"ו לפי מה שהעלה מרגניתא לפרש מה דאמרו קידושי קטנה מתלי תלו אי בעיל וכו' היינו כי אז איגלאי מלתא שתחלת הקידושין היו לאחר שתגדיל וחלין למפרע קידושי כסף הראשונים א"כ כל הני אבות העולם תחת אשר חשבו להציע ולישר הדרך להמקשן המה סגרו לפניו המדבר עד כי לפי פירושם אדרבה אין מקום לקושית הגמרא והא איפלגו בה חדא זימנא דהרי לפי דברי אאמ"ו התם טעמא אחרינא איכא שמקודשת מחמת קידושין הראשונים והכא פירשו המפרשים הנ"ל שמקדשה עתה בביאה ועינינו הרואות שהיה פשוט בעיניהם דגבי קידושי קטנה ודאי אין חשש קידושין הראשונים רק חזקה שקדשה עתה משהגדילה וכמ"ש התוס' הנ"ל וכן רש"י בכתובות וביבמות בפירוש אמר דכי בעיל משהגדילה לשם קידושין בעיל והיינו דלא כפירוש אאמ"ו הגאון נר"ו. ודוחק לומר דרש"י מיירי בדאיכא עדי יחוד. וגם דברי תוס' והר"ן הנ"ל ודאי מתנגדים לאאמ"ו:
ומה שרוצה אאמ"ו הגאון נר"ו לבאר דברי הרמב"ם פ"ז מהל' אישות הלכה ה' הנה לא כן יגיד עליו רעו דברי הרמב"ם באותו פרק הל' ט"ז גבי שפחה חרופה כתב רבינו ג"כ כדברים האלה וז"ל וכיון שנשתחררה גמרו קדושיה כקידושי קטנה שגדלה וא"צ לקדשה קידושין אחרים ושם ודאי אי אפשר לומר דמהוי כאלו קדשה אחר שתשתחרר דזה ודאי לא מהני משום דמחוסר מעשה. ומה שרצה אאמ"ו להרחיב גבולי סברתו עוד לומר דגם קידושי קטן תלוים ואי בעיל הוה כאלו פירש שמקדשה לאחר שיגדיל. אם אמנם סמוכין דיליה מדברי רש"י כראי מוצקים מ"מ עינינו רואות דעת מרן הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כן ואפילו יהיבנא כי גבי קידושי קטנה כוונת הרמב"ם כפי מה שפירש אאמ"ו מ"מ גבי קידושי קטן ודאי לא כן הוא שהרי בפ"ז מהל' גירושין כתב וז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה וכו' מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידים על קטן שאינו בן דעת, וצריך לתת לב לדברי רבינו איך תיקנו קידושין לקטנה נהי דאית לה יד מ"מ הרי אין לה עדים כנ"ל אלא דצ"ל דהם אמרו והם אמרו דחכמים תיקנו שיועיל עדות קידושי קטנה או שהעדים אינם מעידים על מעשה הקטנה רק מעידים שפלוני קידש את פלונית וא"כ גבי קידושי קטן אפי' אם מקדש לכשיגדיל מ"מ אין כאן עדות קידושין ואולי זה היה כוונת הרשב"א לחלק בין קטן לקטנה:
כתב הרשב"א בתשובה ס"ס תש"ו וז"ל ואפי' את"ל שאם אמר לה בפירוש התקדשי לי לאחר שאגרשך וכו' מ"מ כל שלא אמר כן בפירוש אפי' אומר לכך כוונתי וכן היה בדעתי ובכך קדשתיה אין משגיחין בדבריו כלל דדברים שבלב אינן דברים ועוד שקידושין אינם אלא לפני עדים ובעדים תליא מלתא דאילו בלא עדים אפי' שניהם מודים לא מהני הלכך כל שלא שמעו העדים ולא כוונו לכך אינו כלום עכ"ל. וא"כ ודאי שלא היה כוונת הרשב"א לפרש קידושי קטנה מתלי תלו אי בעיל וכו' כמ"ש אאמ"ו וגם קידושי קטן במדינה זו עינינו רואות הרבה מחדשים הנשואין לכשיגדל וא"כ מתחלת הקידושין אין כאן גילוי דעת בהחלט והוי דברים שבלב ואין כאן עדות קידושין:
וישים נא אאמ"ו הגאון האמיתי נר"ו עינו הבדולח בהגב"ע שם נאמר כי בשעת החתונה הגבילו צד החתן זמן ועת שנעשה ב"מ למען יחדשו אז הנישואין וגם אבי העלובה נדר ביום שמחת לבו לעשות להם כירה גדולה לשמוח בשמחת נישואין שניים לכשיגיע לכלל שנים ויהא בר מצוה וא"כ יש מקום לפתח כבלי עיגון מן העלובה דא המיללת וקולה נשמע למרחוק. ויהא חלקי מן התוקע עצמו לדבר הלכה זו וצדיק באמונתו יחיה נפש הגלמודה ונפש אביה ואמה חוט המשולש בקול בכיה כי ערירים ימותו הן הורים כדונג נמס לבם בדמעת העשוקים הנאנחים האלה. וה' יאיר עיניהם להוציא כאור כחא דהיתרא וזכינו לשמוע דברי חכמים ללמוד וללמד לשמור ולעשות נחת רוח לאאמ"ו הגאון האמיתי נר"ו כחפץ נפשו ונפש בנו תלמידו עמוס התלאות נושא חצי הזמן וקורותיו, מצפה לישועה,
ה"ק יעקבקא סג"ל לנדא: