נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/כ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כ[עריכה]
ב"ה פראג א' ער"ת טבת תקמה"ל לפ"ק:
תשובה
שם משמואל הרמתי, האומר לחכמה אחותי, בנן של קדושים הכרתי והפלתי, ה"ה כבוד אהובי, ש"ב נד"ז ידידי וחביבי הרב המאה"ג חריף ושנון מופלג בתורה ובמעלות חכם וסופר נ"י פ"ה כ"ש מו"ה שמעלקא ליב נר"ו:
קבלתי מכתבו הטהור ולהיות שזה יותר משנה שאני אינני בקו הבריאה וראשי כבד עלי מאד ושאר הגוף לא פלט ובעו"ה אני סובל יסורים שיש בהם ביטול תורה ואפילו עול הישיבה הוצרכתי לפרוק מעלי ולהעמיס על בני הרב הגדול החריף מוהר"ר שמואל סג"ל והרופאים גזרו עלי שלא לעיין בשום עיון ולכן אני נמנע מלהשיב לשואלים רק בדבר הנחוץ אבל לא דבר שהוא צורך פרוצות וזונות, אבל לאהבת אבותיו קדושי עליון כי מכותלי מכתבו ניכר שהוא בן לאותו צדיק הגאון מו"ה שלום זצ"ל בן בנו של הגאון החסיד מו"ה אלעזר זצ"ל אב"ד דק"ק אמשטרדם ולכן נתחזקתי מעט ועיינתי בדבריו הנחמדים. ושורש שאלתו אשה שהיא אשת כהן והיא ישבה גלמודה מבעלה זה שמונה עשרה שנים ובקרב שנים הללו יצא קול זנות על האשה כי הרה וגם ילדה והאשה מכחשת לאמר לא פעלתי און לא הריתי ולא ילדתי. ועתה בא בעלה ואמר אהבתי את אשתי ואינני מאמין עליה שום דבר זנות, מה דין הזוג הזה אם מחוייבים ב"ד להפרישם. והעתיק מעלתו כל מה שהועד עליה שם מדברי כיעור והקול שיצא עליה ולקמן בדברינו יתבאר אם דברים הללו הם נחשבים כיעור וכמו כן אם הקול ההוא מקרי קלא דלא פסיק. ורום מעלתו שפט את הדברים המכוערים שבה לכיעור ואפי' לטומאה גם את הקול דן כקלא דלא פסיק ולכן דעתו שמחוייבים לשבור הזוג ולהפרישם ע"י גט כריתות הכורת בינם. ואף שאין דרכי במה שאני משיב לשואל לפלפל בדברי השואל רק להשיב גוף הדין אכן לאהבת אבותיו אשתעשע מעט בדבריו:
וראשית דבריו בפלוגתא שבין הראשונים בהך סוגיא ביבמות דף כ"ד ע"ב ודף כ"ה ע"א בעדי כיעור וקלא דל"פ להוכיח דעכ"פ בעידי כיעור לחוד אינה נאסרת דאל"כ איך אמרינן בסנהדרין דף מ"א ע"א דעדי נערה המאורסה יכולים להנצל ממיתה שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו דהרי אי לאוסרה לחוד באו למה העידו שראו כדרך המנאפים והרי די אם היו מעידים שראו דבר מכוער, ימחול ויעיין בחיבורי נ"ב (קמא) חלק אה"ע סוף סימן ע"ב וימצא מבוקשו. ואמנם מה שרצה מעלתו שוב להוכיח שגם דבר מכוער בצירוף קלא דל"פ אינו אוסר על הבעל דאל"כ איך מקשה התם אלא אשה חבירה דמתקטלא היכי משכחת לה נימא שהיה שם קלא דל"פ והעדים העידו על טומאה ממש כדרך המנאפים וא"כ ודאי למקטלה העידו דאי לאסרה היה להם להעיד רק על דבר כיעור שהרי כבר היה קלא דל"פ, נראה שאין זה הוכחה והוא ע"פ שביארתי בחידושי הלכות אשר לי לתרץ קושית מהרש"א שהקשה דלמא משכחת דמקטלא כשמת בעלה בשעה שהעידו. ותירוצו של המהרש"א הוא תמוה, שהמהרש"א תירץ דאכתי יכולים לומר להפסיד כתובתה באנו דמה יענה מהרש"א דאכתי מאי מקשה לאסרה על בועלה באנו דלמא מיירי שמת הבועל ואמרתי דהא דחבר א"צ התראה לריב"י הוא משום דחבר הוא כאילו התיר עצמו למיתה וכמבואר כאן בתוס' ד"ה אשה חבירה ואם זו בשעת זנות היה בעלה חי לא התירה עצמה למיתה דאטו ידעה שבעלה ימות קודם שיעידו היא סברה שיעידו תיכף ויהיה עדות שאאי"ל שיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו. ואמרתי בזה פירוש דברי רב חנן שם עדי נערה המאורסה וכו' מתוך שיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו. והנה הך מתוך הוא מיותר וה"ל למימר שיכולים לומר ולפמ"ש ניחא דר"ח מיירי אפילו העידו אחר מיתת הארוס ששוב אינם יכולים לומר לאסרה באנו אפ"ה הוי עדות שאאי"ל מתוך שיכולים וכו' כלומר בשעת הזנות שאז היה הארוס חי היו יכולים לומר לאוסרה באנו לא התירה עצמה אז למיתה. ובזה נדחה מ"ש התוס' בד"ה לאסרה על בועלה וכו':
ובזה נדחה גם מ"ש מעלתו בשם חד צורבא מרבנן לפרש הך סוגיא שזינתה וחזרה וזינתה מיירי שעדי זנות האחרונים באו תחלה ונאסרה על בעלה על פיהם ושוב באו עדי זנות הראשונים ונהרגת על פיהם אפי' בסקילה שאז בשעת זנות הראשון בתולה היתה ולפמ"ש א"א לומר כן דאכתי לא התירה עצמה למיתה בשעת זנות הראשון שאז היו יכולים לומר לאסרה על בעלה באנו וע"כ על זנות השני נהרגת * [הג"ה מבן המחבר לפי מה שהוכיח אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל דמה דמתרץ שזינתה וחזרה וזינתה היינו שבאו להעיד על זנות שניה, יש לתת לב על מה דיש להקשות דמאי פריך הגמ' אשה חבירה לר"י דקיי"ל דמיקטלא היכא משכחת לה מנ"ל להש"ס דלמא באמת אשה חבירה שזינתה לא מיקטלא, ובספר אורים ותומים בריש סי' ל"ח מתרץ דקושית הגמ' הוא לר"פ דמוקי לעיל דף ח' ע"ב פלוגתא דר"מ ורבנן במוציא שם רע בפלוגתא דר"י ב"י ורבנן דסברי מש"ר בכ"ג סברי כר"י ב"י דמיקטלא לכך בעי כ"ג והשתא פריך שפיר היכא משכחת לה הא מצו העדים לומר לאוסרה על בעלה באנו. ולפ"ז קשה הא התוס' כתבו לעיל דף ח' ע"א בד"ה מש"ר דפלוגתא דר"מ ורבנן לענין ק' סלעים דקא תבע האב מהבעל ואי קושית הגמ' מש"ר דמיקטלא היכי משכחת לה קאי אהך פלוגתא דר"מ ורבנן איך מתרץ הגמ' שזינתה וחזרה וזינתה הא לפי הוכחת אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל מיירי שהעדים העידו על זנות שניה ושוב ליכא בה דין מוציא ש"ר כיון שהיא בעולה ליכא בה חיוב סקילה כי אם חנק ולא דנין בה דין מוציא ש"ר דבקרא כתיב נערה בתולה מאורשה ועיין במס' כתובות דף מ"ה וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא על ר"פ במאי מוקים להך פלוגתא דר"מ ורבנן במש"ר אי בעדים שהעידו בזנות ראשון ליכא חיוב מיתה דהא העדים יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו והוי עדות שאין אי"ל ומ"ט דרבנן דבעי כ"ג ואי בזנות שני ליכא דין מש"ר וצריכין אנו לומר לשיטת אאמ"ו הגאון דזנות ראשון היה שנבעלה שלא כדרכה ואנן קיי"ל כרבנן במס' קדושין ט' ע"ב דבאו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כולם בסקילה וא"כ גם בזנות שני דין נערה ומש"ר דנין בה. ודע דבהגהת מ"ל בפ"ב מהל' סוטה הל' י"ב מביא בשם מהר"א ששון שנסתפק בבועל שני אי נאסרה עליו הואיל וכבר נאסרה על הבעל. ובשער אפרים בקונטרס אחרון ובתשובת ש"י סי' צ"ד הקשו עליו הא הגמ' קאמר לאוסרה על בועלה שני ע"ש. אמנם אם נפרש תירוצא דגמ' שזינתה וחזרה וזינתה דעדי זנות האחרונים באו תחלה ואח"כ באו עדי זנות הראשונים ליכא סתירה על מהר"א ששון ושפיר קאמר הגמ' דמצו אמרי לאוסרה על בועלה שני באנו, פירוש דהאי בועל שני שהעידו עליו עדים האחרונים זה הוא הבועל ראשון ונאסרה עליו, ולפ"ז אי אמרינן כפירוש אאמ"ו הגאון ז"ל או כפירוש השני תליא בספקא של מהר"א ששון, ודוק בזה כי קצרתי וזה כמה שנים הארכתי בזה בלימוד הישיבה וכאן אין הגליון מספיק לקבל אריך:] ולפ"ז גם דברי מעלתו נדחים דמה בכך שכבר היה קלא דל"פ קודם שהעידו העדים אטו ידעה היא בשעת זנות שיהיה קלא דל"פ קודם שיעידו העדים. ואין לומר שכבר קודם זנות כבר היה קלא דל"פ וא"כ העדים שיעידו על הזנות שפיר יבואו למקטלה שאם לאסרה היה די בכיעור וא"כ שפיר התירה עצמה למיתה דמסתמא העדים יעידו על טומאה ממש שראו. אמנם זה אינו דאצלי דבר פשוט דלהני פוסקים דס"ל דבעינן עדי כעור וגם קלא דל"פ צריך להיות הכיעור והקול על מעשה אחד כגון שיצא קול שזינתה בשעה פלונית ועדים מעידים שאז ראו דבר מכוער אז הקול מסייע להכיעור והכיעור מסייע להקול ובודאי זינתה אז אבל אם היה קול שזינתה ביום פלוני ועדי כיעור מעידים שראו דבר מכוער ביום אחר אין ענינם יחד ולא מצטרפי. ומעתה אם יצא הקול קודם הזנות שזינתה בעדים היו העדים מוכרחים להעיד על טומאה ממש אפי' אם באו רק לאוסרה שאם יעידו על כיעור והרי אינן יכולים להעיד רק על אותו זמן שראו ולא יצטרף עם הקול הקדום. ואם אכתי יחזק דבריו דאי מהני עדי כיעור וקלא לאסרה נימא דמשכחת למקטלה כגון שכבר היו עדי כיעור וקדל"פ קודם הזנות וכבר נאסרה וגם זה אינו הוכחה דא"כ היינו דמשני שזינתה וחזרה וזינתה דהרי ע"י עדי כיעור וקול הוה כמו זינתה שהרי מש"ה אסרינן לה על בעלה. ועיין ברבינו אשר שם ביבמות דהני דאסרי ע"י עדי כיעור הם אומרים דעדי כיעור קורא עדי טומאה שהם מפרשים דמה דאמרינן שאין נאסרת אלא ע"י עדים דעדי כיעור הוא כמו שני עדים כמו שאמרו דפתח פתוח כשני עדים ה"נ עדי כיעור:
ומה שרצה להוכיח דאין אשה נאסרת כי אם ע"י טומאה ממש דאל"כ מה הקשה בירושלמי בשילהי גיטין לב"ש למה לי לא יוכל בעלה הראשון תיפוק ליה דאסור להחזיר סוטתו ודחיק לאוקמי לעבור בשני לאוין שזה דוחק דהרי כל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי ונוקי דקרא מיירי בעדי כיעור ובקלא דל"ת דמחויב בעלה לגרשה ואח"כ נשאת לאחר ואפסקא לקלא וכו' והאריך בזה. וגם זה אינה הוכחה, חדא שגוף הדבר מה שנדפס דברי התוס' בשילהי גיטין לעבור בשני לאוין הם טעות שהרי אין בסוטה לאו מיוחד רק בהך קרא לא יוכל בעלה הראשון וגו' אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה כדאיתא ביבמות דף י"א ע"ב, אבל הגרסא בירושלמי ליתן עליו בלא תעשה דבלא הך קרא יש בסוטה רק איסור עשה ונטמאה ונטמאה כתיב אחד לבעל וכו'. * [הג"ה מבן המחבר עיין לקמן סי' ק"כ מ"ש אאמ"ו הגאון ז"ל על דברי הירושלמי הנ"ל. ועיין מה שכתבתי בהג"ה שם:] ועוד דהא ב"ש מוקמי הך דבר בשילהי גיטין לגז"ש מע"פ שנים עדים יקום דבר וא"כ מיירי הך קרא עכ"פ בעדים ברורים ובהאי קרא כתיב לא יוכל בעלה הראשון והקשה שפיר שכבר נאסרה משום סוטה:
ומה שכתב דרבי דס"ל שם ביבמות לאסור בעדי כיעור לשטתו דאיהו ס"ל בקידושין דף ט' ע"ב באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה הראשון לבדו בסקילה וכלם בחנק וא"כ לרבי ליכא לאוקמי נערה המאורסה שזנתה וחזרה וזנתה שהרי שוב אינה בסקילה וע"כ לא משכחת נערה המאורסה דקרא אלא בהתראה ובסנהדרין דף מ"ם ע"ב אמרו מנין להתראה מן התורה ומייתי לה מקרא וקשה לרבי למה לי קרא להתראה תיפוק ליה דאל"כ לא משכחת נערה המאורסה בסקילה שהרי ה"ל עדות שאאי"ל דיכולים לומר לאסרה באנו א"ו דאי לאסרה באו היה די במעידים על כיעור עכ"ד מעלתו. ודבריו תמוהים ולא עיין שם בתוס' שכתבו מנין להתראה וכו' בחבר קבעי אי נמי מנין דבעינן תכ"ד דאל"כ פשיטא דבעינן להבחין בין שוגג למזיד וא"כ דבריו בטלים דמשכחת נערה המאורסה באינה חבירה והתרו בה ואין יכולים לומר לאסרה באנו:
כל זה יצאתי חוץ לגדרי לפלפל בדברי השואל ועשיתי זה למיעבד ליה נחת רוח, ואמנם לגוף הדין ראיתי שהחליט מעלתו דכיעור שבאשה זו היא טומאה ממש שכיון שהעידו כמה נשים שראו אותה עם בטן גדול כדרך הנשים המעוברות ובשבת שהוא אותו שבת שעל אותו ליל שבת יצא קול שילדה בלילה ראו אותה ושוב לא היה לה בטן כלל והיתה דקת בשר כדרך שאר נשים שאינן מעוברות, והיא נותנת אמתלא מתחלה אמרה שהיתה בעלת בשר והיה לה בטן גדול בטבע ומרוב צער שעבר עליה נעשית רזה וכחושה בימים מועטים ושוב אחר שמנה ימים אמרה שבטנה שהיה גדול הוא שנעצר דם וסתה ולא בא לה אורח כנשים רק שתי פעמים בשנה ובאותו ליל שבת פתאום בא האורח בזמנו ויצאו ממנה דמים ושבה והיתה כבשרה בבטן דק. וע"ז דן כבודו שעדות הנשים היא עדות טומאה ממש ולא מהני שוב אמתלא לתלות גודל הבטן בדבר אחר והביא ראיה ממה שאמרו בכתובות דף י"ג ע"ב מה הפרש בין זו לזו לזו יש עדים ולזו אין עדים אמר להם אף לזו יש עדים והרי כריסה בין שיניה הרי שמה שכריסה בין שיניה מיחשב עדי בעילה ולא תלינן לומר שנעצר דם הוסת או שהיא בעלת בשר. ואני תמה על ראיה זו שהרי מה שאמרו לזו אין עדים היינו שנאמנת במיגו דלא נבעלה וכן פירש"י שם וע"ז השיב ר"י אף לזו יש עדים שהרי כריסה בין שיניה ואין לה מיגו שהרי באמת היא הרה וסופה לילד ואין לה שום מיגו ועוד דאטו ליכא הפרש בין אשה הרה ובין בעלת בשר או גידול הבטן מחמת עצירת הוסת שהרי במעוברת הולד מתנועע בה שהרי יש בו חיות וקרא מפורש ויתרוצצו הבנים בקרבה משא"כ כשאינה הרה אף שיכול להיות בטן עב אבל אין בו תנועת הולד אלא שכל זה ניכר ע"י בדיקה ומשמוש היד בבטנה אבל זו שראו אותה במלבושיה וראו רק גידול הבטן אין זו עדות טומאה ודי שהוא כיעור כי האמתלאות באמת טענות רעועות מאד. אבל אני תמה על מעלתו כיון שאין על כל זה אלא עדות נשים וכי עדותן נחשב למאומה והגע בעצמך שהעידו נשים שראו אותה מנאפת וראו כמכחול בשפופרת וכי יש בדבריהם ממש לאסור אשה על בעלה והא ודאי שאפילו הני פוסקים דס"ל בעדי כיעור מוציאין מבעלה דהיינו השאלתות ור"ת לפי פירושו של הר"ם הם מפרשים בעדים דקאמר רב היינו עדי כיעור וכן להני פוסקים דמפרשי דברי השאלתות בכיעור עם קלא ג"כ מפרשים בעדים היינו עדי כיעור ועכ"פ עדים בעינן דהיינו עדים כשרים:
וחפשתי בכל הגביות עדות שהעתיק והכל הוא עדות שהעידו נשים רק עדותו של הר"ר ברכיה שהוא ראה אותה שהיה בטנה גדול קודם ליל שבת ואח"כ ראה אותה והיה בטנה כשאר נשים והרי אינו אלא עד אחד ועד אחד בלי קינוי וסתירה מי מהני וא"כ לא זו שאין כאן עדי טומאה אלא אפילו עדי כיעור אין כאן. ואין לומר דעכ"פ להני פוסקים דע"י כיעור נאסרה על בעלה ונימא דגידול הבטן עכ"פ כיעור הוא כי האמתלאות שהיא נותנת המה רעועות ולא גרע עכ"פ גידול הבטן מדבר מכוער וא"כ מה בכך שהוא ע"א כיון שהיא מודית לדבריו אלא שנותנת טענה שהיה גידול הבטן בשביל עצירת הוסת או שהיתה בעלת בשר א"כ הוי כמו אין חטפי ודידי חטפית בחזקת הבתים דף ל"ג ע"ב דלא מצי למימר דידי חטפי כמו שלא היה יכול לטעון כן אם היו שני עדים על החטיפה ה"נ הוי כאילו יש שני עדים על גידול הבטן ואינהנאמנת לתלות באיזה אמתלא. דזה אינו דשאני נסכא דר' אבא שאם היה כופר היה חייב שבועת התורה ועכשיו שמודה הוי משואיל"מ משא"כ כאן שאילו היתה מכחשת העד לגמרי לא היתה מחוייבת שבועה כלל דלא משכחת שבועה בזנות רק בסוטה ע"י קינוי וסתירה כתוב והשביע את האשה בשבועת האלה וכיון שאם מכחשת אין כאן שבועה גם עתה שמודית אלא שאומרת לא נטמאתי וגידול הבטן היה מחמת סיבה אחרת נאמנת במיגו ולא שייך כאן משואיל"מ שאין כאן תביעת ממון ואפילו אם היה הבעל טוען לפטור עצמו מכתובה ע"י עד זה שאז אם היתה רוצה להכחיש את העד היתה צריכה לישבע להכחיש את העד מ"מ אינה שבועת התורה רק שבועת המשנה כדאמרינן בכתובות דף פ"ז ע"ב ע"א מעידה שהיא פרועה סבר רמי למימר שבועת התורה אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו'. ומה שאיננה שבועת התורה לא אמרינן בה משואיל"מ כאשר ביארתי בחיבורי נ"ב חלק אה"ע סי' ל"ג יעו"ש:
ואמנם שם בסי' ל"ה ביארתי דאף דאין אומרים בשבועת המשנה משואיל"מ מ"מ אמרינן משואיל"מ אינו נוטל וא"כ בנדון דידן אם היתה מכחשת העד היתה נשבעת ונוטלת הכתובה ועכשיו שמודית אלא שאומרת טהורה אני ולא מחמת עיבור היה הבטן עב הוי ליה משואיל"מ ואינה נוטלת. ובאמת הך סיבה שנתנה מחמת עצירת הוסת אינה טענה רעועה כי אפשר שכיח הדבר בנשים ואם היתה טוענת כך בתחלה בבואה לפני הב"ד לא היה אצלי שום חשש עליה אבל כיון שבתחלה אמרה לפני הב"ד שבטנה היה עב מחמת שהיא בעלת בשר ומה שאחר ליל שבת שוב היתה דקת בשר היה מחמת צער שהיה לה נעשה רזה זו טענה גרועה מאד שבשני ימים יפול כל בשרה ודאי ראויה היא לכך שיפול בשרה כדכתיב לצבות בטן ולנפיל ירך. באופן שזו טענה גרועה והיתה מפסדת כתובתה. ומה שחזרה וטענה שהיה סיבת גידול הבטן מחמת עצירת הוסת ובליל שבת הזה בא האורח ויצאו דמיה ונעשית כבראשונה לא מהני לחזור מדבריה הראשונים ובפרט שזה היה אחר שמנה ימים חזרה ובאה בטענה זו ועיין בח"מ סימן פ'. מ"מ כ"ז לענין הפסד הכתובה שע"ז נתחייבה שבועה אם היתה מכחשת העד אמרי' משואיל"מ אינו נוטל אבל לאסרה על בעלה שע"ז אף אם היתה מכחשת העד לא היתה צריכה שבועה אולי גם עתה שהודית אלא שאומרת טהורה אני נאמנת במיגו. ותדע שהרי בנסכא דר"א אף דאמרינן משואיל"מ מ"מ אינו נפסל בזה לעדות להחזיקו כגזלן וכן כשר הוא לשבועה רק לשבועה זו שוינן ליה כגזלן וכן אמרו שם בגמרא ה"ל כגזלן הרי שלא אמרו ה"ל גזלן אלא כגזלן וכן פירש"י שם ה"ל האי גברא אצל שבועה זו כגזלן לכל השבועות יע"ש, הרי דרק לשבועה זו ולא לשאר שבועות. ויש לחלק בין זה לנדון דידן ויש בזה אריכת דברים, ואולי גם בשני עדים המעידים שחטף והוא אומר דידי חטפי אף שודאי מחוייב לשלם מ"מ אולי לענין לפסלו לעדות מהני טענתו ששלו חטף ואינו נפסל לעדות. ועוד יש לחלק בכמה אופנים. מ"מ גם מסברא נלע"ד שאף דהפסידה כתובתה מ"מ לא נאסרה על בעלה ובפרט בעובדא דידן שאין הבעל טוען נגד כתובתה אדרבה הוא אומר שאינו מאמין על אשתו שום דבר זנות ואם כן איך נימא שנאסרת משום שהוי מחוייבת שבועה וכו' והרי אפילו העיד עליה עד שזינתה והיא מודה לדבריו לא נאסרה דאמרינן עיניה נתנה באחר אפילו גם עד אחד מעיד שזינתה היכא דליכא רגלים לדבר, ועיין בסימן קט"ו בח"מ ס"ק כ"ו ובב"ש סעיף קטן כ"ט:
ובדבר הקול שהזכיר מעלתו ג"כ לדעתי לאו קלא הוא לפ"מ שכתב מעלתו שקול זה יצא מפי נכרי אחד שאמר שבליל שבת ההוא קראוהו להחדר שהיתה האשה ואמה ואחותה שמה להדליק את הנר ושמע קול ילד קטן ומתוך דברי הנכרי הזה יצא הקול ותעבור הרנה במחנה למחרתו ביום השבת שזו ילדה בלילה וכיון שקול זה בא מתוך דברי מי שאין בדבריו ממש גם הקול אין בו ממש. ולכן נלע"ד אף שלפי תוכן הענין האשה הזאת נטמאה אבל עם כ"ז אין כאן עדות שיהיה יכולת ביד הב"ד לאסרה על בעלה ולכוף את הבעל לגרשה וראוי להוכיח את הבעל שיגרשנה ויחוס על זרעו שיוליד ממנה, אולם בבוא המטהר לטהר את הכהנים בני לוי יבדילם לרעה ולא יזכה לבן מגיש מנחה, ואם יאטים אזנו משמוע ויאמר כי אינו מאמין על אשתו שזינתה וטהורה היא בעיניו אין לנו יכולת למחות בידו ולא לפסול הבנים שיוליד ויהיו בחזקתן עד בא הכהן לאורים. והנלע"ד כתבתי. דברי נד"ז הד"ש: