נודע ביהודה (קמא)/חושן משפט/כז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כז
[עריכה]וזאת שנית מחתני הרב הנ"ל
חד חד נהיר. לעומקא דדינא, כל מלתא דמבעיא לן מיניה קא שיילינן. וכל ספיקא לקמיה שדינן, ינהר לן עיינין בגמרא וסברא טובה אשמעינן. יפיש חיי אריכין ורבו ויקר שגיא ומסגי אנן ברוכי קא מברכינן. ה"ה כבוד אדמ"ו חותני ידיד ה' פאר דורנו מחמד עינינו, הרב המאור הגדול הגאון ומפורסם חריף ובקי חסיד ועניו נ"י פ"ה ע"ה כבוד ק"ש מו"ה יחזקאל סג"ל לנדא אב"ד דק"ק פראג יע"א:
מכתבו קודש מיום כ"א אייר העבר הגיע לידי על נכון והיה לשמחת לבבי ולקורת רוח בקרבי משלומו הטוב ושלום תורתו וביותר להשתעשע בדבריו הנעימים ואם לא זכיתי להיות במראה אליו אתודע מן החונים סביב למשכן כבודו ולהתראות פניו קודש לפעמים בשנה ולשמוע תורה מפיו אשר לזה נכסף נכספנו מעת הפרדנו מתחת כנפיו. עתה העיר קנו קן קולמוסו ושמח שמחני בתבונות כפיו, פריו יתן ישא ענפיו, כבוד הוד תורתו מלא רוחב ארץ וכל אגפיו:
והנה בדבר המשפט אשר כתבתי לכבוד אדוני מחמת שהם יתומים קטנים היה קשה בעיני לפשר הדבר ועם כל זה מחמת שלא יכלתי להמשיך הדבר עד יבואו דברי קדשו ראינו לעשות פשר הדבר שהאלמנה אם היתומים ויתרה מדמי כתובתה לבעה"ש מרצונה ובשביל זה לא הייתי נבהל להשיב ולכתוב לכבוד אדוני פעם אחר פעם היות אין הדבר נחוץ כי זה כבר שהיה הפשר. ומחמת דבר המשפט איך דעתי נוטה לא מלאני לבי לכתוב לכבוד אדוני כי לא לאיש כמוני אענה לבחון דברי ולבוא פעם כמודה פעם כעוזב כי מה אני ומה דברי לבוא בבחירה והסכמה או בסתירה והשגה להיות לעזר או לנגד לדברי אדוני כערך הנמלה לפני הפיל וכננס לפני ענק. אך עכ"ז תורה היא וללמוד אני צריך ומטיבותיה קאמינא וענותו תרבני במקום גדולתו ועוצם חכמתו ואדון לפני אדוני מה שנראה לפענ"ד. ואינני כמשיב על דבריו ח"ו רק כתלמיד הרוצה לירד ולעמוד על דעת רבו. ועל אדני האמת יעמידני, יתמך לבי דבריו ויורני:
והנה מ"ש כבוד אדוני וז"ל דהרי טעמא דרב המנונא וכו' פירש רשב"ם כיון דבקנין אחד שיתף לשניהם לא היה דעתו להקנות לזה בלא זה וכו' אבל עביד דאתי וכו' אבל במקנה רכושו שיש לו והקנה כל מה שיהיה לו בשעת מותו וכו' דהרי אף אם היה מועיל קנין לדבר שלב"ל מ"מ אטו ידע בודאי שיתוספו לו נכסים אח"כ אולי לא ירויח כלום או ימות לשעתו וא"כ אפילו לדעתו שיש לזה קנין מ"מ אינו ודאי אצלו שיבאו וא"כ בודאי לא קפיד לתלות זה בזה, עד כאן דברי הרב כבוד אדוני נ"י: והנה נמרצו אמרי יושר ודברי טעם וסברא הם אמנם לפענ"ד יש לדון בזה שהמקנה הקפיד דליחול הקנין אכולא מלתא ולא שיחול הקנין בצד זולת צד דהיינו שרוצה שיתקיימו דבריו שאם לא יתוספו נכסים יטול חלק בנכסים שיש לו עכשיו ואם יתוספו יטול ג"כ בנכסים הנוספים על אופן זה הקנה על הספק וקפיד אקיומא דכולא מלתא ולא שיהיה בקיום מקצת וביטול מקצת. והראשונים ז"ל דנקטו לשון להקנות לזה בלא זה היינו גבי קני את וחמור ואין הכי נמי בעובדא דשטרא דידן קפיד על קיום דבר בדבר ולשון הפוסקים ז"ל מיגו דלא חל ורוצה בקיומו של כל הקנין על כל הדברים הספק:
וכדמות ראיה יש להביא ממה שכתב הנימוקי יוסף ז"ל וכ"כ בשם ר"מ גאון ז"ל בפ' יש נוחלין אהא דאמרינן בנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מכאן כתב וז"ל ואין להקשות כיון שנותן לה כפי הבנים שיולדו הוי ליה כחמור דאמרינן בפ' מי שמת דלא קנה דשאני הכא שמקנה להם בדין מכח ירושה וכו' עכ"ל ע"ש. והרי גם התם איכא למימר אטו מי ידע שיוליד עוד בנים זכרים ואפ"ה אי לאו שהבנים נוטלים בתורת ירושה הוי ליה קני כחמור ודומיא דהכי לרב המנונא בקני את וחמור אף בדבר דלא עביד דאתי לא קנה כלום:
ואין לומר דשאני התם דעל כרחיה אקשינהו להדדי שאמר תטול כאחד מן הבנים בהדיא אבל בקני את וחמור לא הוי רק מחמת גילוי דעת שאין דעתו להקנות לזה בלא זה וא"כ היכא דחזינן שאין דעתו כן דוקא כגון בעובדא דשטרא דידן קני מיהת דבר שמועיל קנין. יש להשיב הרי איכא מ"ד בגמרא דף קמ"ב ע"ב דאית חולק לטליא במקום בניא והיינו כאחד מהבנים אלו קני וכמ"ש הרשב"ם ז"ל רק דבגמרא מסקינן דאין הלכה כאותו מ"ד דהוי קני כחמור משום שנתלית המתנה במתנת הבנים כמ"ש שם רשב"ם ז"ל יעו"ש, וא"כ קשה מה מדמה הנ"י ז"ל הך דתטול כאחד מן הבנים לההיא עובדא דאמר כחד מברא דבשלמא התם הוי קני כחמור ממש שהרי כל עיקר המתנה של טליא נתלה במתנת הבנים ואם לא תלד האשה בנים זכרים גם לההוא טליא לא יהיה חלק ונחלה במתנה זאת א"כ תלה המקנה בפירוש מתנת הטליא רק במתנת הבנים. אבל גבי תטול כאחד מן הבנים שיהיו בשעת מיתה בודאי לא תלה המתנה במתנת הבנים שיהיה לאחר המתנה דוקא שהרי אם לא יוליד עוד בנים זכרים אעפ"כ תטול כאחד מן הבנים שישנן בעולם עתה וא"כ לסימנא בעלמא אמר כאחד מן הבנים שיהיו בשעת מיתה דהיינו שתתמעט מתנתה בשביל הבנים אשר יולדו לו עוד מבחיים עד יום מותו וא"כ יש ספק בכוונתו שתטול כאחד מהבנים גם שיולדו אלו קנו הבנים או דנימא שהיה דעתו שתקנה כאחד מן הבנים שכבר נולדו רק שהמתנה תתמעט מחמת חלק הבנים העתידים להולד אבל לא שתלה מתנתה במתנתם שהרי חזינן דלא תלה בדוקא במתנת הבנים העתידין להולד וא"כ איך מדמה הנ"י דין דתטול וכו' לעובדא דטליא:
אלא ודאי כיון דפתיך ביה קנין גרוע קני כחמור אנן ניקום ונפרש דעת המקנה שיהא יד הקונה על התחתונה דהיינו שהיה דעתו תטול כאחד מן הבנים שיהיו בשעת מיתה דהיינו אם לא יתוספו בנים זכרים תטול כאחד מן הבנים שיש לו עכשיו ואם יתוספו בנים זכרים תטול כאחד מן הכלל בין אותן שהיו בעולם בשעת מתנה ובין שלא היו בשעת המתנה תהיה ידה כיד אחד מהם דוקא וא"כ הוי בחד צד קני כחמור דהיינו שאם יהיו לו עוד בנים זכרים ודומיא דהכי לרב המנונא בקני את וחמור כיון דבחד צד איכא קני את וחמור מיגרע כח הקנין ולא קני כלום כי על אופן זה וספק זה הקנה בדוקא:
וממה שחילקו הפוסקים ז"ל בין מטבע דבר קנין הוא ובין דשלב"ל דלאו בר קנין הוא נראה דלאו בקפידא תליא מלתא מחמת שתלאן זה בזה שלא להקנות זה בלא זה רק מחמת שהקנין הגרוע המעורב בקנין זה שדי תיכלא בכוליה ומבטל כל הקנין ונגרע כחו גם הוא מחמת הדבר שאינו בר קנין:
ומה שהביא כבוד אדוני ראיה מהתוספתא שהביא בעה"ת נראה לענ"ד לדון לפני אדוני דיש לדחות דתנא דתוספתא לא נחית להכי ולא עסיק בדין את וחמור רק בדין דבר שלא בא לעולם ואטו נקיט תנא לישנא דשטרא ואפשר דמיירי בגוונא דמוכח להדיא בלישנא דשטרא שלא תלאן זה בזה וכל חד לחודיה קאי ותנא מיירי רק מאותן נכסים שיקנה:
ומ"ש כבוד אדוני וז"ל אבל בשטרי פסיקתא רצון שניהם בעינן וע"ד כן הוא נושא בתו על פסיקת מה שנתחייב לו וחז"ל תיקנו שנקנו באמירה ומי משגח ביה אם רצונו שיהיה זה קנין או לא כיון שהבטיחו בכך והקונה ודאי מתכוון לקנות בכל צדדי קנין הן באמירה והן בקנין עכ"ל מעכ"ת אדוני. והנה שותא דמרן לא ידענא דאטו תקנת חכמים היא דנקנה באמירה אומד חכמים הוא שחכמינו אמדו דעתו מחמת דמתחתני אהדדי גמר ומקנה באמירה בעלמא כקנין דעלמא וכמו שמבואר בלשון רש"י ז"ל בפ"ק דקידושין ובלשון הפוסקים ז"ל וא"כ כיון דחזינן דלא ניחא ליה להקנות באמירה כיון דגלי גלי. גם חזינן דלא קני דבר שלא ב"ל מוכח דרק בדעתו תליא מלתא שהוא מקנה באמירה לא מתקנת חכמים:
ומ"ש כבוד אדוני שזה לא הוי גלוי דעת שחששו אולי יהיה איזה עכוב ויהיה איזה הפסק דבר אחר קודם החופה עד כאן תורף דברי כבוד אדוני. וראוים הדברים למי שאמרם אבל סברא זו איתא בתשובת הריב"ש סי' שמ"ה שכתב שם בנדון שלו יעו"ש ומאחר שהריב"ש ז"ל כתב כן על כרחנו לומר שאין אומרים שבשביל זה הקנה בסודר מחמת דאגת עכוב והפסק דאילו היה רוצה להקנות באמירה היה לו להקנות באמירה בעת שברור לו שיהיה מיד הקידושין בלי ספק גם אפשר כיון שעשה מעשה הקנין מאיזה טעם שעשה עקר דעתו לגמרי מקנין אמירה ורק דעתו אסודר כיון שאין לאחד יפוי כח מחבירו:
גם מתשובת הריב"ש הנ"ל מוכח דמה דאמר גלי דעתיה דלא ניחא ליה למיקני היינו בודאי ולא ספק כמו גבי נפל לו עליה וכו' שמוציאין אותה הימנו שמביא הריב"ש שם יעו"ש. גם מ"ש כבוד אדוני שהקנין עשה משום יפוי כח כי סבור בדעתו שבשביל זה יקנה ג"כ דשלב"ל עד כאן תורף דברי אדוני, לא ידענא שהרי גם באמירה יוכל לעשות כן ולכלול כל הנכסים בדבור אחד:
מה גם הרי כתבתי לו בראשונה שאף האמירה בשטרא דידן היתה דרך כלל שכולל כל הנכסים יחד כמבואר בלשון השטר וא"כ גם מחמת אמירה דשטרא פסיקתא לא קני כמו גבי קנין דעלמא בקני את וחמור דודאי אף באמירה הדין כן שהרי תרומה הוי כדברים הנקנים באמירה דמייתי רב ששת ראיה מינה בגמרא:
גם הלא כתבתי שלדברי רבינו ר"י ן' מיגאש והרמב"ם והרמ"ה ז"ל לא מהני בבריא ובקנין לשון תטול ומכ"ש דלא מהני הלשון שבשטר זה יתנו בני וכו' וגם כתבתי דאולי אף להרמב"ן וסייעתיה בלשון יתנו בני לא מהני וא"כ אף באמירה דפסיקתא לא מהני לשון זה שהרי שכיב מרע דבריו ככתובין וכמסורין לא מהני לשון להבא רק מחמת שאין דעתו מיושבת לדבר בלשון מתנה כמבואר בסמ"ע בסי' רי"ג יעו"ש:
ומ"ש עוד כבוד אדוני וז"ל, ואני אומר ולטעמך לדברי הר"ש הלוי מי ניחא והלא מודה הר"ש אם לא אמר אני מתחייב ליתן אלא אומר אני מתחייב בכך וכך שחל החיוב וא"כ אכתי מה הוצרך איסור וכו' היה לו לומר לפני עדים אני מתחייב לרב מרי כך וכך כמו שהיה ביד רבא עכ"ל מע"כ אדוני. והנה תשובת ר"ש הלוי אין בידי רק כפי שראיתי מועתקת בס' כה"ג בקיצור אבל מוכח מתוכה שכוונת ר"ש הלוי ז"ל בעל התשובה ההיא היינו או שאומר מודה אני לך שאני חייב לך דזה ודאי הוי הודאה ממש שחייב לו כבר ובין כך שאומר לעדים הוו עלי עדים שאני מתחייב היינו אף שהעדים יודעים שאינו חייב לו כבר רק שהוא מחייב עצמו עתה בלשון הודאה:
ומ"ש כבוד אדוני וז"ל א"נ כיון שאין מטבע נקנה א"כ אף אם היה מתחייב ליתן לרב מרי וכו' מ"מ אין גוף הממון של רב מרי ויש יכולת ביד איסור ליתן תריסר אלפי זוזי לרב מרי ממקום אחר וכו' ולפ"ז אחר מיתת איסור לא היה רב מרי יכול לגבות מיד רבא כ"א בשבועה וכו' עכ"ל. ואני לא אבין הדברים כיון שחייב את עצמו ליתן אותן המעות עצמם שביד רבא אין כח ביד איסור לתת ממון אחר ליד רב מרי כי כן חייב את נפשו. גם לדעתי אילו נאנסו או נאבדו המעות אין איסור חייב באחריותן כי לא חייב את נפשו רק ליתן אותן המעות ולא גרע מאפותיקי מפורש ואפשר עדיפא מינה כי איו עליו שום חיוב בעולם רק ליתן אותן המעות:
וגם מ"ש כבוד אדוני כיון שאין גוף הממון נקנה לרב מרי ולא היה לרב מרי רק חוב על איסור הנה על כל הזוכים בנכסי איסור על כולם חל החיוב תשלומין וכו' עכ"ל, ג"כ לא אבין שאין החיוב רק ליתן לו אותן המעות וכפי שחייב איסור את נפשו וא"כ אחר מיתת איסור יגבה רב מרי המעות מרבא ולא מזולתו ממקום אחר ובלא שבועה:
ומ"ש כבוד אדוני על דברי הרמב"ן ז"ל דמיירי שחייב את נפשו ומה שכתב דאם קבל אחריות היינו דאם מכר את השדה לאיש אחר יוציא הקונה מן הלוקח. לא הבינותי איך יסבלו דברי הרמב"ן ז"ל פירוש זה, חדא דעד כאן לא שמעינן בכל חיובי דעלמא גביית משעבדי ובני חרי ולמה השמיענו כזאת הרמב"ן ז"ל בדין זה באה חייב את נפשו לדבר שלא בא לעולם. ועוד דלענ"ד במכר דבר שלב"ל וחייב מחמת שחייב את נפשו בכך הוי ג"כ אחריות טעות סופר וגם דאקנה הוי ט"ס להפוסקים בח"מ סי' קי"ב בהג"ה. ואף לדעת הפוסקים שם שאחריות דאקנה לאו ט"ס הוא ע"ש היינו משום שאין דעתו על הנכסים שאינן עתה לפניו יעו"ש בסמ"ע ובש"ך ז"ל. והנה בנדון זה שחייב עצמו ליתן לו הנכסים שיקנה וא"כ בודאי שהאחריות על הנכסים ההם דאין לומר בזה שאין דעתו על הנכסים ההם שכל עיקר החיוב על הנכסים ההם ואם לא יקנה נכסים אין כאן חיוב כלל, כן נראה לפי עניות דעתי. ועוד יבינני אדוני לפי פירושו מה זה שכתב הרמב"ן חייב להעמידה בידו והרי בלא"ה חייב להעמידה בידו. גם מה שכתב הרמב"ן ז"ל ואם לאו גובה מהם מדין אחריות איך יסבלו הדברים פירוש של מעכ"ת:
ומה שתמה אדוני על מה שכתבתי בראשונה על דברי הרמב"ן ז"ל איך לא פקחתי עיני על מ"ש הרמב"ן ז"ל שאינו גובה ממשעבדי, לא נעלמה ממני דברי הרמב"ן ז"ל סיום דברי אותו המאמר שעסקנו בו אבל בשביל זה כתבתי שאין לפני ס' התרומות בשביל חסרון הבנה בסוף דברי הרמב"ן אלו כי לכל הפרושים קשה לי מדוע אם מכר אותה השדה לא יוציא הקונה מהלוקח הרי הטעם דדבר שאינו קצוב אינו גובה ממשעבדי הוא מפני שאין הלקוחות יודעים להזהר וכמו שמבואר בדברי רש"י ז"ל ובפוסקים וא"כ בדבר זה שחייב את עצמו ליתן לו כל מה שיקנה לכאורה לא שייך בזה לומר שאין גובה מן המשועבדים דבשלמא אם החוב הוא דבר שאינו קצוב והשעבוד על הנכסים שייך שפיר לומר שאין גובה ממשועבדיה כיון שהחוב אין לו קצבה ואין הלוקח יודע ליזהר אבל כאן יזהרו הלקוחות שלא יקחו כל קרקעותיו שיקנה כי מחוייב לתתם להקונה משא"כ בשאר דברים בדבר שאינו קצוב היינו שעכשיו אין ידוע לנו קצבת החוב ולבסוף יהיה ידוע:
ומ"ש כבוד אדוני מחמת שהעדים העידו בע"פ שהיה ע"ס אלף ת"ק זהובים וכתב כבוד אדוני שאין כאן הכחשה מפני שיש לומר שהיה קנין בשני פעמים זה תורף דברי אדוני. והנה ידוע שכל השטרות כאלו איך כותבין בשעת הקנין כי זמן החופה והנשואין אז וא"כ כיון שאף העדים שבע"פ אומרים שהם ראו הקנין אבל גוף הקנין היה בפני החזן והשמש עדי השטר והרי חזינן שכתבו אחר הנישואין שטר כזה א"כ בודאי אף אם היו ב"פ קנין סודר בודאי היה זה קנין האחרון המבואר בשטר המבטל את הראשון וא"כ אחר אחרון אזלינן וכיון שבארנו שאין הקנין מועיל א"כ השטר בטל לגמרי:
ועוד דבכל דבר שאנו יכולין להשוות העדים שלא יכחישו אלו את אלו צריכין אנו להשוותם בכל יכלתנו וא"כ אף אם הם אומרים שהיה קנין ע"ס אלף ת"ק זהובים מי יאמר שהיה ע"פ דת ודין שגם העדים שהעידו בע"פ לא יעידו איך היה לשון הקנין וא"כ נאמר ג"כ שהיה לשון הקנין בע"פ כלשון השטר שהברירה ביד בניו או יתנו לו סך אלף ת"ק זהו' או שיתנו לו חלק זכר וכיון שלדעת ר"י מיגאש ז"ל והרמב"ם ז"ל והרמ"ה ז"ל לא מהני בבריא כמו שכתבתי בראשונה א"כ נרפה גם כח הקנין ואין כח ביד בעה"ש להוציא בשטר זה ובעדים אלו. וא"כ גם מה שכתב אדוני מחמת שכתב בשטר וכתנאי וכו' משמע מלשון השטר שיש בו שום תנאי יש לומר שהיה בו תנאי שיתנו לו בניו איזה סך או חלק זכר אבל ג"כ בלשון גרוע כמו הלשון שבשטר. מכל הנ"ל נראה לענ"ד שאין כח ביד בעה"ש להוציא בשטר ובעדים הללו, ולכבוד אדוני אשר לו המשפט יודיעני ויבינני ויורני דעתו הרמה, ומחמת נחיצת כו':