נודע ביהודה (קמא)/חושן משפט/יח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יח
[עריכה]תשובה שלום לכבוד אהובי האלוף התורני הרבני המופלא מוהר"ר יודא אויש נ"י:
אשר שאל מעלתו ע"ד אשה שמת בעלה והיא לא היתה בעיר עם בעלה איזה שבועות קודם מותו כי נסע ממנה בעודו בריא אולם ונסע לעירו ואחר כמה שבועות חלה ומת. ואח"כ מתה האשה ויש לה כתובה סך רב כי הכניסה סך רב והאשה מתה קודם שנשבעה על כתובתה. אם שייך בזה דין יורשים מן היורשים דהיינו מת לוה בחיי המלוה שאין אדם מוריש לבניו ממון שאינו יכול לגבותו אלא בשבועה וכמבואר בח"מ סי' ק"ח ובאה"ע סי' צ"ו:
הנה בגוף שבועת האלמנה שהיא שבועת המשנה שהאלמנה מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה נתקשו הקדמונים שהרי חוב הכתובה אין זמנו לגבות עד מותו ובמת תוך הזמן גובה בלא שבועה אפי' מיתמי כמבואר במס' ב"ב דף ה' ע"ב. והתוס' תירצו שם במס' ב"ב ובגיטין דף ל"ד ע"ב בד"ה אין האלמנה כו' דאלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנה. וריצב"א תירץ הביאו הרא"ש שם במס' ב"ב דלא חיישינן לצררי כ"א בשעת מותו רגיל להתפיס צררי כי אינו רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ובתוס' פ' מי שמת דף קנ"ח בד"ה וב"ה כתבו עוד חשש דחיישינן שמא תפסה היא בעצמה הנה חששא זו דתפסה היינו סמוך למיתה דבעודו בריא כשם שאינו מתפיס צררי כך אינו מניח אותה לתפוס וכן משמע בב"ש סי' צ"ו ס"ק א' שכתב וז"ל אלא דיש חשש שמא לקחה בעצמה צררי קודם מיתתו כו', והרי החשש הוא שמא לקחה קודם מיתתו אבל קודם לזה אין חשש. והנה לפי תירוץ הריצב"א א"כ במת פתאום לא חיישינן לצררי וכמבואר ברא"ש שם ובתוס' בפ' מי שמת שם ועיין באה"ע סי' צ"ו ובב"ש ס"ק א' שהאריך בזה דבנכסים שהכניסה לבעלה ליכא חשש במת פתאום בין לתירוץ התוס' דכתובה מפני שהוא תנאי ב"ד ובין לתירוץ הריצב"א כיון דכאן ישנם שניהם למעליותא וכו' דבנכסים שהכניסה ליכא תנאי ב"ד וגם מת פתאום לא התפיס קודם מותו רק דכתב הב"ש דלחשש דשמא תפסה בעצמה לא מועיל מת פתאום. וכיון שכתבתי דגם לחשש שמא תפסה בעצמה ליכא חשש רק קודם מותו ואם כן אם לא היתה אצלו במותו ליכא חשש זה:
והנה גם בחשש שמא התפיס לה צררי ליכא חשש רק שמא התפיס לה לידה ממש אבל ל"ח שמסר ליד אחר לטובתה שהרי במס' כתובות דף ק"ז ע"א במי שהלך למדה"י דקאמר שמואל אין פוסקין מזונות לאשתו מ"ט רב זביד אמר אימא צררי אתפסה ר"פ אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי בינייהו גדולה ולא ספקה א"נ קטנה וספקה והיינו דלצררי ליכא למיחש בקטנה שהתפיסה צררי שאין אדם מתפיס צררי לקטנה ואי ס"ד דחיישינן שמא מסר ביד אחרים לטובתה גם בקטנה ניחוש לצררי אלא על כרחך דהיכא שאינו יכול למסור לידה ממש צררי לא חיישינן שהתפיס ביד אחר. ולפ"ז באשה שלא היתה אצל בעלה כשחלה החולי אשר מת בו אפי' לא מת פתאום ליכא חשש צררי כלל בנכסים שהכניסה ולא חיישינן לא לשמא התפיס הבעל לידה וגם לא שמא תפסה מעצמה וכו' וא"כ ליכא עליה חיוב שבועה כלל בחייה ושפיר יורשיה יורשים כתובתה. אמנם כתוס' פרק מי שמת דף קל"ח ד"ה וב"ה כו' שכתבו בשם הר"ש דבנפל הבית עליו ועל אשתו לא שייך אין אדם מוריש שבועה כו' משום דמת פתאום לא חיישינן דאתפסה צררי וכתבו אח"כ ואין נראה לר"י כי למה לא ניחוש שתפסה היא מחיים כו' וא"כ לר"י חיישינן שתפסה אף שלא בשעת מיתה שהרי שם מתו גם שניהם פתאום וא"כ לר"י גם כאן יש לחוש שמא תפסה כבר. ואמנם נראה לפענ"ד הא דחייש ר"י שמא תפסה מכלל דלשמא התפיסה מודה להר"ש דלא חיישינן רק לשמא התפיסה בשעת מותו וא"כ שוב בודאי לשמא תפסה היא ג"כ ליכא למיחש שתפסה ברצונו ולמיחש שתפסה בלי ידיעתו כלל אחזוקי בגנבי לא מחזקינן להטיל עצם השבועה בשביל זה רק חשש שמא תפסה בע"כ וא"כ י"ל דבשלמא אם הוא מתפיס ברצונו א"כ האמינה ולכך אינו מצוה בשעת מותו ועיין ברא"ש בריש ב"ב דף ה' שכתב לחלק בין גובה החוב מיתומים דלא בעי שבועה תוך זמנה ובין גובה מלקוחות דבעי שבועה משום דגבי יתומים יש סברא שאם התפיס צררי היה מצוה קודם מותו ומודיע שהתפיס צררי. וסברא כעין זו אני אומר אף דגבי כתובה חיישינן לצררי ולא אמרינן שהיה מפקיד קודם מותו משום דאמרינן שהוא מאמין לה אבל בתופסת בע"כ א"כ הוא לא האמינה ולמה לא צוה קודם מותו. אך י"ל דר"י שם בתוס' גבי מת פתאום חייש להא שמא תפסה כבר בע"כ ומשום שמת פתאום לא הי' יכול לעשות צוואה אבל במת מתוך חולי מודה ר"י דליכא חשש שמא תפסה בזרוע דא"כ היה מצוה וליכא חשש רק שמא התפיסה מדעתו וזה אינו רגיל רק בשעת מיתה וא"כ תמיד איכא חשש צררי, אם מת פתאום יש חשש שמא תפסה כבר זמן רב בע"כ ובמת כדרכו חיישינן שמא התפיסה או תפסה בעצמה בשעת מיתה. וא"כ היכא שמת והיא לא היתה בעירו בשעת חליו כלל ולא קודם לזה איזה זמן ואם מת מתוך חליו והיה בו דעת לצוות אל ביתו ולא הזכיר משום צררי ואז ליכא חשש צררי כלל דשמא תפסה בלא רצונו ליכא למיחש שא"כ היה מצוה בשעת מותו ולתפיסה בשעת מיתה ליכא חשש שהרי לא היתה שם. כן נראה לענ"ד, וכבר ידוע שהפוסקים ג"כ מצאו עילות לדחות דין היורשים מן היורשים בכתובה אף באיזה סברא קלה:
ועוד נראה לפענ"ד בכתובות הנעשים פה שכתבו בהם נאמנות מפורש בלא"ה לא שייך דין זה דיורשים מן היורשים וכמבואר בח"מ סי' ק"ח סעיף י"ג ואף שמבואר שם דזה דוקא בהאמינו עליו ועל ב"כ אבל בנוסח כתובות שבכאן כמדומה שאין כותבין רק נאמנות סתם וא"כ הלא מבואר באה"ע סימן צ"ח סעיף ג' שאם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו' יורשיו משביעין אותה. ונראה לענ"ד דבר חדש דזה כשנותן לה כתב בפ"ע על הנאמנות אז אמרינן שלא היה מאמינה רק על עצמו ולא על יורשיו היכא שלא פירש בהדיא שמאמין לה גם נגד היורשים אבל בתוספת כתובה שכתב בהו נאמנות וכיון שכתובה זו מפורש לפרוע שטר כתובה דין בחיי ובמותי גם הנאמנות הוא בחיי ובמותי והרי האמינה גם נגד יורשיו. ואין לומר דכיון שנהגו לכתוב נאמנות בלא המלכת בעלים לא מהני וכמבואר בח"מ סי' ע"א סעיף י"ד. אומר אני גם זה אינו מזיק, חדא דזה דוקא כשעדים אומרים בפירוש שכתב הנאמנות בלא המלכת בעלים וגם בזה מפקפק הש"ך שם בס"ק ל"א אבל בקהלתנו שהבעל בעצמו חותם בח"י ג"כ א"כ הרי נשתעבד בכל מה שכתוב בשטר הן נאמנות והן שאר פרטים וא"כ ודאי דמהני הנאמנות וכבר כתב הרשב"א שאפי' במקום דלא מהני הנאמנות עפ"י דין לפטור משבועה מ"מ עכ"פ מועיל דלא יפסידו היורשים מטעם אין אדם מוריש שבועה לבניו והביאו ב"י באה"ע סי' צ"ו גבי הא דאבא שאינו מועיל שום נאמנות נגד יורשיו כתב הרשב"א דאף שהרז"ה פוסק כאבא שאול מ"מ לענין דלא להוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו מודה הרז"ה דמהני דתרי קולי לא מקלינן בכתובה ע"ש. מכל הלין טעמי נ"ל ברור שיורשי הגבירה מרת רייק יורשים הנדן שלה וגם התוספת כתובה חוץ כתובה דאורייתא דבתולתא אינם יורשים דבזה איכא חשש צררי מטעם שהיא תקנת חכמים אבל לטעם השני מטעם נאמנות יורשים הכל גם כתובה דאורייתא נכלל אח"כ בשטר תוספת כתובה דמפורש בה נאמנות:
זולת זה על יתר הטעמים שהזכיר ר' שמואל ר' אבריש אף שלדעתי אין בטענת היורשים ממש מ"מ אין משיבין בד"מ על צד אחד רק בעסק הכתובה הנ"ל שדבר זה אינו תלוי בטענות ותביעות כתבתי מה שנלענ"ד. דברי אוהבו ד"ש: