נודע ביהודה (קמא)/אורח חיים/יח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יח
[עריכה]אחד עשה שליח למכור חמצו והשליח מכר החמץ לנכרי והחמץ היה סגור בתיבה. והתיבה עמדה בחדר סגור. והשליח מסר להנכרי הקונה מפתח של החדר. אבל המפתח של התיבה שבה החמץ לא מסר להקונה:
תשובה פראג ח' אייר תקל"ב לפ"ק: כ"ג למנין. יצליח בכל ענין. ויזכה לראות בבנין, הנקרא קנין. ה"ה כבוד אהובי ידידי חביבי הרב המאה"ג המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כבוד מוהר"ר אלעזר נר"ו:
מכתבו הגיעני. ולהיות שכעת אנא שאילנא להו לתלמידים הבאים יום יום ואלי יאספו כל העדרים לשמוע דברי חידודים מדי יום ביומו בשעת לימוד הלכה תוס'. לכן אחרתי ימים אחדים מלעיין בדבריו עד יום שבת ועיינת. ונראה פשוע שהוא מותר. ואני תמה שהוא נותן עינו ולבו לדברי קצת תשובות רבני בתראי. והנה דברי המשאת בנימין שמשמעות דבריו שאמירת כל חמירא אינו ביטול גמור, דברים תמוהים הם והלא זה הלשון נתקן על הביטול. אמנם מה שחילק שם בין אמירת כל חמירא ובין הפקירו ממש. לא שאמירת כל חמירא אינו מועיל כמו הפקר אלא כל חמירא אומר על כלל החמץ וכיון שידע שזה החמץ ברשותו ולא ביערו מסתמא דעתיה עליו אלא א"כ הפקיר חמץ זה ממש שהזכירו בפירוש. זהו כוונת המ"ב שם. וגם בזה אינני מסכים. ומה לנו לדברים שבלבו כיון שביטלו נתבטל. והרי חמץ בלא"ה אינו ברשותו והכתוב עשאו כאלו ברשותו ודי במה שודאי ברשותו אבל מה שביטל שוב לא עשאו הכתוב כאלו ברשותו. אבל מה שיש להסתפק הוא לקצת פוסקים שביטול וביעור שניהם מן התורה, זה לחמץ ידוע וזה לחמץ שאינו ידוע. והוא דעת הרמב"ם לחד נוסחא. ועיין בבית יוסף סי' תל"א. וא"כ זה חמץ ידוע ומה"ת לא מהני ביטול. אמנם כבר כתב הב"י שזה נגד כמה סוגיות בגמרא. ולא עוד אלא אפילו אם נסכים לדעה זו וגם אם נסכים לדברי המשאת בנימין שעכ"פ אמירת כל חמירא אינו מועיל לחמץ ידוע והוא מחזיקו ודעתו עליו. מ"מ בנדון דידן הבעה"ב היה סבור שנמכר כדין. ואף אם באמת לא היתה מכירה עפ"י הדין ממש מיהו אצל בעה"ב זה מקרי כבר חמץ זה חמץ שא"י ומועיל הביטול מה"ת. ואין לומר אדרבה כיון שהיה סובר שנמכר כדין לא ביטל כלל. זה אינו כיון שהנוסחא כל חמירא דאיכא ברשותי כו' ממילא כל חמץ שברשותו מתבטל בין ידוע לו ובין סובר שאינו ברשותו. כיון שבאמת הוא ברשותו הרי נכלל בכל חמירא וכיון שלא פרט שום פרט באמירת כל חמירא כי אם כלל הרי גם זה נכלל בכלל דבורו כיון שלא הוציאו בפירוש מן הכלל. אמנם כ"ז הוא לפלפל אם עבר על איסור בל יראה. אבל לענין איסור החמץ לאחר הפסח כבר נקטינן כדברי הטור בסי' תמ"ח שאפילו בטלו אסור בהנאה וכדברי ר' יוחנן בירושלמי משום חשש הערמה. וגם בזה שגו בעל שבות יעקב בספרו תורת השלמים בתשובה סי' ו' הוא והשואל. שהמה סבורים היו שחשש הערמה היינו שמערים עתה ומשקר ואומר שביטל ובאמת לא ביטל. ולכן פלפלו אם ביטל בפני עדים אם מהני. אבל אין זה כוונת הירושלמי. אבל הכוונה שהחכמים לא רצו להתיר אפילו אם ביטל לפי שלפעמים יערים. ולכך אפילו ודאי ביטל לא התירו. ולא רצו לתקן שלא יועיל הביטול כ"א ע"פ עדים כיון שאין בזה ידי חובת יציאת המכשול שהרי אכתי צריך לבער משום דלמא אתי למיכל ולמה ימציאו תיקון לעבריינים. ולכך הניחו כמות שהוא שעד אחד נאמן באיסורין במה שבידו. ואנו מאמינים לו שביטל אלא שאין הביטול מועיל משום דלפעמים ימצא מי שיערים. וגזרו בזה יותר מכל התורה שע"א נאמן אפילו על שלו ולא חששו להערמה. משום דכאן עכ"פ עשה שלא כהוגן ולא ביערו. ואעפ"כ היכא שהוא אנוס כגון בתפיסה כעובדא דתורת השלמים י"ל במילתא דלא שכיח לא גזרו. וצריך ישוב:
ואמנם הנלע"ד בעובדא דרום מעלתו שעשה שליח למכור והשליח מכר החדר והחמץ אלא שלא מסר להקונה רק מפתח של החדר אבל לא המפתח של התיבה שהחמץ בתוכו אין חשש כלל. וגוף דברי ט"ז שכתב שהיכא שלא מסר המפתח הוא הערמה ועובר בב"י המה דברים תמוהים. ומה בכך אפילו אם היה כוונתו להערמה. הגע בעצמך ישראל ימכור לישראל סחורות באופן המועיל בחליפין או בהקנאת מקום או במקום שכסף קונה ולא ימסור המפתח ויהיה בלב המוכר להערמה גמורה שמחשב בלבו לבטל המקח ואח"כ יבואו לדין וכי אנו משגיחין בהערמה דיליה הלא נקהה את שיניו בדין ונוציא המקח מידו בע"כ ונאמר שכבר זכה הקונה. ה"נ כבר זכה הקונה הנכרי ומה לנו בהערמת המוכר. וכיון שזכה הנכרי שוב אין כאן בל יראה. באופן שדברי הט"ז שכתב שעבר בב"י המה דברים שאינם נכונים. ואף אם נסכים עם הט"ז לאסור עכ"פ החמץ משום קנסא על שהערים. היינו אם הערים המוכר אבל כאן השליח הערים ומה לו להמוכר בהערמת השליח המוכר יאמר אנא לתקוני שדרתיך. בשלמא אם היתה המכירה תלויה בזה אז מה בכך שיאמר שלא שלחו לעוות מ"מ לא נעשה השליחות כלל ולא נמכר. אבל כיון שכבר כתבתי שהמכירה קיימת אז אף אם נודה במקצת להט"ז לאסור החמץ מ"מ כאן אומר לתקוני שדרתיך דהיינו למכור והרי נעשה השליחות ונמכר אבל לא לעוות להחזיק המפתח. וא"כ בעל החמץ לא עשה הערמה למקנסיה. ואם נאמר לקנוס להשליח על שהחזיק המפתח גם הא ליתא. הגע בעצמך אם אחד ילך בפסח ויקח בזרוע מפתח מיד נכרי מחמצו של הנכרי הכי בשביל זה נימא לאסור אחר כך החמץ של הנכרי הא ודאי ליתא. ומה שתמה בתורת השלמים על הירושלמי שהתיר בנפלה עליו מפולת דליכא הערמה והקשה בעל תורת השלמים גם במפולת ניחוש שלא ביטל ויאמר שביטל. והנה שגה בזה כי אין כוונת הירושלמי שבמפולת ודאי יבטל רק כוונת הירושלמי במפולת מאליו הוא כמבוער וא"צ ביטול מה"ת כלל. ולדעת רש"י ור"ן מיירי ביש עליו אפילו רק גובה ג' טפחים. ולדעת הסמ"ק מיירי הירושלמי בנפל עליו גל גדול. ועיין במג"א סימן תל"ג ס"ק ז'. וכל זה היה לנו לפלפל אם היה חמץ גמור. אבל בסולת שהחשש רק משוה רחיצת החטים יש כאן ספק שמא לא נתבקעו והוא ספק במלתא דרבנן שהרי אחר הפסח הוא רק קנסא. פשיטא שיש להקל בצירוף הביטול והמכירה כנ"ל. זולת זה מה שהקשה מעלתו על הר"ן שפסק בישראל שהפקיד אצל הנכרי אינו עובר בב"י מה"ת ואעפ"כ אחר הפסח אסור הואיל ועבר על תקנת חכמים שלא ביערו. והקשה מעלתו א"כ למה הוצרך הירושלמי לאסור חמץ שביטלו משום הערמה ותיפוק ליה שעבר על תקנת חכמים. נלע"ד דמשום שעבר על תקנת חכמים לא היו מתקנים תחלה לאסור בשביל כך. אבל בשביל חשש הערמה שלא יבטל ועבר על מצוה של תורה אסרו ותקנו שלא יועיל מה שיוציא מדי איסור תורה. אלא כל זמן שלא יקיים תקנת חכמים ישאר באיסורו. ולכך ממילא בהפקיד אצל נכרי אף דליכא הערמה מ"מ כיון שכבר תקנו שאם לא יקיים תקנת חכמים ישאר אסור גם זה חמץ המופקד אסור. משא"כ במפולת לא עבר על שום דבר שהרי א"צ ביעור. והערמה ג"כ ליכא שא"צ ביטול כלל: