נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/כו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כו[עריכה]
תשובה שלום לכבוד האלוף התורני מוהר"ר אייזק מ"צ דק"ק רעגנשבורג:
ע"ד שאלותיו יקבל בזה מה שנלע"ד. בדין אשת חמיו שהרי"ף והרמב"ם פסקו להיתר כגמרא דידן וכן פסק הרשב"א וכן דעת רוב הפוסקים אבל התוס' והרא"ש סמכו על דברי ירושלמי לאסור באשת חמיו ואף דהפשוט שדברי הבבלי עיקר מ"מ המציאו התוס' לחוש אולי אח"כ נגזר והירושלמי מיירי בדורות אחרונים אחר שכבר גזרו על אשת חמיו ותלמודא דידן נשנית הברייתא קודם שגזרו. ולפי שיש לענ"ד בזה חילוקי דברים אשר לא הרגישו בהם שום אחד מהפוסקים האחרונים כי כל חכמי אשכנז האחרונים כלם אוסרים הרש"ל ביש"ש והצ"צ ובית הלל וכן הביא הב"ש בשם תשובת מהרי"ל וב"ח וכן פשוט המנהג בכל אשכנז לאסור בלי שום חילוק בדבר וגם הראשונים התוס' והרא"ש אסרו במוחלט ולא עשו שום חילוק כלל. והנה אנכי תולעת ולא איש ומי אנכי לחלק חילוק מה שסתמו הראשונים ופן ירוצו גלגלתי. אבל לפי שאין כאן שום חשש איסור חמור מלאני לבי לעיין בדבר ולא לישא פנים בדבר והאמת יורה דרכו. וה' יורני בדרך האמת:
ומתחילה אני אומר גוף הדבר שכתבו התוס' ולומר דגמרא שלנו דברו בדורות הקדמונים והירושלמי היה אחרון בדורות האחרונים ואז כבר המציאו חומרא חדשה לאסור אשת חמיו. אני תמה שהרי האמורא האוסר באשת חמיו בירושלמי הוא ר' חנינא דכך אמר שם בירושלמי ר' זריקא בשם ר' חנינא אסורה מפני מראית עין אם תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה וכו' ור' חנינא מבית דינו של רבינו הקדוש היה ורבינו הקדוש בשעת מותו אמר חנינא בר חמא ישב בראש והיה חבירו של ר' חייא כדאמרינן בכתובות דף ק"ג ע"ב כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא וכו' והיה רבו של רב כדאמרי' בשלהי יומא רב שאני ועיין באורח חיים סי' תר"ז בט"ז ס"ק א' והרי בתלמוד שלנו ביבמות דף כ"א ע"א כי אתא ר"י בר שילא אמר כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו ואמר רבא וכללא הוא והרי חמותו ערוה אשת חמיו מותרת וכו'. הרי אמר רבא אשת חמיו מותרת ורבא כמה דורות אחר ר' חנינא היה וא"כ איך כתבו התוס' דהירושלמי דקאמר אשת חמיו אסורה היינו שנגזר בתר כן ותלמודא דידן מיירי קודם לזה, ונהפוך הוא:
ואין לומר דר"י בר שילא לתת כלל על השניות שהוזכרו בברייתא קאי וע"ז שפיר מקשה רבא מאשת חמיו המוזכר בברייתא להיתר ולסתור כלל של ר"י בר שילא בא. זה אינו שהתוס' שם בד"ה לא אסרו כתבו דהא דכל שבזכר ערוה בדורות האחרונים גזרו והקשו הם בעצמם וא"ת א"כ מאי פריך וכללא הוא חמותו ערוה וכו' ודלמא בהני נמי גזרו בתר הכי מהאי טעמא וי"ל דקים ליה בהני דשרו ע"ש. וא"כ כתבו הם בעצמם דאפילו בדורות האחרונים קים ליה בהני דשרי והרי רבא היה זמן רב אחר ר' חנינא וכן כתבו התו' שם בסוף הדיבור דשניות דמר בריה דרבינא בדורות אחרונים הוה ובכל אלה היתה אשת חמיו מותרת. ואפילו תימא דר' חנינא המוזכר בירושלמי לאו היינו סתם ר' חנינא אלא ר' חנינא בריה דר' אבהו המוזכר שם אח"כ בירושלמי גבי שני חורגים שגדלו בבית דקאמר התם בתר הכי בירושלמי אתא עובדא קמיה דר' חנינא בריה דר' אבהו וכו' אפ"ה היה קודם רבא דר' אבהו תלמיד דר' יוחנן היה. ועוד בלא"ה אי אפשר לומר שהיתה גזרת אחרונים שהרי קאמר התם בירושלמי אשת חמיו אסור מפני מראית עין אם תימר תורה הרי דוד וכו' ואי ס"ד שהיתה גזירה חדשה איך ס"ד לומר שהיא תורה וכיוצא בזה כתבו התוס' גבי שלקות של נכרים מדבעי בגמ' מנה"מ והיה סבר שהוא מן התורה מכלל שגזרת קדמונים היתה, וא"כ גם אשת חמיו שאמר בירושלמי אם תימר תורה ע"כ גזרה קדמונית היתה לפי דעת הירושלמי ובתלמוד שלנו בימי רבא עדיין היתה אשת חמיו פשוט להיתר. א"כ דברי התוס' שרצו לומר שהתלמוד אינו חולק על הירושלמי תמוהים וא"כ הדבר פשוט שהלכה כתלמוד בבלי ואשת חמיו מותרת. אמנם אין בכחי לדחות דברי התוס' והרא"ש אבל בכלל מה שיש בכחי להמציא חלוקים לא אמנע:
ואומר אני אף להירושלמי שאוסר אשת חמיו הרי מבואר טעמו בצדו מפני מראית עין והיינו שמיחלף בחמותו וגזרו על אשת חמיו משום חמותו, ומעתה אני אומר שע"כ לא אסר בירושלמי אלא בחיי אשתו שאז חמותו ממש היא ערוה גמורה בשריפה ולכן גזרו על אשת חמיו אבל אחר מיתת אשתו דקיי"ל כר"ע דחמותו לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה אז לא גזרו על אשת חמיו. ולא מבעיא לדעת הרמב"ן והרשב"א דחמותו לאחר מיתה אינה לא בשריפה וגם לא בכרת ובלאו רק באיסור בעלמא והיינו ארור שוכב עם חותנתו פשיטא דלא מצינו לגזור שניות כ"א בעריות אבל חמותו לאחר מיתה אינה ערוה אלא אפילו לדעת הרמב"ם בפ"ב מא"ב הלכה ח' והיא דעת התוס' ביבמות דף צ"ד ע"ב ד"ה מאיסורא דלא אימעט אלא משריפה אבל מלאו וכרת לא אימעט מ"מ נלע"ד דמותר אשת חמיו, וראיה ממה דאמרו ביבמות דף צ"ח ע"ב גבי גרים מתה אשתו מותר בחמותו ואיכא דתני אסור בחמותו. חדא כר' ישמעאל וחדא כר"ע מאן דאסר כר"י דאמר חמותו לאחר מיתה באיסורא קיימא וגבי גר גזרו ביה רבנן ומאן דשרי כר' עקיבא דאמר חמותו לאחר מיתה קליש ליה איסורא וגבי גר לא גזרו ביה רבנן וכתבו התוס' שם בד"ה קליש ליה איסורא תימא דמ"מ איכא כרת דלא מיעטה הכתוב אלא משריפה כדאמרינן לעיל וי"ל דמ"מ כיון דקליש ליה איסורא לא רצו חכמים לגזור בגרים לאחר מיתה כיון דאף מחיים שריא מן הדין. הרי דבגרים שג"כ האיסור מפני מראית עין דאתי לאחלופי בישראל כדמשמע התם כל הסוגיא ועיין שם בדף צ"ז ע"ב בריש הסוגיא ואפ"ה בחמותו לאחר מיתה לא חיישי לאחלופי כיון דאף מחיים עכ"פ שרי מן הדין. הכי נמי אני אומר להירושלמי דאסר באשת חמיו משום דאתי לאחלופי בחמותו לא אסר לאחר מיתה כיון דקליש ליה איסורא ואפילו בחיים שרי מן הדין שהרי אינה חמותו ממש רק אשת חמיו. ואם תשאל הרי בירושלמי שם חייש גם בשני חורגים והרי שם הטעם דאתי לאחלופי באחותו והרי אחותו ממש ג"כ אינה במיתה רק בכרת ואפ"ה גזור הרי שגם באיסור כרת גזרו והרי גם חמותו בכרת אפילו לאחר מיתה וגזרו. י"ל שאני אחותו שמתחילה עיקר איסור שלה הוא כרת ומה לי איסור כרת ומה לי איסור מיתה אבל חמותו לאחר מיתה שמתחלה היתה בשריפה ועכשיו מיעטה הכתוב משריפה לכרת לחוד קליש לה איסורא ואין לגזור בה אפילו מה שגזרו בשאר חייבי כריתות. תדע שהרי גזרו שם בגרים באחותו מן האם משום איחלופי אף שעיקר איסור אחותו בישראל ממש אינה במיתה רק בכרת ובחמותו לאחר מיתה לא גזרו כנ"ל. אי נמי שאני חמותו כיון דלא מיקרב לה עד דאיכא תרי קידושין לא החמירו בה כל כך וכדאמרינן בדף כ"א ע"ב לענין אשת חמיו. אלא דלפי זה גם הא שאמרו ביבמות דף כ"ב ע"א גבי סוגיא דשניות ורביעי שבחמיו ושבחמותו שניה גם כן נחלק בין בחיי אשתו ובין אחר מיתת אשתו. ודבר זה אי אפשר דאי אמרת אין הכי נמי אינה אסורה אלא בחיי אשתו א"כ ביבמות דף כ"ב ע"א דאמר ליה רבינא לרב אשי מ"ש למעלה דחשיב לאשתו ומ"ש למטה דלא קחשיב לאשתו. למעלה דאיסורא מכח אשתו אתי חשיב לה וכו' והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתי ולא קחשיב לה וכו'. ומעתה אם נימא דשניות דמחמת חמותו אינה אסורה אלא בחיי אשתו א"כ שפיר קחשיב לאשתו דאם אשתו איננה גם דור רביעי שלמעלה דידה הותר דקליש איסור חמותו משא"כ איסור שמחמת בן ובת אשתו שזו לא קליש איסורא גם אחר מיתת אשתו כלל לכך לא חשיב לאשתו:
בשלמא לדעת הרמב"ם בפ"ב מא"ב הלכה ח' שכל שש עריות שמחמת אשתו בין דורות שלמעלה דהיינו חמותו ואם חמותו ואם חמיו ובין דורות שלמטה דהיינו בת אשתו ובת בנה ובת בתה כלם שוים דדוקא בחיי אשתו הם בשריפה ולאחר מיתה קליש איסורא ואין שם שריפה א"כ שפיר הקשה בגמרא והרי בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו. אבל לדעת שאר המפרשים שהביא הרב המגיד שם שבדורות שלמטה מאשתו אין חילוק בין בחיי אשתו ובין אחר מותה אכתי הם בשריפה נסתר קושית הגמ'. אלא ודאי מוכח שגם בדור רביעי שבחמיו ושבחמותו אין חילוק ואפילו אחר מיתת אשתו היא שניה וצריך להבין מ"ש גבי גרים שחילקו בין חיי אשתו לאחר מותה ומ"ש גבי שניות שלא חילקו והלא אידי ואידי גזירה דרבנן היא. ונראה דבשלמא שניות אין הגזירה משום דמיחלפא ויטעו העולם אלא הגזירה משום איהו גופיה באותן עריות עצמן שהנך שניות להם שיאמר כיון שזו ג"כ קרובה ושריא ליה א"כ גם הערוה שריא ליה כי מה לי דור אחד קרוב או דור אחד רחוק ובהדיא אמרו ביבמות דף כ"א ע"א אי לאו שניות פגע בערוה גופה אבל בגר שנשא גיורת מה שאסרו שלא ישא אמה אין כאן חשש ערוה באותה אשה כלל רק הגזירה משום דמיחלפא בישראל ואתי למשרי חמותו בישראלית וכיון שהגזירה רק בשביל אחרת לא החמירו רק בחיי אשתו. ומעתה באשת חמיו שאוסר בירושלמי ג"כ רק משום מראית עין וכמפורש בירושלמי בהדיא שהאיסור הוא מפני מראית עין דבודאי הוא עצמו לא יטעה לדמות חמותו לאשת חמיו רק האיסור שהעולם יטעו על אשת חמיו ויסברו שזו חמותו ודומה ממש לגרים א"כ ג"כ לא גזרו רק בחיי אשתו אבל אחר מיתה דקליש איסורא לא גזרו. ואמנם לפי זה היה לנו מקום לומר שהבבלי והירושלמי לא פליגי והבבלי דקאמר ומותר באשת חמיו מיירי אחר מיתת אשתו והירושלמי דאוסר מיירי בחיי אשתו. אבל בחידושי הלכות אשר לי במסכת יבמות הוכחתי שהגמרא דילן מתיר אפילו בחיי אשתו מדאמרו בדף כ"א ע"א אשת חמיו נמי תאמר לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך ואי אשת חמיו אינה מותרת רק אחר מיתת אשתו א"כ איך בתה אסורה והלא אחות אשתו לאחר מיתת אשתו מותרת בודאי וא"כ ממילא מוכח דאשת חמיו אפילו בחיי אשתו מותרת. אבל עכ"פ אף שהירושלמי פליג על תלמודא דידן ואוסר די לנו שנאמר שאוסר בחיי אשתו אבל אחר מיתה גם הירושלמי מתיר כיון שאין האיסור רק מפני מראית עין הוא דומיא דגרים:
ויש לנו לומר דגם ר"ת והרא"ש דאסרו באשת חמיו מיירי דוקא בחיי אשתו. ואם תאמר איך אפשר לומר כן בדעת ר"ת והרא"ש והלא בימיהם כבר נתפשט באשכנז וצרפת חרם רגמ"ה ובלא"ה אסור לישא שתי נשים, י"ל דמיירי ר"ת והרא"ש שגירש אשתו והיא בחיים ואז חמותו בשריפה וגזרו על אשת חמיו אבל אחר מיתה לא גזרו:
ואמנם יש מקום אתי לומר דמפני מראית עין שאסור בירושלמי אין הכוונה שיטעו שהיא חמותו אלא שיטעו בין חמיו לאביו ויאמרו שזו אשת אב ולפ"ז דמשום לתא דאשת אב גזרו אין חילוק בין אם אשתו בחיים או לא. ואמנם לפ"ז שיטעו על חמיו שהוא אביו ממילא יטעו על חתנו שהוא בנו ולפ"ז גם אשת חתנו אסורה משום מראית עין של כלתו:
ובזה הבנתי דעת בה"ג שהביא שאסור באשת חמיו וגם אסור באשת חתנו והביאו הרשב"א בחידושיו וכן הטור הביאו בסי' ט"ו ובאמת לא נזכר בירושלמי איסור אשת חתנו והבית יוסף כתב וז"ל ומ"ש רבינו וגם חמיו אסור באשתו כבר כתבתי בסמוך שבה"ג כתב כן וטעמו כי היכי דאיכא למיחש באשת חמיו משום מראית עין שנראה שנושא חמותו ה"נ חמיו לא ישא את אשתו מפני שנראה כנושא בתו ומ"מ אין דבר זה מוכרח אף לדברי האוסרים באשת חמיו ע"פ הירושלמי הבו דלא לוסיף עלה עכ"ל הב"י. ואני אומר באמת לפי סברת הפוסקים דאיסור אשת חמיו הוא משום חמותו באמת אין לדמות לזה אשת חתנו ולומר דגם אשת חתנו מיחלף בבתו. אבל לפי מה שהוכחתי דאיסור אשת חמיו הוא משום דמיחלף באשת אביו וא"כ אם חמיו נראה כאב ממילא הוא נראה כבן וא"כ אשת חמיו משום אשת אב ואשת חתנו משום אשת בנו היינו הך ודא ודא חדא היא וא"א לחלק ביניהם כלל:
ולפי זה אין להתיר אשת חמיו כלל אפילו מתה אשתו, ועוד אני אומר אפילו לסברת הפוסקים דאיסור אשת חמיו הוא משום מראית עין של חמותו אכתי אין להקל אפילו אחר מיתת אשתו דהרי חמותו לאחר מיתה פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא היא דלר' ישמעאל לא קליש איסורא כלל והרי היא בשריפה כמו בחיים ולר' עקיבא הוא דקליש איסורא והרי בזה גופא נחלקו הפוסקים שהרמב"ם בפ"ב מא"ב הלכה ח' פסק כר' עקיבא אבל ר"ח פסק כר' ישמעאל ולכן אסר גם בגרים חמותו אפילו אחר מיתה והביאו הרא"ש בסוף נושאין על האנוסה וזה לשון הרא"ש שם ואסור בחמותו דקיי"ל כר' ישמעאל דחמותו לאחר מיתה בשריפה ולא קליש איסורא וגזרו בגרים כך פסק ר"ח ויש פוסקים כר"ע. והטור ביו"ד סי' רס"ט הביא מתחלה דעת ר"ח בסתם וז"ל של הטור ואסור בחמותו שאם נתגייר ואשתו עמו אסור בחמותו אפילו לאחר מיתת אשתו וגם בזה כתב א"א הרא"ש ז"ל ויש מתירין ולא הכריע וכן כתב הש"ך ס"ק י' שדעת הטור נוטה להחמיר. ולכך אין בידי להקל באשת חמיו לע"ע כלל אפילו מתה אשתו עד שאעמיק העיון יותר בזה. ועכ"פ יגזור על האיש שרוצה לישא אשת חמיו שלא ישאנה. כ"ד הד"ש: