נדחי ישראל/הקדמה
כתיב ביחזקאל (ל"ד) בן אדם הנבא על רועי ישראל הנבא ואמרת אליהם וגו' את החלב תאכלו וגו' את הנחלות לא חזקתם ואת החולה לא רפאתם ולנשברת לא חבשתם ואת הנדחת לא השבתם ואת האובדת לא בקשתם וגו' והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות וגו' את האובדת אבקש ואת הנדחת אשיב ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק. והנה לכאורה המקרא אינו מדוקדק שהוא מסדר הענין היפך מה שהתחיל בתחלה, אך כאשר נתבונן הוא מדוקדק מאד, דכשאנו מוצאין לאדם שהוא גוסס ונוטה למות נבין שלא נתהוה דבר כזה ברגע אחד, שמן מדרגת אדם בריא ירד פתאום למדרגת מסוכן וגוסס, אלא מתחלה נחלשו כחותיו מעט ואח"כ נעשה חולה ואח"כ נתגבר עליו החולשה מאד עד שנעשה מסוכן ואח"כ נעשה גוסס, וכשבא אליו רופא מומחה מתחלה מרפא אותו עכ"פ קצת עד שיצא ממדרגת גסיסה למדרגת מסוכן, ואח"כ נותן לו עוד סמי רפואה לחזק כחותיו עד שמוציאו למדרגת סתם חולה ואח"כ מ מחזק עוד כחותיו עד שנרפא ממחלתו. ונבא לעניננו, כי באמת כל המקרא הזה הוא משל לכלל ישראל מה שיסובב להם ע"י רועים שלא כהוגן שאינם רואים בתקנת הצאן, ובתחלה נבאר את המשל ואח"כ הנמלש ממילא יובן, והוא דדרך הצאן כשהיא חלושה בכחותיה כשלא נחזק אותה ברבות הימים נעשית חולה וכשלא נרפא אותה והיא הולכת עם הצאן כשהיא חולה, עלולה להיות שבורה ברגליה וכשלא נחבוש את שבריה ממילא מוכרחת להיות נדחת מן הצאן ומוטלת לבדה בדרך וכשלא נסתכל עדיין עליה תהיה בהמשך הזמן אבודה לגמרי, וכשבא אח"כ רועה נאמן להשגיח על הצאן הוא מבקש את האבודה איה היא להשיבה לעדרה, וכשמוצאת שהיא שבורה ברגליה הוא מחבשה שלא תשאר בעלת מום, ואח"כ מרפא אותה גם ממחלתה. כן הוא לענין האדם, שיש אנשים שהם חלושי הנפש, וכשלא נחזק כחותם בהמשך הזמן נחלשה נפשותם יותר עד שהם קרואים חולים במחלת הנפש, וכשלא נסתכל עוד יותר עליהם נעשים בעלי מומין בנפשותם (וכידוע שרמ"ח מצות שבתורה נגד רמ"ח אברי האדם וכשנעשה הפקר אצל האדם איזה מצוה ממצות ה' נעשה בעל מום לעתיד לבא באותו אבר הנפש שמכונה נגד מצוה ההיא, וכמו שכתב הרח"ו בשער הקדושה והגר"א במשלי) וכשלא נסתכל עוד נעשים אח"כ נדחים נכלל ישראל, דהיינו שפורשים את עצמם מדרכי צבור ובוררים דרכים מסוכנים לעצמם וכשלא נסתכל עוד נעשים אבודים לגמרי שפורשים מה' ותורתו והולכים ונכללים בין העו"ג. ועיקר הסיבה שבא לזה הוא מפני שמתחלה לא חזקו את החלושי כח, ואמר ה' יתב' שהוא ברוב חסדו לעתיד לבא יעורר רוח טהרה על עם ה' ויבקש את האבודים וישיב את הנדחים לתוך המחנה, ומה שהם שבורי יד ורגל יחבש אותם ויסיר מהם את מומם, ואף שהם עכ"פ חולים עדיין, יחזק כחותם עד שיסיר מהם המחלה לגמרי. וזהו מה שאמר הכתוב בנצבים, אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'. ולא כתיב יהיה פזוריך. להורות לנו דאפילו הנדחים יקרב אף שהם גרועים מאד שירדו למדרגה האחרונה מכל מקום כל זמן שאינם אבודים ונבללים לגמרי בין העו"ג יקרבם (אף שביחזקאל נזכרו אבודים ג"כ, ומשמע שגם להם יש תקוה אכן באמת תלוי בזה אם נאבדו באונס יש להם תקוה ולא כן אם היה ברצון ועליהם וכיוצא בהם התנבא הנביא על המלך המשיח וברוח שפתיו ימית רשע). והנה אם כי ה' הטוב ירחם על עמו ויראה כי בל ידח ממנו נדח, מ"מ חרפה גדולה היא לישראל כשנדחים לקצוי ארץ שאין שם מקום תורה נשארו בע"מ ערומים מן התורה ומן המצות, וגם אינו לכבוד להשם יתברך, דכשיבא אל עמו ישראל וימצא אותם שלמים וקיימים באמונתו ובתורתו הוא תפארת לכבודו, וכמו שנאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, וגם תפארת לישראל שעמדו כ"כ בנסיון ויצאו צרופים ומזוקקים מה שאין כן להיפך ח"ו. והנה כאשר נתבונן עתה אודות פזורנו בארצות רחוקות, כגון באמעריקא ובאפריקא וכדומה בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים נראה שעל כמה מהם נתקיימה נבואת יחזקאל, שמתחלה כשבא לשם הוא אינו רק בכלל צאן הנחלות, דהיינו שהם חלושי הנפש [וכדפירש רש"י שם שנחלות מורה על חלישות מאין כח] ואח"כ נעשים חולים גמורים בנפש, ובהמשך הזמן יופקרו אצלם כמה מצות בתורה ואין מי שיחבוש את שברם להחזירם לאיתנם, וממילא בהמשך הזמן נעשים נדחים ופורשים מדרכי הצבור במצותיהם והנהגותיהם ובהמשך הזמן יש עוד שנעשים אבודים לגמרי. ובאמת יש להפלא עליהם, כי הנה אמרו בגמ' (מכות כ"ד) בא דוד והעמידן וכו' בא מיכה והעמידן וכו' בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. ופירשו המפרשים שכל אחד ראה לפי דורו לחזק את התורה והתבוננו שע"י שיקיים אלו הדברים ממילא יבוא בהמשך הזמן לקיום כל התורה, וחבקוק בדורו ראה לחזקם עכ"פ בענין האמונה וממילא כאשר יהיה לו אמונה בה' ובהשגחתו יבוא ממילא לבסוף לידי קיום כל התורה והמצות. והנה בזמנינו ימצא כמה אנשים המתנודדים בארצות רחוקות שיש להם אמונה בה' ובתורתו, ואעפ"כ הופקר אצלם לגמרי התורה והמצוה, ואתפלא מאד עליהם הלא הנהגתם סותרת לידיעתם ואיך לא ייראו מה' אשר הוא אלהי המשפט ובודאי משגיח על כל דבר, האם יחשבו על ה' תועה שה' אין שם בקצוי ארץ, הלא כתיב אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה וגו' אם אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך, ובפרט שידוע לכל שימי האדם קצובים ויש עת ומועד לכל חי ובודאי תשוב רוחו אל האלהים אשר נתנה ויצטרך לתת דין וחשבון על הכל, ומה יענה אז כשיעריכו כל מעשיו ומחשבותיו לפניו, וכדכתיב אוכיחך ואערכה לעיניך וכתיב כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם. ובאמת על פי רוב הסיבה מפני שכשבא במקום שאין לו מכיר וגואל הוא מדמה בנפשו שכשיזניח מעט אחרי גוו קיום התורה והמצוה ייקל לו ביותר להתקרב ליושבי הארץ ולהגיע למטרתו וממילא כשמתרגל כן בהמשך הזמן נעשה לו כהיתר לעבור על כל דברי התורה, אכן כאשר יתבונן האדם היטב יראה שאין זה כ"א הטעת היצר, כי היוכל לעלות על הדעת שה' הטוב אשר בידו כל ובלעדו לא יעשה שום דבר בארץ ימנע הטוב מהולכים בתום, ולא יזמין מחיה ופרנסה לההולכים בדרכיו ושומרים מצותיו ובודאי אף אם כרגע הסתיר פניו ממנו מ"מ בסוף ישוב וירחמהו ויספיק לו די מחיתו בהכשר, ואף לפני הטעת היצר שבהמנע האדם מקיום התורה והמצוה נקל ביותר להשתכר ולמצא פרנסתו, אעפ"כ יתבונן האדם וישים אל לבו האם כדאי בשביל איזה הנאה של איזה זמן קצר להשליך אחרי גוו דברי אלהי השמים והארץ אשר הוא עשנו ולא אנחנו ואליו נבא סוף כל סוף ובצל כנפיו נחסה לעולמי עולמים. והנה באמת מי שיראת אלהים נוגע בלבבו במסתרים תבכה נפשו למצב דת קדשנו אשר ירד פלאים בזמנינו וביותר בארתות רחוקות אשר בעו"ה להרבה אנשים הופקר דת קדשנו לגמרי. אך אמנם בימים שעברו אשר רוב עם ישראל שקמו ונחו במושבותם כל איש ואיש בעירו ובארצו לא היה לנו לדאוג כ"כ על אנשי מספר שנפזרו ונפוצו בקצוי ארץ אשר רבים מהם ע"י גלגולם הרב ותלאותיהם הלכו לטמיון התערבו בגוים וילמדו מעשיהם כי עכ"פ רוב בנין ורוב מנין של האומה עמדה במקומה ובמעלתה, כי ב"ה במדינות אלו כלם יודעים את ה' למקטנם ועד גדולם כלם מכבדים את התורה ונכנעים למצותיה ומוסרים נפשם עליה עדיין. אכן כהיום אשר מצוקי הזמן מתגברים משעה לשעה ובשביל זה שטף היציאה לארצות רחוקות מתגבר מיום אל יום ואחב"י שוטפים ועוברים לאלפים ולרבבות לכל קצוי ארץ ומדי יום ביום ירב מספרם, כעת עלינו לשום אל לבנו את מצב ב"י ודתו ולדאוג מה יהיה אחרית ישראל שמה, האם ח"ו נאבד כלנו בין עובדי הגלולים האם באמת יהרסו אצלנו כל עמודי הדת ויסודי התורה הקלים והחמורים אשר בעינינו נראה כהיום אשר החמורות שבחמורות ככריתות ומיתות ב"ד נעשו כקלים שבקלות שאדם דש בעקביו אצל הרבה והרבה אנשים מישראל הגרים שמה, ואשר היו מעולם אנשים כשרים אשר ברצונם וחפצם היו באים באש ובמים מלעבור אף על אחת מהם ומה יהיה עוד בימים הבאים ובפרט לדור אשר יולד שמה והתגדלו והתחנכו על ברכי הורים כאלה אשר יפקירו בשאט נפש כל מצות התורה ועיניהם לא ראו מימיהם שום סימן דת ומנהגי יהדות ולא נשתרש בלבבם מעודם קדושת דת ישראל הלא יתבוללו לגמרי בין העו"ג אשר שם ולא יזכר ולא יפקד שם ישראל עוד ח"ו, ומי הביאם לכל זה לא מפני חמת המציק כי לא קמו עליהם עריצים להפירם מחוקי התורה ורק ברצון עצמם מפני חמדת הממון שמתגבר עליהם ושארי חמודי ההבל שרודפין אחריהם יום יום עד שישכחו לגמרי כל חובת איש יהודי שנולד מזרע ישראל, ואיך לא תכסה בושה וכילה את פניהם כאשר יזכרו את קדושת התורה שהנחילו אותם אבותיהם בדמי נפשם אשר קמו עליהם הרבה מציקים ומחריבים להשכיחםם מתורתם והם התחזקו על קדושתה ומסרו נפשם להריגה ולשרפה ועל כל חוק ממנה נשפך כמים דמי אלפי רבבות מישראל כדאיתא במדרש (פרשת אמור) מה לך יוצא ליסקל עד שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף על ששמרתי את השבת, מה לך יוצא ליהרג על שאכלתי מצה, מה לך לוקה בפרגל על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב. על שהנחתי תפילין. על שהטלתי תכלת. על שעשיתי רצון אבא שבשמים, הה"ד ואמר אליו מה המכות האלה וגו' מכות האלה גרמו לי להאהב לאבי שבשמים. עכ"ל המדרש. וכן בהרבה דורות אחריהם כידוע ומפורסם לכל, והורישוה לנו בדמי חייהם את דת אל שלמה ותמימה בכל חקותיה ומשפטיה. ועתה בדור הזה אשר בחסד הש"י אין לנו שום מציקים ומפריעים משמירת דתנו איך לא יבושו האנשים האלה מעצמם שבשביל איזה תאות נקלים אשר הם כלים ונפסדים ישביתו בשאט נפש קדושת תורתנו אשר היא שרש חיי נפשותינו לנצח נצחים כדכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך. וגם לפלא לי על אלו האנשים איך לא יגורו מפני חמת ה'. לו יהיה שהיצה"ר מטה את לבם שלא להסתכל על עניני האחרית והוא העוה"ב הלא לעניני העוה"ז בודאי נפשם חפצה שיתמלא רצונם כי הלא כל עמלם ויגיעם עליה, ובודאי אין רצונם שיהיה לחרפה ולדראון וכשיתנהגו באופן זה ח"ו משך רב מי יודע מה יהיה סופן בעוה"ז. והנה אנשים כאלה נמצאו גם בדורות של זמן החורבן שרצו לפרוק מעליהם עולו של הקב"ה ועלה על רוחם לומר נהיה כשארי גוים ומשפחות האדמה. ובא דבר ה' ביד יחזקאל הנביא עליהם (כ') העולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות וגו' חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליהם. והענין כי האומה הישראלית כבר כרת ה' עם אבותינו ברית להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם והבטיח לנו בשמו הגדול שלא יכלה אומתנו בשום זמן כמו שכתוב (ירמיה ל') כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם אך אותך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך. וכשנרבה לחטוא לפניו ובמשפטיו לא נלך ואת חקותיו נחלל חס ושלום לא יפר בריתו אתנו מהיות לנו לאלהים, אלא יפקוד עלינו עונותינו ליסר אותנו וכמו שכתוב כי ידעתי אתכם מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם עונותיכם), וכמו שאנו יודעין את כל הקורות אותנו מעת היותנו לגוי כי בעת שהלכנו בדרכיו השגיח ה' עלינו להיטיב עמנו ומעת שעזבנו דרכיו והרבינו לחטוא כמה גרושים נתגרשנו כמ ה נדודים נודדנו מגוי אל גוי כמה הרפתקאות עברו עלינו כמה דמים נשפכו והיינו בבזה בחרב ובשבי (וכמו במדינת שפניא שידוע שקודם הגירושין למדו כמה וכמה מהם אל דרכי הגוים ויתערבו בהם ואחריתם הנורא ידוע לכל ישראל). וגם בימינו ראינו זה בעו"ה באיזה מדינות אשר הרבה מבני עמנו נתיישבו שם והשעה הצליחה להם, ובראותם כי יושבים הם לבטח וקופאים על שמריהם והשכינהם הראו להם פנים שוחקות התחילו לסור מדרך ה' וללמד אל דרכי הגוים שבניהם ולא עלה על דעתם שיתהפך הגלגל עליהם ופתאם בא אידם והיה חילם למשסה ובתיהם לשממה (כי כיון שהאדם חושב שהקב"ה אין משגיח על מעשיו והוא יכול לעשות כטוב בעיניו עונשו הוא שיהיו נכסיו לבז ולמשסה מקרא מלא הוא בצפניה א') ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם האומרים לא ייטיב ה' (לעושי רצונו רש"י) ולא יריע (לעוברי רצונו) והיה חילם למשסה ובתיהם לשממה ובנו בתים ולא ישבו וגו'). ובאמת עיקר הסיבה מה שנתמוטטו שם יסודי הדת להרבה והרבה אנשים הוא מפני חסרון ידיעת התורה ונסבב כל זה גופא ע"י רוב העבודה העמוסה עליה' כל הימים, ונדבר מזה עוד בפ' ל"ז) שנשכח מהם חומר איסורי התורה וגודל קדושת מצותיה שהרבה מהן מוטעין וחושבים על כמה מצות עשה גמורות מן התורה שהם רק מנהגים טובים לעדת ישראל וכן חושבים כל כמה עבירות המפורשות בתורה כמו איסור שעטנז והקפת פאת הראש והשחתת זקן וכדומה לזה עוד הרבה לאוין שאינו אלא מנהג של יהדות בעלמא, וכן מעניני שבת אינם יודעים כלל חומר איסורן ויחשבו כי שארי לאוין דאורייתא הוא חמור הרבה יותר מעשית מלאכה בשבת, והגם שבאמת על כל לאו דאורייתא כשעובר עליו במזיד הוא ג"כ רשע גמור ופסול לעדות ולשבועה אבל איסור שבת חמור עוד יותר מכל לאוין שבתורה וחייבין עליה מיתת ב"ד כמו שנאמר מחלליה מות יומת (ואף בזמן הזה שבטלו ד' מיתות מ"מ דין ד' מיתות לא בטלו ומי שנתחייב סקילה נופל מן הגג או חיה דורסתו, וכן שארי מיתות כה"ג, וכדאיתא בכתובות (דף כ"ט) ואפי' להנזהרים מלעשות מלאכה ביום השבת ג"כ יש מעותים להרבה מהם שעושים מלאכה משחשכה ומוסיפים מקדש על החול בחשבם כי אינו אלא חומרא בעלמא לקדש את השבת בשקיעת החמה, וכן טועים בענין איסור הוצאה לר"ה בשבת וחושבים כי מותר לישא מטפחת האף (פאציילקע) בשבת ברה"ר מאחר שצריך לה וכיוצא לזה הרבה דברים, וכן יש הרבה טעותים בענין עריות שחושבין שכשדר במקום שאין שם מקוה שאשתו מותרת לו בלי טבילה או כשדר במקום שאין שם שוחט ובודק שמותר לו לאכול נבלות וטרפות וכה"ג עוד טעותים בכמה איסורי תורה, אוי לעינים שכך רואות ואוי לאזנים שכך שומעות דברי בורות כאלה, ובאמת הכל הוא מפני חסרון ידיעה בתורה וכמו שכתבנו. לזאת העתקנו מפי חז"ל את חומר הדברים האסורים אשר רבה המכשלה בהן וגודל עונש העובר עליהם וגודל שכר מי שנזהר בהן וגם בארנו שכר קיום המצות. גם העתקנו בקיצור כמה הלכות ודינים המצויים השייכים ג"כ לעניננו. כמו הלכות שבת והלכות נדה וכמה הלכות ממאכלות האסורות ומשארי ענינים, וכן העתקנו כמה דינים שרשיים מהלכות ק"ש ותפלה ונט"י (והרבה פרקים מספרי זה העתקתי מחבורי מח"י ושם עולם וגדר עולם בעבור שהם נחוצים מאד). ואקוה לה' שכאשר יתבוננו בם יהיה תועלת גדול לכל הדברים שנכשלים בהם, וכמו שאחז"ל על הפסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. שזכיאה מביאה לידי עשייה. ואחז"ל גדול התלמוד שמביא לידי מעשה. (ואף שההלכות שהעתקנו אינם אלא מעט מן המעט מהדברים שצריך כל איש ישראל לידע אותם ומי שירצה לידע דיני התורה, כבר יש שו"ע וח"א וחכמת אדם לפניו, אך מפני שכל אלו הדברים שהעתקנו מצוי מאד למעשה ובכמה דברים מהם רגילים הרבה אנשים להכשל לכן הכנסתים בספרי כדי שיהיו בני האדם רגילין בהן), ולימוד התורה היא תרופה אמתית לישראל שלא יהרסו אצלם עמודי הדת בכל מקום שהם, וגם אלה הנדחים והנשברים ירפאו משבריהם וישובו ויחיו אם יתחזקו מעט בלימוד התורה הק', וכמו שגילה לנו הנביא זאת בשם ה' גם בעת החורבן שגם אז סרו הרבה אנשים מאד מדרך ה' ושאלו לחכמים ונביאים על מה אבדה הארץ היינו סיבה העיקרית לאבדתה ולא פירשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו, ויאמר ה' על עזבם את תורתי. ופירשו לנו חז"ל הכונה דאף אם עזבו את הקב"ה ורק שהיו שומרים ללמוד תורה המאור שבה היה מחזירן למוטב, ואחז"ל עוד בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. וכן עתה אם האנשים האלה יחזיקו אם עצמם בלימוד התורה אף מעט היא תחיה את הנדחים והשבורים והחולים ותשיבם לאיתנם וכ"ש שתחזק את החלושים. ומה טוב היה אם היו לומדים בחבורה שעי"ז הדבר מתקדש שם שמים יותר, וכמו שאחז"ל על הפסוק הסכת ושמע ישראל, עשו כתות ועסקו בתורה. וגם מביא דבר זה הרבה יותר לידי קיום התורה כשיתפרסם ברבים חומר האיסורין וגודל קדושת המצות, ואיתא בתנא דבי אליהו אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער ולא מתוך השעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף ולא מתוך הדוחק ולא מתוך שאין להם מזונות אלא מתוך עשרה בני אדם שהם יושבין זה אצל זה ויהיה כ"א מהם קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע שנאמר וכו' ע"ש.