נידה נח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מדרבנן רב אשי אמר שמואל הוא דאמר כר' נחמיה דתנן ר' נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים בשלמא לרב אשי היינו דקאמר קרקע אלא לרב ירמיה מאי איריא קרקע אפילו גלימא נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא גלימא דלא מבדק שפיר ואיכא למימר מעלמא אתא אלא אפילו קרקע דמבדק שפיר דאיכא למימר מגופה אתיא טהור:
על עקבה ועל ראש גודלה טמאה וכו':
בשלמא עקבה עביד דנגע באותו מקום אלא ראש גודלה מאי טעמא וכי תימא זימנין דנגע בעקבה ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות תולה על כתפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה ואין אומרים שמא בידה נטלתו והביאתו לשם אלא שאני ראש גודלה דבהדי דפסעה עביד דמתרמי ולא מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא נמצאת על קשרי אצבעותיה טמאה מפני שידים עסקניות הן מאי טעמא לאו משום דאמרינן בדקה בחד ידא ונגעה באידך ידא לא שאני ידה דכולה עבידא דנגעה:
על שוקה ועל פרסותיה מבפנים וכו':
מבפנים עד היכא אמרי דבי רבי ינאי עד מקום חבק איבעיא להו מקום חבק כלפנים או כלחוץ ת"ש דתני רב קטינא עד מקום חבק וחבק עצמו כלפנים רב חייא בריה דרב אויא מתני לה בהדיא אמרי דבי רבי ינאי עד מקום חבק וחבק עצמו כלפנים בעי רבי ירמיה כשיר מהו כשורה מהו טיפין טיפין מהו לרוחב ירכה מהו ת"ש על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא על בשרה מאי לאו כי האי גוונא לא דלמא דעביד כרצועה ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא אתאי לקמיה דרבי ינאי אמר לה תיזיל ותיתי והתניא אין שונין בטהרות כי אמרינן אין שונין לקולא אבל לחומרא שונין:
היתה פושטתו וכו':
תניא אר"א בר' יוסי דבר זה הוריתי בעיר רומי לאיסור וכשבאתי אצל חכמים שבדרום אמרו לי יפה הוריתה ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע כנגד בית התורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואם לאו ארוכה טהורה וקצרה טמאה תניא אידך בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה היא טהורה וחבירתה תולה בה אמר רב ששת ולענין דינא תנן אבל לענין טומאה היא טהורה וחבירתה טמאה
רש"י
[עריכה]מדרבנן - דלמא ארגשה ולאו אדעתה:
רב אשי אמר - טעמא דשמואל דאמר לעיל בדקה קרקע עולם כו' לאו משום הרגשה אלא כרבי נחמיה ס"ל דאמר לא הזכירו חכמים גזרת כתם אלא על דבר המקבל טומאה הלכך כל הנך תיובתא לאו קושיא נינהו דשמואל לא איירי בהרגשה כלל:
אלא רב ירמיה מדפתי - דקבלה לתיובתא דלעיל ושני מודה שמואל כו' ומדקבלה לתיובתא מכלל דטעמא דשמואל משום הרגשה ואי משום הרגשה מאי איריא קרקע אפילו גלימא נמי בדקה בטלית וישבה עליה ואחר כך מצאה דם טהורה שלא הרגישה:
בצוארה - אם נמצא דם כנגד תורפה יכולה לתלות במכה של צוארה שפעמים שמטה את צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה:
על כתפה - שאינה יכולה לתלות שאין דם בא מכתפה ונופל לפניה אין תולה:
ואין אומרים בידה נטלתו - ממכה שבכתפה והביאתו לפניה:
עביד דמתרמי - תחת אותו מקום ודם נוטף עליו:
על קשרי אצבעותיה - היינו גב היד והא גב היד אפילו בשעת בדיקה לא נגעה מ"ט טמאה:
לאו משום דאמרינן - בדקה באידך ידא ונגעה יד שבדקה על גב חבירתה:
עד היכא - קרוי פנים מעובי השוק ולא אמרינן צדדין נינהו:
עד מקום חבק - ספק וכמדומה לי שהוא קפץ הירך והשוק שקורין יירי"ט וקאמר עד מקום שהוא מתחיל קרוי פנים וחבק היא מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק יחד סמוך לאותו קפץ כמו (שבת דף סד.) את הקילקי ואת החבק:
כשיר - רצועה בעיגול כצמיד:
מהו - מי מספקינן בדם הנדה או לאו:
כרצועה - לאורך הירך דהיינו אורחיה כשנופל ושותת נעשה כרצועה:
במשתיתא - עם המסכת דשמשון (שופטים טז) מתרגמינן עם משתיתא שהיתה מסכת טווי לאריג ונמצא דם על השתי:
תיזיל ותיתי - כדרך שעשתה עד עכשיו שהלכה ושבה אי מתרמי שהטווי המוסך שקורין אורדי"ר בא בין רגליה כנגד אותו מקום טמאה:
והתניא אין שונין בטהרות - גבי מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו בפ"ק (לעיל דף ה:) ספק נגע ספק לא נגע טהור ואם אי אפשר אא"כ נגע טמא רבן שמעון בן גמליאל אומר אע"פ דלא אפשר לא מטמינן ליה אלא אומרים לו שנה ואי לא נגע מטהרינן ליה אמרו לו אין שונין בטהרות דאף על גב דהשתא לא מיתרמי דלמא מעיקרא לא הוה הכי:
כי אמרינן אין שונין לקולא - כגון בההיא דא"א לו אא"כ נגע וטמא ואנן ניקו ונימא ליה שנה להקל אבל הכא חומרא הוא דמסתמא טהורה דהא לא על בשרה ולא על חלוקה אשתכח והאי דאמר תיזיל ותיתי ואי מתרמי מטמינן לה חומרא היא:
דבר זה - היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה כו':
חלוקה של קצרה - ולא בדקתו קודם לבישה ואחר כך נמצא עליו דם:
אם מגיע - כתם:
כנגד בית התורפה - של ארוכה טמאה אף ארוכה וכ"ש קצרה:
ואם לאו טהורה - הארוכה אבל קצרה טמאה שהרי כנגד בית התורפה שלה הוא מגיע:
היא טהורה - הראשונה:
ולענין דינא - דכבוס הכתם מן החלוק תנן דחבירתה תולה בה דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתיה:
תוספות
[עריכה]כרבי נחמיה דאמר כל דבר שאינו מקבל טומאה כו'. טעמא דרבי נחמיה כיון דדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו טומאה וההיא משתיתא דבסמוך נהי דלא מקבלה טומאה מ"מ מקבל טומאה בנגעים:
מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. פי' הקונטרס דתלינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה ואין נראה דאפילו מוחזק לה שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נדות ורב אשי נמי מודה דלשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן אלא אתי לפרושי דכי נמצא אקרקע דטהורה אפילו מדרבנן:
ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום. וקשה דמאי פריך דודאי להקל לא מחזקינן אבל להחמיר כי הכא מחמרינן דהכי אמר לקמן אין שונין בטהרות להקל אבל לחומרא שונין ויש לומר כיון דכתמים דרבנן אי איתא דתלינן להחמיר להקל נמי היה לנו לתלות בדבר הרגיל קצת אבל לענין ממקום למקום שאין רגילות כל כך אמרינן לקמן בסמוך דאפילו בכתמים שונין לחומרא ולא להקל תימה דליפרוך ממתניתין שלא כנגד התורפה טהורה ולא אמר בדקה בהאי ידא ונגעה בבשרה למעלה מן התורפה וי"ל דאם איתא דבדקה ומצאה טמאה היתה זכורה והויא רמיא אדעתה שהיא טמאה אבל כי נגעה בדם שעל כתפה לא רמיא אנפשה כיון דאין זה דם טמא ובסמוך גבי דם טמא דפריך ואימא דבדקה בהאי ידא ונגעה באידך פריך מכ"ש וממתניתין נמי הוה מצי למפרך ויש לחלק בין ממקום למקום דהכא לההוא דפ"ק (לעיל דף ד.) דהתם טומאה עצמה באה ממקום למקום והכא טומאה עצמה במקום אחד עומדת:
מקום חבק. פרש"י שהוא קפץ הירך והשוק וחבק הוא מקום מתיחת הגידים שחובקים הירך והשוק ובערוך פירש שנועלין אנפליאות שיש בה לולאות ומקום חבור הלולאות קרי חבק ועוד פירש פירוש אחר שכופף השוק על הירך מה שמתכסה הבשר ע"י כפיפת השוק על ירך שחובקין זה את זה קרי מקום חבק:
כשורה מהו. אומר ר"י דהיינו טיפין טיפין דאי מחוברת השורה יחד היינו רצועה דבסמוך וטיפין טיפין היינו מעורבבין שאינו לא כשיר ולא כשורה והא דאמר לקמן טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד והכא מיירי על בשרה דיש יותר לתלות בדם מאכולת על הבגד מעל בשרה:
ולענין דינא תנן. וא"ת מדינא נמי תתחייב השניה לכבסו כדאמר בהמדיר (כתובות עו:) כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה וי"ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה אינה ממש ברשותה ועוד יש לומר דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה אבל הכא לא תתחייב האחרונה לכבסו:
ראשונים נוספים
אי מה היא מטמא באבן מסמא אף דמה מטמא באבן מסמא: פירשו בתוספות בשם רש"י ז"ל אבן מונחת על גבי יתדות וזב יושב עליה וכלים תחת האבן ונפקא לן דטמאין מדכתיב וכל אשר יהיה תחתיו יטמא כלומר כל אשר יהיה תחתיו של זב. והקשו עליו חדא דקרא דוכל אשר יהיה תחתיו מוקמינן ליה בפ' בנות הכותיים (לג, .) לעליונו של זב, וכל אשר יהיה הזב תחתיו קאמר, ועוד דבת"כ (פרשת מצורע פרשה ג') דרשינן אבן מסמא מוכל המשכב כדתניא מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו על גבי אבן מסמא תלמוד לומר וכל המשכב. ועוד אי מוכל אשר יהיה תחתיו אפילו שאר כלים שאינן ראויים למשכב ומושב נמי ובמסכת עירובין פרק בכל מערבין אמרינן דלא כדאמרינן התם כל שהזב נשא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ועוד מאי שנא אבן מסמא דנקט ליתני דף ועוד מאי שנא אבן מסמא דמשמע אבן גדולה שאינה מטלטלת כדאיתא בפרק תינוקת לקמן (סט, .) דאמרינן אבן מוסמא כדכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא.
ורשב"ם ור"ת ז"ל פירוש שהאבן גדולה מונחת ממש על הבגדים והיא כבדה כל כך שכשהזהב נשען עליה אינו מכביד על הבגדים והיינו אבן מוסמא נקט. ומיהו לעיקר שמעתא קשיא דבעלמא משמע דאבן מסמא מרבינא ליה מדין משכב וכדאיתא בת"כ דדרשינן ליה מוכל המשכב, ואלו הכא משמע דהוי כעין טומאת משא מדמעטינן ליה מוהנושא אותם. ובפרק תינוקת נמי משמע הכין דתנן התם הזב והזבה והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר ואסיקנא בגמ' מאי במשא באבן מסמא דכתיב והיתיאת אבן חדא ושומת וכו' אלמא אבן מסמא היינו משא ובשבת פרק ר' עקיבא (פב, .) אמרינן כי פליגי באבן מסמא ובמתני' תנן הן והיסיטן אלמא מדין היסט הוא. ובתוספתא דמסכת כלים שנינו אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ומהסיטו על גבי אבן מוסמא והיסט היינו משא כדאמרינן בפרק העור והרוטב (קכד, ב) אטו נושא לאו מסיט הוא. ועל כרחין אית לן למימר הכין דאי הסט מדין מדרס הוא הא אמרינן בפרק ר' עקיבא דמדרס כלי חרס טהור.
ועוד איכא למידק אשמעתא דהא ממעטינן דם הנדה מתורת משכב ומושב מדכתיב אשר היא יושבת עליו היא ולא דמה ואם איתא דאבן מסמא מדין משכב מרבינן לה מאי קא מקשה תו אי מה היא מטמאה לאבן מוסמא אף דמה מטמאה באבן מסמא, והא מיעטתייה בר לדמה ממשכב ומושבמשום הכי פי' בתוס' דתרי גווני אבן מסמא נינהו חד כגון שידו או רגלו של זב למטה מן האבן והאבן נתונה עליו וכלים על האבן דהאי משום משא הזב דהיינו היסטו שלא מצינו לו חבר בכל התורה כלה והיינו דאמרינן בשמעת' דממעטי' ליה מן והנושא אותם.
וא"ת והלא והנושא אותם אדרבה משמע שהטהור נושא משא הזב או משכב ומושב של זב. י"ל דסמיך אמאי דאמרינן בפרק בנות הכותיים לפי מקצת הנוסחאות הנושא אותם קרי ביה הנשא דמשמע שהוא נשא על הזב או על משכבו ומושבו והיינו נמי כל הנך דאמרן דמרבינן לה לאבן מסמא מתורת משא ודרשינן ליה מוכל הנושא אותם אבל ההיא דבת"כ הוי איפכא כגון שמשכב ומושב תחת האבן והזב יושב על האבן וההוא דרשינן ליה מוכל המשכב.
שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין: וא"ת והלא מת אסור בהנאה דגמרי שם שם מעגלה ערופה וא"כ בלאו הכי בדילי מיניה. וי"ל דטומאה חמירא להו טפי כדאמרינן בפ"ב דיומא (כג, .) ללמדך שקשה להם טומאת כלים יותר משפיכות דמים.
שעיר המשתלח יוכיח: וא"ת למה לי שעיר המשתלח לומ' דם הנדה יוכיח שגורם טומאת משכב ומושב לאחרים והוא עצמו אינו עושה משכב ומושב וי"ל משום דדם הנדה מיהא כיון שהוא גורם טומאת מגע ומשא לאשה הוא עצמו נמי מטמא במגע ובמשא, וא"כ בזב נמי ליהוי הכין שיטמא במגע ובמשא כדרך שהוא גורם לאחרים, אי נמי י"ל דניחא ליה טפי לאיתויי משעיר המשתלח משום שהוא גורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור מכלום.
רב אשי אמר: שמואל דאמר כר' נחמיה דטהורה לגמרי משמע ואפילו מדרבנן, ומיהו באינך כולהו מודה הוא רב אשי לרב ירמיה דטמאה מדרבנן בלחוד כיון דלא ארגישה, דלא אתא לאיפלוגי עליה דרב ירמיה אלא בישבה על גבי קרקע ולפרושי דטהורה לגמרי קאמר.
אלא אפילו קרקע דמבדק שפיר ואיכא למימר מגופה אתא ותטמא קמ"ל: האי לישנא דקאמר איכא למימר מגופה אתא לאו דוקא אלא ודאי מגופה אתא, ומשום דרישא דנקט בדוקא כי האי לישנא נקט נמי בסופה וסרכה נקטי.
ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו': וא"ת מאי קושיא דילמא לקולא לא מחזקינן ולחומרא מחזקינן י"ל דהכי קאמר כיון דכתמים דרבנן כי היכי דלא מחזקינן לקולא ה"ה לחומרא. וא"ת אמאי לא אקשינן ממתניתין גופה דקתני בהדיא שלא כנגד בית התורפה טהורה אלמא לא אמרינן שמא נטלתו מבית התורפה והביאתו לכאן, לא קשיא דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בדם בית התורפה שיש בו חשש כתמים דאי איתא דנגעה ביה תרגיש במה שהוא לח ותחוש שלא ליגע במקום אחר עד שתעיין יפה מה עלה בידה, אבל בדם שעל צוארה אע"פ שנגעה בו לא רמיא אנפשה לעיין משום דאינו טמא ואימא הביאתו לכאן. נמצא על קשרי אצבעותיה דוקא שבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אחר כך אבל בלא בדיקה ודאי לא חיישינן שמא נגעה ידה שלא בכוונה בבית התורפה דעשויה היא ליזהר שלא תלכלך ידיה וגם אין לחוש דנגעה בשוקיה ובפרסותיה דהיינו אחזוקי טומאה ממקום למקום, ולמאי דקס"ד למיפשט מינה דמחזקינן טומאה ממקום למקום איפשר דה"ה שלא מחמת בדיקה דשמא קשרי אצבעותיה נגעו בשוקיה מבפנים. מורי הרב ז"ל.
מקום חבק: פירש"י ז"ל מלשון החבק והקילקי והוא מקום שהגידין קושרין וחובקין בשוק והירך ובערוך פיר' שנועלים השוק באנפליא שיש בה לולאות ומקום חיבוק הלולאות קרי הכא חבק. עוד פי' בשכופפת שוקה למה שעל יריכה מה שמכוסה מן הבשר על ידי כפיפת השוק על הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקים זה את זה.
כשורה מהו טיפין טיפין מהו: פי' כשורה טיפין עשויין כשורה, וטיפין טיפין שאינן מסודרין כשורה דאי לא תימא הכי כשורה היינו כרצועה, ורשב"ם ז"ל פירש כשורה שורות הרבה וכרצועה שורה אחת, וטיפין טיפין בין עשוין כשורה בין עשויין כשיר בין עשויין שלא כסדור, ובספרים שלנו אין כתוב בהן כשורה אלא כשיר מהו לרחב יריכה מהו טיפין טיפין מהו, ולפי גרסת אלו הספרים דעביד כרצועה היינו כשורה.
מאי לאו לאיתויי כי האי גונא: נ"ל דמדקתני התם ספק טמא ספק טהור טמא קא דייק דאלמא כל שבבשרה טמא ואפילו כי האי גונא. ופרקי לא דילמא דעביד כרצועה והא דקאמר דעביד כרצועה ולא קאמר דעבד כטפה משום דבהא ליכא שום חדוש אבל בדעביד כרצועה איכא חדוש קצת, אבל בתוספו' פי' דמייתורא דספק טמא ספק טהור קא דייק דאלמא דשמא לאורויי חדוש קא אתי דאי לא ליתני על בשרה ספיקו טמא.
הא דאיבעי להו הכא טיפין טיפין מהו ולא דייקי לה מדתניא לקמן כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין לא מצטרף, דאלמא טיפין טיפין טהורה. איכא מאן דמפרש דהכא בטיפין שעל בשרה והתם בטיפין שעל חלוקה וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ולי נראה דהכא בטיפין גדולים שיש באחד מהם כגריס ועוד, ולא קא מיבעיא לן אלא אם צורתן מוכחת עליהן שאינן מגופה דאי מגופה לא הוה לה למצאן כי האי גונא, ולקמן מיבעיא לן אם מצטרפין. ותדע לך דהכא אכתי לא איירי' בשיעורי כתמים כלל אלא באי זה מקום ובאי זה ענין נחוש להן ועלה קא בעי ר' ירמיה טיפין טיפין וכשיר ומלמעלה למטה ולרחב יריכה מהו. אבל בשמעת' דלקמן איירי בשיעורין והתם הוה ליה למיבעי אם מצטרפין אלא כדאמרן.
וכן מצאתי למורי הרב ז"ל, והקשה מורי הרב ז"ל דמ"מ מדקתני בבריתא טיפין טיפין אין מצטרפין משמע ודאי דאיצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אלו איכא בחדא מיניהו כגריס ועוד טמאה. ותירץ דהתם על הבגד ואיפשר דנגע בהרבה מקומות כפי מה שמתנועע הבגד סביב ומשום הכי לא דקו לה להא דר' ירמיה מבריתא, דהוה מצי לדחויי דהתם בשמצא בבגד דוקא ומהאי טעמא דאמרינן.
תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה: ואוקמא רב ששת לענין דינא כלומר שאין שניה חייבת לתת שכר כובס דאמרה לה אנא אבדיקה דידך לא סמכינא. ונראה דדוקא בבודקת לעצמה אבל בודקת בעדים אפילו לענין דינא אינה תולה בה דהא ודאי בדוק הוא. אלא דק"ל דא"כ הכא הוי טעמא משום דאפילו בריא ושמא לענין דינא לא אמרינן בריא עדיף לאפוקי ממונא ואם כן ליקשי מינה לרב יהודה דאמר בריא עדיף ובנמוקי מורי הרב ז"ל מצאתי אע"ג שיש עדים שבדקה שמא לא בדקה יפה.
אמר רב ששת לענין דינא תנן: הקשו בתוספו' ונימא כאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן בפרק המדיר (עה, ב) גבי מומין וגבי פרה. ותרצו הם ז"ל דהתם דוקא הוא שיצאתה האשה מרשות אב לרשות בעל וכן נמי פרה יצאת מרשות מוכר לרשות לוקח, אבל הכא חלוק לעולם ברשות ראשונה דהא שאלתה היא ולא מכר. ולי נראה דאיפשר דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו לענין דינא אלא לענין טהרות בלבד כהנהו דרפ"ק דמכילת' וכן נראה התם בפרק המדיר לאוקמתיה דרב אשי וכמו שכתבתי שם במקומה ושם הארכתי יותר בס"ד.
רב אשי אמר שמואל הוא דאמר כר' נחמיה דטהורה לגמרי משמע ואפי' מדרבנן ומיהו באינך בלחוד מודה הוא רב אשי לר' ירמיה דטומאות מדרבנן בלחוד כיון דלא ארגישה דלא אתא לאיפלוגי עליה דרב ירמיה אלא בישיבה ע"ג קרקע ולפורשי דטהורה לגמרי קאמר אלא אפי' קרקע דמבדק שפיר ואיכא למימר דמגופא אתא תטמא קמ"ל האי לישנא דקאמר איכא למימר מגופא אתא לאו דוקא אלא ודאי מגופא אתא ומשום דרישא דנקט בדוקא כי האי לישנא נקט נמי בסיפא ופירכא נקטיה.
ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום והתניא היתה לה מכה בצוארה וכו': וא"ת מאי קושיא דילמא לקולא לא מחזקינן לחומרא מחזקינן י"ל דה"ק כיון דכתמים דרבנן כי היכי דלא מחזקינן לקולא ה"ה לחומרא וא"ת אמאי לא אקשי ממתני' גופא דהתניא בהדיא שלא כנגד בית התורפה טהורה אלמא לא אמרינן שמא נטלתו מבית התורפה והביאתו לכאן לא קשיא דאי מתני' הוה אמינא ה"מ בדם בית התורפה שיש בו חשש כתמים דאם איתא דנגעה ביה תרגיש במה שהוא לה ותחוש שלא ליגע במקום אחר עד שתעיין מה עלה בידה אבל בדם שעל צוארה אעפ"י שנגעה בו לא רמיא אכפשה לעיין משום דאינו טמא ואמר הבאתי לכאן.
נמצא על קשר אצבעותיה דוקא שבדקה עצמה ולא נטלה ידיה אח"כ אבל בלא בדיקה ודאי לא חיישינן שמא נגעה ידה שלא בכוונה בבית התורפה דעשויה היא לזהר שלא ללכלך ידיה וגם אין לחוש בנגעה בשוקיה ופרסותיה דהיינו אחזוקי טומאה ממקום למקום ולמאן דקס"ד מפשט מינה דמחזקינן טומא' ממקום למקוה אפשר דה"ה שלא מחמת בדיקה דשמא קשרי אצבעותיה נגעו בשוקיה מבפנים מורי הרב ז"ל.
מקום חבוק: פרש"י ז"ל מלשון החבק והקילקי והוא מקום שהגידין קושרין וחובקין השוק והירך ובערוך פירש שנועלין את השוק כאנפליא שיש לה ולולאות ומקום חבוק הלולאות קרי הכי חבק עוד פירוש כשכופפת שוקה למה שעל ירכה מה שמכוסה מן הבשר ע"י כפיפת השוק של הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה.
כשורה מהו טיפין טיפין מהו: פי' כשורה טפין עשויין כשורה וטפין נמי שאינן מסודרין כשורה דאי לא תימא הכי כשורה היינו רצועה ורשב"ם ז"ל פי' כשורה שורות הרבה וכרצועה שורה אחת וטפין טפין עשויין בין כשורה בין עשויין כשיר בין עשויין שלא כסדור ובספרים שלנו אין כתוב בהן כשורה אלא כשיר מהו לרחב ירכה מהו טפין טפין מהו ולפי גרסת אלו הספרים דעביד כרצועה היינו כשורה.
מאי לאו לאתויי כי האי גוונא: נ"ל דמתקני סתם ספק טמא ספק טהור טמא קא דייק דאלמא כל שבבשרה טמא ואפי כי האי גוונא ופרקי' לא דילמא דעביד כרצועה ולא קאמר דעביד כטפה משום דבהא ליכא שום חדוש אבל בלעביד כרצועה איתא חידוש קצת אבל בתוס' פירשו דמיתורא דספק טמא ספק טהור קא דייק לאורויי חדוש קאתי דאי לא ליתני על בשרה ספק טמא.
הא דאיבעי להו הכא טפין טפין מהו ולא דייקי לה מדתניא לקמן כתם ארוך מנטרף טפין טפין אין מצטרפין דילמא טפין טהורה איכא מאן דפריש דהכא בטפין שעל בשרה והתם בטפין שעל חלוקה וכן דעת רבותי' הצרפתים ז"ל ולי נראה דהכא בטפין גדולים שיש באחד מהם כגריס ועוד לא מבעי לן אלא אם צורתן מוכח עליהן שאינן מגופה לא היה לן למוצאן כי האי גוונא ולקמן מבעיא אם מצטרפין ותדע לך דהכא אכתי לא איירי בשעורי כתמים כלל אלא באיזה מקום ובאיזה ענין לחוש לה ועלה קא בעי ר' ירמיה טפין טפין וכשיר ולמעלה למטה ולרוחב ירכה מהו אבל בשמעתין דלקמן איירי בשיעורין והתם הוה לי' למבעי אלא כדאמרן וכן מצאתי למורי הרב ז"ל והקשה מורי הרב ז"ל דמ"מ מדקתני בבריתא טפין טפין אין מצטרפין משמע ודאי דאצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אלו איכא בחדא מנייהו כגריס ועוד טמאה ותירץ דהתם על הבגד ואפשר דנגע בהרבה מקומות כפי שמתנועע הבגד סביבה ומשום הכין לא דקו לה להא דר' ירמיה מברייתא דהוה מצי לדחויי דהתם כשנמצא בבגד דוקא ומהאי טעמא דאמרן.
תניא בדקה עצמה וחלוקה והשאלתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה ואוקמא רב ששת לענין דינא: כלו' שאין שנייה חייבת לתת שכר כובס דאמרה לה אנא אבדיקה דירך לא סמיכנא ונראה דדוקא בבודקת לעצמה אבל בודקת בעדים אפילו לענין דינא אינה תולה בה דהא ודאי בדוק הוא אלא דקשיא ליה דא"כ הכא הויא טעמא משום דאפי' בריא ושמא לענין דינא לא אמרינן ברי עדיף לאפוקי ממונא וא"כ ליקשי מינה לרב יהודה דאמר ברי עדיף ובנמוקי הרב מורי ז"ל מצאתי אף על פי שיש עדים שבדק' שמא לא בדקת יפה.
אמר רב ששת לענין דינא תנן: הקשו בתו' ונימא כאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן בפ' המדיר גבי מומין וגבי פרה ותירצו הם ז"ל דהתם דוקא הוא שיצאת האשה מרשות אב לרשות בעל וכן נמי פרה יצאה מרשות מוכר לרשות לוקח אבל הכא חלוק לעולם ברשות ראשונה דהא שאלה היא ולא מכר ולי נרא' דאפשר דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היו לענין דינא אלא לענין טהרו' בלבד כהנהו דריש פרקא קמא דמכלתין וכן נראה התם בפ' המדיר לאוקמתיה דרב אשי וכמו שכתבתי שם במקומה ושם הארכתי בס"ד.
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ח (עריכה)
על כתיפה אינה תולה. וא"ת דילמא לקולא דוקא אבל לחומרא כמו על גודלה מחזקינן טומאה ממקום למקום. וי"ל כיון דכל עיקר כתמים הם מדרבנן ומקילינן בהו כדתנן בפירקין אי מחזקינן דם ממקום למקום לחומרא ה"ה לקולא. ותימה ליפרוך ממתניתין שלא כנגד בית התורפה טהורה ולא אמרינן שמא בדקה בחד ידא ונגעה בבשרה שלא כנגד בית התורפה. וי"ל דאם איתא דבדקה בידה ומצאה טמא היתה זכורה שאין דרך אשה לשכוח כשהיא בודקת ומוצאה עצמה טמאה. והא דפריך בסמוך גבי דם טמא דאימר בדקה בחד ידא ונגעה באידך ידא מכ"ש פריך דבעלמ' אית לן למימר הכי ועל מתניתין הוה מצי למיפרך:
עד מקום חבק. פרש"י חבק מקום מתיחת הגידים שחובקים הירך והשוק וכנגד אותו חבק למטה עד פרסת רגלי' ולמעלה עד אותומקום קרוי בפנים ומקום חבק דהיינו רוחב הגידים מיבעיא ליה אי כלפנים אי כלחוץ. ובערוך פי' כשמעלין את השוק באנפלאות שיש להם לולאות ומקום חיבוק הלולאות קרי ליה חבק. עוד פי' כשכופפת שוקה על יריכה מה שמכוסה מן הבשר על ידי כפיפת השוק על הירך הוי מקום חבק על שם שמחבקין זה את זה:
כשורה היינו טיפין עשויין כשורה דאי בלא טיפין היינו כרצועה דקאמר בסמוך. וטיפין טיפין היינו עשויין בשינוי דאי לאו הכי למה יש להסתפק בטיפין ורבינו שמואל פירש כשורה היינו הרבה שורות. וטיפין טיפין מצינן לפרושי עשויין כשורה או כשיר והא דאמרינן בשילהי פירקין טיפין טיפין אין מצטרפין היינו כי נמצאו על הבגד שיש לספק כל טיפה בדם מאכולת:
לאו לאיתויי כה"ג. תימה מנא ליה דאתא לאיתויי דילמא בכתם כי אורחיה מיירי. וי"ל מדקאמר האי לישנא ספק טהור ספק טמא ולא קאמר על בשרה ספק טמא משמע דאתא לאשמועינן שום חידוש בכתם משונה:
לענין דינא תנן. הקשה הריב"י לענין דינא נמי נימא כאן נמצאו כאן היו כדאמרינן בשילהי המדיר גבי מומין וגבי טריפות. י"ל דהתם נשתנית האשה מרשות האב עצמה לרשות הבעל והפרה מרשות המוכר לרשות לוקח אבל הכא לא יצא החלוק מרשות בעלת החלוק דאינו ביד השניה בתורת מתנה ומכר אלא בתורת שאלה. ועי"ל דלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו אלא שאם השני בא להוציא מיד הראשון כי התם שהוא בא להוציא האשה מביתו ולפוטרה בלא כתובה ולהוציאה מחזקתה הילכך אומרת לו ברשותך נולדו המומין. וכן לענין טריפות בא הלוקח להוציא מיד המוכר אבל לחייב השני לא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה