נידה נד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ימי לידה שאינה רואה בהן מהו שיעלו לספירת זיבתה אמר רב כהנא ת"ש ראתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק זיבה ספק לידה מביאה קרבן ואינו נאכל וימי לידתה שאין רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה אמר רב פפא שאני התם כיון דאיכא למימר יולדת זכר היא וכל הני שבעה יתירי דקיהבינן לה סלקי לה לספירת זיבתה אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ביולדת זכר איכא לספוקי ביולדת נקבה ליכא לספוקי אלא לאו שמע מינה עולין שמע מינה תשעה ימים טמאין ותשעה ימים טהורין משמשת שמונה ימים מתוך שמונה עשר עשרה ימים טמאין ועשרה ימים טהורים ימי שמושה כימי זיבתה וכן למאה וכן לאלף:
מתני' דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין אבל הזוב והניע והרוק והשרץ והנבלה והשכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבשין וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת רבי יוסי אומר בשר המת יבש ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור:
גמ' מנא הני מילי אמר חזקיה דאמר קרא (ויקרא טו, לג) והדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה אשכחן לח יבש מנלן אמר רבי יצחק אמר קרא {ויקרא טו } יהיה בהויתו יהא ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש יבש מעיקרו מנלן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושין אדומים תטיל למים אם נמוחו טמא מנלן יהיה רבויא הוא אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים אף דמה נמי עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים אטו דמה בר משכב ומושב הוא ולטעמיך אבן מנוגעת בת משכב ומושב היא דאיצטריך קרא למעוטי דתניא יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים ודין הוא ומה זב שאינו מטמא בביאה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אבן מנוגעת שמטמאה בביאה אינו דין שמטמאה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים ת"ל הזב הזב ולא אבן מנוגעת טעמא דמעטיה קרא הא לאו הכי מטמאה ומינה לאו מי אמרת הזב ולא אבן מנוגעת ה"נ אמר קרא אשר היא יושבת עליו היא ולא דמה
רש"י
[עריכה]ימי לידתה - כגון ילדה בזוב ופסקה מיד:
הכי גרסינן ראתה שנים - ראתה שני ימים בשופי בתוך י"א שבין נדה לנדה:
ספק לידה ספק זיבה - שמא לידה שמא זיבה שמא לא זו ולא זו אם ולד הוא ולא ראתה בפתיחת הקבר הרי היא לידה ולא זיבה ואם אינו ולד וראתה דם בפתיחת הקבר הרי היא זיבה ואין כאן לידה ואם ולד הוא וראתה דם בלידה הרי זו יולדת בזוב ואם נפתח קבר בלא דם ואינו ולד אין כאן לא זו ולא זו הלכך ספק הוא ונטיל עליה חומר לידה לטמא שבועיים אפילו לא תראה וחומר זיבה שכל זמן שלא תפסוק ז' נקיים לא תטהר ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא אין כאן לא לידה ולא זיבה:
וימי לידתה שאין רואה בהן עולין כו' - ואע"ג דאיכא לספוקי ביולדת בזוב ויש כאן לידה וזיבה:
משום דאיכא למימר כו' - אבל אי הוה פשיטא לן דיולדת נקבה היא לא סלקי לה:
ט' ימים טמאין - תרי מינייהו זיבה וכי חזיא טהורין חד מינייהו הוי שימור ושמונה לתשמיש וביום י"ט הויא תחלת נדה וכן לעולם לא תהא זבה:
ימי שמושה כימי זיבתה - דמעשרה טמאין הוו ז' נדה וג' זיבה ומעשרה טהורין ז' לספירה וג' לתשמיש הרי ימי שימוש בימי זיבה:
וכן למאה - טמאין ז' ימי נדה וכולהו ימי זיבה ומאה טהורין ז' לספירה וכולהו לתשמיש וכן לאלף:
מתני' דם הנדה: והניע - קר"ק בלע"ז וממעיינות הזב הן והוי אב הטומאה:
וכמה היא שרייתן - דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין נינהו:
בפושרים מעת לעת - אבל אי בעי טפי מים חמים או יותר ממעת לעת יבשין הן:
גמ' מנא הני מילי - דדם נדה מטמא מגעו ומשאו:
אשכחן לח - דדוה לח משמע כעין שהוא זב:
יהיה - דם יהיה זובה:
יבש מעיקרו - כגון הני דתנינן:
מין שערה - אדומה:
עושה משכב - שיהא משכבו מטמא אדם ולא יהא ראשון במגעו אלא אב הטומאה כמשכב נדה עצמה:
שאינו מטמא בביאה - אדם הנכנס עם הזב בבית אינו טמא:
אבן המנוגעת - מטמאה בביאה אדם הנכנס עמה לבית דכתיב והבא אל הבית וגו':
הזב - אשר ישכב עליו הזב (ויקרא טו):
היא - עושה משכבה אב הטומאה ולא דמה עושה משכבה אב הטומאה אבל מטמא הוא את שתחתיו משום משא להיות ראשון ואף על פי שאין נוגע בו דהא איתקש לנדה והכי נמי תנן באבות הטומאה (כלים פ"א מ"ג) דדם נדה מטמא במשא:
תוספות
[עריכה]אלא ש"מ עולין ש"מ. וטעמא דרב הונא בריה דרב יהושע אע"ג דהוי ספק ספקא מ"מ אי בעלמא אין עולין הכא נמי הוה לן למגזר אטו בעלמא:
וכן למאה וכן לאלף. ימי שמושה בימי זיבתה דמאחר ז' ימי נדה כל הימים שתראה אפילו מאה או אלף מקרו ימי זיבתה עד שתספור ז' נקיים:
דם הנדה. מנא הני מילי. לרבא דאמר בפ' בנות כותים (לעיל לה.) לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש ולית ליה דשעיר המשתלח יוכיח הכא לא צריך קרא ומיהו לדם נדה של מצורעת אצטריך שפיר קרא דהדם אינו גורם טומאה ולקמן דמצריך קרא לטומאת זובו במגע ובמשא ולא יליף מדם הנדה דהכא משום דאיכא למפרך מה לדם הנדה שכן מטמא באונס ואם תאמר וכיון דלא ילפינן מהכא אמאי אצטריך לקמן קרא למעוטי זוב יבש מהיכא תיתי לטמא ויש לומר כיון דהשוה הכתוב דם נדה וזוב לטומאה ממילא ילפינן מהדדי דגילוי מילתא בעלמא הוא:
ותו הא דתנן המפלת כו'. תימה דהיינו ההיא קושיא גופיה וי"ל דה"ק וכ"ת דאין הכי נמי דיבש מעיקרא טהור והתנן המפלת כו' אי נמי י"ל ותו יבש משונה כמין יבחושין או כמין קליפה מנלן:
יכול תהא אבן מנוגעת כו'. אבן מנוגעת שמטמאה בביאה כו' וא"ת מת יוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה משכב ומושב ועוד מצורע גופיה מפרש ר"ת בריש אלו דברים (דף ס:) דלא עביד משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין ויש לומר דמקרא דהכא ממעטינן להו הזב ולא המצורע ולא המת:
אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. ואם תאמר כיון דממעטינן מדוה מהיא לטמא משכב ומושב ממעטינן נמי מאבן מסמא דהא מכח משכב ומושב הוי טומאה לאבן מסמא כדתנן בת"כ מנין לרבות עשר מצעות זו על גב זו ועל גביהן אבן מסמא תלמוד לומר כל המשכב ואור"י דאבן מסמא נפקא לן משום דרשא דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין ולהכי איצטריך למעוטי מדוה אף מאבן מסמא שהיא טומאה קלה:
ראשונים נוספים
מתני' הכי גרסינן: ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו': ותרתי קא בעי כלומר יבש מעיקרו ואפילו אין יכול לשרות ולחזור לכמות שהיה מנא לן דמתני' סתמא קתני דכל דם יבש ואפילו אינו נימוח טמא, ותו הא דתנן דאפילו בהנך דהוו כעין בריה מנלן דכשנמוחו אמרינן דאיגלאי מילתא דדם הוה וטמא, וכבר הארכתי בזה בפרק המפלת בס"ד, ואע"פ שלא נראה כן מדברי ר"ח ז"ל.
קשתה שנים וכו': כבר פרשנוהו בריש פ' המפלת והא דקתני בימי לדתה שאינה רואה בהם עולים לה לספירת זיבתה פירושו ואפי' לספירת זבה גדולה דימי לידה ודאי באין הם בתוך ספירת זבה ואנו למדין מכאן דה"ה לימי נדה הבאין בתוך ימי ספירת זבה דהיינו זיבה קטנה שגם הם עולים לספירת שימור זיבה קטנה כשאינה רואה דהא אתקוש כדכתיב בימי נדת דותה. ומה שאין ימי נדה עולים לספירת זבה גדולה אינו אלא מפני שא"א להן לבא ומשכחת לה במקשה זו שנעשה זבה גדולה ויש לה ימי לידה כגון שראתה ביום הג' והפילה אין קושי לנפלים דאלו למ"ד יש קושי לנפלים שאם הפילה אין כאן זבה ואם לא הפילה אין כאן לידה וימי לידה אלא ודאי כדאמרן. ומיהו זבה קטנה משכחת גם לדברי כגון שלא ראתה ולא הפילה כ"נ.
ויש גורסין כאן ראתה שנים אבל רש"י ז"ל גורס קושתא והכל עולה לענין א'.
ט' ימים טמאים וכו': פי' וזמן וסתה היא י"ח משמשת ח' ימים מתוך י"ח פי' ביום ראשון דזוג שני שימור הוא לזיבת ב' ימים אחרונים דזוג ראשון.
עשרה ימים טמאים וי' ימים טהורים: פי' וסתה מעשרים לעשרים.
ימי שמושה כימי זיבתה: פי' כי מן הי' הראשונים הג' האחרונים הם ימי זיבה ונעשת זבה גדולה ומשמשת ז' ימי נקיים דזוג שני ומשמשת ג' ימים האחרונים נמצא ימי שמושה כימי זיבתה.
וכן למאה וכן לאלף: פי' כי מן הק' הראשונים הטמאים ז' ראשונים ימי נדה והצ"ג הנשארים כולם ימי זיבה שאין ימי נדה חוזרין ובאין עד שתספור ז' ימי נקיים ותחזור אחרי כן ותראה מן הק' השניים הטהורים משמשת ז' ימים נקיים ומשמשת הצ"ג הנשארים שהם כמנין ימי זבתה וזו ראיה גמורה למה שאמרנו כמה פעמים שאין ימי נדה באין עד שתספור ימי נקיים ותחזור אח"כ ותראה שאם לא כן היאך הוי ימי זיבה בימי שמושה אלא ודאי כדאמרן ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל כי לעולם ימי נדה אחר י"ח וימי זבה אחר ז' בין תראה בין לא תראה והנה כלה מכילתין חולקת עליו ואין לנו אלא כדברינו ותו לא מידי:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
יכול תהא אבן המנוגעת עושה משכב ומושב כו' פי' דוקא אבן מנוגעת אינה עושה משכב אבל מצורע עושה משכב ומושב בימי חלוטו אבל לא בימי סיפורו ועיין מ"ש בפ"ק דמגלה במהדורא תנינא:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ו (עריכה)
אלא ש"מ עולין ש"מ. וטעמא דרב הונא ברי' דרב יהושע הוי דאע"ג דספק ספיקא הוא מ"מ אם בעלמא אין עולים הכא הוה לן למיגזר אטו בעלמא:
סליק פירקא
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ז (עריכה)
מנה"מ. ומק"ו לא מטמינן ליה כיון שגורם לאחרים טומאה לעצמו לא כ"ש דאיכא למימר שעיר המשתלח יוכיח ולרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח לעיל בפ' בנות כותים איצטריך לדם הנדה של מצורעת שאינו גורם לה טומאה. ותימה לקמן אמאי צריך קרא לטמא זובו במגע ומשא נילף מדם הנדה ואי פרכת שכן מטמא באונס א"כ אמאי איצטריך קרא לקמן למעוטי זוב יבש מהיכא תיתי דהוה טמא וי"ל דעיקר טומאה ודאי לא ילפינן מנדה משום הך פירכא אבל כיון שהשוון הכתוב לטומאה ממילא ילפינן מהדדי לטמאות לח ויבש דגלויי מלתא בעלמא הוא:
ותו הא דתנן המפלת כמין חתיכה. תימה מאי ותו היינו קמייתא גופה וי"ל דהוי כמו אלמה תנן וכ"ת ה"נ יבש מעיקרו טהור הא תנן המפלת וכו' א"נ ותו יבש משונה כי האי שנעשה כמין יבחושין או קליפה מנא לן:
יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב לטמויי אדם לטמויי בגדים. ותימה מי חמירא ממצורע גופיה דלא עביד משכב ומושב אלא לטמויי אוכלין ומשקין כדמוכח בפסחים פרק אלו דברים. ולקמן בפרק בתרא אפרשנו בע"ה. וי"ל דעיקר דינא לא בעי' למילף אלא לטמויי אוכלין ומשקין כעין מצורע אלא כיון דמהך ק"ו מצי למילף נמי אדם ובגדים נקט אדם ובגדים הלכך לא חש למימר מצורע יוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים משום דידע דעיקר מילתיה לא יליף אלא לטמויי אוכלין ומשקין כעין מצורע. ועוי"ל דהא דמצורע גופיה אינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלין ומשקין היינו מהכא הזב ולא המצורע ואבן המנוגעת נמי אפשר דעושה משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין כעין מצורע והא דלא פריך תלמודא אלמא עושה משכב ומושב לטומאה קלה משום דלא היה יודע להוכיח שהוא כך לא ממשנה ולא מברייתא:
אבן המנוגעת שמטמאה בביאה כו'. ותימה מת יוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה משכב ומושב. וי"ל דמת גופיה נמי לא אימעוט אלא מהכא הזב ולא המת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה