נידה כז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חומר שני ולדות שאני אומר שמא נמוח שפיר של שליא ונמוח שליא של שפיר תיובתא אמר רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל מעשה ותלו את השליא בולד עד עשרה ימים ולא אמרו תולין אלא בשליא הבאה אחר הולד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מעשה ותלו את השליא בולד עד כ"ג ימים אמר ליה רב יוסף עד כ"ד אמרת לן אמר רב אחא בריה דרב עוירא א"ר יצחק מעשה ונשתהה הולד אחר חבירו ל"ג יום א"ל רב יוסף ל"ד אמרת לן הניחא למאן דאמר יולדת לתשעה יולדת למקוטעין משכחת לה אחד נגמרה צורתו לסוף שבעה ואחד נגמרה צורתו לתחלת תשעה אלא למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין מאי איכא למימר איפוך שמעתתא ל"ג לשליא כ"ג לולד א"ר אבין בר רב אדא אמר רב מנחם איש כפר שערים ואמרי לה בית שערים מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש ומאן נינהו יהודה וחזקיה בני רבי חייא והא אמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אמר אביי טיפה אחת היתה ונתחלקה לשתים אחד נגמרה צורתו בתחלת ז' ואחד בסוף ט':
שליא בבית הבית טמא:
תנו רבנן שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא שאין ולד עמה דברי רבי מאיר רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון מטהרין אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית החיצון שהוא טהור אמר להן אבל ולמה לפי שאינו אמרו לו כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי אמר להן אינו דומה נמוק פעם אחת לנמוק ב' פעמים יתיב רב פפא אחורי דרב ביבי קמיה דרב המנונא ויתיב וקאמר מאי טעמא דרבי שמעון קסבר כל טומאה שנתערב בה ממין אחר בטלה אמר להו רב פפא היינו נמי טעמייהו דרבי יהודה ורבי יוסי אחיכו עליה מאי שנא פשיטא אמר רב פפא אפילו כי הא מילתא לימא איניש ולא נשתוק קמיה רביה משום שנאמר (משלי ל, לב) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה ואזדא רבי שמעון לטעמיה דתניא מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו טמא ורבי שמעון מטהר מאי טעמא דרבי שמעון אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב וחסיר ליה ואמינא להו אדרבה א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על
רש"י
[עריכה]חומר שני ולדות - אם זה זכר חיישינן דלמא נקבה הוה ההוא דשליא ותשב לזכר ולנקבה ולרבנן דאמרי המפלת חיה ועוף אינו ולד מאי חומרא איכא בהאי ולד מחמרינן עלה למימר ליכא שום ולד ואין לה דם טוהר והיינו חומרא דיליה ומשום שליא מטמינן לה שבועים:
שאני אומר - ולד הוה עם השליא ונימוח שפיר של שליא:
שפיר - ולד:
ושמא נימוחה שלייתו של שפיר - כלומר ושלייתו של זה שלפנינו נימוח וזו אינה שלו הואיל ואינה קשורה בו קתני מיהא בזמן שקשורה עמהן:
תיובתא דרבי - דאמר דבר שאינו שאלת:
אחר הולד - אבל יצתה שליא קודם חוששין לאחר:
הניחא למ"ד כו' - פלוגתייהו לקמן בפ' בנות כותים (דף לח:):
לסוף ז' - יום או יומים בתוך חדש ז' בסופו דחיי:
ואחד לתחלת תשעה - יום אחד בחדש דהוו להו ל"ג:
אלא למ"ד אינה יולדת למקוטעים היכי משכחת לה - תרוייהו בחדש השביעי ליכא למימר דחדש כולי האי לא הוי ואם זה לסוף ז' וזה לסוף ט' טפי איכא ואם זה בז' וזה בח' לא חיי ומדקרי להו ולד ולא נפל מכלל דבני קיימא נינהו:
איפוך - שמעתא דר' יוחנן:
כ"ג - לולד משכחת לה דאחד נגמרה צורתו לתחלת ז' ואחד לסוף ז' דלכו"ע יולדת לז' יולדת למקוטעין:
האמר מר כו' - קס"ד בג' חדשים לא משכחת לה אא"כ נתעברה זה אחר זה:
לבית החיצון - לבית אחר שהבית טהור:
אבל - הן:
אמרו לו למה - מאי שנא בית ראשון דמטמית ליה אמר להו לפי שאינו הואיל וטלטלוהו נמוק:
מ"ט דר"ש - נהי דנמוק מ"מ כל גופו של מת כאן הוה וה"ל כרקב וכנצל. [בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה]:
ממין אחר - אפי' ממין טומאה אם אינה שוה לה בטלה:
אחיכו עליה - אמרו ליה פשיטא מאי שנא טעמייהו מטעמיה כולה חדא מילתא אמרי:
אפי' כי האי מילתא - דאתיא לידי חוכא:
לימא איניש - דלמא מתוך דבריו אמרי ליה טעמא:
ולא לישתוק - ולימא מסברנא ליה:
אם נבלת - עצמך על ד"ת סופך להתנשא:
ואם זמות - ושתקת סופך לשום יד על פה שלא תדע להשיב לשואלין:
מלא תרוד - כף:
רקב - רקבובית של מת וזה שיעורו לטמא באהל הלכה למשה מסיני:
א"א - אף על גב דרובא רקב אי אפשר למקום שנפל העפר שלא תהא גרגר של רקב בין שני גרגרים של עפר ובטל הרקב ובציר לו שיעורא דתרוד:
תוספות
[עריכה]חומר שני ולדות. פי' הקונטרס לר"מ דבחיה ועוף טמאה לידה הוי חומר ב' ולדות אם חיה ועוף הם זכר יהבינן לה חומר שליא דמספקינן בנקבה לטומאה וחומר חיה ועוף לטהרה דשמא אין ולד בשליא וקשה לר"מ אי חיה ועוף זכר אמאי מספקא שליא בנקבה הא הוי ספק ספיקא דשמא אין בשליא ולד ואפילו יש שמא זכר הוא ולכך י"ל חומר ב' ולדות דקאמר היינו לענין שהפילה שליא בשני אחר חיה ועוף ולרבנן דאמרי דאין טומאת לידה בחיה ועוף לית לה ימי טוהר. כלל דשמא אין ולד בשליא ומשום שליא נותנין לה חומרא דזכר ונקבה וא"ת לרבנן נימא שלא תשב רק ז' לטומאת לידה דאימור אין ולד בשליא ואפי' יש שמא זכר הוא וי"ל דא"כ אם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כלל והויא במ"א שומרת יום כנגד יום ואפי' איכא ולד אימור נקבה היא ושתי ראיות דם טוהר הוא א"א בתרווייהו למיזל לקולא דסתרו אהדדי אזלינן בתרווייהו לחומרא וכן צ"ל אמתניתין דקתני המפלת ואין ידוע אם ולד הוא תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע"ג דאיכא ספק ספיקא שמא לא ילדה ואפי' ילדה שמא זכר הוא ואמאי תשב לנקבה אלא ודאי כדפרישית:
אלא למ"ד אינה יולדת למקוטעין מאי איכא למימר. וא"ת ונימא דנגמר צורתו ואשתהי עד שמיני דהכי אית ליה לרבה תוספאה בפ' הערל (יבמות דף פ:) דעבד עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה לי"ב חדש ואכשריה ויש לומר דרוב אמוראים לית להו דרבה תוספאה:
מ"ט דר"ש. משום דבמתניתין אינו מזכיר כי אם ר"ש קאמר מ"ט דר"ש פ"ה נהי דנימוק מ"מ כל הגוף של המת כאן וה"ל כרקב של מת. וכנצל וקשה דא"כ מאי משני כל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה והיכי בעי למימר דבטל הולד משום דדם הלידה מבטל משהו מן הולד כמו מלא תרוד דמייתי התם ודאי דשיעורו מצומצם כי יתבטל ממנו משהו בציר ליה שיעורא מן התרוד אבל כי יתבטל מעט מן הולד אכתי ישאר יותר מכזית או ממלא תרוד לכך נראה לר"י דנפל שבשליא אין עליו תורת נצל ורקב כיון שאינו נגמר ואינו בשר לטמא בכזית אלא מטעם מת שלם וה"פ מ"ט דר"ש הרי יש כאן מת שלם ומשני כל טומאות שנתערבה כו' ומהאי טעמא כי נתבטל ממנו משהו טהור והשתא מייתי שפיר ממלא תרוד רקב ופריך אדרבה כו' וה"נ השפיר מבטל משהו של מין אחר ומשני רבי יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה שדם הלידה והליחה רבה על כל השפיר ומשבטל כולו בטל אף בבית ראשון ור"ל סבר דאפילו בלא בטול ברוב טהור משום בלבול צורה שנטרף במימיו ונתבלבל צורתו לר"ש אף בבית הראשון ומדר"ל נמי יש להוכיח דלא מטמא משום רקב ונצל דא"כ לא הוה מטהרינן משום בלבול אלא ודאי טמא מטעם מת שלם ובעי נמי ר"ל שלם בצורתו ושאר אמוראי פליגי עליה בבלבול צורה אך בעי שיהא שלם וא"ת למאי דס"ד דרבי שמעון מטהר אף בבית הפנימי משום בטול משהו היכי קתני בברייתא כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי משום בטול משהו הלא גם לרבי שמעון לא נתבטל כולו בבית הפנימי כמו בבית החיצון אלא דמטהר משום בטול משהו ויש לומר דה"ק כשם שאתה מודה בבית החיצון שנימוק כך יש לטהר בבית הפנימי משום בטול משהו דאין כאן מת שלם ואם תאמר בנזיר פרק כ"ג (דף נ.) דפריך על המת ועל כזית מן המת נזיר מגלח על כזית מן המת מגלח על המת לא כ"ש ומשני לא נצרכה אלא למת שאין בו כזית בשר ולא נתקשרו אבריו בגידין אמאי לא משני בשליא שאינה מטמא אלא שלם וי"ל דשליא לא מקריא מת א"נ היינו הא דמשני התם:
ראשונים נוספים
מ"ט דר' שמעון וכו'. פירש"י ז"ל נהי נמי דנימוק מ"מ גופו של מת כאן הויא וה"ל כרקב וכנצל. וק"ל הא דאמר רשב"ל לקמן בשמעתין שפיר שטרפוהו במימיו טהור להוי כרקב וכנצל. ועוד לר"מ נמי בבי' החיצון אמאי טהור ליהוי כרקב וכנצל. וא"ת איהו נמי סבר כל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה אלא מאן תנא דפליג עליה דקאמרת קסבר ר' שמעון והא דתניא מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור' שמעון מטהר אמאי תרמייה הא דכ"ע טומאה כיון שנתערב בה מין אחר טהורה.
ובתוספ' הקשו לה מדאמרינן ואזדא ר"ש לטעמיה מדאמר א"א שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב ויבטלנו ואמאי נהי נמי דבשיעור מצומצם כגון מלא תרוד רקב איכא למימר הכי גבי שליא מ"ט דאפילו הוה בה תרי שיעורי דמלא תרוד מטהר ר"ש דסתמא תנן ואע"ג דליכא למימר א"א שלא ירבו וכו', והם מפרשים הסוגיא כולה בענין אחר ברם נראין דברי מקצת ראשונים שפירשו מ"ט דר"ש דמטהר לגמרי והרי אנו מוצאים בכל יום ולדות חתוכים בשליא והאיך אפשר שלא תהא בכולה כזית ג) שלא נמוק לגמרי קודם שתצא שאפי' נחתך כולו לחצאי זתים מצטרפים הן בתוך השליא לטמא באהל ואמאי מטהר ליה לגמרי, ומפרקי' קסבר ר"ש כל טומאה שהיא כשיעורה ולא יותר שנתערב בה מין אחר בטלה דאמרינן כיון דהיא צריכה שיעור א"א שלא ירבה מין אחר על מקצתה ומבטלה ואף כאן כיון שנמוק הולד אע"פ שנשתייר ממנו (כחצאי) ד) זתים א"א שלא ירבו שתי טיפי מים ודם על מקצת בשר שלא נמוק ומבטלו והיינו דאמרינן ואזדא ר"ש לטעמי' דאמר א"א שלא ירבו שתי פרידו' עפר על פרידה אחת של רקב ומבטלו ובצר לה שיעורא ור"מ סבר לא מבטל אלא א"כ הוציאו לבית החיצון שנטרפו מימיו לגמרי וטהור. והא דאמר לו לר"מ כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית פנימי לומר שאף בבית החיצון היה לנו לחוש שמא יש בו כזית בשר (שנמוק) ה) אנא משום בטול ואמר להו אינו דומה שזה נמוק לגמרי וה"ל כמים בטריפת בני אדם. אבל דרך לידה אינה נמוק לגמרי וביטול אינו מועיל. ואקשי להו רבא לרבנן דבי רב אדרבה כיון דרקב יותר הוא מן העפר היאך יאמ' ר"ש שהמועט רבה על מקצת המרובה ומבטלו ומגרע שיעורו אדרבה יש לנו לומר שהמרובה עומ' לבד על הממועט ומבטלו לגמרי. והיינו דאמרי' לקמן והשתא דאמרת טעמיה דר"ש סופו כתחלתו גבי שליא מ"ט דקס"ד שהמים והדם שבשליא מועטין הן אלא שרבין על מקצת בשר ומבטלין אותו כדפרישית וא"ר יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה שאפילו היו שם שני חצאי זתים או כזית שלם. יש במי שליא ודם שבה לבטל את כולה ואין אנו צריכין לומר שרבין על מקצת ומבטלו ומגרע שיעורו אלא על כולו הם רבים ומבטלין אותו ובהא פליגי דר"מ סבר אין טומאה בטלה ברוב מלטמא במשא ואהל דהא (קאמר) ו) מאהיל על כולה ומיהו בבי' החיצון טהור שנמוק לגמרי וה"ל אפר שרופין ופחות ממנו. ור"ש סבר בטלה היא לגמרי.
מאי טעמיה דר' שמעון: פרש"י ז"ל מאי טעמא דר"ש נהי נמי דנמוק מכל מקום גופו של מת כאן תהא כרקב וכנצל, ונצל הוא מיחל שקרש כמפורש בנזיר (נ, א) והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בסמוך ואזדא ר"ש לטעמיה דמטהר מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא משום שאי אפשר שלא ירבו שתי פרידי עפר על פרידה אחת של רקב ויבטלנו דאלמה בתרווד בלבד הוא דפליג ומשום דעפר מבטל פרידה אחת של רקב ובציר ליה שיעורא הא בשני תרוודין הוה סבירא להו השתא לתלמידי דבי רב דמודה להו ר' שמעון לרבנן וא"כ הכא נמי אמאי מטהר ר"ש דמי לא עסיק ומטהר רבי שמעון אפילו בדאיכא בהאי שפיר כמה זתים וכדמבטלי נמי דמי לידה קצת מיניה אכתי אישתאר מיניה כזית ניצל וניצל שיעורו בכזית כדאיתא בנזיר פרק כ"ג (מט, ב) ובודאי כדבריהם ז"ל משמע דהא אכתי לא משום בטול ברוב נגעו ביה דלקמן הוא דבעינן השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון סופו כתחלתו מאי טעמא דשליא ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה אלמא עד השתא לאו משום בטול ברוב נגעו בה אלא משום מחסר שעורא. ועוד הקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאם כן ליבעי נמי מאי טעמיה דר' מאיר כשיצא בבית החיצון דהא בבית החיצון אף הוא מודה דטהור ואמאי ליהוי כרקב וכניצל ורשב"ל דאמר לקמן שפי' שטרפוהו במימיו טהור אמאי ליהוי מיהא כנצל.
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דהאי נפל שבשיליא אין לו לא תורת בשר ועצמות ולא תורת נצל אלא ר"מ מטמא ליה משום שהוא מת שלם ור"ש דמטהר משום דא"א שלא ירבה דמי לידה על מעט ממנו ויבטלנו ובציר ליה שעורא תו ליכא מת שלם וכענין תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא וביצא בבית החיצון ונימוח הרבה מטהר אפילו ר"מ משום שנתערב כולו בדמי הלידה ומתבטל ואמר להן ר' שמעון כשם שהוא נימוח ומתבטל בבית החיצון כך נימוח ונתבטל בבית הפנימי. וזהו דרך פירושם ז"ל ואינו נכון דאילו אית ליה לר' מאיר בטול אף בשלא נימוח נמי בבית החיצון, אי אפשר שלא ירבה דמי לידה על מקצתו ויבטלנו ושפיר קאמר ליה ר"ש ואלו לית ליה בטול אף בשנימוח בבית החיצון למה הוא מתבטל.
ואחרים פירשו דר' מאיר דמטמא היינו משום דא"א שנימוח כל כך ביציאתו שלא נשאר בו כזית בשר בין כולו וכודאי משוי ליה והיינו דבעינן מאי טעמיה דר"ש דודאי מסתבר טעמיה דר"מ. ופרקינן משום דקסבר ר"ש דתערובת דמי לידה שבו מבטלו כלומר מבטל קצת ממנו ובצר ליה שעורא בכזית. ואזדא לטעמיה דרקב, ששני פרידי עפר מבטלי פרידה אחת של רקב ומגרעין שיעורו, ואף כאן אע"פ שנשתיר בין כולו כזית בשר אי אפשר שלא ירבו שתי טיפי דמים על מקצת בשר שלא נמוק ויבטל שעורו ור"מ סבר לא מבטל ליה אלא א"כ נימוק בידי אדם בהוצאה לבית החצון כלומר בטלטולו בספל מפני שנטרפו מימיו לגמרי וטהור ואמרו ליה לר' מאיר כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי כלומר לדידך דאמרת דאית ביה כזית בשר שלא נמוק ולא חיישת לבטול קצת שעורו, אף בבית החיצון לא היה לך לטהר לגמרי שהיה לך לחוש שמא יש בו כזית בשר שלא נמוק, אלא משום בטול הוא, ואמר להו אינו דומה דכשנטלטל בידי אדם הוא נטרף במימיו ונמוק לגמרי, אבל בבית הפנימי יש בו כזית, ובטול אינו מועיל.
והא דאמרינן: השתא דאמרת טעמיה דר' שמעון משום דסופו כתחלתו גבי שיליא מאי טעמא: פירוש משום דעד השתא הוה סלקא דעתך שהמים והדם שבשיליא מועטים הם אלא שרבים על מקצת בשר שבו ומבטלים אותו כדפרש"י. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה שאפילו היו בה שני חצאי זתים בשר או כזית שלם הדם והמים שבשיליא רבים עליו כולו ומבטלים אותו ביטול גמור ובהא פליגי דר"מ סבר אין טומאה בטלה ברוב מלטמא במשא ובאהל דהא איכא כזית אבל בשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו טהור דהוה ליה כאפר שרופין ור' שמעון סבר בטלה היא ברוב לגמרי.
וקשיא לי דכיון דמיחוי שבו אינו בתורת בשר ועצמות ולא בתורת מוחל ואינו מטמא כלל לכולי עלמא היאך אפשר לומר דעד השתא לא סלקא דעתך דמין אחד שבשיליא אינו רבה על בשר שבו והלא הכל מחוי אלא שאנו אומרים שאי אפשר שלא נשאר שם כזית שלא נימוח וכיון שכן אף המחוי שבו מצטרף לבטלו והיאך שאלו כאן מאי טעמיה דר"ש ועוד דלישנא דמשום ביטול ברוב נגעו בה לא אתי שפיר, אלא משמע דעד השתא לא אתינן בה משום בטול כלל.
ומסתברא דללישנא קמא דר' שמעון לא משום דחסר ליה שיעוריה בלחוד הוא אלא משום בטול ברובו ג"כ והא דאמרינן ר' שמעון לטעמיה הכי קאמר דמה התם ר' שמעון סבר דא"א לשתי פרידות עפר שלא יבטלו פרידה אחת של רקב אלמא טומאה מתבטלת היא במין אחר שלא לטמא אפילו באהל אע"פ שיש שם שיעור טומאה ומאהיל הוא על שיעורו ואע"פ שמין הטומאה רבה על המין האחר כ"ש גבי שיליא שהמים והמחוי שבו רבים על הבשר שמבטלין אותו.
והא דתנא מלא תרווד רקב ה"ה לשני תרוודי אלו נפל לשם עפר כל כך שאי אפשר שלא יבטל רובו של רקב עד שלא ישאר בו מלא תרווד שלא נתבטל אלא משום דבעי למיתני מילתא פסיקתא כלומר דבכל שהוא עפר שנפל שם בטל וטהור מלטמא אפילו במשא ובאהל משום הכי נקט מלא תרווד. ואקשינן ליה רבא דאדרבה כיון שמין הטומאה רבה על המין האחר אינו דין שיבטל המועט את המרובה אלא אדרבה המרובה מבטל את המועט, אלא היינו טעמיה דר' שמעון ברקב משום דסופו כתחלתו. ואמרינן והשתא דאמרת וכו' כלומר דקס"ד דאף כאן בשליא לאו משום בטול נגעו בה דהדרינא לגמרי מההוא טעמא. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה כלומר ברקב בלחוד הוא דאמרינן דטעמיה דרבי שמעון משום כסופו כתחלתו אבל בשליא לעולם משום בטול ברוב הוא ור"מ סבר דכיון דאיכא שיעורא לא מתבטל ברוב לגבי טומאת משא ואהל אבל כשיצא בבית החיצון ונטרף במימיו נמחה לגמרי ואין בו תורת בשר ועצמות כלל וגריע משפיר שטרפו במימיו דהא כולו שלם אלא דמחמת שטרפו נתבלבלה צורתו כמת שנטרף ואין שלדו קימת ומשום הכי מטמא ר' יוחנן בשפיר אע"פ שבשיליא שנטרפה בין לר' מאיר בין לר' שמעון טהורה כנ"ל.
והא דאמרינן מעיקרא: ואזדא ר' שמעון לטעמיה: קשה לי דההוא טעמא לא קאי משום קושיא דרבא ולאו אורחא דתלמודא למימר ואזדא לטעמיה כי האי דתלמידי דבי רב הוו מפרשי הכי ורבא מקשה להו דלאו הכין הוא. ועוד קשיא לי מאי קא מיבעינן לן השתא דאתית להכי מאי טעמיה דר"ש בשיליא דאנן לעיל טעמיה דר' שמעון מפרשים דהוי משום תערובת מין אחר וההוא טעמא לא איפריך אלא דלאלומי לטעמיה אמרינן דאזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה ולא קם ואע"ג דלא קם ההוא אזדא לטעמיה משום דלא איפשר ליה לההוא טעמא למימריה גבי תרווד רקב מ"מ אכתי בשיליא דאיפשר למימריה כדקאי קאי דאטו אנן מי הוינא סמכין בשיליא אההיא דתרווד. וי"ל בזו דמבעיא הוא דאיבעי' להו כיון דאמרינן דאזדא ר"ש לטעמיה וסמכין בהא אטעמייהו דתלמידי דבי רב ורבא דפרכינהו ואפריכו אי ההוא טעמא דשיליא נמי ליתיה או דלמא אכתי איתיה לההוא טעמא ואהדר ליה דההוא טעמא כדקאי קאי וסייעתיה מדר' יוחנן דאמר הכין בפירוש ומעיקרא לאו משום טעמייהו דתלמידי דבי רב הונא אמרינן ליה לההוא טעמא אלא משום הא דר' יוחנן וזה סיוע לפירושנו שכתבתי כנ"ל.
תיובתא: ואע"ג דר' תנא הוא שאני הכא דלא פליגי בדבר הלכה אלא שר' היה סבור שזה דבר שאינו והרי התנא הזה שאומ' שישנו ור"י בן שאול אע"ג דידע הא מתני' הוה מספקא ליה אי הלכתא היא או לא משום דלכאורה כר"מ רהטא וכי א"ל רבי שזה דבר שאינו אותביה מיניה ור' קבלה מיניה.
ה"ג ולא אמר תולין אלא בשליה הבאה אחר ולד של קיימא.
יתיב ר"פ אחורי וכו' מ"ט דר"ש: פי התוס' בשם רש"י ז"ל דה"ק מ"ט דר"ש דמטהר נהי דלדידי נימוק קודם שיצא להוי כניצול שהוא מטמא באהל דתנן בנזיר אלו טומ' שהנזיר מגלח עליהם במת וכזית מן המת וכזית ניצל ובתרוד רקב וכו' והתם פרישו איזהו ניצל בשר מן המת המת שנתך ומוהל שקרש ואמר דטעמא משום דקסבר דכל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה והכא נמי מסתמא נתערב בה דמי לידה שאינו מינה ומבטל לה ואיכא למידק עליה דהא לפום סברא דרב פפא דבסמוך דמדמי לה דאידך בתרוד רקב דר"ש ולפום סברא דבי רב דהתם טעמא דר"ש הכא היינו משום ביטול מיעוט ניצול וכדאמר לגבי תרוד רקב דא"א שלא ירבו תרי פרידי עפר על פרידא א' של רקב ויבטלנו וכיון דכן קשה טובא דבשלמא התם לסברא דרבנן דבי רב דס"ל לר"פ כוותיהו ליכא אלא תרוד רקב מצומצם וכי בצרת ליה כל דהו ע"י בטול תו ליכא שיעורא אבל הכא כי בצרת מן הניצל הזה אפילו טובא אכתי איכא שיעורא דהא ניצל שיעורו בכזית וא"כ מאי קמדמי להו וי"ל דמרן ז"ל סובר דלגבי מת דעלמא ניצל בכזית אבל לגבי עובר שבשליה אינו מטמא אלא כשכולו לפנינו ושליה עובר חדא שיעורא היא תו ק' דהא מסתמא ר"מ ור"ש לא פליגי אלא בריק נמוק כדאיתא במתני' ומתני' אבל בדין ניצל לא פליגי ור"מ לית ליה ביטול דר"ש וא"כ למה מטהר ר"מ בבית החיצון דהא נמי דנמוק ב' פעמים מ"מ שמא מדין ניצול דהא ישנו כלו בפנינו ושמא נאמר דלר"מ כיון דנימוק ב' פעמים בטל כחו וה"ל כשפיר שנטרפו מימיו שהוא שעור כדאיתא לקמן ואע"ג דהתם נקט שנטרפו מימיו דהיינו כבצים הטרופות בקערה ואלו הכא ליכא אלא טלטול כל דהו שהוציאוהו לבית החיצון דשאני התם דאיכא עור שפיר אבל לגבי שליה בטלטול כל דהו חשיב שנטרפו מימיו ויצא מתורת ניצול ומי' כל זה דוחק ובתו' אמר דעובר שבשליה לית בה ניצול כלל ולא עוד לא דאפי' לא נמוק אותו מטמא באהל אלא כשהוא כלו שלם והכא הפ' מ"ט דר"ש דמטהר לגמרי ואינו חושש לתלו' מיהת שמא לא נמוח עד שלא יצא ואמר דטעמ' דידיה משום בטול דמי לידה ולפום סברא דר"פ משום בטול מעוטו נגעו בה בההיא דתרוד רקב לרבנן דבי רב ואע"ג דאכתי איכא כמה זתים הא פרישנא שאינו מטמא אלא כשהוא כלו שלם וגם זה הפי' אינו מחוור היאך יהא בטול לבריה ואפי' יהא שם בטול ברוב דהא בריה לא בטלה וכ"ש שיהא בטול למקצתה ועוד דטפי היה ליה לשיולי מ"ט דר"מ דמטמא ודאי לשרוף תרומה וקדשים דודאי ה"ל לחוש לתלות מיהת שמא נימוק ממנו משהו עד שלא יצא ושוב אינו מטמאה והנכון יותר דודאי עובר של שליה אין לו ניצל כדברי רבותי' בעלי תוס' ז"ל אבל כזית ממנו מטמא כשהוא בעינו וכלהו ס"ל דלא סגיא לעובר שבשליה שלא יהא נימוק מקצתו עד שלא יצא אלא דר"מ סובר דלא סגיא על הרוב שלא נשאר בו כזית וזהו רוב שעשאוהו כודאי ור"ש סבר דנימוק עד שלא יצא ולא נשאר ממנו כזית הראוי לטמא ואמר מ"ט דר"ש דמטהר לגמרי ואינו חושש להחמיר לתלות שמא נשאר בו כזית ופרי' טעמא משום בטול דמי לידה ולאו משום הא בלחוד דהא במתני' ומתני' פריש טעמא משום דנימוק אלא ודאי תרוייהו בעינן ומשום דהוו תרי ספיקי לקולא דשמא נימוק עד שלא יצא ולא היה בו כזית וכי לא נימוק ונשאר בו כזית שמא נתבטל שעורו במקצת מש"ה מטהר לגמרי ור"מ לית ליה ביטול וליכא אלא חדא דשמא נימוק ואזיל בתר רובא שאינם נמוקים ונשאר בהם כזית ומטמא ודאי ואפי' לר"ש אין הבטול ע"י מה שנמוח דההוא מין במינו הוא ואלו כן לעולם איכא רוב נימוח לבטל הנשאר שהוא המיעוט אלא לעולם אין הביטול אלא בדמי לידה שאינו מינו.
אחיכו עליה: פי' דהא פשיטא דטעמא דר"ש ור' יוסי ור' יהודה שנים א' הוא מן הסתם כיון שהם שוין בדין.
אמר רבא [רפ"פ] אפי כי הא מלתא: פי' כי הא מילתא דשאלית דמחזי כי חוכא לומר איניש ולא לשתוק דודאי טעם יש לשאלה זו ופריש התלמוד טעם שאלתו של ר"פ ואמר ואזדא ר"ש לטעמיה וכו' פי' דר"פ סבר דדילמא דטעמא דנקטי' הכא היינו משום בטול במעוט שיעור בלחוד וכטעמי' דר"ש דתרוד רקב דס"ל לר"פ כההיא דתרוד רקב כרבנן דבי רב הילכך אפשר דכי היכי דפליגי חבריה על ר"ש בההיא דהתם פליגי נמי בטעמא דהכא ומטעמא אחרינא אתו בהא דהכא לכך הוצרך לשאול אי טעמא דאמר הכא היינו דר' יהודה ור' יוסי ומאי דאמ' ואזדא ר"ש לטעמי' אליבא דר"פ מפרשי' ליה ולא בקושיא דהא טעמא דהתם אינו אלא כדברי רבא ומשום גנגלין ואפי' ביותר ממלא תרוד רקב וטעמא דהכא היינו משום בטול ברוב כדפריש רב יוחנן בסוף שמעתי' אלא דהכא אייתי תלמודא ההיא דמלא תרוד רקב לפ' טעם שאלתו של ר"פ ולפרש נמי דמאן דאחיכו עליה סברי כההיא דתרוד רקב כרבא ואגב גררא פרישו כלה ההיא דתרוד רקב ומתנית' דאיזהו מת ר"ל שיש לו רקב לפ' דמודו רבנן דמת יש לו גלגולין בתחילתו ובסופו כלחוד הוא דפליגי עליה ר"ש ורבנן ובתר דאתפרש ההיא דתרוד רקב דאתפליג עליה ר"ש הדרינן לשמעתין דאליבא דרבא דהתם דטעמא דר"ש משום גנגלין היא מ"ט דר"ש דהכא ופריש ר' יוחנן דהכא לאו משום בטול מיעוט שיעור נגעו בה אלא משום בטול ברוב נגעו בה ר"ש ור"י חיישי דאיכא דמי לידה מרובין דמבטלי ליה אפי' לא נימוק כלו ונשאר בו כשיעור ומשום דהוי תרי ספיקי מטהרין ור"מ לית ליה ביטול ומטמא ודאי וכדפריש לעיל זו היא שיטת סוגיא זו העמומה ונתבררה יפה ת"ל ית' ויתעלה.
מלא תורד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו: פי' לפום טעמא דרבנן דבי רב מיירי במלא תרוד רקב דוקא מצומצם אבל לרבא לאו דוקא אלא אפי' יש בו כמה תרודין דהא טעמא דידיה משום דסופו כתחלתו דעפר כל שהו הוי גלגולין לבטלו מתורת רקב ונקט תרוד מלא רקב משום רבנן דמטמו אפי' כמלא תרוד מצומצם וזה ברור.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
הניחה למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין משכחת לה אחר נגמרה צורתו לבסוף שבעה ואחד לתחלת תשעה פי' ומאי דאמר רב דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום היינו כשנגמרה צורתן כאחת כדפריש לעיל:
אלא למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין היכי משכחת לה פי' הא דאמר רב אין הולד מתעכב אחר חבירו כלום והאי דאמר ביבמות דאישתהי ג' חדשים כשהיה יחידי כדפרישית:
איפוך שמעתתא שלשים ושלשה לשוליא פי' דתלו את השליא בולד עד ל"ג יום ואין לחוש לולד אחר שהרי לא יתכן להיות שינוי זה בגמר צורתן וכיון דלא מצינן למיתני בגמר צורתן תלינן לשוליא בולד ראשון בטעמא דרב דאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום כשנגמרה צורתן ביחד:
ועשרים ושלשה לולד פי' ומעשה היה שיצא אחר ולד חבירו כ"ב יום שהראשון נגמרה צורתו בתחלת שבעה והשני בסוף שבעה והלכך אלו יצאת שוליא אחר הולד בשיעור זה חוששין להולד אחר ורב דאמר אין חוששין לולד אחר כגון שיצאת השוליא ג' ימים או עשרה ימים אחר הולד דבימים מועטים הללו אין לתלות בגמר יצירתם הלכך האי שיליא מולד ראשון היא ולא מולד אחר שאין הולד מתעכב אחר חבירו כלום וקשיא לי דבעשרה ימים נמי נימא דהאי נגמרה צורתו לכ' יום שלחדש השביעי והאי נגמרה בסוף החדש דכיון דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין מה לי בתחלת החדש מה לי בסופו ויש לומר דבודאי פליגא הא אדרב אי נמי יש לומר דלא פליגי ורב דאמר כשילדה לסוף תשעה והדר יצאת שיליא דליכא למיתלי תו במידי ואתא לאשמעונין דאין הולד מתעכב אחר יציאת חבירו דלא תימא אישתהי כדאמר ביבמות:
והאמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת קשיא לי כיון דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היכי אמרינן בפ' קמא דיבמות שלש נשים משמשות במוך קטנה ומעוברת ומניקה. מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל והא כיון שנתעברה אינה חוזרת ומתעברת. תשובה אינה חוזרת ומתעברת להיות שניהם בני קיימא אבל חוזרת ומתעברת ונעשה הראשון סנדל:
ר"ש אומר נימוק הולד עד שלא יצא אמר להן ר"מ אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שני פעמים. לא ידענא מאי טעמא דר' מאיר בנימוק שני פעמים דמטהר ויש לומר דאית ליה סברא דר' שמעון דמטהר בנימוק אי משם טעמא דנתערב בדם הלידה ובטל ברוב כר' יוחנן אי משום דטעמא דמת שנתבלבלה צורתו כריש לקיש אלא קסבר ר' מאיר נימק פעם אחת לא נתערב בדם הלידה ולא נתבלבלה צורתו אבל נימוק שני פעמים נתערב בדם הלידה ונתבלבלה צורתו:
אמר להו ר' פפא ר' יהודא ור' יוסי נמי היינו טעמא אחיכו עליה. קשיא לי אמאי לא קאמר ר' מאיר נמי היינו טעמא אחיכו עליה. קשיא לי אמאי לא קאמר ר' מאיר נמי היינו טעמא דאע"ג דפליג עלייהו בנימוק פעם אחת בנמוק שני פעמים מודה ומטהר ואמאי מטהר אי לאו משום טעמא דר' שמעון וזה היה חידוש לומר דאע"ג דפליג עלייהו סבירא ליה כטעמייהו:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ג (עריכה)
מ"ט דר' שמעון. ה"ה דה"מ למימר מ"ט דרבנן בבית החיצון אלא משום דר' שמעון איירי בטהרה במתני' אבל רבנן דמתניתין לא איירי לענין טהרה. פרש"י ז"ל מ"ט דר"ש נהי נמי דנימוק מ"מ גופו של מת כאן הוא והו"ל כרקב וכנצל. וקשה לפי' מהא דאמרי' בסמוך ואזדא ר"ש לטעמיה דמטהר מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו לפי שאי אפשר שלא ירבו שני פרידי עפר על פרידא אחת. (נצל) [של] רקב וחסר ליה. והיכי מדמי ליה להך דהכא דע"כ לא מטהר ר"ש אלא כמלא תרווד מצומצם דחסר ליה כשרבה שני פרידי עפר על פרידא אחת של רקב אבל בשני תרוודין של רקב לא היה מטהר בשביל עפר כל שהו שנפל לתוכו והכא מי לא עסקינן דאיכא בהאי שפיר כמה זתים דכי מבטלי מי לידה כל שהוממנו אכתי נשתייר בו כזית נצל ונצל שיעורו בכזית כדאמרינן בנזיר פרק כ"ג ואכתי לא אסיק אדעתיה שיהא הטעם משום ביטול ברוב הילכך נ"ל דאין (למיחוי) [על] השיליא לא תורת בשר ולא תורת עצמות ולא תורת נצל דהוא מוהל שקרש כדאמרינן בנזיר אלא מטעם שכל המת שלם ישנו שם מטמינן ליה כדאמרינן בנזיר פרק כ"ג דקתני מגלח על המת ועל כזית מן המת ופריך על כזית ממנו מגלח על כלו לא כל שכן ומשני לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית בשר או לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין אלמא אע"ג דלא בא לכלל אדם כיון דישנו למת שלם מטמא וכן משמע לקמן בשמעתין דקאמר ריש לקיש שפיר שטרפוהו מימיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו וטהור ולית ליה לריש לקיש שיהא בטל ברוב מדמטהר מטעם בלבול צורה אלמא לא מטמי ר"ל מטעם בשר ונצל דאי הוה עליה (דאית ביה) תורת בשר ונצל לא היה טהור בבלבול צורה אלא מטעם מת שלם בעלמא מטמא ומדר"ל נשמע לר' יוחנן דבהא לא פליגי והשתא דמי להך דמלא תרווד רקב דכיון שנתבטל ממנו כל שהוא ואינו מת שלם בצר ליה שיעוריה ור' מאיר פליג עליה בהא דסבר דאינו טהור משום דנתבטל ממנו כל שהו אבל בבית החיצון נימוק כולו או רובו ומתבטל ור' שמעון קמ"ל כמו שיש לטהר בבית החיצון מחמת שנתבטל כולו כך יכול לטהר בבית הפנימי מחמת שנתבטל ממנו משהו:
מלא תרווד רקב. פרש"י דמשו"ה לא מטמא במגע משום דאין נוגע וחוזר ונוגע. וקשה דא"כ באהל המת נמי לא ליטמי למ"ד בהעור והרוטב דאין מאהיל וחוזר ומאהיל והתם אמרינן דמלא תרווד מטמא במשא ובאהל אבל לא במגע אלא כך הלכה למשה מסיני:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה