נאום ההשבעה של ברק אובמה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נאום ההשבעה של ברק אובמה נישא ע"י הנשיא ה-44 של ארצות הברית, ברק אובמה, ביום השבעתו לנשיאות, 20 בינואר 2009.

הנאום[עריכה]

אזרחים יקרים:

אני עומד כאן היום מלא ענווה לאור המשימה שלפנינו, אסיר תודה על האמון שנתתם, ומודע לקורבנות שהקריבו אבותינו. אני מודה לנשיא בוש על שירותו למדינה, כמו גם על הנדיבות ושיתוף הפעולה שלו במהלך תקופת המעבר.

ארבעים וארבעה אמריקנים נשאו את שבועת הנשיא עד כה. המילים נאמרו במהלך תקופות שגשוג ושלום. אך מדי פעם בפעם נישאת השבועה מבין ענני סערה כבדים. ברגעים אלו, אמריקה המשיכה לא רק בזכות כישוריהם או חזונם של בעלי התפקידים הבכירים, אלא כי אנו, העם, נשארנו נאמנים לאידיאלים של אבותינו המייסדים ולחוקה.

כך היה, וכך צריך להיות בדור זה של אמריקאים.

כעת מובן לגמרי שאנו בעיצומו של משבר. האומה שלנו נמצאת במלחמה נגד רשתות נרחבות של אלימות ושנאה. הכלכלה שלנו נחלשה באופן קשה, כתוצאה מתאוות בצע וחוסר אחריות של מספר גורמים, אך גם עקב כישלוננו הקולקטיבי לבצע בחירות קשות ולהכין את האומה לעידן חדש. אנשים איבדו את בתיהם, את עבודתם ואת עסקיהם. ביטוח הבריאות יקר מדי, בתי הספר נכשלים, וכל יום מוכיח מחדש שהדרך בה אנו משתמשים באנרגיה מחזקת את אויבינו ומאיימת על כדור הארץ.

אלו הם סממנים של משבר, בהסתמך על מידע וסטטיסטיקה. סממנים נוספים, פחות ניתנים למדידה אך לא פחות עוצמתיים, הם התפוגגות האמון ברחבי המדינה – פחד מעיק שהתדרדרותה של אמריקה בלתי נמנעת, שעל הדור הבא להנמיך את חזונו.

היום אני אומר לכם שהאתגרים שעומדים בפנינו הם אמיתיים. הם רציניים והם מרובים. לא נעמוד בהם בקלות או בזמן קצר. אך דעו זאת, אזרחי אמריקה – אנו נעמוד בהם.

ביום הזה אנו מתכנסים מכיוון שבחרנו בתקווה על פני הפחד, באחדות המטרה על פני הקונפליקטים והמחלוקות.

ביום הזה אנו מצהירים על קץ לקטנוניות העלובה ולהבטחות השווא, להטחות האשמה ולדוגמות המיושנות שחנקו מזה זמן רב מדי את הפוליטיקה שלנו.

עודנו אומה צעירה, אך ככתוב בכתבי הקודש, הגיע הזמן להניח בצד דברים ילדותיים. הגיע הזמן לאשש את רוחנו הנצחית, לבחור בהיסטוריה טובה, לשאת קדימה את המתנה הנפלאה, את הרעיון האצילי שעובר מדור לדור: את ההבטחה האלוהית שכולם שווים, שכולם חופשיים, ושלכולם הזדמנות שווה למימוש האושר המלא.

בעוד אנו מאששים את גדולת האומה, אנו מבינים כי הגדולה איננה מובנת מאליה, אלא מורווחת ביושר. המסע שלנו מעולם לא כלל קיצורי דרך או פשרות. לא היה זה מסע לרכי הלב, המעדיפים מנוחה על פני עבודה, או מחפשים את תענוגות העושר והתהילה בלבד. נהפוך הוא – היו אלה האמיצים, לוקחי הסיכונים, אנשי העשייה – חלקם מפורסמים אך רובם גברים ונשים אנונימיים – אשר נשאו אותנו בדרך הארוכה והמפותלת אל השגשוג והחופש.

למעננו – הם ארזו את חפציהם היקרים המועטים וחצו אוקייאנוסים בחיפוש אחר חיים חדשים.

למעננו – הם עבדו בסדנאות הזיעה והתמקמו במערב, ספגו את הצלפת השוט וחרשו את האדמה הקשה.

למעננו – הם נלחמו ומתו, במקומות כמו קונקורד, גטיסבורג, נורמנדי וקיי סאן.

פעם אחר פעם, גברים ונשים אלה נאבקו, הקריבו ועבדו עד שידיהם דיממו על מנת לאפשר לנו לחיות חיים טובים יותר. הם ראו את אמריקה כשלם הגדול יותר מסך השאיפות האישיות שלנו, גדול יותר מכל ההבדלים המולדים, הבדלי המעמד והבדלי האמונה.

זהו המסע אותו אנו ממשיכים היום. עודנו האומה המשגשגת והעוצמתית ביותר בעולם. עובדינו אינם יצרניים פחות משהיו כשהחל המשבר. מוחותינו לא פחות יצירתיים, סחורותינו אינן נחוצות פחות משהיו לפני שבוע, חודש או שנה. תפוקתינו לא הצטמצמה. אך הזמן של הגנה על אינטרסים צרים ודחיית החלטות הכרחיות – עבר לבטח. החל מהיום, עלינו להרים עצמנו, להסיר את האבק, ולהתחיל שוב את מלאכת חידושה של אמריקה.

כי הרי בכל מקום אליו נביט, ישנה מלאכה מרובה. מצב הכלכלה דורש פעולות חדות ומהירות – ואנו נפעל. לא רק על מנת ליצור מקומות עבודה חדשים, אלא להניח את היסודות לצמיחה מחודשת. נבנה גשרים ונסלול כבישים, רשתות חשמל ומערכות דיגיטליות שיזינו את המסחר וילכדו אותנו. נחזיר את המדע למקומו המובטח, ונשתמש בפלאי הטכנולוגיה על מנת לשפר את איכות שירותי הבריאות ולהוזילם. נרתום את השמש והרוח והאדמה על מנת לתדלק את המכוניות שלנו ולנהל את המפעלים. ונשנה את בתי הספר, האוניברסיטאות והמכללות, כדי שיעמדו בדרישות העידן החדש. את כל זה אנו יכולים לעשות, ונעשה.

ישנם המפקפקים בשאיפותינו, החושבים שהמערכת איננה יכולה לעמוד בתכניות גדולות מרובות. זכרונם קצר, מפני שהם שכחו את כל מה שהמדינה הזו כבר עשתה, את מה שנשים וגברים חופשיים יכולים להשיג כשהדמיון מתאגד למטרות משותפות, וההכרח לאומץ.

הציניקנים כושלים להבין שהאדמה זזה תחתיהם, שהויכוחים הפוליטיים הטפלים שהציפו אותנו זמן כה רב אינם תקפים עוד. השאלה שאנו שואלים היום היא לא האם הממשלה קטנה מדי או גדולה מדי – אלא האם היא עובדת, האם היא עוזרת למשפחות למצוא משרות בשכר הוגן, ביטוח בריאות שביכולתם לשלם, ופרישה מכובדת. היכן שהתשובה היא כן – נמשיך הלאה. היכן שהתשובה היא לא – נסיים תוכניות. ואלה מאיתנו שמנהלים את כספי הציבור ישאו באחריות – להשקיע בחוכמה, לשנות הרגלים רעים ולבצע עסקים בשקיפות, כי רק כך נוכל להחזיר את האמון ההכרחי בין עם לממשלתו.

השאלה העומדת בפנינו היא לא האם השוק הוא כוח טוב או רע. כוחו לייצר עושר ולהרחיב את החופש הוא בלתי מנוצח, אך משבר זה הזכיר לנו שללא עין פקוחה, יכול השוק לצאת מכלל שליטה – האומה לא יכולה לשגשג כשהיא מיטיבה עם העשירים בלבד. הצלחת הכלכלה שלנו הסתמכה תמיד לא רק על גודל התמ"ג, אלא על ידו הארוכה של השגשוג, על היכולת שלנו לתת הזדמנות לכל החפץ בכך – לא מתוך צדקה, אלא מפני שזהו המסלול הבטוח להשגת הטוב בעבור כולנו.

באשר לבטחוננו – אנו דוחים על הסף את הבחירה השקרית בין הביטחון לבין האידיאלים. האבות המייסדים שלנו, בהתמודדותם עם סכנות שבקושי ניתן לדמיין, ניסחו חוקה שתבטיח את שלטון החוק ואת זכויות האדם, חוקה שהתרחבה ע"י דם שנשפך במשך דורות. הרעיונות האלה עדיין מאירים את העולם, ולא נוותר עליהם. ולפיכך, לכל העמים והממשלות שצופות היום, מערי הבירה הגדולות ועד לכפר הקטן שבו נולד אבי: דעו כי אמריקה היא חברה של כל אומה, כל איש, אישה וילד המבקשים עתיד של שלום ושל כבוד עצמי, ואנו מוכנים להוביל שוב.

זכרו כי דורות קודמים התמודדו מול פאשיזם וקומוניזם לא רק באמצעות טילים וטנקים, אלא בעזרת בריתות אמיצות ואמונות בלתי מעורערות. הם הבינו כי כוחנו לבדו לא יכול להגן עלינו, ואף לא מאפשר לנו לעשות כאוות נפשנו. במקום זאת, הם ידעו שהכוח שלנו גדל באמצעות השימוש הזהיר בו, ביטחוננו נובע מצדקת המטרה שלנו, מכוח הדוגמה האישית שלנו, מתכונות הענווה והאיפוק.

אנו שומרי המורשת הזו. מצוידים בעקרונות אלה, ביכולתינו להתמודד עם איומים חדשים שדורשים מאמץ גדול אף יותר – שיתוף פעולה גדול יותר והבנה טובה יותר בין מדינות. נחל לסגת מעירק באחריות ולהשאיר אותה לתושביה, ונייסד שלום באפגניסטן. עם חברים ותיקים ואויבים לשעבר, נעבוד ללא הרף על מנת להפחית את האיום הגרעיני ואת איום ההתחממות הגלובלית. לא נתנצל על דרך חיינו, ולאלה שמנסים לקדם את מטרותיהם ע"י שימוש בטרור וטבח חפים מפשע, אנו אומרים לכם עכשיו שרוחנו חזקה יותר והיא לא תישבר. לא תשרדו יותר מאיתנו, ואנו נביס אתכם.

כי אנו יודעים שהמורשת המטולאת שלנו היא חוזק ולא חולשה. אנו אומה של נוצרים ומוסלמים, יהודים והינדואיסטים, וגם אתאיסטים. אנו מורכבים משלל שפות ותרבויות, שבאו מכל קצוות העולם. ומכיוון שטעמנו את טעמה המר של מלחמת אזרחים והפרדה גזעית, ויצאנו מתוך הפרק החשוך ההוא מחוזקים ומאוחדים יותר, איננו יכולים אלא להאמין שהשנאה תחלוף ביום מן הימים, שהגבולות השבטיים יתמוססו, שככל שהעולם ייקטן, האנושיות המשותפת שלנו תתגלה, ושאמריקה חייבת לבצע את תפקידה בהבאת עידן חדש של שלום.

לעולם המוסלמי, אנו מבקשים למצוא דרך חדשה קדימה, המבוססת על אינטרסים משותפים וכבוד משותף. למנהיגי העולם אשר מבקשים לזרוע קונפליקטים, או להאשים את המערב בתחלואי החברה שלהם – דעו כי עמכם ישפוט אתכם על סמך מה שתבנו, ולא מה שתהרסו. לאלה שנצמדים לשלטון ע"י שחיתות, הונאה והשתקת המתנגדים, דעו כי אתם נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה, אך הננו מוכנים להושיט לכם יד אם תהיו מוכנים לפתוח את אגרופכם.

לתושבי האומות העניות, אנו נשבעים לעבוד לצידכם על מנת שחוותיכם יהיו פוריות ומים נקיים יזרמו. להאכיל אנשים מורעבים ולהזין מוחות סקרניים. ולאומות אלה אשר, כמונו, זוכות לשפע יחסי, אנו אומרים שאיננו יכולים עוד להרשות לעצמנו אדישות כלפי הסבל שמתרחש מחוץ לגבולותינו. איננו יכולים אף לצרוך את משאבי העולם מבלי להתייחס להשלכות. מפני שהעולם השתנה, ועלינו להשתנות איתו.

בשעה שאנו שוקלים את הדרך שנפתחת לפנינו, אנו זוכרים בהכרת תודה את אותם אמריקאים אמיצים אשר, ברגע זה ממש, מסיירים במדברים ובהרים מרוחקים. יש להם משהו להגיד לנו, בדיוק כשם שהגיבורים שנפלו וששוכבים בבית הקברות בארלינגטון לוחשים את דבריהם לכל דור ודור. אנו מוקירים אותם לא רק מפני שהם מגנים על חירותנו, אלא מפני שמפעמת בהם רוח השירות – היכולת למצוא משמעות במשהו גדול יותר מעצמם. וברגע הזה – רגע שיכריע את גורל הדור – אותה הרוח בדיוק חייבת להימצא בכולנו.

כי בצד כל הדברים שממשלה יכולה לעשות, וחייבת לעשות, האומה הזו נשענת בסופו של דבר על האמון והנחישות של העם האמריקאי. האדיבות לדאוג לזר כשסכר נפרץ, התחשבותם של עובדים המעדיפים לקצץ בשעות העבודה שלהם מאשר לראות חבר מאבד את עבודתו, היא זו שמוציאה אותנו מהרגעים הקשים ביותר. אומץ הלב של כבאי העולה במדרגות אפופות עשן, אך גם המוכנות של הורה לטפח את ילדו, הם אלה שקובעים את גורלנו.

האתגרים שלנו אולי חדשים, והכלים שבהם נתמודד איתם חדשים אף הם. אך העקרונות האלה, שהצלחתנו תלויה בהם – כנות ועבודה קשה, אומץ והגינות, סובלנות וסקרנות, נאמנות ופטריוטיות – הדברים האלה ישנים. הדברים האלה אמיתיים. הם היוו את הכוח השקט שהתניע את התקדמותנו במהלך ההיסטוריה. מה שדרוש הוא חזרה לאמיתות האלה. מה שנדרש מאיתנו כעת הוא עידן של אחריות – הכרה מצד כל אמריקאי בכך שיש לנו חובות לעצמנו, לאומה שלנו, ולעולם כולו; חובות שאנו לא מקבלים בהכנעה אלא דווקא נוטלים בשמחה, ביודענו שאין דבר יותר מספק, שמאפיין אותנו יותר מאשר לתת את כל כולנו למשימה קשה.

זהו המחיר וההבטחה של אזרחות.

זהו מקור הביטחון שלנו – הידיעה שאלוהים קורא לנו לעצב גורל לא ידוע.

זוהי משמעות החירות והאמונה שלנו – הסיבה לכך שגברים, נשים וילדים מכל האומות ומכל הדתות יכולים להצטרף לחגיגה במקום הנפלא הזה, והסיבה לכך שגבר שאביו, לפני פחות משישים שנה אולי לא היה מקבל שירות במסעדה מקומית, יכול כיום לעמוד בפניכם ולשאת את השבועה המקודשת הזאת.

אז הבה נצרוב את היום הזה בזכרוננו, נזכור מי אנחנו וכמה רחוק הגענו. בשנת הולדתה של אמריקה, בחודש הקר ביותר, להקת פטריוטים קטנה התגודדה לצד מדורות דועכות לחופי נחל קפוא. הבירה ננטשה. האויב התקדם. השלג הוכתם בדם. ברגע בו תוצאת המהפכה שלנו הייתה מוטלת בספק רב, אבי האומה שלנו ציווה שמילים אלה תיאמרנה: "מי יתן וידע עולם המחר... שבשיא החורף, כשהשורדים היחידים היו התקווה והצדק, העיר והמדינה שעמדו בפני סכנה משותפת, התייצבו להתמודד איתה".

אמריקה! בעומדנו בפני סכנות משותפות, בחורף קשה זה, הבה נזכור את המילים האלמותיות ההן. מי יתן וילדי ילדינו יאמרו שכאשר היינו תחת מבחן, סירבנו לסיים את המסע, לא פנינו לאחור ולא היססנו; ובמבט אל האופק ורוח אלוהים עימנו, נשאנו קדימה את מתנת החופש הנפלאה והעברנו אותה בבטחה אל הדורות הבאים.

תודה לכם. יברך אתכם האל, ויברך האל את ארצות הברית של אמריקה.