משתמש:Zofthej/מורה נבוכי הזמן

מורה נבוכי הזמן ספר מורה אמונה צרופה ומלמד חכמת ישראל חברו החכם הנפלא רבי נחמן הכהן קראכמאל זלה"ה ועל פי רצון וצוואת המחבר המנוח הכינו והוציאו לאור יום טוב ליפמן צונץ מברלין לעמבערג געדרוקט בייא יאזעף שניידער 1851

שערי אמונה צרופה נפתחים לפני כל אוהב שכל ושומר תורה ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה:

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי חקרני אל ודע לבבני בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה:

[הקדמה]

דע ידידי הקורא כי השם ית' שמו קורא הדורות מראש, דור ודור ודורשיו, דור ודור וחכמיו ובטובו מחליף ומשנה גם הדרישות גם דרכי הלימוד והוראת דרכים הטובים לישראל; ואם היה דרך ידוע טוב ונבון ומסוקל בעת מן העתים, יתכן ואפשר שיהיה הדרך הזה בעצמו בלתי מוכשר להורות בו לבני דור אחר רחוק מן הראשון גם בזמן גם בתבונה. וכן הדבר בענין שלפנינו. אם בעיני הקדמונים היה טוב להקדים מועד עניני הכתובים, בכדי להורות על עיקרי הנבואה והצפיה למרחוק, הנה מה שכבר היה טוב בזמן חכמי הפשט בין הספרדים מזמן ר' שמואל הנגיד ואילך, ועוד יותר ויותר בימינו אלה הוא ההפך היינו לדרוש ולחקור ולהעמיד כל ענין וענין בזמן חבורו הנכון לו. ד"מ במדרשי החכמים רבותינו באזני בני דורם היה טוב לישראל ליחס ד"מ כל סםר תהלים לדוד ולזמנו. ואפי' המזמור על נהרות בבל יאמרו שצפה דוד ברוה"ק דברי גלות בבל והתאונן עליהם; אולם גם מפרשי ספרד ויותר בזמננו זה, לא יפעל זה בלבות הקוראים והשומעים היודעים וצעירי הימים לפי מצב מדע דור זה מה שפעל בלבות ההוא מן התקוה והבטחון והאמונה. ואנחנו ומורינו ודורשינו ישיגו התכלית הנרצה הזה ביתר שאת כשנבאר להם המזמור על דרך ששורר אותו בן לוי מן הלוים משוררי המקדש שהכריחום הבבליים לגלות מארץ חמדתם וממקדשם לערבות שוממות שעל נהר כבר, והם הולכים וכנוריהם החביב להם מכל מאודם על כתפם וביגיעם בדרך תלו אותם לא על ארזים ועצי עדן שבארצם כי אם על ערבים שפלי הקומה שבבבל, ומנהיגי השביה והגולה מבקשים לשמוע משיר הקודש, והאחד משורר בחום לבבו ורוחו המלאה מעצבון על מה שאבדו ונדר ושבועה שלא לשכחו בארץ מרחק וחפץ ותקות הנקמה בשכניהם הרעים שלא עזבו עדיין ארץ מולדתם; ועל דרך זה כל דברי המזמור אש לוהט שלהבת יה על כל הקורות הקרובות שראו בעיניהם, ועדות נאמנה על רוב ועומק אהבתם באין קץ ותכלית לארצו ולעמו ולאלקיו; וכל זה מה שיפעל פעולה קדושה, טובה גם באזני ובלב הדור האחרון הזה, ותוליד בקרבו כל כשרון וטוב חכמה וצדק, לפי צורך הזמן הנוכחי, מה שלא יושג כלל בהקדים המזמור בפי דוד בתחלת עלות שחר הצלחת העם והמדינה, ולא ידעו מבבל כי אם אולי למשמע אוזן שמץ ובפרט הצעירים שקראו כבר בקצורי קורות ימות עולם הנמצאים בידיהם לרוב, לא בלבד כי נאבד הפעולה הטובה שיש להשיג מדרוש וקריאת המזמור ההוא כי אם עוד תבחל נפשם בפירושינו ובמדרשינו בו.

אמר ר' הונא בשם ר' אחא: שלא יהי דבר תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה להשיאה לאחר, אלא (משלי ב, א): "בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך וכו'" (ויקרא רבה פ' כ"ה). פירושו של המאמר הוא שנותן עצה ומוסר שלא ימהר היודע להוציא מה שנודע לו מקרב ימים, וללמד היום מה שלמד עצמו אתמול כנהוג בלומדי שלא לשמה המשמיעים בחוץ קולם בידיעות בלתי מבושלות גם אצל עצמם כל צרכם, ודמה יפה אותו היודע למי שיחפוץ ליתן בתו שגדלה הרבה לכל מי שיהיה הבא לקראתו, וכמו כן הרמיז למוד זה יפה במקרא "עץ חיים היא למחזיקים בה," ובמקרא "אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך," ועוד יותר דרש הכתוב "ונטעתם כל עץ מאכל" על למוד התורה, והרמיז עצתו הנזכרת במה שכתוב "שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית קודש."

משני קצוות חסרה האמונה הנכונה בדורותינו אלה; הצר השוה בשניהן לחשוב אמונה תוריית מה שהורגלו מנעוריהם לחשוב ככה, וההבדל בינותם הוא לבד בזה: שאלה ישישו כי ימצאו מקום להטיל חשד וספק באמונה ההיא, ואלה - והם הרבים - יחתרו ויעמלו להחזיקה ולסעדה בדברי דמיון והפרזות שונות - אמצעיים שאינם יסוד נכון בדור דיעה לעולם, והם העמלים ללא צורך וללא תועלת.

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים

שער א

הסמים

זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מות (יומא דף ע"ב ע"ב)

תחת שלש תרגז האמונה וירופפו עמודי העבודה הנכונה; תחלתן דרך ישר ואחריתן דרכי מות; יסוד שלשתן במעקשי יצר ורוכסי לב עוקב.

א

כאשר ילהיב המאמין את נפשו לעבודה ויפשוט מחשבתו מעסקי העולם ומחמרי החיים , יבוא למאוס בכל הנופל תחת החושים; אחר תקטן בעיניו גם ההשגה השכלית, מוגבלת בשמושה עפ"י ההגיון והבקורת; יהפוך עינו כל היום רק אל מעמד נפשו הנלהבת ויחלום בה כחות השגה חדשה ועוז ממרומים; וזהו הצעד הראשון - צעד שני - וכבר הוא ברע - ידמה לראות בעין פנימיותו מלאכי עליון ועצמים זכי או משוללי החומר, ויבקש תחבולה להתקרב אליהם; אחר יתערב עמהם, ויודיעוהו כל רז וכל העתיד לבא; ולקיום ההגדות פרי לבת אש דמיונו, יבקש לו עדות בספרי קודש, ויקראם לא לבד בדבורים ובמלות, כ"א גם באותיות, בנקודות, בטעמים ובתגין. צעד אחרון, ישתגע לחשוב עצמו כשותף להבורא יתע"ש, ושבידו לשנות הטבע בחפצו ולגזור אומר ולהניע אותה מחוקיה, המכונה בתורה מנוחת מעשה בראשית. אחר ידמה היותו נעלה על חוקי התורה השכליות והשמעיות, כפי רום מעלתו על עולם הפרוד והתקון, שבו לבד יפרדו האסור והמותר, הכשר והפסול, הראוי והבלתי ראוי; עד שלבסוף יגיע שגעונו לספר על עצמו בתוארים נשגבים מן האנושות ומן הרוחניות, וקרוב מאוד מאוד לעשות עצמו אלוה תעתועים. וכמה זר זה הקצה וכמה לא יסבלהו השכל הישר המצא כזה בעולם; ועם זאת כמה הוא מאומת עפ"י נסיון שנוי ומשולש ומכופל הרבה; הקצת ממנו ידוע לכל ורובו רק לבקיאים. ראשית נטיה זו בנפש המאמין תקרא אצלנו בשם ערבי הזיה - שווערמערייא - עלול לה ביותר איש הלבב, ואשר רוח בו מהמאמינים, ומסוכנת ביחוד בבעלי האדומה ובמי שלא שם עדן קנין בנפשו היראה והענוה ויתר המדות המשובחות.

ב

ויש מאמין מוצא את יצר לבו מואס בטוב ובוחר ברע, ומרגיש בנפשו חסרונו ורוע תכונתו, ובכך נשרש בלבו היות האמונה והעבודה מביאים אל האושר, על כן ידמה למצוא עזר ותרופה למחלתו בגודל אמונה והרבות עבודה, ויעתיר תפלה ותחנונים; ובהרגישו שהוא אינו ראוי להיות נענה לרוע תכונתו, יבקש לו מליצים לפני שופט צדק, מלאכי מרום וצדיקי הדורות שעברו, ויקראם בשמות, אמתיים או בדוים; ידרוש אל המתים, יבנה להם נפשות וידליק בהם נרות וכדומה לזה. מזה תסתעף לו האמונה בשרים ממונים על כל יסודי היצירה וכחותיה המקריה, וברוחניים טובים ורעים מזהירים ומתלוצצים ומתלוים לכל דבר, ויעמול למצוא חן בעיני הטובים, ולפייס או להסתר מפני הרעים. ולב הותל יטהו להשיג חפצו זה ע"י עבודות נכריות ומעשים זרים לטבע, כזרות העצמים ההם אשר אליהם תכונן עבודתו; כמו בעל ההזיה יחפש קרבת הרוחניים, אך בדרך מתועב ונלוז, ולתכלית פחות המעלה, להנאתו ולהצילו מרעתו. וכל זה עושה בלי שקול הדעת כ"א מצד ההרגש והלך נפש, להיות קשה עליו להטיב את מעשיו ולטהר את לבבו, והיותו מוצא אמונת שוא והעבודות הנערבים אליה, עם רוב זרותם, קלים עליו ביותר. ראשית תכונה זו בנפש תקרא בשם אמונה טפלה - אבערגלויבען - עלולים לה ביותר חלושי הדעת וחזקי הדמיון מאנשי ההמון; ומסוכנת מפאת היותה מחשבת יפעת הדת, תדמה את האדם לקוף - ותשווה בין המצות הברות ובין דברי החלומות ומעשי הכשופים; ובקצהו האחרון נעשה עע"א ממש, אומר בפיו אחדות ומאמין ועובד כמעט לכל כחות ומעשי הטבע, ועוד יותר לברואי דמיונו הנפסד.

ג

ויש עוד מאמין, כשיראה אחרית הפסד שני אלה שקדמו, ימאן בקש גדולות ויכין לבבו רק לקיים המצות בצורתן וכהלכתן, עפ"י המסודר והערוך. וזה טוב בעצמו ואולי היותר טוב לרוב האנשים; אלא שקשה על האדם, יהי גדול או קטן, נבוב או נלבב, להיות ישר על דרך אחת באין נוסף ונגרע ושלא להוסיף מדעתו חשבונות, וזה יהיה באמת בכדי להוציא שפוני טמוני כחותיו אל הפועל. ועל כן ידמה מאמין זה בסדורים ובדקדוקים ובאופני קיומם, יעסוק ויעשה בהם ובענפיהם ובתולדותיהם עד אין קץ. אמנם יסתעף לו הרע הגדול שמעט מעט יפנה ויסור לבו מן הכוונה הפנימית, שהוא באמת נשמת המצוה, והמעשה גוף לה; ועוד רע מזה שיאבד גם מצות ראשיות ויקרות שאינן כלל במעשה והם הנודעות בשם חובות הלבבות, יסודך קדושת וטהרת המחשבה בדעות ובמוסרים, והם אצלו כלא היו, להיות מחשבתו גסה ובלתי מוכשרת לקבל כלאה, עם היות שכלו מחודד בעיונים אחרים; וישתקע בזה הדרך עד שיעשה חלוקה אפי' במעשים, בין חקים למשפטים, יתרשל במצות השכליות וישתדל במאודו בשמעיות, רק לחשבו שאין השכל מכריע עליהן והאומות משיבין עליהן ועל כן שכרן מרובה הרבה משכר המצות השכליות כפי מחשבתו. מחלת נפש זו תקרא בשם רבוי מעשה מאבד כוונה או קדושת המעשה וחולין המחשבה - ווערקהייליגקייט - וקדמוננו קראו לה מכת פרושים וכללוה בשבעה מינים מיוחדים; עלולים לה ביותר אותן הנקראים ידענים ופחותי המדרגה מתופשי התורה. הסכנה גם בה עצומה עם היותה בלתי נגלית בהשקפה קלה; וזה להיותה משפלת עד לעפר התכלית הגדול בעבודה, להרים את נפש האדם לעולם שכולו תושיה ולהיות רוחני אך בשמירה ממוקש ההזיה, וזו הנטיה תעשהו אחת אחת לעבד כושי, עומד מובן וקורא מה חובתי ואעשנה וידו פתוחה כל היום לקבל פרס עבודת טרחתו.

בפרוע פרעות בישראל ונפל ממנו רב בשלשת הפחתים הנזכרים, אזי יקומו בעם אנשים מפקחים עין על המעוות הנעשה; ולהיות מחוקי המציאות המוסרי שכל הפרזה על מדת מה תהיה סבה לחדוש מדה, מתנגדת אל הראשונה מן הקצה אל הקצה, הנה יקומו גם הלום אוחזים בקצה האחרון השני בשלשת הדרכים שזכרנו, וגם הוא רע ואבדון במוחלט; ותתחדש נגד ההזיה הכחשה במציאות הרוחני, עד שיבזה בעליה את צלם האדם וישים עצם נשמתו ומפלאות כחותיה לתולדות איזה חום ואיזה ליח טבעי חומרי; ונגד אמונה טפלה תתקומם חסרון אמונה והטלת ספק בעל עדות ההרגש הפנימי ושכל הישר ואף כי בקבלת אבות; עד שיש מהם משתגעים לספק - ד"מ - במציאות רועה נאמן משה רבנו ונתינת תורה על ידו ובספרי הנבואה ורוה"ק בכללם, אולי חברם איזה רב רמאי. ונגד מעשה מאבד הכוונה תתחדש עזיבת המעשה מכל וכל, בעליה מתפארים ביתרון ידיעת הכוונה למצות עפ"י החכמה או עפ"י הסוד - ואלה האחרונים קרובים לבעלי ההזיה - זה החלם במצות הזכרון, ומהם לשאר המצות עד שיגיעו לחשוב שכל עון וזמה אינם מרי וזדון זולתי בחק חלושי ונבערי הדעת שאין ביכלתם להשיג הכוונה למניח המצוה ועומק תכליתו בקבוץ המדיני או לפעול בעולמות עליונים, והם החכמים ויודעים הסודות משיגים התכלית ובאים אל המטרה המבוקשת עפ"י דרכיהם המיוחדים להם. והנה שלשת ההפכים האלה והם הכחשת הרוחני, חסרון האמונה ועזיבת המעשה, אינם כל כך טבעיים לאדם הפרטי ואף כי לקבוץ רבים; ולזה הם מאוחרים תמיד בזמן ממוקשים הראשונים שזכרנו, וממציאותם נוכל ליקח עדות וראיה על רוב המצא סבת חדושם קודם להם זמן רב. והנה להיות היותר קשה בתחלואים נעלמים ומסתתרים באותן שזכרנו למעלה הוא התודע והכרת מציאות המחלה. הנה יהיו בבחינה זו ההפכים השנים האלה, צרי ותרופה לצרעת נושנת ועמוקה. אמנם בזולת זאת הבחינה אין ברפואות חליי הנפשות, לפי האמת, רפואת ההפך בהפכו. וכבר השיב חכם גדול על שאלת: מהו היותר רע לפרטי ולקבוץ, כפירה בעיקר או אמונת שוא וטפל? אמר: ערך ההבדל בינותם כערך ההבדל שבין חולי הסרטן לחלי תבערה אוכלת. מי האיש החפץ חיים יבקש המלט משתיהן.

שער ב

השבילין

התורה הזו דומה לשני שבילין, אחד של אור ואחד של שלג; הטה בשל זו מת באור, הטה בשל זו מת בשלג, מה יעשה? יהלך באמצע. (ירושלמי, חגיגה, פרק ב' הלכה א')

הדברים הנאמרים למעלה ביחס אל כל דת מונח ותורה נתונה בכלל, יאומתו כמו כן עפ"י הנסיון והבחינה ביחס אל קהלת יעקב, בעלי דת מורשתנו תורה צוה לנו משה. ולבאור זה, רצוננו לנתח ולבאר חלקי המאמר הקצר והנשגב הנרשם לנו בראש, והוא יהי לנו עפ"י דרכינו לקו מישור ומנהל, לא שתהי' מגמתנו בזה או בהמשך חבורנו כולו לעורר דקדוקים על מקראות ומאמרים ולפרש אותם בדרך שהדרשנים עושין. ונאמר כי „התורה הזו” מוכרע ממקומו שמוסב על כלליות התורה, פנימיותה וסודה, שבהן הש"ס עומד במשנה דאין דורשין. והמדע האלהי הזה הוא הנקרא אצל הרב — בהקדמתו למורה — חכמת התורה, ומבדילו בפירוש מן למוד פרטי המצות ואופני עשייתם, הנקרא אצלו שם חכמת תלמוד תורה. והנה אחר ההתבוננות בעומק הרמזים והפנינים האלהיים הנמצאים מפוזרים בשני התלמודים ובמדרשות, נוכל לכלול את הלמודים הנעלים ההם המכוונים בשלש מחלקות.

א. למוד ידיעת מהותם של הרוחני והשכלי ואיך יוכר בנמצאות, בנפשות היצורים כולם, ויותר במין האדם במשפחותם לגוייהם, ועוד יותר בסגולות המין ההוא, עד השכלים הנבדלים מחומר המושגים לזכי הנפשות השלמים האמתיים, ועד העצם הרוחני הנעלה ונשב על כל דבור ורעיון, מקור כל הויה מושכלת ומוחשת, כל הכולל הכל, וההצטרפות שבין האין סוף ההוא ובין כל בעלי התכלית הרוחניים העומדים לפניו והגשמיים כל בני חלוף. הענינים האלה הסמיכו אותם החכמים אקראי דמרכבת ישעי' ומרכבת יחזקאל ושאר ראשי מראות הנביאים, ובם היו שונין גדולי החכמים לבחירי תלמידיהם המדע האלהי הזה, במקומות נכבדים ולעתים מזומנים, ועל כן כנוהו בשם הכולל מעשה מרכבה.

ב. ציור אמתי מכלל העולם כלו וערך חלקיו זא"ז פנימיות עצמי פרטי הנמצאות לפי טבעם החמרי והרוחני, התחלות הכחות הנטועים בכל דבר, החקים שעל פיהם מתנהגים הפרטים והכללים עד הכלל הגדול והעליון שאין עמו ואחריו לא פרט ולא כלל, כל כולל הכל, — המדעים האלה הנקראים אצל אחרוני החכמים פלוסופיאה של הטבע — בהפרש מן ידיעת חוקי הטבע המיוחדים, אסמכינהו אקראי של שלש פרשיות ראשונות שבתורה, ושנו אותם כמו כן בהעלם גדול לקצת תלמידיהם וכנו אותם בשם הכולל מעשה בראשית.

ג. למוד כוונת כלל התורה וסוד פנימי של כל המצווה בה, נפש האדם ובחירתה, בריאותה חילה ורפואתה, כוח החיים והמות, הטוב והרע, תכלית מציאות האדם בעולם והצלחתו האחרונה, ענין ההתהלכות עם אלקים והדבקות באלקים או הקשר המופלא והמכוסה שבין העובר המשיג ובין מי שבראו בצלמו, מקור כל המציאות, הוא מלך הכבוד יתברך ויתעלה שמו. וכללו החכמים המדע הנשגב הזה בשם סוד טעמי תורה, ושנוהו כמו כן בהסתר וברמז, עד שלא חובר במסכתות מיוחדות, ולא נשאר לנו כ"א גרגרי לב מועטים ורמזים מורים באצבע על המצא הענינים ההם באומה בזמנים החשובים. ועוד הרבו לכנות כלל שלש מחלקות המדע האלהי ההוא בשמות משליים: טיול בפרדס, צפיה לביית וכדומה.

מעתה יתבונן המשכיל, היות הסכלות והנטיה מנקודת האמת בשלשת חלקי המדע הנסתר שזכרנו, מקביל ונערך לשלשת הפחתים מכשולי האמונה שבארנו בשער הקודם הן והפכיהן בקצה האחרון. והיות המכשול בהשגת הרוחני נערך למעשה מרכבה, והמכשול באמונה באמצעיים וסעיפי ע"ז נערך להשגיאה במעשה בראשית, והמכשול במעשי המצות הנהו נערך להשגיאה בסתרי טעמי תורה, באופן שבזכרנו היטב דברי השער ההוא, כבר ידענו מבלי שנצטרך לכפול הדברים למבין, מהו הנרצה במשךל „שביל האש ושביל השלג” שזכר המאמר.

„מה יעשה?” זה הלשון מורה שיש הנה איזה הכרח לבעל הדת המביאו להיות אוחז בדרך הלמודים והדרישות הנזכרים עד שיבקש מה יתכן לו לעשות בכדי להזהר ולהמלט מן שני שבילין מכובנים שמזדמנין לפניו באורח הנורא ההוא שאין לעבור ולברוח ממנו בשום פנים. — והנה לא יתראה בתחלת ההשקפה ההכרח הזה, וכמו שמורגל בפי המון הרבנים לשאול גם על החכמה העיונית גם על המקובלת, מי הכניסנו בכל אלה? ומה לו ולמאמין להכניס עצמו בדרכי דרישה שבעל הדין עצמו מודה שיש בם סכנות עצומות? הלא טוב לנו שנקבל האמונות והמונחים התוריים כהמון וכתינוקות, מבלי שנצעד מהם והלאה אפי' כמלא פסיעה. ואם נשיב, הלא יש לנו עדיות ברורות שמזמן עכ"פ קרוב לאלפים שנה, רבו העוסקים באלו הלמודים, יאמרו מה בכך? הנה גם הודיתם שמזמן ההוא ועד זמן הרב, ועד היום הזה, גם הנבוכים בהמה רבו כמו רבו; וכל עוד שלא הוכחתם הכרח הענין בעצמו ויסודתו בנפש המאמין אין להביא ראיה מן הקושיא על התרתה. — ובכדי לעמוד על האמת בזה, צריכים אנו לאיזה הצעות מטבע הנפש השכלית והלוך השגתה, ונבארם בקוצר נמרץ עם איזה דוגמאות לעזר ההבנה ולרגל המלאכה אשר לפנינו. —

דע שכל עיקר השכל ומותר האדם מן הבהמה, הוא פעולתו ליקח הציורים החושיים שנמסרו אליו מחוץ לנפש או מנפש עצמה, ולעשות מהם מושגים, היינו ציורים כוללים, אחדיים ומתאחדים זה בזה, וכל אדם אף היותר נבער הוא עסוק בפעולה זו כל היום במחשבתו ובדבורו. אם ישאל איש מה זאת? והמשיב יענה — ד"מ — בית, או יאמר תמונת משושה, כבר עשה בכאן מן ציורים מוחשים — זה הדבר הפרטי העומד לפניו בודד מאין בו ידיעה וקשר השגה כל עיקר — מושגים כוללים, בית שם ומושג כולל כל מקום מיוחד לדור בו; משושה, מושג כולל בעצמו התמונה בכלל, הששיות, האורך, השווי, ענין הצלעות והזויות, כולם מושגי שכל, כוללים, אחדיים בעצמם ונערכים זא"ז; עד שכל שאלת מהו, מה טעם, מה היוצא לנו, במה המחלוקת וכיוצא, איננה זולת הכרח וצורך הנפש המשכלת להפוך ציורי המוחשים שלא יפול בהם שם ידיעה כ"א הרגשה לבד מחושים החצונים ומחוש הפנימי ולעשותם ציורי תחלת המחשבה, אך בודדים גם הם כ"א לבדו בלי קשר השגה, כמו שהם הציורים התוריים אצל ההמון. אולם אפי' בהמון האנשים לא תנוח דעת השכל, עד שיתהוו לו כפי יכלתו מאותן ציורי תחלת המחשבה, מושגים כוללים ונערכים; וההבדל שבין הנבוב ונלבב הוא כאן באמת רק בין רב למעט, בירור וערבוב, במושגים ודרך השגתם; ורובם ככולם עושים פעולה שכלית זו בהלך נפש ובבלי דעת ברורה מזה העסק; ואך לבד המשכיל הלמוד להשגיח על נפשו ולהתבונן בפעולותיה ישכיל מעשהו וידע מה הוא ואיך הוא ידיעתו; והמבין יותר בשמוש הכחות הרוחניות שבאדם, יבין איככה יולדו לו ציוריו, מושגים ומחשבותיו; ואיך בהעריך אותם אחד אל אחד, יגיע תמיד מן הפרט המתחלק להכולל ונאחד, ואיך יהיו לו ליסוד מוסד לכוון עליהם היקשיו, ראיותיו, סברותיו וחזקותיו. הכלל שהוא מטבע רוח השכל לבנות בניניו בעולם שכולו מושכל; נוטל חמרי הבנין מעולם המוחשות, ונותן בהם צורת עצמו, היינו שמהפך ומעלה אותם מן הרגשות חושיות לציורי תחלת המחשבה — פארשטעללונגען — ומהם למושגי השכל — בעגריפפע — ומהם למושכלות גמורות זכות וקדושות הם מחשבות הבינה — אידעען — ואולי יתבארו הדברים עוד באחד השערים הבאים, ועתה בעל כרחנו נשוב לענין שאנחנו בו. —

שער ג

המבוכה

מה יעשה?

והנה ראינו בדיני ממונות ומריבות קנין שבין אדם לחבירו, איך ברבות החקירה בהן, רחבה ונסבה למעלה חכמה מחודדת עד שאמרו הרוצה להחכים יעסוק בהן; וכן גם מעשה שאר המצות ע"י החקירה ומו"מ התלמודי שבו ללמודים עצומים ועמוקים, וזה רק ע"י ההגבלה השכלית שהגבילו את הציורים התוריים שנמצאו מפורסמים ומקובלים באומה בכתב ובע"פ. לדוגמא: השקיפו על דרכי באור הכתובים ואופני הוצאת הדינים מהם בענין ענין, והפשיטו אותם מן הפרטים והציגום כללים ומדות שהתורה נדרשת בהם להלכה ולאגדה. וכן נולדו להם מושגים כוללים מן המחויב, המצווה, המותר, המוזהר אבל פטור, והאסור כחיוב; הודאי, הספק והנראה; הרוב, השקול, המועט והבטל במעוטו, וכיוצא, והנה הגבילו לענין שבת מהו תיקון ומהו קלקול מהו מעשה ומהו מלאכה, הצד השוה שבהן למיניהן ובמה יבדלו, לענין דינים: הקנין והעתק הקנין; המוציא והמוחזק; ההפקר, המיוחד, והמשותף ליחידים או לרבים; מהו מושג השבועה, מה כחה, ובמה תחול. ולענין נשים הגבילו מושג הזיקה ואופני התרתה. בנזקין הפשיטו מן אופני הנזק היותר פרטים ומיוחדים כפי מה שבאו בתורה את העצמי להם ומשותף לכולם, ומה שמבדיל כל נזק מחבירו בעצמותו ועי"כ גם בדיניו, וכנו אותם הכללים בשם אבות, ופרטיהן שאין להן קץ, תולדות בקדשים הגיעו למושגי המעשה והכוונה שעמה; כוונה מועילה, בלתי מועילה ומפסדת, וכן הצטייר להם הטומאה יוצאה מן הגוף כדבר חומרי ומתחלק ע"י נגיעות עד שנפסק ובטל. — וכל מה שהארכנו אינו אחד מני אלף הציורים והמושגים שנולדו לחכמי ותופשי התורה, הראשונים והאחרונים, הפשיטו אותם מן הפרטים הנפרדים והשמועות הבודדות ועשאום כללים מיוחדים בעצמם ונערכים זא"ז וע"י כן שבו לאותה החכמה — חכמת תלמוד תורה, שאנו מתפלאים על עומקה וחדודה. — מעתה נצא ונדון אם כך הוא הענין בחכמת תלמוד התורה שכל עיקר נושאה הגבלת הדבור והמעשה התוריי, ויתכן בה הנסיון ועדות שנים, ויוגמר בה הדין עפ"י רוב מנין, הכלל שנושאה דברים חיצונים הנופלים תחת החוש, עד שבבחינת הנושא ההוא יצדק לומר מצות אין צריכות כוונה. ונהפוך הוא בחכמת טעמי תורה שזכרנו כי שם הכוונה צריכה ועקרית. מה יהיה הדבר באמונת התוריית ובהישרת הנפש בדעות אמתיות ובמוסרים טהורים, עאכ"ו שיגדלו ויתרחבו מן ראשיתם, ציורי תחלת המחשבה, למושגים כוללים, אחדיים, מיוסדים זה בזה ונערכים זה אל זה, כמעלות הסולם וכחוליות השלשלת; ומשונה ועמוקה וקשה ידיעה זו מידיעת המעשה מכל צד ובחינה, להיות נושאה ברוחניים ובשרשי הדברים; ואעפ"י כן לא לבד לב המשכיל יתבונן בהם בחפץ מבורר, כ"א גם המון המאמינים כל אחד לפי דרכו ומדרגתו צועד לפעולת המושגים בנז' בהלך נפש ובבלי חפץ מבורר; ועוד יותר הרבה באמונות דעות ומוסרי מדות מאשר במעשים וזה לפי שהם דברים נטועים בלב וקרובים אליו ביותר, כי קרוב אליך הדבר מאד; אולם יודה כל מבין בפנות הגדולות ההמה, שהם קרובות מצד ועמוקות ורחוקות מצד, וזה מפאת שימצא בהם שאלות עמוקות ומשפטים מתנגדים שיש לשני חלקי הסותר מהם, מבוא גדול בנפש ובשכל, ולהיות ההעברה וההפרזה בקצה האחרון מהם רע וארס ממות, והן הן שני קצוות השבילין שזכר המאמר, ושאין גם בפינו די אזהרות אחר אזהרות להזהיר ולמנוע מהם. — ולדוגמא ויתר ביאור נביא מעט מהרבה מאותן השאלות העמוקות והגזירות המתנגדות ששוין בהם המשכיל ושאינו משכיל; ולהיות הכוונה מאתנו להראות קרבתם ללב ההמון המאמינים, נציגם בקוצר מלין ובלשון מאמרים מפורסמים או מורגלים בפי הרוב, לא באורך ובלשון החכמה. —

שאלות: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים מה לאחור? זהו דרוש הזמן והמחקר המפורסם שחתרו החכמים לאסור להמון לשאול בו לדרשו ברבים, לרוב העלמו ועומקו, ולהיות כל המתחילים הורסים אליו ושואלין בו — מהיכן נבראת האורה? — שמים מהיכן נבראו? — ארץ מהיכן נבראת? — טוב לאדם שנברא או טוב לו שלא נברא? — תלמוד גדול או מעשה גדול? — מי שלא שייר אלא חוק אחד הוא בן גיהנם או מי שלא שמר אלא חוק אחד הוא בן גן עדן? — המעשה והכוונה אם שתיהן עקריות או האחת עקרית והאחת מועילה, ואיזהו? — אם יש לחלק במצות בין עקרים וענפים, באופן שאם כפר באחת הוא כיוצא מן הכלל, ובאחרת יחשב בכלל אעפ"י שחטא ישראל הוא, או אין לחלק בתורה? — צדיק ורע לו רשע וטוב לו? — אם יתכן מליצים אמצעיים לתפלה ועבודה אם לא? — באיזו דרך מועיל זכות אבות וזכות הצדיקים? — האיך האדם נדון ביושר ובמשפט לפי כמות, איכות ומשקל הזכיות והעבירות שבידו? — כפרת יוה"כ וכפרת מיתה איך וכמה הוא? — שער התשובה ושעור כחה וערך השב אל הצדיק הגמור, וענין מניעת התשובה מלמעלה? — שאלות רבות בענין השכר והעונש ומדרגתם ושעוריהם. —

דוגמא מגזירות מתנגדות: כבודו מלא עולם, משרתיו שואלים איה מקום כבודו. — כי לא ראיתם כל תמונה, ותמונת ה' יביט. — נשמה שנתת בי טהורה היא, רצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה מעכב — הכל צפוי והרשות נתונה — הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כי אני הכבדתי את לבו — ותשלחם ביד פשעם, הן אתה קצפת ונחטא למה תתענו ה' מדרכיך — הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה — עושה שלום ובורא רע, אין דבר רע יורד מלמעלה — ובנים לא יומתו על אבות, ואף בעון אבותם אתם ימקו. — והנה כל אלו השאלות והגזירות והדומים להם והמסתעף מהם לאין מספר, הם דרושים גדולים ועמוקים, קצתם בפלוסופיא העיונית וקצתם בפלוסופיא המעשית, וקצתם בחכמת האלהית התוריית, והם כמו כן הנושאים העקריים בחכמת הספירות המקובלת, וכלו בהם ימיהם חכמי וחסידי הדורות ועם זאת באמת שווין בהם כל איש בעל דת תורת משה, כנבוב כנלבב; ולא תחשוב שבאחד מן הזמנים הקודמים או המאוחרים היה המאמין מתפעל לבד בשב ואל תעשה בכיוצא באלו הענינים, כדעת רוב הרבנים שזכרנו טענתם, הסוברים שרק בלמוד המעשה תהיה התנועה השכלית ופריה הטוב אשר מצאנוה ורמזנו עליה, ובאמונות דעות ומוסרים הכל נח ושקט באין תנועה חיונית; ונהפוך הוא, ובכל הזמנים כל איש לפי מה שהוא מעיין, או דעתן, או מקבל הדרך מאחרים, או רואה סביביו עושין, לא ימלט מהשיב לעצמו תשובות על השאלות הנזכרות וכיוצא בהן; וכפי מעלתו ומדרגשתו, בונה לנפשו בנין אמונה; והוא הוא כבוד עצם הרוחני וחייו האמתיים, ועל היות רוחניות זו אנו מברכין הברכה הראשונה בתפלת י"ח אחר שלש ברכות השבח שפותח בהן, ועליה אנו מתפללין, שלח אורך ואמתך המה ינחוני ויתר פסוקי וסדורי ברכות ותפלות הנודעים. —

והנה אחר כל התפארת והכבוד הזה, בעל כרחנו נודה שבתוכן הנשגב הזה, השגיאה קלה והמכשול לפתח רובץ, ומצוי מיד בתחלת הצעדים הראשונים הנעשים כמו שאמרנו גם מהיותר נבוב שבבעלי הדת; ובלי מנוחה וטהרת הנפש והמלאכה בשמוש השכל והעיון בספרים, האיך יהי' באפשרי להמון ואף לרוב הנחשבים לסגולות, להמלט מן הנטיה וההפרזה על המדה הנכונה, באלו הענינים (והתלונה למה יהי' הטעות והשגיאה בעולם היא באמת סעיף מסוג השאלה על מקור הרע הטבעי והמוסרי) אלא שבתחלת הזמנים החשובים בהיות הצרכים מועטים ונקנין בעבודה קלה וטבעית לאדם, ובני אדם אינם מבקשים חשבונות רבים ועוזבים המותרות מבלי הכיר אותם הנה יהי' גם הלב תמים והמחשבה נקיה מכל הרעות הנפשיות האחוזות בעקבי המותרות הם התאוה הקנאה ובקשת הכבוד השררה, אהבת עצמו יותר מדאי ובלתי סבול את הזולת; ועי"כ הנטיה מן הנקודה שזכרנו בלתי מצויה ובלתי מסוכנת כל כך; וגם בזמנים מאוחרים מן הראשונים, עדיין אין הנטיה ההיא נראית ונכרת לעין בכללה; ופעמים שתתראה לפי הזמן גם לטובה ומועילה באיזו בחינה. — אולם לבסוף באורך הזמן ובצוק העתים וברבות הצרכים ובקשת המשרה על הזולת, יקשה לפשט העקמימיות שבלב מכל צד, ותתרחב הפרצה ויפרדו הלבבות ותגדל ההפרזה והנטיה ותבוא לקצה האחרון משני חלקי הסותר וההפך הנרמזים; או אז יצמחו ויעלו מאותן הנטיות בתחלת הצעדים הראשונים להשגה, שרשים פורים ראש ולענה, אמונות דעות ומדות מקעקעים יסוד האמונה ומבקעים חומותיה ומוליכים לשאול ואבדון מוחלט. — ולזה יצדק המאמר הנרשם, היותו כירא ורועד על גורל המאמין ההולך ועולה בהר ה' שואל: „מה יעשה?”

שער ד

הַתָוֶךְ

יהלך באמצע

כאשר בקשו להם הפלוסופים איזה משפט כולל ואבן בוחן לבחון בו המדות הטובות ודעות, גדר ארסטו ואחריו נמשך הרב בשמונה פרקיו והרבה מחכמינו, היות המשפט: בין שני קצוות יהיה הטוב והנכון הגבול האמצעי, הוא הבוחן במדות ובמוסרים, היינו שבכל מדה ומדה הקצוות הם הרע והנתעב, והאמצע העומד בריחוק שוה משניהם הוא הטוב והנדרש. ד"מ הכילות והפזור הם הקצוות, הקמוץ האמצעי; וכן בין המתגאה ומנבל כבוד עצמו, העניו עומד בתוך. אולם לא הספיק זה היסוד לחכמים האחרונים, לפי שאין בו על האמת למוד כולל ומבחין איה איפוא האמצעי ההוא המבוקש; ולזה אף אם יצדק המשפט: האמצעי הוא הנכון הרי הוא כצורה ריקנית איננו כולל יסודתה איזה משפט שכלי מעשיי אמתי או כוזב, והוא לבעל המדה למשפט מנהל — מאקסימע — בהתנהגותו; ד"מ הכילי משפט יסוד מעשהו: היות הממון והקנין ענינים טובים בעצמם, לא רק בבחינת ההשתמש בהם לבד; ומשפט המפזר הוא: שיתכן לאבד הקרן עם הפירות בשביל הנאה יתירה; והמקמץ יסוד מעשיו: שראוי לבקש מההון הנאה מספקת בשעור שתהי' עמו תקוה נכונה לקבל ממנו הנאה ההיא גם בזמנים הבאים; הנה ראינו היות המשפט האמתי של המדה הטובה משונה במהותו לא בכמותו לבד ממשפטים הכוזבים של המדות הרעות; ועל כן עזבו האחרונים הדרך הצוריי ההוא ובקשו להם יסודות אחרים במדות, כמבואר בספריהם; ולא הבאנו הענין הנה, כ"א לסבת היותו דומה הרבה לנדון שלפנינו, שגם בו אף אם נודה ונאמר היות המשפט: בין המכשולים באמונה ראוי לבקש התוך, הוא בצורתו משפט צדק, הנה לא יספיק לנו בכללותו לאבן בוחן לאמונות ודיעות, כי מי יחונו האמצעי ההוא ומי יורנו הסימן שאינו כבר קרוב לאחד הקצוות. זה האחד; ויותר מזה הוא שאם נתבונן בשטחיות המשפט הזה, הנה יתראה לנו עצה יעוצה כי נשאר תמיד בריחוק שוה משני הקצוות, ושלא נרחיק נפשנו, ד"מ יותר מדאי מן ההויה היינו שנתקרב אליה באופן מה, וכן שלא נתרחק מן הכחשת הרוחני מכל וכל, כ"א נשאר קרובים אליה בבחינה מה; והנה שתיהן אבדון ומות רעות באמת ובהחלט; ולזה יהיה המובן העמוק והאמתי של העצמה הזו, שנבחר לנו בדרישותינו דרך מעולה ונעלה עד שנגיע אל המקור הראשי והתחלת הדברים באופן שיתבארו השאלות ויתבטלו הגזירות התנגדות מאליהן; ובמשלנו נגיע לדעת שלא שייך בו לא הזיה ולא הכחשה ברוחניות ולא ימצא מקום להתנגדות ההיא. וכן הוא הענין בשאר השאלות והתנגדיות שזכרנו ואשר יבוא זכרם עוד, ד"מ התנגדות דרך האמונה שחפצים בו הרבנים ודרך המופת הנקנה שמבקשים אוהבי המחקר באמתיות הנצחיות, התנגדות הפשט והדרש במצות התוה, הפנימיות והחיצוניות בספוריה, וכל כיוצא בהם; בכולם לא יתכן בהם האמצעי בריחוק שוה משני הקצוות על המובן השטחיי, ואין בהם על האמת מקום לפשרה בהבנתה הרגילה, הגם שהיא דרך כלולה לדרשנים ולרוב המדברים בענינים הנשגבים הללו בשכל משותף; ואולם להמעיין המדקדק ודורש האמת בכל לבבו, אין עצה ואין תחבולה כ"א שיגיע עפ"י ההתבוננות העמוקה למקור וראשית הענינים הנדרשים, ולאופן שעל ידו תתבטל ההתנגדות מכל וכל, ואך בזה תתישב נפשו ותנוח דעתו, ודרכו הנשגב יהיה באמת שני הקצוות ביחד גם לא אחד משניהם; והדרך ההוא נקראהו על צד ההעברה והסימן החושיי, גבול האמצעי, לפי שגם בגשמיים נוכל לומר על התיכון היותו שני הקצוות ביחד גם לא אחד משניהם — וידענו שלא יובנו דברינו אלה היטב עד שיבוארו בפרטים בהמשך המאמר הזה; הכלל שהעצה הזאת לבחור האמצעיות בדרושים היא טובה והוגנת לפי צורתה; אמנם אמתתה תועלתה ושמושה לא יובן לשכל ראשון רק לעומק מחשבת הבינה אחרי עמדנו על אמתת העיונים המכוונים לאשר ידרשו מאתנו אחת אחת בשערים הבאים, אם חפץ בנו ה' ופועל ידינו ירצה. — ובזה שבו השערים שבאו עד הנה כמו פתיחה כוללת למאמרינו זה, שנתחיל בו עתה בענינים נפרדים. וכשיעלו בידך כל שעריו ותשיבם זה על זה על דרך צוואת הרב עם ספרו המורה, אז תעמוד על הכוונה כולה, "כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם"; "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" וכמו שהשם ב"ה הוא קרוב מאד ורחוק מאד, כן גם החכמה האמתית קרובה אלינו כמש"ה "כי קרוב אליך הדבר מאד", ואומר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", ורחוקה ועמוקה מאד כמו שאמר "והחכמה מאין תמצא" וכל הענין: והרבו החכמים לכנותה לדמותה, לבאר עמוקה וצוננת, לקופה שאין לה אזנים, למרגלית אבודה וכיוצא. —

שער ה

הכוונה והתכלית

משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום ראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו, אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם. (ב"ר פ' ל"ט.)

גאלינוס רופא ופילוסוף יוני מאחרוני חכמי העם ההוא — חי בזמן אנטונינוס ורבי — הוא לבדו, לפי הנודע לנו, המביא בביאור תורת משה וישראל בשביל לחלוק עליה, וזה בספרו בתועלת אברי (צ"ל בעלי) החיים והמחלוקת הוא בענין הכוונה והתכלית בפרטי מעשה הטבע —. ולזה הרב ז"ל בגודל צדקתו, כאשר נזדמנה לפניו מלחמת חובה זו שלא במקום המיוחד לדרוש זה היינו בפרקיו ברפואה, עם זאת לא החמיצה אלא נכנס לה ונלחם בכל כחו נגד היוני עד שנצחו לעיני המשכיל הבוחן. ועל כן להיות שנשתבש המאמר ההוא בהעתק לשון ערבי — שאולי המעתיק לא היה לא תורני ולא פילוסוף — ועוד יותר בדפוס, ראינו נכון לתקן בזה עיקר תורף המאמר ולבארו, אחרי אשר נרחיב הדבור במחקר זה, ר"ל בענין הכוונה והתכלית, וזה ראוי מצד עצמו להיות הדרוש הזה שער גדול באמונה התוריית ולפי שהיא במציאות השם, השגחתו והנהגתו לעולם מופת קרוב לציור המחשביי עד שהשתמשו בו הנביאים לרוב, אמר "שאו מרום עיניכם וגו' המוציא במספר צבאם וגו'" ואמר: "עוד נירא נא את ה' אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ושמור לנו" (ירמיה ה' כ"ד); ועוד: "הנוטע אוזן הלא ישמע היוצר עין הלא יביט המלמד אדם דעת וגו'." — ונאמר בבחינת ראיות אלו, כל פעולה טבעית יש לה סבה הפועלת אותה, והנה תעיד הפעולה על סבתה, אולם מפעולה כזו בלבד אין ראיה על שיהיה בה תכלית מכוון ושיהיה בעצם סבתה כוונה, ר"ל שיהיה מוכרח שציירה הסבה את הפעולה בתחלה וכוונה להוציא לפועל בכדי להשיג את התכלית. ולזה נקרא כלל הסבות הפועלות האלו בשם יוני סבות מיכאנקיות היינו סבות פועלות בטבעם לבד מבלי שיהיה שם ציור הפעולה מקודם לה וכוונה להוציאה לפועל שהוא התכלית. — אולם אם נמצא הפעולה שאי אפשר המצאה מבלי שיהיה ציורה תחלה נמצא בעצם סבתה, עם הכוונה להוציאה לאור, הנה נקרא סבות כאלו סבות הכוונה והתכלית, כמו שהם פעולות המלאכותיות שלנו. — והנה אם נבחין עפ"י זה את מעשי הטבע, נראה שיש בהם בתחלת ההשגה פעולות מיכאנקיות לבד, והם המעידות על סבותיהם הפועלות אך לא על כוונת הסבות ההם בפעולתן, כמו פעולות הרוח והמים ושאר היסודות שפועלים בטבע; ואלו אין להם שייכות לעיון שאנחנו בו והוא ליקח ראיה מן הפעולה על שיש בעצם תכונת סבתה כוונת תכלית. — אמנם יש בפעולות הטבעיות כמו כן פעולות שנראה בהם לציור המחשביי תכלית נגלה, היינו המצא ענין טבעי אחד לצורך ולתועלת דבר אחר זולתו כמו מציאות המים והצמחים למזון החי ומציאות החיים למזון ולמלבוש האדם, מציאות הרוח לנקות האויר, והנה נאמר בדיוק לפעולה טבעית כזו שהיא מסבבת אל התכלית שהוא חצוני לה. והנה אף שתכלית חצוני כזה ישפוט עליו השכל הישר כל תכלית חצוני בטבע נעשה בכוונה להשגת התכלית ההוא, הנה עם זאת אין בו לבדו מופת כולל מוכרח להעיון התבוניי שאנו בו, וזה לפי שיש דברים נמשיכם אנחנו בעלי השכל הכוונה, לאיזה תכלית מבלי שיהיה התכלית בפועל הטבע בעצמו, ולפעמים תגיע סכלותנו בזה שנשתמש במעשי הטבע לתכלית הכל ומותר כמו הנוצות בעלות הגוונין והאבנים והמתכות הנוצצים, ועקר מבוקשנו הוא שנמצא בפעולה אחת טבעית בעצמה ובפנימיותיה תכלית, ושהתכלית ההוא יהיה בכוונה ושעל ידה נשפוט היות ציור הפעולה נמצא בסבתה מקודם צאתה, היינו שהסבה בעלת שכל תפעול בו; אולם על הסבות בעלות תכלית חצוני יש לבעל הדין לחלוק ולטעון שאינם אלא סבות מיכאניקיות מסכימות לבד אל התכלית שמצאנו או עשינו אותו אנחנו בעלי השכל לפי צרכם בחכמת או בערמת או בסכלות לבנו. — המשל אותן הפראים השוכנים בקצה הצפון בערבות ציה נחרבות ושוממות, יועילם הרבה השלג התמידי לעבור בו בנקל מרחק רב, ויעזרו בזה ע"י הכרכרות קלי המרוץ שימצאו שם לרוב. ותתקיים שם בהמה זו במאכל קוץ ודרדר מועטים, ועם זאת החלב הרבה וטוב למאכל בעליה; ועוד שם סער הים גדול מאוד, אולם בהיותו הולך וסוער מיד ישטוף להם מארצות טובים משלהם עצי יער ימציאו להם סוכות למחסה בחורף הנורא אשר שם. והנה יש בכל זה תכליות נגלים, אולם אם תפול השאלה: ומה היא התכלית האחרון בכל אלה? הנשיב שהוא הישיבה באקלים הנורא ההוא שנדחו לו בני אדם בלי ספק רק לרוע תכונתם, איבתם ומלחמותם שלא נשא אותם אקלים ממוצע וטוב לשבת יחדיו, והגיעו לשם ונשארו נמשלים לבהמה לא יוציאו וישלימו כוחותם לעולם לרוע מזג ארץ מושבותם, ואין לנו אם כן באמת ליחס סכלונתינו לחכמה לטבע בפעולותיה ולא להפועל אותה ית"ש. והנה על אופן ודרך זה יכחיש המתעקש כל תכלית חצוני. — היינו היות דבר אחד בשביל דבר אחר כל עוד שלא הראינו לו תכלית פנימי היינו היות דבר אחד בעצמו ובפנימיותו תכלית, ויאמר שאם מטר מצמיח חציר ולחם לאדם ולבהמה יאמר שזה ע"ד מיכאניקי ובלי כוונת תכלית שהאדים עולם למעלה עם חלקים מימיים וכשיתקררו בגובה האויר יפלו כמטר, וישתו הצמחים ויגדלו, ולפעמים גם ירקיבו מרבוי הגשם. הכלל: אילו היה בידינו ליקח מופת עיוני מתכלית החצוני על היות כל מעשי הטבע בתכלית ולזה בכוונת מכוין כוון ורצה בהם, כבר היה נקל לסתום פיהם של אפיקורוס וסיעתו חסרי אמונה האומרים שהכל מוכרח בעצמו ואנוס במעשהו או נפל במקרה שגם היא המקרה הכרח חצוני ביחס הדברים זה אל זה. ולהיות שאין לצייר בהכרח תכלית; לפיכך הוא מדומה בלבד ואין בו תושיה ואמתת דבר כלל. (הדרך שאנו הולכים בו באמת בחנוך האמונה לבעלי האמונה, כמו שהזכרנו למעלה).

ויש עוד מין תכלית בדברים שהוא בעצמות הדבר לא חצוני לו כמו הקודם אלא שהוא אינו מפעולה פועל כ"א מושכל בעצם הדבר וכלול בטבע הענין; המשל בזה מספרי החשבון ותמונות ההנדסה שיש להם תכונות וסגולות שעל פיהן יוכשרו להוציא מהן חלקים וערכים הרבה ושונים, וכאלו הושמו המספרים והתמונות ההם ביחוד בשביל הלמודים שהולידו לנו, אם יהי המבוקש ששני קוים איזו שיהיו יחולקו על ערך מרובע היינו שיחתכו זה את זה באופן שמרובע הנעשה משני חלקי הקו האחד יהיה שוה למרובע הנעשה מחלקי הקו השני; הנה זה המבוקש הכולל לכל שני קוים שבעולם עם מה שנראה בו מן הקושי וצורך ההצעות לביאורו, הנהו כלול ומונח בתמונת העגולה ר"ל שכל שני קוים הנמשכים בתוך העיגול וחותכים זה את זה נחתכים על הערך שזכרנו, וכן אם רצינו להגביל ולבנות על התושבת והזויות העומד נכחו משולש שלם איזו שיהי', הנה עם כל ריבוי מיני המשולשים ההם עד לאין חקר, עם יוכללו כלם בתמונת העגולה ואם נעשה ד"מ קו התושבת הנתונה ההיא לאלכסון עגולה הנה תכלל תמונת חצי העגולה ההיא כל פרטים משולשים נצבי הזוית באין נגרע אחד מהם, אף אם הם רבים לאין מספר (להיות אורך שני הצלעות בלתי מוגבל בשאלה) ולזה נקרא תמונת חצי העגול מקומם של כל המשולשים נצבי הזוית, וכן כל יתר ויתר הנמשך בעגולה, ועושה תמונה מוגבלת ממנו חלק קו העגול הנחתך על ידו, הנה תהיה התמונה ההיא מקום כולל בתוכו סוג מסוגי המשולשים חדי או נרחבי הזויות שאפשר שיעשו עם פרטיו לאין מספר והנה הוא כאלו הושמה העגולה בכוונה ליחוד והגבלת השאלות הרבות והקשות ההנה, וכן הדבר בסגולות המספרים המפליאות לפעמים המעיין בהם איך הם בקצב וסדר נערך ומסבים להשגת תכליות הרבה. — אמנם הגם שזה כולו יסודתו ברוחני שהוא בעיקרו ועצמיתו חוק וסדר נמשך לתכלית לפי עומק העיון התבוניי וכמו שיבואר כל זה בשערים הפלוסופיים העיוניים שלפנינו, הנה בשער שנכנסנו בו עתה והוא לבאר ענין התכלית ע"ד היקש השכל קרוב לציור המחשביי וכפי היותו מובא לראייה בציורים התוריים, בזה אין להביא ראיותינו מן התכליות הנז', שהם אינם מפעולות פועל, והתכלית הנראה בהם אינו מצוייר בסבה ויוצא למסובב בפעל, ויש לבעל הדין לחלוק ולומר שכל אלו ציורים ומושגי שכל כלולים אחד בחבירו, באופן שמושג האחד כבר יכלל מושגים אחרים עמו ובגדרו, הגם שלשכלנו הקצר יתראו לנו אחרים זולת המושג הראשון ויאמר שבגדר האמת של העגול כבר נכללים ועומדים כל התבונות הנזכרים, הגם שלנו הם נראים כזרים לעגול והושמו בו מן הזולת לתכלית התרת שאלות נכבדות.

מן כל האמור עד הנה יצא לנו שגדר התכלית אשר בו חפצנו לראיה על דעות תוריות הוא היותו במפעל טבעי בפועל בעצמו לא חצוני ומדומה ולא מחשביי ודבר א' בעצמו כ"א יוצא מדבר א' הסבה לדבר ב' המסובב. — והנה כל מפעל טבעי יש לו סבה בהכרח והיא סבתו הפועלת הטבעית המיכאניקית, ולזה אם נגזור בפעולת הטבעיות ג"כ מציאות סבה תכליתית, עלינו החובה לברר שבמפעל ההוא הטבעי שיחדנוהו למפעל תכלית, אין די למציאותו בסבה הפועלת לבדה, ושלולי התחבר ציור המפעל וציור היותו תכלית מקודם להויתו, לא תתכן הויתו אפשרית ולא נשכילנו כלל ולא יושג לנו כלל לסבתו הפועלת בלבד. ולא נשכילנו לעולם בלתי עם חבור הסבה התכליתית, ואם יתברר לנו זאת כבר עלה בידינו המבוקש, לפי שבה יודע לנו כי בסוג אחד מן הפעולות הטבעיות לא תספיק למציאותו הסבה הפועלת בלתי הסבה התכליתית, הנה כבר חויבנו להניח המפעל וסוף המעשה תחלה במחשבת חושב והנחנו א"כ חוץ לפעולה המיכאניקית כמו כן איזה שכל מציור ומחשב ורוצה בתכלית — והוא לוא הטוב והנאות — ומגיע למחוז חפצו והוא העיקר הנדרש בדעות התוריות.

אמנם בעזר החונן לאדם דעת אמת מצאו החכמים ברוב פעולות הטבעיות התכלית עם התבונה המסומנת, היינו בכל העצמים בעלי אברים ופרקים שכל חלקיהם כליים עסוקים בפעולתן כל חלק לצור ולתועלת כל חלק משאר החלקים ולצורך הכלל כולו, בקצור העצמים בעלי התבנית כמו שהם הצומח והחי המה בהכרח תכלית בעצמם ותכלית טבעי המעיד על הכוונה, ולבאר זה צריכים אנחנו לדקדק עוד במושג התכלית ולהעמיק בו יותר.

הנה אמרנו שאנו מכניסים את הסבה התכליתית ומוסיפים אותה על הסבה הפועלת במקום שלא תספיק זו לבדה להשגת היות דבר מה; ורצוננו בזה שבלי הכנסת ענין התכלית ישאר הדבר ההווה עם סבתו, עדיין בלי סבה, וכאילו נפל במקרה; המשל בזה: אם ימצא אדם במדבר אין יושב מחוקה בחול תבנית משושה שוה הצלעות והזויות, או הציור השייך ללמוד מ"ז לראשון מאקלידוס, ויתור בכשלו למצוא הסבה שסבבה מראה הזה, ומעלה בדמיונו אולי רוח סוער מכל עבר או עקבות ב"ח וכיוצא העלו זאת הצורה; אולם מיד ימאן בזה שכלו וידין סבות כאלה לבלתי מספיק, ולמה? לפי שיגזור שלהיות תמונה זו עם רבוי חלקיה, הנה כל חלקיה מסכימים ונאותים כלל שלם יחיד ונאחד, והנה אם נרבה הסבות בריבוי החלקים עדיין ישאר אחדות כולם מקריי לבד ושוה כאילו לא מצא לצורה סבה כלל, הגם שהוא מדמה סבה לכל אחד מחלקיה, וסבת הצורה האחדיית, הוא מבקש ולכן גם בלא דעת מבורר ממעשהו יחתור השכל לבקש התחלה לצורה שתהיה גם היא יחידה ונאחדת מה שלא ימצא כלל בסבות המיכאניקיות שכולן בעלות חלקים שזה חוץ מזה ולא יולידו לעולם אחדות גמורה וההתחלה ההיא שיחתור עליה היא שכלית שבכחה לאחד החלקים לכלל שלם ואחדות גמורה, ולזה יקרא בראותו הצורה הנז' הן יד אדם עשתה זאת ודומה לזה משל המדרש הנרשם בראש השער אמר שהיה עובר ממקום למקום היינו בערבה ויער ולא בעיר מושב, עד שבערך אל ענין המשל הגם קרוב לו לחשוב בזה שכלו מקריי ולא תכלית, כוונת מכוון, וראה לפתאום בירה והוא ההיכל בעל חדרים רבים נאחדים לכלל אחד וערוכים לתכלית ועוד שהיו בכלם נרות דולקות וזה מה שכבר הורה לו על היות הסבה בלתי רחוקה ונפרדת הרבה בזמן ובמקום מהמסובב; והוא הנקרא לו מנהיג. אולם זה ההווה ענין מלאכותי ר"ל שסבת הצורה חצונית לו בשכל העושה אותו. ועלינו לראות איך יהי זה במפעלי הטבע ונתבונן שאין לדמות בזה פועל הטבעי לפועל המלאכה, המשל בזה, האילן הוא סבת עצמו בכל אופן שנבחן בו הוא מוליד אילן אחר בזרעו, והנולד מוליד ג"כ אחר ולזה הוא קיים במין היינו שהוא במינו סבה ומסובב לעצמו, וא"כ מין האילן מוליד עצמו וכן כל מין ומין מצומחות אמנם הוא ג"כ סבת עצמו כאיש וזה מה שיקרא בשם הצמיחה והגדול, ואיננו שהוא מוסיף חלקים בלבד מדבר חומרו זולתו כמו שהוא גדול קצת הדוממים אלא שהחלקים ההם — העפר והמים והאויר והאור — שהוא מקבל מזולתו — הוא משנה אותם לגמרי ומחליף טבעם לטבע מיוחד וצורה של עצמו היינו לצורת עצו ועליו בכלל שהתמונות החלקים מיוחדת לאילן, לא ימצא כמזג ההוא בחלקים הנ"ז בפ"ע ולא בשום פעולה טבעית מיכאניקית ועל כן גדולו הוא באמת שוה לתולדה חדשה מיוחדת לאילן ולזה יצדק אמרינו שהוא מוליד עצמו באיש; ולזה אין כח בשום מלאכה להרכיב מן החלקים הנז' חומר דומה לחומר הצומח או להתיכו ולבנות מהחלקים הנולדים מהחיתו צמח חדש וכמו שאמרו חז"ל אם מתכנסין כל באי עולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינן יכולים (ספרי ואתחנן). ועוד יותר מזה שהאילן מוליד עצמו גם בחלקיו ר"ל שלהוות ולקיום כל פרק ופרק עוזרים כל שאר הפרקים חביריו, לפי שאם נרכיב עין עלה באילן אחר או נבריך ענף בגזע אחר יוליד צמח בדומה לראשון באופן שנוכל (לאמר) שכל עלה וכל ענף צמח בפני עצמו תלוי בכל החלקים האחרים וחי ונזון בהם, וכן הם תלוים בו.

וחוץ לזה כל חלקי האילן מקיימים זה את זה; האילן מוציא ומקיים את העלים שבו, אולם גם קימו תלוי בהעלין, וייבש וימות אם יטרפו כל עליו בפעם אחת. וגם זאת מתכונות כל הברואים בעלי התבנית והאיברים, שאם יתקלקל איבר אחד שיש בו צורך לקיום איבריו הנה האחרים יתקנוהו וישלימוהו. ואם יחסר בתולדה לאיזה סיבה מונעת את תיקון טבעו של העצם ההוא לקיימו גם בחסרונו ועל דרך זרות שעליו אנו מברכין "ברוך משנה הבריות". וכבר נודע כל אלה ויותר מאלה מפליאות מלאכת הטבע בכל העצמים בעלי התבנית. מעתה יתבונן המעיין ההבדל הגדול שיש בזה במעשי הטבע היינו שביסודות הפשוטים וגם במורכבי הדוממים, אין למצוא בטבעם בבירור התכלית הפנימי שאליו אנו צריכים, אך תספיק לפעילותם זה בזה ולתולדותם והווייתם הסיבה המיכאניקית לבד; אולם במעשי הטבע בגמרים של איברים ופרקים כמו הצומח והחי, הכלל בבעלי התבנית אנו צריכים בהכרח להכניס גם את הסיבה התכליתית והיא סיבת המחשבה. והוא לפי שאי אפשר לנו לצייר חלק ידוע מחלקיו ולא בחומרו ולא בתוארו ולא בהנחחו כ"א בהשכיל עימו שאר החלקים כולם לפי חומרם, תוארם והנחתם. וכן הדבר בכל חלק וחלק שהוא עוסק בקיום האחרים ונעשה בשבילם ובשביל הכלל, היינו שהוא כלי להם. וכן האחרים עוסקים בקימו ונעשים א"כ בשבילו, היינו שכולם איברים כליים. והינה בארנו מה הנרצה בקראנו לאיזו מפעל תכלית טבעי בחלוף פועל טבעי מיכאניקי ובחלוף פועל מלאכותי. (המשך מעמ' 16)