משתמש:Roxette5/פתחי תשובה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קטע זמני 1[עריכה]

Siman 80


(א) ודאי חיה טהורה היא. עבה"ט סק"ב בשם ש"ך. ועי' בתשובת בית יעקב סי' מ"א כתב שם דאלו סימנים מפוצלות כרוכות כו' בעינן גם לסימן טהרה אע"ג דמעלה גרה ומפרסת פרסה. ודוקא בבהמה מהני מעלה גרה כו' משא"כ בחיה וכתב שיביא ע"ז לקמן ראיות ברורות ולא נמצא שם שום ראיה לזה רק כתב דכן משמע לשון הטור וש"ע שכתבו ודאי חיה טהורה הוא ע"ש. ולע"ד אין דינו אמת ואדרבה מדסיים המחבר ואם חסר אחד מאלו הג' סימנים חלבה אסור. מבואר דעכ"פ טהורה היא ובשרה מותר וכן לעיל סי' ע"ט ס"א סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה כו' משמע דמעלה גרה ומפרסת פרסה מהני גם בחיה לסי' טהרה והוא פשוט. וע"ש עוד בענין אי בעינן שיהיו אלו סימנים בשתי קרנים או סגי באחת מקרנותיה.

(ב) חלבו אסור. [עפמ"ג שכתב דכזית חלב מכוי הנולד מאמו חיה ואביו בהמה שנפל לשאינו מינו ונשפך וידוע שהיה ל' זיתי היתר ספיקו להקל כו' ועי' בספר בית יהודה מ"ש בזה]:

Siman 81


(א) אסורים כבשרה. עפמ"ג בשפ"ד סק"א שכתב דציר מבשר היוצא ע"י מליחה שנפל לתבשיל חלב ונתבשל הוי מה"ת ואסור בהנאה ע"ש [ועי' בתשובת ח"ס סי' פ"א ויובא קצת לקמן סי' פ"ז ס"ק י"ח שדעתו אינו כן]:

(ב) במי רגליה. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ט שחולק עליו ופסק להתיר מ"ר של חמור לחולי שאב"ס וע"ש עוד:

(ג) מותרים. עבה"ט בשם ש"ך וכי כתב בתשובת הרדב"ז ח"ב סוף סי' תשל"ט ע"ש:

(ד) ונמצא טריפה. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי"ג ע"ד שפקפק רב אחד דבמקומו שכיחי טריפות כמו כשירות איך נאכל חמאה וחלב דליכא רובן דכשירות במקום זה והוא ז"ל השיב וכתב לו היתר לזה מתרי טעמי ע"ש. וכעין סברתו כתב ג"כ בתשובת שאגת ארי' סי' ס"ד לענין אם מותר לשחוט בהמה בי"ט במקומות אלו שמצויין טריפות כמו כשירות ע"ש:

(ה) אלא עתה. עי' בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' כ"ו באמצע התשובה שכתב דצ"ע בצמקה הריאה לענין החלב והגבינות כיון שא"א לומר שצמקה סמוך לשחיטה כמ"ש לעיל סי' ל"ו בט"ז ס"ק כ' ע"ש:

(?) דנטרפה. [ עי' בספר לבושי שרד סי' ו' וז' שביאר שם דלפעמים גס החלב מבהמה כשירה אסור למפרע כגון שנמצא נקב בחצר ונסרכה בסירכא ועדיין ניכר שהיה נקב רק שרואין אנו שהסירכא סותם דהבהמה כשירה כדלעיל סי' מ"א ס"ח באחרונים שם. מ"מ החלב שנחלב ממנו ג' ימים (לדידן דקיי"ל כדעה ב') קודם שחיטתה אסור מספיקא דפלוגתא וכתב דאף דמילתא דא חדתא היא לא ראיתי בספרים לדבר מזה לאסור חלב מן בהמה כשירה מ"מ נראה דכן יש להורות (עמש"ל סי' מ"ט סק"ג) וכן בהמה שנשחטה ומצאו שניטל ממנה כוליא מחמת חולי אפילו לדעת מהרש"ל שהובא בט"ז שי' מ"ד סק"ג דמתיר הבהמה מ"מ החלב אסור ובזה יש לאסור החלב יב"ח קודם שחיטתה ע"ש בטעם הרב"י:

(ו) תוך ג' ימים. ע' בתשובת בית אפרים סימן ט"ז שכתב דהני ג' ימים הם מעל"ע ע"ב שעות ותוך ע"ב שעות אשור אף שיש ג' ימים כשתחשוב מקצת היום ככולו ע"ש ונראה לי ראיה לזה מהא דכתב בתשובת הרשב"ש סוף סי' תקס"א בענין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שאסרו הגאונים לאוכלו מבושל דמספר זה שלשלשה ימים יצא להגאונים מדאמרינן דהוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם השחיטה אלמא בשלשה ימים הדם נקרש ומעלה גלד על פי המכה וכ"ש שהוא נקרש בבשר שנשחט דשליט ביה אוירא כו' ע"ש וא"כ הרי בבשר ששהה ג"י מבואר לעיל סי' ס"ט סי"ב דחשבינן מעל"ע וע"כ גם לענין הוגלד פי המכה הוא כן:

(ז) אבל מה שנעשה מחלבה. עי' בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ח מה שכתב ליישב דלא תיקשי ממ"ש הרמ"א לעיל סי' נ' דלא אזלינן בתר חזקה היכא שאין יכולין לתלות שנעשה לאחר שחיטה. וע"ש עוד שכתב דלא התיר הרמ"א כאן מה שקודם ג' ימים רק בהפסד מרובה ומה שלא כתבו בפירוש היינו לפי שסמך עצמו אמ"ש לקמן בהגה ג' גבי סירכא שדעת הב"י דאין אוסרין הגבינות אף שבתוך ג' ימים משום דהוי ס"ס ואפ"ה כתב הרמ"א שם דיש לאסור באין הפ"מ מכ"ש הכא בהוגלד פי המכה דאוסר הב"י ושאר פוסקים הגבינות שנעשו מעולם. בודאי לא שרי רק בהפ"מ ע"ש.

(ח) או שאר טריפות כו'. [ע' בספר לבושי שרד סי' ח' שכתב פרה שנשחטה ונמצאת חסרה מרה ונטרפה. נלע"ד לענין החלב להורות שהחלב מן קודם יב"ח מותר אף דחסרת אבר דינו כיתרת דדרכו לבוא מהבטן מ"מ הרי כתב הב"י בסימן מ"ב דיש פוסקים מכשירים בחסרה מרה וכו' והחלב מן תוך יב"ח עד ג' ימים קודם שחיטה אסור מספק ולכן כל הכלים שנשתמשו בהם אותה החלב אם בעת שנמצאת חסירה מרה עדיין הכלים בני יומן אסורים לעולם אבל אם אז כבר אינם ב"י מותרים אפי' שלא במקום הפסד כלל אבל החלב מן תוך ג' ימים אסור בתורת ודאי ולכן הכלים שנשתמשו בהם מחלב זו אסורים אפי' אם הם אינן בני יומן בעת שנמצאת חסירה מרה. וכן הדין בביצים מתרנגולת שאין לה מרה. רק מה שמותר בבהמה קודם יב"ח מותר בעוף לפעמים גם תוך יב"ח כגון אם הדרא וטענה אזי הביצים מטעינה ראשונה מותרים ומטעינה שנייה עד ג"י אסורים מספק ומה שבתוך ג"י אסורים מתורת ודאי. וכתב עוד אבל אם נמצאת יתר מרה אזי החלב אפי' מקודם יב"ח והביצים מכמה טעינות אסורות מספק עד ג"י ומן תוך ג"י אסורין ודאי ע"ש עוד].

(ט) וחלב ומי חלב. עי' בתשובת נחלת שבעה סי' כ' בענין פרה חולבת שיצא ממנה דם עם החלב החלב אסור והכלים שעמדו בו החלב מעל"ע אסורין ע"ש וכן בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ח פסק לאסור בזה משום דדם נעכר ונעשה חלב וכיון דיש דם בחלב או אדמימות מוכח דעדיין לא לגמרי נשתנה הדם לחלב ע"כ יש לאסור משום דם ממש והחמאה שנעשה מזה החלב ימכור לנכרי באופן שאין לחוש שיחזור וימכור לישראל (אבל החלב מותר למכור לנכרי בכ"ע שאין לחוש שימכור לישראל דהא חלב של עובד כוכבים אסור אבל בחמאה יש מקומות שנוהגין היתר כדלקמן סי' קט"ו) וכן הכלי חרס ימכר ע"ש ועי' בנ"ץ מ"ש בזה. [שוב נדפס תשוב' בנין עולם וראיתי בסי' ל' שם שהשיג על תשובת חב"י הנ"ל ומסיק לדינא להתיר החלב בששים נגד הדם עש"ה. ועכ"פ נ"ל דאף החב"י לא קאמר אלא היכא שלא יצא הדם בפ"ע מדד הבהמה רק שכל החלב יש בו שורייקי סומקי ואדמימות ואף כשמסננין החלב כשעומד זמן מה חוזר לאדמימות כמו שראיתי כמה פעמים שניכר הדבר שלא נשתנה לגמרי לחלב אבל היכא שהחלב בפ"ע הוא נקי וצלול רק שאח"כ נחלב בו קצת דם בפ"ע מדד הבהמה כמו בעובדא דבנין עולם שם גם החב"י מודה דיש להתיר ע"י ששים ותולין במצוי שהוא דם מכה שנתהוה בכחל אלא דאם אפשר יש לסנן]:

(י) ומי חלב שלהן. עש"ך ס"ק י"ב ועי' בתשובת ח"ס סי' ע' מה שתמה עליו]:

(יא) למימי חלב. עי' בתשו' בשמים ראש סי' רפ"ה ובהגהת כסא דהרסנא שם:

(יב) ויש מי שאוסר בזה. עש"ך ס"ק י"ג ועי' בספר לוית חן פ' משפטים מ"ש בזה. ועי' בנ"צ מ"ש בענין מימי חלב של בת פקועה:

(יג) כשירה שינקה כו'. עי' בס' תפארת למשה שכתב דה"ה טרפה שינקה מטריפה קיבתה מותר וכן קיבת נבילה וקיבת טמאה מותר לסברא זו ע"ש:

(יד) כשירה שינקה מהטרפה. עי' בס' תפל"מ שכתב אבל קיבת טריפה שינקה מכשירה וכן חלב קיבת נבלה מותר לכ"ע אבל חלב טמאה אף שינקה מטהורה אסור לסברא זו ע"ש:

(טו) ותינוק יונק. עי' בשו"ת אדני פז סי' י"ז שכתב דמה שאומרים דכל כמה דממעט התינוק בהנקה יותר מוכשר לתורה טעות הוא בידם ומביא ראיה מהגמרא וסיים דאף איסור יש לגמול קודם כ"ד חדש אם לא מחמת עיבור או עיכוב אחר ע"ש:

(טז) עד סוף כ"ד חדש. עי' בזה בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ב"ט ובתשובת יד אליהו סי' נ"ב:

Siman 82


(א) נאכל במסורת. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם חב"י לענין בר אווזות הבר עיין מזה בתשובת צמח צדק סי' כ"ט שדעתו לאסור אותם ועי' בכרתי ופלתי שקבע קונטרס מיוחד לזה והאריך שם בעוצם פלפולו להתירם ועי' בתשובת תשואות חן סי' מ"ג מ"ש בזה. וכתב עוד בתשובת חב"י שם דעוף שקורין לערכי"ן הוא עוף טמא וכן אסרו הגאון מפ"פ ע"ש ועי' בתשובת בית אברהם בקונטרס משפט שלום שהאריך הרבה להכשיר האווזות שראשי חרטומן שחורות אשר קצת מחכמי הדור אסרום באמרם דקמו עלה דמלתא שעיבורן מן הטמא שאמותיהן של אלו מזדווגות לעוף המים טמא ידוע והנולד מזה נולד בחרטום שחור ועוד משאר טעמים והוא ז"ל האריך לסתור דבריהן ע"ש [וע' בתשובת חתם סופר סי' ע"ד אודות בר אווזות שהזכר שהיה ביניהם הוא מבר אווזא הבר שאנו נזהרים מלאכלו כמ"ש בצ"צ ואותן בר אווזות הטילו ביצים וגדלו אפרוחים ונתערבו באחרים הרבה אי מותרים הם מפני שאביהם עוף שאינו נאכל לנו. והשיב דוודאי אלו אפרוחים מותרים דהא בפ"ק דבכורות אמר ריב"ל לעולם אינה מעוברת לא טמאה מן הטהור כו' ואפי' אי נימא שעוף טהור מתחמם ע"י עוף טמא להטיל ביצים דלא גרע מדספנא מארעא מ"מ אותן הביצים לא יצליחו לגדל אפרוחים כו' ואם אולי יש לפקפק דילמא לא אמר ריב"ל אלא בבהמה מ"מ נ"ל בוודאי אי היו אפרוחים אלו דומים לזרע אב בדמות אווז הבר ונהי כשלא היה זכר זה לפנינו היו מותרים משום כל היוצא מן הטהור טהור מ"מ השתא שזה הזכר ביניהם נחוש לו ונפלין בפלוגתא דזוז"ג אבל כיון שאין שום סימן באפרוחים הללו ונדמים ממש למינם רחוק הוא שיהיה מזה האב דוקא ונתלי ברוב דעלמא שאביהם ממינם ובשגם שנתערבו ותו ליכא איסור דאורייתא דבע"ח דלא בטלי דרבנן בעלמא הוא ובשגם דאווז הכר גופיה אין איסורו ברור וחוששין לזרע האב גופיה ספיקא היא ע"כ נ"ל בהני בני אווזא יאכלו ענוים וישבעו ע"ש]:

(ב) וקורקבנו נקלף. [עי' בתשובת ח"ס סי' נ' שקרא תגר על השואל שר"ל דמה שמנו בסימני טהרה קורקבנו נקלף היינו שנקלף ממנו עור החיצון הדק שע"ג הבשר מבחוץ כי מזה יבא לטהר עופות טמאים ולטמא טהורים ולא היה לו עינים לראות בלשון פי' המשנה להרמב"ם והרע"ב ורא"ה בס' החינוך שכולם כתבו שבתוך הקורקבן הוא הקליפה הנקלפת ולא מבחוץ ע"ש]:

Siman 83


(א) או בכלי. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' כ"ח בדג אחד שלא היו הקשקשים שלו נקלפים אפילו בכלי ושרה אותו במי אפר שקורין לויג כמו ג' שעות ואח"כ היו נקלפים ביד והתיר אותו דכל שהם נקלפים ע"י איזה פעולה שיהיה הם נקראים קשקשים ודג טהור הוא. וע"ש בסי' כ"ט ולמ"ד שרב אחד פקפק ע"ז והגאון מוהר"ש נרו בן המחבר החזיק בשטת אביו ז"ל והביא כמה ראיות לדבריו ומהאי טעמא התיר הדג שקורין שטיר"ל ובלשון לטיין רוהעטנ"ש וכתב עוד על דבר הדג שקורין טי"ק כו' לא ראיתיו מעולם אך אני אומר אם יש לו קשקשים אף שאינם נקלפים רק ע"י פעולה לשרותו במי אפר או מים רותחים מותר בלי פקפוק ומבואר עוד שם דלא שייך בזה לומר שאין להתיר כיון שכבר נהגו בו איסור ע"ש ועיין עוד בספרו שו"ת שיבת ציון סימן כ"ט שכתב שגם הגאון בעל אור חדש הסכים לדינא להוראת אביו הגאון ז"ל ע"ש אכן בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סימן ד' האריך לאסור הדג שקורין שטיר"ל והדג שקורין טי"ק באשר שהקשקשים אינם נקלפים אפי' בכלי ואף שהמציא הגאון בעל נודע ביהודא בדיקה על ידי שריה במי אפר ואם אח"כ יהיו נקלפים שרי מ"מ יש לאסור הדגים הנ"ל חדא שאין להקל ולסמוך על בדיקה זו באיסור דאורייתא ועוד דכיון שנהגו איסור בדגים הללו עד הנה אי אפשר להתירם ע"ש באורך ואפשר אילו ראה דברי הגאון מהר"ש הנ"ל לא היה כותב כן וכתב עוד בתשובת שיבת ציון שם דג שבא לפנינו עם קשקשים צריך לבדוק אם הם נקלפים אף דרוב דגים שיש להם קשקשים המה נקלפים מ"מ כיון דאפשר לברורי מבררינן ומה דאיתא בש"ס דרב אשי בדק נגד השמש אי אית ביה קשקשים ושריא. והיה לו לנסות ג"כ אם הם נקלפים היינו לפי שהיו קטנים מאד ויש טורח רב לברר לכך סמך על הרוב. והפוסקים השמיטו האי עובדא דר"א (עש"ך ס"ק ב') הואיל ודג כזה אינו מצוי בינינו שיהיו קשקשיו קטנים כל כך ולדידן תמיד יש לבדוק אם הקשקשים נקלפים ע"ש. ועיין עוד בתשובת נו"ב שם לענין דגים שבקצת מקומות הורגלו בו לאסור ובקצת מקומות נוהגים בו היתר אם יוכלו לאכול במקום האסור על סמך מקום שנוהגים בו היתר הדבר תלוי בפלוגתא לעיל סימן פ"ב ס"ה אך זה דווקא בדגים שאין להם קשקשים רק שבקצת מקומות נוהגים בו היתר שמקובלים שם שמשירן במים אזי לדעת האוסר שם אסור גם כאן דכיון שאין קשקשים לפנינו אפשר שיהיו מינים טמאים דומים לאלו ולכן נהגו באותן מקומות בו איסור אבל בדג שיש לו קשקשים לא שייך לומר שנהגו איסור מפני דג טמא דומה לו דאיך דומה לו אם אין לו קשקשים ואין לחוש שמא יש דג טמא הדומה לו שיש לו קשקשים רק שאין נקלפים מן העור כלל דזהו דבר שאינו שכיח כלל ולא חיישינן לזה רק אמרינן שנהגו בו איסור מקדם שלא היו יודעים שקשקשיו נקלפים ולכן ל"ש בזה פלוגתא הנ"ל ע"ש:

(ב) אין לו עתה. עיין בתשובת נודע ביהודא תניינא חלק יו"ד סוף סימן למ"ד:

(ג) ראש רחב ושדרה. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן כ"ט בתשובה מבן המחבר שכתב דלכל הדעות אף מי שסובר שראש ושדרה הוא סימן מובהק להתיר מודה שיש דגים טהורים שאין להם ראש ושדרה ולכן אם נמצאים קשקשים מותר אף דדמי הראש ושדרה לטמאים וחכם אחד חולק עליו והוא נר"ו חזר והשיב לו והחזיק דבריו וע"ש עוד שדחה ג"כ דברי החכם שרצה לומר דצריך השדרה להיות סבוך בגידין שלא יהא נשמט בקל מן הדג דליתא ע"ש:

(ד) עם הטמאים. עיין בספר תפארת למשה שכתב דדוקא אם מונחים עם ודאי טמאים אבל אי לא ידעינן שהם טמאים אלא דאין מכירין אותם ואסרינן מספיקא כיון שאינו מכיר ראש ושדרה הטהורים מותרים דהוו ס"ס ע"ש:

(ה) וספיקא לחומרא. עבה"ט בשם ש"ך ודוקא במליחה כו'. ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה שחולק עליו והרבה להוכיח אף ע"י כבוש ובישול שרי מדאורייתא ומסיק דמ"מ לענין דינא יש להחמיר ולומר דע"י בישול הוא ודאי מן התורה שכן נראה דעת הרבה מן הראשונים אבל ע"י כבוש עומד על עמדו שאינו מן התורה ע"ש באורך [וע' בספר בית יהודה מ"ש עליו בזה]:

(ו) שנמצא. עיין בזה בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ו באמצע התשובה:

Siman 84


(א) יש אוסרים ויש מתירים. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ו בהג"ה שם מה שכתוב בזה]:

(ב) שמא פירשו. עט"ז שהקשה מלעיל סעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ ועיין בתשובת שיבת ציון סי' כ"ח מה שכתב בזה לתרץ וע"ש עוד:

(ג) על הארץ. עבה"ט ומ"ש ועיין פר"ח שחולק ר"ל דס"ל דאפילו אם בוודאי פירשו על הכלים בפנים שרי כמו במים ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ז שכתב דאף דמסתבר טעמיה אין להקל נגד שאר הפוסקים אבל בספק אם פירשו כלל אין למחות במי שמקיל ואם כבר אפו מקמח הזה ולא נודע התולעת עד לאחר האפיה יש להקל בהפ"מ אף אם הקמח היה מונח על הארץ ע"ש היטב. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ז]. ועיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן דברי הט"ז דאוסר לעשות יי"ש מקמח שהתליע אף דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דלא נתכוין רק להוציא הזיעה ממנו מ"מ אם יהיה לישראל שום היתר יבא לאכלו בעין. וכתב דהפר"ח חולק עליו ומתיר לעשות יי"ש וכן בתשובת צ"צ סי' נ"א לא חש להאי חששא של הט"ז ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הט"ז והתיר לעשות מקמח המתולע יי"ש או שכר וכן לעשות יין מראזיינ"ו שהתליעו ואח"כ לסננו דרך בגד עב ולא חיישינן כלל להאי חששא של הט"ז ע"ש. ועיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ט שהתיר לתת גודגדניות המתולעים לתוך יין ובלבד שיתן אותם לתוך כיס קטן תפור מכל צדדיו ע"ש:

(ד) לישראל. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה שחולק ג"כ על הש"ך במה שהתיר מכירה קבא קבא ע"ש ועיין במג"א סי' תס"ז סק"ב:

(ה) מחוברים. עבה"ט [מ"ש ובט"ז כ' מדברי המחבר משמע כו' ובודאי דלכתחלה. ועיין בתשו' ח"ס סי' ע"ז שרב אחד החמיר ע"ע שלא למכור בחנות שלו פירות יבשים של אשתקד בימות החורף מאחר שבימי הקיץ מסיון ואילך הוחזקו בגידול מילווע"ן וכל בריה שאין לה עצם אינו חי ששה חדשים אבל מתקיים יב"ח כמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ג. וא"כ אותן מילווען שנתהוו בסיון מתים בחשוון ועדיין אסורים עד סיון הבא עד שעבר להם יב"ח ואין להם בדיקה כיון שמתו ואינם רוחשים עוד. והוא ז"ל השיב לו דמעיקר הדין א"צ להחמיר בזה כי הרמב"ם פ"ב ממ"א הלכה ט"ו כשדיבר מתולעים בתלוש שפירשו ומחובר אפי' לא פירשו לא הוצרך בדיקה אלא באותן המתליעים במחובר אבל אותן המתליעים בתלוש לא הזכיר בדיקה אפילו לכתחלה ואפילו להמחמירין בזה היינו בדאפשר למיבדק אסור לאכול בלא בדיקה כיון דאפשר לעמוד עליו אבל היכא דא"א לעמוד עליו כמו נ"ד שכבר מת הרחש אחר ששה חדשים וא"א לבודקן אין לאסור הפרי אך ירחצו היטב לתקן מה דאפשר שאם יש עליו תולעים ומילווע"ן מתים יסורו אע"פ שאין זה תיקון גמור דא"כ אפי' במילווע"ן חיים נמי טורח בדיקה זו למה ירחצו במים אע"כ אין זה תיקון בטוח מ"מ הכא אחר ו' חדשים דא"א בבדיקה מחויב לעשות האפשרי אבל אין לאסור לרבים מ"מ הא וודאי הפרוש והחסיד לא יאכלו שום דבר הצריך בדיקה לעולם ושאר עמא דארעא האוכלים בבדיקה עכ"פ מה טוב אם ימשכו ידיהם באופן שאלתנו דהיינו מימי כסליו ואילך לא יאכלו יבשים משל אשתקד שכבר מת הרחש שמימי סיון אבל לאסור לרבים מה שכבר נהגו להתיר אין לנו ע"ש] ומ"ש בשם בה"י ראיתי אנשי מעשה כו' עי' בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכ"ד שכתב דאורז יש לו ג"כ תקנה בבדיקה ע"י חימום וראות עין יפה ומבדקי נמי בשמשא או ע"י כלי זכוכית מגדיל הראות והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות איסור לאחרים ע"ש.

(ו) ואם לאו מותר. עיין בתשובת הרדב"ז חלק ב' סימן תשכ"ג מ"ש בזה:

(ז) שהוחזק בתולעים. עבה"ט בשם רש"ל. והוא בפרק אלו טריפות סי' ק' והביאו הט"ז ס"ק י"ז ושם מסיים בה ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה דאמרינן מעלמא נפל לא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל. מבואר כוונתו דבדבר שאין מצוי בו כנימה אפילו נמצאו ג' מותר אפי' אותו התבשיל וכן הבין המג"א בא"ח סי' תס"ז ס"ק י"ב ודחה משום זה דברי הכל בו בשם הראב"ד שם באם נמצאו ג' שעורים בתבשיל ועיין בחק יעקב שם ס"ק כ"ה שכתב דדברי מהרש"ל אינם מוכרחים ולא נמצא חילוק זה בשום פוסק ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ס"ד וסי' ס"ו אות כ"ה שכתב דאין כוונת הרש"ל כמו שהבינו הם דאף אותו התבשיל מותר אפי' נמצא ג' אלא ר"ל לענין לאסור כל אותו המין משום דהוחזק בתולעים לזה מחלק דבדבר דאתי מעלמא לא אסרינן כל אותו המין אבל ודאי זה התבשיל שבו נמצאו התולעים אסרינן בג' אפילו באתי מעלמא ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה כו' עיין פמ"ג שכתב דאם לא נמצא אצל המוכר אלא אשה אחת מצאה בשלה היינו אומרים כאן נמצא וכאן היה כו' ומיהו אם ג' אנשים או יותר לקחו ונמצא בג' מילווען יש לאסור גם בשאר ב"ב כו' ומ"ש הט"ז דאותן שקנו אח"כ אסורים אין ר"ל שקנו אחר שקנתה האשה דזה ודאי מותר אפילו אם נמצא לאחר שעה גם אצל המוכר דמה שיש ביד האשה אמרינן אצלה נתהוו מכח כאן נמצא כאן היה ואצל המוכר אמרינן שמא אח"כ נתהוו כו' אלא ר"ל שקנו אחר שמצאו המילווען אצל המוכר עכ"ד. והנה מ"ש היינו אומרים כאן נמצא כו' עיין בתשובת חות יאיר סי' ק"ט כתב שם דבזה לא אמרינן כאן נמצא כאן היה משום דדוקא במידי דאתי מעלמא אמרינן כן. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' שכתב דודאי הנכון עם החו"י בזה דכן מוכח מאשה דמטמאין למפרע אף שהולכת ממקום למקום ע"ש. עוד כתב החו"י שם דסתם כלים המיוחדים לקמח דבוק בהם קמח יבש לכן יכולין לתלות בו ואף אם האשה אמרה שהיה נקי יוכלו שאר הנשים לומר לה אין אנו מאמינים לך ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד ופר"ח חולק כו'. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"ט שחולק ג"כ על הט"ז ואוסר אפילו מה שלקחו קודם שנודע המילוועי וכתב שכן הורו חכמי פוזנן (ועפמ"ג דהמורה להתיר בהפ"מ ושמחת יו"ט אין למחות) וע"ש בסי' נ"ז באמצע התשובה כתב שם דדוקא אם לא היה רק שעה קטנה כי רחוק מסברא לומר שבשעה קטנה נוצרו אבל בנד"ז שד' ימים מע"ש עד יום ב' מפסיקין כ"ע מודו להט"ז שאפשר לומר שנוצרו בינתיים ובשעת אפיה עדיין לא היו (ונראה דמה שנקיט שד' ימים מפסיקין לפי שהמעשה היה כך אבל אה"נ דאפילו בחצי מעל"ע או פחות תלינן שנתהוה אח"כ וכ"כ בתשובת חות יאיר סוס"י כ"ט דכ"ע מודו להט"ז כשיש המשך זמן ו' או ז' שעות ביני וביני כ"ש לילה שלמה ע"ש) וכתב עוד בתשובת חב"י שם בדבר שקנו כמה ב"ב מאיש אחד פירות יבשים ובדקו ג' נשים שלקחו ומצאו כל אחד רק אחת או אמרינן לצרף כל הג' יחד והוי מוחזק בתולעים נראה מאחר שי"ל שנתגדלו בבית הקונים ע"כ אם לא ימצאו יותר לאחר שיבדקו היטב לאור השמש לא מחזקינן איסורא אבל לאחר שנמצאו ג' דכבר הוחזקו לאיסור אצל הקונה לא יועיל עוד בדיקה ולא רחיצה כי החוש מעיד כי לא יוכל נקיון ובפרט פירות יבשים שיש בהם סדקים והתולעים קטנים שחוש הראות ילאה להביטם כ"א בטורח גדול ואין להם תקנה אלא למוכרם מעט מעט לעובד כוכבים (ולפי מ"ש לעיל ס"ק ג' אסור לעשות כן) ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו מאחר שג' נמצאו ואפשר שכבר היה כן אצל המוכר ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט בשם לה"פ להתיר יי"ש של חדש. עיין בספר נחלת עזריאל בחולין ד' ק"ך שדחה ראייתו:

(ח) שנפלו לתוכו נמלים. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ד שנשאל בפירות מרוקחים שהתליעו שנתהוו בהם מילווען והמרקחת הוא שהפירות כבושים בחומץ ודבש והפירות צפים בתוך המשקה והנה מבואר כי שרץ המים הגם שהם פורשים על דופני הכלי מבפנים מותרים אבל פירות שהתליעו אם פירשו על דופני הכלי מבפנים אסורים (עבה"ט ריש ס"ק י"א) ובנ"ד הדבר בספק אי השרצים מן המשקה התליעו או מהפירות ואפילו אם יבורר שממשקה נתהוו השרצים מ"מ כאשר יפרשו על הפירות אולי לאו היינו רביתייהו כמ"ש הפר"ח ס"ק ל"ב בלש פת במים שיש בהם שרצים שאסור הפת הגם דפירש על דופני הכלי מותר מ"מ בפירש על הקמח אסור. והעלה החכם השואל להקל דאפילו אם נשרץ מן הפרי כיון שהפרי במים הוא שרץ המים וחשש הב' ג"כ ליתא דל"ד למ"ש הפר"ח דהתם פורשים מן המים מכל וכל על הקמח אבל הכא הפירות הם לחים ומשקה טופח עליהם ובעל המחבר הסכים עמו בהא דאם זוחלים על הפירות אין בזה חשש ולענין השאלה העלה להחמיר ע"ש היטב:

(ט) יש להסתפק. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ב שדעתו בזה להתיר ע"ש:

(י) יחממנו. עט"ז וש"ך דאין זה מבטל איסור כיון דאין כוונתו לכך ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו בהג"ה שכתב דזה לא שרי אלא היכא שכבר מעורב כמו הכא אבל לערב לכתחלה אסור ע"ש וכן כתב בנו"ב תניינא סימן נ"ו ונ"ז ע"ש בסי' מ"ו. ועיין בנ"צ מ"ש בזה ובארתי שם שדעת הרבה פוסקים אינו כן:

(יא) מותר לטחנן. עש"ך דהתה"ד לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה דאז כיון דליכא אלא חששא שיש עוד תולעים סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצא הרבה מתולעים בענין דא"א לבררך ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז שפעם אחת קנו ישראלים חטים הרבה שבהם מתולעים הרבה והיה בדבר הפ"מ והורה להקל היכא דנראה דרוב עכ"פ נגד המתולעים דהיינו חטים שאינם מנוקבים וגם המנוקבים חלק החטה שבהם הוא בכולל רוב נגד התולע דאז מותר אפילו בלא ברירה אם טוחנם ברחיים שיש אפרכסת ובתנאי להזהיר להקונים לרקוד הקמח אחר הטחינה לאור היום ולהשליך התולעים שיצאו. וכתב עוד שם דעדיף יותר אם כמעט כל החטים מתולעים אלא דרובן אינם מנוקבים באופן דהתולעים שלא פירשו היינו של אין מנוקבים הוא רוב נגד התולעים שפירשו דבזה יש לצדד קצת להקל אף בלא אפרכסת ע"ש טעמו:

(יב) על הגבינה. [עבה"ט. ופר"ח החמיר מאד לאסור אף תולעים שבגבינה כל שפירשו מה"ת ע"ש ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ו וכ"ז מ"ש בזה]:

(יג) משום רפואה. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סי' ע"ו שכתב הגם דמתשובת הרא"ש כלל מ"ב יש להוכיח דנכפה לא חשיב סכנת נפשות מ"מ בפ"נ הולכים להקל ויש לסמוך אמהרש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה ע"ש]:


Siman 86


(א) [ביצת נבילה. עבה"ט ועיין פמ"ג שכתב דביצה גמורה מאותן ששה נבילות דמטמאים מחיים המנויין בפ"ק דחולין צ"ע לדינא אי הוי ד"ת ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות י"ד שכתב עליו דבחנם נסתפק והדבר פשוט דהוי כביצת נבלה ממש וע"ש עוד דביצת נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת הוא דאורייתא וכבר הבאתי זאת לעיל סימן ל"ד ס"א]:

(ב) ונמצאת טרפה. עיין בתשובת חינוך ב"י סי' פ"ו בתרנגולת שלא נמצא לה מרה וגם לא נרגש שום מרירות בכבד ויש הרבה ביצים מתרנגולת זו כי היתה בבית יותר משנה וכבר בשלו ואכלו מביצים הללו ועדיין בעין הרבה ונתערבו בביצים אחרים וצידד בזה הואיל דרבו המכשירים בחסרה המרה וגם יש עוד כמה צדדים להקל ע"כ יש להתיר הכליה שהוא הפ"מ אבל הביצים יש למכור לעובד כוכבים באופן שאין חשש שימכור לישראל דהיינו למכור כשהם שבורים ע"ש ולענ"ד נראה דלפי דעתו דיש בזה כמה צדדים להקל ע"כ מותר למכור לעובד כוכבים אף כשהם שלמים וכמ"ש הש"ך לעיל סימן נ"ז ס"ק נ"א ע"ש. ועיין בשו"ת זכרון יצחק חלק יו"ד סי' ד' שהאריך בזה והעלה דאותם הביצים עצמם אין להתיר אפילו מה שהטילה קודם ג"י אכן אם נתערבו הביצים ברוב ביצים אחרים מותרים כדין יבש ביבש מין במינו שיש לצרף דעת הפוסקים דביצים לא הוי דבר שבמנין וגם יש לצרף דעת הפוסקים שהביא הש"ך בדיני ס"ס אות א' דאם נודע שני הספיקות כאחד מתירין אפי' ספק אחד בגוף וס' א' בתערובת אפילו בדבר חשוב ופסק כן הש"ך בהפ"מ א"כ בנ"ד אפילו שלא בהפ"מ שרי לאכול שנים שנים ודוקא אם לא נתערבו בהם הביצים שהטילה בתוך ג"י סמוך לשחיטה אבל אם נתערבו בהם גם אחד מאלו שהטילה בתוך ג"י קשה להקל ע"ש:

(ג) וקליפות האיסור. עיין מ"ש לקמן סי' צ"ט ס"ק א' בשם תשובת מהר"י הלוי סי' כ"ז:

(ד) ולכתחלה יזהר. עבה"ט ס"ק י"ד ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"א שדחה טעם זה וכתב הוא דאין כוונת הרמ"א ז"ל דלכתחלה יזהר שלא לאכול האפרוח אלא כוונתו יזהר שלא להושיב תרנגולת על ביצת טרפה דזה אסור משום דדמי למבטל איסור וכתב עוד דאולי אפילו האפרוח אסור למי שהושיב התרנגולת על ביצה אסורה כדין המבטל איסור דאסור למבטל עצמו כדלקמן סימן צ"ט ס"ה ולא שרי אלא למי שלא נעשה בשבילו ע"ש:

(ה) שלמים. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סוף סי' ע"ז שכתב די"ל שאין ר"ל שלמים מעל"ע ואפי' מאמצע יום לאמצע יום אלא ר"ל שלמים ממש לחשבון הימים מערב ועד ערב וצ"ע עכ"ל:

(ו) ביצת כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוף סי' קפ"ו שתמה על הטור והמחבר דהרי בברייתא בחולין ד' ס"ד לא שנינו אלא ביצת טרפה וכ"ה גירסת הרא"ש ומנ"ל למילף גם ביצת נבילה שאינו אסור אלא מדרבנן וע"ש בחלק או"ח סוף סי' ע' שכתב ולדברי המרדכי בפ' כ"ש דהא דרבא במסכת ע"ג בחיטין שנפל עליהן חביתא דחמרא מיירי בי"נ דרבנן ניחא ע"ש ועיין לקמן סי' קי"ב סעיף י"א ומ"ש שם:

(ז) בקערה וימכרנה. [עיין בתשובת ח"ס סימן י"ט הובא לעיל סי' ס"ב סק"א]:

Siman 87


(א) לאיסור אכילה. ואף שלא כדרך אכילה והנאה אסור והיה לוקה עליו משא"כ בשאר איסורים חוץ מכלאי הכרם כ"כ הרמב"ם ספי"ד מהלכות מ"א הביאו הפמ"ג בפתיחה:

(ב) לאיסור הנאה. ואי היה לוקה על הנאה דעת הרמב"ם דאינו לוקה ושאר פוסקים סוברים דלוקה והנ"מ בזה"ז אי לוקה עבה"ט לעיל סי' ט"ז סק"י. ועיין פמ"ג בפתיחה שנסתפק אי אסור ח"ש בבישול והנאה מה"ת. דבאכילה קיי"ל ח"ש אסור מה"ת ובישול והנאה צ"ע ע"ש ועיין בצל"ח בפסחים ד' כ"ב בד"ה והרי אמ"ה שנסתפק בזה ג"כ לענין הנאה לחוד ואח"כ כתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם שאינו לוקה על הנאה ודאי לענין איסור גם ח"ש אסור בהנאה מה"ת אך לשאר פוסקים שלוקה על הנאה ודאי אינו לוקה על הנאה כ"א בכזית ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ק"ץ שהביא ראיה מסוגיא דב"ק ד' מ"א דשיעורו בהנאת פרוטה ע"ש. ובשר בחלב הנאסר בהנאה קוברין אותו. ואם שרפו גם אפרו אסור בהנאה מה"ת. ולענין אי מותר להאכילו לכלבים עמ"ש לקמן סימן צ"ד ס"ק ה':

(ג) דרך בישול. עבה"בו ועיין פר"ח דגם טיגון בכלל בישול אך המ"י בסל"מ כלל פ"ה ומהר"ם שיף בסוף הספר על חולין צידדו להקל דטיגון לא הוי בכלל בישול ואינו אסור בהנאה. ובהפ"מ יש להקל פמ"ג. וחם בחם בלא רוטב כתב הפמ"ג בפתיחה בשם רש"ל דלא הוי דרך בישול ומותר בהנאה ע"ש. [ועי' בתשובת ח"ס סי' צ"ז מ"ש בזה"ז ומ"מ אף באלו שאינם אלא דרבנן ומותר בהנאה צריך ליתנם לעובד כוכבים כך ולא יבשל מתחלה דא"כ עובר על הבישול ואסור בהנאה מה"ת דאף דהחתיכה בלעה שלא כדרך בישול מ"מ הרי אח"כ נתבשל הבשר עם החלב הבלוע בו וזה פשוט וכ"כ בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו בד"ה ומזה:

(ד) בהנאה. עבה"ט ועי' בתשובת שער אפרים סי' ל"ח שפסק בחמאה שנתבשלה בקדרה של בשר ב"י אסור להדליק בה להאיר הבית מטעם שאסור בהנאה וגם להדליק בה נ"ח אף דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ אסור כיון דבנ"ח בעי שיעור ובב"ח כיון שאסור בהנאה כתותי מכתת שיעורא ע"ש (עי' פמ"ג שהעתיק בשמו דלנ"ח שרי ובמח"כ לא עיין שם היטב וכ"כ בש"ת בא"ח סי' תרע"ג משמו דאף לנ"ח אסור) ועיין בתשובת בשמים ראש ר"ס רפ"ה בהגהת כס"ד שם מ"ש על דברי ש"א הנ"ל ועי' בא"ז בא"ח שם שתמה דהא בלא"ה אסור משום בישול בב"ח ועי' בתשובת שבו"י ח"א סי' ל"ח ובש"ת שם מ"ש בזה ועי' בתשובת רע"א בהשמטות לסי' פ"ד:

(ה) בבשר. עי' מהר"מ שיף בסוף חולין שכתב בכבד שרצו לטגנו בשומן וטיגנו בחמאה וצידד להקל דכבד הוי דם וגדי אסרה תורה ולא דם (עוד צידד שם דטיגון לא הוי בישול) ועי' פמ"ג שכתב דע"ז לחוד ודאי אין לסמוך ולהקל מכח גדי ולא דם ומהר"מ שיף לא כתב זה רק לסניף בעלמא. ועי' בתשובת בשמים ראש ר"ס רפ"ה בהגהת כס"ד שם מה שכתב על דברי מהרמ"ש הנ"ל:

(ו) טמאה. עי' בדגמ"ר שכ' וז"ל ובשר נבילה וכן חלב אסור לבשל בחלב מן התורה ולוקה על בישולו אבל באכילה אין בו איסור בב"ח וכ"ז מבואר ברמב"ם פ"ט ממ"א דין ו' ואמנם אם הוא אסור בהנאה אינו מבואר שם אבל בפי' המשניות פ"ג דכריתות מבואר שאינו אסור בהנאה ואף שלדברי התוס' בחולין ק"א בד"ה איסור כולל שכתבו שאיסור הנאה לא מיקרי איסור מוסיף אין הכרח לדברי הרמב"ם שם מ"מ לא מצינו להתוס' בפי' שיחלקו על דינו של הרמב"ם שהיכא שאינו אסור באכילה משום בב"ח אינו אסור בהנאה ולכן הסומך ע"ז במקום הפסד לא יפסיד עכ"ל ועי' פמ"ג בפתיחה שכתב דנקטינן דאסור בהנאה מן התורה ע"ש. (ועי' בתשובת ח"ס סי' צ"ב שנשאל ג"כ על ענין זה והביא דברי הגאון מעיל צדקה בספר כנפי יונה ר"ס פ"ז בעובדא שהאומנים עירבו חמאה בחלב לעשות מהם נרות כי היה החלב ביוקר ופשיט ליה לאוסרו בהנאה והגם כי מטעם תרבא י"ל לפי דנרות של חלב אינם עשוין מחלב הכליות והקרב לבד דמערבים בהם כמה מיני חלבים וקרומים שאין בהם כרת וא"כ שפיר איכא בב"ח משום תערובת דהני חלבים אך עכ"פ משום נבילה איכא דהא רוב בהמות של עובדי כוכבים אינם נשחטים ואפ"ה אסרו הגאון בהנאה ע"כ דס"ל אע"ג דאיסור אכילה ליכא מ"מ איסור הנאה איכא. והאריך בזה ומסיק דודאי המורה ובא כהגאון דגמ"ר אין מזחיחים אותו אבל אי קמי דידי אתי אני אוסר כהגאון כנפי יונה הנ"ל וכן משמע בהרבה גדולי האחרונים. ואפי' להדגמ"ר הוא לא מיירי מהנאת הדליק' אבל נר קרוזי"ל להדליקו בידים יש לחוש למבשל בב"ח שהטפה שסביבות השלהבת מתבשלת ואף דלענין שבת לא חשיב בישול בכה"ג אך לענין בב"ח אפשר דהוי בישול. וכתב עוד אמנם נר קרוזי"ל שנאסר כנ"ל ונתערב באחרים פשוט שבטל דאין כאן דבר שבמנין אלא דוקא נר חנוכה שבכל לילה מונין מנין הנרות למצותו ע"ש. ועי' בתשובת שבו"י ח"א סי' ס'):

(ז) ובשר חיה ועוף כו'. וה"ה איפכא בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה אינו אסור מה"ת. תפל"מ ע"ש:

(ח) מותר בבישול. עי' בס' חמודי דניאל הי' י"ח שכ' דמותר לבשל בשר לעובד כוכבים בקדרה של חלב אינו ב"י דכל שאינו אסור רק מדרבנן לא גזרו בבישול והנאה וכאן ליכא מראית עין דמי יודע אם הוא קדירה של בשר או של חלב מ"מ יש להחמיר מדכתב רמ"א סעיף ו' דאסור לחתות וכו'. ואפשר משום דמתחלה היה חלב גמור החמירו בו קצת ע"ש.

(ט) איסור. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' ס"א שמקיים דברי הלבוש דאסור לאכול בחלב משום דחקר אצל חכמי הרופאים דדוקא דגים המטוגנים עם חמאה מותר לאכול אבל דגים המבושלים בחלב יש בו סכנת חולי דדגים מקררים מאד וגם החלב רע ומזיק לגוף ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן ק"א שכתב דזה אינו אמת ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים] וכ"כ הפמ"ג בשם בה"ג דדגים עם חלב יש סכנה ובחמאה ושומן הנקלט מע"ג החלב אין סכנה וע"ש דמשמע דעתו דאף עם חלב דוקא לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד אין לאסור ועיין בתשובת אדני פז סימן מ"ב שכתב בשם הבחיי פרשת משפטים דיש סכנה גמורה בדג עם גבינה וה"ה עם חלב ולכן פסק דאף בדיעבד אסור אבל בדג עם חמאה כתב דשרי כיון שכל העולם עושים כן ע"ש ונ"ל דהאידנא שכל העולם מבשלים גם עם חלב שרי דכיון דדשו בה רבים כו':

(י) חלב משקדים. עבה"ט מ"ש אבל מהרש"ל פסק כו' ועיין בנ"צ שכתבתי דמ"מ אין לאסור להניח בשר עוף בחלב שקדים בלי שיניח שקדים אצלו אלא אם הוא בפני הרואים כמו בסעודות גדולות דאיכא מ"ע גמור אבל בביתו מותר ע"ש ומ"ש הבה"ט וט"ז כתב כו' אין לאסור האכילה כו' עט"ז דמשמע מדבריו דגם בבשר בהמה הדין כן:

(יא) אבל אם אין לה. עש"ך ס"ק יו"ד מה שהשיג על הב"י בפירוש מעורה בגידים ועיין בשער המלך פ"ט מהלכות מאכלות אסורות מ"ש ליישב דעת מרן הב"י ז"ל ע"ש:

(יב) לבשלם. עבה"ט ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ב שכתב דאף לפי המנהג דוקא בנמצאת במעי אמה אחר שחיטה אבל אה הטילה אותה בחייה כדרכה אפילו אם הקליפה רכה מותר לאכלה בחלב לכתחלה ע"ש:

(יג) אין לוקין עליו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם הש"ך ובמח"כ העתיק שלא כדת דנהפוך הוא דהרמ"א מיירי בשל אדם והמחבר מיירי בשל בהמה:

(יד) או בחלב מתה. עבה"ט. ושמעתי בשם הגאון החסיד מוהר"ר עקיבא איגר נר"ו שנסתפק המבשל בשר בחלב של בת פקועה מהו מי אמרינן דכיון דאינו טעון שחיטה כדלעיל סימן י"ג הוי כחלב שחוטה ופטור או דילמא כיון דראויה לילד מקרי שפיר בחלב אמו והביא ראיה מש"ס דבכורות ד' ו' דאמר התם חלב מנ"ל דשרי אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודיה שרי כו' ודו"ק ושוב מצאתי בשער המלך פ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א שגם הוא ז"ל כתב כן בפשיטות שוב ראיתי בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י ל"ו שגם הוא ז"ל חקר בזה ותופס עיקר להיפך שיש בו איסור תורה כיון שראויה להיות אם וכתב דסוגיא דבכורות הנ"ל אזלא לר' מאיר דאמר בחולין ד' ע"ז השוחט בהמה ומצא בן ט' חי טעון שחיטה ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בענין זה. [שוב נדפס תשובת ח"ס וראיתי בסי' י"ד שהביא דברי שעה"מ הנ"ל וכתב עליו דהראיה מש"ס דבכורות יש לדחות [ממש כמו שכתבתי בנ"צ. שלי"ת שזכיתי לכוון לדעתו] (אך יש ראיה אחרת מתוספות סנהדרין דף ד' ע"ב ד"ה דרך בישול במ"ש בשם י"מ ע"ש):

(טו) פטור. עבה"ט ועיין בשו"ת שבסוף ס' מנחת יעקב סימן ט"ז בתבשיל של חלב שנמצא בתוכו עצם חלול ויש להסתפק דלמא היה בתוכו מוח ונמס תוך התבשיל וליכא' ס' בתבשיל נגד אותו החלול שבעצם אסור דספק איסור דאורייתא לחומרא ע"ש והבל"י בשו"ת שלו סימן צ"ט התיר בזה דלא מחזקינן איסורא לומר שהיה בתוכו מוח ע"ש ועיין פמ"ג שתמה עליהם דהרי כאן משמע דעצמות הקשים בלי מוח אוסרים ג"כ מדרבנן ע"ש. עוד כתב הפמ"ג דיש להסתפק לענין עור בחלב. דאינו אלא דרבנן. אפשר באותן שעורותיהן כבשרן כגון עור השליל ועור שתחת האניה ועור בית הבושת כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות מ"א שמא דינם כבשר גם לענין בב"ח ואסור באכילה ובהנאה ע"ש:

(טז) שנמלח בקיבתה. עבה"ט בשם ש"ך. ועיין פמ"ג שכתב דאם נמלח מליחה מועטת ולא שהה והעמיד גבינות ובישלו הגבינות אח"כ אפשר דאין להקל דתו הוי דאורייתא ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ג:

(יז) עד שיהא ס' בחלב. [עש"ך סק"ל מ"ש די"ל דהטור ס"ל כר"ת דמעמיד בטל בס' ועיין בתשובת ח"ס סימן ע"ט מ"ש בזה וע"ש עוד בסי' פ"א]:

(יח) קרושה. פי' החלב שבקיבה קרושה אינה אוסרת דפירשא בעלמא הוא. וא"ל דמ"מ אסור משום טעם בשר שנבלע באותו פירשא י"ל דאין כח בטעם שקיבל פרש זה מן העור להתחבר עם הגבינה להיות נעשה בב"ח. ב"י וש"ך ע"ש. ועיין פמ"ג שכתב דמ"מ אם נבלע חלב גמור בקרוש ואח"כ לבשר אוסר דדוקא טעם הנבלע נעשה פירשא ג"כ אבל בעין לא ושוב פקפק בזה ע"ש:

(יט) מותר. עש"ך דלכתחלה אין לעשות כן ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ר"ז דזה דוקא היכא דליכא ס' אבל באיכא ס' וליכא חשש רק מדין אין מבטלין איסור לכתחלה מותר להעמיד בו לכתחלה ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"א אודות בן תורה א' דדחיקא ליה שעתא ואין פרנסתו כ"א מעשיות גבינות ומבקש להמציא לו היתר להעמיד החלב בעור קיבה כי ההעמדה בקיבה בלא עור מקלקל הגבינות וגם צריך זמן רב וזה מעשהו אחר שנתייבשה עור הקיבה חוזרים ומרככין אותה במים ויי"ש מעורבים ואח"כ מוצצין הלחלוחית מהעור אל תוך החלב וזורקין העור ומהמיץ הזה נגמרה ההעמדה עצהיו"ט וכתב הנה אין נראה להמציא היתר מפני שהעור כבר נעשה יבש כעץ דמאן לימא לן שהגיע לשיעור הזה. ועוד דהכא שחוזר ומתרכך ע"י המשקין דינו כבשר ממש אך יש להמציא היתר אחר והוא מאחר דודאי איכא ס' ואפילו ק' בחלב נגד מיץ עור הקיבה וליכא נ"ט כלל דאע"ג דעור הקיבה יהיב עוד טעם חמוץ טפי מס' וק' שהרי ממנו הועמדה כל החלב מ"מ הרי כתבו התוס' בחולין נ"ט ע"ב (צ"ל צ"ט ע"ב והוא בסד"ה לא במאה) שזה לא מקרי טעם כלל. ומשום דבר המעמיד ליכא דלרוב הפוסקים ליכא בבב"ח משום מעמיד. ורק לחוש לדברי המרדכי ותשובת מיימוני דס"ל גם בכה"ג איכא משום מעמיד יקח ג"כ מהקיבה עצמו מצורף לעור הקיבה ויהיה זוז"ג ובלבד שלא נודע בוודאי שבעור לחוד נמי היה עומד דאז לא הוי זוז"ג. מעתה לא נשאר עלינו אלא משום דלכתחלה אסור לבטל אפי' איסור דרבנן בס' וגם זוז"ג לכתחלה מיהת אסור לזה י"ל דהא הט"ז סוף סי' צ' מתיר להדיא בשר כבוש בחלב שחוטה משום דה"ל תרי דרבנן והנה הכא נמי ה"ל תרי דרבנן דכל משקה היוצא ע"י מציצה ומליחה ליתא ביה משום טכ"ע רק משום משקה היוצא מהם וזה לא מצינו אלא בדבר האסור אבל חתיכת בשר היתר שלא נאסר עדיין ומוצצין ממנו ציר לא מצינו שתהיה זאת הציר כעיקר גדי לאסור משום בב"ח מן התורה אם בשלוה עם חלב ואין לך בו אלא חידושו (עפמ"ג לעיל ר"ס פ"א שדעתו אינו כן) וגם בשר גמור הנכבש עם חלב לא מיתסר אלא מדרבנן והשתא בנ"ד שכובש המשקה היוצא מעור הקיבה עם חלב הו"ל תרי דרבנן וכיון דלט"ז מותר לגמרי נהי שאין דבריו מוסכמים עכ"פ נוכל לסמוך להתיר לבטל בס' לכתחלה ולהתיר זוז"ג לכתחלה. אמנם כ"ז אם נתרכך בזמן מועט אבל אם צריך שיעור כבישה ה"ל כמבושל והוי טעם כעיקר ממש. ולזאת עצה היעוצה שאם צריך לכובשו זמן רב יסירנו משם סוף כל יום כמו שעה כדי שלא יהיה כבוש יום שלם בב"א ויחזור אח"כ ויתנהו לתוכו ואין מצטרף זמן הכבישה (עמש"ל סי' ס"ט ס"ק ל"ב מזה) וכן אנו נוהגים בלולב ומיניו בשבת שבתוך החג להסירו מן המים ע"י עובד כוכבים בסוף היום כדי שלא יהיו כבושים ויופסלו (לכאורה לא שמענו כבוש פסול רק באתרוג בא"ח סי' תרמ"ח סט"ו ובמג"א שם דהוא דבר מאכל אבל לא בלולב והדס וערבה ועי' ברא"ש ר"פ לולב הגזול ויש לעיין) ומצורף לזה כיון דהוא עני וה"ל הפ"מ נ"ל להתיר כנ"ל עכ"ד ע"ש:

(כ) שנתייבש. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ג שכתב בתולעים אדומים שמייבשים אותם וצובעים בהם משקה יי"ש דמותר ג"כ מטעם זה ע"ש:

(כא) כעץ בעלמא. עבה"ט ס"ק כ"ז דה"ה שאר מעיים כו' אבל בשר יבש כעץ אוסר וה"ה עור הקיבה בבישול יש לאסור דמתרכך וה"ה ע"י שריה מעל"ע יש להחמיר ודוקא ע"י מליחה או כשיעור על האש הוא דמותר פמ"ג. ובזה נסתר מ"ש בס' לה"פ ס"ק כ"ו באחד שתחב אצבעו לתוך עין של בהמה לרפואה ונתייבש עד שלא יוכל להסירו והניחו בתוך כלי עם חלב רותח כדי שיתרכך ולא היה ס' נגד העין ונשאל על החלב ועל הכלי והורה להתיר דמאחר דנתייבש הוי כעץ בעלמא ע"ש ולדברי הפ"מ לא טוב הורה דהא בשר יבש כעץ אוסר ועוד דהא כאן היה בישול [ועיין בס' בל"י שהשיג ג"כ על הלה"פ בזה] אמנם בתשובת תפארת צבי הנ"ל מבואר דלא כהפמ"ג אלא דגם בשר יבש אינו אוסר וגם מבואר דאף ע"י שריה מעל"ע נמי שרי וכן מבואר בתשו' נו"ב חיו"ד ריש סי' כ"ו אלא שכ' שם דזה דוקא בבשר בחלב דכיון שנתייבש מקודם הבשר לא נשאר בו טעם לאסור החלב ולא חל עליו שם בב"ח אבל בשר איסור לא נפקע ממנו שם איסור ע"י שנתייבש ע"ש וגם בזה חולק עליו בתשובת תפארת צבי שם ע"ש ועיין בש"ך לקמן סי' קי"ד ס"ק כ"א בענין הכרכום שכתב דאף אם ימצא חוט בבשר יבש לית לן בה כמו בעור הקיבה ע"ש מבואר דלא כהפמ"ג וגם דלא כהנו"ב וכן מבואר בתשובת שבו"י ק"ב סי' ע' אביאנו לקמן סי' קנ"ה סק"ה. ועיין בתשובת דת אש סי' י"ג:

Siman 88


(?) על שלחן. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם א"ז להזהיר שלא להדליק בחמאה דגזרינן שמא ינטף ממנה על הבשר עכ"ל וכתב הבל"י דא"כ בנרות של שומן נמי והפמ"ג כתב ולדידי מהא לא איריא דחמאה מהותך בנר שקורין קרוזו"ל יש לחוש ע"י נענוע ישפוך משח"כ נר שומן עשוי כעין פתילה לא חיישינן שמא יטיף ונכון הוא עכ"ד ובא"ח סימן תל"ג סעיף ב' לא משמע כן ע"ש ויש לחלק דהתם שצריך להכניסו לחורין ולסדקין חיישינן אף בנר העשוי כעין פתילה. והא דלא כתבו ג"כ שלא להדליק בחלב י"ל דחלב בדיל מיניה ונזהר שלא להחזיקו אצל מאכל משא"כ בחמאה:

(?) המכירים. עבה"ט והמודר הנאה מדבר או אוסר אכילה עליו אסור להעלות על השולחן כן משמע בש"ך ע"ש:

(?) מקפידים. מדברי הרא"ש שהביא הש"ך בס"ק ב' מבואר דאם נדרו הנאה זה זה מותרים לאכול בשר וגבינה ששונאים זה את זה ע"ש וכ"כ הפמ"ג וכתב הב"ח בשם רש"ל דביושבים רחוקים זה מזה בכדי שאין יכול האחד לפשוט ידו ולאכול ממה שאוכל חבירו שרי לד"ה בלא הכירא:

(?) היכר. עבה"ט מ"ש אך מי שאוכל בשר כו' והוא ט"ס וצ"ל שאכל בשר כו' ועיין פמ"ג שכתב לא ראיתי נזהרין בזה. ועיין בתשובת משאת בנימין סימן קי"ב באמצע התשובה דמשמע שם דאם גם אחרים אוכלים על שלחן זה מותר אף בלא היכר דזה עדיף מאם עשו שום היכר ע"ש ועיין במה שכתבתי לקמן סימן קצ"ה סק"ה:

Siman 89


(?) שש שעות. עיין ש"ך אם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן לכאורה לכל הפירושים אין צריך להמתין דמושך ליכא כיון דלא אכל ובין שינים ליכא אלא דמ"מ כתב הפמ"ג דיש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג ולא לפרוץ גדר:

(?) אין נזהרים בזה. עבה"ט סוף ס"ק ג' בשם ט"ז ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף ק"ה שחולק עליו והעלה שאין למחות ביד המקילין שהביא רמ"א ז"ל דיש להם על מה שיסמכו ע"ש:

(?) שש שעות. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל אם הם שעות זמניות. ועיין כו"פ ופמ"ג ובחכמת אדם שהסכימו לדעת הכנה"ג דאינם זמניות ע"ש וכן המנהג. [ועיין בתשובת ח"ס סימן ע"ג דחולה השותה מימי חלב לרפואתו אפילו הוא רק חולה קצת א"צ להמתין אחר אכילת בשר יותר משעה ואחר שכבר בירך ברהמ"ז ישתה וירוח לו ע"ש]:

(?) שיעיין. עבה"ט בשם פר"ח ובפמ"ג כתב דנכון להחמיר בדבר שאין בו טורח ע"ש:

(?) שילעוס פת. וכתב הפרי תואר אות ז' דהקינוח הוא שיבלע דוקא לא שלועס ופולט ע"ש ומיהו לכתחלה בלא"ה צריך לבלוע ואסור לפלוט משום הפסד אוכלין עיין בא"ח סי' קע"ב:

(?) ותמרי וירקי. ע' כה"ג. בהגהת הטור אות כ"ח די"א שאר פירות נמי לא והעלה דבשאר פירות הוי קינוח ע"ש:

(?) בקדרה של בשר. עבה"ט בשם הש"ך ונראה דר"ל אפילו אם אין ס' נגד הטוח בעין שעפ"י הקדרה דאל"כ הדק"ל. ולפ"ז פשיטא דתבשיל שהושם בו מעט שומן מותר לאכול אחריו גבינה אף אם לא היה ס' נגד השומן [כעת ראיתי בס' בל"י ס"ק ט"ו שכתב על דברי הש"ך וז"ל ונראה לי דוקא שאינו נותן נועם ממשות בתבשיל רק לחלוחית טוח על פניו אבל אם נותן הממשות טעם בתבשיל הוי כמו שומן עכ"ל ולפ"ז בתבשיל שיש בו שומן ואין בתבשיל ס' נגדו אין להקל וע"ל סק"א] ומ"ש הבה"ט ולא אבין כו' עיין פמ"ג מ"ש בזה ליישב:

(?) על מפה. עיין מ"ש רדב"ז ח"ב סי' תשכ"א שכתב שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגינו להביא כל מאכל על השלחן בקערות כו' הלכך אפי' לצאת ידי חומרת הרשב"א ז"ל בהפוך המפה לחוד ובהסרת הפתיתין סגי וכן נהגו ע"כ דבריו עיין שם:

Siman 90


(?) לקדרה שאין בה ס'. עיין פמ"ג שכתב נראה דלדעת הרב בס"ב מיירי כאן אף שנתבשל לבדו ולא היה ס' וצ"ע בזה ואפשר כיון דיש דעות דהכחל לבדו מותר לא מחמרינן כולי האי עכ"ד:

(?) ולחתכו. וכתב בתשובת מהר"א ששון סי' קנ"ט דאם נחתכה עם בשר ביחד יש מקום לאסור שחלב היוצא נבלע בבשר בחוזק חיתוך שחותכים שניהם יחד ע"ש ועמ"י שם אות י"ד שכתב דפשוט דדוקא אם נצלה כך בלי הדחה אסור אבל אם הודח היטב פשיטא דאין חשש איסור כמו בכל איסור שנבלע בצונן ע"ש ולפי מ"ש לקמן סי' צ"א ס"ק א' בשם הח"ד דכל דבר שצריך הדחה אם נמלח או נצלה בלי הדחה שנבלע המשהו שע"פ כדי קליפה אפ"ה שרי בלי קליפה ע"ש א"כ ליכא לפרש הכי וצ"ל דמיירי שיש בבשר בקעים וסובר כדעת הרבה פוסקים שהביא הש"ך בסימן צ"א ס"ק כ"א שאם יש בבשר בקעים אפילו הוא חי כולו אסור:

(?) דלאחר צליית. עבה"ט ועיין פמ"ג שכתב דיש לעיין אם צלו בלא קריעה דשרי דיעבד מהו הדין אם בישלו אח"כ וכפי הנראה יש לאסור ע"ש:

(?) ולא אמרינן כבוש. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בדגמ"ר שהקשה עליו מההוא בר גוזלא כו' ועיין בתשובת ח"ס ס"ס פ"ו שכתב ליישב בטוב טעם וע"ש עוד בסי' פ"א מ"ש בזה]:

(?) שמתיר. דאין טבע המלח להפליט חלב ונראה דוקא חלב של כחל אבל אם נבלע חלב בחתיכה נ"נ ואוסר אח"כ ע"י מליחה. פמ"ג ע"ש. וכתב עוד דאם שהה הכחל עם בשר בבלי שאינו מנוקב כשיעור על האש ויש ציר אפשר דאסור לדידן דאמרינן כבוש בחלב שחוטה דלא כט"ז דדוקא מלח אין טבעו להוציא חלב משא"כ כבוש ע"ש:

Siman 91


(?) להדיח. עבה"ט בשם הב"ח ומיהו דבר חריף אפילו יבש כצונן לח דמי ובעי הדחה כמ"ש בסעיף ה' ואם הם יבשים כו' כ"כ הפמ"ג והחוות דעת והאי הדחה היינו הדחה בעלמא בלא שפשוף אבל היתר שנגע באיסור שמן בעי שפשוף עד שידע באומד הדעת שסר ממנו השמנונית. כ"נ דעת הפמ"ג בש"ד (ועמ"ש בסק"ג) אך הח"ד כתב דדוקא דוחקא דסכינא ושמנונית בעי שפשוף כגון שחתך בשר בסכין שחתך בו חלב אבל דוחקא בלא שמנונית או שמנונית בלא דוחקא סגי בהדחה בעלמא ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן כ"ט שדעתו ג"כ דשמנונית בלא דוחקא סגי בהדחה בעלמא אך כתב דדוקא בחלב שלא נמחה במים אבל חלב שנמחה במים כתב הרשב"א שנדבק ביותר ובעי שפשוף גדול ולהכי לעיל בסי' ס"ד אוסר להדיח בכלי שמדיח בו חלבים אע"ג דליכא דוחקא וכתב עוד דחלב מהותך או חמאה שנפל ע"ג בשר צונן ונקרש ונתייבש שם צריך שפשוף גדול ע"ש. ודבר רך כגון קישואין דסי' צ"ו סעיף ה' וכיוצא בו בעי גרידה. ודבר דא"א כלל בהדחה כגון מים עי' בס"ק שאח"ז מה דינו ואם נמלח או נצלה בלא הדחה שנבלע המשהו שע"פ כדי קליפה אפ"ה מותר בלא קליפה וכן באיסו' משהו מותר אפי' בדבר לח דא"א כלל בהדח' עח"ד:

(?) דילמא אכיל. עבה"ט בשם הט"ז מ"ש וא"כ המי מלח כו' ועח"ד שכ' דכוונת הט"ז מאחר שעשה כן במזיד נאסר כולה למבטל או למי שנתבטל בשבילו כדלקמן סי' צ"ט אבל בנתן לתוכו בשוגג (או לשאר כל אדם) ודאי דמותר דבטל במיעוטו ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשעת הדחק כו' מ"מ אם אפשר לרחוץ הכלי היטב קודם שישתמש בו:

(?) דאורחיה בהדחה. עיין פמ"ג במשבצות סוף ס"ק א' דמסיק דדוקא להניח בכלי איסור מקונחת הוא דמותר אם אורחיה בהדחה אבל ע"ג איסור בעין אפילו אינו שמן אסור דצריך שפשוף גדול ולהכי הביא הטור דברי בעל העיטור אכלי ע"ש. ועיין בש"ך כאן סק"ד ולקמן סי' ק"ה סק"ה מבואר שאין לחלק בזה ואפילו ע"ג איסור בעין שרי אם אורחיה בהדחה דלא צריך שפשוף וכמ"ש הוא בעצמו בשפ"ד הבאתיו לעיל אות א' דדוקא אם נגע באיסור שמן בעי שפשוף וגם על זה חולק החו"ד ותשובת בית אפרים כמ"ש שם ודוקא במקום דוחקא דסכינא ושמנונית בעי שפשוף. ומדברי הטור שכתב דברי בה"ע אכלי אין ראיה דבא לומר דאם אין אורחיה בהדחה אף בכלי אסור אבל אם אורחיה בהדחה י"ל דאפילו ע"ג איסור בעין שרי והא הטור לא הזכיר כלי אלא ברישא ולא בסיפא ע"ש. ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רט"ז:

(?) עם גבינה. עבה"ט והוא מדברי הש"ך. ועפמ"ג שהביא דהכנה"ג תמה על הש"ך דבטור וש"ע משמע שאין תקנה בהדחה בלחם שנדבק ביותר מדכתבו שאם יגע אסור לאוכלו עם גבינה וכתב הפמ"ג דבזה ניחא מ"ש הט"ו צריך ליזהר כו' דכפי הנראה הוי ב' חששות שמא יאכל עם גבינה ושמא ישכח להדיח ומנ"ל הא אבל אי אמרינן דלחם לא מהני הדחה א"ש עכ"ד ולע"ד נראה דאדרבה מסדור לשון הטור והמחבר משמע קצת כדברי הש"ך מדכתבו תחלה דברי בעל העיטור דכל מידי דבעי הדחה אסור לכתחלה ואח"כ כתבו דין זה צריך ליזהר כו' ולא כתבו מיד אחר סעיף א' משמע דדין זה תלוי בדין דס"ב ויותר מבואר כן בלשון הטור עצמו ע"ש. ומ"ש דמדברי הט"ו משמע דלית תקנה בהדחה בלחם שנדבק ביותר יש לדחות דהרי הא ודאי אף אם נדבק ביותר נהי דהדחה לא מהני מכל מקום גרידה ודאי מהני כמו בקישואים דסימן צ"ו סעיף ה' וא"כ ע"כ מ"ש הט"ו אסור לאוכלו עם גבינה ל"ד הוא שהרי מותר לאוכלו ע"י גרידה וע"כ כוונתם דאסור לאוכלו עם גבינה בלי שום תיקון וא"כ גם ע"ז אין ראיה די"ל דאף גרידה לא בעי וסגי בהדחה וכדברי הש"ך. ומ"מ נראה דבלחם יש חילוק אם נגע בלחם שלם או בפרוס מצד חוץ במקום הקשה סגי בהדחה אבל אם נגע מצד פנימי במקום הרך בעי גרידה כמ"ש ס"ק א' ומ"ש הפמ"ג דבזה ניחא כו' ליתא דהרי נתבאר דאף אי לא סגי בהדחה מ"מ גרידה מהני וא"כ לעולם יש ב' חששות אמנם באמת לק"מ דהאי ספק שמא לא יאכל עם גבינה לא חשיב ספיקא כלל כמ"ש הש"ך בסי' צ"ז ס"ק ב' משום דדרך לאכול פת עם כל מיני מאכלים.

(?) בדיעבד. עבה"ט ועיין בתשובת תשואות חן סי' י"א שהאריך בזה והעלה לדינא דכל היכא דלא נפסק הקילוח דאסור מדינא אין להקל ובעינן ס' נגד הקליפה אבל בעירוי שנפסק הקילוח יש להקל ובפרט בבשר בחלב דכל היכא דליכא בישול הוא מדרבנן ובשאר איסורים אין להקל רק בהפסד מרובה ע"ש עוד:

(?) והחלב מותר כולו. [עיין בתשובת ח"ס סימן פ' שכתב דלא קשה מלקמן סי' ק"ד ס"ב בהגהה דהתם מיירי שהוריקו השומן בנחת וידוע שהקלוח נוגע תמיד בתחתית הכלי ונוגע תמיד ברתיחתו בהעכבר וכל הקלוח כולו הוא קליפתו כי כל טפה אחת שנוגע בהעכבר בא חבירו ודוחפו ונוגע גם הוא כו' אמנם כאן מיירי בחלב רותח שנפל בבת אחת שפיכה מרובה על הבשר ועלה על כל גדותיו נמצא תחתית החלב נוגע בבשר ואידך לא פגע וא"א לקלפה בזה התירו ריב"א ור"ת ואשמעינן קולא דנפל בבב"ח ומכ"ש בשאר איסורים דקילי טפי וקמ"ל חומרא דהורקה בשאר איסורים וכ"ש בבב"ח עכ"ד ע"ש]:

(?) דבר צלול. עיין בתשובת צ"צ סי' למ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' מ"א מ"ש לתרץ דלא תיקשי אמאי לא יצנן הדבר צלול את המלוח מדוע יגרע מהדחה אחרונה שאפילו בפעם אחת לא מיחשב רותח עוד ע"ש.

(?) בכלי עץ וכיוצא קולף. משמע דבכלי חרס לא מהני קליפה ועיין מ"ש בזה לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ז:

(?) קולף מקומו. כתוב בכתבי הרב הג' מהר"ר דניאל זצ"ל אם נפל ציר או חלב מהותך חם בכלי ואין יודע באיזה מקום והוא מיעוט הכלי בטל ברוב. ונראה דאם הוא כלי שאפשר בהגעלה צריך הגעלה עיין לקמן סימן ק"ב ס"ג:

(?) צלי רותח. עיין ש"ך שהביא בענין זה ג' שיטות ועיין בש"ך לקמן ס"ק כ"ו שכתב דהגמי"י ואו"ה סוברים דבצלי רותח לא סגי בקליפה אם נפל לחלב ובעי נטילה ולא קיי"ל הכי לדינא ולכן השמיט שיטה זו בכאן ס"ק כ' וגם הפר"ח כתב על שיטה זו שאינו מחוור ע"ש ועיין בחשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ח שהאריך ליתן טעם לשיטה זו וכתב שכן דעת התוס' והרא"ש וסמ"ג ג"כ להצריך נטילה בצלי אף בנפל לתוך צונן ואין זה דומה לשאר חם לתוך צונן דרותח דצלי מבליע טפי מרותח דבשר חם מחמת כ"ר ולכן אף שקצת פוסקים מבואר בדבריהם להקל אף בצלי כמו בשאר בשר רותח מ"מ קשה להקל נגד התוספות ושאר פוסקים הנזכרים ע"ש:

(?) אפוי ומבושל. עבה"ט ועיין במנ"י כלל כ"ב ס"ק ו' שכתב דיש להסתפק אם נכבש הבשר תחלה תוך המים מעל"ע דקיי"ל כבוש כמבושל אי לענין זה נמי דינו כמבושל ע"ש:

Siman 92


(?) נפל חלב כו'. עש"ך סק"ג בשם הר"ן דחתיכה שעומדת בקדרה מתוך שיש בה הבל ולחלוחית החלב מתפשט בכולה אף שהיא חוץ לרוטב והש"ך כתב ע"ז דלא תיקשי מלקמן סי' ק"ה ס"ד דמיירי בקדרה די"ל דהתם מיירי באיסור גוש דאינו צלול כו' ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סוף סי' כ"ה שכתב דע"כ לא חילק הש"ך בין איסור צלול לאיסור גוש אלא כשאין האיסור דבוק ממש באותה חתיכה אלא נוגע בו אבל כשדבוק האיסור באותה חתיכה בתולדתו ונתבשל עמו בקדרה אז ע"י הבל הקדרה ולחלוחית גורם שמתפשט בכולו וכדמוכח מדברי התוספות בחולין צ"ו כו' ע"ש:

(?) בהיתר לח. עבה"ט ס"ק י"ג בשם רש"ל (פג"ה סי' ס') דווקא שנתערב שלא כדרך בישול אבל אם הוא דרך בישול אמרינן חנ"נ ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן מ"ט במעשה בשמונה הדרא דכנתא של כבשים שהותך השומן שלהם ועירבו אח"כ לתוך חמשה זיידל שומן ג"כ של כבשים והותך הכל יחד ואח"כ נתנו כל השומן לתוך ט"ו זיידיל שומן אווזים ואח"כ נמצא שכבש א' היה מים בראש ולפי ערך לא היה שומן מהדרא דכנתא א' לא יותר מרביע זייד"ל וכתב להתיר במקום הפסד גדול ואף שרש"ל אוסר אם הוא דרך בישול. מדברי הרמ"א לא נראה כן וכן מוכח מדברי הש"ך ס"ק ט"ו (וע"ש בסימן נ"ו שכתב דנראה לו שדעת הש"ך דצונן בצונן גם בבשר בחלב יש להקל בלח בלח לצורך גדול ואולי גם הרש"ל מודה בהפ"מ ועכ"פ ראוי לסמוך על רמ"א ובפרט שאין כאן רק ספק טריפות דשמא היה המוח מקיף וכיון שלא נודע הטריפות עד אחר מעשה הוי ס"ס שמא אינה טריפה ושמא הלכה כדברי הרמ"א. ועי' בסי' נ' שם שכ' כיון שטעם הקולא בלח הוא שאין חתיכה הנאסרת ניכר ונבדל לפ"ז אם החמשה זייד"ל טרם שנתערבו עם הט"ו זייד"ל כבר נקרשו הוי כמו חתיכה וגם רמ"א מודה שנ"נ ואולי כיון שמשעה שנתערב היה לח ולא נ"נ לדעת רמ"א שוב לא אמרינן שכשנקרש יהיה נעשה נבילה שדבר זה שהחתיכה נ"נ בשאר איסורים חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו שבשעה שנתערב יהיה נ"נ אבל לא אח"כ בעת הקרישה שהרי או לא נתוסף בו איסור אלא שנשתנה בעצמו ונעשה קרוש ואיך מעצמו יתחדש איסור ומ"מ לא בריר לי הך סברא ע"ש שהעלה לענין השאלה הל"ל דכיון שאין כאן רק ספק טריפה וגם הוא מב"מ הרוצה להקל אין מוחה בידו.[

(?) ואז הקדרה הוי אסורה. נראה בכל מקום שהוזכר בסי' זה שקדרה אסורה. אם היא של מתכות ובא להגעילה לא מהני כשימלאנה מים וירתיחנה דא"כ צד החיצון לא נגעל אלא צריך להכניסה כולה ליורה עיין במג"א סי' תנ"ב ס"ק י"א]:

(?) דתתאה גבר. [עבה"ט מ"ש ודוקא דליכא אפר כו' ועיין בספר לבושי שרד אות קל"ה שכתב וז"ל ראיתי קצת מורי הוראות טעו להורות באם נשפך חלב על הכירה שיש אפר עליו והגיע הקילוח תחת קדרה דאינו אוסר דע"י אפר של הכירה נעשה הקילוח פגום ומקום טעותם מבה"ט סי' צ"ב ס"ק כ"ה שכ"כ בשם המ"י באמת שכן כתב המ"י כלל נ"ו אך בכלל ק"ז ס"ק כ"ו חזר בו וכתב דצ"ע למעשה די"ל דבשעה קלה כזו אינו נעשה לפגם ע"ש וא"כ מאחר שדין אפר גופיה הוא מחלוקת לכן ח"ו לסמוך ע"ז אלא באיסור קל כגון אם נשפכו מים רותחין מקדרה של חלב ב"י מקונח תחת קדרה של בשר דבכה"ג דעת הש"ך בסי' צ"ה סק"ה וי"ז להתיר בהפ"מ וכן בכל כה"ג שיש עוד צד היתר טוב ולא בענין אחר עכ"ל]:

(?) להרתיח. עבה"ט מ"ש מהרש"ל חולק בו ועיין בתשובת בית יעקב סוס"י נ"ז שחולק על רש"ל וט"ז והסכים להרמ"א וכדברי הפר"ח ועיין פמ"ג:

(?) הזיעה עולה ונבלע. עיין בפמ"ג א"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות ל"ז שכתב דברמב"ם פ"ז מטומאת אוכלין דין ד' מבואר דדוקא זיעת משקין כמוהו אבל אוכלין כמו חלב המהותך אין זיעתו כמוהו א"כ יש לדון טובא אם היה מחבת מחלל למטה חם ולמעלה סמוך דבר כשר והזיעה עולה אפי' יד סולדת בזיעה אפשר יש להתיר ע"ש ועיין בתשובת ב"ח החדשות סי' כ"ד:

(?) של חלב. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל אם מותר להדליק שפופרת של טובאק מנר של חלב ועיין בספר בני חייא בסי' ק"ה אות ד' שהביא ראיה שאסור מדינא ולא מחמת מדת חסידות וע"ש בהשמטות שהוא בעצמו חזר בו ודחה ראייתו ע"ש. ובתשובת ש"ב הגאון מוהר"ר שבתי כ"ץ ז"ל כת"י ראיתי שכתב נראה להביא ראיה מרש"י בשבת ד' כ"ב גבי אי מדליקין מנר לנר משום אכחושי מצוה משמע באותה הדלקה מקבל קצת שמן ומאי דפירש"י דמחזי קאי על אור ועיין בזה ביו"ד סי' רע"ד בט"ז ובנה"כ שם שפירש כן דברי רש"י וא"כ ה"ה בשפופרת שואף החלב אכן לפמ"ש הכו"פ דחלב נ"ט לפגם ומתוך כך התיר אם נטף חלב על הכלי א"כ ה"ה בנדון זה הוי נ"ט לפגם בחלב עצמו עכ"ד. ולע"ד היתר זה צ"ע דדוקא בדיעבד התיר בעל כו"פ משום נטל"פ משא"כ הכא להדליק לכתחלה משפופרת של חלב. נ"ט לפגם לכתחלה אסור כמבואר בכמה מקומות. [מיהו לדברי הצ"צ סי' מ"ז שהבאתי לקמן סי' צ"ח סק"א אתי שפיר] ועיין בתשובת משאת משה חי"ד ס"ס ד' שכתב שאם אחד נזהר אסור למי שאינו נזהר להדליק מנר של חלב וליתן לחבירו הנזהר ע"ש ועיין לקמן סי' קי"ט סעיף ז' בהגהה:

(?) אבל חלב. ואם נפל פתילה מנר על פארפורקע ונכבה. כ' בשו"ת בית אפרים חלק חושן משפט סימן י"ז וז"ל אני מורה בדבר להקל ולהחמיר כי אם נפל ראש הפתילה שכבר נשרף ונעשה אפר אינו אוסר. אבל מה שלא נעשה אפר עדיין ודאי אוסר ואם שהה על הכלי בכדי שהיד סולדת בו בכלי הוי כנבלע ע"י אור ובעי ליבון ואם לא נשתהה עכ"פ בעי הגעלה או גרידה והכא בכ"ח לא שייך זה משום שידוע דפתילה מלוחלח בחלב וכיון שנפל בעת שדולק אף שנכבה תיכף כיון שנגע בכלי והיתה רותחת מחמת האור אוסר (מהרב הגאון מהור"ר בצלאל הכהן מ"ץ ז"ל בגליון הש"ע שלו):

Siman 93


(?) וצריך לשער. עש"ך סק"א מ"ש א"נ משכחת לה כו' כגון שנחושתה דק ורחבה גדול. ועיין בספר מרכבת המשנה בקונטרס ברכות בחשבון שהאריך לבאר זה ע"פ המופת וע"ד האלגיבר"א:

(?) אבל אם שהה מעל"ע. [עט"ז ס"ק א' ועיין בתשובת חתם סופר סימן פ"ד מ"ש הוא ז"ל בביאור דברי העיטור בזה]:

(?) מחמירים בכיסוי. עיין בשו"ת בא"ח סי' תמ"ז סק"ב שכתב בשם השבו"י ח"א סי' כ"א דאף המחמיר בכיסוי קדרה אעפ"י שאינו ב"י מ"מ אחר שני חדשים יש להתיר ולכתחלה בכל איסורים אסור להשתמש בכלים אף שלא נשתמש בהם שנים הרבה ומכ"ש בחמץ ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קכ"ב ס"ק ג' מזה:

(?) בלא טעם. עבה"ט סק"ג וכתב בספר בני חייא דאף לדברי המחמירים דוקא כיסוי מיוחד לכך אבל אם נתן קערה של חלב על קדרה של בשר מותר לדברי הכל כשאינו בן יומו ופשוט הוא:

(?) לא היה מאכל. עבה"ט מ"ש וראיתי בט"ז שמאריך כו' ועיין בתשובת חוות יאיר סימן ק"א שגם הוא ז"ל הסכים עם הט"ז ודלא כהב"ח והלבוש אך לא מטעמא דהט"ז דמפליט ובולע דבגמרא משמע דאינו בולע כלל אלא לפי שיש חילוק בין בליעת טעם הדבר לבליעת ממשו ומה שאמרו דכבר שבע לבלוע היינו שאין בולע גוף הדבר אבל מ"מ בולע טעם מדבר שבתוכו (ויש נ"מ בין אלו הב' טעמים לענין מליחה כמ"ש לעיל סימן ס"ט ס"ק ל"ד ע"ש) ומ"ש עוד ובקדרה חדשה כו' עיין בנה"כ שחולק ע"ז ומתיר בפחות ממעל"ע דכ"ש הוא ממאכל שאין בולע בפחות ממעל"ע וכן דעת החות יאיר שם לפי שאין ללמוד דיני שאר או"ה מדיני יין שהיה נוהג וכתב דאף אם הקדרה התחילה לבלוע החלב ע"י בישול לא אמרינן דבולע והולך אפילו אחר שנצטנן וצריך מעל"ע אחר שהורק מתוכו אלא חשבינן מעל"ע משעה שבא לגדר פושרין ע"ש ועיין פמ"ג שכתב דבאין הפ"מ יש להחמיר כט"ז דחדשים כ"ז שלא שבעו לבלוע דהיינו שניתן בתוכו מים ב' פעמים (או עמד בו פ"א כמו רביע היום עס"י קל"ח ס"ד) נאסר בחצי מעל"ע ע"ש:

Siman 94


(?) שנתחב. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י ט"ז מבואר שם דאפילו אין היכר בכף עד כמה תחב אלא שאומר עד כמה תחב מהימן ולא אמרינן בזה מלתא דלא רמיא כו' דבדבר שהאדם עצמו עושה ל"ש לומר כן כיון דעכ"פ שיודע שבשום פעם יש חילוק בדבר יודע הוא איך עושה ודוקא בשוחט שלא למד ה"ש ואמר אחר שלמד ברי לי ששחטתי יפה לא מהני כיון שבשעת שחיטה לא ידע שיש קפידא בשום פעם בשהייה דרסה ע"ש ולע"ד דבריו צ"ע מסימן י"ח סעיף ד' גבי מסוכסכת ומדברי הש"ך שם ס"ק ט"ו ובט"ז סי' ו' ס"ק ג' גבי פגימה למעלה מחציו של סכין ע"ש ומ"ש הנו"ב שם וראיה מר"ס צ"ד בש"ך ששואלין וכו' הנה בש"ך אין זכרון מזה כלל ואפשר שכוון לדברי הש"ך בס"ק כ"ח מה שחולק על מהרש"ל גבי סכין ע"ש ומ"ש מר"ס צ"ד ט"ס וצ"ל מס"ס צ"ד אבל גם משם אין ראיה לענין תחיבת כף דשאני התם דהוי ספק דרבנן כיון שהוא בלא רוטב כמ"ש הפ"ת שם והביאו הפמ"ג. ועיין בפמ"ג לאו"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות י"ג מבואר ג"כ דאם לא ניכר עד היכן תחב יש לפקפק אי מהני אמירת ברי לי כיון דהוא מלתא דלא רמיא ע"ש וצ"ע [ועיין כו"פ שכתב דצריך לשער נגד חלק הכף שהכניס לתוך הקדרה אפילו נגד מה שלמעלה מן התבשיל דחם מחמת הבל הקדרה ובח"ד כתב עליו הגם דמה שמכריח זה מתוך מחלוקת רש"י ור"י דסי' צ"ב אינו מוכרח מ"מ יש להחמיר כדבריו ע"ש ועיין פמ"ג במשבצות סק"א. ועיין בתשובת ח"ס ס"ס פ"ב שכתב ע"ד הפלתי הנ"ל מסברא נ"ל דליתא וכן מורה לשון מהרש"ל שהביא הש"ך סק"א וכן נוהגים בעלי הוראות ע"ש]:

(?) בכלי ראשון. עיין בה"ט סק"ב בשם רש"ל ועיין בתשובת חות יאיר סי' ק"א שכתב דאם הרתיחו חלב בקדרה ושהה בו עד אחר שנצטנן שעה מרובה והריקו החלב מתוכה וביום מחר בשלו בה בשר אם היה סמוך אחר מעל"ע לרתיחתו באופן שאתמול בשעה הזאת היה עדיין חם שהוא יותר מפושרין ששיעורו כחמימות הרוק נראה לאסור דאע"פ שהוסר מעל האש מ"מ נשאר לו שם כ"ר ועשו הרחקה וסייג ומה גם לענין דהכ"ר בולע והולך כ"ז שהדבר שבו שם וצריך מעל"ע אחר שבא לגדר פושרין ע"ש ועיין לקמן סי' ק"ה סק"ה מ"ש שם:

(?) עיקר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י אע"ג דחם מקצתו חם כולו היינו לבלוע אבל לא לפלוט דאינו פולט אלא מה שנתחב ממנו בקדרה ונ"מ אם תחבו הקתא של הכף של מתכת ב"י בקדרה צריך ס' בקדרה נגד הקתא שנתחב בו עכ"ל והנה בה"י כתב ששמע כן מבעל מג"א ע"ש ובאמת כן הוא במג"א בא"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ד אכן דעת הש"ך כאן סק"ג לא נראה כן אלא דגם לענין לבלוע לא אמרינן חם כולו דאינו מוליך בליעתו בכולו וכ"כ לקמן סי' קכ"א ס"ק י"ז דהעיקר כמהר"ם מ"ץ דחם כולו היינו לענין דאם הכלי נעשה חם בראש אחד ונגע איסור בראש השני נאסר אבל לא מהני שאם נפל איסור בראש אחד שיהא מתפשט בצד השני ולכן אם נשתמש היתר במקצת האחר מותר בדיעבד ע"ש וכ"כ בסולת למנחה כלל פ"ה דין א' דאם תחב הקתא מן הכף של בשר תוך המאכל חלב אף שנשתמש הכף בלא הקתא תוך מעל"ע אין צריך לבטלו כלל בדיעבד וכן העליתי בהלכות פסח סי' תנ"א סק"מ ודלא כמ"ש הבה"י בשם בעל מג"א אבל מ"מ הכף נאסר שוב להשתמש בו עד שיגעילו עכ"ל ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן פ"ג שהאריך בענין זה והעלה דהיכא דאין כל הכלי חם שהיד סולדת בו לא אמרינן חם מקצתו חם כולו ואם תחב הקתא של הכף או סכין קודם הכשר אין צריך ששים לבטלו ואם כל הכלי הוא חם אמרינן שפיר דמפעפע בכל הכלי כמו גבי חתיכה חמה ואם תחב צד השני לתבשיל קודם הכשר צריך ששים לבטלו אלא לענין הכשר סגי למקצת כלי שנשתמש בו דכבולעו כך פולטו ע"ש. וכתב עוד הש"ך שם בשם או"ה כלל ל"ז דין ב' דדוקא בחם שע"י בישול אבל בחם שע"י האור ממש מוליך ומפליט בליעתו בכולו ע"ש ולפ"ז אם נתחמם הכלי מתכת ע"י אש ממש במקצת ונתחב מקצתו לקדרה צריך לשער נגד כל הכף דכולו חם ממש ומפליט מן הכל:

(?) דסגי בפעם אחת. וכתב בספר חמודי דניאל כ"י דאם תחבו לקדרה והיה ששים ואח"כ תחבו לקדרה אחרת ולא היה ששים ואח"כ חזר ותחב לראשונה צריך ב' פעמים ששים:

(?) בהנאה. עבה"ט. ומ"ש אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו. הוא מדברי הט"ז שכתב כן בשם או"ה ומהרש"ל ות"ח אכן אין כן דעת הגאון בעל מקור חיים בסי' תמ"ח סק"י דדוקא בחמץ בפסח כו' וכ"כ בביאור הגר"א ז"ל שם ע"ש וקצת ראיה מלקמן סימן קל"ד ס"ב ע"ש ועל ראיית המק"ח מתוספות פסחים דף כ"ב ד"ה ואבר מן החי יש לפקפק ע"ש ודו"ק ועיין בתשו' פני יהושע חא"ח סימן י"ב ובספר באר יעקב סי' כ"ט מ"ש בענין זה:

(?) שאינו נהנה מגוף האיסור. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן כ"ד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"ח שהעלה דלמכור לעובד כוכבים קדרה הבלועה מבשר בחלב אין בו בית מיחוש כלל אפילו ביומיה ע"ש]:

(?) הוא כ"ש. עבה"ט ועיין בסולת למנחה כלל כ"ג שכתב שבתורת האשם האריך להחזיק דעת מהרש"ל אך שמחלק דהיכא שעירו הבשר עם הרוטב תוך הכ"ש אז מתקרר גם הבשר ע"י הרוטב שמקררו וסובב הבשר מכל צדדיו ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ה שהאריך בזה וכתב שבעיקר הדין לא נ"מ כולי האי דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כ"ז שהיד סולדת בו וכמ"ש הפר"ח ס"ס ס"ב אם לא בהפ"מ ויש עוד סברות להתיר ובכל זאת אם אפשר להכשיר הכלים ולהשהות כלי חרס אנו מצריכים הכשר ושיהוי ולפעמים ג"כ להגעיל הכ"ח ג"פ ברותחין אחר השיהוי וכמ"ש הטור סי' קכ"א בשם העיטור דכל מה דאפשר לו למיעבד בהיתרא עבדינן ואז ר"ל כשהוא הפ"מ ועבדינן כל טצדקאי הנ"ל בוודאי יש להקל אפי' בדבר גוש דכדאי הרמ"א לסמוך עליו ואפי' בבב"ח דטעם כעיקר שלו חמיר טפי מ"מ עכ"פ הכא ע"כ לאו בישול גמור הוא כמו שהוכיח המנ"י סוף כלל ס"א כו' וליכא אלא איסור דרבנן ומכ"ש בשאר איסורים דלא חמיר טכ"ע כ"כ דיש לסמוך אהנ"ל. בשגם עיקר הדין צ"ע מתוס' זבחים צ"ו כו' וכן קבלתי ממורי הגאון ז"ל להקל בדבר גוש בעת הצורך עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים אפילו כלי שלישי כו'. המורים שלנו אין נוהגים כן ועט"ז וש"ך סי' ק"ה ובפמ"ג שם. ומ"ש בסוף דבריו ומכ"ש בשאר איסורים כו' לכאורה אין זה כ"ש אדרבה בשאר איסורים יש להחמיר טפי דלא תלי אם הוא דרך בישול איכא חשש דאורייתא ויש לעיין]:

Siman 95


(?) נותן טעם. עבה"ט ועיין פמ"ג במשבצות ס"ק א' שכתב בשם שערי דורא דאין נ"ט בר נ"ט אלא בכלי אבל לא באוכל. ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ח ומ"ט שהאריך להוכיח דנוסחא זו בש"ד שהביא הפמ"ג נוסחא משובשת היא ובאמת הדין דבאוכל נמי אמרינן נ"ט בר נ"ט וק"ו הוא מכלי אלא דמ"מ כתב בתבשיל של שעורים שניתן לתוכו חמאה כמו א' מארבעים מהתבשיל שהגיסו אותו בכף ואח"כ נתחב הכף לקדרה של בשר שאין בה ס' נגד החמאה שניתרה אל התבשיל של שעורים דאסור לא מבעיא לחמאה שניתן לתבשיל גוש של שעורים וכיוצא בו דלא דיינינן ביה נ"ט בר נ"ט שהרי א"א שנכנסה החמאה כולה לתוך השעורים לפנים שלא נשאר ממנה כלום ע"ג השעורים מבחוץ וא"כ בלע הכף מאותו הלכלוך שהוא בעין אלא אפילו היה התבשיל כולו רוטב אסור שלא התירו נ"ט בר נ"ט אלא בכלי או בחתיכה שבלעה בשר או חלב שהבלוע נאחז ונדבק בו אבל ברוטב דלא שייך בו בליעה כלל אלא תערובת אין כאן נ"ט בר נ"ט ע"ש ראיותיו ולע"ד נראה להתיר הקדרה של בשר הנ"ל ולא משום נ"ט בר נ"ט אלא לפי שכתב הט"ז בסי' צ"ב ס"ק כ"ד דאין צריך לשער כי אם לפי החשבון דאין המדומע מדמע כו' וא"כ הכא א"צ שיהא ס' נגד כל החמאה אלא כנגד חלק אחד מארבעים מהכף וזה פשוט. ועיין בס' ח"ד שכתב עוד דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת בישול כגון אם נפל חלב על הקדרה שמבשלין בה דגים כנגד הרוטב ואח"כ בישלו הדגים עם הבשר אפילו בדיעבד אסור אם לא היה ס' בבשר נגד החלב שנפל בראשונה על הקדרה ולא אמרינן דהוי נ"ט בר נ"ט דכיון שנפל בשעת הבישול ובישול מפעפע בכל הכלי לחומרא והבלוע מקושר הוא עם התבשיל חשבינן כאילו נפל לתבשיל והוי טעם אחד ע"ש ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סי' ל"ז באמצע התשובה שהשיג עליו והעלה דאפילו בשעת הבישול אמרינן נ"ט בר נ"ט ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן צ"ז:

(?) ובדיעבד מותר בכל ענין. ודוקא נתבשלו שיש ג' נ"ט שעיקר הטעם הולך באמצעית המים אבל נצלו אסור ש"ך. ולפ"ז גם בנתבשלו אף דהדגים מותרים מ"מ הרוטב אסור דהוי כמו נצלו. פמ"ג וח"ד וכתב עוד הח"ד דהא דנצלו אסור דוקא שצלה דגים בשפוד או בכלי שצלו בו בשר אבל אם צלה דגים בקדרה שבישל בו בשר מותר כיון שטעם בשר נבלע בכלי ע"י בישול חשיב מעיקרא כמו ג' נ"ט. ואם חתך דגים רותחים בסכין שחתך בשר הוי כנצלו דדוחקא ורותח מבשל ע"ש ודין זה בחתך דגים בסכין כתבה כנה"ג בסימן צ"ו בהגהת בית יוסף אות ה' ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ"ב בהג"ה שחולק עליו וכתב דאין לחוש לו גם הפמ"ג בסי' צ"ז במשבצות אות ג' הניח דין זה בצ"ע ע"ש:

(?) אבל ליתנם בכלי שלהם. עש"ך סק"ה לשון הר"ן שם ועיין בתשובת ר"א בן חיים סימן ס"ח.

(?) אבל אם היה דבר חריף. עיין בתשובת מקום שמואל סימן פ"ט שהאריך הרבה לסתור פסק זה דבתשובת הרשב"א שם לא משמע מידי ומדברי האו"ה ג"כ אין ראייה דמה שהצריך ס' נגד כל התבלין אינו מטעם דבד"ח לא אמרינן נ"ט בר נ"ט רק משום דאין כאן רק ב' נ"ט (זה הוי כנצלו שכתבתי לעיל) ולפ"ז בנתבשל דאיכא ג' נ"ט אפילו בדבר חריף מותר ולא כמו שמדמה הרמ"א דין בישול בדברים חריפים לדין תבלין שנדוכו. ומסיק דבדבר חריף גמור אין לזוז מפסק הרמ"א מאחר שכן פשט המנהג אבל במקום שיש להסתפק אי מקרי דבר חריף (כמו בארש"ט שנחלקו בו הט"ז ובה"י כמ"ש הבה"ט סימן צ"ו סק"י) וכדומה יש להתיר ע"ש וכן הסכים בתשובת פרי תבואה סי' כ"ב ע"ש. ויש להסתפק הא דחורפא מחליא אם הוא דאורייתא או מדרבנן ונפ"מ להקל בספיקו וראיתי בתשובת כנסת יחזקאל סוף סי' כ"ד כתב דהוא מדרבנן ע"ש ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ס"ד הביא ראיה דהוא דאורייתא ע"ש. שוב ראיתי בתשובת שיבת ציון רס"י ל"ב כתב דלא שיוך בזה כלל לומר דין דאורייתא או דרבנן דחיך אוכל יטעם וכיון דחז"ל עמדו בזה על הנסיון וידעו דבדבר חריף משוי ליה לשבח פשיטא דהוא דאורייתא ע"ש ועמש"ל ס"ס ק"י בדיני ס"ס אות י"ט שכן דעת הגאון רבינו עקיבא איגר.

(?) והמים נוהגין בהן איסור. עיין בת"ח סוף כלל נ"ח שכתב ויש ללמוד מזה אם תחבו כף של בשר ב"י לקדרה של חלב שאינו ב"י מלא מים או איפכא כו' המים מיהו אסורין וכתב המנ"י ריש כלל נ"ט התוחב כף שאינו ב"י למים דאסורין היינו בלא הוחמו לשתיה משא"כ בהוחמו לשתיה וצ"ע למעשה ע"ש:

(?) שאם נתנו אפר. עש"ך שהשיג על דין זה. ובתשובת כ"י הארכתי בזה ותירצתי קושיית המחברים על הש"ך בזה הלא המה המנ"י כלל נ"ח ס"ק כ"ו והכרו"פ סק"ד וח"צ בתשובה סימן ק"א ובתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ח שכולם הקשו על הש"ך ואני ישבתי דברי הש"ך בזה בס"ד על נכון ולבסוף כתבתי דנראה שאין כוונת המחבר דאפר יכול לפגום את האיסור אלא כוונתו דוקא הכא בבשר בחלב מהני אפר להקליש טעם שלא יחול עליו אח"כ שם בב"ח וכמו שמצינו בסי' פ"ז בחלב קיבה קרושה ע"ש בש"ך ס"ק ל"א ובזה מסולק קושיית הש"ך גם קושיית הט"ז ממהרי"ל ע"ש. ועיין עוד בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ו ובתשו' מקום שמואל סי' ע"ד ובתשובת צ"צ סי' מ"ז:

(?) נותן טעם לפגם. עבה"ט ס"ק י"ח ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן נ"ז על דבר הבאדאשין העושין מן הלא"ג של הבורית אם מותר ליתנו לתוך העיסה שיתחמץ העיסה והשיב דאף שהעיד הגאון בעל צ"צ על הבורית שהיא פגומה מאד מ"מ אולי הבורית הוא פגום והלא"ג אפשר שאינו פגום דכל טעם טוב שבחלב נכנס ללא"ג אך יש להתיר דידוע שהבאדא"ש עצמו צריכים ליתנו בתנור בוער והוא נעשה בתוכו כולו אש ואין זה חמור מהנשרפין שאפרן מותר וע"ש עוד דאפילו אם היה מלאכת הבאדא"ש באופן אחר שלא היה נשרף ממש מ"מ בדיעבד לא נאסרה העיסה שהועמד ע"י מכמה טעמים ע"ש:

(?) והמחמיר גם בזה. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' רל"ו דמשמע דדוקא בכלי חרס ראוי להחמיר ולא בשאר כלים:

Siman 96


(?) וי"א דה"ה לאב"י. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל' שמוכיח מגמרא ראיה לדעת המקילין דלא מיקרי ד"ח רק חלתית ע"ש]:

(?) ואם יש ספק אם נחתך. עיין ש"ך שהשיג על הרמ"א ז"ל דמדבריו משמע דאף שידוע שהסכין ב"י אלא ספק אם נחתך בו או במרא וחצינא שרי והא ליתא דדוקא בקרי"ן הוא דיש להתיר כה"ג ולא בצנון ע"ש ועיין בכו"פ שהקשה עליו דהא יש לירק ההוא חזקת היתר והעמד דבר על חזקתו דלא נחתך בסכין של איסור ואף בשל תורה אזלינן לקולא ע"ש ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן י"ז שהשיג עליו דהא דאמרינן העמד דבר על חזקתו דוקא היכא דאיתייליד ריעותא מצד עצמו אבל אם הריעותא מחמת דבר אחר של ספק תערובת איסור שנתערב לא אמרינן להעמיד דבר בחזקתו והאריך בזה (ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ל"ב שאין דעתו כן ע"ש) ומ"מ העלה דדברי רמ"א ז"ל נכונים ודלא כהש"ך משום שגם בצונן יש כמה צדדים להקל ע"ש:

(?) ובצלים. בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל כתב נראה דהני בצלים כשהם קטנים אינם חריפים כ"כ ואם חתכם בסכין שאינו בן יומו יש להקל במקום הפסד ע"כ:

(?) מלוחים. עבה"ט לענין בארש"ט אי הוי ד"ח ועיין פמ"ג שהכריע דאם אינו יכול לשתותו חי הוי ד"ח כצנון וכשיכולין לשתות חי הוי כפירות חמוצים דשרי במקום הפסד ואם הוא מלובן בביצים שוב לא הוי ד"ח (וכ"כ בס' ח"ד) והכל לפי ראות עיני המורה. וכתב עוד בדבר מי סובין שדרך לחמם מים בכ"ר על האש ונותנין על סובין בחבית על ידי עירוי ושוהה שם יום או יומים ונעשה מחומץ אם הוחמו המים בקדרה חולבת ב"י לכתחלה אסור ובדיעבד שרי דהוי נ"ט בר נ"ט ואף דבד"ח לא שייך זה מ"מ הרי בשעה שקבלו המים טעם לא היו חריפין וכשנתחמץ אח"כ כבר חלף לו הטעם. ואם הוחמו בקדרה חדשה רק שעירו לחבית חולבת מותר לכתחלה עם בשר כדין עלו. ודוקא שנטלו משם המי סובין קודם חימוצן ואף בכלי איסור בן יומו יש להתיר דעירוי מבשל כ"ק ויש ס' נגד הקליפה של הכלי. ואם נשתהה שם עד שנתחמץ ושהה כדי שיתן על האש וירתיח אחר שנתחמץ אז אסור בין בחולבת וכ"ש בכלי איסור דנ"ט לפגם ונ"ט בר נ"ט לא שייך בד"ח ואפילו בדיעבד אסור. ואם נשתהה מעל"ע וקודם החימוץ לקחו משם אם בכלי חולבת מותר בדיעבד. ואם בכלי איסור אפילו אב"י אסור דכיון שנשתהה מעל"ע בלע וכשנתחמץ הוי כפוגם ולסוף השביח. דלא כח"י בסי' תמ"ז שכתב אף כשנתחמצו אח"כ לא אמרינן תו מחליא לשבת דליתא דמידי דהוי אפוגם ולסוף השביח עכ"ד בקצרה ועיין בתשובת פרי תבואה סימן כ"ב שהשיג על כל דבריו. בראש מ"ש אם הוחמו בקדרה חולבת כו' בדיעבד שרי. ליתא דהא בנצלו אף דיעבד אסור וזה הוי כנצלו (וכמש"ל סי' צ"ה סק"ב) ומ"ש ואף בכלי איסור כו' ליתא דבכלי של איסור ב"י י"ל דכל מה שנוגע ממי השפיכה בכלי נעשה נבלה מעט מעט כההיא דסי' ק"ד בעירו שומן על עכבר ואולי כו' עד וצ"ע בזה. גם במה שחולק הפמ"ג על החק יעקב נראה לו עיקר כדעת הח"י דאם בעת קבלת הטעם לא היה דבר חריף לא אמרינן תו כשיחמיץ מחליא ליה לשבח ע"ש גם בח"ד מסכים עם הח"י בזה. וכתב בתשובת מקום שמואל סימן צ' ע"ד הלפת שקורין בוריקי"ש ובל"א ירוטי ריבי"ן אם בישלו אותם במים מקודם כדי לרככן כדרך בכל המדינות לכ"ע לא מקרי דבר חריף אף אם נאמר דהוי כצנון ושאר דברים חריפים דאגב המים בטל חורפייהו וכן הורו חכמי פראג בכיוצא בזה במאכל של בצלים עם בשר שטמנו על שבת בקדרה של חלב שאב"י והתירו המאכל של בצלים הנ"ל משום דדרך העולם לבשל אותם הבצלים מע"ש קודם הטמנה להמתיקן וא"כ בטל חורפייהו ומכ"ש שיש להקל בלפת הנ"ל דאף אם נדמהו לפירות חמוצים הרי גם בזה מתיר הט"ז במקום הפסד ובלפת הנ"ל יש לצדד ולהקל גם שלא במקום הפסד ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סוף סי' ס"ד נראה דפשיטא ליה דכל דבר חריף שנתבשל פקע חורפיה ע"ש ועיין בספר באר יעקב בסימן ק"ג סוף תשובת הרב מהר"ר יוסף חולק עליו שהרי נראה בחוש שתבלין חריפין אפילו אחר הבישול וכן תמכא ולכן אם הוחמו דברים חריפים אחר שנתבשלו בקדרה של איסור אינו ב"י אסורים אם לא שידענו בבירור שבטל חורפייהו כגון בצלים אבל מסתמא אין להקל והבאר יעקב שם כתב דאף מן הסתם היכא דאיכא קצת צדדים להיתרא יש להקל ולהתיר מכח ס"ס דילמא הלכה דדוקא קורט של חלתית ודלמא כבר בטל החריפות ע"ש:

(?) שיגרור ממקום החתך. עיין בתשובת חות יאיר סימן קע"ט בדג שנפתח בסכין של עובד כוכבים והורה שידיחנו וישפשף במקום נגיעת הסכין יפה יפה ואף דקיי"ל בסי' צ"ו חתך קישואים בסכין של בשר בעי גרידה מפני שהקישואין לחין וה"נ בדג. י"ל דשם דבר קל הוא לגרוד קצת מבי פסקי שלא מיירי כשנחתכו דק דק דאיך יגרוד כל חתיכה קטנה מכל צדדיו ועוד דאם נחתך דק דק אפשר דמותר ע"י החתוכים האחרונים כבהגהה הסמוכה שם משא"כ בדג שא"א לגוררו ללחותו ואם נאמר לקלוף מקום החתך יפסיד כולו וכו' עד מ"מ אמרתי שישטוף עליו מים ויעבור עליו בכח חודו של סכין וגרידה ממש מבשר הדג לא בעי ואפילו ידעינן שהסכין ב"י די בכך ע"ש:

Siman 97


(?) אין לשין. עיין בתשובת צ"צ סי' פ' בענין אם מותר לתת חלב לתוך היין כדי שיהא לבן וצלול ע"ש ועיין בנ"צ:

(?) הפת אסור. עיין בספר לבושי שרד ס"ק קל"ח לענין אם נתערב ככר זה בככרות אחרות ע"ש היטב ועיין פמ"ג בשפ"ד סק"א שכתב דיש לעיין אם לש פת עם חלב בשוגג שלא ידע שזה אסור או נפל בשוגג חלב מי אסור או לא קנסו כ"א היכא שעבר במזיד ומסתימת הפוסקים משמע אף בשוגג אסור עכ"ד ועיין בנ"צ בזה.

(?) ששינה צורת הפת. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' י"ח שכתב דאין מועיל שינוי רק בביתו אבל לעשות הפת מרובה למכור בשוק אסור דאורחים לא יכירו בשינוי ואף על סמך ההודעה אסור דחיישינן שמא ישכח מלהודיע ע"ש. ועיין ח"ד שכתב עוד דשינוי אין מועיל רק כששינה בשעת אפיה דלא היה עליו איסור כלל אבל לעשות שינוי אחר שכבר נאסר אינו מועיל וכן לחלקו להרבה ב"א שיגיע לכ"א דבר מועט אסור כיון שכבר נאסר ונעשה נבלה ע"ש וכן דעת הפמ"ג דלא ככו"פ בשם זקינו. וכתב עוד בתשובת מהרי"ט שם דהא דאסור אם ליכא שינוי דוקא היכא דאיכא חשש שיאכלן עם גבינה ביחד אבל היכא דליכא למיחש להכי כמו אותם הממולאים במיני מתיקה שאין דרך לאכלן עם גבינה מותר ללוש אותם עם שומן ולא חיישינן שמא אחריהם יאכל גבינה דדיינו במה שאסרו ואין לנו לגזור גזירה אחרת עליה ע"ש עוד טעמים לזה:

(?) ואין לאפות. עיין בתשובת פני אריה סוף סימן מ"ח שכתב דפת שנאפה עם עיסה שאין בה שומן בעין אלא טעם בלוע אפילו נגע בה ע"י לח רותח מותר בין עם בשר בין עם חלב דנ"ט בר נ"ט הוא אלא דלכתחלה אסור כמ"ש הרמ"א לעיל סימן צ"ה ס"ב בהגהה אבל בדיעבד אה נתנו לתוך החלב מותר לאוכלו ועם בשר מותר לאוכלו אפילו לכתחלה ולא גזרינן שמא יאכלנו בחלב כיון דבדיעבד אף אם אכלו בחלב לאו איסורא קאכיל ע"ש וע"ל סי' צ"ה סק"א:

(?) זב תחתיו. עבה"ט סק"ג בשם הש"ך וכ"כ הט"ז והנה בש"ע קטנים ד"א כתוב בשם הגאון מהר"ר עוזר ז"ל דדוקא קאמר הרמ"א ואם זב תחתיו היינו תחת הפת ממש דאל"כ הוי נ"ט בר נ"ט דשרי בדיעבד כו' ע"ש. וכן הקשה בכו"פ על הט"ז וש"ך ועיין בח"ד שכתב דלא קשה מידי דלא אמרינן נ"ט בר נ"ט רק כשטעם האחר הוא בלוע כבר אבל בשעת בישול לא שייך זה ע"ש (ועמש"ל סי' צ"ה ס"ק א') ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ז שנשאל על מעשה כזה בנשים שאפו לחמם לצורך שבת ואחת מהשכנות נתנה לחמניות ממולאות בצלים וחמאה וזב לקרקעית התנור והעלה דכיון דלא זב תחת הפת ממש הוי נ"ט בר נ"ט דלא כח"ד ועוד דכיון שהיה החמאה דבר מועט ואין בה בכדי נ"ט בפת מותר אליבא דכ"ע (ויש נ"מ בין הני שני הטעמים דאילו לטעם א' מ"מ לאוכלם עם חלב אסור דנ"ט בר נ"ט לכתחלה אסור אבל לטעם ב' אף לאוכלם עם חלב שרי מאחר שכבר נתבטל) ולענין אם צריך ס' בכל עוגה בפ"ע או מצטרף כל מה שבתנור נראה דיש להקל כאן כמ"ש הרמ"א לקמן סי' ק"ח לענין ריחא ע"ש באורך. ונראה דמה דנקט בלשון השאלה שאפו לחמם לצורך שבת אינו מדוקדק דא"כ למה לו להאריך בזה להתיר לאוכלו במלח משום נ"ט בר נ"ט דהלא כתב הרמ"א סעיף זה דלצורך שבת מיחשב כדבר מועט ובלאו הכי שרי והכוונה שאפו בע"ש ובאמת היה לימים הרבה:

(?) שטחו באליה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סימן י"ח מבואר שם דאפילו בפחות מכדי נ"ט אסור משום דהאיסור עומד במקומו ואינו מתבטל כו' ע"ש וכן הסכים בספר חוות דעת וס"ל לחלק בין אם נפל על הפת או שנדבק בתנור שטחוהו באליה דאז לא מהני ס' ובין אם נילוש החלב בתוך הפת דאז שרי אי איכא ששים ע"ש ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ז באמצע התשובה שחולק ודעתו דבכל ענין מהני ס' רק דצריך נטילה באותו מקום ע"ש:

(?) המחזיק י"ב עשרונים. עיין בתשובת יד אליהו סי' כ"ה שכתב דאין צריך שיהא קרקעיתו של תנור מחזיק כל כך אלא שיהא כל חלל התנור מחזיק כל כך ע"ש באריכות ועיין פמ"ג שאין דעתו כן רק דבעינן שיהא קרקעית התנור מחזיק י"ב עשרונים מפת עבה טפח:

Siman 98


(?) יטעמנו עובד כוכבים. עבה"ט בשם ט"ז. וע"ל סי' מ"ב בבה"ט סק"ג שכתב בשם הש"ך דלהכי גבי מרה שרי לטעום דקרוב הדבר שיטעום טעם מר ע"ש משמע דאי לאו הכי אף טעימה בלשון אסור וכ"כ הפמ"ג בסי' צ"ה במשבצות ס"ק ט"ו דהכי קי"ל ואסור ללחוך בלשון אם מלוח ע"ש. ועיין בשו"ת צמח צדק סי' מ"ז שנשאל אם מותר לטעום הבורית אם יש בו מלח כל צרכו והשיב דאע"ג דדבר שהוא פגום. מדרבנן מיהא אסור לכתחלה וטעימה היינו דוקא לאכילה אבל לטעימה שרי לכתחלה וטעימה אינו אסור אלא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו ע"ש. והמובן מדבריו דס"ל דה"ה בכל איסורי דרבנן שרי טעימה ואף לטעום בפיו ממש וכן הבין בנו של בעל צ"צ בסוף הספר והפר"ח בסי' ק"ח ס"ק כ"ב ע"ש (ועפ"ז מיושב דברי רש"י בחולין ד' צ"ז ע"ב במה שפירש דאיסורא כגון בשר בחלב שאין ישראל יכול לטועמו ע"ש וגם אפשר לתרץ קושיית התוס' שם ע"א בד"ה אבל בב"ח מהא דיין במים כו' אמנם התוס' לשיטתייהו בדף צ"ח ע"ב בד"ה רבא דחולקים על רש"י ז"ל וס"ל דאף רבא ס"ל בכל האיסורים טעם כעיקר דאורייתא ע"ש ודו"ק) אכן בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' נ"ב כתב דהצ"צ לא התיר אלא טעימה בלשון ומסיק דאף טעימה בלשון אינו מותר כי אם באיסור פגום ולא בכל איסורי דרבנן ע"ש:

(?) משערינן בששים. עיין בתשובת שער אפרים סי' נ"א ובתשובת עבודת הגרשוני סי' למ"ד שמשערים במדה ולא במשקל ע"ש וכן כתב בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ סי' רצ"ט. ועיין בתשובת חינוך בית יהודא סי' ל"ג שדעתו דאם האיסור וההיתר שוים במשקל דהיינו ממין אחד שאין א' כבד בטבעו יותר מחבירו וגם אין בו נפוח או חלל יותר מחבירו פשיטא דנוכל לשער בשניהם או במדידה או במשקל ואמנם אם יש בחלק א' חלל יותר מחבירו דאז אם נשער במדידה צריך למעך החלל אז אמרינן השוקל משובח ממנו דשמא לא מימעך החלל יפה ובשני מינים א"א לשער במשקל ואפילו אם יש חלל ע"כ צריך למעך החלל ע"ש. ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ל"ו שכתב דכזית קרוש שנפל לתבשיל כגון כזית שומן שנפל לתבשיל של חלב או כזית חמאה שנפל לתבשיל של בשר אע"ג שמיד שנפל לתוך התבשיל נמס ונעשה רביעית מ"מ א"צ ס' רביעיות מחמת שנמס רק סגי בס' זיתים דאף שהגדיל מדתו מ"מ עמד בו טעמו שהיה בתחלה ואפשר דאם נמס קודם ונפל אחר שנמוח צריך ס' רביעיות נגדו מדרבנן כיון שהיה האיסור ניכר בפ"ע כשיעור הזה ע"ש שהאריך בזה. ועיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סי' ס"ה שנשאל באיסורין שאמרו חכמים שבטילין בששים אם מותר להורות כך לעם הארץ או לא והשיב בודאי מותר להורות כך אפילו לעם הארץ ולא גזרינן שמא יפרצו פרץ מפני שדבר שנתערב איסור בהיתר מדין תורה חד בתרי בטל כו' אמור מעתה מאחר כי אחד בששים גזירה הוא ניקום אנן ונגזור גזירה לגזירה עכ"ד ע"ש. וצ"ל דלשיטתו אזיל דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא כמ"ש הש"ך בסק"ב ועיין בבית יוסף ולפ"ז לדידן דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא אם נתערב איסור בהיתר מין בשאינו מינו אסור להורות כך לעם הארץ שיתבטל בששים וצ"ע כי לא שמענו זאת מעולם ועיין בש"ך לקמן סי' ק"ס ס"ק כ"ב:

(?) לסמוך. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין ד' צ"ו שמפקפק בזה ודעתו שאין להקל משום דכתב הרמ"א ז"ל לעיל סי' מ"ב ס"ג בהגהה דאף עכשיו יש לסמוך אטעימת הכבד וביאר הטעם בד"מ משום דרבו מכשירים בחסרה המרה אלמא דבמקום אחר אין לסמוך עכשיו אטעימה אפילו דישראל ע"ש ועיין פמ"ג בסי' מ"ב שם שדעתו לחלק דבטעימה ע"י לחיכה בלשונו לחוד אין בקי כ"א מומחה וע"ז כתב הרמ"א דיש לסמוך הואיל ורבו מכשירים אבל לענין טעימת מאכל בזה כ"ע בקיאין וא"צ אומן ומש"ה ישראל מהימן ע"ש:

(?) בתר שמא. עבה"ט [ועיין פמ"ג בפתיחה ח"ג פ"ד בענין בשר עוף ובהמה ואיל וכבש כו' אי נקראים מב"מ ועיין בתשובת ח"ס סימן פ"ז וס"ס צ"ג מ"ש בזה]. ועיין בספר תיבת גמא שחיבר בעל הפמ"ג דף ע"ח שכתב דדם וחלב אין טעמם שוה אע"ג דדם נעכר ונעשה חלב [צ"ע דזהו לכ"ע בנדה ט' אבל אנן לא קי"ל הכי כמבואר לקמן סי' קפ"ד ס"ז ובסי' קפ"ט סל"ג וכמ"ש בנ"צ לעיל סימן פ"א ועיין מג"א סי' רט"ז סק"ג ובסימן תצ"ד סק"ו] מ"מ השתא לאו טעם דם הוא וכדמוכח ראיה מחולין קי"א אמרה ילתא אסר לן דמא שרא לן כבדא ופירש"י טעם דם בו ולא אמרה שרא לן חלב ש"מ דאין בו טעם דם. ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ל' לענין חתיכת בשר שנפל לתוך יורה של חלב וסילקו מיד והבשר נאבד וא"א לעמוד על שיעורו והשואל אומר שלפי אומדן דעתו היה ס' אך אינו יודע בבירור וכתב שיש כמה צדדים להקל דדעת הפר"ח דכל בב"ח שלא נתבשל כמאכל ב"ד אין בו איסור מה"ת וגם כיון שאומר שהיה חתיכה קטנה קרוב שיש ששים הוי כהיתרא שכיחא טפי ולכן יש להתיר ע"י טעימת קפילא מסל"ת ואם אין שם קפילא שרי לישראל לטעום טעימה בעלמא ואם אין מרגיש טעם בשר מותר לאכול אח"כ ומי שירצה להחמיר גם בזה לענין אכילה עכ"פ בהנאה יש להתיר בפשיטות ע"ש:

(?) אבל אם נתערב בשא"מ. משום דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא וע' בתשובת נו"ב תנינא חלק א"ח סימן ס"ו שכתב דכיון דהא דטעם כעיקר דאורייתא ילפינן ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים אמרינן דדוקא באיסורים דכוותייהו שהם לאווין שיש בהם מלקות אבל לא בלאו שאין בו מלקות כגון חלב טמא וכיוצא ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' קי"ח ס"ק א'. ועיין בש"ך מה שתמה על הרב בת"ח ועיין בתשובת בשמים ראש סימן קמ"ד בהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה. [ומה שתמה בכו"פ סק"ב על דברי הרשב"א בחולין בתיחב כף חולבת ליורה של בשר ונשפך עייו בתשו' חכם סופר סימן פ"ו שכתב ליישב בטוב טעם. וע"ש עוד שתלמיד ותיק אחד רצה לחדש למאן דס"ל טכ"ע ל"ד ואך בבב"ח הוא דאורייתא מדאפקיה רחמנא בלשון בישול א"כ י"ל דהיינו דוקא כשקיבל החלב טעם ממשות הגדי אבל טעם גדי הנבלע בקדרה אינו כעיקר מה"ת לאסור החלב (גם הפמ"ג בפתיחה להלכות בב"ח נסתפק בזה ע"ש ולפ"ז לענ"ד מיושב קושיית העולם והוזכרה ג"כ בת' הנ"ל סי' פ"ג איך נילף טכ"ע מג"נ דילמא משום בב"ח צוה להגעיל ע"ש ודו"ק) והוא ז"ל כתב דסברא זו י"ל גם לדידן דטכ"ע דאורייתא מ"מ בב"ח לא הוי אלא בקיבל טעם מן הגדי ממש אך הראה לו סתירת חילוק זה מש"ס פ' אלו עוברין ע"ש]:

(?) רובו היתר. עבה"ט ועיין בתשובת אמונת שמואל סי' כ"ח שדעתו כהש"ך וחולק על ט"ז וכן דעת הפר"ח ע"ש:

(?) רבה עליו ומבטלו. [עבה"ט דהש"ך אוסר את שאינו מינו והט"ז מתיר: ועיין בתשובת ח"ס סימן פ"ז שכתב דאין נראה להקל נגד דעת הש"ך דטעמא לא בטיל ולכן גם הבשר כשר שהוא מינו צריך שיסיר ממנו כל לחלוחית הרוטב והמרק ויקלפנו משם דאית ביה פילי כדי להסיר ממנו המרק של איסור שהוא בעין עליו ע"ש]:

(?) לעמוד על שיעורו. עיין בתשובת אמונת שמואל סי' כ"א שכתב דקטן או עובד כוכבי' ששמו דם בקדרה של בשר וידוע שנתבטל ברוב אלא ספק אם יש ס' כיון דדם שבישלו דרבנן ספק כי האי שאינו מוטל עליו לידע הוי ממש כנשפך דתולין להקל ולא שייך לומר דדעת שוטים הוא זה שהרי אינו נביא לידע כמה נפל וכ"ש לטעם הר"ן (הובא בבה"ט סק"י) כיון דמילתא דלא שכיחא הוא ודאי דינו כנשפך ומ"מ לא החליט הדבר רק להלכה ולא למעשה ועפר"ח שהביאו והביא ראיה לדבריו ע"ש (ובזה מיושב דברי הש"ך לעיל סי' י"ד ס"ק י"ב ועיין בש"ך סי' פ"א סק"ח ודו"ק) ועיין פמ"ג שכתב דאף שיש עובד כוכבי' א"צ לברר להטעימו לקפילא כיון שאין אנו נוהגים לסמוך כלל על עובד כוכבי' הוי כלא אפשר לברורי ע"ש:

(?) מחמת עצמן. עבה"ט בשם הט"ז לענין שומן ועיין במ"י כלל ת"ה ס"ק ס"א דמשמע קצת דה"ה יין וחומץ לא מקרי עביד לטעמא ע"ש ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ק"כ מ"ש בענין חומץ:

(?) כל אחד מצטרף. עיין בחו"ד שכתב וה"ה אם כזית בשר נ"נ מחמת חלב וכזית בשר נעשה נבלה מכח דם ג"כ כל אחד מצטרף לבטל טעם חבירו אבל שני כזתים שאין טעמם שוה שנ"נ מדברים שטעמן שוה אין מבטלין זא"ז ובעינן ס' נגד שניהם. וביבש ביבש אין איסורים מבטלין זה את זה וכן שני איסורים שאסורים משם אחד אף שאין טעמם שוה אין מבטלין זא"ז עכ"ד ע"ש:

(?) מצטרף עם הנ"ט. עבה"ט הטעם. ובספר מראה חידה אות מ' כתב דאם היה האיסור האחד כבד קודם צלייתו אסור דטעמא מאי מותר בשני אסורים משום דכ"א טעמו היוצא ממנו מתפשט בששים חלקים עם האיסור הב' אבל הכבד דפולטת ואינה בולעת נשאר טעם איסור הב' תוך נ"ט חלקים עכ"ד. שוב מצאתי בפמ"ג במשבצות לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ט ובסי' ע"ג סק"א שכתב ג"כ הכי וביאר עוד דאע"ג שדעת הרבה פוסקים דשמנונית בולעת מ"מ כמו כן יש דעות להיפך ומידי ספיקא לא נפקא ע"ש:

(?) א' של גבינה. עי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ל"א מ"ש בזה:

Siman 99


(?) עצמות האיסור מצטרפים. עש"ך שפסק כהר"ן דעצמות רכות מצטרפים לאיסור ועיין בשו"ת מהר"י הלוי סי' כ"ח שלא פסק כן אלא דמצטרפין להיתר ע"ש ראייתו. וע"ש עוד בסי' כ"ז שכתב דאיכא לספוקי אי דוקא בבישול מצטרפין עצמות איסור להיתר ולא במליחה או ל"ש ולכן באיסור כחוש שמן הדין לא בעי ס' אלא מחמת חומרא שמדמין לבישול מצטרפים ממ"נ אבל איסור שמן דבעי ששים מחמת שהאיסור מפעפע אפשר דאין מפעפע בעצמות ולא מצטרף אפילו של היתר ע"ש. ועיין בספר תיבת גמא פ' וירא אות ט' שכתב דאף אבר מ"ה שנפל להיתר. עצמות שבו מצטרפים להיתר אע"ג דבאבר מ"ה מצטרף עצם לכזית חידוש הוא. ודוקא בעיניה לא פליטתו ע"ש:

(?) ברוטב. עיין בתשובת בית יעקב סוף סי' נ"ז שכתב דמה שעולה הזיעה למעלה חסר מן המאכל וכשמשערים בס' צריך לשער מה שחסר ע"י הזיעה ע"ש:

(?) אין מבטלין איסור. עש"ך שכתב בשם פוסקים שהוא מדרבנן ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' מ"ה שכתב דדוקא לבטל הטעם של איסור הוא מדרבנן אבל ממשות האיסור יבש ביבש ברוב הוא מדאורייתא וה"ה לבטל בס' ע"ש (ובזה מתורץ מה שהקשה בספר תפארת ישראל על משניות במעשר שני פ"ב משנה ד' ע"ש ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה) אבל בלח בלח לבטל בס' משמע שם דמותר מדאורייתא ועיין בזה בתשובת פני אריה ס"ב באורך ועיין בנו"ב קמא חי"ד סי' כ"ו ד"ה ועכ"פ אומר אני. ועיין בתשובת שמן רוקח חלק שני סי' י"ד שהאריך מאד בענין זה וביאר פרטים הרבה בדין זה:

(?) לכתחלה. [עבה"ט בשם ט"ז דהא דמותר אם אין כוונתו דוקא בא"א בענין אחר. ובפמ"ג מבואר דאף אם אפשר רק שהוא טירחא נמי שרי ע"ש ועיין בספר בית יהודא שכתב עפ"ז נראה בפרי העץ שקורין מאלינש שמבשלין במים ואח"כ סוחטין את המאליניש וזורקים אותן ומסננין את הסאק ומבשלין אותו בדבש לטבל בהם פת ובשר דא"צ לבדוק מקודם אח המאלינש אחד אחד לראות בתוך הנקבים לבדוק מתולעים דשכיחא בהם מאחר דאיכא טירחא מרובה לבדוק כולם אך אין דברי הפמ"ג מוכרחים ע"ש] ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' כ"ו על דבר הקרו"ק ויש קורין אותו הוזין בלאזין והוא שלפוחית של דג טמא ומייבשין אותו ונותנים אותו לתוך משקה מי דבש וטבעו להצהיל המשקה ונתעוררו גדולי הדור ע"ז שיש לאסור שהרי זה נשאר תוך המשקה וכבוש כמבושל ואי משום שבטל בששים אין מבטלין איסור לכתחלה והוא ז"ל האריך בזה ומסיק דהיתר גמור הוא מהרבה טעמים ע"ש ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ג:

(?) בשבילו. עבה"ט בשם ט"ז דאומר מותר שוגג הוא ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"ס שכתב דאם הוא מסופק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים לא מקרי שוגג ע"ש ובזה נדחה דברי תשובת בית יעקב סי' פ"ה שרצה לדמות אם עשתה ע"פ דבורה של אשה אחרת לעשתה עפ"י חכם דמאי שנא ע"ש ועיין עוד בבי"ע שם שחולק על הט"ז בזה. [ועיין מג"א סי' שי"ח סק"ג ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"ח מ"ש בזה ומשמעות דבריו שמסכים עם הט"ז בזה ע"ש]:

(?) אבל אם נודע. עש"ך שחולק ע"ז שאין לחלק כלל בין נודע או לא אלא בין שוגג למזיד. ועיין עוד בש"ך שהאריך לסתור דעת האו"ה שכתב דאפילו היכא דאמרינן חנ"נ יש ג"כ חילוק בין נודע או לא דליתא והעלה דגם בלא נודע אמרינן חנ"נ וסיים אף דהרמ"א בד"מ ובת"ח הביא דברי האו"ה דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ דילמא הרב חזר בו ולכך לא כתב דין זה בהגהותיו ע"ש וכן העלו הפר"ח והמנ"י כלל פ"ה ס"ק ל"ח אלא דהמנ"י כתב שם דבלח בלח כיון דבהפ"מ לא אמרינן ביה חנ"נ יש להקל בזה בלא נודע ע"ש. והפמ"ג כתב ולענין דינא בלא נודע בבשר בחלב ודאי אסור מה"ת ובשאר איסורים בהפ"מ אין בידי להקל ע"ש ומשמע דגם להחמיר לא ברירא ליה ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"ע ס"ס ס"ז שתמה על הש"ך במ"ש אולי הרב חזר בו דלכאורה לית ביה ספיקא דבודאי חזר הרב דהא לעיל סי' ע"ג ס"ו בנמצא כבד דבוק שכתב בהג"ה דנ"נ וצריך ס' נגד כל העוף. ולשון נמצא משמע דלא הרגישו שהכבד נשאר בעוף עד אח"כ שנמצא כן הרי אף בלא נודע אמרינן נ"נ וכן פסקינן סימן ע"ב ס"ג גבי לב. וכיון שכן אף דהפמ"ג כתב דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ לפענ"ד ברירא להחמיר דהא בההוא דלב וכבד לא נזכר שם דעה להקל בהפ"מ. ושוב כתב ליישב דברי הש"ך דכיון דהש"ך כתב בפשיטות דאותה חתיכה ודאי אסור אף בלא נודע דלמא נשאר בו מהאיסור הרבה כיון שכן ממילא האחרות אסורות אם אין ס' נגד כל החתיכה דנהי דנימא דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ מ"מ אחר שנודע התערובות והחתיכה קיימא באיסורה החנ"נ ואוסר עתה את האחרת דאילו נפלה לקדרה אחרת היתה אוסרת הכי נמי אוסרת לחתיכות שבקדרה זו. וא"כ י"ל דה"ט דבלב וכבד בעי ס' נגד כל העוף דמיירי שנמצא דבוק בעוד שהקדרה רותחת וכיון דהעוף נשאר באיסורו נעשה עתה אחר הידיעה העוף נבלה ואוסר לאחרות כאילו עתה נפלה לקדירה אחרת אבל היכא דלא שייך כן כגון שסילקו להעוף מהקדרה קודם שנודע או דנצטנן הקדרה קודם שנודע בזה הוא דנסתפק הש"ך אם הרמ"א חזר בו או לא ובזה כתב הפמ"ג דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ גם להחמיר לא ברירא ליה ולכן מאן דמקיל בזה בהפ"מ או צורך שבת אין מזחיחים אותו עכ"ד ע"ש:

(?) מרבה עליו. עבה"ט ומה שהקשה על המג"א עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסי' ל"ח שגם הוא נ"ע הקשה כן וכתב ליישב הסתירה בטוב טעם ע"ש:

(?) נבלע איסור מועט. ע' בתשובת שער נפתלי מסי' ז' עד סי' יו"ד מ"ש בזה:

Siman 100


(?) נמלה. עיין בספר כו"פ שלמד היתר על נמלים הגדלים בפירות וקמח שאף אם פירשו בטילים בס' דהרי הא דבריה אינה בטילה דוקא כשהוא אסור מתחלת ברייתו ונמלה אין אסור מתחלת ברייתו דהא קודם שפירשה היתה מותרת עכ"ד ועיין בתשובת טור האבן סי' כ"ו שחולק על זה ופסק דמקרי בריה ואינה בטילה ע"ש [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל"א שלמד היתר אחר על המילווין ומסיק למצוא זכות וצד היתר על אכילת קמח בימות החמה אף שהוא קרוב לודאי שיש בו מילוי"ן ע"ש]:

(?) ואבר מה"ח. עיין בתשובת פני אריה סוף סימן ע"ו שכתב דהא דאמ"ה אינו בטל משום דהוי בריה היינו דוקא בשיש כזית מן הבשר גידים ועצמות אבל אמ"ה שהוא פחות מכזית שנתערב. בטל כשאר יבש ביבש ע"ש ועיין פמ"ג שכתב שדעתו אינו כן. [ועיין בספר לבושי שרד סימן כ"ו שכתב עובדא הוי בשוחט שלוקח רגלי העופות בטבת ושבט ואירע שלמהירתו ורבוי העופות שחוטים שהיו מונחים לפניו חתך ג"כ רגל אחד מאווזא חיה שהיתה מונחת בין השחוטות ונתערב רגל זו בין יותר מששים רגלי אווזות שחוטות והשוחט לחסרון ידיעתו השליך א' מהרגלים והשא אכלם כולם וסמך דנתבטל רגל זה ולא הוי ראוי להתכבד כי צריך תיקון השיער ובאמת אמ"ה לא בטל מטעם בריה ועתה שאל על הכלים והוריתי דאם ברור לו שבשום פעם שבישל לא היו ס' בכל הקדרה נגד רגל א' הכלים אסורים אכן אם ספק אצלו אולי היה עכ"פ בבישול א' ס' אזי מותרים הכלים ואפילו אם נודע להשואל דין דאמ"ה לא בטיל בעת שעדיין היה הכלי ב"י ע"ש באורך בביאור טעם הדבר].

(?) אינו מכירו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשובת חות יאיר סימן ק"ב פרעוש שקפץ לתוך המאכל אסור מצד הדין מאחר שנאבדה ברוטב וא"א לסננה וא"א לבדוק הבשר אולי דבקה בו וכשנפלה לתוך הכף שהרוטב חם באופן שצריך ניפוח בגמיאה יש לאסור הרוטב שבכף מדינא (אפילו זרק הפרעוש) וראוי להחמיר אף בהפ"מ כשהחזיר הכף לתוך הרוטב שבקערה וצריך ס' נגד הכף עכ"ל והנה מ"ש פרעוש כו' אסור מצד הדין עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ז שפקפק בזה משום דפרעוש הוי כמו זבובים ונמלים דחשיב הרשב"א שהם פגומים בעצמם והרי כתב הרמ"א בסימן ק"ג ס"א בהג"ה דאפי' בריה בטילה אם פגומה בעצמה אמנם אח"כ הרבה לתמוה על הרמ"א ודעתו דאפילו אם פגומה בעצמה אין בריה בטילה וא"כ יפה פסק החו"י ע"ש. ומ"ש עוד וכשנפלה לתוך הכף כו' אף בהפ"מ כו' לא העתיק יפה או ט"ס הוא דבחו"י שם לא נזכר זה כלל דאף בהפ"מ אסור ונראה דודאי שרי. חדא דאף הט"ז לקמן סי' ק"ה סק"ד שהחמיר בכלי שני לאסור כולו לא החמיר רק באין הפ"מ וכ"כ הפמ"ג שם וסוף סי' ס"ח וכאן הוא כלי שני ואפשר כלי שלישי ועוד דאף הש"ך דמחמיר לקמן סוס"י ק"ז בפליטת דברים המאוסים היקל בהפ"מ ע"ש ועי' פמ"ג שם דהמנהג להקל אף באין ה"מ ומכ"ש כאן דיש כמה צדדים וכמו שכתבתי:

Siman 101


(?) ואם הוא ספק. עיין בשאילת יעב"ץ חלק א' סימן קנ"ח שהאריך בזה אם הא דדבר חשוב אינו בטל הוא מה"ת או רק מדרבנן ע"ש:

(?) כגון נבלה. עיין בתשו' מהר"י הלוי סי' כ"ה שכתב דאף בנתנבלה מחמת מיתה הוי ראויה להתכבד. עוד כתב דאפילו כחושה מאד הוי ראויה להתכבד ע"ש:

(?) ובשר בחלב. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן למ"ד במעשה שאפו קרעפניך עם חמאה בתשעה אגני נחושת ובתוכם היו שנים שקודם לזה נאפה בהם עם שומן וכתב דאעפ"י שמשחו הבעקליך בשומן וחמאה והיה בעין וא"כ נאסר כולו מ"מ בטילים ברוב דאותן שנאפו באנו השנים הם המיעוט נגד הנשארים ובטל כדין יבש ביבש ולא מקרי חתיכה הראויה להתכבד דאף ע"ג דבב"ח הוא איסור מחמת עצמו מ"מ הכא העיקר הוא העיסה ובב"ח הוא בלוע להכי בטל רק צריך לאסור כפי מנין אותה שנאפו בשני בעקליך והשאר להתיר וא"ל דמיחשב מין בשאינו מינו שהשומן אינו מינו עם החמאה וצריך ס' גם ביבש ואפילו באיסור בלוע לפי שכשיבשלם יתן טעם מ"מ הכא לא היה רק איסור דרבנן לפי שכל השומן היה של אווז ובכה"ג כתב הש"ך בסי' ק"ט דאפילו בא"מ בטל ביבש חד בתרי ע"ש:

(?) בנוצתה. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ט"ז שכתב דחתיכה שאינה מנוקרת לא הר"ל כיון דאיכא טירחא. ומה שראויה לעו"ג לא מיקרי חהר"ל ומ"מ לא החליט זה להיתר גמור רק צירף סברא זו לסניף לשאר סברות ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"א שכתב דחתיכה גדולה וגם חיה אית לן רשב"א ור"ן ורא"ה ולע"ד גם הרמב"ם ס"ל כהרא"ה וכן פסק המחבר ורק מייתי יש חולקין וכתב רמ"א שכן נוהגין ופר"ח מסכים לגמרי כדעת המחבר ע"כ בהפ"מ צרפתי עוד קולא אחרת שהיה קצת ספק אם יצאה המחט מחיים בשני עברים כי נמצא אחר שהודח בחמין נרגש כמעט בעבר השני צרפתי להנ"ל והתרתי בהפ"מ מאד שעלה להפסד כמה מאות עכ"ד ע"ש ]:

(?) ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רס"ז שכתב דאם לא נמצאת הטריפה עד אחר שנעשה ראויה להתכבד לא בטיל וע"ש עוד:

(?) שאר ב"מ. עבה"ט בשם ט"ז בענין בשר אווז שעל החזה כו' ועיין פר"ח שחולק עליו והעלה להקל כדעת רש"ל אכן בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף ק' העלה דיש להחמיר כהט"ז ע"ש:

(?) מכשירים. עיין בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ל"ג שהקשה דדברי המחבר סתרי אהדדי דכאן וכן בסעיף שאחר זה משמע הא אינם דומות אסורות והא כאן מיירי בכבשים שלימים גם התרנגולת נראה דמיירי שהיא חיה דלאחר בישול אי אפשר לכוין השומן ולעיל סעיף ג' כתב המחבר וכן לא חשיבה ר"ל אלא א"כ היא מבושלת וכן כבש שלם כו' ע"ש הרבה ישובים לזה:

Siman 102


(?) נתערבה באחרות. עיין בשו"ת שבסוף ס' סידורו של שבת תשובה ג' שנסתפק בדבר שיש לו מתירין שנתערב ואח"כ פירש אחד מהם אי אמרינן כל דפריש כו' דלא שייך לומר עד שתאכל באיסור תאכל לאחר יו"ט בהיתר דהא אנן מחזקינן דאין כאן איסור כלל או לא אמרינן כלל בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא אף בכה"ג והאריך בזה ולבסוף העלה דאף בכה"ג לא אמרינן כל דפריש כו' וזה הוא ג"כ בכלל דבר שיש לו מתירין וכן משמע בתשובת צמח צדק סימן ה"ט באמצע התשובה ע"ש וכן כתב המג"א בסימן תקי"ג ס"ק י"ג ועיין בספר צל"ח על ביצה ד' יו"ד ע"ב בד"ה והואיל שהאריך להביא ראיה דאמרינן בדבר שיל"מ כל דפריש מר"פ ע"ש וכן נראה דעת החוות יאיר בסימן קל"ג ע"ש:

(?) נתערבה בשא"מ. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרי"ז:

(?) יש מי שאומר. עש"ך ועיין בתשו' זכרון יוסף חיו"ד סימן כ"ו ועיין מ"ש דודי הרב הגדול מהר"א ז"ל בספר חמדת ימים דרוש ו' ובתשובת כתר כהונה סימן מ"ה ובשו"ת תולדות יצחק סימן כ"ג ועיין בחידושי הגאון מהר"ר יונתן ז"ל על הלכות י"ט להרמב"ם פ"ב הלכה א' ובספר בני חייא מ"ש בזה ועיין עוד בספר שער המלך פ"ח מהלכות מא"ס דין י"א מ"ש בזה:

(?) עתיד לבא עכ"פ. עיין בתשו' צ"צ סימן ס"ט בביצת טריפה שנולדה בי"ט ונתערבה ודן השואל דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דגם אחר י"ט לא יהיה היתר בלא ביטול מכח טריפות והוא ז"ל חולק עליו דמ"מ ודאי שיבא לידי היתר קצת דלאחר י"ט יסתלק איסור הכולל דהיינו נולד וכל מה דאפשר למיעבד בהיתר עבדינן ע"ש וכן הסכימו הפר"ח והמנ"י כלל ע"ד אות י"ב ועיין פמ"ג שכתב דה"ה במי שאמר קונם עלי אכילת בשר נבלה זו ונתערבה דאיסור נדר הוי עכ"פ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אף בס' די"ל דאיסור נדר לא חל כלל כיון דלא הוי בכולל מ"מ ב' איסורים יש אלא דהא דאין אחע"א היינו ללקות שתים או ב' חטאות א"נ מקרי דשיל"מ ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ה שנשאל על דין זה ורצה מתחלה ג"כ לומר דמ"מ איסור נדר הוי דבר שיל"מ אמנם לא מטעמיה דהפמ"ג רק כיון דיש פלוגתא דרבוותא אם נדר חל על דבר איסור (עיין לקמן סי' רט"ו ס"ה) ספיקו לחומרא א"כ הוי דשיל"מ ושוב פקפק בזה דמ"מ יש מקום להתיר בנ"ד כיון דהא דנדרים הוי דשיל"מ עבואר בש"ס עשום דמצוה לאתשולי א"כ בנ"ד פשיטא דליכא מצוה דל"ש לומר המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן דהא צריך לקיימו מחמת איסור נבלה ואדרבה א"א לאתשולי דהא נדר לדבר מצוה א"כ לא הוי כלל דשיל"מ ובזה דן לספק אם נימא דע"מ כיון דהשתא דפקע איסור נבלה ע"י ביטול יש מצוה לאתשולי הוי דבר שיש לו מתירין או כיון דלא מקרי דשיל"מ רק מכח הביטול ממילא נתבטל בכולו ומותר. ואין להביא ראיה מדברי הצ"צ הנ"ל מדהוצרך לבא בטעמא דאיסור נולד חל על איסור טריפה משמע דבלא"ה היה בטל אף דלבתר ביטול איסור טריפות חל עליו איסור נולד כמו כל אין איסור חל על איסור דמתלי תלי וקאי וע"כ מטעם הנ"ל דהיכא דרק ע"י הביטול הוי דשיל"מ לא מקרי יל"מ דש"ה דכיון דהאיסור לא נולד רק בתערובת לא הוי דשיל"מ כמ"ש הרמ"א גבי גיגית משא"כ בנ"ד דהאיסור נדר חל מיד וכנ"ל אלא דמתחלה לא היה עומד לאתשולי בזה י"ל כיון דמ"מ עתה ע"י הביטול עומד לאתשולי לא בטל איסור הנדר דמקרי יל"מ. והאריך בזה ושוב הביא ראיה דגם היכא דההיתר מסתעף רק ע"י ביטול ג"כ הוי דשיל"מ ומ"מ הניח בצ"ע ע"ש:

(?) לפיכך ביצה. עיין בתשובת צמח צדק סימן ס"ט ועיין בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף קפ"א מ"ש על דבריו ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ"א:

(?) כלי שנאסר. עש"ך ומה שהשיג על מהרש"ל עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שהצדיק דברי רש"ל דשאני נדרים דיש מצוה בהתרתן ע"ש שהאריך בזה וכן תירץ במנ"י כלל ל"ט אות ח' ע"ש. ועיין עוד בש"ך (והובא בבה"ט סק"ו) שכתב דנראה שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן כו' ועי' בכו"פ שכתב אף דמ"מ מדרבנן אסור כמו כן כתבו חמץ בפסח הוי דשיל"מ אע"ג דלאחר פסח מדרבנן אסור [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ו מ"ש בזה] ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"י סימן כ"ז שהקשה על הש"ך דהא קי"ל בסימן ק"ג דבנותן טעם לפגם בעינן ג"כ רוב אלא דמבשל בכלי שאב"י סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן לא ידעינן כמה נפיק מיניה וא"כ ההיתר דאב"י יהיה ג"כ משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א עצמו דנקט הטעם כיון דצריך הוצאות להגעיל קשה זאת הא גם בלאו הכי גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע מהמים כו' ע"ש ובאמת לענ"ד בלא"ה לא הוי כאן דשיל"מ לפמ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ה בצ"צ שם בשם הגאון בעל צל"ח ונו"ב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר אבל לענין טלטול לאיזה צורך לא שייך דשיל"מ שהרי יכול לטלטלו היום וגם למחר ע"ש א"כ ה"ה גם בזה לא הוי דשיל"מ דהא יכול להשתמש בכלי זו היום וגם למחר וא"כ השימוש שרוצה להשתמש היום בכלי זו אין לה מתירין:

(?) אבל טעמו בטל. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סי' ב' שהעלה כדעת הרמ"א דטעמו בטל ולא כב"ח וש"ך שהשיגו עליו אלא שכתב דמ"מ כלי שנאסר מבליעת איסור שנתערב באחרים אינו בטל כ"ז שהוא ב"י כדעת הש"ך בס"ק א' אבל לא מטעמיה ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ט מ"ש בזה]:

(?) הבלוע בה. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סימן ג' שהעלה כדעת הרמ"א ז"ל דכל שאינו אסור מחמת עצמו בטל ולא ככל אחרונים שהשיגו עליו אלא שכתב דאין כוונת הרמ"א דבכ"ע שאינו אסור מחמת עצמו בטל אלא מיירי דוקא שהאיסור הבלוע אינו מינו עם מה שנתערב עכשיו דמאחר שהאוסר עצמו הוא מבשא"מ לא יפה כחו מכחו ונדון הכל כתערובת מבשא"מ דבטל אפי' בדבר שיל"מ כדלעיל ס"א. ע"ש בסעיף ד' שכתב דאם גם האיסור הבלוע הוא מינו עם ההיתר שנתערב עתה יש בזה שלש מדות אם שהאיסור וההיתר הנאסר אחד לח ואחד יבש ואם שניהם לחים ואם שניהם דברים יבשים כגון ששתיהן חתיכת אוכל. דאם אחד לח ואחד יבש לעולה בטל כי כבר נתבאר שטעם בכול בדבר שיש לו מתירין. ואם שניהם לחים ונפל הנאסר לתוך היתר שהוא מינו של האיסור עצמו יש הפרש שאם גם הנאסר היא מאותו המין הכל אסור ואפילו לא נתן טעם בהיתר הראשון אלא שאסרו במשהו משום דבר שיש לו מתירין מ"מ חוזר ואוסר גם ההיתר השני אכן אם לא היה הנאסר מינו של האוסר יש חילוק שאם נאסר מכח נ"ט חוזר ואוסר גם ההיתר השני שהוא מינו עם האיסור הראשון. אך אם לא נתן טעם האיסור בהיתר הראשון אינו אוסר היתר השני אף שהוא מינו עם האיסור עצמו מאחר שכבר נתבטל אולם אם האוסר והנאסר שניהם יבשים בין שההיתר הנאסר אינו מינו של האיסור ובין שהוא מינו ונתערב בחתיכות אחרות אם מכירה זורקה והטעם שנפלט ממנה נתבטל וכן אפילו אם אינה מכירה שנמוחה היטב ונבלל הכל כמו תערובת לח בלח נמי בטל אבל אם אינה מכירה והיא עומדת בעין שצריכה להתבטל כדין יבש ביבש אפילו היא חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד אינה בטילה והכל אסור משום דשיל"מ וכן אפילו אם מכירה זורקה באופן שאין כאן אלא פליטתה אלא שבלעה מהאיסור שיל"מ יותר מכזית בכא"פ הוי כאילו נפל כאן ממשו של איסור וכיון שהוא דשיל"מ לא בטיל. ע"ש שקבע בזה מסמרות והאריך הרבה בענין זה. ומ"ש האחרונים כאן ולעיל סי' ס"ט סי"ד דחתיכה שלא נמלחה תוך ג"י לא מקרי דשיל"מ הואיל שאין ההיתר למה שהיה אסור עיין בזה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ג' שתמה למה כתבו האחרונים כן אחרי שהרי"ף פסק בפ' גיד הנשה פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלא כותח הוי כדשיל"מ א"כ לא ס"ל כלל זה איך נפסוק להקל והאריך לבאר שכן דעת הרמב"ם ורש"י ור"ן דאפילו היכא שאין ההיתר למה שהיה אסור מקרי דשיל"מ והביא ג"כ בשם שער המלך פט"ו מהלכות מאכלות אסורות שפסק להחמיר בזה ומ"מ העלה דאף עפ"כ יש להקל בחתיכה ששהתה ג"י בלא מליחה שנתערבה באחרות להתיר התערובת אחרי שאין זה רק חומרת הגאונים. ועיין שם בסי' ו' תשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שדחה ראיותיו וכתב דיפה הכריעו האחרונים להקל בזה ע"ש וכן כתב הפמ"ג ועיין בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סי' ל"א:

(?) שלא היה ניכר. עיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן י"ד ובתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' נ"ד:

(?) שנדר מדבר. עיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ל"ז אות ב' שכתב דדוקא בכה"ג דביד האוסר גופיה לשאול על נדרו הוי דשיל"מ אבל אם אסר דבר על חבירו בקונם לא הוי דשיל"מ דהאוסר יכול לשאול ע"ז כיון דלגבי הנאסר לא הוי בידו ולהכי דייק הרמ"א וכתב לדידיה מקרי כו' והאריך בזה ע"ש. ודבר זה כבר נאמר בתשובת מהרי"ט ח"א ס"ס ס' ע"ש וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ס"ה וכתב דהכי דייקא לישנא דהש"ע בסימן רט"ז ס"י ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן רכ"ג כתב סברא זו בשם הלח"מ ספ"ה דנדרים ורב אחד הקשה שהוא מתנגד למ"ש הרא"ש בנדרים כ"ט דתרומה טמאה ביד כהן אי לאו דלא שכיחא דמיתשל בעליו עליו היה מקרי דשיל"מ הואיל והישראל האוסר יכול להתירה והוא ז"ל השיב דאין זה ענין לכאן הלח"מ מיירי בדבר הנאסר לזה ומותר לזה דמי שנאסר עליו אינו יכול להתירו ומי שהוא יכול להתירו אינו נאסר עליו מעולם אבל מודה הלח"מ במי שאסר פירותיו ע"ע ועל חבירו והוא יכול להתירו ע"ע ועל חבירו מקרי דשיל"מ גם לחבירו והיינו תרומה וטבל ע"ש] ועמש"ל סי' י"ו ס"ק ב' ועיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שכתב דדוקא בנדר משום דאיכא מצוה לאיתשולי ביה הוי דשיל"מ אבל אם נשבע שלא לאכול מאכל פלוני ונתערב לא הוי דשיל"מ דליכא מצוה כדלקמן סי' ר"ג ע"ש וכן העלה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ק"ב וק"ד וכתב דאין חילוק בין שבועה סתם לשבועה בשם דבכלהו ליכא מצוה לאתשולי דלא כרב א' שרצה לחלק בזה ודלא כהגאון בעל פמ"ג בפתיחתו להלכות פסח שכתב בפשיטות דגם בשבועה איכא דין דשיל"מ דליתא ע"ש שהאריך בזה ועיין בתשובת חות יאיר סימן קל"א שכתב במי שנדר מחבית יין ונשבע שלא יתיר נדרו ונתערבו שיורי קנקן בחבית אחר דודאי הוי דשיל"מ שהרי יכול להתיר תחלה כשבועה ואח"כ הנדר כמ"ש לקמן סימן רכ"ט ס"ד ואי משוה דמ"מ עתה א"א לו להתיר נדרו מה בכך דמ"מ אפשר להביא הדבר להיתרו ואי משום דטריחא ליה מלתא להתיר נדרו לא מצינו שטורח מוציא הדבר מדין דשיל"מ כ"ש טורח מעט כזה ע"ש. ולדברי תשובת בי"ע ותשובה מאהבה הנ"ל אין זה דשיל"מ מאחר שהיה כאן שבועה (וכמדומה לי דבתשובה מאהבה שם דיבר קצת מדברי החו"י הללו) ומ"מ דינו אמת היכא שלא היה כאן שבועה רק נדר מחבית יין בלא התרה ובלא הפרה דבזה ג"כ נשאל תחלה כו' כמ"ש בש"ע שם. ועיין בספר תורת יקותיאל סק"ג שכתב דלפי מה דאמרינן בש"ס דלהכי הוי נדרים דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי א"כ היכא שא"צ לשאול על נדרו כגון שנדר בעת צרה וכיוצא בזה כמבואר בהלכות נדרים לא הוי דשיל"מ אכן אם רוצה לשאול על נדרו שנדר בעת צרה צ"ע די"ל דהוי דשיל"מ דהא דאמר בש"ס משום דמצוה כו' היינו משום דבש"ס סתמא קתני אבל היכא שרוצה לשאול י"ל דבכ"ע הוי דשיל"מ ע"ש:

(?) ויש חולקים. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת פני אריה סימן א' שהעלה גם בזה כדעת הרמ"א ז"ל דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ע"ש באורך ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ"ט:

(?) המבשל בשבת. עיין במג"א סימן ש"ח סק"ב שכתב דמיירי שנתערב אחר השבת אבל אם נתערב בו ביום אסור לו (צ"ע אי לעולם קאמר עיין פמ"ג) הואיל וחל דשיל"מ לאחרים ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ו' בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל מה שכתב בזה [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס רכ"ג].

Siman 103


(?) כיוצא בה אם אינן פגומים. ע' ש"ך שכתב כגון חהר"ל ודבר שבמנין וכה"ג וכתב הפמ"ג דר"ל כגון ב"ח ודשיל"מ ע"ש ולע"ד זה אינו דדשיל"מ אפילו פגום בעצמו לא בטיל דהא אין הטעם משום חשיבות ולא שייך לומר דהואיל ופגום בטיל חשיבותיה וכ"מ בספר תפארת למשה בשם או"ה. וע"ש עוד שחלק על הרמ"א ופסק דבריה אף שנסרח אינה בטילה באלף ובשאר דברים חשובים כחה"ל וכדומה מודה להרמ"א ע"ש גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ס"ז חולק על הרמ"א בזה וסובר ג"כ דבריה אפילו פגומה בעצמה אינה בטילה והבאתיו לעיל סימן ק' סק"ג והסכים עמו הגאון בעל חות יאיר שם ע"ש:

(?) אע"ג. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"א ומתוך דבריו נלמד שדעתו דאם בישלו בקדירת איסור תבשיל שהאיסור נותן בה טעם לשבח ואח"כ בישלו בה תבשיל שהאיסור הראשון נ"ט לפגם בה נאסר התבשיל השני דכיון שהתבשיל הראשון נאסר מקודם ונ"נ א"כ עתה שבישל בה התבשיל הב' נתן התבשיל הראשון טעם בתבשיל הב' כיון שתבשיל ראשון אינו פוגם בתבשיל הב' ועיין בתשובת ש"ב גבעת שאול סי' י"ח שהשיג עליו והעלה דתבשיל שני שרי דאין הנאסר חמור מהאוסר ע"ש באורך. גם בשו"ת שלי כ"י השגתי ג"כ על תשובת כנ"י הנ"ל והעליתי ג"כ להתיר וע' עוד בתשובת תשואת חן סימן כ"ג מ"ש בזה:

(?) הקדרה אסורה. עיין בתשו' נו"ב חי"ד סימן ל"א ביין שבשלו בכלי בשר ב"י והגיסו בכף חולבת ב"י וכתב דהיין יש להתיר אף שזה שכתב בהגהה לקמן סעיף ד' בשר או חלב ביין הוי לפגם ר"ל חלב בציר"ה מ"מ כיון שחלב עצמו אינו אוסר היין אלא מטעם שנתערב עמו בשר והוי בב"ח וא"כ הרי הבשר פוגם אך הכלים יש לאסור לדידן דמחמירין בסימן צ"ה סעיף ג' בהג"ה דלא חשבינן בכה"ג נ"ט בר נ"ט דחיישינן שמא נתערבו תליטת החלב והבשר בלי אמצעות המים וא"כ אסורים הכלים כמ"ש כאן בהגהה ע"ש ועיין בס"ד שהשיג עליו על מה שאסר הכלים [ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה באורך]:

(?) [נגד האיסור הראשון. עבה"ט ועיין בס' לבושי שרד סימן מ"ז שכתב דנ"ל דא"צ ס' נגד כל האיסור אלא לפי חשבון דהרי גם במאכל הראשון נשאר מן האיסור כמ"ש הט"ז סימן צ"ב ס"ק כ"ד דהא גם כאן לא נעשה נבלה כיון דפוגם כו'. וכ' עוד אבל אם האיסור נ"ט לשבח במאכל ראשון צריך אח"כ ס' נגד כל הקדירה (עש"ך ר"ס צ"ג) מיהו אם יש בו איזה ספק כגון שנשפך ולא ידעינן אי היה ס' נגד הקדירה וידוע עכ"פ שהיה ס' נגד האיסור אפילו לא נגד כולו אלא לפי חשבון א"נ שהאיסור ההוא היה ספק איסור ולא נודע עד אחר שנפל לתבשיל הראשון ואח"כ בתבשיל השני יש ס' נגד האיסור לפי חשבון שרי ואפשר דבעי דוקא שלא יודע עד שנתבשל תבשיל השני וצריך להתיישב בדבר ע"ש בטעם הדבר]:

(?) לדבש. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ס"ק י"ב ועיין בתשובת יד אליהו סוף סימן ל"ו וסימן מ"ה וסימן ס"ו:

(?) חלב ביין. עיין בסוף ס' תוספות שבת ובתשובת נו"ב חי"ד סימן ל"א שכתבו דהיינו חלב בציר"ה ע"ש וע' פמ"ג בש"ד ס"ק י"ג שכתב דהיינו חלב בקמץ אבל חלב בציר"ה עי' סימן קכ"א ס"א בהג"ה משמע דנ"ט לשבח עכ"ד ור"ל דשם כתב הרמ"א שנהגו היתר לשום יין בכלים שנסריהם מדובקים בחלב משום שטבע היין כו' אלמא דחלב נו"ט לשבח ביין דאל"כ בלא"ה מותר. ובאמת לאו ראיה היא די"ל דאי משום נ"ט לפגם היה לכתחלה אסור כמבואר בכמה דוכתי אבל משום שטבע היין כו' שרי אף לכתחלה וכן הוא בהדיא שם בריב"ש שממנו מקור דין ההוא. [שוב מצאתי בספר בית יהודה שהשיג על הפמ"ג בזה. וכתב עוד והיותר נ"ל דשניהם הן חלב בקמץ והן חלב בציר"ה נותנים טעם לפגם ולא כתבו הפוסקים רק חלב סתם ולא פירשו אם בקמץ או בציר"ה דשניהם שוים בזה ע"ש]

(?) מה שדבוק. ולא אמרינן בזה איסור דבוק דמיד שבא לתבשיל נמחה האיסור בתבשיל וכמ"ש הש"ך לעיל סי' ס"ט ס"ק ל"ה גבי מלח שעל החתיכה וכ"כ בספר חמודי דניאל סימן יו"ד:

Siman 104


(?) בשרץ. עי' בספר תפארת למשה שכתב דדוקא בשמונה שרצים המטמאים אבל שאר שרצים לא דהוי בכזית (ושרץ שקורין ראק אינו משמונה שרצים ע"ש) וכן כתב בתשובת חות יאיר סוף סימן ק"ב ע"ש ועי' בתשובת אח"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ח:

(?) ליין ושמן. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשי"ז שכתב דמכל שכן שפוגם בתבשיל ע"ש עוד:

(?) בקדירה ויש לספק. [עי' בתשובת חתם סופר סימן צ"ד שכתב לרב אחד וז"ל מה שהקשה לימא אוקמא בחזקת חיים לא ידעתי מה בכך שהיה בחיים אי שהה בתוכו זמן הראוי לפליטה בחיים או במותו לעולם השרץ אוסר ומ"ש בפמ"ג א"ח ס"ס תמ"ז דבדגים חיים לא שייך בליעה רצונו מה שבלעו הם חמץ או חלב וטעמא משום שע"י חום הטבע נתהפך לבשר ודם ועובדא ידענא פ"א פרחה תרנגולת לתוך קלחת חמאה רותחת על האש ומתה בתוכו והורה גאון א' שאסור החמאה אפילו לעובד כוכבים ושפכוהו בחוצות ושוב הזכירוהו דבשר עוף בחלב מותר בהנאה והשיב דאה"נ דבהנאה מותרת ולמוכרה לעובד כוכבים אסורה משום בליעת אמ"ה דאסור לב"נ וכתב שם דהזמין ליה הש"י תירוץ לשיזבא מכיסופא כי מתחלה לא כוון לזה ועפמ"ג סימן צ"ח סק"א דנראה שהוא ז"ל ג"כ לא נחית לזה מזה נלמד דגם בחי שייך פליטה וגם ראיה ברורה מדברי הרא"ש בסוגיא דעכברא בשיכרא ע"ש. ומה שהקשה עוד נימא השתא נפל לק"מ דמחזקינן איסור מזמן לזמן כו' עכ"ד ע"ש. אמנם בס' עיקרי דינים סי' ז' אות כ"ב הביא בשם ת' חקרי לב סי' פ' דאם נפל עכבר או דבר טמא חי כו' לא מנינן מעל"ע רק משמת כי עודנו חי אפילו שהה כמה ימים אינו אוסר ע"ש וכן הדעת נוטה וצריך ישוב הקושיא והראיה הנ"ל ועט"ז סי' שצ"ז ובתשובות שזכרתי בפ"ח שם ס"ק א' ודו"ק]:

(?) הכל אסור. עיין בתשובת חוט השני סי' ס"ג שכתב דאם נסתפקו כבר מאותו שומן יש להתיר הכלים שאין ידוע בוודאי שנשתמש בהם אותו שומן מטעם ס"ס שמא לא נשתמש ואם ת"ל נשתמש שמא היה ס' בתבשיל נגד השומן שניתן לתוכה ועיין במנחת יעקב כלל נ"ב ס"ק י"ט שכתב עליו דאפילו הכלים שידוע שנשתמש בהם מותרים ג"כ דהא איכא נמי ספק שמא לא היה העכבר כשעירו עניו ועיין בשו"ת פרי תבואה סימן נ"ז:

(?) אסור להדליקו גם כן בבהכ"נ. עיין בתשובת הרשב"ש סימן שכ"ז.

Siman 105


(?) מקרי כבוש. עבה"ט ועי' בתשובת מקום שמואל סי' נ"ב ובש"ת בא"ח סימן תמ"ז ס"ק ט"ז:

(?) בהדחה סגי. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן נ"ו שכתב בחלב שנפל תוך כד שמן זית והרגישו בו אחר שעה או שתים ולא היה ששים בשמן נגד החלב דלכאורה פשוט להתיר דצונן בצונן לא בלע אכן דעת התוספות בע"ז דף ל"ה דשמן זית בולע ופולט אף בצונן לפי שהוא עז וחריף ואף שיש לדחות דבריהם מ"מ אין להקל נגד דעת התוס' אם לא במקום צורך או הפ"מ ע"ש ועיין בספר באר יעקב בסי' ק"ג שהאריך הרבה בזה והעלה להתיר אף בלא הפ"מ ובלא עת הצורך וחכם אחד חולק עליו ודעתו במקום הפ"מ צ"ע אם יש להתיר ומ"מ כתב דדוקא בנדון דשבו"י הנ"ל שנפל דבר טמא בשמן זית צונן אבל אם שהה שמן זית בכלי איסור מעל"ע (נראה דט"ס וצ"ל פחות ממעל"ע) יש להתיר ע"ש טעמו והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו דאף בנדון דשבו"י הנ"ל פשוט להתיר אף בלי הפסד קצת כביעתא בכותחא ע"ש:

(?) וספק כבוש. עבה"ט ועיין בכו"פ שדעתו כהט"ז דדוקא בספק שיש כאן ב' חתיכות אחת נכבש מעל"ע וא' בפחות ולא ידעינן מי הוא הנכבש מעל"ע זהו דספיקו אסור אבל אם יש ספק אם מונח כבוש מעל"ע או פחות יש להקל דאוקמינן בחזקת כשרות ועיין בשו"ת ח"י סי' י"ז שהשיג עליו דהעיקר כדעת רמ"א ע"ש ועיין מ"ש לעיל סי' צ"ו סק"א. ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ"ה על אודות באר המים אשר חפר עובד כוכבים א' ונפל לתוך המים ומת ויש ספק אם נכבש בתוכו מעל"ע וצידד להקל כיון דאין כאן רק ספק כבוש ואין כאן רק איסור עשה וגם דאיכא לספוקי שמא הוא נ"ט לפגם ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"ו שהעלה דהא דכבוש כמבושל אינו כלל לכל הדברים אלא דוקא אותם המפורשים במשניות דשביעית ותרומות וכן בשר טבעו להיות נותן טעם בכבוש אבל יש דברים שאין טבעם לבלוע בכבוש ומשום הכי אותם המינים שאין מפורשים שנאסרים בכבוש דאיכא למימר שמא אין טבעם לבלוע בכבוש יש מקום להקל בספק כבוש עיין שם באריכות:

(?) [ מלבד בבשר עם חלב. עח"ד שכתב מיהו לבשלן אסור דנגד לבשלן הוי ספק דאורייתא ע"ש וכן מבואר בפמ"ג לעיל סי' ס"ד במשבצות סוף סק"א ובפתיחה להלכות בב"ח ולקמן סימן קי"א בשפ"ד סק"ג וכן מבואר ממ"ש לעיל סי' פ"ז סק"ג ע"ש אכן בתשובת מנחת עני סי' ל"ה הסכים להוראת הרב המורה שם להתיר לכתחלה לבשל בספק כבוש שהספק הוא אם נכבש מעל"ע והיינו ע"פ דברי הט"ז שהתיר גם בשאר איסורים מטעם חזקה קמייתא ושגם הפר"ח ונה"כ לא השיגו עליו בעיקר הדין רק על הראיה שהביא ממקוה והאריך בזה ומסיים שגם הח"ד שאוסר בבישול היינו בודאי כבוש והספק הוא בב' חתיכות דלא שייך לומר אוקי אחזקה אבל בחתיכה אחת וספק מעל"ע שרי אפילו בבישול עש"ה וצ"ע]:

(?) בתוך חומץ. עבה"ט בשם ש"ך שחולק ואא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סי' ס"ד חולק ג"כ ע"ש ותמה אני דהוא גופיה בח"ב סוף סימן ל"ט הביא ראיה איפכא ע"ש:

(?) כלי ראשון שהיד סולדת בו. עי' ש"ך סק"ה שחולק על מהרש"ל שמחמיר אף שאין היד סולדת בו ועי' בתשובת ב"י סימן ך' שפסק כדעת מהרש"ל משום דבירושלמי משמע כוותיה דאי כפירוש הש"ך בדברי הירושלמי קשה הא מדינא הכי הוא ולא משום הרחקה ובעל ש"ך בעצמו הודה לו ע"ש ועיין בתשובת תשואת חן סימן ו' שהאריך בזה והעלה ג"כ לענין דינא להחמיר כדעת רש"ל באין הפ"מ אבל באין עומד אצל אש אין להחמיר כלל ע"ש:

(?) שהיד סולדת בו. עיין בספר בכור שור בחדושיו לחולין דף ק"ג שכתב דכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו של תינוק נכוה לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין בו חום הנזכר ואפילו בדרבנן צריך חקירה ע"ז ודלא כמנהג העולם לשער בזמן שא"א להחזיק בו היד מחמת חום מקרי יס"ב לא זולת דליתא ע"ש:

(?) ליזהר בדבר לכתחלה. ועיין בתשובת תשואת חן מסי' א' עד סי' ט"ז מדיני כלי ראשון וכלי שני ועירוי באריכות [לשון בעל הלכות גדולות ז"ל בפ' גיד הנשה דפוס זאלקווא דף ע"ט ע"ב. והיכא דאשתלי וחלב חלבא בגו כסא. מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל בי' בשרא מ"ט דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא וכן סיכא דשדא כמכא דחלבא (פי' כותח) בכסא ואע"ג דכמכא מליח הוא כי אמרינן מליח כרותח היכא דאין נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל מחמת מלחו לא עכ"ל. מגליון ש"ע של הרב הגאון מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל מ"ץ דפה ק"ק ווילנא]:
(?) (ח) נפל איסור חם. עיין בספר חמודי דניאל סי' א' שכתב דאינו נאסר תיכף אם סילק מיד אלא א"כ שהה קצת כמ"ש בסי' צ"ב ה"ב אם ניער וכיסה מיד מותר ע"ש ומה לי ניער וכיסה או סילק האיסור ע"ש:

(?) מחום כלי ראשון. [עבה"ט ועמש"ל סי' צ"ד סק"ז מזה]:

(?) שהיא חוץ לרוטב. עמ"ש לעיל סי' צ"ב סק"א בשם נו"ב.

(?) צריך נטילת מקום. עיין בתשובת שמן רוקח ח"ב סי' ט"ו שהעלה דאם בשלוהו כך בלי נטילת מקום ואין ס' נגד הנטילה דמותר (ע"ל סי' צ"א בבה"ט סק"א) אמנם דווקא בדבר הנראה לשמן אבל בדבר הנראה לכחוש והנטילה מדינא אסור באין ששים נגד הנטילה ע"ש וכן כתב הפמ"ג במשבצות ס"ק י"א:

(?) אם נצלו יחד. עש"ך ס"ק י"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חלק או"ח סימן כ"ב באמצע התשובה:

(?) אבל כלי. עבה"ט בשם ש"ך מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי כו' ועי' במג"א סי' תנ"ח ס"ק ל"ז פסק בהדיא שאפילו שמן לגמרי הבולע בכלי אינו אוסר כולו ועי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן למ"ד שכתב דיש להקל כדעת המג"א דלא שבקינן מה דפשיטא ליה להמג"א בשביל ספיקו של הש"ך עיין שם.

(?) אבל לא באיסור שמן. [עמש"ל סימן נ"א סק"ב ובסימן נ"ה סק"ו. ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ג שכתב עובדא הוה באשה שמלחה ששה אווזות לצורך סעודת נשואין ודרך הנחתן על נסר משופע כדרך מליחה היה כך ב' על גבי ב' וב' על גביהן ולא היו נוגעים זה בזה נא בצדיהם ולא העליונים בתחתונים אח"ז מצאו במעי של אחד מהן מכה המטרפת והיה הפסד רב וצורך סעודת נשואין ואמרתי אם היה ידוע לנו שהטרפה היה מונח בתחתית הנסר לא היה שום ספק בעליונות רק בא' שמונח בצדה כי הציר זב גם למן הצד וא"כ אותו א' היה בטל חד בחד כיון שאין איסור אלא מחמת בלוע אין כאן חהר"ל אך שספק אולי היה מהעליונים וזב הציר על כל האחרים והנה גם כי כן היה אין כאן אלא איסור דרבנן דמב"מ הוא וא"כ כיון שקרוב לודאי שיש ס' בהאווזות נגד הציר הזב מאווזא א' אם נשער באומד הגם דקיי"ל לשער בכולה מ"מ נראה לי דיש לחלק דודאי בבישול אע"ג דחזינן עתה כמה הוא מ"מ נימא ניתך משל עצמו ונבלע באחרים והדר בלע משל אחרים אבל הכא בציר נראה לעין דאפילו באווזא א' יש ס' נגד הציר ונהי דמ"מ חלילה לסמוך ע"ז מ"מ הכא דאפשר דהיה האיסור בתחתונה ואת"ל שהיה העליונה אולי יש ס' ולא הוי נמי רק מב"מ וגם לכמה פוסקים לא נאסר אלא כ"ק וא"כ כשנצלה אותו העוף צלי קדר כל אחד בפ"ע נתבטל בס' האיסור הבלוע בקליפתו נמצא דכבר קליש ליה איסורא טובא. מצורף לזה שכבר היה מקום להתיר גם עיקר הטריפות דהיה שומן טהור סותם אלא שהיה קצת ספק בזה. מכל הלין הוריתי שיסירו א' מהאווזות הה' הנותרים ואותן הד' יבשלו כל א' בקדירה לבדה ויעלה על שולחנות נפרדים באופן שלא יבואו שנים ליד אדם אחד ע"כ דבריו ע"ש וקצת צ"ע]:

(?) שהם יבשים. עבה"ט בשם הש"ך מ"ש אבל בדיעבד אפילו הוא לח מותר מטעם דאין מליחה לכלים. ובש"ך הביא זאת בשם הת"ח ולפע"ד נראה דיש להחמיר ולאסור אם הוא לח משום דהא טעמא דאין מליחה לכלים כתב הש"ך בס"ק מ"ב דהוי כטהור מליח וטמא תפל וא"כ י"ל דהת"ח לשיטתו שכתב בכלל כ"ב הביאו הש"ך לעיל סימן צ"א ס"ק ט"ז דבטהור מליח וטמא תפל אפילו אם הטהור דבר צלול מותר אבל לדעת הש"ך שם להחמיר אם היא צלול וכ"פ האחרונים שם א"כ הכא אם הוא לח לא שייך אין מליחה לכלים ואסור. מיהו יש לחלק בין לח לצלול וא"כ הכא בדבר צלול אסור. [כעת ראיתי בפמ"ג בשפ"ד ס"ק מ"ב שכ' דעיקר כוונת הש"ך הנ"ל במ"ש דהוי כטהור מליח כו' היינו דאין טבע המלח להפליט מכלי אלא להבליע אף שנמלח הכלי גופא הרבה דבשר המלח נכנס בחלקיו ומוציא מתוכו משא"כ מכלי ע"ש לפ"ז גם בדבר צלול יש להתיר וכן מבואר בש"ך לעיל סימן ס"ט ס"ק ס"ח שכתב דלענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח וציר מפליט כלי ע"ש ואף להמ"א בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז שחולק על הש"ך וס"ל דציר מפליט מכלי הא דוקא בדשהה שיעור כבישה כדי שיתן על האור וכו' והיינו דס"ל כהדרישה שבש"ך שם]:

Siman 106


(?) החתיכה עצמה אסורה. עי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן ך' באמצע התשובה שכתב דאף דקי"ל אפשר לסוחטו אסור מ"מ אם בלע איסור שהוא מינו וקיבל איסור זה ע"י מליחה יש מקום לומר אפשר לסוחטו מותר ואף אותה חתיכה מותרת אף לדידן דקיי"ל חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורים ע"ש:

(?) שמא תשאר באחרונה. עי' בתשובת תפארת צבי חלק או"ח סימן כ"ד שכתב דה"ה בכבוש אם נתבשל איסור בקדרה והיה ס' ואח"כ נצטנן התבשיל ונתמעט ההיתר שעכשיו אין ס' דאם נכבש כשיעור כבישה אוסר עתה התבשיל דלא כרב אחד שרצה לומר שאינו מוסיף בליעה יותר ע"י כבישה ע"ש:

Siman 107


(?) ואם לא עשה כן. עש"ך סוף סק"א מ"ש דהא דציר דגים טמאים דרבנן היינו דווקא ע"י מליחה ולא על ידי בישול ועיין מ"ש מזה לעיל סימן פ"ג ס"ק ה' בשם תשובת נו"ב:

(?) המנהג פשוט. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' מ"ז:

Siman 108


(?) שמחזיק י"ב עשרונים. עי' מ"ש לעיל סימן צ"ז ס"ק ז' בשם תשובת יד אליהו ופמ"ג:

(?) בזה אח"ז. עש"ך ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' ס"ב דדוקא אם גם בפעם שאח"ז הוא ע"י ריח אבל אם פעם שני הוא ע"י נגיעה אסור כן משמע שם:

(?) מותר לשאוף. עיין בשער המלך פי"א מהלכות מאכלות אסורות בענין אבק הטיטו"ן הנקרא טאב"ק הניקח מן עובדי כוכבים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפים אותו בסתם יינם והאריך מאד בזה והעלה דאף לדעת רובא דרבוותא שפסקו דסתם יינם אסור בהנאה מ"מ שרי לשאוף הטאב"ק דזה ממש כההיא דבת תיהא דשרי לכ"ע והלכה פסוקה היא זולת סברת איכא מ"ד שכתב הרי"ף וכ"ש בנ"ד דאיכא לספוקי שמא יש ס' נגד היין שמזלפין דבהא לכ"ע ריחא לאו מלתא ואף דכל זה אינו אלא בהניח יסוד שמה שמזלפין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא נותנין יין לחזק הטאב"ק דא"כ אין להתיר מטעמא דריחא ל"מ דמ"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שעל ידי היין מתחזק הטאב"ק. מ"מ יש להתיר בשופי דכיון דקיי"ל די"נ מין בשא"מ בטל בס' ובנ"ד איכא לספוקי שמא יש בו ס' הוי ספק דרבנן לקולא כיון דסתם יינם דרבנן ודמי לדלעיל סימן צ"ח בנשפך וצ"ע ממ"ש שם ס"ג בד"א כשנשפך כו' ואפשר דלא כתב זה רק לסניף בעלמא [ מיהו לפמ"ש בסי' צ"ד שם ס"ק ז' בשם תשובת אמונת שמואל אתי שפיר ועי' מ"ש לקמן סימן קכ"ג ס"ק י"ד] כ"ש בנ"ד דאיכא ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה"ז אסור בהנאה ושמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח ושמא יש בו ס' ע"ש שהעלה כן הלכה למעשה:

(?) וערלה. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' מ"ד חילוקי דינים בזה עיין שם:

(?) אסור להריח. עיין בש"ג פ' בתרא דעבודת כוכבים גבי בת תיהא שדעתו דה"ה בשאר איסורים שאינם איסורי הנאה אם עיקרם להריח אסור להריח בהם וק"ו לברך עליהם עיין שם ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן מ"ה שהשיג עליו והעלה דאם אינם איסורי הנאה שרי להריח בהם אפילו עשוייה לריח. וע"ש עוד שהשיג על הש"ך ס"ק כ"ז ששגג בכוונת דברי המרדכי עיין שם:

Siman 109


(?) בתרי בטל. עיין פר"ח דמסיק דכל דהו טפי ממחצה סגי ועי' בספר מנ"י כלל ל"א וכלל ל"ט דעתו דמדרבנן בעינן דווקא כפל ועי' פמ"ג בפתיחה שכתב דבאיסור דרבנן גם המנ"י מודה דאין צריך כפל ואף באיסור דאורייתא המקיל במשהו יותר כפר"ח אין לגעור בו. [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט מזה ויובא קצת לקמן סי' ק"י סק"ד] ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן פ' שדעתו כהפר"ח דא"צ כפל אף באיסור תורה. וע"ש שחלק על חכם אחד שפירש דברי הש"ך שכתב חד בתרי בטל כלומר ברוב ואפילו ליכא רוב אלא בהנך תרי שהם קטנים מן האיסור כו' דר"ל דהב' חתיכו' ביחד המה קטנים מן האיסור וליכא אלא רוב מנין דהיינו ב' חלקים נגד א' ולא רוב בנין אפ"ה בטל והוא ז"ל חלק עליו ופירש דר"ל דבהנך תרי יש גם רוב בנין שהב' יותר גדולים מן הא' אלא דא"צ כפל והאריך בזה וכתב היוצא לדינא אם אחד אמר שיש לו בבית ז' חתיכות ו' היתר וא' איסור ואזל לעלמא ואנו מוצאין בערבוביא ז' חתיכות וא' מהם גדולה יותר מו' הנשארים לא אמרינן שתתבטל בששה ולא בס' אם הגדולה גדולה בכמות מכל הס' וכן אם אמר שיש לו חתיכה א' היתר של ז' ליטרות וששה חתיכות איסור כל אחד ליטרא א' ואזיל לעלמא ובתוך כך בא אחד וחתך הגדולה לז' חלקים ונתערבו בטלים ברוב ולדברי החכם הנ"ל לא בטיל דהא אפילו לקולא חד גדולה בטל בתרי קטנים אף שבצירוף אינם כמו הגדולה כ"ש לחומרא שהגדולה של היתר בטילה בששה חתיכות איסור ע"ש עוד:

(?) להשליך אחד. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן מ"ז שכתב דשוב אפילו אדם אחד יכול לאכול משנים הנותרים ולא אמרינן בהא איסורא ברובא אישתייר ע"ש:

(?) צריך ששים. עיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' פ"ב שנשאל בנתערב מין בשאינו מינו ביבש ונאבד קצתו ולא ידעינן אי היה בו ס' אי תלינן לקולא כמו מב"מ ונשפך. וכתב דיש לעיין בדבר משום דלכאורה קשה בדין נשפך הא הוי אתחזק איסורא וצ"ל משום דנגד זה איכא חזקת היתר לתבשיל שלא נאסר ולזה י"ל דדוקא בלח בלח כיון דאם ליכא ס' ההיתר בעצמותו נאסר מחמת בלוע איסור שבתוכו הוי חזקה להדי חזקה ומש"ה ספיקו להקל אבל ביבש כיון דאף אי ליכא ס' אין ההיתר נהפך לאיסור אלא דאסור לאוכלו משום דא"א להכיר האיסור א"כ אין מוציאין ההיתר מחזקתו וקיימא חזקת האיסור לומר דלא נתבטל ועוד כיון דטעמא שמא יבשלם ממילא גם בזה שייך הגזירה שמא יבשלם כיון דיהיה עכ"פ ספק דאורייתא ובפרט אם יורגש הטעם יבורר דודאי אסור מדאורייתא אולם מדברי הש"ך סימן ק"ב ס"ק י"ד לא משמע כן ע"ש:

(?) מותר להרבות. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"א שחולק ג"כ על הב"ח וכתב עוד שם דה"ה במליחה הדין כך דקיי"ל מליח כרותח אם לא נודע עד אחר מליחה דעדיין לא נקרא עליו שם היתר לא מהני ביטול זה אלא צריך ס' וכן שמע שפסק גדול אחד ע"ש וכ"כ בתשובת נו"ב חי"ד סימן נ"ג בד"ה אלא שכל זה ע"ש אמנם בתשובת חב"י הנ"ל גופיה סוס"י צ"ז בשם זקינו מבואר דבמליחה לא אמרינן הכי שכתב וגם בנד"ז אם נודע התערובת אחר המליחה קודם הבישול אף על גב דקיי"ל מליחה כבישול הכא לענין יבש ביבש לא הוי כבישול דהא כתב הב"י דהא דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל היינו לאפוקי דבר לח שנמוח ומתפשט אבל כל שהוא עומד בעצמו כו' א"כ הכא לענין בישול שנימוח השומן בעינן ס' אבל במליחה כו' ע"ש. ולע"ד דבריו תמוהים דמ"ש הב"י אבל כל דבר שהוא עומד בעצמו ר"ל דאעפ"כ מיחשב דבר יבש לחומרא דלא סגי בס' בין החתיכות והמים לחוד אלא בעינן שיהא רוב גם כן בחתיכות ואם לאו כל החתיכות אסורות אבל פשיטא דצריך ס' לבטל הטעם וכמ"ש הש"ך סק"ד. ותדע דהא הב"י נקט בישול שכתב אע"פ שהוא מבושל במים כו' ובבישול גם הוא ז"ל מודה:

Siman 110


(?) תמיד. עבה"ט. ועיין בספר מנחת יעקב כלל מ"ב סק"ב שכתב בשם הט"ז דיש להקל בהפ"מ דביצה בטילה וכתב דכן ראוי לנהוג ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קי"ג שמורה אחד סמך על דברי המנ"י דביצה בטילה בהפ"מ וכתב דלא טוב הורה דדברי המ"י בטילים הם דמ"ש הט"ז דבהפ"מ מותר היינו דבר שפעמים במנין אבל ביצה אף בהפ"מ אסור האידנא (גם הפמ"ג השיג עליו בזה) ומ"מ אחרי שכבר הורה להקל צידד בזה עפמ"ש רש"י בזבחים ע"ב ד"ה כל שדרכו למנות ואע"פ שיש ב"א שאין מקפידים ומוסיפים יתירה כו' וכן בד"ה אלא למ"ד ע"ש ועתה במדינות אלו מוסיפין יתירה ללוקח הוי נמי אין דרכו למנות ע"ש:

(?) בשר הנמצא כו'. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן מ' בענין אם יש בחנות האחת של נבילה בשר יותר ממה שיש בט' החנויות של כשירה אם יש לילך בנמצא אחר רוב של החנויות או אחר רוב בשר וכתב דיש בזה להקל ולהחמיר דכל שלא נמכר מכל חנות רק בהמה אחת או שנים וכל שאר הבשר נשאר במקומו הולכין אחר רוב החנויות דמה יושיענו זה הבשר שהוא הרבה בחנות כיון שנשאר מונח במקומו אבל אם יש בא' יו"ד בהמות נבלה ובט' יש בכל אחד אחת כשירה ומכרו כולם כל הבשר פשיטא דבכה"ג אזלינן בתר רוב הבשר שנמכר היום דמה יושיענו רוב החנויות כיון שמוכר א' מכר יותר משאר המוכרים כולם והאריך בזה ועיין עוד בספר חו"ד סק"ג וכבר השיג עליו בתשובת בית אפרים שם ע"ש ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"ד בד"ה וראיתי בהר"ן שכ' בפשיטות דמדלא מפלגינן דלפעמים בחנות א' יש הרבה בשר שהוא רוב חתיכות נגד ט' המוכרות בשר שחוטה נראה דאין נ"מ בזה וכל חנות וחנות נחשב כאילו כולם שוים ע"ש גם בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן ע"א חקר ג"כ בזה וכתב דמלשון הש"ס משמע דהכל תלוי ברוב החנויות ולא במספר הבשר ומ"מ אינו תוקע עצמו בדבר זה להקל אבל להחמיר ודאי יש לחוש ע"ש:

(?) בטילה ברוב. עש"ך ס"ק כ"ג מה שתמה על המחבר ועיין בשער המלך פ"ח מהלכות מאכלות אסורות דין י"א מ"ש בזה:

(?) מותר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן מעשה בקצב אחד ששחט שבעה בהמות בביתו והיו כולם כשרים והוציא מביתו למקולין (שקורין יאטקעש בל"א) שני בהמות. ועוד הוציא מבהמה שלישית החצי והחצי השנית הניח בביתו עם ארבעה בהמות שנשארו בביתו. ונתערבו הבני מעיים של כל השבעה בהמות ונמצא מחט בבית הכוסות שהוא טריפה ע"פ דין ואינו יודע בשל איזה בהמה היה טריפה. והנה עפ"י דין. הארבעה אשר בביתו הם טריפות ודאי והשנים אשר פירשו דהיינו שהוציאו מבית למקולין ודאי מותר משום דמרובא פריש והוא נקרא פריש ממילא. אך הספק על החצי שהוא במקונין לומר דחלק שבחוץ הוא כשר מטעם דמרובא פריש א"כ גם חלק הפנימי שהוא בביתו יהא נמשך לחוץ ויהיה ג"כ כשר או איפכא שהחלק שבבית הוא ודאי טריפה וחלק שבחוץ נמשך לבפנים ויהיה ג"כ טריפה. הנה הרב בעל חלקת מחוקק ובעל מוהר"ר העשיל מקראקא התירו והרב מו"ה שמואל קיידנאוויר ובעל בה"י פסקו איסור על החצי שבחוץ שנמשך לבפנים. עיין בה"י ועיין פר"ח בק"א שכתב שהחצי שבחוץ כשר והחצי שבפנים טריפה עכ"ל. ועיין בספר בכ"ש בחידושיו לחולין דמ"ב שחולק על הפר"ח וכתב שדעת הגאונים הנ"ל מוכרחת בגמרא בכמה דוכתי שאין לפסוק דבר תמיה כזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ סו"ס ס' שכתב שדעת הפר"ח נכונה ע"ש. [ועי' בספר שב שמעתתא סימן ד' ובתשובת חמדת שנמה סימן ו' מ"ש בזה. ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ט ע"ד אשה בעלת חמשה אווזות שחוטות אחר שמכר' מהם לאשה אחת אווזא וחצי אווזא עוד מכרה לחברתה ב' אווזות ובתחלה הגביהה אווזא אחת לקנותה ושוב השניה והלכה לה והשאירה אווזא ומחצה בבית. שוב אחר כ"ז נמצא טריפות באחד מן הקורקבנים והנה אחת ומחצה שפירשו ראשונה אין בו ספק דמותרים אך בשתים האחרונים נסתפקו הלומדים חדא דילמא מה שהגביהה האחת ולא הוציאה עדיין מבית לא מיקרי פירש עד שיצאו מהבית נמצא שניהם בב"א פירשו ולא השאירו אלא א' ומחצה וליכא רובא או נימא דהאחת משהוגבהה לקנות והשאירה ב' ומחצה על השולחן ה"ל פריש מרובת והותרה האווזא ההיא ושוב כשהוגבהה השניה והשאירה א' ומחצה הו"ל גם כן פריש מרוב היתרא לדעת הפר"ח סימן ק"ט דלא בעינן חד בתרי אלא רובא בעלמא או ניחוש לדעת המנ"י (עמ"ש בסימן ק"ט סק"א) ואם כן האחרונה עכ"פ אסורה והוא ז"ל השיב באריכות והעלה דבענין פירש לא בעינן דוקא שיצא מהבית אלא כל שפירש ממקומו על דרך פרישה נימא מרובא פריש לאפוקי אם האשה בעלת האווזות הניעה אווזא מאווזות שלה למקום אחר בלי כוונת פרישה לא מקרי פירש ממקומו אבל אם נטלה אווזא ע"מ להפריש אותה מהאווזות אחרות ולקחה לעצמה לתבשיל וכדומה מיקרי פירש מכ"ש אשה אחרת שהגביהה לשם תנין ונשתנה מרשות לרשות דודאי מיקרי פריש ע"כ אווזא הראשונה בודאי יצאה בהיתר ואודות השניה אלא השאירה אחריה אלא א' ומחצה אם זה מיקרי רוב לפי דעתי עכ"פ בדבר שאינו מסויים ואיננו שלם (כיון דלא דמו לסנהדרין) יש להחמיר כמנ"י אך כ"ז שייך כשרוצים לאכול כל התערובות מטעם ביטול ברוב אבל בנ"ד דאמרינן מרובא דהיתרא פריש והנשאר במקומו נשאר באיסורא פשוט דאין כאן מחלוקת ולכ"ע סגי ברובא כי האי ולא בעינן כפל דוקא. אלא שיש כאן קצת פקפוק אחר והוא דהרי החצי מן האווזא הלזו הנשארת בבית כבר פירשה והותרה וא"א שתהיה הנפרשת מותרת וזו אסורה ונהי דמ"מ הדין כן דאין להתיר הנשארת בבית כבר במקומה ואין לאסור הנפרשת (משמע דמסכים לדעת הפר"ח ושאילת יעב"ץ הנ"ל) מ"מ אפשר די"ל דא"א לצרף החצי אווזא לספוקי כלל והוה רק תערובת חד בחד וליכא למימר מרובא פריש. מ"מ בהפ"מ ואיסור קבוע דרבנן נ"ל דהמיקל לא הפסיד דמדאורייתא מצרפינן כל האוזות שבכל הבתים וכל א' מותרת דברובא בטיל האיסור והכל מותר לכן בהפ"מ המיקל לא הפסיד עכ"ד ע"ש]:

(?) אסור. עיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סימן י"ז חילוקי דינים בזה ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א מסי' נ"ז עד סי' ס"א מ"ש בזה:

(?) בעלי חיים כו'. עיין תשובת רדב"ז החדשות סי' שע"ג שכתב דאף דלא קיי"ל כדעת ר"ת שהתיר אפילו ודאי דרוסה שנתערבה ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא בודאי דרוסה אבל בספק דרוסה כגון דלא ידעינן אם דרס ביד או בשן ונתערב באחרות יש לפסוק כדבריו ולהתיר ע"י דניכבשינהו וכל דפריש מר"פ והשתים האחרונות אסורות ולא גזרינן בזה שמא יקח מן הקבוע דאפילו אם יקח הוי ס"ס שמא אינה זו ושמא אינה דרוסה ואף שכתב ר"י (הוא מ"ש המחבר סעיף ט') דבכה"ג לאו ס"ס הוא היינו לענין ליקח מן התערובת אבל לגזור אפילו היכא דפריש מרובא משום דילמא אתי ליקח מן הקבוע זו חומרא גדולה והתורה חסה כו' ועל זו יש לסמוך למעשה. וכתב עוד דאפילו לדעת המחמירים יש תקנה לדבר כו' (דבר זה כבר כתב הבה"ט משמו לעיל סו"ס נ"ז) ע"ש:

(?) ונאכל אחד מהם. עיין בספר תפארת למשה שכתב דה"ה אם פירש אחד מהם ונתבשל או נתערב עם דבר איסור בענין שאינו בטל ואסור מדאורייתא (וצל"ע באם הוא בענין שאינו בטל מדרבנן מה דינו) או שנמכר לעובד כוכבים דהא אי אתה צריך לדון עליו ע"ש וכ"כ אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סימן ק"ה באמצע התשובה דבכל מקום שא"צ לדון על החתיכה כגון שנפלה לאיסור ואין ס' לבטל וכן גבי בעלי חיים אם בהמה אחת נעשה טריפה בחייה כגון שניקב קרומו של מוח וכיוצא או שמת א' מהם תולין בה את האיסור והשאר מותר מיהו היכא דמת ע"י אדם י"ל דלא מהני להתיר השאר דהא בנפל א' לים בעינן דוקא נפלה אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד ואם מת ע"י אדם הויא כמו הפילה שוגג אכן אם אדם זה שהמית לא נודע לו מהתערובות מותר דלא שייך למקנסיה ולא מקרי שוגג אלא שנודע התערובות רק שסבר שבזה לא יותר השאר וכיוצא בזה אבל היכא שלא נודע לאדם זה אף שנודע לאדם אחר דמי ממש לנפלה מעצמה עכ"ד ע"ש היטב:

(?) או נפל מעצמו לים. [עש"ך ס"ק מ"ב ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' י"ט מ"ש בזה]:

(?) הותרו כל האחרים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ק"ה שנשאל אם נולד איסור טריפה במקולין והיה בהם חתיכה הראויה להתכבד וכמה חתיכות ידועים שהם מבהמה אחת דרך משל שהיה תלוי לשון של בהמה עם הכתף במקום א' וכן כל בהמה מונחים כל החתיכות במקום א' לבד ובא כלב ואכל לשון א' של בהמה אם יש להתיר שאר הלשונות לאכול שנים שנים או לא דא"א לומר ששאר הלשונות הם של היתר כיון דהבשר נשאר באיסור והשיב לאיסור דדוקא בנאבד חתיכה א' לגמרי תולין בה האיסור אבל אם נשאר קצת ליכא למימר שזהו האיסור להתיר האחרים אדרבא אמרינן איסורא ברובא איתא ולכן גם כל הלשונות אסורות ע"ש באריכות.

(?) [ כולם אסורים. עש"ך ס"ק נ"ב ועמ"ש אא"ז בעל פנים מאירות בחידושיו בזבחים שם וגם בתשובת חמדת שלמה סי' י"ח]:

(?) לצורך. עש"ך דדוקא בס"ס אבל באיסור דרבנן כו' ועיין בצל"ח פסחים בשיטת רבי חנניא ס"ה סי' ק"ח שכתב דלא אמרינן דשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן אפילו הוא דשיל"מ ספיקו מותר ע"ש והדברים האלה הובאו גם בספרו נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ל"ח ע"ש. ולענין ס"ס בדרבנן בדשיל"מ עיין ט"ז ס"ק י"א שדעתו להקל אך הש"ך בנה"כ כתב דאין חילוק ע"ש וכן נראה דעתו בש"ך ס"ק נ"ו דאל"כ לא מקשה מידי על הרב ע"ש ועי' בספר שער המלך פרק א' מהלכות י"ט הלכה ך' ובהגהת טעם המלך שם שהאריך בזה והביא שגם דעת המג"א והרב פר"ח כהט"ז והאריך להוכיח שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ע"ש:

(?) היה לו חזקת איסור. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת תשואת חן סי' ט"ז מה שכתב בזה: בדיני ס"ס אות טז (?) אם יש כאן ס"ס כו'. עיין בשער המלך בכללי ספיקא דרבנן כלל ח' שהביא ראיה ברורה לזה מש"ס פ"ק דפסחים בההיא דחבר שמת ותמה על הש"ך ופר"ח שהוצרכו ללמוד דין זה מדברי הסמ"ק אחר שתלמוד ערוך הוא ע"ש. כתב המשנה למלך פ"א מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' דאף דספק דרבנן לקולא היכא דאיכא ס"ס להחמיר אזלינן לחומרא כגון הא דקיי"ל דאיסור דנפל לתוך היתר מין במינו (מיהו לפמ"ש הש"ך לעיל ר"ס צ"ח דהרמב"ם אפשר סובר כרש"י וסייעתו ע"ש גם בשא"מ הדין כך אך אנן לא קיי"ל כן) ואיכא רובא דהיתר ולא ידעינן אי איכא ס' דאזלינן לקולא (ר"ל בנשפך וכדלעיל סי' צ"ח סעיף ב' וג') משום דשיעור ששים הוא רק מדרבנן ואם יש כאן חתיכה שהיא ספק אם אסורה מדרבנן ונפל חתיכה איסור לתוך חתיכה זו המסופקת וידעינן דיש בה רוב אלא לא ידעינן אם יש בה ששים דהשתא איכא ס"ס להחמיר שמא אין בו ששים ואת"ל יש ששים שמא החתיכה עצמה היא אסורה וכה"ג אזלינן לחומרא וכן כתב עוד בפ"כ מהלכות בכורות דין א' בסוף הפרק ובפ"י מהלכות מקואות דין ז' ע"ש שהאריך בזה וע' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ד שכתב דדוקא באין חזקת היתר אבל היכא שיש חזקת היתר נגד שני הספיקות לא מהני ס"ס להחמיר ואמרינן ס' דרבנן לקולא ע"ש וע' בשער המלך שם כלל ה' שהאריך בדין הנזכר והוכיח שדעת הרמב"ם והרבה מהראשונים דאפילו היכא דאיכא תרי ספיקי להחמיר אזלינן לקולא ולא נמצא חולק עליהם בפירוש רק הטור ע"ש: שם אות יט (?) אין אומרים כו'. וכיוצא בזה כתב בתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג בבישלו תרנגולת ספק טריפה בכלים ונשתהו הכלים מעל"ע דאסורים כיון דהספק בעצמו הוא איסור תורה ורק ע"י גלגול בא לדרבנן ע"ש ומשמעות דבריו אף בלא נודע הספק עד אחר מעל"ע וע' פמ"ג אות א' בד"ה הנה שכתב דיש להקל בזה בהפ"מ וכמו בס"א בגוף וס"א בתערובות ולא נודע עד שנתערב דמותר בהפ"מ ע"ש וכ"כ בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר סי' ע"ט דאם שהו הכלים מעל"ע קודם שנודע הספק יש להתיר בהפ"מ וכתב אף דאפשר דיש חילוק דדוקא בכבר נאכל או נאבד כל הבשר דס' טריפה קודם שנודע הספק דהשתא הס' הוא רק על הכלים שאב"י אבל אם עדיין יש מהבשר לפנינו כיון דאנו דנין גם על הבשר לחומרא משום ס' דאורייתא ממילא גם הכלים אסורים מ"מ כבר כתבתי בתשובה לסתור זה (כוונתו על תשובה סי' ס"ד ע"ש היטב) ועוד בנ"ד כיון דאפשר דהמחט לא ניקב לאברים פנימים עד סמוך לשחיטה ושפיר ישנו במציאות דהבשר אסור והחלב מותר שפיר יש לדון על הכלים שנתבשל בהם החלב ששהו מעל"ע להתירן מטעם ס' דרבנן עכ"ד ע"ש [וע' בס' לבושי שרד סי' י"ב מ"ש בזה ומבואר שם כמה חלוקי דיניה ע"ש]. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סי' מ"ט שנשאל בכלי חרס ישנים מעורבים שלא נשתמשו בהם יב"ח ואינו ידוע אם הם כלי בשר או חלב מה דינם. והביא דברי מהריב"ל הנ"ל וכתב דיש להתבונן בטעמא דמלתא לכאורה הטעם כיון דאנו דנין התרנגולת דמספק הוא אסור דהוי ס' דאורייתא והוי ודאי דאורייתא אף דהוא אב"י אסור וכמו בספק טריפה שנתערב והוא דבר חשוב. ואף דיש לחלק דדוקא לענין ביטול דעדיין יש מקום לדון על התרנגולת עצמה אם יתברר שזאת התרנגולת שנתערבה ויהיה ניכר האיסור ויהיה הדין דספיקו לחומרא מש"ה חל על התרנגולת שם איסור וצריכה ביטול כמו ודאי איסור משא"כ בדינא דמהריב"ל דעכשיו כשנעשה אב"י כבר חלף והלך לו האיסור דאורייתא מהבלוע כו' מ"מ מאחר דפסקינן בסי' ק"ג מהבליעה בעצמה אף דאב"י לא הותרה כיון דראויה לגר אלא דאינו אוסר לתבשיל ולהכי בעי ביטול ברוב א"כ גם כאן יש מקום לדון על ספק דאורייתא היינו על הבליעה בעצמה דאף דאינו במציאות להוציא הבלוע בפ"ע רק ע"י תערובת בתבשיל וא"כ לעולם לא יהיה כאן איסור דאורייתא מ"מ י"ל דחל על הבלוע בעצמותו שם ספק איסור דאורייתא או דצריכים לדון עלה באם יוצא הבליעה בתערובת תבשיל בדבר חריף (וצ"ל דסבירא ליה דהא דחורפא מחליא הוא דאורייתא עמש"ל סי' צ"ה ס"ק ד') וא"כ דמי ממש לביטול בדבר חשוב הנ"ל אולם מפשיטות דברי מהריב"ל משמע כיון דמקודם כשהיה ב"י דנין על ספיקא להחמיר קם דינא והוי כודאי איסור ולא מהני מה דנעשה אח"כ אב"י. ויש נ"מ בין ב' טעמים אלו שכל אחד קולא וחומרא דאם בשלו בכלי מאכל שהיה יודע בשעת הבישול אם המאכל כשר או טריפה אלא דאח"כ כשנעשה אב"י נשכח ממנו דבזה לטעם א' ספיקו לחומרא דמ"מ עתה כשדנין על הבליעה בעצמה הוא ספק מדאורייתא אבל לטעם הב' י"ל לקולא כיון דלשעתו לא היה מקום ס' בעולם ועתה כשנעשה אב"י נולד הספק כו' וכן בהיפך אם היה ספק אם בשלו בו בשר או ירק ושהה הכלי מעל"ע דבזה לטעם הב' לחומרא כיון דהיה הספק כשהיה ב"י והיו דנין להחמיר שאסור לבשל בו חלב קיימא באיסוריה כאילו הוא ודאי של בשר אבל לטעם א' יש לדון להקל דל"ש בזה לדון על הבליעה שהרי עדיין הוא היתר ודנין רק באם יתערב הבליעה בחלב וכיון דעתה אב"י ואם יתערב עם חלב לא יהיה איסור דאורייתא א"כ לית כאן מציאות איסור בדאורייתא לא על עצמות הבלוע ולא על התחברו בחלב (לפי אופן הב' שכתב לעיל דצריכים לדון על הבליעה. באם יתערב בד"ח לא זכיתי להבין הרי גם כאן משכחת לה באם היה הרבה תבלין בחלב ע"ל סי' קכ"ב ס"ג בהג"ה ולעיל סי' ק"ג בט"ז סק"ט) והוי רק ספק דרבנן ולקולא. ולפ"ז בתרתי לטיבותא כמו נ"ד בכלים שנסתפקו בהם אם בשלו בהם בשר או חלב והספק מכח השכחה והספק נולד כשאב"י וגם עדיין הבלוע היתר בזה לכל הטעמים ספיקו להקל. ושוב פקפק בזה דהוי כמו ס"ס דסתרי אהדדי (ע' בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בדיני ס"ס המחודשים אות ז') וכיון דהכלי ודאי אסורה לחד מלתא לבשר או לחלב ממילא אסור לתרווייהו והאריך בזה והעלה להתיר הכלים ע"י הגעלה ג' פעמים (עיין בלוח הטעות שם) אף שהם כ"ח מ"מ כיון דיש הרבה סניפים להקל מהני להו הגעלה ע"ש. שם אות כ' (?) וכל זה כו'. הנה הפר"ח ס"ק ט"ו השיג על הש"ך והעלה דאפילו בשיש לו עיקר מה"ת ואיתחזק איסורא אמרינן סד"ר לקולא ע"ש ועיין בשער המלך שם כלל א' שהאריך לדחות דברי הפר"ח ולקיים דברי הש"ך דגם באין לו עיקר מן התורה לא אמרינן סד"ר לקולא באיתחזק איסורא ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"ה מ"ש בזה. כתב המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות דין א' דלא אמרינן סד"ר לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו רק שיש ספק אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו אבל אם יש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו בכי הא ספיקו לחומרא ודמי לספק הניח עירוב ע"ש והביאו גם הפמ"ג בכאן ועיין בשער המלך שם שחולק על כלל זה מפני אותה שכתב הט"ז לעיל סי' ס"ט ס"ק כ"ד (הובא בבה"ט שם ס"ק ל"ג) באשה ששכחה אם מלחה כו' וגם הכנה"ג הביא דברי ט"ז הללו להלכה אלמא דלא ס"ל חילוק זה ע"ש ועיין בש"ך לקמן סי' קי"ב סק"כ שכתב בשם הש"ד ובשם ת"ח ושאר אחרונים דאם הוא מסופק אם מכשיר ישראל התנור או לא שרי דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש וכ"כ הרמ"א בסי' קי"ג סעיף י"א בהג"ה דכל ספק בישולי נכרים מותר ופי' הט"ז שיש ספק אם חתה ישראל באור או לא ע"ש מבואר ג"כ דלא כהמל"מ ואף שי"ל דשאני התם דקיל איסורייהו מ"מ כיון דתלו טעמא דהוי ספיקא דרבנן משמע דבכל ספק דרבנן הדין כן דאף שיש ספק אם נעשה דבר המתירו אזלינן לקולא ע"ש ועיין במג"א בא"ח סי' תקפ"ה סק"ג בענין אם ספק לו אם שמע תקיעה או נטל לולב כו' ע"ש משמע ג"כ דלא כהמל"מ ועיין עוד בשעה"מ שם סוף כלל ז' מ"ש עוד בזה: שם אות כא (?) אם נתערב כו'. עיין פר"ח שחולק עליו וכתב להלכה דאם נפל אחד מהם תלינן לקולא וזה ברור ע"ש ועיין בשעה"מ שם כלל ז' שכתב שדין זה במחלוקת שנוי דלדעת הטור בא"ח סי' תל"ח כפי מה שפירש המל"מ בפ"ב מהלכות חמץ דין ח' דאפי' בדרבנן לא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ודוקא אם אעיקרא דדינא הספק אם מה שנכנס לבית הוא חמץ אמרינן סד"ר לקולא אבל אם ודאי חמץ וספק אכלתה אין ספק מוציא וכו' וכן דעת התוספות פ"ק דפסחים לחד תירוצא א"כ ה"נ דכוותה כיון דאיכא ודאי איסור בתערובת אלא שיש בה ס' אם זה שנאכל או נפל לים הוא של איסור אין ספק מוציא כו' ושוב כתב די"ל דאפילו לאידך תירוצא שבתוס' דוקא באימור אכלתה דהוי ס' הקרוב לודאי וכן נמי ספק דמעושרין לפי שרוב חברים כו' אבל גבי נפל אחד מהם מודו דלא אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ע"ש: שם אות ל"ה (?) במקום שיש ס"ס כו'. ע' בתשובת נו"ב חי"ד סי' מ"ג וסי' נ"ז שכתב דאף הרשב"א דמצריך בירור היינו דוקא היכא דיכול לברר שני הספיקות ולא ישאר לנו שום ספק אבל אם אפי' אחר הבירור אכתי לא יבורר לנו רק ספק אחד והספק השני א"א לברר רק דממילא יהיה אסור מחמת ספק דאורייתא בזה אין צריך לברר ובזה נדחה ראיית הש"ך מהסמ"ג ע"ש וכ"כ הח"ד. וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז ע"ש. שוב ראיתי בביאורי מהרש"ל לסמ"ג שם שכתב ג"כ סברא הנ"ל והובא דבריו בקיצור בתשובת בית יעקב סימן פ"ד ע"ש. עוד כתב בנו"ב שם דבר חדש דאף הרשב"א לא הצריך בירור אלא היכא דאיכא חזקת איסור ובהא כ"ע מודו אבל במקום שיש חזקת היתר אף דליכא חזקת היתר ממש אלא דגם חזקת איסור ליכא כלל גם הרשב"א מתיר ולא נחלקו אלא בס"ס של טריפות הנולד בבהמה בחייה למר מקרי חזקת היתר ולמר מקרי חזקת איסור ע"ש ועיין בנ"צ שהארכתי בפלפול בדין זה. עוד העלתי שם דדוקא היכא דיכול לברר שני הצדדים דלאחר הבדיקה יתוודע בבירור אם הוא אסור בודאי או אם הוא מותר בודאי בזה צריך לברר אבל היכא דליכא לברר אלא צד אחד אם הוא איסור בוודאי אבל צד הב' אם הוא מותר בודאי א"א לברר א"צ לברר כלל דהא גם עכשיו הוא מותר מטעם ס"ס אלא דליתר שאת חייב לבדוק כדי לאכול בודאי בהיתר וכיון שלא יוברר ההיתר לגמרי א"צ לבדוק ובזה דחיתי ראיית הנו"ב לסברתו הנ"ל ע"ש. ועי' בשער המלך שם כלל ג' שהאריך מאד בענין זה והעלה דהסכמת כל הפוסקים דס"ס בדאורייתא או ספק דרבנן אף דאפשר לברורי אזלינן לקולא זולתי דעת הרשב"א בחידושיו ואף הוא עצמו ז"ל חזר בו בת"ה ובפסקיו סי' ת"א וכן ראוי להורות ע"ש. ועיין במפרשים האחרונים שכתבו עוד דברים מחודשים בעניני ס"ס. והנה מה שכתבו בענין לעשות ס"ס בידים עיין בתשובת שיבת ציון סי' מ"ה [ובת' נ"ב סי' מ"ג בד"ה ולפ"ז. בתשו' ח"ס סי' קנ"ח בד"ה והנה נביא ע"ש] ומ"ש לענין היכא דאיכא שני ס"ם דסתרי אהדדי כו' עיין בשער המלך שם סוף כלל א' וכלל ד' שכתב דה"ה ספק דרבנן לקולא לא אמרינן היכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אלא דאזלינן לחומרא בתרוייהו ע"ש ועיין פמ"ג במחודשים אות א'. ומ"ש לענין ספק בדבר שעיקר הל"מ עיין בזה בתשובת חות יאיר סי' קצ"ב בסופו ובס' באר יעקב סי' כ"ט וסי' רצ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' קמ"ו ובתשובת שיבת ציון סי' מ"ח שהאריכו הרבה בזה:

Siman 111


(?) החתיכות. עבה"ט ועיין בשער המלך פ"י מהלכות מקואות בכללי ספיקא דרבנן כלל א' וכלל ב' שהוא חולק עם הפר"ח בתרתי ועם הש"ך בחדא דמה שכתב הפר"ח דאף בשהחתיכות ניכרות בפ"ע מיקרי איתחזק איסורא בזה נראה עיקר כהש"ך דלענין ספיקא דרבנן בעינן איתחזק איסור גמור כו' וגם במה שדעת הפר"ח דאף בחזקת איסור אמרינן ספק דרבנן לקולא אין הלכה כן (וכבר כתבתי מזה בדיני ס"ס אות כ"א) אך גם על הש"ך חולק כתב דאפילו בשאין החתיכות ניכרות דאיתחזק איסורא תלינן לקולא לומר דשל היתר נפלה ודוקא באם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואח"כ נאבד א' מהם לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כיון דאיתחזק אבל בנפל אחד מהם לתוך קדרה של היתר דאיכא חזקת היתר כנגדה דהעמד קדרה בחזקת היתר תלינן לקולא ע"ש ועיין בתשובת תולדות יצחק סי' ך' מה שכתב בענין זה:

(?) תולין להקל. עיין בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' ל"ז ול"ח ול"ט שכתב דאף אם אחת מהקדרות אינו אסור אלא מספק אפ"ה תולין בו ולכן כתב במעשה שהיו עומדים ג' קדרות של היתר ונפל איסור דרבנן לאחד מב' קדרות מהם ובקדרה שלישית עדיין לא היה שום ספק ואח"ז נפל איסור דרבנן לאחד מהקדרות ונולד לנו ספק בקדרה שלישית ועל אחד מהראשונות. דהב' קדרות הראשונות ודאי אסורים כדלקמן סעיף ה' והקדרה הג' מותר דתולין אותו בב' קדרות שנאסרו כבר אך אם לא נודע הספק הראשון עד אחר שנולד השני יש להתיישב בדבר ובהפ"מ יש להקל ע"ש. עוד כתב דאם לא נודע הספק הא' מהקדרות הנ"ל עד שנודע השני אז י"ל קצת דאף הא' מהראשונים אשר אין בה ספק בטעם שניה מותרת אך לא מלאו לבו להתיר בזה ע"ש טעמו:

Siman 112


(?) חתנות. עבה"ט ועיין בספר תפארת למשה בסי' קי"ג ס"ט שכתב דפת של מומר שרי דמשום חתנות ליכא דאע"פ שחטא ישראל הוא ומותר לישא בתו ע"ש:

(?) מנחתום. עיין בשו"ת מים רבים מסי' ה' עד סימן ט"ו ותוכן דבריו שם לאסור הפת מהנחתום ההוא כיון שהנחתום עוסק ג"כ בשומן של דבר אחר אי אפשר שלא יתערב בפת הן בשעת לישה או בעריכה ואפיה ושמא נתערב כל כך עד שיש נתינת טעם ולכן אפי' כשהנחתום אומר שנזהר יפה אסור ע"ש ועיין עוד בתשובת דברי יוסף סי' כ"ח ותשובת שמש צדקה תיו"ד סימן מ"ז מענין זה:

(?) ואסור לזבוני כו'. דין זה למד המרדכי בפ"ב דע"ז מהא דפרק כ"ש גבי ארבא דטבעה בחישתא ותימה דאיך למד משם לכאן די"ל דשאני התם דהוא איסור תורה משא"כ הכא באיסור שלקות דרבנן דלמא בדרבנן לא חיישינן לספק זה שמא ימכרם לישראל ויותר הו"ל להמרדכי להביא ראיה לזה מהא דמס' עבודת כוכבי' דף ס"ה בחיטין שנפל עליהם יין נסך לפי מה שכתב המרדכי גופיה בפרק כ"ש סוס"י תקכ"ה דהך עובדא מיירי בי"נ דרבנן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' ע' ובחלק יו"ד סוס"י קפ"ו ועיין בש"ך לעיל סי' נ"ז ס"ק נ"א:

(?) שאינו נזהר. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת גאוני בתראי סי' י"ח ועיין בתשובת ב"ח החדשות סי' כ"ז:

(?) בטל ברוב. [ועיין בתשובת ח"ס סי' ק' מ"ש בזה עיין פמ"ג לאו"ח בהנהגת הונאת או"ה סדר שלישי אות ל"ז שכתב מסתברא דפת עובד כוכבים ובשולי עובד כוכבים וחמאה שלהם שנתערב לפחות מרוב ונאסר ואח"כ נפל לתבשיל אחר אין אומרים בו חנ"נ (להצריך רוב נגד כל מה שנאסר בתחלה) אע"ג דבשאר איסורי דרבנן אומרים חנ"נ ואף איסור דבוק כדמוכח בסי' ע"ב בלב ושאר דוכתי משום לתא דבב"ח באלו שהקילו דא"צ ששים לא מיחלף בבשר בחלב ע"ש]:

(?) ד' מילין ימתין. בספר חכמת אדם כלל ס"ה כתב דעכ"פ לדעה זו שיעור מיל צריך לילך אפי' אינו הולך לשם דקי"ל לגבל ולתפלה לאחריו עד מיל וע' בתשובת ב"י סי' ל"ה דאין חילוק בין רוכב על סוס או הולך ברגליו וכן אם הדרך רע אלא בזה יש חילוק אם הוא הולך לבדו או אם הולך עם בניו ובני ביתו ע"ש:

Siman 113


(?) שהוא חי. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל שכתב דעיקר הגזירה היתה משום חתנות כו' וע' בס' תפארת למשה שכתב דלפי טעם זה שרי בישול של מומר דמשום חתנות ליכא (עיין לעיל ר"ס קי"ב מ"ש שם) אלא שהיה עוד טעם מבואר בב"י דשמא יאכילנו דברים אסורים ולפ"ז גם בישול של מומר אסור דהוי ככופר לכל התורה כולה ושמא יאכילנו דברים האסורים ע"ש ולפ"ז ה"ס מומר לחלל שבת בפרהסיא או לכל התורה כולה חוץ משתים אלו דדינו כעובד כוכבים כדלעיל סי' ב' ס"ה ולקמן הי' קי"ט גם כן בישולו אסור:

(?) חיתוי בגחלים מהני. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ג':

(?) בכ"ע. עבה"ט ועיין בספר תפארת למשה שכתב דמ"מ אם בישל עובד כוכבים כמאב"ד ולקחו מהאש וחזר בין אותו עובד כוכבים בין עובד כוכבים אחר וגמרו אסור ול"ד לדגים קטנים שמלחן עובד כוכבים וחזר וצלאן לקמן סעיף י"ב דאמליחה לא גזרו אבל הכא תחלתו וסופו ביד עובד כוכבים מהלי בב"א או שלקחו בנתיים מיהו אם לקחו ישראל מהאש והחזירו עובד כוכבים צ"ע עכ"ד ע"ש:

(?) וכן נוהגין. ובשל"ה ד' ע"ו כתב דיש להחמיר כמהרש"ל דלא מהני אחר בישול מאב"ד ע"ש:

(?) הדחק. עבה"ט ועיין בתשובת מים רבים מסי' ט"ו עד סי' ך' ע"ש להתיר הערמונים והתורמסים ע"ש היטב:

(?) לבריא. עבה"ט ועיין באשל אברהם מ"ש לענין הכלים. ובספר חכמת אדם כלל ס"ו דין י"ב כתב דיש להתיר הכלים אחר מעל"ע אפילו בלא הגעלה ע"ש ועיין בחיי אדם כלל ס"ט דין ט"ז:

Siman 114


(?) מכירתו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש דמי שהיה מיקל בשכר ה"ה דמותר לשתות קאוו"י כו'. והוא מדברי הפר"ח סק"ו ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ב שחלק עליו דאף בשכר לא היה עיקר הטעם משום דהתבואה בטילה אלא עיקר הטעם היה דשכר שלהם לא היה עולה על שולחן מלכים או כמ"ש הב"ח דלא שייך בי' חתנות כולי האי דלא מזמני עלייהו וליכא קריבא דעתא כולי האי אבל בקאוו"י עינינו רואות שעולה על שלחן מלכים ומזמני עלייהו לכן ראוי לבעל נפש שלא לשתות קאוו"י או טיי"א מעובד כוכבים ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ב וקמ"ג מזה ועמש"ל סי' קכ"ב סק"ד בשם נו"ב:

(?) ס' לבטלו. עבה"ט ועיין בא"ח סי' ר"ד במג"א ס"ק ט"ז שכתב דדוקא מים שמפסידין ופוגמין היין אבל שאר משקים אפשר שאין פוגמין ומ"מ מסיק שם דביינות של ישראל ודאי בטיל בששים ע"ש ועיין בספר באר יעקב מ"ש בזה:

(?) שרגילים. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ז שמורה אחד הזהיר את העם שלא לאכול פולין לחים הנלקחים מן העובד כוכבים לפי שהוגד לו שמכבסין אותם בבורית כדי לצחצחן וכתב הוא ז"ל דהוא חומרא בלא טעם דבורית נותן טעם לפגם ולא קעבדי אלא לחזותא דפולין שיהיו נראים לבנים וצחים וחזותא כי הא ודאי לאו מלתא וכ"ש בזה שאין אנו יודעים האמת אם כן הוא וכי נמי עבדי ליה ודאי פורתא בעלמא עבדי ולא משהו ליה בגווה אלא לעבורי זוהמא ע"ש:

(?) קפידא. עיין במג"א סי' ך' סק"א:

(?) אין במשקה ס'. אבל אי איכא ס' שרי אע"ג דדבר המעמיד אוסר בכל שהוא כדלעיל סי' פ"ז סעיף י"א מ"מ י"ל דשמרים לא נקרא מעמיד ולא דמי לגבינה דהתם ניכר האיסור בעין שהחלב נקפא מחמתן משא"כ הכא שאין האיסור ניכר כלל שהרי השמרים אין עושים רק שהשכר תוסס מחמתן ואין חילוק בין קודם תסיסה לאחר תסיסה כ"א לענין הטעם אבל לענין מראה כמראהו אז כן עתה. כ"ר בשו"ת פ"י כת"י הביאו בש"ת באו"ח סימן תמ"ח ס"ק י"א. ומטעם זה התיר בשמרים שעה"פ שנתנום לתוך חבית של שכר ויש ששים ע"ש עוד בזה:

(?) כיוצא בזה באיסורי דרבנן. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ל"ד בקדרות חרס שדרכם כאשר בא בהם סדק נותנים לאומן לתקן ולטוח במקום הסדק שלא יפלוט וכעת נודע שאומן א' עושה טיחה זו בגבינה חריפא וכתב דיש להתיר מן הסתם כיון שנודע ג"כ שיש בעלי מלאכות שעושים בסיד לחוד בלא גבינה וכמ"ש הרמ"א כאן. דבזה נמי ליכא איסור דאורייתא דקדרה דרכה להשתמש בשפע (עיין בתשובת פרי תבואה סימן כ"ג) וגבינה זו שבמקום הסדק דבר מועט היא ולדעת הרשב"א והמחבר לעיל ס"ס צ"ט מותר ואף לדעת החולקים ליכא רק איסור דרבנן ולכן סמכינן לקולא וגם לא ישתמשו בהם עד אחר מעל"ע דיש לצרף ג"כ היש מתירין שבסי' ק"ג ס"ה ע"ש:

(?) מהכרכום. עבה"ט סק"כ ועיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' כ"א ובתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ס"ג מ"ש בענין זה ובענין נעגעלי"ך:

Siman 115


(?) שחלבו. עבה"ט של מהרי"ט בשם נ"ש בפרה שחולבת שיצא דם כו' וכן בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ח מחמיר בזה והבאתיו לעיל סימן פ"א סק"ו ועמ"ש שם:

(?) [ואפילו ישראל קטן כו' מרתת לפניהם. עיין בס' חכ"א כלל ה"ז דין ד' שכתב דנ"ל אפי' אין העובד כוכבים יודע שאסור לישראל ול"ש מרתת מ"מ נאמן דאין בו חשש אלא מדרבנן שמא יחליף ובדרבנן קטן נאמן ואמרו בשם הגאון מה' יאסקי ז"ל שלא סמך על קטן וצ"ע עכ"ל ולענ"ד דזה תליא באם חלב נאסר במנין שיתבאר בס"ק שאח"ז]:

(?) דאסור. כו'. עיין בשו"ת חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ מטור הראשון סימן ל"ב [ועיין בתשובת ח"ס סימן ק"ז שהאריך להביא ראיות דחלב נאפר במנין כיין נסך וכו' ומש"ה גם במקומות דאין שום חשש חלב טמא כל שאין ישראל רואהו אסור ודלא כהרדב"ז ופר"ח. ואף אם לו יהא הלכה כהרדב"ז כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דעה דמחמיר ואסור על בני אשכנז מדינא ואין לו התרה וקרוב בעיני לנדר דאורייתא והיינו אם הלכה כרדב"ז להקל אך אם עיקר הדין לאסור איננו נדר אלא העובר הוא עבריין באיסור דרבנן נמצא חומרו קולו (ע"ל סי' רי"ד) וע"ש עוד אודות עיר אחת שנוהגים שמה שנזהרים אפילו מחלב שחלבו ואין ישראל רואהו מ"מ פשוט להם להיתר גמור לאכול פת שנילוש עם חלב הנ"ל ולוקחים מנחתום להדיא. וכתב דצריך עיון גדול מאין נתפשט ההיתר הלא תערובתה אוסר אפילו הכלים. ואפשר כשם שכתב הכ"מ בדעת הרמב"ם שלא גזרו אלא אחלב בעין ולא על החמאה שכבר נשתנה כן י"ל כשנילושה עם קמח ונעשה מצירופם עיסה ונאפית פנים חדשות באו לכאן וה"ל כנשתנה ויש לזה פנים במסכת כריתות דף ה' כו' אך חלילה לסמוך ע"ז ע"ש]:

(?) גבינות. עיין בתשובת מקום שמואל סימן ע"ד שכתב בגבינות הבאים מכרכי הים צבוע בשומן דג טמא שקורין וואלפי"ש דכשרים מטעם שהשומן נ"ט לפגם עיין שם:

(?) העובדי כוכבים. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' תקנ"ב לענין גבינה וחלב של שומרונים ע"ש:

(?) וכן המנהג. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן ל"ז שהכריע כדברי הרמ"א ולא כהש"ך וט"ז ופר"ח וכן הורה המנ"י והפרי תואר וכתב שכן פשט המנהג. ואם הקיבה של ישראל אף שהעובד כוכבים נותנה לתוך החלב מותר לכ"ע אף לכתחלה ע"ש ועיין בספר תפארת למשה שכתב ג"כ דכל ראיות הש"ך אין מוכרחים וכל הטעם שבש"ס באיסור גבינות עובדי כוכבים לא שייכי באם ישראל רואה וכ"מ מכל הפוסקים ע"ש:

(?) [אין מוחין. עיין בתשובת ח"ס סי' ע"ט שנשאל באשה שלקחה חמאה מעובד כוכבים במקום שנוהגין היתר ושוב נודע שזו החמאה נעשית משיורי הגבינה הנשאר ביורה אחר שהוציאו הגבינה הראשונה והשניה שנקרא צווארי"ך ושוב נעשה חמאה משיורים ההמה אי אית ביה משום איסור גבינה והשיב דאם הועמדו הגבינות בעור קיבה ודאי דגם שיורי הגבינות שנעשה ממנה חמאה אסור אך אם לא הועמדו בעור קיבה נהי דהגבינות אסורים משום דבר שנאסר במנין מ"מ חמאה לא נאסר במנין. ובמקום שנהגו היתר בחמאה גם זו מותרת ועם כי אין נראה להתיר לכתחלה להמון עם לקנות חמאה כזו מ"מ בדיעבד אין לאסור התערובות והכלים ע"ש ועבה"ט לעיל סק"י]:

(?) שאין המנהג. עפר"ח שהשיג על המחבר ודעתו דמותר אף ביש מנהג וכ"כ בס' חכמת אדם בשמו ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ו שדחה דבריו (ועיין ביאור הגר"א ז"ל) וכתב עוד שרב אחד התיר חמאה של עובדי כוכבים במקום שנהגו איסור ע"י הדחה ג"פ וטעמו עפמ"ש הב"י הובא בט"ז סקי"ד מי שעבר והעמיד חלב כו' דלאחר ג"פ כבר כלה חלב של עובד כוכבים ע"כ וכתב דטעמא דמסתבר הוא ואעפ"כ כיון שלא מצאנו סברא זו קשה להתיר. וע"ש עוד ובסי' ס"ה לענין אם רוצים להתיר המנהג שנהגו איסור בחמאה של עובד כוכבים אם יש להם התרה:

(?) להביאה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ס"ד באחד שהיה דירתו במקום שנהגו היתר בחמאה של עובדי כוכבים ואח"ז קבע דירתו במקום שנהגו איסור והביא עמו חמאה ממקומו הראשון והורה מורה א' שמותר לו לאכול החמאה ההיא והביא ראיה מגמרא בחולין י"ז איברי בשר נחירה כו' והוא ז"ל חלק עליו מכמה טעמי. חדא דאיכא ס"ס להחמיר שמא הלכה כרש"י. ואת"ל כהרא"ש הא גם להרא"ש איבעיא דלא איפשטא היא ועוד דלא אמרינן כן אלא במידי שנאסר מכח זמן דומיא דאיברי בשר נחירה ע"ש מלתא בטעמא ולע"ד תמה אני מדוע לא הזכיר דברי הרמ"א בכאן שכתב אבל אסור להביאה עמו דמשמע דאף בכה"ג שהביאה עמו והוא אוכל והולך ונתותר בידו אסור אם אין בה היכר ולדעת מהרי"ל אפילו יש בה היכר ומצאתי בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' ל"ט שהרגיש בזה וכתב לחלק דנדון הרמ"א כיון דעיקר דירתו קבוע במקום שנהגו איסור פשיטא דלא מהני מה שהיה מותר בה דרך ארעי בהיותו במקום שנוהגין היתר אבל נדון שנשאל בנו"ב מיירי שהיה דר במקום היתר כו' וכתב עוד דעכ"פ הך דינא דהגאון ז"ל צ"ע דמה ענין זה להאי דהרא"ש בהנודר דשם אנו דורשין משמעות לשון הנדר משא"כ בזה דעדינא בלא"ה שרי דהא רשאי לאכול במקום היתר אף שהוא ממקום איסור ודעתו לחזור. אך במקום שנוהגין איסור הוא אסור משום חשדא ומשום מ"ע וא"כ מה יושיענו שכבר אכל ממנו ואי מיירי במקום דליכא חשדא ומ"ע כגון שרוב חמאה המובא שם הוא ממקום היתר א"כ אף אם האיבעיא בחולין הוא לחומרא אין מקום להחמיר בזה ע"ש:

Siman 116


(?) ועכשיו שאין נחשים. עיין בשל"ה דף ע"ט ע"ב שכתב דמ"מ שומר נפשו ירחק מזה. והא ראיה שהרי הטור כתבן לכל הדינים אחד מהם לא נותר ע"ש עוד. ובהנהגת החסיד הגר"א ז"ל כתוב ג"כ שהיה נזהר מאד בדבר זה ע"ש טעמו ע"כ הרוצה ליזהר יעיין כל הדינים בטור:

(?) בשר ודג. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ד שנשאל על שומן אווז שנתערב תוך תבשיל של דגים אם יש חשש סכנה בדבר או לא דאולי אין סכנה רק בבשר בהמה משא"כ עופות שנבראו מהרקק וברגליהם יש להם קשקשת כדגים והשיב דאין חילוק והכי מוכח מדברי הפוסקים דלעיל סי' ט' הובא בבה"ט שם סק"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' פ"ז ס"ט:

(?) בדיעבד. עבה"ט לענין דבר שהוא סכנה אי בטיל בס' ועיין בתשובת חוות יאיר סי' ס"ד שפסק להקל דבטל וכן כתב בתשובת שבות יעקב ח"ב סוס"י ק"ד ושאין להחמיר כלל ע"ש וכ"כ בתשובת חוט השני סי' ס"ז דדוקא ארס נחש אינו בטל כמ"ש הטור דחוששין לגילוי אפילו במ' סאה מים אבל דבר שאינו ארס אע"פ דהוא סכנה בטל בס' ע"ש. ומה שהביא הט"ז ראיה ממהרי"ל דפ"א נפלה שלחופית מדג לקדרת בשר ואסר מהרי"ל את הכל משום סכנה ע"ש כבר השיגו עליו בעל ש"ך בנה"כ ובתשובת חוט השני שם די"ל דלא היה ששים לכך אסר את הכל ע"ש. ולפע"ד נראה דמ"מ הוכיח הט"ז שפיר דאי תימא דבאיכא ששים שרי ולהכי אשר מהרי"ל משום דלא היה ס' יקשה למה לא צוה שיוסיפו עד ס' כדי שתתבטל הטעם של דג דאף דבאיסורים אסור להוסיף משום מבטל איסור לכתחלה כדאיתא בסי' צ"ט סעיף ו' מ"מ הכא בודא לא שייך מבטל איסור שהרי אין זה איסור רק כ"ז שמרגישין הטעם של דג בקדרת בשר יש בו סכנה וכשיוסיפו ולא יהא עוד טעם דג מורגש בקדרת בשר לא יהיה עוד סכנה (ועיין פ"ח דתרומות משנה ד' וה' ודו"ק ויש ליישב) [ועיין במג"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ו ובתשובת בנין עולם חא"ח סי' כ"ז] גם אפשר לסוחטו לא שייך אלא אם נבלע בחתיכה ולא בדבר לח. א"ו דאף באיכא ששים אסור ומ"מ לדינא העיקר כהתשובות הנ"ל דבטל [גם בתשובת ח"ס סי' ק"א כתב שכן עיקר ושם נשאל אודות מרק של דגים שהוריקו אותו לתוך כלי שומן ולאחר שנצטנן הסירו השומן שנקרש מה דין המרק והדגים והשיב הנה באיסורים כה"ג בעינן לשער בס' כנגד כולו ולא מהני מה שהסירו האיסור שנקרש עש"ך סימן צ"ח ס"ק ט"ז וא"כ לכאורה מכש"כ הכא בסכנתא דלענין ספיקא חמירא סכנתא מאיסורא לכ"ע. איברא מאחר דחזינן להרמב"ם דרב גובריה ברפואות וטבעיות שהשמיט הא דביניתא דאטוי בהדי בישרא מסתמא לפי עוצם חכמתו ידע והבין שנשתנו הטבעים בענין זה ונהי שלא נסמוך ע"ז לעשות מעשה לאכלם זע"ז דאפשר דה"ל כמו דבר הנאסר במנין מ"מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא דהשתא מיהת ליכא סכנתא. ואפשר שגם בזמנם לא היה הסכנה אלא במין ביניתא ולא במינים המצויים בינינו כלל וליכא אלא איסור קל דרבנן דנהי דדבר שבמנין דאורייתא היא היינו הנאסר משום סייג וגדר איסור אבל בכה"ג קילא טובא. ואפילו באיסור דאורייתא ס"ל להראב"ד דסגי לשער באומד יפה כו' ועוד דאפשר דע"י עירוי דאינו אלא מבליע ומפליט לא גזרו בזה אפילו בזמניהם והרי אנו נוהגים להקל לאכול בשר בכלי דגים ב"י אפילו באותה הסעודה ע"י הדחה בעלמא אלמא קים לן דליכא סכנתא בבלבול טעמי בעלמא. ומ"מ על השומן שנקרש יש לעיין בו קצת אולי אם ישבר חתיכת שומן קרוש ההוא ימצא קצת ממי המרק ביני אטפי ואז יש לאסור בודאי אבל אם א"א לעמוד עליו נראה דאין להחמיר כ"כ עכ"ד ע"ש]. ועיין בספר תפארת למשה שכתב בשם זקינו הגאון מהר"ר יעקב ז"ל דבנפל דג לקדרה עם בשר או איפכא היה אוסר הכלי בלא הגעלה דאף דמבשלים דגים בכלי בשר או איפכא היינו שאין כח בנ"ט היוצא מקדרה לעשות ארס אבל כשנתבשל בקדרה בשר ודגים ביחד הרי נתבשל ארס בתוכו ונבלע א"ס בהקדרה ואסור ע"ש. [ועיין בספר חכ"א שכתב דאם נפל שממית שקורין שפי"ן לתוך אוכל או משקה כ' הבית ל"י דאינו מועיל ס' דהטעם משום ארס ועיין במג"א סי' שט"ז ס"ק כ"ג שכתב שאחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל אפשר יש לסמוך ולהתיר עכ"פ בס' וגם מצאתי בספר הברית דאין להם ארס כלל ע"ש]:

(?) ולא יתן. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ה שנשאל אם נתן אוכלין ומשקים תחת המטה אי אסורין בדיעבד והעלה דאין בזה רק אזהרה לכתחלה אבל בדיעבד אין כאן חשש איסור והוכיח כן מסוגיית הש"ס ע"ש ועיין בס"ק שאח"ז:

(?) תבשיל ולא משקים. בספר בינת אדם כלל ס' ס"ג כתב בשם הגר"א ז"ל דה"ה אוכלין חיין כמו צנון ועם עשה כן יזרקם במקום שלא ימצא אותם אדם והוא ז"ל כתב ע"ז דהאידנא כיון דדשים בה רבים כו' ע"ש עוד והנה מ"ש דה"ה אוכלין חיין באמת הכי משמע בגמרא דב"ב דף נ"ח דאיתא התם מטה של ת"ח כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלים כו' עי' בפירש"י שם. ומ"ש ואם עשה כן כו' עמ"ש בס"ק שלפ"ז בשם שבו"י:

(?) לידי סכנה. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל מ"ש חז"ל אסרו שלא לקצץ אילן מאכל כו' [ובבה"ט זה לקמן סק"ח] ועיין בתשובת בשמים ראש סימן של"ד שכתב דבצריך למקומו נראה דמותר כי הרמב"ם אמר דעיקר איסורו דוקא דרך השחתה ואפשר דאם צריך למקומו לא מקרי דרך השחתה ואין להחמיר ע"י עובד כוכבים כלל עכ"ד ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ע"ו מ"ש בזה. [ובסוף דבריו כתב דפשוט שאם עוקר אילן עם שרשיו ועם קרקע יניקתו שיכול לחיות ממנו ונוטעו במקום אחר אין כאן שום איסור דפשיטא דאין זו קציצה ולא נאסרה כלל בשום אופן שהרי היא כנטועה במקומה וכדקי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה כ"ש הכא ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סי' ק"ב שכתב עליו אני לא אעבד עובדא כוותיה לקולא דשלא לצורך כלל לא הייתי מתיר אפילו למעקריה ולשתלינהו במקום אחר אך לחומרא כגון לצורך מקומו מ"מ היכי דסגי ואפשר בעקירה עם השורש לנוטעה במקום אחר אסור לקוץ דכן משמע מדקדוק לשון הש"ס בב"ק ע"ש]. ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"א שכתב דאם האילן מזיק לגפנים רשאי לעוקרו ע"ש [ובתשובת ח"ס שם האריך בענין לקוץ אילן מאכל ומסיק כל דלא ברי שיהיה ריוח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למיקציה וסכנה איכא אפילו בספיקא אך אי איכא רווחא אפילו רק בצריך למקום לבנות בתים בזמנינו ובמדינתנו בודאי עדיפא מדיקלא שרי אך אם אפשר למיעקר עם שרשייהו וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו ויכול לנוטעם במקום אחר אסור לקוצצם ע"ש] ומ"ש הבה"ט עוד לא ירחץ כו' עיין בש"ת באו"ח סי' ד' סק"ז שכתב שכן משמע בסדה"י אך במדינתנו לא קפדי אגילוי כלל אפילו להדחת פיו וכ"ש לנטילת ידים ע"ש. ועיין בתשובת אדני פז סי' כ"ה וסי' ל"ד שכתב דיכול לקרות שני בנים בשם אחד בין מת אחד או שניהם חיים ושם בהשמטות כתב דמ"מ יש לחוש משום עין הרע ובאם מת אחד אין לקרות לשני בשם זה משום ריע מזלא ע"ש. ונראה פשוט דגם באיש נכרי שאינו אחיו שייך ריע מזלא ואפשר דמזה הטעם שם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו משום ריע מזלא. מיהו ביומא דף ל"ח לא משמע קצת הכי ע"ש. ועיין בצוואת רי"ח כמה דברים שיש ליזהר משום סכנה. ומ"ש שם לא ישא אשה ששמה כשם אמו או שמו כשם חמיו עיין בתשובת חכמת אדם כלל קכ"ג דין י"ג שכתב דהוא דוקא כשהם משולשים כגון אדם ששמו ראובן וחתנו שמו ראובן ואם יקח עוד חתן זה חתן ששמו ראובן אזי לא יצליח וכן אשה ששמה רבקה כו' וכ"כ להדיא בס"ח סי' תע"ז והעולם טועים בזה עכ"ד וע' בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ע"ט שכתב דכל צוואתו לא היה אלא לזרעו אחריו ולא לשאר אנשים ואף לזרעו אין חשש אלא בשם העצם הניתן בשעת לידה או בשעת מילה אבל לא בשם שנשתנה בשעת חליו וע"ש עוד שהתרעם על רוב העולם שלתת בתם לע"ה אינם חוששים (עמ"ש לקמן סי' רי"ז ס"ק ע"ו בשם חו"י) והוא נגד דברי חז"ל ולצוואת רי"ח חוששין [ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סי' ב' סק"ז ובסי' נ' ס"ק י"ד]:

(?) התקופה. עיין בתשובת צמח צדק סי' י"ד איך מחשבין את התקופה ע"ש:

(?) לברוח מן העיר. עיין בתשובת הרשב"ש סי' קצ"ה שהקשה מה תועיל הניסה בימי דבר ר"ל ממקום למקום אם נכתב בר"ה למיתה מה מועיל הניסה ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה. ומתרץ ע"ז באריכות:

(?) שכל אלו בכלל. עט"ז סק"ו מה שתמה על מהרש"ל ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סי' ג' מ"ש בזה:

(?) מחמירים. בגליון יו"ד של אא"ז הרב ז"ל מ"כ וכן אם נפל איסור בכלי שני או בכ"ר ויש ס' ומכל כה"ג ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא עכ"ל או"ה סוף כלל נ"ז. וצ"ל דאף שכתב הרמ"א ולא נמצא הדין בפי' כו' לא יאכל ממנה. א"כ משמע דהא בכ"ש או ביש ס' דנמצא בפירוש אין להחמיר. היינו שאין החיוב על בעל נפש להחמיר. אבל מ"מ אם רוצה להחמיר גם בזה מצוה היא ועיין בש"ך לעיל סימן י"ז סק"ח ועמ"ש בסימן י"ח סק"ט. שוב ראיתי בסולת למנחה כלל ע"ו דין ח' שכתב בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו ודלא כמ"ש או"ה סוף כלל נ"ז עכ"ד ע"ש:

Siman 117


(?) כל דבר שאסור. ע' בס' פרי תואר שמתיר את הדם לסחור בו כיון דאיתקש למים ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ב שהסכים עמו ע"ש. [וכ"כ בתשובת ח"ס סימן ק"ו והוסיף עוד דה"ה אבר מ"ה דאיתקש לדם ובזה אזדא קושיית התוי"ט פ"ז דשביעית ע"ש. ושם בסי' ק"ח כתב ג"כ הכי ליישב קושיית התוי"ט בשינוי לשון וז"ל שם דדם ואמ"ה על כרחך מה"ת מותרים בסחורה ואם אסורים היינו מדרבנן ע"ש אך שם עיקר דבריו בישוב הקושיא. ולזה די אם רק מה"ת מותרים אבל לעיקר הדין י"ל שלא חזר בו ממ"ש בסי' ק"ו הנ"ל דמותרים לגמרי]:

(?) מן התורה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י דלכתחלה אסור לקנות פירות מתולעים למוכרן לעובד כוכבים והפר"ח בק"א חולק עליו ועי' פמ"ג לעיל סי' פ"ד מ"ש בזה:

(?) אסור לעשות. עט"ז מ"ש דדבר שהתירה התורה בהדיא א"א לומר שחכמים יאסרוהו וע' בתשובת חות יאיר סי' קמ"ב שהשיג עליו ועיין בשו"ת דברי יוסף סי' מ"ח ע"ש על דבריו ועמ"ש אא"ז בספרו פנים מאירות בזבחים ד' ע"ד בד"ה רב דאמר שהשיג ג"כ על האי כללא דהט"ז ע"ש גם לע"ד קשה על כלל זה מתוס' דחולין דף י"ב ד"ה פסח וקדשים ע"ש. [וע' בתשובת ח"ס סו"ס ע"ג ובסי' ק"ו וק"ט מ"ש בזה]:

(?) [בו סחורה. עבה"ט בשם ט"ז עד דלא כב"ח שאוסר כו' ובש"ך סק"ח משמע דמסכים כדעת הב"ח דלישראל אחר אסור לקנות ממנו כדי להרויח וכן הוא דעת הפר"ח סק"ח אמנם לקנות כדי להאכיל לפועליו בלא"ה שרי לדעת הש"ך סק"ג דאין זה כעין סחורה וכ"ד הפר"ח סק"ב זולת בקונה דברים טמאים לגדלן בבית להאכילם ע"ש גם בתשו' ח"ס סי' ק"ח דחה דברי ט"ז הנ"ל ואע"ג דודאי כשם שהוא עצמו מותר למוכרו הה"נ שלוחו כמותו אבל שיקנה זה באופן שנסתלקו בעלים הראשונים לגמרי ונכנס הוא תחתיהם זה אסור ע"ש. ומ"ש שם שנעלם מהט"ז תוספות בסוכה ל"ט לא הבנתי הלא הט"ז בעצמו מביא דברי התוספות בס"ק זה וגם בס"ק הקודם]:

(?) ואפילו לקנותו. עש"ך ועיין בספר אורח מישור ובתשובת בית יעקב סי' מ"ב ובתשובת מקום שמואל סי' ע"ז:

(?) חוץ מן החלב. עבה"ט ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסא פ"ז דשביעית שנשאל אם יש למחות ביד הקונים ארנבים מתים את עורם ואת בשרם וחוזרים ומוכרים לפעמים הבשר לבד והרי הפר"ח אוסר בכה"ג והשיב כ"ד שאינו מפורש בתורה אמרינן הנח מוטב כו' וה"נ קרוב הדבר שלא ישמעו דהצייד לא ירצה למכור העור בלי הבשר ויש בהם ג"כ חיי נפש כדאי הט"ז לסמוך עליו דמתיר בנחירת התיישים אף דרבים חולקים עליו מיהו אם נזדמן לקנות כ"כ בזול עד שבעד העור לבד יקבל יותר ממה שנתן אז גם הרוצה לצאת י"ש מותר לקנות ולמכור אח"כ הבשר לבד כיון דמרויח בעור לבד וא"צ לכוין גם להאיסור הו"ל האיסור כנזדמן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ס"ב שנשאל ג"כ על ענין הנ"ל והאריך לבאר דעיקר איסור סחורה בדברים אסורים הוא מדרבנן ומעתה יש לנטות להקל כיון דעיקר כוונת הסוחרים הוא בשביל העור לבד יש לדמות זה לנזדמנו טמאים וטהורים (מזה מוכח דס"ל כדעת הפר"ח שהביא הבה"ט סק"ד ולא כש"ך) ובפרט שאינו מוכר הבשר לבד אחר הפשטן אלא מוכרים אותו קודם הפשט איכא היכרא אך לפי שהוא דבר חדש אין רצוני להחליט ההיתר ועכ"פ יש להעלים עין מהם והנח להם כו' וע"ש בסי' ס"ג שכתב דאם יכולים למכור להקונה ג"כ הבשר עם העור ואף שיתנה עם הקונה שאם ירצה לחזור ולמכור לו העור לבד מחויב הוא לחזור ולקנותו באיזה סך שיתנה מ"מ מאחר שבתחלה מכר לו הכל ביחד וגם הברירה ביד הקונה להחזיק ג"כ העור הערמה זו נ"ל להתיר בדבר זה שיש בלא"ה כמה צדדי היתר ועיקר האיסור הוא רק מדרבנן ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סי' ק"ד ק"ה ק"ו שכ' שכמעט כל הראשונים והאחרונים מסכימים שאיסור סחורה בדברים אסורים הוא איסור דאורייתא והביא שם דברי תשובת חו"י סי' קמ"ב שמחלק דדוקא באיסורים שלא היה להם שעת הכושר כמו שרצים. ומשמע שמסכים עמו. אך בסי' ק"ח שם כתב דלולא דבריו היה אומר בהיפוך דגלי רחמנא בשרצים דבדילי מיניה ק"ו לדברים שאין נפשו של אדם קצה בהם (גם בסי' ק"ה בהשגתו על ת' נ"ש שהתיר ע"י שליח עובד כוכבים משמע ג"כ דאינו מסכים עם החו"י בזה ע"ש) וע"ש עוד שכתב דאף דקרא לא אסר סחורה אלא במידי דקיימי לאכילה אין לנו להורות קולא ולומר דטעמא דילמא אתי למיכל מיניה ונתיר היכא דלא אתי למיכל מיניה דאין לנו למדרש טעמא דקרא וכן נוטה דעת הרמ"ע בתשובה סי' ל' דאוסר לישראל השוכר שדה מישמעאל ומסרה לאריס ישמעאל ומגדל עליו דברים טמאים לטובת המשכיר אע"ג שאינו בביתו וברשותו ולא אתי למיכל מיניה ע"ש ומ"מ נ"ל נפקותא בטעמא דקרא להחמיר שלא יעשה הישראל שלוחו של עובד כוכבים להרויח בסחורת דברים אסורים לטובת העובד כוכבים דמ"מ אסור משום דילמא אתי למיכל מיניה: ושם נשאל אודות עיר אחת בארץ אזיא שיש מו"מ גדול בין הישמעאלים בדגים טמאים הבאים מאיטליא מלוחים בחביות ויש לישראל אחד באותה עיר שותפות עם ישמעאל אחד במדינת מצרים והוא כתב שיש להרויח הרבה בזאת שמה וישלחם לו והישראל בכאן אינו עושה רק שהולך לישמעאל המוכר שיש לו הרבה מחביות דגים הנ"ל ואומר לו שימסור להספינה כו"כ סכום חביות דגים ואח"כ משלם לו אבל הישראל אינו מקבלם לביתו כלל כ"א מבית אוצר הישמעאל מוסרים אותם אל הספינה והולך למצרים לשותפו הישמעאל והוא מוכרם בריות אם יש חשש איסור בזה. והאריך לבאר דאם יקנה היהודי הדגים על שמו באופן שיהיה נקנה לו אין שום היתר אפילו לא נגע בהם ולא יראה אותם כלל וכנדון הרמ"ע סי' ל' הנ"ל אך מאחר דאיכא הפסד ריוח הרבה יש להמציא היתר ולומר דהיהודי לא קנה כלל הדגים מאחר דליכא משיכה לרוב הפוסקים (ע"ל סי' ש"כ) ישראל מא"י לא קנה בכסף ואף את"ל קנה בכסף היינו אם היה מראה לו חביות אלו דוקא ואין רשות למוכר להחליפם באחרים וכמ"ש התוס' ב"מ ד' ס"ד נמצא בנ"ד ע"י נתינת המעות לא קנס הישראל ובפרט לפי המבואר בלשון השאלה דאפילו נתינת מעות אין כאן עד לאחר זמן ומה טוב שלא יהיה בדעת הישראל כלל להיות לו שום קנין בעצמות הדגים אלא שלוחו של הסוחר שבמצרים וגם יודיע כן להמוכר ואע"ג שלבסוף נוטל חלקו מהריוח אין בכך כלום דשכר שליחותו הוא נוטל ואף אם מקבל אחריות יוקרא וכדומה מ"מ כיון שלא קנה הסחורה ה"ל כמקבל אחריות סחורה של עובד כוכבים בביתו של עובד כוכבים עיין בא"ח סי' ת"מ והשתא מותר ממ"נ. משום דילמא אתי למיכל ליכא שהרי אין לו עסק עמהם כלל וגם משום עושה סחורה ליכא דהא אינו קונה הדגים כלל רק נעשה שליח וסרסור לישמעאל אחר אמנם אם קנה הישראל מיד מהמוכר בכסף קנין גמור ואחריותו עליו מפאת המוכר אף קודם שיביאנו לתוך הספינה ומכ"ש אם קנאו בת"כ כדרך הסוחרים דקיי"ל סיטומתא קונה נמצא קנה הישראל וליכא למיסמך אלא אהך סברא שבדעתו לקנות בשליחותו של פלוני על זה לחוד קשה לסמוך להתיר עיין שם: וכיוצא בזה כתב בסי' ק"ח שם בנידון יהודים החוכרים קצבות מהשררה וצריכים למכור לעובד כוכבים בשר חזיר אם יש להמציא היתר ע"י פועל עובדי כוכבים וכתב דאם נסמוך על טעמא דקרא אפילו להקל א"כ אם אין לישראל שום עסק בהם רק שהמשרת עובד כוכבים נותן ריוח לישראל מותר אלא שאין לסמוך להקל דילמא גזירת הכתוב הוא בלא שום טעם וכן אסר להדיא בתשובת רמ"ע סי' ל' אלא פ"ז אם לא קנה היהודי את החזירים בדין קנין התורה נמצא אינו של היהודי ומותר ליטול הריוח ע"כ יש להמציא היתר בהפ"מ על אופן זה שהישראל ילוה מעות להמשרת והוא יקנה לעצמו חזירים כו' דאע"ג דכ' התה"ד (הובא בט"ז ס"ק ב') דמכוער הדבר להלוות אקדלי דחזירי היינו כשיטלם לביתו ויש לו עסק עמהם אבל הכא שאין לישראל שום עסק עם האיסור ולא אתי למיכל מיניה וגם לא קנאום בדין יש לסמוך בהפ"מ ומ"מ שומר נפשו ירחק מכל אלו ע"ש] וע' בתשובת פני אריה סימן ס"ה באמצע התשובה שכ' דבהמה מסוכנת מותר לנחרה כדי למכור הבשר לעובד כוכבים אם א"א בשחיטה ולא מקרי מכוין מלאכתו בדבר איסור כיון דאף אם לא ינחרנה תמות מאליה ויהא צריך עכ"פ לעשות סחורה מנבלתה שנזדמן לו הוי עכשיו כאילו כבר נזדמנה לו ומותר לנחרה מיד שלא יפסיד הרבה בפחת דמים של בהמה שמתה מאליה ע"ש [וכ"כ בת' ח"ס סי' ק"ג ואם אפשר ע"י עובד כוכבים פשיטא דשפיר דמי עיין שם] וע' בספר לבושי שרד בחידושי דינים להלכות שחיטה אות א' שכתב דעגל בתוך שמונה ימים ללידתו (עמ"ש לעיל סי' ט"ו) אע"ג דאסור לנוחרו למכור הבשר לעובד כוכבים משום דהוי מכוין לעשות סחורה בדבר איסור מ"מ מותר לשוחטו כראוי ולמכור לעובד כוכבים אם חס על חלב הפרה שלא יפסיד מה שיניק הולד (ואפי' נולד ודאי בחודש השמיני שרי ע"ש בביאורו סק"ב) רק ישחוט תחלה עוף או בהמה כדי לברך ברכת השחיטה ע"ש. ובתשובה כ"י העליתי דאותם האנשים המקבלים עליהם ליתן בשר לחיילות המלך שצריכים דוקא לשחוט בסכין בדוק וגם צריך שהשוחט מומחה ישחוט לזה ולא גדול שא"י הלכות שחיטה אף אם רוצה לשחוט בסכין בדוק הואיל דרוב מעשיו מקולקלים אכן אם זה הגדול שא"י שחט כבר כמה פעמים בפני מומחה שפיר מותר ליתן לו עתה לשחוט הבהמות הנ"ל אף בינו לבין עצמו (עמ"ש סי' ט"ז ס"ט בפי' דברי המג"א שם) וכן מותר ג"כ להם ליקח לזה בשר טרפה מטבח שנזדמנה לו אם אין ידוע להם איך הבשר זה טריפה אם הוא ודאי טריפה או טרפה מחמת סירכות שאוסרים אותם מספק מפני שאין אנו בקיאין בבדיקה אך אם ידוע להם שהוא טרפה ודאי יש להחמיר כדעת הב"ח וש"ך ופ"ח וכשהדבר ספק אצלם אין מחויבים לשאול ע"ז להטבח להודיעם אם הוא ודאי טריפה או לא (עמ"ש לעיל סו"ס ק"י בדיני ס"ס אות ל"ה ודו"ק) ועיין בתשובת חוות יאיר סי' קע"ח שנשאל מב"ב הדר בכפר שעיקר מחייתו במכירתו לעובדי כוכבים בשר טריפות אם יזדמנו ובשר אחוריים מכשרות והיה לו שו"ב ופ"א הלך השו"ב ולא בא לאיזה סיבה ויהי בבוקר נאספו כל בני הכפר לביתו לאמר מי יאכילנו בשר והב"ב בעצמו בקי בהלכות שחיטה ובדיקה רק שעדיין לא נטל קבלה אם יכול לשחוט לצורך עובדי כוכבים וכתב דמצד הדין מותר ומ"מ לא רצה להתיר מפני שהוא דבר זר וכדלקמן סי' רמ"ב ס"י ושוב שלח אליו הב"ב כי השר צוה עליו שישחוט בקנס עשרים ר"ט והורה שינחור ע"י עובד כוכבים כי אין חשש תקלות כמו אילו שחט הוא בלא נטילת קבלה ע"ש. ומ"ש בה"ט בסק"ג בתשובת מ"ב אוסר כו' ע' בתשובת חו"י סי' קמ"ב שדעתו ג"כ נוטה כדעת המ"ב ולא כט"ז ע"ש. [גם בתשובת ח"ס סוס"י ק"ח כתב שדברי ט"ז המתיר תמוהים מאד וכבר מחו ליה מאה עוכלי דאין כאן שום התחלה בהיתר דהרי עיקר קנייתם למכור הבשר לעובד כוכבים ורק משום הפסד מועט דהעור רוצה לנחור וישתקע הדבר עכ"ל וכבר נתבאר רס"ק זה פרטים המסתעפים מזה]:

(?) מותר למכרם. עבה"ט בשם חו"י. וכתב עוד שם דאפילו אם מייחד להם מקום לבד וסגרם בחדר לא מהני ע"ש [וע' בס' בל"י מ"ש בזה]. ונראה קצת דה"ה דאסור לבשל בשר טרפה שנזדמן כדי למכור לעובד כוכבים מפני שקשה למכור בשר חי דחיישינן לתקלה:

Siman 118


(?) וחלב ומורייס. עש"ך (והובא בבה"ט סק"ב) שכתב אף דחלב טמא הוא איסור תורה מ"מ כיון דחלב טהור חיור. טמא ירוק אם היה מחליף כולו או רובו מינכר וא"כ אינו אסור אלא מדרבנן דמין במינו בטל ברוב מדאורייתא עכ"ל ותימא דהרי הש"ך לעיל סי' צ"ח סק"ו מסיק דאזלינן בתר טעמא וא"כ הרי חלב טמא משונה בטעמו מחלב טהור וצריך ס' מדאורייתא ומצאתי בתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' ס"ו שתמה ג"כ בזה וכתב ליישב משום דהא דטכ"ע דאורייתא ילפינן ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים אמרינן דדוקא באיסורים דכוותייהו שהם לאוין שיש בהם מלקות ולא בלאוין שאין בהם מלקות כגון חלב טמא וכיוצא לא אמרינן טעם כעיקר מן התורה רק מדרבנן אסור ע"ש:

(?) מד"ס. ע' בתשובת מהר"י הלוי סי' י"ד שכתב דאם שלח חמאה ביד עובד כוכבים שמותר אף בלא חותם ע"ש וכ"כ אחיו הט"ז משמו לקמן סי' קכ"ז סק"ז:

(?) חותם אחד. ע' בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ט"ו שנשאל במי ששלח לחבירו מעיר לעיר ע"י עובד כוכבים חלקת צווארי אווז מלאים בשר מונחים בתיבה א' במסמרות נטועות בלי שום חותם רק על כל א' מהם פיתק תלוי וכתב בו פסח אשר איננו שוה להיות נקרא חותם מה דינם אי חשיבי המסמרות כחותם שנוכל להקל בדיעבד כדעת רמ"א ז"ל דע"י עובד כוכבים די בחותם א' והשיב להתיר במקום הפסד מרובה וצירף כמה טעמים להקל ולומר דאלו המסמרות חשיב כחותם אף לענין זה שהוא איסור דאורייתא וכתב שהרצה דברים לפני הרב מהר"ר יוסף פיאמיטה והוסיף הוא ז"ל עוד טעם לפי שכתב בש"ע לקמן ס"ה אם שלח ע"י עובד כוכבים ירך בלא חותם והיא חתוכה כו' וה"ה בנ"ד שהרי אין דרך עובד כוכבים לעשות כאלה ודאי דלכ"ע בדיעבד שרי בחותם כל דהו ואף בלא חותם עכ"ז למיגדר מלתא כו' אם לא בהפסד מרובה ע"ש ולע"ד קשה לסמוך ע"ז לחוד היכא ששלח בלי חותם כלל אף בהפ"מ דאף שאין דרך עובד כוכבים לעשות כאלה מ"מ כיון דבקל יכולים לעשות כן דמי לשחיטה שאינו סימן לסמוך עליו כדלקמן סי' ו' וצ"ע בזה:

(?) שהחותם מקולקל. עיין בתשובת נ"ב חיו"ד סי' ל"ח:

(?) אין כתב סימן. ע' במג"א פי' ל"ב ס"ק י"ג:

(?) [וכיוצא בו. עבה"ט מ"ש שבכלל זה תרנגולת כו' ושמעתי בשם רב גדול אחד שהתיר כמו כן בתרנגולת שניכר בה שהובהבה באש על קש ותבן להסיר שיורי נוצות שעליה כמו שישראל עושין כמ"ש לעיל סי' ס"ח ס"ג בהגהה לפי שהעובדי כוכבים אין עושין כן רק מולגין ברותחין ועוד היה מעשה באווז קודם ההבהוב שלקחה עבד השר עבור מכס ואחר ב' שעות החזירה לבעלים ולא ניכר בה סימן והתיר ג"כ ע"י סימן בהנוצות שבראשי כנפים שנחסר מכל כנף ג' נוצות הטובים לכתיבה שמנהג בכל תפוצות ישראל שתולש אותם השוחט מיד אחר השחיטה וצ"ע]:

(?) אין להאכילה. עבה"ט וע' בספר תפארת למשה שכתב שיש חילוק אם נתנה להכעיס אסור להאכיל גם לעובדי כוכבים אחרים אבל אם נתנה להנאתה שרי להאכיל לעובדי כוכבים אחרים דהא לא נתקיימה מחשבתה עכ"ד:

Siman 119


(?) לא יאכילוהו. ע' בשו"ת חיים שאל ח"ב שכתב בשם ס' דרך המלך שמי שבידו חמץ שעבר עליו הפסח ואתו אחריני למיכל מיניה אשר לא ידעו מזה כיון דלדידהו לא שייך קנסא א"צ להגיד להם שלא יאכלו וחכם אחד חולק ע"ז והסכים עמו בעל המחבר שחייב להודיעם עיין שם:

(?) ובעיר אחרת. כ' הפרי תואר דוקא שאין לו שום הנאה במה שאמר שהוא יהודי כו' ע"ש ועיין בנו"ב תניינא חלק אה"ע ריש סי' פ' שכתב שאין דבריו מוכרחים ואפילו לדבריו היינו לסמוך על זה לקולא שיהיה מגעו ביין מותר אבל להחמיר וכו' ע"ש:

(?) הדמים. עבה"ט וע' בתשובת בשמים ראש סי' צ"ז ובהגהת כס"ד שם מ"ש בזה וע' בספר משנת חכמים הל' עבודת כוכבים דף ק"ג בצפנת פענח אות קס"ח שכתב דאם האכיל דבר איסור של חבירו דדינו כדין הגוזל ומאכיל דרצה מזה גובה ורצה כו' ואם הנגזל גבה מהאוכל נראה דאינו חוזר האוכל על המאכיל לומר שדבר איסור האכיל ואינה נחשבת אכילה לכן ישלם המאכיל. דאין הדין במאכיל של אחרים כדין מוכר וצ"ע עכ"ד:

(?) שמעשיו מוכיחים. עיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' א' בדבר שוחט שהוציאו עליו קול רינון דהדבר ברור דברינון לא מפקינן השוחט מחזקתו ואפילו בקלא דלא פסיק דכל קלא דלא איתחזק בב"ד לאו כלום הוא ומכ"ש בזה שהקול הוא קול של אשה פטטנית כו' וכ' עוד ונראה דאף בעל נפש א"צ לחוש אע"ג דאמרינן בנדה האי לישנא בישא כו' למיחש לה מבעי. היינו באין מקום לתלות שהקול שקר ואפשר אמת הוא אבל במקום שיש אמתלא שבשאט נפש בני בלי שם הוציאו עליו ש"ר אין לחוש לקול ההוא כלום ע"ש:

(?) שוגג הייתי. עש"ך ועיין בתשובת פרי תבואה סי' י"ב וסי' י"ד. ועיין מ"ש לעיל סי' א' סק"ד בשם אא"ז בעל פמ"א ע"ש:

(?) והא דצריך כו'. עיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן ה' מ"ש בזה:

Siman 120


(?) כלי סעודה. כתב בספר חכמת אדם כלל ע"ג דין י"ג היורות הגדולות שמבשלין בו שכר נ"ל דצריכים טבילה ואע"פ שקובעין אותם ומחברין לקרקע מ"מ דינו ככלי ואין להם תקנה אלא שיטבילם או ינקוב בהם נקב גדול שיתבטל מתורת כלי ואח"כ יתקן אומן ישראל אך לפי מה ששמעתי שהשכר שמבשלים בו אינו ראוי לשתיה כלל עד שמסננין אותו אפשר שע"ז סומכין העולם שאין טובלים אותם ומ"מ צ"ע שהרי לא גרע מסכין של שחיטה לקמן ס"ה כיון שראוי להשתמש בו מאכל אחר עיין בספרו בינת אדם עוד מזה:

(?) זכוכית. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ס"ז שכתב דכלים הבאים ממדינת הים שנקראים פרצליי"ן ודומין לכלי זכוכית אין צריכין טבילה לפי שידוע שעשייתן מן החול ומן האדמה וכלי מתכות אמורין בפרשה ואע"ג דשיעי טפי לית לן בה דהא כלי זכוכית שיעי טפי מינייהו ואי לאו משום דכי נשברו יש להם תקנה להתיכם דמש"ה ככלי מתכות שוינהו היו צריכים טבילה והני לית להו הך תקנתא ע"ש:

(?) להטבילם. כתב בספר חכמת אדם שם דין ט"ו צריך שיכניס כל הכלי במים בפעם אחת שלא ישאר ממנה חוץ למים אפילו כל שהוא ואם הוא גדול ואינו יכול לטובלו כולו כאחד נ"ל דאסור לטבול לחצאין דומיא דטבילת נדה ואינו דומה להגעלה שהוא להפליט האיסור וכיון שהגעיל המקצת הרי הפליט אבל הכא משום טומאה וכיון שנשאר מקצת ממנה חוץ למים חוזר ומתפשט בכל הכלי ע"כ:

(?) במקוה או במים. כתב בספר חכמת אדם שם דין י"ט נ"ל דבשעת הדחק מותר לטבול כלי זכוכית בשלג אם הוא במקום אחד (עיין לקמן סי' ר"א סעיף ל') דטבילתו ודאי הוא מדרבנן אבל לא כלי מתכות דלהרבה פוסקים הוא מן התורה ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ג בד"ה הכלל העולה שכתב שמצא במהרי"ל שהעיד ברבותיו שאסרו להטביל כלים בבאר מטעם כשמנקים אותם נפסל בשאובים כו' ע"ש ועיין לקמן סי' ר"א סעיף מ' בהג"ה ומ"ש שם ס"ק כ"ח]:

(?) שיהא הכלי רפוי. עש"ך מה שהקשה ע"ז (והובא בבה"ט סק"ג) ומשמע דעתו דגם הכא בטבילת כ"ג אע"פ שרפו ידיו לא עלתה טבילה גזירה שמא לא ירפה ועיין בתפארת למשה שתירץ קושייתו בטו"ט דהתם בטבילת טומאה שייך שפיר גזירה דאם לא ירפה יבא לידי איסור חמור בידים כגון שיבעל נדה או ישים בכלי תרומה טהורה ויאכלנה והיא במיתה משא"כ הכא דאף אם ישתמש בכלי זו אח"כ לא אכיל איסורא דהא לא נאסר מה שבתוכו כמ"ש בהג"ה סוף סי' זה ולכך לא גזרו בזה עכ"ד ע"ש:

(?) שא"צ טבילה. עיין בתשובת שב יעקב סי' ל"א בכלים הנקבעים בתנור ולוקחים ממים חמים שבו ללישות עיסות הפת שצידד לומר שא"צ טבילה כלל אף אם הם של מתכות ואף דפעמים שופכין ממים חמין שבו טיי"א מ"מ הולכין אחר רוב תשמישו ע"ש:

(?) המצות. עבה"ט בשם ט"ז וש"ך. ועיין פמ"ג בא"ח סי' תנ"א במשבצות סק"ו שכתב בלעכי"ן שמניחים מצות עליהם אף לש"ך צריך טבילה (בלא ברכה) דחזי לתשמיש מאכל ממש. וכתב עוד ריב אייזין שעשה עובד כוכבים צריך טבילה בברכה שמפרדין לחם וקריין. וריב אייזין שקנה ישראל בלע"ך מעובד כוכבים ומנקבו צ"ע ע"ש עוד:

(?) רחיים של פלפלין. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ש ס"ס ס"ז שכתב דרחיים שטוחנין בהם הפולין הקלוים שעושין מהם משקה הקאווע נראה דחייבים בטבילה דעדיף מרחיים של פלפלין ע"ש. ונראה דבזה טבילה בלא ברכה כיון דצריך בישול עיין בה"ט סק"ו וכ"כ הפמ"ג בא"ח סימן תנ"א במשבצות סק"ו ע"ש:

(?) לחתוך קלפים. עבה"ט ועיין בספר בינת אדם שער או"ה סי' ס"ה לענין מה שנוהגים בסעודות גדולות לשאול כלי חרס מצופין וכלי זכוכית מן חנוני ישראל וכתב דאף שהט"ז והש"ך חוששין לסברת או"ה לטבול בלא ברכה בקנאו הראשון לצורך קלפים או לסחורה מ"מ מאחר שהרמ"א לא הביא כלל דעת או"ה וגם הפר"ח חולק עליו א"כ לצורך שבת או אורחים או סעודה גדולה שיש לחוש שישברו אם יטבילם ויהיה הפסד או שאין פנאי יש לסמוך להשתמש בלא טבילה דטבילת כלים אלו לכ"ע אינם אלא מדרבנן ואפשר דגם האו"ה לא כתב כן אלא בכלי מתכות דלהרבה פוסקים הטבילה דאורייתא וכן ראוי להחמיר בכלי מתכות דהוי ספק דאורייתא ע"ש ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן נ"ב שכתב בזה דישראל השואל כלי זכוכית מישראל החנוני ומתנה עמו שישלם לו דמי הנשברים בתוך הסעודה ויחזור לו הנשארים אם הוא משלם בעד הנשברים כפי הקרן של המוכר בלבד ונותן לו דבר פסוק על שהשאיל לו חשיב שוכר ודינו כדין שואל שא"צ טבילה (ולדעת הט"ז יש לטובלו בלא ברכה) אך אם משלם לו הנשברים כפי שמרויח בה חשיב מקח דאילו שאלה שמין כמה שהוא שוה בשוק לכל אדם ולכן צריך לטבול ע"ש ונראה דר"ל בברכה:

(?) אם קנאו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סימן תשמ"ה מ"ש בזה:

(?) יטבילנו. כתב הפר"ח מסתברא דכלי זכוכית דלא מחייב לאטבולינהו אלא מדרבנן הוי ליה ספק דרבנן ולקולא וכל שאינו רואה בדעת העובד כוכבים שרוצה לשקען אין צריך טבילה ע"ש:

(?) לטובלו בלא ברכה. כתב בספר חכמת אדם נ"ל דישראל המחזיק הוט"ע שעושין זכוכית ויש לו פועלים עובדי כוכבים או להיפך יש לסמוך על המקילין ולעת הצורך מותר להשתמש בלא טבילה דהוי ספק דרבנן. וצריך להזהיר החנונים שיזהירו הלוקחים זכוכית שלא יברכו על הטבילה אם לא שמחזיק הוט"ע עובד כוכבים ופועלים עובדי כוכבים ע"ש:

(?) צריך טבילה. ולפ"ז כשמוכר היורות לעובד כוכבים בע"פ משום חמץ שצריך טבילה לאחר פסח ולכן מוטב שלא למכרם. חכ"א שם דין ג'. ונהירנא שכן ראיתי בתשובת שיבת ציון בשם אביו הגאון ז"ל בסדר מכירת חמץ:

(?) אין מאמינים קטן. לפי שטבילת כלים דאורייתא. ט"ז ועיין פמ"ג בא"ח סי' תנ"א במשבצות סק"ו כתב דצ"ע דאף בכלי זכוכית שהוא דרבנן ג"כ נראה דאינו נאמן כיון שיש לו חזקת איסור כבסי' קכ"ז ס"ג בסוף הג"ה. ומיהו בזכוכית כל שהגיע לי"ג שנה א"צ לבדוק אחר ב"ש ובכלי מתכות יש לומר דצריך לידע שהוא גדול עכ"ד מיהו י"ל דהכא אף בכלי מתכות א"צ לידע דהכא קיל מכל איסור דאורייתא כיון שאם עבר והשתמש בלא (הגעלה) טבילה לא נאסר מה שבתוכו כמ"ש בהג"ה סוף סימן זה וכמו שכתבתי סברא זו לעיל סק"ה בשם תפל"מ ע"ש ועמש"ל סימן רפ"א סק"ז ודו"ק:

(?) ואח"כ ישאלנו. עיין בתשובת הרשב"ש סי' תס"ח שחוכך בהיתר זה דהוי כהערמה ואסור ע"ש ועיין בתשובת שאגת אריה סי' נ"ו וסי' נ"ז שהעלה דבין השמשות של ע"ש וערב יו"ט אין מטבילין הכלי מתכות שצריך טבילה מה"ת אבל כלי זכוכית שהוא מדרבנן מותר אבל בה"ש דשבת ויו"ט גופייהו אפילו כלי זכוכית אין מטבילין משום דהוי טבילה זו שלא לצורך היום אלא לצורך חול ואסור עיין שם:

Siman 121


(?) שטבע היין. עיין פמ"ג לעיל סי' ס"ד במשבצות סק"א שכתב לאו דוקא יין אלא ה"ה שאר משקה וע"ש עוד:

(?) של מתכת. [ועיין בתשובת ח"ס סי' קי"ג ע"ד קדרות ברזל הנעשים בק"ק קראקא והמה מצופים בהיתוך (גישמעלצט) לבן ושוע דק מאד עביו פחות מכדי קליפה וגוף ההיתוך קשה מאד ונראה כברזל וחסרון ידיעה לכל העולם ממה נעשה הגישמעלץ כי הבעלי מלאכות מסתירים מעשיהם ויש לחוש אולי מחרס נעשה התערובת בהיתוך וכתב דאם אירעו בהו טריפות לא ליעבד להו הגעלה דבעי ליבון מספק אמנם למלאות גחלים שפיר דמי דמסתמא לא ניחוש דפקעי ואי פקעי הרי קמן שהוא כ"ח שהרי פקע ע"י האש ואמנם אי לא פקע לא נימא דלא אסיק להו שפיר משום דחייס עלייהו דכיון דאינו אלא שוע בעלמא וגם ספק אם הוא חרס מותר לסמוך ע"ז ואם הרתיח כ"כ עד שהקש נשרף מבחוץ גם הברזל הוכשר ומותר ע"ש:

(?) ואח"כ מטבילן. עיין בדגמ"ר שכ' דאם אינם ב"י לכ"ע שרי להטביל תחלה שהרי אין כאן טובל ושרץ בידו כו' ע"ש:

(?) שצריך לחזור. עיין ש"ך שכתב בשם העט"ז ואם לא ירצה אלא להשתמש צונן כו' אפילו למאן דמצריך טבילה שנית. ועיין בתפל"מ שחולק ע"ז דלדעת י"א אלו אף אם רוצה להשתמש צונן לא מהני טבילה כשהעובד כוכבים השתמש בו חמים אם לא הגעילו תחלה ע"ש:

(?) ולהטבילן. עבה"ט ועי' בתשובת יריעות האוהל סי' נ"א שהאריך להוכיח דהעיקר כיש אומרים אלו ונראה מדבריו שדעתו דיש לחזור ולהטבילן בברכה ע"ש:

(?) מחבת שמטגנין. עיין היטב בשערי תשובה בא"ח סימן תנ"א ס"ק כ"ז באיזה אופן נקרא תשמישו ע"י האור ע"ש באריכות:

(?) שלענין חמץ בפסח. עבה"ט בשם ש"ך ולפ"ז גם במחבת של בשר או חלב צריך ליבון כו' ועיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר פי' מ"ט בד"ה ובההיא שתמה על הש"ך דמחבת בשר ודאי מהני הגעלה כדמסקינן בסוגיא דע"ז גבי נותר כיון דהיתרא בלע לענין נ"ט בר נ"ט והא דנתן הרמ"ע טעם אחר בחמץ היינו דסבירא ליה כהרשב"א דחמץ מקרי איסורא בלע דשמו עליו אבל בשל בשר לחלב פשיטא דמהני הגעלה והניח בצ"ע ע"ש [עיין בתשובת ח"ס סי' קי"א שכתב שעיין היטב בלשון תשובת מ"ע שהביא הש"ך והעלה לדינא בראיות ברורות דהענין הוא כן דכל בליעה שהיא דרך בישול אפילו לא יהיו באמצעית היתר כגון שבישל יין נסך וחלב אסור ואפילו איסורי דאורייתא כגון יין לנזיר וכדומה מ"מ כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול הגעלת מים חמים דכל המשקים נקראים בישול חוץ מחלב ושומן וכבולעו כך פולטו אך מה שנבלע ע"י טיגון שומן וחלב אזי תליא אי היה ע"י אמצעית שומן של היתר כגון חמץ שטיגנו במחבת שהשומן הוא היתר אע"פ שנבלע ע"י טיגון מ"מ פולט ע"י מים דאע"ג דליכא כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול מ"מ נימא כבולעו ע"י אמצעית היתר כך פולטו ע"י אמצעית היתר ולאפוקי מחבת של עובד כוכבים שבולע בלי אמצעית היתר כלל כיון דאיכא תרתי לריעותא בעי ליבון דוקא ובזה יובן התשובה הנ"ל אע"פ שהש"ך לא הבין כן עכ"ד. וע"ש בתשובה הקודמת סי' ק"י שהעלה דמחבת של חלב שהיה אינו ב"י וטיגנו בו בשר כשבא להכשירו אח"כ (כדלעיל סי' צ"ג) יש להתיר בהגעלה בלא ליבון וליתר שאת יגעילנה ג' פעמים וע"ש עוד שכתב דאף דמבואר במג"א להלכות י"ט (הובא בבה"ט כאן) דהעולם נהגו איסור להגעיל כלי בשר לחלב מ"מ אם הכשירו בלא"ה לצורך פסח אני נוהג להתיר להחליף הכלים כרצון איש ואיש מבשר לחלב או איפכא כיון שלא היה הכשר לכוונת בשר וחלב רק לכוונת חמץ ליכא חששא ע"ש]:

(?) ודוקא אם נשתמש. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' פ"ג מ"ש בזה וכמ"ש לעיל סי' צ"ד סק"ג:

(?) לחתוך בה ד"ח. עיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף קי"א שהוכיח דהתוספות חולקים ע"ז ודוקא לחתוך אתרוג מהני נעיצה ולא לצנון ושאר דבר חריף ולכן כתב דבעל נפש יחוש ולא יאכל צנון ושאר דברים חריפין בסכין טריפה ע"י נעיצה י' פעמים ע"ש:

Siman 122


(?) לכתחלה. עיין במנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ס"ד הביא דבתשובת נחלת יעקב כתב בשם חכמי וויניציא"ה דזה דוקא בכלי מתכות כיון דאית תקנה בהגעלה מה שא"כ כלי חרס דצריך שבירה הוי כדיעבד ומתירין הכלים לאחר שהיית מעל"ע והאריך להשיג ע"ז מכמה סוגיות דש"ס והפוסקים ומ"מ מסיק שם בשם גדול אחד דבהפ"מ יש להתיר בכ"ח ע"ש ולע"ד קשה להתיר אפי' בהפ"מ דהא כתב בהגהת אשר"י סוף מסכת עבודת כוכבים אהא דאמר גזירה שאב"י אטו ב"י וז"ל אבל אין לומר הטעם לפי שהוא לכתחלה ונ"ט לפגם לכתחלה אסור דהא כיון שטעונין שבירה הוי כדיעבד עכ"ל הרי בהדיא דאפילו בכ"ח צריך שבירה שוב מצאתי בפמ"ג סי' ק"ג שהעיר ג"כ בזה ועיין פמ"ג לא"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שלישי אות כ"ה וכ"ו מ"ש בזה וע"ל סק"ג:

(?) גזירה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן נ"א אי גם בנאסרה מאיסור דרבנן הדין כן וכתב שם דמדינא שרי לכתחלה דהוי גזירה לגזירה אלא שאין להקל בזה כיון שלא נמצא בפוסקים שיכתבו דין זה ע"ש ובאמת נמצא כן בט"ז לקמן סימן קל"ז סק"ז שכתב בהדיא דשרי ע"ש (אך הט"ז לשיטתו בסי' צ' ס"ק י"ב שתמה על או"ה שאוסר כבוש בחלב שחוטה דהא הוי גזירה לגזירה וכבר השיג עליו שם בנה"כ מתוס' ר"פ כל הבשר ע"ש וזהו דעת האו"ה שהביא הט"ז שם גם מה שהביא בסימן קל"ז ע"ש) [ובתשובת ח"צ ס"ס ע"ה מבואר להדיא דגזרינן בכה"ג גזירה לגזירה דבדבר המצוי ורגיל גזרינן גל"ג מהא דנתנו בראש הקנה או בראש הקונדס כו' ע"ש וע"ל סק"ג בשם תשובת ברית אברהם] ולכאורה ראיה ברורה דאין להתיר קדרה שאב"י מאיסור דרבנן מפינכא דרב אמי בחולין דף קי"א והא דם שמלחו אינו אלא דרבנן ואמאי תברא לישהייה עד למחר ותהיה מותרת (וע' בש"ך לעיל סימן כ"ג ס"ק י"ט ובסי' נ"ז ס"ק מ"ז ובתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' כ"ג ודו"ק) א"ו דאסור ובר"ן שם מבואר להדיא כן שכתב על הך עובדא מכאן יש להוכיח דנטל"פ אסור לכתחלה דאם לא כן לישהייה עד למחר עכ"ד וע"כ כוון לזה דאף באיסור דרבנן אסור קדרה שאב"י דאל"כ מה מלמדנו הלא ש"ס ערוכה היא סוף ע"ז מיהו יש לחלק בין אם נודע האיסור קודם שנעשה אב"י לאם נודע אח"כ ועמש"ל ס"ס ק"י בדיני ספק ספיקא אות י"ט וצ"ע בזה:

(?) י"א דבדברים חריפים. ע' בתשובת חכם צבי סי' ע"ה שפסק להתיר אם בישלו בפסח דבר חריף בקדרת חמץ שעברה יב"ח דאף דאסרינן בפסא נו"ט לפגם וכן בדבר חריף לא מהני נותן טעם לפגם מ"מ אחר י"ב חודש ליכא טעם כלל וכמו שאמרו בקנקנים של יין נסך דאחר י"ב חודש שרי (כדלקמן ס"ס קל"ה) ואף דבשאר איסורים לא מצינו מי שמקיל לבשל לכתחלה בכלים שעברו עליהם יב"ח יש לחלק דביין נסך דתוך יב"ח אפילו דיעבד אסור מוכחא מלתא טובא מש"ה מותר לכתחלה אחר יב"ח אבל בשאר איסורים דכל שאב"י מותר בדיעבד נקל לטעות אם נתיר אחר יב"ח לכתחלה דיתירו גם תוך יב"ח לכתחלה וכתב דלפ"ז בכלי חמץ לפי מה דפסקינן דבחמץ נטל"פ אסור ותוך יב"ח אפילו דיעבד אסור ממילא יצא קולא דלאחר יב"ח לכתחלה שרי כמו ביין נסך ומ"מ לא מלאו לבו להתיר לבשל לכתחלה והסכים עמו הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל בסימן ע"ו ע"ש וע' בשו"ת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ג שחלק עליו וע' בח"צ סי' פ' מה שהשיב לאא"ז ז"ל בזה וחיזק דבריו וע' פמ"ג בסימן ק"ג שכתב דבצונן כגון ע"י כבוש גם הפמ"א מודה דשרי ומהני יישון כי פליגי בחמין וע"ש עוד. ובשו"ת חיים שאל סי' ל"ח כתב שדברי הרשב"א בתשובה סי' תקע"ה דלא כהח"צ וכתב שמעשה בא לידו בישראל שנשלח לו דורון כלים נחמדים פרצלאי"י ולא ניכר אם כבר נשתמש בו העובד כוכבים ועברו שנתים ימים וכתב שלכאורה אין להתיר לכתחלה כמ"ש הח"צ גופיה וגם דהרשב"א חולק אך בזה דיש ס"ס יש להקל ועדיין צריך ישוב עכ"ד וע' בשו"ת בת"ח סימן תנ"א שכתב ע"ז שאם אפשר להגעילן ג"פ יש לעשות כן ואם הם כלים שאין דרך להשתמש ברותחין יש להקל ע"ש ועיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר נ"ע סימן מ"ג שנשאל על כיוצא בזה באחד שקנה כלי חרס מעובד כוכבים שהם ישנים יותר מיב"ח ויש הפ"מ אם יצטרך למכרם לעובד כוכבים וצידד השואל להקל ע"פ תשובת ח"צ הנ"ל ויהשיב לו דאין בזה היתר דהרי הח"צ כתב בעצמו דבשאר איסורים אסור לכתחלה וגם בכלי חמץ לא הכריע להקל וגם כי בתשו' הרשב"א חולק וגם אין צד להקל ע"פ מ"ש המנ"י דבהפ"מ יש להתיר בכ"ח להשתמש בו אחר מעל"ע דהוי כדיעבד כמ"ש הר"ן פ' כ"ש וכן דעת מהרלב"ח סימן קכ"א. דזה אינו דהרי ברלב"ח שם מוכח דדוקא היכא דהכלי בעצמו הוא הפ"מ כמו ההיא דתנור יוצן יש להקל אבל היכא דכל כלי בפ"ע לא הוי הפ"מ רק ע"י צירופן אין להקל (וע"ש מ"ש לחלק בין זה לבין מש"ל בשמו ס"ס ל"א) וא"כ בנ"ד דהוי הפ"מ רק מכח שיש לו הרבה כלים לא מקרי דיעבד ע"ש ומשמע דהיכא דהכלי בעצמו הוא הפסד גדול כמו תנור אפשר קצת להקל כדעת הרלב"ח וצ"ע בזה מחמת דברי הגהת אשר"י הנ"ל דמבואר דאפילו היכא דהוי ודאי כדיעבד אסור וע' בשו"ת ש"י סי' כ"א שהעלה להתיר בדיעבד אף אחר שני חדשים ע"ש וע' בשו"ת שמן רוקח ת"א סימן ב' שאף אחר יב"ח קשה לסמוך על הח"צ ולהקל אך בכיסוי קדרה דבלא"ה חומרא בלא טעם יש להקל אחר יב"ח ואפשר אף אחר שני חדשים כדברי השבו"י ע"ש וע' עוד בשו"ת בית אברהם חלק יו"ד סי' ח' אות ד' שכתב עמ"ש הח"צ דבשאר איסורים אסור לכתחלה אחר יב"ח דגזרינן אטו תוך יב"ח די"ל דהיינו באיסור דאורייתא אבל אם גוף האיסור הוא דרבנן יש לצדד להקל להתיר אף לכתחלה. ומ"מ קשה לסמוך ע"ז לחוד אם לא היכא שיש עוד קולא וע"ש עוד דהך י"ב חודש לא בעינן שלמים רק חדשי לבנה כל חודש כ"ט יום:

(?) שאינם ב"י. וע' בתשובת מים רבים סימן י"ז שכתב חכם אחד על ענין הנזכר שם וז"ל ובר מן דין כו' כיון שהדבר ידוע שכל העובדי כוכבים המוכרים הם עניים ואין להם כלי אחר לבשל תבשילם וא"כ אלו הכלים אין נכנס בכלל סתם כלי עובד כוכבים עכ"ד וע"ש בסי' י"א מה שהשיג על החכם ולפי ע"ד דמי זה למ"ש בשם נו"ב בקאוו"י שאלי"ן ולכן הדין עם החכם:

(?) לומר לעובד כוכבים בשל לי. ע' בספר ל"ש שנסתפק אם העובד כוכבים עושה מעצמו כך בשביל הישראל לבדו או בשביל אנשי העיר למכור להם ורוב העיר ישראל ומכ"ש אם הישראל יודע שעשה בשבילו דאפשר בכה"ג אסור ג"כ ע"ש:

(?) כך סתם כלים שלנו. עבה"ט סי' ק"ד וע' בתשובת באר שבע סי' ל' שכתב דאע"ג שהשוו אותם הפוסקים לענין שהם בחזקת שאינן ב"י מ"מ יש חילוק גדול ביניהם דלא אמרינן סתם כלים שלנו אינן ב"י אלא כשאין בעל הכלי לפנינו לשאול את פיו אבל בכלי עובד כוכבים אף שהעובד כוכבים לפנינו א"צ לשאול משום דאינו נאמן ודיבורו לא מעלה ולא מוריד ע"ש:

(?) אזלינן לקולא. ומה"ט פסק בתשובת ש"י ח"א סי' מ"ז באחד שמצא סכינים ברחוב היהודים ומצויים שם עובדי כוכבים כי הוא מקום מעבר לרבים שהסכינים מותרים בלי שום הכשר ולא אמרינן בזה דאיתרע בנפילה ע"ש וע' בתשובת חו"י סימן רכ"ח מזה:

Siman 123


(?) ובזמן הזה שאינו שכיח. עיין באשל אברהם אות א' ועיין בתשובת ר"א בן חיים סימן קי"ב ובתשובת מהריט"ץ סי' י"א:

(?) וטוב להחמיר. עיין בס' לבושי שרד סימן קנ"ח שלמד זכות על מה שנוהגין עכשיו לעשות סחורה בסתם יינם ע"ש ועיין בתשובת פרי תבואה סי' א' מ"ש בזה:

(?) צף למעלה. כתב בתשובת הלק"ט ח"א סימן יו"ד וז"ל אגב ראוי להסתפק באלו שנותנין יין בצלוחית ונותנין מעט שמן בפי הצלוחית כדי שלא יתקלקל אם נגע עובד כוכבים בשמן מה דינו של היין ואדוני אבי כתב שאפשר שיש לדמותו למשנה ד' פ"ב דטבול יום נגע טבול יום בשמן לא פסל את היין עכ"ד ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סימן ס"ב שדחה דבריו דלא דמי לטומאה ולא גרע ממגע ע"י דבר אחר אכן היכא שנתערב בו ממש אין בו משום ניסוך וכן היכא דלא נגע בו העובד כוכבים כי אם ע"י ניצוק יש לצדד להתיר וע"ש עוד שהשיג עמ"ש הלק"ט עוד באותה תשובה דיש להחמיר ביין שרף של ישראל הנעשה מיין שנגע בו העובד כוכבים אח"כ. דאין לזה שום חשש איסור חדא דיין מבושל אין בו משום ניסוך ונם נשתנה הטעם ע"ש:

(?) ויין שנקרש. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכ' ע"ז דהש"ך חולק. והמעיין בש"ך יראה דהא ליתא דאינו חולק אלא לפי מה שהיה גורס מתחלה בדברי הרב שנקרם דמטעם חומץ נגעו בה ע"ז חולק דהרי כ"ז שאינו מבעבע א"א בקיאים אם הוא חומץ אבל לבתר מאי דמסיק דצ"ל שנקרש אינו חולק ואולי גם בש"ע שלפני הבה"ט היה כתוב שנקרם ועכ"פ היה להבה"ט לבאר זה:

(?) שמבעבע. עש"ך ועיין בא"ח סי' ר"ד סעיף ד':

(?) ומצא ד'. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בספר לבושי שרד שהשיג עליו ופסק דבעינן דוקא ד' ודוקא בפעם שני אבל בפעם ראשון יש להחמיר כהש"ך דכל שמצא יותר מג' ומחצה אסור ע"ש היטב:

(?) שמרים של עובדי כוכבים. עיין בספר לבושי שרד שכתב דה"ה חרצנים של עובדי כוכבים וע"ש היטב:

(?) ומתגסך. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל בשם רלב"ח דלא בעי המשכה והוא בסי' מ"א. וכ' שם כיון דכבר עברו ג' ימים שנתנו המים בתוך הצמוקים הרי הוא כיין גמור והביאו גם כן הש"ך:

(?) אסורים בהנאה. ע' בש"ס ד' דיהרנפורט עם הגהות הגאון מהרר"י ברלין ז"ל במסכת עבודת כוכבים דף ל"ב שהניח בצ"ע אמאי לא הזכירו הטור וש"ע מדין לסמוך בהם כרעי המטה הנזכר בגמרא שם:

(?) שהמשיך. עבה"ט בשם ש"ך שהקשה על האו"ח ממ"ש הריב"ש כו' ועיין בתפנ"מ שכתב דחרצנים שאני כיון דאם נתייבשו שרי דלא נשאר בהם לחלוחית יין א"כ אם שרפן לעפר ודאי לא נשאר לחלוחית יין ועדיף מנתמדו ושהו יב"ח דשרי ולפ"ז נראה דגם הגחלים מהחרצנים וכדומה מותרים דודאי לא נשאר שום לחלוחית בתוך הגחלים עכ"ד ע"ש [וכן השיג עליו בדגמ"ר ע"ש וע"ש בתשובת חתם סופר סי' קי"ז שתמה עליו מש"ס דעבודת כוכבים ד' ס"ה ע"ב בהא דלא נצטרי זיקי מבואר שדברי הש"ך נכונים ומשם סתירה ג"כ לדברי המג"א סי' ת"ק ס"ק י"א בפירושו להא דרוצה בקיומו. וע"ש עוד נדון שמן הנעשה משקדים הגדלים בענבי חרצני הענבים (שם מבואר כל מעשה מלאכה ההיא) . והם מי"נ וכתב לא ידעתי שום מקום לאיסור אי משום דנימא דכח יין שבחרצנים נתהפך ונעשה ממנו שמן יש להתיר ודברי מג"א סי' רי"ו סק"ג צ"ע ויפה פסק בחק יעקב סי' תס"ז (ס"ק ט"ז) כל דבר שנשתנה לדבר היתר כגון בשר לדבש הותר והכא נשתנה היין לשמן ואמנם הגאון מקור חיים שם הפריז על המדה ומייתי מש"ס כריתות ה' ע"ב ובמח"כ לא דק כו (וכבר הזכיר זה גם בס"ס קי"ד ע"ש) ודברי ח"י נכונים ואמיתים ואי משום תערובת יין הרי כמה ישראלים טעמהו ולא הרגישו בו טעם יין ע"כ פשט דהוא היתר גמור ע"ש. ולכאורה צ"ע מלקמן סעיף כ"ד ואפשר לחלק ועיין עוד בתשו' הנ"ל סימן ע']:

(?) ונאסר כל מה שבגת. כן הוא דעת הרא"ש והרבה פוסקים ודלא כדעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל כמבואר בב"י ועיין בשלטי הגבורים פ' ר' ישמעאל סוף ד"ה ומה שנוהגין שכתב בשם הכל בו ובעלי אסופות כדעת הראב"ד ורמב"ן שלא נאסר במגע עובד כוכבים אף לדעת רש"י רק יין הנמשך וכן עשו מעשה חכמי לוניל ע"ש ועיין בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סימן ה' ו' שהאריך בזה והעלה דבדיעבד והפ"מ ושעת הדחק נוכל לסמוך עליהם ע"ש:

(?) להטפיח. עבה"ט והוא מדברי הש"ך ועי' בתשובת זכרון יוסף שם שהאריך לבאר מהיכן יצא לו דבר זה:

(?) [וכיון לשלוחו. ע' בתשובת ח"ס סי' קי"ז בדין יין כשר שעושים בין הגיתות במדינות שמצוי עובדי כוכבים והלך אחד לפי תומו ושאב לו יין בכד שלו מהגיגית המלאה ענבים דרוכות להוליכו לגת ועשה לו עכבת יין בידו בין האצבעות להיות לו היד כעין מסננת לסנן החרצנים מהיין הנמשך לתוך הכד ועם כ"ז לא ניצל מהיות עכ"פ איזה חרצנים וזגים בתוך היין צלול שבכד ועושי היין לא נתנו לבם לזה המעשה ועשו היין ע"י עובד כוכבים כדרכם ונתערבה הגיגית ההיא עם כמה גיגיות ונתנו לגת והיין מעורב עתה אם יש ביין חשש מגע עובד כוכבים ביין שלנו והאריך בזה דלכאורה פשוט לאיסור דמדברי הש"ע וכיון לשלותו משמע דהכל תליא בכוונתו של המושך אם היה הכוונה לשלותו אע"פ שלא עלתה בידו כהוגן מ"מ ע"י כוונתו נעשה כל הגת ראויה לנסך וכ"כ להדיא בשלטי הגבורים ד' שנ"ה שאם נתכוון הוי המשכה אפילו בעליית איזה זגים וחרצנים. אמנם להיות הפ"מ מאד להמוכרים עושי היין העלה להתיר היין בלי פקפוק ע"י צירוף איזה היתרים שיש כאן עש"ב]:

(?) יש לאסור. עיין בתשובת חות יאיר סימן קי"ד ובתשובת צמח צדק סימן י"ב מה שכתב בזה:

(?) ומלאה. עיין בדרישה שכתב לחד פירושא דמליאה לאו דווקא משום דאפילו לדעת רש"י לא מקרי המשכה על הגת עד שיפנה בידים את החרצנים וזגים לצד אחד. ועיין בתשו' זכרון יוסף ס"ס ו' שכתב שסמך ע"ז ולא מיחה בבני מדינתו שהיו נוהגים שהעובדי כוכבים הביאו בסלים ענבים ושופכים על הגת הפקוקה שיש לה מדרון והעובדי כוכבים נוגעים הנה והנה בידם אף דהגת אינה מליאה והיין נמשך במדרון לצד הנקב משום דלדברי הדרישה הנ"ל לא היה כאן איסור והוא להם כשעת הדחק. וכתב עוד אמנם ראיתי שערוריה שאחר דריכה ראשונה היו מכבדין במטאטא את כל הענבים וחרצנים המפוזרים בגת אל התפוח וחוזרים ומתקנים כו' והואיל ופינה החרצנים לצד התפוח הרי היה מתאסף יין צלול לצד מדרונה והוי המשכה על הגת ובכל זאת לא נזהרו מנגיעת העובדי כוכבים בענבים לתתם על התפוח ונאסר לפ"ז היין. ומ"מ יש לצדד להתיר משום דאפי' לדעת המפרשים דעת רש"י שע"י משיכת קצת יין יורד תורת יין לכל הגת היינו דוקא על היין המעורב עם הענבים וחרצנים שעליהם ולא על האשכולות וחרצנים וזגים ויין הכנוס בהם שאותן אין להם דין יין כלל והא דהיה נאסר הכל היינו משום דאיכא יין הרבה בגת וחיישינן שמא אין ששים בחרצנים וזגים ויין הכנוס בתוכם כנגד מה שנאסר היין הצלול (נראה אף דצונן בצונן הוא וא"כ סגי בהדחה י"ל דמסתמא אית ביה פילי והרא"ש לשיטתו דס"ל בהא דחולין קי"ב ואי אית ביה פילי כולו אסור מיירי אפילו בחי והובא בש"ך לעיל סימן צ"א ס"ק כ"א אך קשה דהלא גם דעת הר"ן כן דהיה נאסר הכל כמבואר בב"י וכתב שגם דעת הרשב"א נוטה כן וכ"ד הסמ"ג. ואינהו לא ס"ל התם הכי ויש לעיין בזה) וזהו דוקא בדריכה ראשונה משא"כ אם אין ודאי ס' מ"מ כיון דסתם יין מדבריהם י"ל דדמי לנשפך בדריכה הב' שלא נשאר רק מעט יין שבודאי יש ס' נגדו ואפילו בסי' צ"ח כיון דאין שום אדם בעולם יכול לדעת. עוד יש כמה סניפים להתיר ע"ש שהאריך בזה:

(?) [וזגים שבגת. עבה"ט בשם ש"ך שהשיג על הלבוש ועיין בתשובת ח"ס ס"ס קט"ז מ"ש בזה]:

(?) מי"נ. עיין בתשובת צמח צדק סי' ע"ה שכתב דה"ה יין שרף הנעשה מחרצנים וזגים של עובדי כוכבים שהוא אסור ולא כאשר מגידים המון עם. ושם מבואר שאין להאמין לסתם בני אדם מה שמגידים בשם אחרים להלכה או למנהג ע"ש. [ועיין תשובת משכנות יעקב סי' ל"ו]:

Siman 124


(?) [משוך וכו' ומומר. עיין בתשובת חתם סופר סי' ק"כ שכ' אודות ישראל שדרך יין והעידו עליו שני עדים שדרך בליל שבת אחר צה"כ וב' מעידים שלא יצאו עדיין הכוכבים הנה מדברי כולם נלמד שעכ"פ דרך בגת סמוך לשבת מאד והוא רשע וראוי לגעור בו ושלא להאמינו על איסורים אבל לומר שיהיה אותו היין יי"נ על שחילל שבת לא ידענא כו' ומכ"ש אם לא נודע שנגע בהיין רק מה שדרך והוציא ע"י כחו וא"כ היין שיצא קודם שנעשה מומר היה מותר ומה שיצא אחר כך נתערב זה בזה וקמא קמא בעל ע"ש:

(?) [ כגון ששתה. עבה"ט מ"ש אבל נגיעה לחוד כו' ועיין בתשובת ח"ס סי' קי"ח שכ' דנגיעת עובד כוכבים ע"י בית יד אינו אוסר ואין זה ענין להא דקי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דמ"מ לאו שמה נגיעה דלקיחה תליא בכחו כו' ומינה דהדורך בהפסק סודר סביב המקל אוסר ע"י כחו ע"ש]:

(?) במקום פסידא. עיין בדגול מרבבה שכתב דהרמ"א בכאן מיירי במקום שידוע שהם עובדי כוכבים אבל אל"כ מותר לדידן במקום פסידא אפילו הגביהו ושכשך דודאי לא גרע זה ממגע עובד כוכבי' ע"י דבר אחר לקמן סעיף כ"ד בהג"ה ע"ש וכ"כ בספרו תשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ס"ט וע"ש בסי' ע' שכתב דכל זה אם הכלי היה חסר אבל אם היה מלא יש לחוש לדברי רש"י דבמלא חיישינן שמא נגע כל שאין הישראל מתכוין להשגיח ולשמור אותו שלא יגע. ומבואר שם דאם היה חומץ יין אף שאנו מחמירים בחומץ כ"ז שאינו מבעבע כדאיתא בסי' קכ"ג ס"ו עכ"פ מידי ספק חומץ לא נפיק ויש להקל אפילו אם היה מלא ע"ש:

(?) שלא בכוונה. עבה"ט ועיין בתפל"מ שחילק ע"ז דדוקא כח עובד כוכבים או נגיעה בלא שכשוך שלא בכוונה מותר בשתיה משא"כ נגיעה בשכשוך דאי הוי בכוונה אסור אף בהנאה ובלא כוונה נחתינן חד דרגא ומותר בהנאה אבל בשתיה אסור ע"ש עוד ולע"ד צ"ע:

(?) ה"ז. מותר בהנאה. עש"ך מה שחלק על הלבוש וכן הט"ז ריש ס"ק כ"ה השיג עליו. ואא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ג סעיף ט"ו הצדיק דברי הלבוש ע"ש:

(?) כל מגען מקרי שלא בכוונה. עט"ז ס"ק כ"ה וס"ק ל"ה ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' ט"ו שהורה באחד ששכר עובד כוכבים למשוך חביות יין מן המרתף ולהושיבם על העגלה והם אומנים בזה ובקיאים במלאכתם להושיב כל חבית על תקונו ואירע שנתהפך המגופה למניה והתחיל היין לקלח מהחבית והניח העובד כוכבים את ידו לסתום פי החבית והגביה החבית עד שבא פי החבית למעלה אף שישראל עמד שם מותר היין בשתיה ואף שלא במקום הפ"מ ע"ש טעמו:[

(?) להכעיס. ע' בתשובת ח"ס סי' קכ"ז אודות ראובן שעשה יין כשר אצל עובד כוכבים וחתם היין כד"ת אך להביא לביתו לא היה יכול עד שיטול השררה המעשר וכשבא השר לקבל המעשר נתן עיניו ביין ישראל ופתח החתימות מן היין ונתן אצבעו ביין ואמר בזה"ל עכשיו ישתה מן היין היהודי כבר נגעתי בו אך מיד אחר הליכת השר מן המרתף סגר העובד כוכבים המרתף והלך והודיע לראובן שיינו פתוח והלך ראובן עם העובד כוכבים וחתם היין מחדש ויש בזה הפסד גדול והנה בזה היין איכא ב' חששות א' מצד נגיעת השר כפי דברי העובד כוכבים בעל המרתף והב' מצד שנתייחד היין אצל בעל המרתף בלא חותם בשעה שהיה השר במרתף וגם אח"כ. כי מאן לימא לן שמיד בא להיהודי אולי שהה זמן מה ועוד מאן לימא שהאמת אתו שמא זמן רב קודם ביאת השר פתחו בעל המרתף לזייף וליהנות בחליפין ותולה עתה בהשר ואמר שעשה כן להכעיס. והאריך מאד בזה והעלה הלכה למעשה להתיר היין מכמה טעמים עיין שם]:

Siman 125


(?) ואם נדנד. עט"ז ס"ק י"ב ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ע' שכתב דמ"ש הט"ז ולכל הפירושים אין בזה איסור כו' היינו כל הג' דעות שהביא מקודם ולא כדעת הגאון מהר"מ ברבי ז"ל ע"ש:

Siman 126


(?) יין לתוך כלי. פט"ז סק"ו בתשובת אחיו מהר"י הלוי סימן מ"ו ומ"ז:

(?) גת שהיין. עבה"ט וע' בדגול מרבבה שכתב דכאן מיירי שאין הפסד כלל ויכול למכרו לעובד כוכבים וא"צ אפילו לזלזל קצת אבל אם יש הפסד קצת שצריך לזלזל קצת במכירה לעובד כוכבים לא אמרינן נצוק חבור בחבית כמ"ש לעיל ס"ב וכ"ש גבי גת וע"ש מ"ש עוד:

Siman 127


(?) נאמן. עבה"ט מ"ש ועפ"ז כו' אפילו הוא בידו כיון דלית ליה מגו. ועי' בדגמ"ר שכתב אם כונתו שגם קודם הבישול היה בידו אך עתה לא מקרי בידו שכבר נתבשל א"כ מיירי דלא א"ל כן בפעם ראשון אבל אין דין זה מוכרח שכיון שלא הוציאו מת"י עדיין וא"א לבא לידי מכשול לא נחוץ להגיד לו בפעם ראשון ולכן נראה דכוונתו שקודם הבישול לא היה בידו כלל רק עתה מסרו לידו אחר הבישול עכ"ד ובזה מתורץ הקושיא שהביא הבה"ט של מהרי"ט ז"ל בשם אא"ז הגאון מהר"ם א"ש ז"ל ע"ש ודו"ק:

(?) הבעל מכחישו. עיין בתשובת בית יעקב סו"ס ק"נ שכתב דאם אמר ע"א לקטן נתנסך יינך והקטן שותק או מכחישו דינו כמו גדול אף שאינו נאמן להעיד באיסורין מ"מ כה"ג נאמן וה"ה באשה כה"ג ואפילו בדבר שיש לו חזקת איסור נאמן הקטן או האשה להכחיש העד ע"ש: [ומ"ש הבה"ט סק"ג ואז מותר לכל העולם כו' עי' בתשובת חתם סופר סי' קכ"א מ"ש בזה]:

(?) אבל אם שתק. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם בי"ע סי' ק"נ באחד שאמר לשנים נתנסך יינו של א' מכם ואיני יודע איזהו והם שותקים יש להקל כו'. ע' בבי"ע שם דנהפוך הוא דמתחלה רצה לומר כן מצד הסברא דשתיקתן לא הוי כהודאה ושוב הביא ראיה מדברי התוספות ר"פ שני נזירים דאף בכה"ג שתיקתן כהודאה (אלא דשם הקשה על התוס' צ"ע מנ"ל הא דלמא מתני' מיירי במאמינים לדבריו ע"ש ומ"מ אינו חולק מחמת זה על התוס' ועי' בתשובת שבו"י מה שהקשה על קושייתו זאת ועי' בס' מצמיח ישועה על המרדכי בח"ב הנקרא ישועות יעקב אות ז' מה שנדחק ליישב דעת זקנו הרב בי"ע בזה) וכ"כ שם בסימנים. וכתב עוד דאם אמר לאחד כמדומה שראיתי שנתנסך יינך ושכחתי והוא שותק נמי הוי שתיקתו כהודאה אף דמשמעות הפוסקים אינו כן מ"מ כן מוכח בש"ס ר"פ שני נזירים וגם מוכח דאפילו אומר שלא היה אצל הניסוך אלא עמד מרחוק הדין כן ע"ש:

(?) שמכחישו אחר ל"מ. עש"ך מה שהקשה ע"ז ועיין בתשובת בי"ע סי' ק"נ מ"ש בזה:

(?) ויש מי שכתב. עש"ך ס"ק י"ד ועיין בס' עצי ארזים באה"ע סי' מ"ב ס"ק יו"ד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן קי"ט מ"ש בביאור דברי הש"ך הנ"ל. ושם נשאל בעובדא דנכנס גנב למרתף של יין כשר ופתח חביתא באופן שאם היה הגנב עובד כוכבים נאסר בלי פקפוק. ואמנם ב' ישראלים הסמוכים למרתף הרגישו ונכנסו להציל וברח הגנב. ועתה הני תרי סהדי מכחישים זא"ז זה אומר שהכיר את הגנב שישראל היה וזה אומר בבטח שהגנב היה עובד כוכבים. מה דין היין. והשיב באריכות והעלה דאם הדבר ידוע בלא העדאתן של עדים שנפתחו החביות א"כ דל הני סהדי מהכא ונידון היין כאילו לוכא סהדי כלל ואי רוב גנבי ישראל מותר ואי רוב גנבי עובדי כוכבים אסור. ואי לא נודע פתיחתו כ"א עפ"י הני סהדי כגון שהחביות והמרתף סתומים עתה לפנינו אזי אם רוב ישראל א"כ העד המעיד להכשיר מהימן במגו דאי בעי שתיק אך אם רוב עובדי כוכבים ותרוייהו בפתיחת החבית קמסהדי אי ליכא למיתלי בטעות הדמיון שטעו בין ישראל לעובד כוכבים א"כ הני סהדי לאו סהדי שקרי נינהו ותרוויהו במרתף וחביות פתוחות במקום שרוב עובדי כוכבים קמסהדי ואידך אוקי גברא להדי גברא והיין אסור וכל זה פשוט ומתבאר מדברי הר"ן בכתובות כ"ג ע"ש]:

(?) ואמר אמתלא. עי' בת' חו"י סי' ע"ז בראובן שהיה לו משרת נאמן והגיד לרבו בימי התשובה דרך וידוי איך יום א' בתחלת החודש כשהיה במרתף היין עם אומן עובד כוכבים שמע קול צעקה ברחוב משריפה ויצא והלך לו לראות והניח את העובד כוכבים שם וכשבא מצאו שכור וכעס על העובד כוכבים וכחש שלא נגע אך כשבדק החביות מצא ב' מהגדולות חסרות כמו שיעור מדה ומה שלא הגיד עד עתה היה מחמת פחד ומורא שלא יכעוס עליו אך עתה כי קרוב יום הדין לא רצה להכשיל את הרבים והנה חבית א' מב' חביות הנ"ל מכר בעה"ב לאיש אחד מקהלה רחוקה והשני עדיין במרתף מה דינם. וכתב שאותו חבית אשר עדיין במרתף ודאי אסור שהרי היין היה גם בשעה שאמר שנתנסך היין ברשותו ובידו ונאמן. ובאשר הדברים ניכרים מאד שהאמת אתו והבעלים מאמינים לו נראה דכ"ע מודים שאין מלמדים לבעל היין לומר איני מאמינך או שיאמר איני מאמינך אע"פ דבלבו מאמין לו. ואע"פ שלא הגיד לו כמה ימים אחר המעשה הלא נתן אמתלא נכונה ומקובלת על בלי הגיד לו תיכף. וכ"ז באותו חבית שעדיין במרתף שהוא ביד המשרת ואי בעי היה מרשה להעובד כוכבים לשתות ממנו אבל אותו חבית שכבר מכר לפי שהגיד המשרת ודאי אינו נאמן לאוסרו על בעליו שאיננו בידו ושפיר פלגינן דבוריה. וכ' עוד דאף אם המעשה היה בחבית א' ומכר חציו והניח חציו אע"ג דלא שייך בכה"ג פלגינן דבוריה שהרי א"א לתת אפשרי לחלק דממ"נ או נגע ונאסר הכל או לא נגע והכל שרי מ"מ היין שכבר מכר שרי דהשני יכול לומר אינו מאמינו ואין זה ענין כלל לפלגינן דבוריה אלא דאם בעל נפש הוא יחמיר עכת"ד. ודבריו צריכין ביאור והנה מ"ש ובאשר הדברים ניכרים כו' נראה דר"ל דאף אם לא היה עתה בידו כגון שעתה אינו משרת עוד לראובן מ"מ אסור מאחר דמאמין לו והדברים ניכרים. ומ"ש ואע"פ שלא הגיד לו כו' הלא נתן אמתלא לדבריו ר"ל דלפ"ז אפילו לא היה מאמין לו וגם לא היה בידו מ"מ אסור כמ"ש הרמ"א כאן וא"כ יש בזה תלתא לריעותא שהוא בידו. וגם הבעל מאמין. והדברים ניכרים וגם נתן אמתלא ודמי כמו שאמר בפעם ראשון דנאמן. אך מה שכתב דהחבית שכבר מכר שרי שאינו בידו. צל"ע דמה בכך מאחר שנתן אמתלא ודמי כמו שאמר בפעם ראשון דנאמן. אפילו הבעל מכחישו [לדעת הש"ע והרבה פוסקים ולדעת הש"ך סק"ג עכ"פ בששתק] וצ"ע כעת:

(?) דשויה אנפשיה חד"א. עי' בס' בכור שור בחידושיו למס' יבמות ד' פ"ז ע"ב שנסתפק בשנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו מהו שיאכל מאותו דבר בצנעה בל יודע איש אע"ג דבפרהסיא ודאי אסור ולאוכל כמיניה וב"ד מצוים עליו להפרישו מ"מ בצנעה י"ל דשרי וכתב דמדברי הראב"ד פי"א מהל' שגגות נראה להתיר אבל דעת הרמב"ם שם לאסור וצ"ל הטעם כיון דאנן אסרינן עליו בפרהסיא אסור אפילו בצנעה ע"ד שאמרו חז"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בח"ת אחור. ולכן אין להתיר כ"א לצורך גדול. ומינה נמי בדין האומר דבר זה אסור הוא ועדים הכחישוהו דקי"ל דשויא אנפשיה חד"א כמ"ש ביו"ד סימן א' וקכ"ז לא יאכל אפי' בינו לבין עצמו כ"א לצורך גדול עכ"ד (ועמ"ש בזה לעיל סי' ב' סק"ד בשם תשובת חות יאיר) ונראה לי דדוקא אם העדים אמרו על הדבר שאסור מן התורה וכן בדין דשויא חד"א מיירי שאמר שאסור מה"ת אבל אם אמרו שאסור מדרבנן אפשר להתיר אף בלא צורך גדול לפי הטעם שכתב הוא ז"ל דכ"מ שאסרו חכמים כו' וא"כ הרי כתבו התוס' בכתובות ד' ס' ד"ה ממעכן וכן הוא בפסקי תוס' פ"ק דעבודת כוכבים סי' י"ד דלא אמרינן דאפילו בח"ח אסור רק במידי דאיכא חשדא שעובר אדאורייתא אבל אם לא יחשדוהו רק שעובר על איסור דרבנן שרי בחדרי חדרים ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סימן פ"ז:

(?) אבל אם שכרו הרבה. עיין בתשו' שבות יעקב ח"ב סימן ע"א שנשאל ראובן שהניח לעשות ע"י פועל אחד יינו בהכשר ונתן לו שכירתו ואח"כ מכר היין לשמעון ביוקר והרויח בו הרבה ועכשיו הפועל אומר שאותו יין נתנסך בפשיעתו ומודה על חטאיו ורוצה להשיב שכירתו שהוא סך רב עד עשרים ר"ט אי נאמן לאסור היין והשיב דאף דפשוט בש"ע דאם שכרו הרבה כו' מ"מ דוקא אם היה עדיין ביד לוקח הראשון אז היה נאמן משא"כ עכשיו שכבר מכרו והרויח בה הרבה אם אתה מאמין לפועל אתה מוציא ממון מבעל הבית שמכרו עפ"י עד אחד והתורה אמרה לא יקום עד אחד באיש להוציא ממון על פיו והביא ראיה לזה מהש"ס וסיים לכן נ"ל בנדון שלפנינו אע"פ שנאמן להפסיד שכרו אינו נאמן להפסיד היין שכבר מכרהו ואם יאמר האומר כיון שלא נמצא חילוק זה בפוסקים ראשונים ואחרונים ראוי להחמיר ולאסור היין אמור לו יין נסך בזה"ז אין להחמיר כולי האי ע"ש ועמש"ל סי' רפ"א ס"ק י"ב:[

(?) שאפשר לומר שטעה. עט"ז סק"ד מה שהקשה מפ' האומר כו' ועי' בתשובת חמדת שלמה חא"ח סי' י"ח מ"ש בזה]:

(?) לא להחמיר. ע' בתשו' חות יאיר סי' ק"ט שכתב דדוקא במעיד על דבר השייך לחברו ואין לו נגיעה בדבר משא"כ אם ההיזק מגיע גם לו כגון שיש לו חלק בדבר ההוא אפי' שמיני שבשמינית מתוך שנאמן על שלו נאמן גם על של חבירו עי' שם:

(?) מיהו י"א. עש"ך מה שהקשה על הרמ"א ועי' בתשובת שיבת ציון סי' ל"ח מה שתמה בזה:

(?) דאיתהזק. ע' בתשובת נו"ב סי"ד היכא דאיתרע חזקה ע"א נאמן ושכ"כ בס' פני יהושע ע"ש וע' בס' חומות ירושלים סוס"י ע"א שכתב דה"ה בדבר העשוי להשתנות י"א דע"א נאמן דהוי כאין לו חזקה ע"ש:

(?) ב' חתיכות כו'. ע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סוס"י ס"ט שכתב דזה דוקא אם נתערב חד בחד אבל אם נתערב חד של היתר בתרי דאיסור ובא ע"א להעיד שמכיר איזה מהם של היתר הדבר צריך תלמוד אם נאמן דהרי עד אחד אינו נאמן באיתחזק איסורא ורובא עדיף מחזקה ואף דמעשים בכל יום לקנות בשר מקצב ששחטו לו כמה בהמות ורובם נטרפו היינו משום דהרי אף באיתחזק איסורא במה שבידו נאמן והרי ביד הקצב לשמור שלא יתערבו זו בזו אבל בנ"ד כיון שכבר נתערבו הו"ל אין בידו ע"ש:

(?) פלוני חכם. עט"ז ועיין בשו"ת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' קט"ז:

(?) הכשיר לי. ע' בתשובת תפארת צבי ח' יו"ד סימן ע"ב באשה שאמרה שהשוחט שחט לה עוף והשוחט מכחיש מי נאמן:

(?) כגון בדיקת חמץ. ע' במגן אברהם סי' תל"ז סק"ס שהניח דברי רמ"א אלו בצ"ע ע"ש:

Siman 128


(?) אין מיחדים. עבה"ט ועיין בתשובת צמח צדק סי' פ"ז שכתב דדוקא בזמן מועט שרי בדיעבד ודוקא במקום שאין לחוש לנגיעה ולא לשתיה להנאתו כגון שהנקב למעלה במגופה הוא צר ואין שום ברזא בחבית אבל היכא דאיכא למיחש דלמא נגע להנאתו כדי לשתות כגון שיש לחבית ברזא בולטת לחוץ שבקל יכול למשוך הברזא ולשתות מהיין יש לאסור כל היין אפילו בדיעבד אפילו יחוד בעלמא לזמן מועט ע"ש:

Siman 129


(?) והודיע הדבר. עיין בשו"ת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ו שפסק באם חתם החביות בב' חותמות ואח"כ נתקלקל ובא העובד כוכבים והודיע ליהודי שאסור ולא דמי להכא מפני שאין העובד כוכבים מרתת שיבוא היהודי כיון שכבר חתם ע"ש:

(?) הואיל ולא ידע. עט"ז וש"ך מה שהקשו על הרמ"א ועיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק א"ח סי"ה אוח ט':

(?) דשמא לא באו. עיין בתשובת בית יעקב סימן קס"א מ"ש בזה:

(?) וכל זה מיירי. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סו' ע"ב שנשאל ישראל ששכר מרתף בבית עובד כוכבים ושם בו יין במפתח וחותם כדינו ופ"א בלילה באו גנבים ושברו פתח הבית ולא מצאו מה שחפשו בבית העובד כוכבים ופרצו גם פתח המרתף ולמחרת הרגישה שפחה קטנה שהיו גנבים בבית ושגם פתח המרתף פתוח רצתה בבהלה אל היהודי והלך היהודי ומצא החביות שלמות וסתומות כמו שהיה מקדם מהו דינו של אותו יין והשיב להיתר כמבואר כאן דאם מצא החביות כמו שהיה מקדם שרי ואף דלכאורה יש לאסור בשביל שהעובד כוכבים דר באותו בית שפרצו במרתף חיישינן דלמא הוא ובני ביתו הלכו אל המרתף אח"כ ונסכו היין גם לזה אין לחשוש בזה"ז דמרתת כיון שישראל שכר המרתף וישראל דר באותו עיר אם ימצא בתוכו יפסיד שכרו ויהא נתפס כגנב שאמרו שהוא עיקר הגנב שגנב מהיין אל"כ הו"ל להודיע מיד לישראל שפרצו המרתף כו' ע"ש:

(?) תלינן בישראל הידוע. עיין בתשובת בית יעקב שם סוף הסי' שחולק ע"ז:

(?) שנכנס לעיר. עיין בתשובת צ"צ סימן ל"ג מ"ש בזה:

Siman 130


(?) יחתוך כל הברזות. עיין בתשובת צמח צדק סי' פ"ז ובתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן ט"ו:

(?) ודוקא אם רואים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"ב במעשה ששלח יהודי לעובד כוכבים א' עם היין בדרך והיהודי לא היה עמו וכשבא עם היין אמר העובד כוכבים שהחותם נתקלקל באונס שנפלה העגלה והורה שאסור היין דאף שכתב הרמ"א דאם יש לתלות שנסתר כו' מותר בדיעבד היינו במקום שיש לתלות שהעובד כוכבים לא הרגיש ולא ידע כלל שנסתר החותם אבל בנ"ד שהעובד כוכבים ידע שנסתר אפילו אם נאמינו שנסתר באונס הרי אח"כ היין ברשותו מונח והוי כמפקיד אצל עובד כוכבים בלי חותם מיהו היינו דוקא בשולח עם העובד כוכבים ממקום למקום ובדרך נתקלקל אבל הפקיד אצל העובד כוכבים ויהודי המפקיד מצוי בכאן ויכול העובד כוכבים להגיד לו אמרינן מסתמא תיכף הגיד לו כי הוא מתיירא ואומר בדעתו אם אחשה עד שיבא היהודי יחשוד אותו שקלקלתיו בכוונה לגלות ולכן תיכף הוא רץ ומודיע ומ"מ לא החליט זה להקל רק בהפ"מ ובאופן שיסכימו עמו חכמים ע"ש ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ל"א [ובתשובת ח"ס סי' קנ"ד]:

(?) מותר בדיעבד. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ו דזה מיירי שאין אנו יודעים בבירור שהעובד כוכבים ידע מזה אבל אם לא כן אסור ע"כ ועיין בס"ק שלפ"ז בשם נו"ב:

Siman 131


(?) [ולא פרע לו. עיין בה"ט בשם ש"ך ועיין בתשו' ח"ס סי' קכ"ו ע"ד ישראל שטיהר יינו של עובד כוכבים ושוב פסק עמו ע"פ השער שבשוק ביום השער וביני לביני נתן לו מעות על היין הנ"ל ויען כי חוק להשררה שם שמכל חבית יין כשר צריך ליתן לו מכס והוא רצה להעביר אותו המכס ע"כ לא חתם החביות ולא המרתף כדי שלא ירגיש השר כשיבא למרתף וכ' הרב השואל דפשוט דנתינת מקצת מעות ה"ל כקנין כמ"ש בש"ך וסגי בחו"א וכיון דסגי בחו"א סגי נמי במפתח כהסכמת ט"ז ר"ס קי"ח ורוב האחרונים דלא כש"ך. וגם זה פשוט דאף דהאי קנין קודם פסיקה הוה מ"מ כיון דפסק על יציאת השער הוה פסיקה גמורה כדמוכח מחמרא דזולשפט בב"מ דף ע"ג ועוד דבדיניהם הוה קנין גמור אלא דבזה יש להסתפק כיון שאין לו שטר על מעותיו ויכול העובד כוכבים לכפור בו ועוד כיון שישראל מרתת מן העובד כוכבים שאם יקבול עליו לפני השר שנתפס על יינו כגנב גם הוא יאמר עליו שטיהר יינו והבריח המכס. והוא ז"ל השיב לו דמה שהניח דנתינת מקצת מעות הוי כקנין עדיין חסר תנאי בדבר דהש"ך דקדק וכו' אבל אם פרע מקצת בענין שיש לישראל חלק ביין. ורצה בזה דנתן לו מקצת לא מהני אם יכול העובד כוכבים לסלקו בזוזי אלא דאם צריך ליתן לו יין כפי שיעור מעותיו נמצא יש לישראל שותפות ביין. ומ"ש דפסיקת שער הוה קנין גמור מחמרא דזולשפט דבריו תמוהים התם לא מיירי מדין קנין כו' אך מ"ש דבדיניהם הדין כן ודאי דאזלינן הכא בתר דיניהם דוקא ולא בתר דין ישראל כלל לא להחמיר ולא להקל דהכא אין הטעם משום דינא דקנין כמו במכירת חמץ ובכור והיתר שביתת בהמה דהכא הכל תליא במרתת וכיון דשופט העיר יעשה בו דין אם יעבור על דיניהם הרי מרתת מה לי קנה ישראל בדין או לא. ומ"ש דאין לישראל שטר על מעותיו נ"ל דזה אינו מזיק דמ"מ מרתת להעיז פניו לכפור ולא בעינן שטרא כה"ג וראיה מתשובת הר"ן שבב"י סימן זה. ומ"ש דאין העובד כוכבים מרתת מפני שהישראל מתירא ממנו לקבול עליו סברא גדולה היא לאסור וזה דמי לעובד כוכבים אלם דלעיל ס"ס קכ"ח אך אם יש לו לישראל להתנצל לפני השופט ולומר שלא טיהר את היין הזה מעולם אלא קנאו לסחורה כבר מרתת עובד כוכבים זה ולפ"ז בנדון השאלה אם בדיניהם מחוייב העובד כוכבים ליתן לישראל יין לפי מעותיו וממילא נתפס כגנב ואם אפשר לישראל להתנצל לפני השר שלא עבר המכס א"כ מתירא העובד כוכבי' יש להתיר היין בהפ"מ דוקא ואם חסר תנאי א' אין להתיר אפילו בהפ"מ והמחמיר תע"ב עכת"ד]:[

(?) אסור אפי בחותם ת"ח. עי' בתשו' ח"ס סי' קט"ו שכ' דהיכא דחוזר ורואה חותמו ומכירו בט"ע שהוא הוא לית ביה חומרת מטהר יינו של עובדי כוכבים דעלמא ודלא כדעת הגאון מהר"מ בנעט ז"ל וגם מ"ש הגאון הנ"ל דט"ע לא שייך בחותם שבדפוס ז"א דודאי אף בחותם שבדפוס נהי דסימנא ליכא ט"ע איכא ע"ש]:

(?) ואם רוכלי. עבה"ט שכתב ואפילו בלילה כו' ועיין בדגמ"ר מ"ש בזה:[

(?) מותר בכל ענין. עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סימן קכ"ה אודות יהודים שעשו יין אצל עובד כוכבים בעיר שכולה עובדי כוכבים ולא נתנו על היין רק ג' מאות זהובים דראן גאב והחתימו היין חב"ח דהיינו חותם א' היה קשר משונה ועוד חותם שני על גביו ובהגיע התור ליקח היין נפל תגר ביניהם במחיר היין ועמדו למשפט לפני שר העיר ויצא דינו שהמקח בטל והעובד כוכבים יחזיר להם הדראן גאב וכראות היהודים שלא יבאו לעמק השוה בקיום המקח נכנסו ושברו החותם העליון והניחו הקשר התחתון לומר אין אנו חפצים ביין עוד ויהי בבוקר נתרצה להם העובד כוכבים ולקחו היין בחשבם לפשוט דסגי בחותם אחד הקשר המשונה ועתה יעלה ההפסד רב. אם יש להתיר היין. והאריך בזה דלכאורה יש לדון בזה ע"פ דברי תשובת רשב"א שבב"י סימן זה דבשאמר הישראל לעובד כוכבים שימכרנו למי שירצה אפילו מאן דמתיר במטהר יינו של עובד כוכבים בחותמים הכא אין החותמים מצילים דלא ירא לרמות כו' ומה שהיו כאן ישראלים שומרים בבית העובד כוכבים כל הלילה שעשו יינות בבית הבד שבאותו חצר אין זה מועיל דשומר לא מהני אלא בחד מתרי טעמי או שהשומר יודע שעל דעת כן הועמד שם לשמור או אפילו אינו יודע מ"מ המנסך ירא שמא יראה והכא אי נניח כסברת רשב"א ממי ירא לזייף הלא הכל שלו והשומרים לא נתמנו לכך. ומ"מ העלה דיש להתיר בהפ"מ מאחר שהחביות היו חסרים הרבה וא"א ליגע כמתעסק אם לא שיגע בכוונה. ולשתות מן החביות לא היה צריך להתיר הקשר המשונה הזה כי היה לו יין הרבה במרתף וכל יינו היה טוב מזה או כמותו לכה"פ וא"כ גם בחליפין אינו נהנה ולשפוך מים זהו פסלנות והורעת אומנתו שזה הוא מתיירא מן השומרים הנ"ל שירגישו שמביא מים למרתף כו' ועוד שדברי רשב"א גופיה קצת צ"ע כו' ולמאי דקי"ל בהפ"מ כר"ת דשרי בחותם א' אין שום הכרח לסברת רשב"א הנ"ל וגם הוא יודה להתיר בנ"ד ומכ"ש שלא נהנה בחליפין והיה ישראל תמיד בחצרו ע"כ נ"ל להסכים להתיר בהפ"מ ע"ש. ומה שחקר שם אם יש לדון דראן גאב כשותפות כיון שנתן עד שלא פסק מחיר היין כו' לפמ"ש הוא ז"ל בתשובה שאחריה והובא לעיל אין כאן מקום ספק כלל והכל תלוי אם בדיניהם מחוייב ליתן לו נגד מעותיו או לא]:

(?) מותר. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"א שכתב אי לאו דמסתפינא אמינא דאפילו בגדל בכרמו לא החמירו אלא היכא שאין העובד כוכבים מוציא הוצאות על שמירת הטהרה והישראל מטהרו בלי שום תשלומין אבל היכא שהעובד כוכבים משלם שכר השמירה חושש להפסד הוצאותיו ושפיר מרתת אך מסתפינא להקל דהבו דלא לוסיף על קולא של ר"ת בקנאו מכרמים אחרים ועכ"פ יש לצרף זה להקל בשני חותמות או במפתח וחותם אפילו בשתיה ע"ש:

Siman 132


Siman 133


(?) ומוזג. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן כ"ב שכתב דראוי להחמיר אף בסתם יינם עיין שם:

Siman 134


(?) ראשון ראשון בטל. עיין בספר תפארת ישראל על משניות פאה פ"ז משנה ח' שכתב דדוקא בלח בלח אמרינן קמא קמא בטיל מדמתערב מיד בכולו דבלח יש בילה משא"כ בלח ביבש ע"ש:

(?) אבל אם הם קטנים. עיין פר"ח לעיל סי' ק"י סק"ד שכתב דהרמ"א לא כיון בזה להלכה דהעיקר כהרשב"א בת"ה ד' ק"ז שאין יבש ביבש בטל ברוב כ"א באיסור שהולכין אחר נתינת טעם כו' ע"ש ועי' בתשובת כנסת יחזקאל ר"ס ל"א שחולק עליו דמלבד שי"ל מאחר דהרא"ש חולק אהאי סברא כמבואר בא"ח סי' תמ"ז ע"כ פסק להקל בי"נ כדאיתא בירושלמי פרק אד"מ א"ר יהודה אין מדקדקין בי"נ. אף גם זאת האריך להוכיח דגם הרשב"א מודה בי"נ דבטל ע"ש ועי' בכו"פ ופמ"ג לעיל ר"ס ק"י:

(?) בזה"ז בטל בששים. עי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"א שכתב דבחביות גדולות של י"נ שאינו בטל חד בתרי נוהג גם בזה"ז וע"ש:

(?) בששים. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בת' נו"ב תניינא פי"ד סימן ס"ח שכתב ליישב דעת הב"ח דכל היכא שאסור בזמן הש"ס וכל הפוסקים אז לא סמכינן בזה"ז על סברא דעובדי כוכבים בזה"ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן רק במקום הפסד אבל לענין סתם יינם דלדעת ר"ת אפילו בזה"ז בטל בס' מצרפינן דעתו לסברא דעובד כוכבים בזה"ז כו' ושרינן אפילו שלא במקום הפסד וכתב דמ"מ מי יחלוק על הש"ך במקום שאין הפסד כלל. אבל אם אירע שאיזה מורה היה מתירו בלא הפסד לא הייתי סותר הוראתו. וכתב עוד שאם נתנו יין האסור לחביות בכדים קטנים שאין פיהם רחב כ"כ כמו גיגית גדולה יש להתיר אף בלי הפסד כלל דיש לצרף דעת הרא"ש שפסק כרב דימי שאם נפל איסורא לגו התירא אפילו מחבית לבור מותר ע"ש:

(?) דבריו בכאן סותרים. עיין בשו"ת כנסת יחזקאל סימן ל"א:

(?) הרבה ביחד. עיין במג"א סי' תס"ז סק"ב ובתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה:

(?) זמן רב. עבה"ט ועי' בתשובו' מקום שמואל סימן ל"ט:

(?) המשקים. עיין בתשובת נו"ב תניינא תי"ד סימן נ"ו שנשאל אודות עושי יין שרף שקורין קראמבאמבולי פערסקי ודומיהם ונותנים בתוך היורה בשר נבלה או שחוטה בלא מליחה והדחה בשעת הבישול כדי להעביר קוטרא וחריפת היי"ש אם מותר ליהודי לעשות כן ומה דין היי"ש הנעשה אצל עובד כוכבים והעלה דישראל אסור לכתחלה לעשות ע"י בשר נבלה או שחוטה שלא נמלח אף אם יש ביורה תיכף ס' אין מבטלין איסור לכתחלה וא"ל שאין כוונתם רק לעבורי קוטרא ולא מקרי מבטל איסור דכבר בארתי בנו"ב סימן כ"ו דזה דוקא היכא שכבר מעורב אלא שלא נתבטל (עמש"ל סימן פ"ד ס"ק ט' מזה) ולכן היהודי ימלח תחלה הבשר וידיחנו ואין לחוש שמא ישתה ממנו עם חלב דלא שכיח אך יש לחוש שדרך לשרות ביי"ש מעשה אופה שנילוש עם חמאה לכן יראה שיהיה ס' נגד הבשר ואפילו אם לא יהיה בתחלה רק אח"כ כשמוסיף עליו מותר. ויי"ש של עובד כוכבים אם ידוע שיש בו ס' אפילו לבסוף כל מה שנעשה אצל עובד כוכבים דיעבד הוא ובטל בס' ואם אין ס' אם רוב אומנים או מחצה על מחצה מערבין אסור אבל אם הרוב אין מערבין אז אסור לקנות מהם בבתיהם דהוי קבוע אבל מה שהחנונים קונים מהם ומוליכים למכור מותר מטעם כל דפריש מר"פ ע"ש. ועיין בב"י שמביא בשם הרשב"א בתשובה שכל דבר שעיקרו כך לא בטיל כו' ע"ש ובמג"א סימן תמ"ב סק"ה ועיין בתשובת נו"ב סימן הנ"ל שהביא דעת גדולי הראשונים דלית להו הך סברא וכתב דיש לסמוך להקל מאחר דאפילו להרשב"א אין זה רק מדרבנן עיין שם:

Siman 135


(?) דינם ככ"מ. ודוקא לענין יי"נ דתשמישו בצונן אבל לענין חמץ בפסח ושאר איסורים אפילו לבנים ושחורים דינם ככלי חרס כדאיתא בא"ח סימן תנ"א הגהת פרישה ע"ש:

(?) מכדי קליפה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוף סימן נ"ח שכתב דדברי הש"ך בס"ק י"ג (הובא בבה"ט סק"ז) הם עיקר לדינא דאפילו אם עמד מעל"ע מהני עירוי ע"ש ועי' בזה בתשובת תפארת צבי חלק או"ת סימן ה' אות ח':

(?) י"ב חודש. עיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' ח' אות ה' שהביאו תוספות בנדה דף ס"ה ע"ב ד"ה היינו דהנך חדשים הם חדשי לבנה כל חודש כ"ט יום ע"ש:

Siman 136


Siman 137


(?) קליפת. עבה"ט סוף ס"ק ד' בשם ש"ך ועי' בתשובת ח"צ סימן ע"ה שמתיר בכל ענין דאין אוסר יותר מכדי קליפה ועיין בזה בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ג ובשו"ת שער נפתלי סימן ז' באמצע התשובה. ועמש"ל סימן קל"ה סק"ב:

(?) משום יי"נ. עי' במג"א סימן תנ"א ס"ק מ' דביין שרף נמי דינא הכי ע"ש אכן בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' נ"ז לא משמע הכי ע"ש ודו"ק ומ"מ דברי המגן אברהם עיקר. שוב מצאתי בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן נ"ח באמצע התשובה שכתב דדברי הפרח מ"א בסימן ר"ז לאו דסמכא נינהו. ובעובדא דידיה היו כמה התירים לכן לא חש הרב לדקדק כ"כ עכ"ד וע"ש בסימן ס"ז. ועיין בתשובת שב יעקב סימן ל"ג שכתב דזה דוקא בכלי עץ או חרס אבל בכלי מתכות אף יין נפגם ע"ש שהתיר בהפ"מ יי"ש שנשרף משמרי יין בדוד של נחושת אינו ב"י מי"ש משמרי סתם יינם ע"ש:

(?) מותר למלוח בהם. עי' בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' נ"ח שנשאל ביורה שבשלו בו יי"ש של סתם יינם אם מותר לבשל באותו יורה יי"ש של תבואה והשיב דלכתחלה ודאי אסור ואין ללמוד היתר ממ"ש בסימן קל"ד מותר למלוח בהם ומשמע דאפילו חומץ וציר מותר ליתן בהם ולא אמרינן שהחריפות משוי לשבח וא"כ אפילו יי"ש מותר ליתן לכלי היין דכל זה אם נבלע בצונן אבל אם בישלו יין של עובד כוכבים בכלי ושוב בשלו בו שאר משקים יש לאסור ואפילו אם היה לדון בזה ולמצוא מקום להקל ע"מ בנ"ד יש לאסור שכיון שעשו מיין האסור יי"ש שוב אינו טעם קלוש רק טעם לשבח בשאר משקים ובפרט ביי"ש אמנם מה שכבר נעשה בתוכו כיון שהוא הפסד גדול יש להתיר דקיי"ל בהפסד גדול לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים וידוע דכשנותנים החרצנים והשמרים לתוך היורה נותנים ג"כ מים הרבה וא"כ היורה בולעת היתר ואיסור וכששורפים שוב שם היי"ש מהתבואה לא בעינן ס' רק נגד חלק מהיורה ע"ש עוד:

Siman 138


Siman 139


Siman 140


Siman 141


(?) שתולין. עש"ך סק"ו שכתב היינו בידוע שלא השתחוה לו כו' ועיין בת' פרי תבואה סי' נ"א לענין הכפות שחקוק עליהם צורות עבודת כוכבים דיש להתירם ע"פ דברי הר"ן הובא בש"ך שכתב על דברי הרשב"א וצל"ע שאפשר שאין עובדין לצורות הללו אלא לזכר בעלמא ופי' דבריו דר"ל דאפילו צורה שודאי עובדין אותה איכא ספק שמא ביטלוה וכיון דאיכא עוד ספק שמא לזכר בעלמא הויא הוי ס"ס ואף דהרי"ו כתב דנכון להחמיר בספק איסור תורה מ"מ בנ"ד יש להקל טפי כיון שהוא צורה שוקעת וצירף עוד דברי הרמב"ם דמכירה הוי כביטול ובפרט שי"ל דכפות שאוכלים בהם אין נקראים כלים מכובדים דכתב בהג"ה לקמן ס"ג דהמנהג כסברא הראשונה דאף בצורה שודאי נעבדת בכלים מבוזין מותרין ועוד שנראים הדברים שכל עיקר הצורה מעשה אומן הוא לסימנא בעלמא והסכים עמו לדינא הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מקראקא ע"ש בסימן נ"ב ונ"ג:

(?) דהיינו צורות. עש"ך ועיין בשל"ה ד' ע"ג ע"ב בד"ה בידים:

(?) לשם חמה. [ עיין באר היטב. ועי' בתשובות חתם סופר סימן קכ"ט בענין בהכ"נ שעשוי בחלון זכוכית עגול כצורת חמה וניצוצות בולטות סביבות העיגול כניצוצי חמה בזריחה ובתוכו כתוב שם הוי"ה ובצדו ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' וכ' כי שתים רעות עשו בשגגה דמבואר בש"ך סימן קמ"א סק"ח דעגול השמש נהי דהמוצא מותר בהנאה אבל עכ"פ העושה עובר על איסור דאורייתא והמשהה עובר על איסור דרבנן משום חשדא וברבים נמי עכ"פ מכוער הדבר והכא מגרע גרע שהרי כתוב להדיא בצדו ממזרח שמש כו' הרי אומר שמתכוין לצורת השמש ממש וגרוע ממ"ש הט"ז (בבה"ט ס"ק כ"ג) מצורת המזלות שבמחזורים ואף הנה"כ שם יודה בכאן וזאת שנית אפילו לא כתוב בצדו ממזרח שמש מ"מ מעשה הגשמה היא זו כו' ובפרט במקום קדושה ובמזרח שהכל משתחוים למולו בכניסה לפתח בהכ"נ בודאי מכוער הדבר ע"כ נ"ל מי שיכול לבטל זה יזכה לשמש מרפא בכנפיו ע"ש]:

(?) מטבעות. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ק"ע שמחמיר בזה אביאנו לקמן ס"ק ט' ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סוף סימן י"ג דנראה לו להכריע דמטבעות של כסף מכובדין ושל נחושת מבוזין ע"ש:

(?) וכוסות ששותים בהם. עי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סוס"י קל"ב מה שהקשה ע"ז:

(?) דידעינן. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת כנסת יחזקאל חא"ח סימן י"ג מה שתמה על הש"ך בזה. וע"ש עוד בענין פרוכת שנשתמש כמה עידנים לקודש ועליו צורות מצויירים בצבעונים וקם חד ורוצה להטיל מום מכח נורת חמה וכתב הוא ז"ל דאין בזה שום חשש דצורות אלו מצויירים בצבע וזה לא בולט ולא שוקע כמו שכתוב בדרכי משה סעיף קטן ד' בשם תשובת מהר"ם דמה שאוסרים בצורת חמה בשוקעת דווקא שוקעת אמנם הציור בצבע לא בולט ולא שוקע (גם הט"ז ס"ק י"ב כתב חילוק זה ובנה"כ כתב דאינו נכון ותימא שלא זכרו דברי הד"מ הנ"ל) ופשיטא אותן איצטלא דמילתא לפי הנשמע נחתכה מחתיכת ציי"ג והצורות המה בדפוס בוודאי לא לשם אלילים נעשה ופשיטא לא פלחי להו מעולם ומותרים אף על המכובדים כמו שכתב רמ"א והמנהג כסברא ראשונה ואף דמסיק דאין להשהותם משום חשדא כבר נתבאר דברבים ליכא חשדא. ושנית אלו הצורות הורגל באותן מדינות שנדפסו שלא לשם עבודת כוכבים כו' ואף שכתב ר' ירוחם (הובא בבה"ט סק"כ) דאף דליכא חשדא ברבים מכוער הדבר לא דבר ביריעות האלה שהרבה מהן נמכרין בחנות ומכ"ש שחותכין אותה ואם נטה החתך באותן צורות לא מדקדקים ודאי אין ביטול גדול מזה אף לחכמים דס"ל אם מכרו לצורף ישראל אין זה ביטול היינו בעבודת כוכבים ממש. ואי משום ביטול תפלה כמ"ש בא"ח סימן צ' סכ"ג אין חשש כיון שהפרוכת היה בבה"כ זמן מה קודם דומה לכהן שיש בידו מום דאם דש בעירו מותר לישא כפיו וכו' אמנם אם הפרוכת מן חתיכה הנעשה בפ"ע ולא נחתכה מן חתיכות כ"א נעשה למחצלת בפ"ע צריך חקירה פן חו"ש במדינות רחוקות (כמו בארץ אסיא וברבריא) עובדין לחמה ומחצלת הלז נעשה להתפלל עליו בבית תיפלתם ודומה לשאלת הרא"ש כו' ע"ש ועיין מה שאכתוב לקמן ס"ק ז' בשם דברי יוסף:

(?) ושמציירים בכותל. עיין בספר יערות דבש ח"א דרוש ב' שמזהיר מאד שלא להיות בתוך הבית צורה מצוייר בכותל או בלוח אף דע"פ הדין אין איסור רק בצורה בולטת מ"מ יש להזהר כו' ע"ש:

(?) וכוכבים. עיין בשו"ת דברי יוסף סימן ח' שנשאל אם ציירו בדלתות ההיכל של בית הכנסת מבפנים צורת כוכבים בסממנים ועפרות זהב אם יש צד היתר לקיימם ואף דזה אינו לא בולט ולא שוקע וכמ"ש מהר"ם מ"מ מדברי הרמב"ם נראה דהציור בצבע דין אחד לו כמו שוקעת ויש להחמיר כדבריו (ודלא כמש"ל סק"ה בשם כנ"י) ואף לדעת הפוסקים דבשל רבים ליכא חשדא היינו דווקא במקום שאין בו קדושה כההיא דר"ג שהיה לו בעלייתו אבל בבהכ"נ שהוא מקום קדושה ומיוחד להתפלל פשיטא דיודו דחיישינן לחשדא טפי מביחיד בביתו ולפיכך צריך למחוק אותם ולהסיר המכשול ואל תשיבני מההוא אנדרטא דהוי בבי כנישתא כו' דשאני התם שהונח באונס כו' עיין שם שהאריך בזה ולע"ד לא נראה כן מדברי הגמרא שם בר"ה דף כ"ד דפריך ומי חיישינן לחשדא והא ההוא בי כנישתא כו' ופריק רבים שאני ע"ש מבואר להדיא דעיקר ההיתר מפני דרבים שאני א"כ משמע להדיא דלא כדבריו. [ואפשר ליישב ולכן יש להחמיר ובלא"ה הא כתב הש"ך בשם רבינו ירוחם דאע"ג דברבים ליכא חשדא מכוער הדבר ועי' בפמ"ג א"ח סימן צ' סק"ו מזה]:

(?) ואסור לחתום בה. עי' בס' תפארת למשה שכתב ודוקא על המכובדים כגון שיראים וטבעות טור בשם רמב"ן ועיין פרישה פירושו ונ"ל דאגרת בכלל מבוזים הוא ולכך נוהגים היתר לחתום בחותם שקוע על איגרת אף בצורת אדם שלם עכ"ד ע"ש:

(?) שלא אסרו. עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ק"ע על מעשה שהיה באמשטרדם בעת שנתקבל הרב מהר"ר אלעזר ז"ל לאב"ד שם עמד איש אחד והוציא מוניטין שלו בעולם דהיינו שהדפיס מטבע כסף בדמות צורתו והיה תבנית ראש עד החזה עם פרצוף פנים שלם בולט. והאריך לבאר שזה איסור גמור מוחלט ויש בזה איסור כפול הא' לא תעשה של תורה לא תעשון אתי וגם משום חשדא דאסור אפילו באחרים עשו לו וטעמא דרבים לא שייך הכא דמטבע מיבדר בעלמא ומצנעי ליה ואף דהרא"ש כתב שראש בלא גוף אין איסור לא בעושה ולא במוצא כוונתו על ראש שלם אטום בלי צורת פנים ניכרת כה"ג ודאי לא סגי בלא גוף אבל ראש וגוף בהדדי בדמות אדם שלם אע"פ שאין הצורה ניכרת בתבנית הפרצוף אלא כגולם אעפ"כ נראה כגוף אדם בקומה זקופה ואסור. אכן פרצוף פנים דאדם גרידא פשיטא דאסור ואף דיש סוברים דמטבעות מבוזים הם קשה לסמוך ע"ז להקל דהרי עינינו רואות דמכובדים הם (ועמש"ל סק"ג בשם תשובת כנסת יחזקאל) ועוד שדעת הרשב"א דאין חילוק בין מכובדין למבוזין בצורת אדם והסכימו לדבריו ע"ש שהאריך בזה:

(?) וכן נוהגין. בשל"ה דף ע"ג ע"ב כתב דכשר הדבר שלא לנהוג כן ע"ש:

(?) לא יעשה. עי' בספר תפארת למשה שכתב דאם עובד כוכבים עשאה לו מותר לדור בבית ולהשתמש במנורה ושולחן ע"ש:

(?) תבנית היכל כשיעור גבהו. עיין בתשובת בית אפרים חלק או"ח סימן יו"ד שנסתפק על איזה היכל קאמר שהרי היכל בית ראשון היה קומתו שלשים אמה והיכל בית שני קומתו מ' אמה מי אמרינן דגם לעשות היכל שרומו שלשים אסור מאחר דבית ראשון היה כך או דילמא דוקא היכל שרומו ארבעים אסור דלאחר שנבנה בית שני נשתנה הדין והעלה גם תבנית בית ראשון אסור ע"ש:

(?) מנורה תבנית מנורה. עי' בספר בכור שור בחדושיו למס' ר"ה דף כ"ד שכתב בענין אשר חדשים מקרוב באו עושים כוונים למלאכת מנורת המקדש בשינוי ממידת הקנים דהיינו שעושים ז' קנים וששה מהם מעמידים בדמות עיגול או משולש או מרובע אלו נגד אלו וא' באמצע דיש למחות בידם דכל דבר שאינו מעכב במנורה אינו מעכב באיסור עשיית תבניתה ולא מצינו שיעכב במנורה סדר עמידת הקנים ועוד אני אומר דכל שעושה ז' קנים אפילו חסר איזה דבר המעכב אסור כו' וכיון שכן כ"ש אין להקל במידי דלא מעכב כלל והוא סדר עמידת הקנים ע"ש ועי' בספר משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם דף ס"ד שדעתו נוטה להתיר בכה"ג שעושה הקנים בעיגול וכן במנורות שנעשין על נרות ולא על שמן עיין שם שאין דבריו מוכרחים ויש להחמיר מאחר שהוא איסור תורה כדמשמע בש"ס עבודת כוכבים ד' מ"ג וכמ"ש בתוספות שם ד"ה לא אסרה תורה ועי' בדברי מהרי"ק שהביא ב"י ס"ס זה:

(?) גביעים. עבה"ט ס"ק כ"ו בשם ש"ך. ועיין בספר בכור שור שם שתמה על הש"ך שלא עיין כל הצורך בזה דהא בשל זהב גביעים וכפתורים ופרחים מעכבים בו ולדבריו משמע דבשל זהב דמעכב שרי בלא גביעים וכבר כתבתי דאינו כן אם לא שנדחוק לפרש דברי הש"ך דה"ק כיון דאינו מעכב בשל שאר מינים מקרי תבנית אפילו בשל זהב דמעכב אבל דוחק הוא לפרש כן ע"ש:

Siman 142


(?) משלהבתה. עבה"ט בשם ט"ז ועי' בספר שער המלך פ"ו מהלכות עבודת כוכבים שכתב דכן מבואר בהרא"ש פרק בתרא דביצה ותימה על הט"ז שלא הביאו ע"ש:

(?) שבשלה ע"ג גחלים. עט"ז סק"ב וסק"ח ובש"ך סק"י מה שתמהו על המחבר ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות עבודת כוכבים שהוסיף עוד לתמוה על המחבר דס"ל דגחלת של עבודת כוכבים אינה אסורה רק מדרבנן ולכתחלה דוקא דא"כ מאי פריך בגמרא שם מאי שנא שלהבת של עבודת כוכבים דשריא ומ"ש של הקדש דאסירא מאי קושיא הא א"ל דבעבודת כוכבים דגחלת לא הוי רק מדרבנן לא גזרינן שלהבת אטו גחלת דהוי גזירה לגזירה ובהקדש כו' ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש"ע כאן וכן מ"ש בב"י מיירי ג"כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא והשתא פריך שפיר כו' ע"ש:

(?) בין שהיתה נעבדת בין כו'. עי' בתשובת שב יעקב סימן ל"ד דבאין בו לא הא ולא הא מותר ליהנות ממנו אף לכתחלה אף ששמה אשירה ובל"א איין לינדין בוים ע"ש:

Siman 143


(?) ואם עבר ובנה. עיין ב"ח ובש"ך סק"ד הטעם למה השמיטו הטור והמחבר הא דר' ירמיה בש"ס דאפילו שכר עבודת כוכבים עצמה מותר ועיין בשער המלך פ"ה מהלכות אישות דין כ' מה שתמה עליהם ומה שכתב הוא ז"ל בזה עיין שם:

Siman 144


Siman 145


(?) של רבים. עבה"ט ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן כ"ב וכ"ג מ"ש בזה:

(?) בית שבנאו מתחלה. עיין באורים ותומים סימן צ"ה סעיף קטן ג' פלפול בזה:

(?) סימן. עבה"ט והוא מדברי הש"ך ועט"ז לעיל סי' ב' ס"ק י"ד שאין דעתו כן וסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו מושט או רוב הקנה וכבר השיג בנה"כ שם עליו והסכים לתירוץ הב"ח דהא בסימן ב' לא איירי במין האדוק ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף מ' שכתב דנראה לתרץ עוד דאע"ג דאפילו במעשה כ"ד לעבודת כוכבים אסרה בהנאה מכל מקום דוקא כשפירש שעושה לשם עבודת כוכבים אבל לענין סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ל"א הכי כי אם בשחיטה גמורה כו' עיין שם:

Siman 146


(?) אבל ישראל. עי' בתפארת למשה שכתב דר"ל אפילו ישראל מומר דאי לא פלח אפילו גר תושב וישמעאלים אין מבטלים ע"ש:

(?) אפילו לצורף ישראל. וכ"ש לצורף עובד כובים או לישראל שאינו צורף דבהנך לכ"ע לא בטלה. ש"ך ועיין בתשובת פרי תבואה סימן נ"א ונ"ב:

(?) משכנו או מכרו עבה"ט ס"ק י"א בשם ט"ז ועי' בתשובת פרי תבואה ס"ס נ"א:

Siman 147


(?) אסור לגרום. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן קס"ו שכתב דבזמן שהוא כמציל מותר ובלבד שלא יאמר לו השבע לי בשם עבודת כוכבים פלוני אלא אומר לו סתם השבע לי והוא ישבע לו במה שירצה ע"ש:

(?) בא"ח סי' קנ"ו. דשם כתב בהגהה ויש מקילין בשותפות עם העובד כוכבים משום שאינם נשבעין בעבודת כוכבים כו' אלא משתפים ש"ש ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפ"ע דהרי אינם מוזהרים על השיתוף ועי' בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סי' קמ"ח שהאריך להוכיח מה דמרגלא בפומייהו דאינשי שאין העובדי כוכבים מצווים על השיתוף הוא טעות ויצא להם זה מלשון הרמ"א הנ"ל ובאמת כוונת הרמ"א דמה שמשתף בשבועה שאינו אומר אלי אתה רק שמזכירו בשבועתו עם ש"ש בזה מצינו איסור לישראל דכתיב ובשמו תשבעו אבל עובדי כוכבים אין מוזהרים ע"ז אבל כשעובד עבודת כוכבים בשיתוף אין חילוק כלל בין ישראל לעובד כוכבים ע"ש וכ"כ בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ב ע"ש וכ"כ בתשובת שער אפרים וכן מצאתי בפמ"ג לעיל סימן ס"ה בשפ"ד סוף ס"ק מ"ה ע"ש ולע"ד אף שהאמת כן הוא מ"מ אי אפשר לומר כן בדעת הרמ"א ז"ל דמדבריו בד"מ לקמן סימן קנ"א המובא בש"ך שם סק"ז מבואר להיפך ע"ש ועיין בספר משנת חכמים ריש הלכות יסוה"ת סוף לאו א' שהביא דהגאון מהור"ר ישעיה בערלין זצ"ל מברעסלא כתב אליו בדבר זה והאריך בעוצם ידו דאין ב"נ מוזהר כלל על השיתוף וגם הוא ז"ל השיב לו באריכות וגוף הפלפול שהיה ביניהם לא נזכר שם:

(?) מותר לומר. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל"ד:

Siman 148


(?) ובזמן. עיין בתשובת חוט השני סי' צ' שכתב דבזמן שעושים משפט חרוץ לכוף לשלם אפילו כתב יד. נשתנה הדין וכל העומד לגבות כגבוי דמי ע"ש:

Siman 149


Siman 150


Siman 151


(?) לסחורה. עבה"ט דלא מפקדינן אלפני דלפני ועיין בתשובת חות יאיר סימן קל"ו בענין מה שקצת קלי דעת כשיש להם משפט עם אחד אצל שופט עובד כוכבים נותן או מפריז ליתן לו מתנה וכפי הנראה יש בזה איסור דלפ"ע. אחרי שב"נ מוזהרין על הדינין ע"ש. ולפ"ד נראה לכאורה דאם אינו נותן המתנה ליד השר השופט עצמו אלא לעבדו שיתן לאדוניו או להשתדל עבורו בוודאי שרי אם הוא באופן שאין בו חשש גזל דהוי לפני דלפני ואי משום שזה שלוחו וכאילו נותן בעצמו ז"א דאין שליחות לעובד כוכבים עיין לקמן סי' קס"ט ס"ט בהג"ה. שוב מצאתי שבעל חו"י בעצמו בסי' קפ"ה העיר בזה על ענין אחר רק הוא תופס בפשיטות כמאן דס"ל יש שליחות לעובד כוכבים לחומרא ואביאנו לקמן על דברי ההג"ה:

(?) יכולים לקנות. עיין בתשובת אמונת שמואל סי' י"ד שכתב דאין היתר זה ברור אצלו דבגמרא אמרו נ"מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת ועוד דא"כ תבטל לגמרי הדין של משנתנו אסור למכור דכי אין בכל העיר אחד שימכור בהמה או לבונה (ולפמ"ש לקמן סי' ק"ס סק"א בשם המל"מ אין זה קושיא כ"כ דהא בעינן דוקא שאותו אחר המוכר ג"כ יהיה עובד כוכבים שלא יהא נעשה כלל האיסור דלפ"ע) וכיון דלא מצינו בגמרא רק שיש לו בהמה אחרת לא שרינן בגווני אחריתי ע"ש:

(?) למכור. עיין בתשובת חות יאיר סימן קפ"ה שנשאל יהודי היה שותפו של עובד כוכבים בריוח הבורסקי וזה היהודי נותן כל בשר אחוריים גם אם אירע לו טריפות לשותפו על חשבון משא ומתן שביניהם והיה זה המשך כמה שנים ומקרוב נשא העובד כוכבים מומרית לעבודת כוכבים אם מותר לתת לו כמקדם בשר טריפה ואחוריים שהרי היא אוכלת מהם והיא נצטוית באיסור טריפה חלב ודם נמצא עובר בלפ"ע וכתב דלכאורה אין חשש איסור מפני שיכול לקנות במקום אחר וכמ"ש הרמ"א כאן. איברא דשטר ושוברו עמו דיש מחמירין. ואף דנהגו להקל הרי כתב הש"ך בשם ד"מ הטעם דהעובדי כוכבי' לאו עובדי עבודת כוכבים הן כי לא הוזהרו על השיתוף (עמש"ל סימן קמ"ז סק"ב) וזה לא שייך רק בלתא דעובד כוכבים ולא במומר בכל עבירות ועוד בנ"ד היהודי נותן להעובד כוכבים בהקפה על חשבון בודאי בכה"ג א"א ליקח מאחר ואסור אף לדעה ראשונה ולכן נראה דלכ"ע אסור למכור למומר לעבודת כוכבים מלבוש מתוקן שעטנז אף שיש כמה עובדי כוכבים מוכרי בגדים דלא מתרמי ליה במדתו ובדמיו כדבעי גם אין היתר במה שאינו נותן הבשר ביד העובד כוכבים רק לשפחתו והוי לפני דלפני דהרי הוא שולחה וכנותנו לידו דמי דקיי"ל דלחומרא שיש שליחות לעובד כוכבים (עי' לקמן סי' קס"ט ס"ט) ושוב צידד להקל וכתב דאם להבא לא ימכור בהקפה רק במזומן בודאי שרי דהא כתב הש"ך דאף היש מחמירין הוא דוקא בישראל ולא במומר לעבודת כוכבים ואף בהקפה יש לצדד אחר שכל איש שורר בביתו ובפרט ביניהם והממון שלו לכן אע"פ שהעובד כוכבים הקונה מאכיל המומרית הרי אלפני דלפני לא מפקדינן ומצד זה אם היה הוא מומר לעבודת כוכבים אסור ואפי' ודאי שאין הוא אוכל ממנו רק מאכיל לאשתו המומרית ג"כ אסור אחרי דהמומר ג"כ מצווה בלפני. זה הנותן לו עובר ג"כ בלפני. ועוד יש להקל דאיכא למיחש לאיבה וע"ש עוד מה שתמה על הש"ך הנ"ל ועיין בדגמ"ר מ"ש בזה ליישב וע"ש בהשמטות לדף קע"ב ובדף ר"א מ"ש עוד על הש"ך הנ"ל:

(?) ויש מחמירין. עבה"ט בשם הש"ך דלא פליגי כו' ולע"ד נראה ראיה לדבריו ממשנה דמאי פ"ג הובאה בגמרא דחולין דף ו' הנותן לחמותו מעשר כו' ע"ש ודו"ק:

(?) אף במקום שהתירו כו'. הלשון קשה טובא דמשמע שיש מקום שאסור להשכיר והלא אף בא"י מותר להשכיר כמ"ש בסעי' ח' ובגמרא דעבודת כוכבים דף כ"א אמרינן בהדיא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דלא מוגרי וסתמא כר' מאיר דאי כר' יוסי בכל דוכתא מוגרי ע"ש ואם כן לדידן דפסקינן כר' יוסי לא שייך זה הלשון אף במקום כו' אלא ולא התירו כו' אם לא שנדחוק דס"ל להמחבר כמ"ש בירושלמי הביאו התוספות שם דדוקא בא"י שלא התירו אלא להשכיר כו' ע"ש. שוב אחר זמן רב מצאתי בשו"ת ר"ל בן חביב סימן ע"ח שעמד על קושיא הנ"ל בלשון הרמב"ם ז"ל שהוא כלשון המחבר ותירץ דודאי במתני' סתמא כר"מ דלא הוזכר במשנה שום איסור שכירות בשום מקום לדעת ר' יוסי ולא שייך לומר לדעתו אף במקום אבל בגמרא אמרו דלדעת ר' יוסי אסור להשכיר להם ג' בתים סמוכות והרמב"ם ז"ל כתבו בסמוך ובערך האיסור הזה כתב אף במקום עכ"ד ע"ש:

Siman 152


(?) ומאימתי אסור. עי' בתשובת הרדב"ז חלק א' סימן כ"א שכ' דקודם שהתחיל להכין צרכי סעודה אפי' ידעינן ודאי שהוא מחמת הילולא שהעובד כוכבים אמר כן בפירוש מותר ללכת שם דבטלה דעתו אצל כל אדם אלא שאם מראין הדברים שיש באותו המשתה חשש של עבודת כוכבים ודאי דאסור לישראל ללכת שם ע"ש:

Siman 153


(?) חשודים. עבה"ט בשם ט"ז דבהמה הנרבעת מותר באכילה. וכן כתב בתשו' בית יעקב סי' קי"ח אלא שכ' דמ"מ לכתחלה אסור לשוחטה כדי לאכול ממנה רק ימכור לעובדי כוכבים ובמקום שאין עובדי כוכבים אוכלים בהמה שנרבעת אסור למכור להם. אכן אם יש לחוש שהישראל יעבור וישחטנו ויאכלנו יש להתיר למכרו לעובד כוכבים. וכן הדין בשור שנגח את האדם ומת דלכתחלה אסור לשוחטו כדי לאכול ממנו ובדיעבד מותר ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו סימן ל"ה שחולק עליו במ"ש דאסור לכתחלה לישראל לשחוט בהמה הנרבעת דליתא והעלה דמותרת באכילה ומצוה לשוחטה מיד דוקא ולא למכרה ולא להניחה בחיים כלל וכתב עוד דאין לכתוב על עורה ס"ת ותפילין ומזוזות ואפילו רצועות אין ליקח ממנה ואפילו בדיעבד אם כתבו עליו חוכך לומר דאין לקרות בו וצריך גניזה ע"ש. ועיין בתשובת מקום שמואל סימן צ"א:

Siman 154


(?) מומחית. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת בית יעקב סימן ק"ד שכתב דמ"ש הטור וש"ע דאסור במילדת אפי' היא מומחית איירי באינה מומחית רק למילדת ולא לדברים אחרים מש"ה מרע נפשה כנראה מדברי התוספות בעבודת כוכבים דף כ"ז דאפילו הוא מומחה לחולה אם אינו מומחה לדברים אחרים אסור דמרע נפשיה וכן הדין במילדת והלכך ל"ק מה שהקשה הש"ך מההיא דירושלמי דבמילדת חכמה מותר דהתם מיירי שהיא מומחית גם לדברים אחרים (ועמש"ל ר"ס קנ"ה) . וכ' עוד דכמו שאמרו בגמרא דאדם חשוב מותר להתרפאות ה"ה גבי מילדת נמי הדין כן דאם היא אשה חשובה שרי ע"ש:[

(?) ובחול. עבה"ט ועי' בתשובת ח"ס סימן קל"א על אודות פקידות השר בארץ תוגר על כל העירות והכפרים להשכיר להם מילדת בקיאה אשר למדה לפני חכמיהם דווקא ואפילו יש להם חיות פקחות מ"מ צריכות דוקא להשכיר להם אותה שעמדה בנסיון לפני חכמי הרופאים והנה נמצא איזה כפרים שלא מצאו לפי שעה מלומדת כ"א ישראלית ושאל השואל אם רשאה להשכיר עצמה להם למילדת בין בחול בין בשבת והשיב מאחר שיש להם כמה חיות בקיאות בלא"ה פשיטא דשרי אפילו בלא טעמא דאיבה וכמ"ש הרב"י בבד"ה דרמב"ן עסיק כו' ולהלכתא יש לסמוך אהרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה וא"כ בנ"ד מותר אפילו בשבת במאי דלית ביה חילול שבת דהיינו ביושבת על המשבר שכבר עקר הולד וכמ"ש מג"א סי' ש"ל סק"ו ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא תצוה לעובדת כוכבים הבריאה העומדת על צדה לחתוך ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא אע"ג דמלשון מג"א ס"ס של"ד משמע דוקא כיבוי דהוי מלאכה שאצ"ל הותר ולא מלאכה גמורה מיהו המעיין בעירובין מ"ד ע"ב במתניתין ובש"ג שם יראה להדיא אפילו מלאכה דאורייתא הותר אם א"א בלעדה עכ"ד ע"ש]:

Siman 155


(?) בהם סכנה. [עבה"ט ועי' בתשובת ח"ס סי' ע"ו שנשאל אודות עלמה אחת בת י"ח שנים והיא בחולי נכפה ר"ל וכל הרופאים נתייאשו מלבקש לה רפואה אך הרופאים הכומרים בארץ ישמעאל אומרים אפשר ימצאו לה רפואה בסמים החריפים או שתמות וזו היא טובתה לחיים או למות ואך הרופאים ההמה אינם מאספים אותה לביתם אלא א"כ תאכל עמהם דברים האסורים ושום ישראל ממשפחתה לא יבא אצלה כל ימי משך היותה שם אם מותר לעשות כן והשיב הגם לענין להאכילה דבר איסור יש לסמוך אמהרש"ל בשם ר"י שהובא בט"ז לעיל סוף סימן פ"ד דנכפה הוי סכנת נפש ואף דמתשובת הרא"ש כלל מ"ב לא משמע כן מ"מ בפ"נ הולכים להקל אך מ"מ פשוט בנ"ד דאסור למוסרה לבתי הישמעאלים הנ"ל חדא אפילו רופאים ישראלים כה"ג מי התיר להכניס עצמם בספק נפש להמית או להחיות (עי' בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' ע"ה יובא לקמן סי' של"ט סק"א) ומכ"ש דהרי לדעת הרא"ש אין כאן ס"נ ונהי דלעבור איסור דאורייתא הולכים להקל אך לענין למוסרה למיתה אמרינן שמא אין בו ס"נ ומכ"ש ברופא ההוא שנחשד על ש"ד לולא שהוא רופא מומחה דלא מרע אומנתו והכא הרי לא מרע אומנתו כשימיתנה כי יאמר מעיקרא אדעתא דמיתה נחית ועוד מאחר שהם מקפידים שלא תאכל משלה בשר כשר וכוונתם בזה להעביר על דת וכל להעביר על דת הוי כעבודת כוכבים עצמה דיהרג ואל יעבור וכשם שאין מתרפאין בעצי אשירה אפילו רפואה בדוקה ה"ה שאין מתרפאין בהעברת דת כגון שרפואה בדוקה לאכול בשר ועובד כוכבים מכוין להעביר ורוצה שיאכל דווקא נבילות ואם לאו לא יניחנו לאכול בשר ימות ואל יאכל נבילות ומכ"ש הכא שהעברה אינו ענין לרפואה כי רפואתה בסמים ולא באכילה זו ומכ"ש שיש לחוש בפיתוי להעברת דת ומוטב שתמות זכאי כו' ועוד משום יחוד עם העובדי כוכבים שחשודים על עריות אפילו בכה"ג דהוי חולי מתדבק כדמוכח מתוספות בעבודת כוכבים ד' כ"ה בד"ה איכא בינייהו ועוד דילמא אחר שתתרפא תיאנס או תתפתה להם ע"כ נראה דאין שום סברא להתיר ע"ש]:

(?) שאינו מומחה. עיין בית יעקב סי' ק"ד שלמד מדברי התוס' בעבודת כוכבים ד' כ"ז דאפי' אם אינו מומחה לאותה חולי שרוצה להתרפאות כיון שהוא מומחה לחולאים אחרים מתרפאים מהם ואם הוא מומחה לאותה חולי שמתרפא ואינו מומחה לדברים אחרים אין מתרפאים ע"ש. וצ"ע בדין זה האחרון דלענ"ד לא מוכח מידי מדברי התוס' גם מדברי הרמ"א שכ' וכל המקיזים כו' לא משמע כן ולפ"ז נסתר ג"כ מ"ש בשמו לעיל ר"ס קנ"ד ודו"ק:

(?) בשאר איסורים. בת' זרע אברהם ח"א סי' ה' הורה על מי שחלה חולי שיש בו סכנה ואמרו הרופאים שרפואתו לינק חלב מדדי אשה ולא נמצא כ"א אשת איש והורה שיעשו ע"י פריסת סדין בינו לבינה וע"י נקב יונק ע"ש:

(?) מתרפאים. דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ועי' בס' תיבת גמא פ' שמות שנסתפק אי שרי להושיט לב"נ מסוכן אבר מ"ה לרפואתו די"ל וחי בהם בישראל דוקא ולא שייך לומר ליכא מידי דלישראל שרי כו' דאפשר פ"נ דחויה היא לא מישרי שרי ע"ש ועיין בזה בס' פרשת דרכים בדרך האחרים דרוש ב'. ועיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן ס"ז שנשאל אם החולה אומר שאינו רוצה לעבור האיסור בשבילו היש בזה חסידות ושומעין לו או לא והשיב שאין בזה שום חסידות אלא מתחייב בנפשו ומלעיטים אותו על כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו וע"ש בסי' ס"ו שנשאל אם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית שיש בה חילול שבת ורופא אומר אינו צריך אם מחללין כי מקצת נבונים אמרו שזה לא דמי למה שאמרו גבי יה"כ חולה אומר צריכנא לאכול אפי' מאה רופאים כו' דדוקא גבי אכילה שייך לומר לב יודע מרת נפשו אבל לגבי שאר תרופות אין החולים בקיאים בחולי שלהם ולבקיאים שומעים. והעלה דטעמא דלב יודע כו' שייך בין באכילה בין בתרופה אלא שיש חילוק שאם אמר צריך אני לאכול אפילו אמר הרופא שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית ורופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא משום סכנת חולה ואפילו בחול אבל אם אמר שצריך לרפואה פלונית ורופא אומר א"צ לה אבל לא יזיקהו שומעין לחולה ע"ש באורך:

(?) במקום סכנה. ע' בש"ת באו"ח סי' ת"נ ס"ק י"א שכ' בשם שבות יעקב ח"ב סי' ט"ז באם צריך להאכילו חמץ בפסח לא יתן לו החמץ ביחידי דילמא אתי למיכל מיניה וכה"ג אמרינן לענין קריאה לאור הנר משא"כ שנים מדכרי אהדדי ע"ש וכ' ע"ז בש"ת שם דדוקא אם אחר מזומן לפניו מיד דדבר פשוט דבמקום סכנה צריך לעשות בלי איחור ע"ש. ונראה דאף אם אחר מזומן מיד דוקא בחמץ בפסח צריך לעשות כן אבל לא בשאר איסורים דבחמץ כיון דלא בדיל מיניה כל השנה חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה ודמי לקריאה לאור הנר אבל בכל האיסורים בדילי מיניה וא"צ לחוש לזה. וראיה ממ"ש הש"ך לעיל סי' פ"ח סק"ב דכל האיסורים מותר להעלות על שלחן שאוכל עליו [חוץ מבשר על שלחן] חלב או איפכא ע"ש כן נ"ל ועיין בא"ח סי' תרי"ב סעיף י' בהג"ה:

(?) שלא כדרך הנאתן מותר. עיין במשנה למלך פ"ה מיסודי תורה דדוקא אם המאכל מצד עצמו היא שלא כדרך הנאתן שמעורב בו דבר מר או חם ביותר אבל אם המאכל מצד עצמו הוא טוב אלא שהוא אוכל אכילה גסה וכיוצא נסתפק שם. ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ל"ה שהביאו ג"כ וכ' דאף אם נאמר לקולא מ"מ אסור לבלוע מאיסורי תורה לרפואה במקום דליכא סכנה דלא כספר תורת חיים שסובר דבליעה מקרי שלא כד"ה ע"ש ועיין בתשובת בשמים ראש סימן קמ"ח בהגהת כסא דהרסנא שם. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ע' שנשאל על מה סמכו העולם לנהוג היתר לאכול ולשתות דם הנקרש ונתייבש מתיש שקורין באקס בלו"ט שנתייבש בחמה אף בחולה שאין בו סכנה רק בנפילה בעלמא שכואב לו א' מאברים הפנימים והשיב דיש לצדד היתר כיון שנתייבש כ"כ עד שנעשה כעץ ואין בה שום לחלוחית אין בו איסור כלל וכמ"ש הרמ"א לעיל סי' פ"ז ס"י בהג"ה בעור הקיבה (עמ"ש שם) ועוד י"ל כיון שאינו דרך הנאתו וגם יש לצרף הטעם כיון שכואבים לו אברים הפנימים דהוי מכה של חלל ע"ש:

(?) שלא יאכל וישתה. עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן כ"ח שנשאל במי שיש לו חולי הלב וצוו הרופאים לשתות מים הנעשים מתמצית עשבים במשקל כ"ה אונקיות ושש אונקיות ממין לימוניש ואתרוגים וי"ב אונקיות מחומץ נעשה מסתם יינם אם מותר לשתותו והשיב להיתר מכמה טעמים. חדא דחולי הלב י"ל דהוא חולי שיב"ס ועוד דהחומץ נט"ל ע"ש עוד:

(?) האיסור. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ה' שנסתפק בחולה שאב"ס והוצרך בשבת לרפואה אכילת פירות ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת אם מותר להאכילו. ואף לדעה הא' בא"ח סי' שכ"ח סעי' י"ז דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאב"ס מ"מ בזה יש להסתפק למאי דפסקינן כאן דכל א"ה דרבנן מותר כו' ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור א"כ י"ל דאכילת פירות הנושרים וכדומה הוי בכלל שאר איסורים ואסור או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא גרים ואם אכלם הוי בכלל חילול שבת הוי רק כמו שאר מלאכת שבת דדבריהן דשרי לחולה שאב"ס ושוב הוכיח מדברי תוספות בשבת פרק המצניע (שבת דף צ"ה) בד"ה והרודה להתיר כמו כל שבות מלאכה ע"ש והנה ממ"ש בריש דבריו שם דלדעת הר"ן דכל שבות אסור לחולה שאב"ס לא משכחת להאי ספיקא. נלמד דס"ל דמ"ש הרמ"א אכן דלאכול ולשתות האיסור אסור היינו באין בו סכנת אבר אבל ביש הכנת אבר מותר אפילו לאכול ולשתות דאל"כ יקשה הרי הר"ן מחלק שם דדוקא ביש בו סכנת אבר שרי וא"כ משכחת להאי ספיקא ביש סכנת אבר א"ו דבכה"ג אפי' לאכול ולשתות שרי עמש"ל סי' קנ"ז סק"ד בשם חו"י סי' קפ"ג. ומ"ש שם אולם לשיטת הטור שהיא דעה א' כו' ה"ה דמשכחת להאי ספיקא לפי דעה ג' בא"ח שם שהיא נראית להמחבר וכגון בשבות הנעשה ע"י שינוי וכן לפי דעה הד' שם שהיא נראית להב"ח ולא אתי אלא לאפוקי דעת הר"ן הנ"ל. עיין עוד בתשובה הנ"ל סימן נ"ה:

(?) שאין סכנה בדבר. עיין בתשו' אמונת שמואל סימן כ"ז ובשערי תשובה בא"ח סימן תס"ה ס"ק ב':

Siman 156


Siman 157


(?) כל העבירות שבתורה. ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה איתא אחת מכל מצות כו' מיהו לאו דוקא הוא ואפילו על כל המצות יחד נמי דינא הכי. כן כתב בספר מעשה רוקח על הרמב"ם שם עיין שם. אכן בתשובת הרדב"ז ח"א סימן צ"ב לא משמע כן ע"ש:

(?) שייעבור עליהם או יהרג. ע' בספר משנת חכמים בפתיחה להלכות עבודת כוכבים שנסתפק אי דוקא בכה"ג שאמרו לו שיעבור ואם לא יהרג הוא דאמרינן שיעבור וא"י כיון דאונס רחמנא פטריה כו' אבל אם באים עליו להרגו מחמת איזה דבר ואינם באים לכוף אותו לד"ע חלילה לו לומר שיציל ממות נפשו שיעבור איזה דבר דלא מקרי אונס כה"ג מה שרצונם להורגו כיון שאין דעתם לכופו לד"ע. או ל"ש כיון דקי"ל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואף ספק פקוח נפש משום דכתיב וחי בהם מה לי אונס הבאה לו מן השמים ומה לי הבאה ע"י אדם בכל ענין יכול להציל עצמו והיה נראה דאף אם נסתפק לו להעובר אם ינצל בגלל שיעבור מעונש מיתה הוי ספק פיקוח נפש ע"ש שלא העלה דבר ברור. [עיין בט"ז לקמן סימן קע"ט סק"ד ועיין בהפלאה כתובות ד' י"ט על תוספות ד"ה דאמר מר]:

(?) מכוין כו'. עבה"ט סק"א ועיין בספר עצי ארזים באה"ע סימן ט"ז ס"ק ז' באורך. ובספר תפארת ישראל על משניות פ"א דברכות מ"ג כתב דמ"מ מותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא דלא שכיח היזיקא ומצוה דעסיק בה אגוני מגני וראיה מר"ע שהכניס עצמו לספק סכנה בנט"י שהיה סומך א"ע שלא יניחו שומר האסורים למות בצמא כדאיתא בעירובין דף כ"א ע"ש:

(?) ל"ת. עבה"ט מ"ש אבל מ"ע כו' ועיין בספר משנת חכמים שם שנסתפק גם לענין זה אי דוקא בכה"ג שבא האנס לבטל אותו ממ"ע והוא רוצה בקיומו וליתן לו ממון רב הוא דא"צ לבזבז כל ממונו אבל אם בא האנס ליטול ממנו ממון רב אף כל הונו חלילה לו לומר שיבטל מ"ע בכדי שלא להזיק לו או דלמא ל"ש ושוב הביא ראיה דאף בכה"ג שבאים עליו בעסק ממון יכול לעבור אמ"ע בכדי שלא יהיה לו היזק ממון רב ע"ש. ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד' שכתב דבל"ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאין מחויב לבזבז ממונו ע"ש וכן כתב בספרי פמ"ג על או"ח סי' תרנ"ו וכן כתב בתשובת חות יאיר סו"ס קל"ט לענין לאו דלא תלין אביאנו אי"ה לקמן סימן שנ"ז סק"ח (ועיין בט"ז לקמן סימן רל"ב ס"ק י"ז ודו"ק) ועיין בס' חומת ירושלים ס"ס קצ"ו שכ' דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה ימנע ממנו בסבת עניותו לכן התירו שלא יקיים פ"א על דרך שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה אבל שיעבור ל"ת משום ממון אין סברא דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור ל"ת ומניעת עשיות הרבה ימצאו בסבת עוני עכ"ד. לפי זה יש לומר דאין חילוק. ועיין בס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה שדעתו ג"כ נוטה לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה וכתב דה"ה להיפך במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו ע"ש. עוד כתב בפמ"ג שם דיש להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש ע"ש ועיין בתשובת חות יאיר סי' קפ"ג דפשיטא ליה דאפי' בל"ת דרבנן צריך ליתן כל ממונו וז"ל השאלה שם במעשה שאיש חיל אמר ליהודי שישתה עמו יי"נ ואם לא יקטע את אזנו וכתב דאם הדבר היה דרך גיזום דברים בעלמא ודאי שאין ראוי למהר ולשתות אך אם באמת ירא לנפשו שיעשה כאשר זמם יכול לשתות בפרט בזמן הזה שאין נסך גמור ואם יכול להציל עצמו בממונו צריך לפרוז כל ממונו ולא יעבור גם לא יביא עצמו לידי סכנה ע"ש עוד (אכן בתשובת הקודמת שם לענין לנשק אשתו נדה מפני האונס לא כתב כן ע"ש) שוב מצאתי כן בתשובת רדב"ז ח"א סי' קמ"ה וז"ל השאלה שם על מי שהוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים עד כמה יוציא ממונו למצוא דברים מותרים והשיב דודאי חייב ניתן כל ממונו ואפילו היכא דאיכא איסורי דרבנן כגון חלב שחלבו עובד כוכבים או שומנו של גיד וכה"ג חייב ג"כ לתת כל ממונו עד שימצא דבר היתר שהרי הוא עוברבלא תסור כו' ומ"מ נראה שאינו מחוייב לקחת בהמתנה עד שיהיו לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיו לו מעות ואז העובדי כוכבים חובשין אותו ויבא לידי סכנה ע"ש:

(?) להותיא ממונו. עיין בספר תיבת גומא שם שכתב דיש להסתפק אם אין חשש סכנה אפשר דמחוייב לבזבז כל ממונו דמ"ע הוכח תוכיח הוא מטעם ערבות והוי כאילו הוא עושה הל"ת כל שיש בידו למחות אם מבזבז כל ממונו ע"ש ועיין לקמן סי' של"ד סעיף מ"ח בהגה משמע שם דאף באין חשש סכנה א"צ להוציא ממונו וכן הלבוש כאן כתב מי שיש בידו למרות א"צ להוציא ממונו ע"ז והשמיט במקום שיש סכנה ע"ש:

(?) ואם הוא בפרהסיא. וכתב בשל"ה בשער האותיות סוף אות א' דעל קידוש השם מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש שמו ברבים כדין הרבה מ"ע שמברכין על קיומן וע"ש ג"כ הטעם למה מברכין לקדש ואין אומרים על קידוש ע"ש:

(?) בפני עשרה מישראל. עיין מ"ש לעיל סימן ב' סק"ו בענין אם הוא עצמו בכלל העשרה או לא וגם בענין אם נשים מצטרפות לזה או נימא דאימעטו מבני ישראל ולא בנות ישראל ולכאורה נראה דדוקא ישראל ולא גרים כדאיתא במסכת סוטה דף כ"ו ע"א דבני ישראל משמע למעוטי גרים והכא כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ושמא גם הכא יש איזה ריבוי:

(?) יהרג ואל יעבור. ע' בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ק"ו שנשאל פעם אחת שגזרו עליהם גזירה להעברת דת שמחוייבים ליהרג ולא לעבור ומקצתן יכולין לברוח אי מחוייבים לברוח כדי להציל נפשם דלא יהיו כמאבד עצמו לדעת או נימא דאל יפרשו מן הצבור שמחוייבים למסור את נפשם על קידוש השם והשיב דאף דמדברי התו' בפסחים דף נ"ג ע"ב גבי חנניה מישאל ועזריה מבואר דאפילו יכולין להמלט על נפשם אין לברוח זה אינו דוודאי היכא דאפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי בהם עדיף ודברי התוס' אפשר לתרץ ומ"מ אם רוצה להחמיר ע"ע שלא לברוח ולמסור נפשו לקדש השם ברבים שממנו ילמדו אחרים לא מקרי מאבד עצמו לדעת ע"ש:

(?) ודוקא כו'. עיין בס' משנת חכמים ריש ה"ל יסוה"ת שם שכתב דלכאורה גם בזה יש לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה ע"ש:

(?) ובעבודת כוכבים ג"ע. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן צ"ב שהעלה דה"ה אם אונסין לעבור על אחת מכל מצות התורה באמרם שאין תורת משה אמת או שאנחנו החלפנו אותה כאשר הם אומרים ושלא צוה הקב"ה על ככה (או שהציווי היתה רק לזמן מה וכבר נתבטלה. כן כ' הוא ז"ל בתשובות החדשות שד"ם ע"ש) שחייב למסור את נפשו עליה אפילו להנאת עצמו ובצנעה ושלא בשעת הגזירה ע"ש עוד:

(?) רק לאו בעלמא. עש"ך דהעיקר כהרמב"ם דעל חיבוק ונישוק יש מלקות מה"ת אך דוקא בדרך חיבת ביאה ועיין בתשובת חות יאיר סימן קפ"ב במעשה שהיו ראובן ושמעון נוסעים מפרנקפורט לווירמש והיה שם בפ"פ אשה שבעלה בווירמש ובתה הפנויה אצלה ורצו ג"כ ליסע לווירמש ומפני שאין להם תייר כנהוג בקשו מרו"ש הנ"ל שראובן יאמר זו אשתי ושמעון יאמר זו בתי ובהגיעם למקום שמראים התיור ומי שאין לו התיור יוקנס סך יו"ד זהובים או כרצון המוכס אמרו רו"ש כנ"ל והמוכס לא רצה להאמין להם אם לא שינשקו זה אשתו וזה בתו ואם הם בנדתן ישבע כ"א על דבריו שכן הוא אם מותרים לעשות כן וכתב דאם באמת היתה זו אשתו נדה והמוכס בעל עלילה אינו מאמין לשבועה ורוצה לקנסו סך רב או לתופסו ולעקלו אם לא ינשקנה נושק בלב עצב וכמי שכפאו שד ואין בכך כלום אחרי שאין זה רק מדרבנן כיון שאינו בדרך חיבה וכ"ש אם אינו מבקש רק שיגע בה ואף שכתוב בהגהה לעיל דאפילו בשאר עבירות חייב להציל עצמו בכל הון ביתו היינו בלאו דאורייתא (ע"ש בסימן קפ"ג הבאתיו לעיל דאף בל"ת דרבנן צריך ליתן הכל וזה סותר למ"ש כאן) ועוד אפשר דדוקא כשהעובד כוכבים מכוון להעבירו על דת ולא במכוין להנאתו ועוד שכאן העובד כוכבים אינו יודע שעובר על דת רק סובר שהישראל שיקר לו באמרו נדה היא מפני שלא רצה לעשות פריצותא לפניו אינו חייב לבזבז ממון רב רק לפי יכלתו וחסידותו לא מצד החיוב. אמנם בנ"ד שהיהודים בערמה עשו כו' ואף אם יראים רו"ש שיגיעו הם לידי הפסד ממון בשביל כך ג"כ אין היתר הן בנשיקה והן בשבועה שנדה היא כי נהי דמצי לישבע על דברי אשתו בזה משום דהתורה הימנה כדכתיב וספרה לה משא"כ על דברי אשה אחרת מנא לן וגם באשתו צ"ע אם מצי לישבע די"ל דלא האמינה תורה רק לבא עליה משום דלא סגי בלא"ה. וכ"ש חלילה להם להוציא מפיהם שבועת שקר שזו אשתו וזו בתו אפילו מגיע להם היזק רב דמ"ש נודרין למוכסין דוקא בעומד מאליו וגוזל ולא שרינן רק באופן שאין מוציא שקר מפיו. וכ"ש שלא יחטא זה להצלת ממון של זו. וע"ש עוד מה שתמה והרבה להקשות על דברי הר"ן שהביא הש"ך:

(?) בת ישראל. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך מיהו בנ"י כתב דאפילו בצנעה כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן ק"נ בד"ה ואם באנו שתמה ע"ז דהא דגם על אביזרא דידהו יהרג היינו שעכ"פ אסור מה"ת אף דליכא כרת אבל במה שאינו אסור מה"ת רק מדרבנן אף שהוא מאביזרא דג"ע או עבודת כוכבים לא אמרינן יהרג ואל יעבור והרי בצנעה אין כאן איסור תורה רק גזירת בית דינו של שם ואין אני תמה על הנ"י דאולי ס"ל דגם איסורי דרבנן שהם אביזרא דג"ע הם בכלל יהרג ואל יעבור וסובר דבהך שאמרו ימות ואל תעמוד ערומה אין כאן רק איסור דרבנן וכדעת הרמב"ן (באמת מלשון הש"ך רס"ק יו"ד משמע בהדיא דהנ"י ס"ל כדעת הרמב"ם אך באמת בנ"י שם ליכא הך סיומא אלא שעובר בהן בלא תקרבו כו' רק כתב בסתם שאין זו העבירה גופא ע"ש) אבל על הש"ך אני תמה דבסק"י הכריע כהרמב"ם שהוא לאו גמור וכתב שכן מוכח מהך דהעלה לבו טינא ובס"ק י"ב הביא דברי הנ"י והם סתרי אהדדי עכ"ד. וע"ש עוד בד"ה ואמנם לתרץ:

(?) תנו לנו א' מכם. בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"ד נשאל בן המחבר שר שצריך יהודים לעבודתו ומבקש מהיהודים שימסרו לו איזה נערים אם מותר למסור לו והשיב דפשוט שאסור ואף אם יש איזה נערים קלים ופרוצים ביותר אין אנו יכולים לדון דיני נפשות והרבה הילדות עושה וניתן להענישם בתפיסה אבל חלילה למסור אותם להדיחם לגמרי מקהל ישראל ובפרט שלא נתברר בעדות ברורה אם עברו עבירה חמורה לכן שארית ישראל לא יעשו עולה כזו אך את זה יכולים לעשות להשתדל על אדם כשר שלא יקחו אותו כ"ז שלא אמרו בפירוש שאותו הם מבקשים אבל אם כבר בא הפקודה על אחד קשה להורות להשתדל עבורו ובנד"ז קשה להורות וע"ז אמרו חז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כו' והמשכיל בעת ההיא ידום אבל עכ"פ מחוייבים למחות ביד מי שרוצה למסור בידים ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו ס"ס מ"ג ועיין בס' תפארת למשה שכתב דעל פי גורל שרי כעובדא דיונה וגבעונים וסרח בת אשר ע"ש:

(?) חייב מיתה. עיין בתפארת למשה שכתב דאפילו כולם חייבים מיתה בשוה שרי אפילו לפי סברא זו ול"ד להיכא דכולם שוים שאין חייבים מיתה ע"ש. ועיין בתשובת בית יעקב סימן קמ"ז שכתב דלכתחלה אם בא אצלם מי שחייב מיתה ויש לחוש שיהיו מוכרחים למוסרו אסור להם לקבלם להיות אצלם ופירש כן דברי הרמב"ם במה שכתב ואין מורין כן לכתחלה ע"ש:

(?) כשבע בן בכרי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם מהר"ם רקנטי אם אמר השר לישראל הנח לי לקצוץ אבר א' שאינך מת ממנו ובאם לא אמית את ישראל חבירך כו' ע' בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן תרכ"ה שנשאל על ענין זה והשיב שאינו מחוייב זולת ממדת חסידות. אולם אם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה ע"ש ועיין בספר אגודת אזוב דף ג' ע"ג ובהשמטות לדף ל"ח ובסוף הספר מ"ש בזה ועיין בתשובת יד אליהו סימן מ"ג:

(?) יטמאו כולם. עיין במ"מ פ"ה מהלכות יסוה"ת שכתב בשם הרשב"א בתשובה דאפילו היתה אחת כבר מחוללת יטמאו כולם ולא ימסרו אותה ועיין בדגול מרבבה שתמה ע"ז דבירושלמי פ"ח דתרומות מבואר להיפך דאם היתה כבר טמאה או שפחה מוסרין אותה ע"ש וע' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"ד מ"ש בזה:

(?) כל מקום שנאמר יהרג כו'. עיין בס' משנת חכמים שם שנסתפק גם לענין זה אף אי נימא דבהנך עבירות שדינן שיעבור ואל יהרג אין חילוק בין אם באים עליו על עסק עבירה או לא (עמש"ל ס"ק ב') עדיין יש להסתפק באלו ג' עבירות שיהרג ואל יעבור ואם עבר ולא נהרג דפטור אם דוקא בכה"ג שבא האנס לאונסו לעבור על דת ח"ו ואם לאו יהרג ועבר על דת הוא דפטור. אבל אם האנס רצה להורגו והוא מרצונו עבר על א' מג' עבירות בכדי להציל עצמו י"א דהוא חייב מיתה או מלקות על גוף עבירה כיון דמדינא יהרג ואל יעבור. ועיקר הפטור אם עבר מגז"ה. י"ל דאין בו אלא חידושו והיינו דוקא באם אנסוהו לעבור. ושוב כתב לחלק דאף אם נימא דבכה"ג לא מקרי אנוס דכן הדעת מכרעת מ"מ בעבודת כוכבים כה"ג שבאו עליו על עסקי נפשות והוא בעצמו אומר שרצונו לעבוד עבודת כוכבים פטור ממיתה דהוי כמו עובד מאהבה ומיראה במס' סנהדרין ד' ס"ד. משא"כ בג"ע וש"ד ע"ש באריכות:

(?) כדומה לזה. עבה"ט בשם רש"ל מ"ש דוקא לת"ח כו' ועיין בתשובת בית יעקב סי' קט"ו שכתב דרש"ל מיירי ביש לו ממון ליתן המס אז לא שרי אלא בת"ח אבל אם אין לו גם בשאר בני אדם רשאי לומר לישנא דמשתמע לתרי אפי. וכ' עוד דטעם השני שכ' רש"ל מאחר שהוא פטור ממס כו' הוא עיקר ולפ"ז אם באים עליו לעשות לו גזילה בדרך מותר לכל אדם לומר לישנא דמשתמע לתרי אפי' דדוקא במס יש חילוק בין ת"ח לשאר אדם אבל בגזילה אין חילוק ע"ש:

Siman 158


(?) מלחמה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש בשם חו"י על א"א שהרה לזנונים כו' עי' בשאילת יעב"ץ ח"א סימן מ"ג שהשיג על החות יאיר בזה ודעתו להתיר ע"ש:

(?) מסבבים. עבה"ט וע' בס' בית מאיר סי' י"ז סעיף ג' מ"ש בזה. ועיין בתשובת ב"י סי' ב':

(?) להכעיס. עי' בתשובת עבודת הגרשוני סוף סי' י"ח:

(?) אכל נבילה או כו'. עי' תב"ש לעיל סימן ב' ס"ק י"ח ועיין בפמ"ג על או"ח סימן ל"ז:

Siman 159


(?) מותר להלוות. עט"ז ס"ק א' ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ג:

(?) לעובד כוכבים. עיין בספר חוות דעת שכתב דלעבד כנעני אסור עיין שם:

(?) ויש מחמירין. בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ג אות ה' כתב אף להפוסקים המחמירים במומר לעבודת כוכבים דאסור להלוות לו ברבית דהוי אחיך מ"מ אם לקח ממנו רבית לא יחזיר דאף אם עבר על הלאו בזה לא קיים העשה וחי אחיך דאינו מוזהר ע"ז וכן במומר להכעיס אף דשייך דאית ליה זרעא מעליא לא יחזיר ושרי לעכב לדידיה אולם נסתפקתי אם לקח רבית מישראל ואח"כ נעשה הלוה מומר לעבודת כוכבים אם יחזור לתקן הלאו הראשון שכבר עבר או דלמא בזה לא יתוקן הלאו דהרי אינו מצווה עתה להחיותו ע"ש שלא העלה בזה דבר ברור והניח בצ"ע ועיין עוד בתשובת ח"צ סימן מ"ג ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ע"ג מה שכתבו בענין מסור:

(?) וטוב להחמיר. עיין בתשובת תפארת צבי שם שכתב דעכ"פ ודאי דאסור להלוות לו בלא רבית וכן מוכח לשון רמ"א שכתב אם יכול להשמט אבל בלא רבית אסור רק לא ילוה כלל. וכתב עוד דצ"ע באבק רבית אם אסור למומר דאפשר לא גזרו כולי האי אך לפי דברי הרמב"ן שכתב דהוי אחיך יש לאסור ע"ש:

(?) דין מומר. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת תפארת צבי שם שתמה עליו דנהי דעשאום כעובדי כוכבים אף להקל מ"מ מי הפקיע אותם מהמצות דנימא דאינם מצווים שום דבר דלא נעבור על לפ"ע והעלה להחמיר דאסור ללוות מהם ברבית ע"ש:

(?) שאסור. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בח"ד שכ' דמ"מ ללוות מהן יש לאסור:

(?) מומרת. עבה"ט סוף סק"ז ועיין בתשובות הרדב"ז ח"א סימן י"ב שכתב דהיכא דאיכא ספיקא אם בן מומר זה הוא מן העובדת כוכבים או ממומרת מותר להלוות ברבית דאע"ג דאיכא למימר ספיקא דאורייתא לחומרא מ"מ כיון דאיכא פלוגתא בבני המומרים והוי נמי ספיקא אזלינן לקולא ע"ש:

Siman 160


(?) הלוה הנותנו כו'. עד (בהגה) אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפ"ע. עיין במשנה למלך פ"ד מהלכות מלוה דין ב' שכתב בשם הרב בעל פני משה דהיכא דלוה חזי דהמלוה מוזיף הני דמים לישראל אחרינא ליכא משום לפ"ע כדאיתא פ"ק דעבודת כוכבים דמושיט כוס יין לנזיר לא מחייב משום לפ"ע אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא אבל בלא"ה לא. והוא ז"ל חלק עליו דלא דמי לנזיר דשם אם לא היה מושיט זה הכוס לא היה נעשה כלל האיסור לפ"ע אבל גבי רבית דאם לא לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפ"ע. בשביל זה לא נפטר מלפ"ע ועוד דהכא אסור דאפשר שהלוה האחר יחזור בו ולא ילוה ונמצא דאיהו מכשיל למלוה עכ"ד והנה לדעת התוס' והרא"ש ור"ן רפ"ק דשבת (והובא לעיל סי' קנ"א ס"א בהגהה) דאף בנזיר בחד עברא דנהרא אסור מדרבנן כיון דמחויב להפרישו ע"ש ה"ה הכא אף אי נימא דדמי ממש לנזיר מ"מ אסור לכתחילה ואף די"ל דהכא ברבית דרבנן הוי גזירה לגזרה מ"מ מאחר דהם תלו הטעם כיון שמחוייב להפרישו והא מילתא פשיטא דאף באיסור דרבנן מחוייב להפרישו וכמו שהוכחתי לקמן סימן ש"ג. אמנם במומר כה"ג אי נימא דדמי ממש לנזיר מותר אף לכתחילה לפמ"ש הש"ך שם סק"ו דכ"ע מודים בישראל מומר לעבודת כוכבים כיון דאין מחויב להפרישו ע"ש. ונראה לכאורה דאם אותו ישראל אחר שרוצה ללוות ג"כ הוא מפני פקוח נפש או לצורך מצוה וכדומה אין איסור ללוה זה אפילו לכתחילה דבכה"ג גם לדעת המ"מ ליכא לפ"ע דהא דמי ממש לנזיר דאם לא לוה זה לא היה נעשה כלל האיסור לפ"ע דהא מפני פ"נ ולצורך מצוה מותר ללות ברבית כדלקמן סכ"ה וגם מ"ש המל"מ שמא יחזור בו לא שייך הכא דנראה דלא חייבינן לזה רק היכא שהלוה האחר היה עושה איסור שקרוב הדבר שיחזור בו כי לא יחפוץ לעשות רשע וראיה ברורה לזה מתוס' חגיגה דף י"ג ע"ב בד"ה אין מוסרין והביאו המל"מ שם דאל"כ קשה הא אכתי איכא חששא השניה שמא יחזור בו ע"ש ודו"ק אלא דמטעם אחר יש לאסור שלא יהיה הגורם לבטל פקוח נפש וצורך מצוה וכל זה פשוט:

(?) והעדים. עי' בתשובת מהרא"ש סימן קס"ב שנסתפק אם זהו דוקא במלוה בשטר אבל בע"פ אין העדים עוברים משום ולא תשימון או אפילו במלוה ע"פ ע"ש ובש"ג פרק איזהו נשך כתב בפשיטות דאפי' במלוה ע"פ עוברים ע"ש:

(?) אבל ברבית דרבנן. עי' בח"ד שכתב דה"ה העדים אין עוברים ברבית דרבנן רק משום לפני עור ע"ש:

(?) מדעתו. עיין בח"ד שכתב דדוקא לכתחילה אסור לקבל כשיותן לו יותר אבל כשכבר קיבל ומצא יתרון א"צ להחזיר ובהכי ל"ק מח"מ סימן רל"ב ע"ש:

(?) אני נותנו לך במתנה. עי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א מסימן נ"ד עד סימן נ"ח אודות שנשאל באחד שאומר לחבירו הנני נותן לך מנה במתנה גמורה מעכשיו ולעולם ע"מ שתתן לי אחר ל' יום ק"כ היש בזה חשש רבית דאורייתא או דרבנן או הערמת רבית. וכל מ"ש בפוסקים היינו שהיא מלוה גמורה והתנאי היה על הרבית לתת לו דרך מתנה משא"כ בזה שאין כאן מלוה ולא זכרון הלואה כלל והשיב על זה באריכות ודעתו נוטה שאין בזה רבית דאורייתא או דרבנן רק הערמת רבית או מחזי כרבית ושוב חזר החכם השואל והאריך לבאר דיש כאן איסור תורה ור"ק היוצא בדיינים ובעל המחבר הודה לו והביא לזה עוד ראיות ע"ש ועמש"ל סימן ש"ה סקי"א בשמו ועיין בשאלות ותשובות פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"ח. וכתב בספר כנה"ג שסידר למי שרצה לעלות לא"י והיה רוצה להניח קרן שיתפרנס ממנו כל ימי חייו שיתן המעות לפלוני במתנה ופלוני יהא מתחייב לתת לו כך וכך לשנה כל ימי חייו אם מעט ואם הרבה ואם ימות הנותן תיכף ישארו הנכסים למקבל ואם יאריך ימים חייב המקבל לשלוח לו כל ימיו הסך שקצבו ביניהם ולרווחא דמילתא עשה שיתן המעות במתנה גמורה למקבל בלי שום תנאי ואח"כ יתחייב המקבל לשלם לו סך כך לשנה עכ"ד ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"ס שפקפק על היתר זה דמ"מ הוי רבית ולפחות הערמת רבית כל מה שמקבל יותר מהקרן אם האריך ימים הנותן ע"ש:

(?) מועלת מחילה. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ז שכתב דדוקא מחילה בפירוש מהני אבל שתיקה לחוד לא מהני דדלמא גברא אלמא הוא וסבר למחר מוקמינא לי' בי' דינא או אמתלא אחרת היה לו בהמתנת תביעתו ע"ש ועמש"ל סי' קס"א סק"ה עוד בשמו. ועי' בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ל"א מ"ש בזה:

(?) בשביל שילוהו. עיין בח"ד שכתב דמיירי שנתן לו המתנה ואומר אם תרצה תלוני לכשאצטרך אבל אם מתנה כן בתנאי גמור שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילוהו וכשלא ילוה לו יתחייב להחזיר המתנה אז כשמלוה לו בשביל זה בודאי הוא רבית קצוצה ע"ש וכ"כ בשו"ת לחם רב סימן י"ב:

(?) רבית דברים. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן מ"ז שכתב דאדם חשוב אסור לקבל מתנה ממי שהלוהו בעודו בעל חובו כיון דקיי"ל באשה כה"ג מקודשת ש"מ דין ממון יש בו דהו"ל כמתן מעות כ"ש לענין רבית דלא בעינן מעות שאפילו רבית דברים אסור. ומה נקרא אדם חשוב לענין זה היינו כל שאינו מקבל מתנה משום אדם זולת זה אם נזהר במעות צריך להיות נזהר במעות ואם אינו מקבל כל דבר אפילו מנות של מאכל ומשקה צריך הוא ליזהר גם כאן בכל. ע"ש:

(?) שלא יפייסנו. עבה"ט בשם ש"ך דהרוצה לסמוך על המתירין רשאי כיון דאיסור דרבנן הוא. ועיין בג"ת שער מ"ד ח"ב סימן י"ד שהקשה עליו כיון דפלוגתא דהני רבוותא היא אי הוי כשלוחו או לא. הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מה"ת גם מהרשד"ם בחה"מ סימן רל"ב כתב בפשיטות דאסור מה"ת ע"ש ועיין בשער המלך פ"ה מהלכות אישות דין ט"ו שתמה עליהם דאישתמיט להו דברי התוספות ורמב"ן והר"ן דמבואר מדבריהם דאפילו בחוזר ונפרע אינו אפילו א"ר אלא הערמת רבית גרידא. ועיין במל"מ פ"ה מהלכות מלוה ולוה דין י"ד שנסתפק לדעת הרמב"ן וסייעתו החולקים בחלוקה הג' דהיינו פייסו הלוה ולא נתן לו כלום אי חולקים נמי בחלוקה הב' וס"ל דאפילו אמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי כל שלא נתן הלוה לנותן ש"ד וכתב דמסברא נראה דשרי כיון שאין הלוה נותן כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר שיתן בשבילו מה לי שיאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ע"ש וכן דעת השעה"מ שם בפשיטות אלא שתמה עליו לאידך גיסא דאמאי מספקא ליה כלל דהא מלשון בעה"ת מבואר דטפי מסתבר לאסור בשיפייס הלוה לנותן שיתן בשבילו מהיכא שדבר הלוה עם המלוה וא"כ כיון דלדידהו אפילו פייסו שרי מכ"ש כשדבר הלוה עם המלוה ע"ש:

(?) שתתן זוז לפלוני. עיין בתשובת חות יאיר סימן ק"צ שנשאל בראובן שהלוה לשמעון מאה ר"ט על שנה וככלות השנה ביקש מעותיו ושמעון מעכב ואומר כי לפי שעה אין לו ואמר לו ראובן שימתין לו זמן מה רק שיעמיד לו ערב שיהיה בטוח והפיס שמעון את לוי ופסק ליתן לו כל חודש זהוב א' שיערב עבורו אם יש בזה חשש רבית. וכתב דאפילו היה זה בתחילת הלואה אין בו שום חשש איסור אם לא שיש כאן תחבולת רשעים שראובן יודע שא"א לשמעון להעמיד ערב כ"א לוי וזה כוונתו ליהנות ללוי בזה ולא משום שאין שמעון בטוח לו וה"ל כאומר תן דינר לפלוני ואלוה לך ובזה אין חילוק דגם לבסוף אסור רק דבכל שלא קצב עמו בתחלת הלואה יש מחלוקת הרמב"ם ורש"י אם הוא ר"ק כדלקמן סימן קס"ו ס"ב משא"כ אם ראובן לא קפיד רק על ערבות מי שהוא להבטיח מעותיו הרי אין למלוה שום הנאה וערב שכר ערבנותו הוא נוטל אם לא שהגיע ז"פ והוצרך לוי לפרוע ותבע את שמעון שמשם ואילך ודאי אסור לשמעון (מ"ש שם לראובן ט"ס) לרצות ללוי בריצוי כסף שימתין לו דהוי לרש"י ר"ק ולרמב"ם א"ר. ע"ש:

(?) ורבית קצוצה הוא. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן מ"ח אות ב' דהגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל נסתפק אם המקבל חייב להחזיר להמלוה והוא ז"ל כתב דודאי המקבל אינו מחזיר דאטו נתן לו עבור הלואה רק הנתינה היה עבור שזה צוה לו ליתן והדין שיתבע הוא את המצוה לו מדין ערב אבל אין לו ע"ז טענה כלום כיון שנתן לו במתנה ומיהו אם נתן לזה ואמר לו אני נותן לך עבור שאני צריך ליתן לפלוני עבור הרבית שפיר מחזיר אם הוא רבית קצוצה ע"ש:

(?) לפלוני שילוני. עיין בשו"ת לחם רב סימן י"ב שכ' דהאומר לחבירו הילך זוז ואמור לאשתך שתלוה לי מעות מנכסי מלוג שלה הוי ר"ק דיד אשה כיד בעלה ע"ש:

(?) דאסור למלוה ליקח. ואם אומר לחבירו הילך זוז בעד שכר טרחך לבקש לי הלואה ואף אם לא אמצא מי שילוני יוחלט לך מותר להשליח ליתן למלוה זוז דהוי כנותן מעות עצמו. כ"כ בס' חות דעת ע"ש:

(?) דמותר לישראל. עיין במל"מ פ"ה מהלכות מלוה ולוה דין י"ד בד"ה העולה שכר. ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו' רש"י הלזו דשרי לעשותו ע"י שליח דאפשר דע"כ לא אמרינן אין שליח לד"ע אלא באיסורי דאורייתא אבל באיסורי דרבנן אפשר שיש שליח ומהר"י מטראני ח"א סימן קט"ז נסתפק בזה עכ"ד ועיין בשער המלך שם שכתב על זה דאפילו אם נאמר דבאיסור דרבנן יש שליח לד"ע נראה דלדעת רש"י ז"ל שרי לעשותו ע"י שליח דכיון דהא דאסרו חכמים דרך מו"מ היינו משום גזירה שמא יבא לידי דאורייתא כמ"ש הרמב"ם פ"ו איכא למימר דדוקא ברבית הבא מיד לוה למלוה גזרו דלמא אתי לאיסור דאורייתא אבל ברבית ע"י שליח דלא אתי לידי איסור דאורייתא לא גזרו ע"ש:

(?) ואי משום כו' אין שליח לד"ע. עיין בס' תיבת גמא פ' קרח מה שהקשה על זה מח"מ סימן שפ"ח סט"ו בהג"ה ועיין בש"ך שם ס"ק ס"ה ובתו' ב"מ דף י' ע"ב בד"ה דאמר לישראל ותראה דלק"מ וע' במל"מ פ"ה מהל' מלוה באריכות:

(?) אין שליח לד"ע. כתב מהר"ם די בוטון דף קס"ח והביאו הרב כנה"ג בח"מ סימן קפ"ב דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מיחייב שולחו ע"ש ועיין בשער המלך שם סוף דין י"ד שכתב דבש"ס פ' הפרה גבי הא דפריך בור של ב' שותפין היכי משכחת לה כו' נראה דאפילו אם אנס את השליח אין שליח לד"ע דאל"כ אמאי לא מוקי לה בשאנסוהו ושווינהו שליח ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן פ' אות א':

(?) בהיתר זה. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סימן ס"ג שהעלה כדעת הלבוש והט"ז שאין זה היתר כלל וע"ש בסי' ס"ד כתב דמ"מ אפשר לומר שאינו נקרא ר"ק להיות יוצא בדיינים:

(?) של יתומים. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן קמ"ד שכתב דמותר ליתומים ללות בא"ר מיתומים אחרים וכ"ש ביצא שט"ח על היתומים שאביהם לוה בא"ר מיתומים אחרים דמפקינן מיתמי ליתמי ע"ש. ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ג סי' ב' בשם מהר"א מונסין דאע"פ שמותר ליתומים לתת מעות בא"ר מ"מ אם נתן אביהם בא"ר ומת אין יכולים היתומים לגבות הא"ר אע"פ שהם מותרים בו ע"ש. ועיין במל"מ ספ"ד מהלכות מלוה שהביאו ודחה ראייתו ומ"מ מסיק דלענין דינא דבריו נכונים דאין גובין ע"ש:

(?) או ת"ת. ואם מותר להלוות מעות של ת"ת וכיוצא בו שאין לממון זה בעלים ידועים ברבית קצוצה עיין בתשובת הרשב"א סימן תרס"ט ועיין עוד בתשובת בשמים ראש סימן כ"ז ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן קט"ז וקי"ז ובפ"ב יו"ד סימן מ"ה ובתשובת פני משה ח"א סימן צ"ד ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן ט"ז וסימן ך' ע"ש:

(?) נוהגין להקל. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן מ' שכתב דכן יש לנהוג דאף דלדעת רש"י שצריך ב"ד משום שכח בידם להפקיר נכסי המקבל נגד היתומים אזי צריך ב"ד חשוב ועכשיו אין לנו ב"ד חשוב א"כ אין לנהוג כן וזה טעם המנהג שהביא הש"ך מ"מ העיקר כהחולקים על רש"י וכתב וכן נהגתי אני כמה פעמים שנתתי זוזי דיתמי קרוב לשכר ורחוק להפסד וכתבתי בשטר עיסקא שעשיתי עם המקבל שזה זוזי דיתמי שקבל קרוב לשכר כו' ע"ש:

(?) אבל ברבית דרבנן שרי. עש"ך ס"ק כ"ח ועיין באורים ותומים כללי מגו ס"ק צ"א:

(?) שרי. עיין במג"א בסימן רמ"ב שכתב בשם שבולי לקט לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ועיין בספר באר יעקב שם וכאן שכ' דר"ל ברבית דרבנן ופשוט הוא:

(?) כל זמן שלא הגדיל. עיין במל"מ פ"ד מהל' מלוה דין י"ד שכ' דיש להסתפק בנכסי יתומים שניתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י"ג שנה (לאו דוקא הוא) ואם יקח היתום מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל כיון שהתנאי היה בשעת היתר. א"ד בתר גוביינא אזלינן ולכאורה דמי זה לההיא דסימן קע"א בנתגייר אך אפשר לומר בזה שמותר ליקח אף מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל לפי דשאני שאר איסורי רבית שיש איסור בנתינה מצד עצמה אבל קרוב לשכר אין בזה איסור בשעת נתינה שאין האיסור אלא מב' החלוקות דהיינו שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בחלוקה א' אין איסור שאם היה קרוב להפסד כדינו היה מותר קרוב לשכר וכן בהפך נמצא שאין כאן איסור אלא משום התנאי וכיון שהתנאי היה בשעת היתר שרי אבל בשאר איסורי רבית שאין האיסור מצד התנאי אלא מצד הנתינה לבדה אף שהתנאי היה בשעת היתר בתר נתינה אזלינן ולכן במשכנתא או בחכירי נרשאי אסור לאכול הפירות או לקחת החכירות לאחר שהגדיל וכתב עוד דלא מהני הכא זקפן כמו דמהני גבי עובד כוכבים אף לדברי תה"ד דס"ל דזקפן מהני אפילו למה שעלה לאחר שנתגייר משום דשאני התם דכל מה שזקף כשהיה עובד כוכבים היה היתר גמור שהרי לא היה מוכח שיתגייר וא"כ אף שנתגייר גובה את הרבית לפי שבשעת הזקיפה היה היתר גמור אבל גבי יתום אם זוקף אף מה שיעלה לאחר שיגדיל משעת זקיפה עבד ליה איסורא:

(?) נטל. עבה"ט מ"ש אבל בתשובת ר' אהרן ששון כו' וכ"כ בתשובת אמונת שמואל סימן כ"ט בשם מורו הגאון מהר"ר יעקב מלובלין ז"ל דאפי' לא הרויח אלא כמה שהתנה מחוייב גם כן ליתן להם ע"ש:

(?) חייב ליתן להם. עיין בתשו' נחלה ליהושע סימן ל"ז:

Siman 161


(?) כללא דרבית. עיין בתשובת חות יאיר סוף סי' ק"צ שכתב דאפילו אם לא היה כאן הלואה כלל ולא בדרך מקח הנעשה בפועל מיד ליד אלא שהיה לו אצלו שכר פעולה או שזיכה לחבירו במעמד שלשתן או שזכה מדר' נתן וכן מלוה דטרף לקוחות וחזרו על המוכר בכל אלו אם מרצה לבעל חוב באגר נטר אסור. וזה נלמד מלקמן סי' קע"ו ס"ו בהג"ה בנדוניות חתנים. מיהו פשוט דלא הוי רק אבק רבית ע"ש ומשמע מלשונו דאפילו לדעת הרמב"ם דלקמן סימן קס"ו ס"ב אין זה רק א"ר ולע"ד צ"ע. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ד באחד שלא פרע חובו לזמנו והתרה בו המלוה שיפרע לו מעותיו שיפול להרויח בהם ואם לא יצטרך לשלם לו מה שהיה יכול להרויח בו וחבירו קבל התראתו ונתרצה ליתן לו הריוח ועכשיו אינו רוצה ליתן לו משום איסור רבית וכתב שזה פשוט שיש בזה איסור רבית כי הוא אגר נטר גמור והשיג על הסמ"ע בח"מ ס"ס פ"א שנראה מדבריו דאין בזה שום איסור דליתא ואין לסמוך עליו בזה להקל ע"ש:

(?) אינה יוצאה בדיינים. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"א קט"ז לענין אם לא גבה המלוה עצמו את הא"ר רק אחר קיבל בשבילו וכתב דלא זכה המלוה ויחזיר ללוה דזכיה מתורת שליחות הוא וקי"ל דאין שלד"ע וכתבו התוס' פ"ק דמציעא דאין מעשיו כלום ע"ש עוד ועיין בס' משנת חכמים הלכות עבודת כוכבים דף נ"ז מ"ש בזה:

(?) לצאת י"ש. עי' בתשובת בית יעקב סי' ס' שכתב בכל הדינים הנזכרים בש"ס ופוסקים דפטור מדיני אדם וחייב לצאת י"ש היכא שהוא משלם משום שסבר שחייב בדיני אדם ואינו חושש לצאת י"ש ואומר בפירוש שמשלם משום זה שסובר שחייב בדיני אדם אסור לחבירו לקבלם ואפילו אם מחזיר לו סתמא צריך להודיע שהוא פטור מדיני אדם ע"ש:

(?) חייב להחזיר. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' רנ"ט שפסק כדעת הפוסקים דגם לצאת י"ש א"צ להחזיר ע"ש היטב ועי' ביאורי הגר"א ז"ל:

(?) שהיו כופין. עבה"ט בשם ט"ז בא' שטען כו'. ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ד שחולק עליו בזה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קמ"ז שהביא דגם הכנה"ג חולק על הט"ז והוא ז"ל כתב דלדעתו דינו של הט"ז אמת עכ"פ במחל לו כבר דהא מחילה מועלת אחר שכבר נתן הרבית (במ"ש לעיל סי' ק"ס ס"ה) ואפילו לא פירש מחילתו רק מעשיו מוכיחים שכבר מחל לו פ"א מחילה א"צ קנין ושוב א"י לחזור בו אף לכשירצה כ"ש באינו רוצה כל עיקר כנדון דידן מיהו אם אחר שנתחייב זה לראובן נתן רק לשמעון או שעדיין לא מחל לו על הרבית שכבר נתן אפילו קודם שנתחייב לזה אין מחילתו מחילה אח"כ. אמנם היכא דקדמה נתינת רבית לחובו של זה ואמר הלוה דמחיל ליה מקמי הכי אע"ג דליכא עדים וראיה או הוכחה גמורה מהימן אפילו בדאיכא עדים על נתינת הרבית אם לא היכא דאיכא למיחש לקנוניא אית ליה עליו חרם סתם. וכתב עוד לענין ב"ח של זה המלוה שלקח הרבית אם גובה מהר"ק מאחר ששתק הנותן ולא תבע נראה דסתמא מחילה הוי וגבי מיניה כל כמה דלא תבע וכי הדר קתבע שיילינן ליה אמאי שתק עד האידנא וכי יהיב אמתלא מעליא שפיר ואי לא משבעינן ליה דלא מחל מעיקרא וה"ה אם אמר המקבל בעינא למיעבד תשובה ולהחזיר הרבית ודאי מצי לאפקועי מידי שעבוד ב"ח מיהו לא שקיל האיך אלא בשבועה דהוה ליה מוציא מן המשועבדים ע"ש:

(?) אין הבנים צריכין להחזיר. עי' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' מ"ח אות א' דהגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל נסתפק באם א' נתן למלוה רבית קצוצה ועדיין לא פרע לו הקרן ומת המלוה אם יכול לנכות להיורשים מהקרן שחייב לשלם להם מה שנתן ר"ק או דומה לסלוקי בלא זוזי לדעת הסוברים בא"ר דהוי אפוקי (לקמן סי' קע"ב ס"א בהג"ה ועיין בש"ך לקמן סי' קע"ז ס"ק ב') ה"נ י"ל דהוי אפוקי ומיורשים אין מוציאים או דל"ד לא"ר דשם הוי ממונו דכשנתן לו זכה בהן אבל הכא היה צריך להחזיר והוי כפרעון על חוב והוא ז"ל כתב דלכאורה נראה דאף ר"ק נמי הוא קונה רק שמחויב להחזיר מצד המצוה ובריה אינו מוזהר והאריך בזה ולבסוף מסיק דמטעם אחר יכול לנכות דכיון שאילו אביהם קיים לא היה יכול לגבות אין בידו להוריש זה הממון ליורשים ע"ש ועי' עוד בתשובת מהרע"א הנ"ל סי' פ' מענין זה. ועי' בס' דגול מרבבה שנסתפק אם מת הלוה אם המלוה חייב להחזיר ליורשי הלוה כיון שעיקר חזרת רבית הוא משום וחי אחיך אהדר לי' כי היכי דיחיה וכיון שמת הלוה לא יבא לחיותו והביא דברי הכל בו שכתב יש לו להשיב הרבית לו וליורשיו וכתב ואפשר דהיינו ברוצה לשוב אבל הב"ד נראה שאין כופין להשיב ליורשי הלוה ע"ש:

(?) דבר מסויים. עי' בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' כ"ו בענין אם הניח פרה וטלית ושחטו אותה ואכלו בשרה או קרעו לטלית אם חייבים לשלם. וכן אם דבר מסויים זה שהניח אביהם מכרו היורשים אם חייבים לתת ללוה הדמים שקבלו. גם אם ירשו שני אחין וא' נטל בחלקו דבר המסויים ואח"כ נודע שהוא רבית והחזירו בדין אם יכול לגבות חלקו מאחיו השני ע"ש שהאריך בזה:

(?) אין מקבלין ממנו. עי' בתשובת רדב"ז סי' תקכ"ח:

(?) שהמקח קיים. עיין במל"מ פ"ח מה"מ דין ט"ו שכתב נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ (ר"ל שאינו מסויים) ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזיר הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ולענין יוקרא וזולא (ר"ל היכא שהמקח קיים) כגון שבשעה שנתן לו החפץ היה שוה יותר מעכשיו יש ללמוד זה מגזל דקיי"ל שמשלם כשעת הגזלה ע"ש ועיין בשעה"מ פ"ה מהל' אישות דין ט"ו שהשיג עליו ודעתו דאפילו כשהתנה לתת החפץ ברבית יכול להחזיר הדמים ע"ש:

(?) צריך להחזיר לו. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ג מה שפלפל בענין אתרוג של רבית לצאת בו ע"ש היטב:

(?) להחזיר לו. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ח מהל' מלוה ולוה דין ט"ו שכתב הא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזיר משום קלון כתב בעל ג"ת שאם נשתמש בו ועכשיו אינו שוה ד' זוזי שמחזיר לו הגלימא וישלם הפחת במעות ואם מחל הלוה הגלימא מספקא ליה אי מהני מחילה או לא דאכתי איכא קלון דלאו כ"ע ידעי במחילה זו אכן כבר כתבנו לעיל דע"כ לא אמרינן דאיכא לזות שפתים אם אינו מחזיר הגלימא אלא כשהוא רוצה לזכות בע"כ של לוה מכח הפסיקה שנמצא שמחמת איסור בא לו קנין זה אבל אם אח"כ רצה הלוה למחול או שנתרצה לקבל המעות אז ליכא לזות שפתים שהרי קנין זה בהיתר הוא עכ"ל וע"ש עוד:

(?) אפילו הקרן. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"א:

Siman 162


(?) ממטבע כסף. עיין בתשובת דרכי נועם חי"ד סימן כ"ד באורך ועי' בתשובת רדב"ז סי' ת"ע:

(?) שיעשנו דמים. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ג שכתב דע"כ לא שרינן אלא בהתנה בפירוש שיפרע לו מעות אבל אם התנה שהברירה ביד המלוה לקחת חטים או מעות אין התנאי מועיל ואדרבה מגרע גרע שאם הוזלו אח"כ החטים ונותן לו מעות כפי שהיה שוה בשעת הלואה הוי ר"ק כיון שהתנה בתחלה ווע"ש שהאריך בזה:

(?) ואם הוזלו נותן לו הסאה. עיין בתשובת בית אפרים שם שהאריך להוכיח דדוקא חטים הוא דנוטל אבל אסור ליתן לו דמים שהיה שוה בשעת הלואה רק בהוקרו אבל בהוזלו לא. משום איסור רבית דלא כס' מחנה אפרים סי' כ"ז שנסתפק בזה:

(?) הקניתי לו. עבה"ט ועיין בתשובת יריעות האהל סי' ל"ח שהשיג על נה"כ והעלה דהדין עם הט"ז בזה ע"ש:

Siman 163


(?) אפילו לא יצא השער. עיין בתשובת תשואת חן סי' כ"ט שהאריך בזה:

(?) כמו שהוא השער. [עיין בתשובת חתם סופר סימן קל"ז לאחר שהביא שם דברי הרב"י בבד"ה סימן קע"ג דהנוהגים ליקח טרפות למכרו לאלתר בפחות לכ"ע אסור וביאר דאין חולק עליו. כתב וז"ל והא דכתב בש"ע סי' קס"ג ס"ג ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער דהוא לדיוקא לאפוקי אם השער הוא בזול אסור (כמ"ש הט"ז סק"ו) ולא כתב רבותא טפי אפילו לא יצא השער רק ששוים פחות ועוד אפילו בלא הלוני. היינו משום דלא ראה עדיין דברי הריטב"א כי הס' בד"ה חיבר לעת זקנותו וגם מט"ז שם נעלמו דברי בד"ה הנ"ל כי לא היה בידו אותו הספר עכ"ל ועמש"ל סי' קע"ג ס"א בד"ה שאין לו]:

Siman 164


Siman 165


(?) עד חמישיתו. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סימן י"ז מ"ש בזה:

(?) וה"ה למלוה על המטבע. עי' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' י"ב מ"ש בזה:

Siman 166


(?) ובחצר דקיימא. עט"ז מה שתמה על רמ"א בת"ע ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל"א מה שתירץ על זה:

(?) ודור בחצרי. ראובן שכר בית מעובד כוכבים בעשרה לבנים ולוה משמעון לזמן ומשכנו בידו בנכייתא בלבן א' ליום הוי ר"ק דהוי כאומר הלוני ודור בחצר העובד כוכבים ואני אפרע מהראנ"ח ח"א סימן ס"ט:

(?) היא עיקר. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ע"ו שכתב דדוקא בכה"ג שהלוה טוען שינכה לו בזה הכריע הרמ"א כסברא אחרונה כיון דהלוה נקרא מוחזק והמלוה בא להוציאה ממנו אבל נגד שאר בעלי חובות אין נקראים מוחזקים נגד בעל חוב זה ולא מנכינן ליה ע"ש:

Siman 167


Siman 168


(?) הרבית ליד. עט"ז דלאו דוקא דבית אלא ה"ה קרן ועי' בתשובת בית יעקב סימן י"ז מה שכתב בזה:

(?) דמותר ליתן לכתחלה. עי' בס' תיבת גמא פ' קרח שכתב דללות ברבית ע"י שליח קטן יש לומר ג"כ דאין שליחות לקטן ולא עבר הלוה והמלוה צ"ע ע"ש עוד:

(?) לדבריך הראשונים אני מאמין. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' ש"ה שכתב דאפילו היה המשכון ספרים וכיוצא בהם שהדבר ברור שהם של ישראל הודאת פיו מחייבתו דאימור ישראל הקנה אותם לעובד כוכבים כדי למשכנם לצורך העובד כוכבים. וכתב עוד דאפילו לא אמר לו תחלה בהדיא שהמשכנות של העובד כוכבים הם אלא אמר לו לצורך העובד כוכבים אני לזה אבל המשכנות נתן לו סתם אימור הקנה אותם לעובד כוכבים כדי שימשכנם אע"פ שהדבר ידוע שהם של ישראל אבל אם פירש לו בהדיא לצורך העובד כוכבים אני לוה אבל המשכנות שלי הם ולא הקניתים לעובד כוכבים בזה אני אומר שלא שעבד אותם אלא לבטחון הקרן אבל אין יכול לעכבם בשביל הרבית ואיהו דאפסיד אנפשיה ונותן לו הקרן ונוטל משכנותיו אחר שישבע שלא לוה אלא לצורך עצמו או שלוה לצורך העובד כוכבים והעובד כוכבים לא נתן לו רבית ע"ש:

(?) דמנהיגי הקהל. [עט"ז ס"ק כ"ב ועי' בת' חתם סופר סי' קל"ב אודות עיר אחת שהוצרכו הקהל למעות לבנות מקום לינת אורחים עניים וחומת בית עלמין והראש הקהל השכין כספו וזהבו אצל עובד כוכבים אחד והלוה לצורך הקהל סך איזה מאות זהובים על רבית ושילם הרבית מכיסו ואח"ז תבע ראש הקהל מהקהל שישלמו לו מעותיו ופייסוהו לבל יגוש אותם ולעומת זה כל זמן שהוא משלם עבורם רבית הנ"ל יניחו לו מעול הבילעטי"ן המגיעים לחלקו מהכנסת אורחים ובהגיע הדבר להרב דהעיר ההיא פקפק בדבר ונראה לו כרבית קצוצה כיון דהעובד כוכבים אינו סומך אלא על משכונו של ראש הקהל הו"ל הוא הלוה מהעובד כוכבים ומלוה לקהל והפטור מהעול הנ"ל הו"ל ר"ק והשיב כיוצא בזה שמעתי בתשובת ראנ"ח סי' ל"ז דרמז עליו הש"ך ס"ק נ"ד דעובדא הוה שהממונים על הקהל בנו בתים לצורך הקהל להשכירם ולהרויח בהם ולקחו אבנים וקורות בהקפה ואח"ז נגשו עליהם המוכרים ולוו אלו הממונים מעות מעובד כוכבים ברבית לשלם להמוכרים ופסקו בפשיטות דהקהל צריכים להחזיר להממונים הרבית דלא דמי ללוה מעובד כוכבים וחוזר ומלוהו לישראל דאסור ליקח הרבית דהכא שאני כיון שהוציאוהו לבנין והבתים בנוים לפניהם ונוסף על ההוצאות הרבית שמשלם להנושים הו"ל כנושא ונותן באמונה שמעלה על הפירות שכר חמרים וכתפים יע"ש ואני רואה הדברים ק"ו השתא התם שכבר נבנו הבתים באבנים וקורות כו' ותו דהכא עדיף טפי כיון דהבנין הוא בית הלנת העניים ואגר נטר דיליה הוא שלא ינגישו להאכיל העניים כו' והאריך עוד בדבר דאין כאן שום חשש איסור ע"ש]:

(?) הוי כאלו התנו בכך. עי' בסמ"ע בח"מ סי' ע"ב ס"ק קי"ד שכתב דכל זה כל זמן שהעובד כוכבים חי דאז הישראל ראשון עומד במקום העובד כוכבים לפדותו אבל אם מת העובד כוכבים זכה ישראל השני בהמשכון דכיון דנסתלק ממנו כח העובד כוכבים נסתלק ג"כ מהבא מכחו מיהו אם יש להעובד כוכבים יורשים היודעים מזה ודעתן לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדותו כו' ועי' בתשובת צ"צ סי' ך' שחולק ודעתו דלעולם צריך ישראל שני ליתן לפדות לישראל ראשון משום דלא הוי מכירה אלא לענין היתר רבית ולא לקנות ממש ע"ש:

(?) ובחובות של אשראי. עש"ך ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' כ"ב וסי' למ"ד:

(?) נאמן בלא שבועה. עי' באורים ותומים סי' ס"ז ס"ק כ"ט מה שהקשה על זה ועי' בת' רדב"ז ח"א סי' רצ"ז:

Siman 169


Siman 170


(?) אחר להיות לו ערב. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קל"ו אודות ישראל הלוה ברבית מעובד כוכבים זוקף מיד הרבית על הקרן היינו שלוה עשר ומחייב עצמו מיד בשנים עשר אי שרי לישראל חבירו להיות ערב בעדו. וכתב דהן הן דברי המרדכי פא"נ סי' של"ד בעובדא דהמלצר ורמז עליו הש"ך בסק"ה והעלה שם כיון שזקף הקרן עם הרבית נעשה הכל קרן כו' והגע עצמך למאי דקיי"ל כרבי יוחנן ר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר חייב מה"ת אע"פ שאינו חייב לו כלום וכמ"ש בח"מ סי' מ' ס"א וא"כ בשלמא הלוה מישראל חבירו מנה ומחייב עצמו במאתים הזקיפה גופיה רבית הוא ואסור מה"ת אך בלוה מעובד כוכבים מיד שמודה שחייב לו מאתים הרי חייב לו באמת והוי קרן גמור ושוב נכנס ישראל ערב בעד קרן ולא בעד רבית וכבר העיד בש"ג פא"נ בשם ריא"ז שכן נוהגים רובא דעלמא ע"ש]:

(?) כבר פרע. עבה"ט שהט"ז חולק ועיין בזה בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן ע"א:

(?) שערב לו בעד הרבית. הלבוש והט"ז אוסרים בזה ועש"ך סק"ז ועיין בתשובת נו"ב חלק חו"מ סימן למ"ד אות כ"א שכתב דדברי הש"ך סתומים לדידי נראה דלא התיר הרמ"א אלא לזמן ידוע שלוה העובד כוכבים מישראל לשנה או לשנתים בסך רבית ידוע אבל אם אין קצבה לדבר וכל זמן שלא יפרע העובד כוכבים יתחייב הערב זה אסור ובזה מסולק השגת הלבוש והט"ז וזהו עצמו כוונת הש"ך עכ"ד ועי' בנו"ב תנינא חלק חו"מ סי' מ"ו:

Siman 171


(?) קרן ורבית. עבה"ט ועי' בתשובת מהר"י הלוי סי' נ"ב ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן קמ"ד ובמהראנ"ח ח"ב סימן ו':

Siman 172


(?) וי"א דאפילו כו'. [עי' בתשו' משכנות יעקב סי' ל"ח מ"ש בזה]:

(?) על ספרים. עיין בח"מ סי' רצ"ב סעיף ך' בהגהה ועי' בסמ"ע ובש"ך שם ועי' במג"א סי' י"ד ס"ק יו"ד:

(?) בחוב קדום אסור. עי' בשו"ת לחמי תודה מהגאון מהר"י באסאן ז"ל סי' כ"ה שתמה על הרמ"א שסתם וכתב דאם נתנה לו בחוב קדום אסור ובאמת הא ליתא אלא במשכן לו על פה ולא אמר ליה לך חזק וקני או שלא כתב לו את השטר אבל במשכנתא דנהיגין השתא דע"י שטר הוי אפילו בחוב שקדום שריא לכ"ע ע"ש:

Siman 173


(?) שאין לו שער ידוע. [עי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ז שנשאל מת"ח אחד היות פ"א הסכים ליקח יי"ש מאת חותנו ובעת ההיא בא סוחר א' ליקח יי"ש מחמיו ואמר להת"ח הנ"ל שיקח הוא היי"ש מחמיו והוא יקחנו מאתו בהמתנה ביוקר. וכן נעשה ולקח הסותר ממנו היי"ש וגם לקח עוד מחותנו במזומנים ובהגיע זמ"פ פרע חובו אך הת"ח יודע שהאיש הקונה מכר היי"ש בפחות ממה שקנאו שהיה צריך למעות ונמצא שקנה ביוקר בשביל המתנת המעות אך לא יצא שום שער ידוע מיי"ש וגם אין שומתו ידוע ועתה לבו נוקפו מחשש איסור א"ר עכ"פ וכתב הנה יש כאן ב' חששות. א' מפאת תחלת הקנין דאע"ג דהיינו טרשא דר"נ דנהיגין להתיר מ"מ כד אתי עובדא קמיה דרלב"ח סי' ע' (ורמז עלה בש"ך סק"ה) בראובן שאמר לשמעון קח לך צמר מלוי במעותיך ותנהו לי בהמתנה בריוח כך וכך והיה נראה להרב מו"ה ברוך להתיר דהיינו טרשא דר"נ וחלק עליו הרלב"ח ואוסר דכיון דשמעון לאו בר קונה צמר הוא רק להמציא מעות לראובן והו"ל כמפרש ואסור ע"ש וה"נ הרי הקונה א"ל שיקח היי"ש מחותנו והוא יתנהו ממנו בהמתנה ואסור לרלב"ח הנ"ל. חששא ב' מפאת סוף הקנין שמכר בפחות והפסיד מקרנו וכבר כתב הרב ב"י בבד"ה סי' זה בשם הריטב"א דלא התיר ר"נ אלא מי שמוכר לחנוני או לתגר כו' אבל הנוהגים ליקח טרשות למכרו לאלתר בפחות לכ"ע אסור ע"ש והאריך בזה והעלה דנ"ד היתר גמור הוא דנ"ד לא דמי כלל להא דרלב"ח דהתם גברא דביני וביני אינו סוחר מהצמר ואין לו עסק בה אבל הכא הלא גם בלא"ה כבר רצה הת"ח ליקח יי"ש. וגם להא דריטב"א לא דמי שכלל דברי הריטב"א אינם אלא לאפוקי מי שאינו תגר באותה סחורה ומעיקרא אינו לוקח בהקפה אלא למכור מיד בב"א בזול כדי להמציא לו מעות דזה אסור אפילו לא אמר הלוני ואפילו מוכר לאחר לא לאותו בע"ד עצמו (ע"ל סי' קס"ג ס"ג ומ"ש שם) אבל תגר שכוונתו לסחור בסחורה זו ושוב אפילו מיד ביומו נזדמנה לו סחורה בזול יותר ומוכר הסחורה ההיא בפחות להמציא לו מעות לסחורה השניה אין בכך כלום ונ"ד הא חזינן דהאי גברא תגר הוא באותה סחורה דהרי קנה ג"כ מחותנו במזומנים אלא שלקח גם ממנו בהקפה וחזר ומכרו בפחות משום שהיה צריך למעות ולא הוי מצוי לאצור סחורתו עד יום מועד אבל אין מוכח מתוכו שע"ד רבית עשה כן שריא בלי ספק ע"ש]:

(?) מותר למכרו ביוקר. בט"ז נרשם כאן סק"ב מותר למוכרו. בב"י פירש בהמתנה. והוא ט"ס וצריך לציין על סוף הג"ה וצ"ל מותר למכרו בב"י פירש בהמתנה כצ"ל:

(?) ביוקר. עבה"ט ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"א אם מותר לתת לשולחני מטבע שאינה של אותה מדינה והשולחני יתן א"ן ווייזונ"ג ללייפסיק לשלם שם ביריד הסמוך במטבע שנותנים עליהם עודף מה וכתב דבכה"ג אף אם היה השולחני מתחייב לשלם לו באותו מקום שרי דהני מטבעות של מדינה אחרת אין דינם כמטבע היוצא ואין בהם דין אונאה ודמי לקרקע ועוד דאין שומתן ידוע וא"כ מותר לתת לאחד מטבע קאראנט ע"מ שיתן לו לאחר זמן באותו מקום מטבע נקרא (פערציגער) אע"ג דהני חשיבי טפי ובפרט אם מתחייב לשלם ביריד אשר במקום אחר דבכה"ג אף בדבר ששומתו ידוע כמו פלפל ושעוה שרי שאין הרבית ניכר כלל דהא י"ל דאוסופי קא מוסיף ליה בהאי הנאה שזה מקבל עליו לקבל מעותיו חוץ למקומו שהיה צריך זה להביאו לביתו ויש בזה טורח והוצאה ואחריות הדרך וכ"כ בתשובת מים רבים חי"ד סי' ל"ח וע"ש עוד לענין אם יש היתר לתת לבעל המעות שט"ח של אחר. וכתב עוד שהוא רגיל להורות בהלואה לזמן והמלוה נותן איזה מטבע והפרעון הוא במטבע אחרת החשובה יותר כפי שער שבשוק לכתוב בשט"ח נתינת המלוה כמות שהיח עצה"ט ולהתנות שאם ישלם המטבע פלוני נפטר הלוה מהעיסקא ע"ש:

(?) במעלהו מעט. עיין בתשובת בית אפרים שם שכתב בשם כנה"ג דעד שוה ה' מקרי מעלהו מעט ע"ש:

(?) אסור ליקח אח"ז י"ב. עיין בס' תפארת למשה שכתב דאפילו שוה י"ב אסור דמ"מ כיון שנתרצה ליקח יו"ד הרי אילו היה לו מעות לקח ביו"ד ובשביל המתנה נותן לו י"ב ע"ש:

(?) שטר חוב. עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' ד' על פתקים שקורין ציטולי באנקר"י שלשעבר היו עוברים בין הסוחרים בכל עסקי ממון במעות מדודים בעין ואח"ז התחילו הפתקים ההם לרדת עד שכל מי שבא להחליפה פוחתין לו עד ד' למאה ואין עוברים בין התגרים אלא לערך צ"ו או צ"ז למאה אם הנותן לחבירו מאה זהובים מאלו הפתקים כדי שישלם לו אחר זמן מאה זהובים במעות בעין אם יש איסור רבית בדבר וצדד מתחלה לומר שאין בדבר חשש איסור דהני פתקים הוי שטרי חוב ומבואר בח"מ סי' ס"ו דהמוכר שט"ח לגבותו אין בו דין אונאה אפילו שוה דינר באלף ושוב דחה זה והעלה שיש בזה איסור רבית אך אם הוא ר"ק או א"ר תלוי במחלוקת. וע"ש עוד בתשובה מבן המחבר על דברי גדול אחד שצדד בהיתר מכירת הפתקים הנ"ל והרבה להשיב עליו והעלה כפסק אביו ז"ל [ועי' בתשובת חתם סופר סי' קל"ד באורך ויובא קצת לקמן סי' ש"ה ס"ג בד"ה ושטרות]:

(?) והוא הנכון. עבה"ט לענין היתר זקוקים ועיין בתשובת יריעות האוהל סי' ל"ח שדחה דברי הבי"ע והעלה כדעת הט"ז שאין שום היתר להלוות על זקוקים היכא דאין לו ומיהו היכא דיש לו מותר אף שהמלוה אינו יודע כמבואר בט"ז לעיל סי' קס"ב סק"ג משום דמקולי הדברים אמרו כאן מאחר שהאיסור רבית בזה הוא מדרבנן ע"ש שהאריך בזה:

(?) אסור. עיין בתשב"ץ ח"א סי' ס"ה שכתב בענין זה דכיון דאיסורא איכא במלתא חייב להחזיר המוכר לקונה מעותיו ובודאי אילו נתקיים המקח בקנין או בא' מדרכי הקנאה היה המקח קיים ונותן לו כשער של היתר אבל אם לא נתקיים המקח אלא לענין לקבולי מי שפרע כגון שנתן לו מעות ולא הקנה לו בסודר כיון שנעשה המקח באיסור בטל לגמרי ולא מקבל עליו מי שפרע (עי' בב"י סוף סי' קע"ה שמביאו בקצרה) וחייב להחזיר לו מעותיו מיד ואינו יכול לומר אתן לך הסחורה כשער של היתר לזמן שקבעתי. ומיהו אם עבר המוכר ונתן לקונה כשער של איסור אין הקונה חייב להחזיר לו מה שיתן יתר על שער ההיתר משום דאבק רבית הוא ואפילו בבא לצאת י"ש פטור ע"ש ונראה שהוא סובר כדעת י"א שהובא בב"י ובד"מ לעיל סימן קס"א דבכל א"ר א"צ להחזיר אפילו לצאת י"ש אבל לדידן גם בזה חייב להחזיר לצאת י"ש:

(?) ששומתו ידוע. עיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סימן ט"ז:

(?) אסור. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' תצ"ז שנשאל על כיוצא בזה במי שמלוה את חבירו מאה במאה ועשרים אם תגיע ספינה פלונית למקום פלוני בשלום ואם לא תגיע שיפסיד כל הקרן והן כל כיוצא בזה משאר תנאים וכ' שדבר זה אסור משום ר"ק ואף שהריב"ש בתשובה סי' ש"ת כתב דהוא אבק רבית היינו לפי שהוא סובר דאסמכתא קניא ואם לא תגיע הספינה היה מפסיד מעותיו אבל למאן דסבר דאסמכתא כי האי לא קניא (עיין בזה בח"מ סי' ר"ז סעיף י"ג בהג"ה) ונהי דאין מוציאין מידו משום דהוי גזל מדבריהם מ"מ לצאת י"ש היה צריך להחזיר מעותיו נמצא שלא היה מפסיד המלוה והרי הוא ר"ק ויוצא בדיינים אבל היכא דאסמכתא קניא כגון דכתב ליה מעכשיו מודה אני שאין בו אלא א"ר ודלא כס' כפתור ופרח שהתיר לגמרי דבר זה. וכתב עוד ומ"ה מודה אני דאם לא נתן לו מעות אלא סחורה והתנה עמו שאם תבא הספינה בשלום יתן לו יותר משויים ואם לא יפסיד לגמרי וקנוים לו מעכשיו מותר ואין כאן בית מיחוש ע"ש:

Siman 174


(?) לכשיהיו לי מעות. עי' בתשובת נו"ב תני"נא חיו"ד סי' ע"ה שכתב לולא דמסתפינא אמינא דדוקא בלשון זה דמשמע שכשיחזיר לו המעות יבוטל המקח למפרע ונמצא שהיו המעות הלואה בידו אבל אם אמר לכשיהיו לי מעות תחזור ותמכור לי נמצא אף בשעת חזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע ועד עתה מכירה גמורה היתה אפילו צד א' ברבית ליכא ומותר וכ"ש במטלטלין כה"ג דאיכא היתר יותר שהרי יש חשש אחריות יותר מבתים ושדות ומביא ראיה ע"ז מהא דקי"ל שומא הדרא ללוה והרי המלוה אוכל בינתים פירות ושוב דחה זה דש"ה דהברירה ביד המלוה למכור השדה על כרחו של הלוה ושוב לא תהדר משא"כ הכא ע"ש. ועי' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ס"ב:

(?) לא קנה. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ב שכתב דהכא מיירי בלא קבע זמן נחזרה אלא כל אימת שיהיו לו מעות יחזיר אבל אם קבע זמן לחזרה עד מלאת לו שנה או שנתיים יהיה לו רשות לחזור והגיע הזמן ולא נתן לו המעות המקח קיים וחלוט ללוקח כמבואר במשנה בערכין דף ל"א גבי בתי ע"ח ושוב דחה זה דכאן אין חילוק בין קצב זמן לפדיונו ללא קצב ול"ק מבתי ע"ח כו' ע"ש שהאריך בזה:

(?) מכר לו שדה. עי' בתשו' צ"צ סי' כ' באחד שהיה צריך למעות ולוה מחבירו על משכנות של כסף ובשביל איסור רבית מכר לו במכירה גמורה באותן מעות שקבל ממנו והתנה בפירוש אע"פ שאני יודע שהם שוים יותר מ"מ הרי הם מכורים באלו המעות ואחרי כן הבטיחו מרצונו שאם יעשה לו רצונו יחזור וימכור לו ושוב חזר בו המלוה היינו הלוקח ואינו רוצה ליתן המשכון לפדות בטענה שכבר קנה במקח גמור וזה טוען שהאמת כן הוא אבל לא עשה כן אלא בשביל איסור רבית והשיב שהדין עם הלוה וצריך ליתן לו לפדות המשכון דלא מכר לו אלא לענין היתר רווחים אבל לא לקנות ממש ע"ש ועמש"ל סי' קס"ט סק"ד:

Siman 175


(?) ומשיצא השער. עי' בתשובות חות יאיר סי' קס"ט שכתב דהפסיקה על השער משיצא השער או שיש לו צריך שיהא במנהג מדת השער שעליו יצא הפסיקה כגון שפוסק עמו ליתן לו יין ויצא השער לפויד"ר שהוא שש או"ם בכך וכך וזה נותן לו דמי כמה פויד"ר תיכף שיתן לו כל השנה יין עד כדי דמים שקיבל צריך שיתן לו בכל פעם אחד פויד"ר לפחות משא"כ אם הקונה מתנה ליקח ממנו או"ם או"ם דאין דרך למוכרו בערך דמים של פויד"ר מפני הטורח אסור וכתב עוד דצ"ע אם מקרי יצא השער אם ידוע בכמה נמכר פויד"ר יין מן הגת שהרי זה נותן לו יין צלול כ"ש אם לא יצא השער רק ליין הנמדד בהבאה מן הכרמים עם חרצנים וזגים רק די"ל דשיעור הפחת בזה ידוע וקבוע ע"ש:

(?) שלא ירויח. עי' בתשו' חו"י שם בענין ת"ח שנתן דמי או"ם יין כדי השער לעשיר א' העושה יין כל שנה סך מרובה שיעשה בשבילו עוד א' או"ם יין והוא יקח ממנו היין מדה מדה אחת לאחת וכ' דלכאורה יש בזה חשש איסור שהרי הקפידו חז"ל שלא ירויח הלוקח כלום וצריך שינכה חסרונות הרגילים וברור שגם ביין צריך שינכה חסרונות שאמרו גבי מפקיד ולפי טבע היינות שבאותו מקום כ"ש הטורח והטיפול והחסרון הנעשה ע"י מדידה אחת לאחת ועוד כי במדינות הללו קשה לסמוך על יצא השער דיין כי יש כרמים משובחים וכן הרים ועמקים דשניין דא מדא לשבח ולגנאי בדמים. ואף שזה העשיר אין לו טובה כלל בקדימת המעות לרוב עשרו רק עושה טובה להת"ח חנם מ"מ הרי זה הנותן המעות מרויח ע"י הקדמת המעות וכדאיתא בפא"נ דף ס"ה מאי חזית דקאזלית בתר דידך כו' (וכדלעיל סי' קע"ג ס"א) ועוד כי מי יגיד דעשיר זה דומה לעשרו של רב פפא והרי אילו מתרמי ליה עיסקא כו' אך צידד להקל אחרי שזה העשיר ידוע שמהנה ת"ח מנכסיו ולא קפיד עם הת"ח על כל דברים שראויין להקפיד הן מצד הטורח או החסרון וידוע שאינו עושה כלל בשביל הנאת עצמו בקבלת המעות ואפשר היה ג"כ מתרצה אם היה נותן לו בסוף רק שלא נשא הת"ח פניו לבקש את זה וממילא גם מה שהת"ח נהנה שלוקח היין חי בעת שירצה אינו מפני הקדמת המעות ולא דמי לטרשא דרב פפא דהלוה מפסיד ודמי למש"ל סי' ק"ס סי"ז בת"ח שהלוו זא"ז ודבר מועט מפני דידעו איסור רבית ויהבו לשם מתנה ובנ"ד ברור וידוע יותר שהרי הת"ח חילה פני העשיר וגם אינו דרך הלואה נראה להלכה דמותר אך מה שנתפשט בקצת קהלות אשר עשירים מופלגים סברי דמצוה עבדי שלוקחים מעות מת"ח ונותנים פרי ה' למאה מפני שאין להם צורך כלל במעות רק עושים להנאת המלוה ת"ח זה הוא איסור גמור אם לא עבדי ע"צ היותר טוב ע"ש בהשמטות:

(?) אסור דהוי. עי' בספר אשל אברהם להגאון מהר"א ברודא ז"ל ובס' פני יהושע שערערו על פסק זה והעלו הוראה להתיר ועיין בתשובת תשואת חן סי' כ"ח שהאריך בזה:

Siman 176


(?) קודם הנשואין. עבה"ט סק"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן ע"ו במי שמת וצוה לתת לבנו מאתים זהובים וכל נכסיו נתן במתנה לאשתו ואח"כ עשתה האשה שידוך עם בנה ונתחייבת בתנאים לתת לבנה עם אשתו דירה הואיל שמניח בידה ב' מאות שיש לו מעזבון אביו כל ימי חייה ואח"כ מתה האשה ובנה בא לגבות חובו ויש עוד ב"ח אחרים והקרקעות אין מספיקים די תשלומי כל החובות ונשאל אם מנכין להבן שכירות הבית שדר בו וכתב דאין זה דומה לנדונית חתנים כיון שכבר היתה האם חייבת לבנה חוב זה ע"פ צוואת אביו וזה הוי ר"ק כדברי הש"ך בסי' קס"ו סק"ח ומ"מ אם כבר גבה הבן את חובו פשיטא דאינו יוצא בדיינים ואפילו אם לא גבה לא מנכינן ליה כיון שדין זה הוא בין בע"ח זה לשאר בע"ח. וע"ש דמשמע מדבריו שאם לא היה כאן שאר בע"ח רק היה להבן טענה עם שאר היורשים בזה יש חילוק אם כבר גבה א"י בדיינים ואפשר דאפילו שום חיוב אין כאן על הבן להחזיר (עמ"ש לעיל סי' קס"א סק"ו בשם דגמ"ר) אבל אם לא גבה עדיין את חובו מנכינן ליה ע"ש:

Siman 177


(?) כשומר שכר. עבה"ט מ"ש בשם המרדכי וכבר הביא הרמ"א דין זה בח"מ סוס"י ק"כ ובסימן קע"ו:

(?) כיון דמעיקרא. עבה"ט ס"ק י"ח בשם ט"ז ומזה נ"ל ללמוד כו'. ועיין בס' לבושי שרד שכתב די"א שאין המקבל חייב ליתן לו אלא אם רוצה ליתן אין בו איסור רבית וא"כ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מהלוה ואם תפס המלוה לא מפקינן מיניה. ויש להודיע להסופרים שיפרשו בשט"ח בידיעת הלוה שגם אם יעבור זמן פרעון יהיה מחוייב ליתן לו ע"ש:

(?) ויש להקל בזה. וכן דעת הרדב"ז בתשובות החדשות סוף סימן תצ"ז ע"ש:

(?) הרי זה רבית גמור. עי' בתשובת הר"א מזרחי סי' כ"ג שכתב דמ"מ פשיטא דלית ביה משום רבית קצוצה ומשום הכי מותר במעות של יתומים להלוות בכה"ג ע"ש:

(?) הפקיד מעות. עבה"ט ועי' בדגול מרבבה שכתב דהיינו שכן התנו בדברים בעלמא אבל אם קנו ממנו או עשו שטר עיסקא משתעבד אפילו אחר הלואה ע"ש:

(?) ויכתוב אותם מלוה. עבה"ט ועי' בדגמ"ר שכתב דדברי הב"ח כאן שכתב אם המקבל רוצה כו' סתרי לדבריו בח"מ כו' ומסיק לכן נלע"ד שאף אם היה כתוב בתשובת הרא"ש שאסור ליקח ריוח כמו שהעתיק שם הב"ח מ"מ לא קאי רק על תחלת דברי הרא"ש היכא שצירף הרבית עם הקרן אבל היכא שכתב רק הקרן ועל העיסקא התנה בע"פ לא אסור אלא לעשות כן בתחלה אבל עבר ועשה לא מיבעיא שמותר לקבל אם הלוה נותן מרצון טוב אלא שאפילו חייב הלוה ליתן חצי הריוח כפי התנאי ותדע כו' ע"ש. והנה פ"א נזדמנתי עם כבוד ידידי הרב החריף המופלג מוהר"ר שמואל נר"ו דיין מצויין דקהלתנו הראני בכתביו שהשיג על דברי דגמ"ר הנ"ל דבתשו' הרא"ש כלל פ"ח דין ז' מפורש שאף אם כתב הקרן לבדו ועל העיסקא היה תנאי בע"פ אסור להנותן שיקח שום רבית וגם הרא"ש לא הזכיר שם כלל בתחלה דין דצירוף הרבית עם הקרן. והאריך בזה והעלה דאיסור גמור הוא ליקח רבית אם כתב בשטר רק הקרן אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו כמפורש בתשובת הרא"ש הנ"ל בכלל פ"ח ופ"ט ע"ש [ועי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"ז שהשיג ג"כ על הדגמ"ר בזה וע"ש עוד]:

(?) שני שלישי החלק. עט"ז ס"ק ל"ה ועיין בס' מרכבת המשנה פ"ו מהל' שלוחין ושותפין דין ה' שהרבה להשיב עליו:

(?) בפני עצמן. עבה"ט מ"ש והיכא דאיכא ספיקא דדינא כו' [ועי' בתשו' חתם סופר סי' רמ"א מ"ש בזה] ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' מ"ט אות א' בהגה"ה שהכריע דאי הוי ספק אם הוי ר"ק או אבק רבית הוי ספק איסור לחומרא וצריך להחזירם כיון דשלא כדין בא לידו אבל בספק אי הוי ר"ק או שרי לגמרי יכול לומר קים לי ע"ש מלתא בטעמא וסיים דהלכה כדברי המכריע:

Siman 178


(?) לא יביא פת שלמה. עי' בתשובת רדב"ז ח"א סימן ר"א מ"ש בזה:

(?) איסור עבה"ט בשם ש"ך. ומשמע דמצוה ודאי לית ביה ואינו נקרא סעודת צמוה וכ"כ בתשובת חו"י סי' ע' (הובא לקמן סי' רי"ז ס"ק ט"ו) ועי' בתשובת שבו"י ח"ג סי' ל"ו ועי' בש"ת בא"ח סי' תקנ"א ס"ק ל"ג:

Siman 179


(?) דאסור לשאול. עי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' תפ"ה:

(?) בקוסמים. עבה"ט ועי' בתשובת משכנות יעקב סי' ל"ט שלמד זכית על הנוהגים היתר לדרוש במכשפים בשביל חולה די"ל דהזוהר בזה לשיטתו דרשב"י סבר בגמרא דסנהדרין דבן נח מצווה על הכישוף כו' אבל אנן הא קי"ל דלא כרשב"י א"כ אין כאן רק איסור אמירה ואיסור דתמים תהיה כמו לשאול בכלדיים אולי בחולה שרי בפרט לחולה שיש בו סכנה ומ"מ שומר נפשו ירחק מהם ע"ש:

(?) האומר אל תתחיל כו'. ואם אינו מוציא הדברים מפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה מותר שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות כ"כ בש"ג פ"ב דע"ז ועי' בתוס' ב"מ דף כ"ז ע"ב גבי הא דאמר התם כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני הקשו דהא הוי ניחוש ע"ש משמע דלא כהש"ג וגם קשה מזה על הרמ"א בסעיף זה וע' בט"ז סק"ב ודו"ק:

(?) אלא אומר סתם. [עבה"ט וע' בתשובת ח"ס סי' קל"ח אודות מ"ש בבה"ט (של הרב מהרי"ט ז"ל) בשם צוואת ר"י חסיד שיש סכנה לבונה בית אבנים וגם בבונה במקום שלא היה שם בית מעולם ואמרי אינשי להניח בהבית תרנגול זכר ונקבה ולשוחטם שם אי ליכא בזה משום דרכי האמורי וכתב דטעמא דהני אינשי שהם דימו דאם יניחו שם זמן מה זוג תרנגולים הנקראים גבר הו"ל הגברים האלו הדיורים הראשונים שבבית ובשחיטתם היינו מיתתם כבר מתו הדיורים הראשונים שבבית והמה פ"נ בעה"ב דוגמת הכפרות שנוהגים אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהם שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים ולא רבי יהודה חסיד חתום עליהם] [ואולי בבונה בית אבנים שלא לצורך להרחיב לו משכנות בח"ל ולהתיאש מן הגאולה וה"ה המרחיב דעתו לבנות במקום שלא היה שם בית כדי להוסיף ישיבת חו"ל הרי בנינו סכנה ואינו מצוה להגן אבל אנו בעו"ה צרכינו מרובים כו' לדעתי איכא מצוה להמציא מקום דירה לשה פזורה וכדאי להגן וטוב שיחנך הבית בתורה ובתפלה זמן מה ע"ש]:

(?) הלוחש על המכה. בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ל"ו כתב בתינוק שלא היה יכול לישן ואמרו הנשים שיש רפואה לחתוך צפרני ידיו ורגליו וקצת שערותיו וליתן תוך ביצה ולהניח באילן ערבה דאסור לעשות כן. וראייתו מרש"י חולין ד' ע"ז דכל שאין על החולה ממש אסור ע"ש היטב. ומינה לכל הדברים שעושים רחוק מהחולה דאסור. ולענ"ד פירושו בדברי רש"י ז"ל צ"ע דא"כ מאי פריך מהא דסוקרו בסיקרא ע"ש ודו"ק וע' ברש"י בשבת ד' ס"ז וברא"ש שם וע' בא"ח סי' ש"א סעיף כ"ז:

(?) תינוק שנפגע. עבה"ט דדוקא בליכא סכנת נפשות. וכ"כ בס' באר שבע פ' חלק (סנהדרין ד' ק"ח) דמותר להניח ס"ת על אשה המקשה לילד ולקרות עליה פסוקים משום שיש בה סכנת נפשות ע"ש וע' בתשובת חינוך ב"י סי' ע"א שכתב דאינו נכון לזלזל בכבוד הס"ת כל כך ולא יביאו הס"ת אלא בפתח חדר של היולדת שזכות התורה יגין עליה ולא לענין סגולה או רפואה וכ"ש שלא ליתן בידים או לפותחה או ליתן ליד שום אשה ע"ש:

(?) אוחז את העינים. עבה"ט ובספר עמודי כסף כ"י כ' בענין שנוהגים להפך כלי שיהא הנר בשבת דולק יפה אין חשש מחמת מבעיר כיון שאינו נוגע בנר אך שיש חשש בזה משום דרכי האמורי ואין לעשות כן (ר"ל אף בחול) וע' בספר חכמת אדם כלל ע"ה שהתרעם על הבדחנים שעושים אחיזת עינים על החתונות ונקראים טאשין שפילער שהם עוברים בלאו דאורייתא והמצוה לעשותם עובר בלפני עור גם אסור להסתכל אך אם העושה הוא עובד כוכבים מותר לראות ע"ש:

(?) המקטר לשר. עש"ך ס"ק כ"ב וע' בשו"ת שער אפרים סי' פ"ט מ"ש בזה:

Siman 180


(?) ששורט על בשרו. ע' בתשובת מעיל צדקה סי' ל"א שנסתפק בדין כתובת קעקע לענין חיוב מלקות אי בעינן שיהא בו אותיות אשר הם מוסכמים אי נימא דמתחייב בשריטה בעלמא או איזה רושם שיהיה ולסוף העלה דבעינן כתב אותיות ממש אלא דסגי אפילו באות אחת והא דאמרו מכתו מוכיח עליו לקמן ס"ג י"ל דמ"מ מדרבנן אסור א"נ דמיירי באמת באם שתהיה צורת מכתו כעין אות קמ"ל דאפ"ה שרי שמכתו מוכיח עליו עכ"ד ע"ש:

(?) דלכתחלה. ע' בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע מבואר שם דכאן מיירי במל וטבל אבל עבד שקנאו ישראל ולא מל ולא טבל מותר לקעקע בבשרו כשם שמותר לשרט בבשר הכנעני ע"ש:

Siman 181


(?) פאות הראש. עט"ז סק"א שכתב דלהרמב"ם מותר מפני שלום מלכות כמו בסי' תע"ח וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ע"ט שהשיג עליו ע"ש:

(?) וקטן. ע' בתשובת בית אפרים חי"ד סי' ס"ב בד"ה ודרך אגב שתמה על הרמ"א בזה שאם כוונתו שהקטן מותר ללכת בעצמו אל העובד כוכבים שיקיף אותו בלא דעת הגדול מאי רבותא דהא קטן אוכל נבלות הוא ותליא בדינים המבוארים בא"ח סי' שמ"ג ואם ר"ל שישראל מותר לומר לעובד כוכבים שיקיף להקטן. ז"א דכיון דמקיף את הקטן חייב א"כ יש לאסור אמירה לעובד כוכבים ומ"ש בשם הר"ן נראה שכוונתו כו' ע"ש שהניח דברי רמ"א אלו בצע"ג:

(?) מקום זה לא תגע בו יד. [עיין בתשובת חתם סופר סי' קל"ט שנשאל מהגאון מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל] מנא לן היתר סריקות פאת הראש למאן דמחמיר (בס"ב) אפילו במספרים כעין תער משום דלא ילפינן ראש מזקן א"כ יש לאסור כל מיני הקפה ואפילו במסרק וכדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. והוא ז"ל האריך דאין שום פקפוק בזה לא מיבעיא לדעת הרמב"ם דיהיב שיעורא לפאת הראש ארבעים שערות אלא אפילו לשיטת הסמ"ג דאסור לגזוז ב' שערות מפאה המלאה מ"מ היתר גמור הוא למסרק והכי חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי ע"ש ובסי' ק"מ מזה:

(?) השחתת פאת הזקן. ע' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' פ' שכתב דלענין גילוח פאת הזקן אפילו אין בהשערות כדי נטילת הזוג חייב דלא קבלו חז"ל שיעור זה רק בפרה ונגעים ובן ובת אבל לא שהוא כלל גדול לכל התורה דלא כרב א' שר"ל דגם בזה שייך שיעור זה ולכן רצה להתיר לגלח הזקן תחלה במספרים ואח"כ להעביר תער על הבשר במקום שהיה השיער לפי שבתחלה כשהוא לוקח במספרים יש גילוח ואין השחתה ואח"כ בעת העברת התער יש השחתה ואין גילוח והוא ז"ל חלק עליו וכתב דאף לדבריו יש בזה הריסה גדולה ונתת דבריך לשיעורים היום מגלחים במספרים עד העיקר ולמחר יגלחו גלוח כ"ד אחר שהם סומכים על התער הבא אח"כ וישאר שערות שיש בהם כדי נטילת הזוג וגם ישאר שערות שלא הגיע שם המספרים כלל וישחיתו בתער ע"ש:

(?) אלא בתער. הבית הלל אוסר לפספס באבן מסיר השער וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' פ"א כתב דדוקא באבן אסור שע"י חידודו חותך השער כאותו שקורין פימסן שטיי"ן אבל במשיחה הנעשה כעין טיח טיט והחריפות שבו שורף השער מותר דזה הוי השחתה בלי גלוח. אך אם אחר המשיחה נשאר טיח זה על פניהם אין נגררו בסכין אלא ביד ע"ש וע' בזה בתשובת שמש צדקה חלק י"ד סי' ס"א בד"ה לבד זה:

(?) דתחת הגרון. עבה"ט מ"ש



Siman 203


(?) יאמר בלא נדר. עש"ך שכתב דר"ל שיאמר כן בפירוש וכ"כ בשל"ה דף ק"ח ע"ב וע"ש עוד איך שיש ליזהר:

(?) למנדר. עיין בה"ט בשם ש"ך דאפילו בדיבור בעלמא הויא עליה חיוב נדר ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן ה' אם זה דוקא במצוה שמקבל עליו לעשות או גם בשב ואל תעשה הדין כן:

Siman 204


(?) על עצמו. אבל על חבירו אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ש"ך. ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד הביא משם תשובת בני יעקב על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל ודעת מהר"א אלפאנדרי דהוי דבר שלא בא לעולם והרב הנזכר חולק עליו דלא חשיב דבר שלא בא לעולם אלא האומר פירות דקל יהיו אסורים עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מע"י כו' אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטה עצמו הוא אוסר עליו והוא בא לעולם והביא ראיות לזה והרב בעל שעה"מ שם חולק עליו ודחה ראיותיו והעלה דיש לחלק היכא דאסר כל הנאתו על ישראל או על פלוני בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו דאז חל איסורו על גופו ממש והא איתא בעולם אבל באוסר הנאה פרטית כההיא דאומר הנאת תשמישי עליך אבל שאר הנאות לא אסר עליו דאז לא חל האיסור על גופו והוי דבר שלא בא לעולם ולכן כתב דדוקא באומר פירות דקל יהיו אסורים עליך אינו אסור בהם אבל אם אסר על חבירו הנאת דקל זה אסור בפירות היוצאים לאחר זמן דכיון שאסר עליו כל הנאת דקל חל האיסור על הדקל ואיהו הא איתיה בעולם וא"כ בנדון הרב הנזכר נמי דלא אסר על ישראל רק הנאת שחיטתו גרידא ולא שאר הנאות הוי דבר שלא בא לעולם וכדעת הרב מוהר"א אלפאנדר"י ז"ל ע"ש באריכות:

Siman 205


(?) את עלי כאמי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם הרלנ"ח דאם אמר הרי את אסורה עלי כאמי הוי נדר ממש ועיין בזה בתשב"ץ ח"ב סוף סימן כ"ה שהניח דבר זה בצ"ע ע"ש ועיין בספר מחנה אפרים סי' א' שהאריך בזה:

Siman 206


(?) לעשות מצוה. עבה" ט בשם רלנ"ח ועיין מה שכתבתי לקמן סימן רנ"ח ס"ק ג' עוד בשמו:

(?) מהני מדין ידות. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' קמ"ה שכתב דפלוגתא זו דוקא אם היה בדבר שיש בו ממש כמו לא אוכל שהמאכל יש בו ממש אבל אם היה בדבר שאין בו ממש דאפילו בנדר גמור אין כאן איסור תורה כדלקמן סי' רי"ג ס"א שומעין להקל כדעת הרא"ש ואפי' להרמב"ן עכ"פ במקום קצת מצוה מתירין אפי' ע"ד רבים ע"ש:

Siman 207


Siman 208


(?) סתם. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם מהריב"ל מי שנשבע שלא ישא אשה אחרת כו' ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן קכ"ו במי שנשבע לאשתו שלא ישא עליה אבל אם תשהה עשר שנים ולא תלד יהיה פטור משבועתו וילדה בתוך הזמן ולד של קיימא ומת ושהתה אחר מיתת הולד עשר שנים ולא ילדה אם הוא פטור משבועתו או לא ע"ש:

(?) אינו נאמן. כתב בהגהת פרישה דוקא ע"ה אבל ת"ח נאמן בק"ו מלקמן סעיף ב' וש"ך חולק עליו ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו שנראה לו עיקר כהגהת פרישה ולא כש"ך ע"ש:

(?) שלא ינהגו קלות ראש. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו שכתב דבפירוש הרא"ש ורוב הפוסקים משמע הטעם משום נאמנות דע"ה אינו נאמן ולפי דבריהם אפשר לומר דאם לבו יודע שהאמת אתו אין איסור אם יעבור בסתר עיין שם בהשמטות:

(?) מפני שנידוי. עיין באר היטב מה שכתב שהרי נידוי וחרם גופיה הוא דאורייתא ועיין בתשובת נו"ב חלק אבן העזר סוף סי' ע"ז שהוכיח ג"כ מדברי הר"ן שהחרם הוא דאורייתא ועיין בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קמ"ו שכתב דשוב נתן אל לבו דהחרם אף שאינו מדרבנן והוא חמור יותר אבל אינו דאורייתא ממש רק הוא מדברי קבלה ולענין ספיקא נראה לי דספיקו לקולא ושוב הוכיח כן מדברי הרמב"ן ע"ש וכ"כ עוד בחלק אה"ע סימן ח' ע"ש:

(?) הוי לו כנשבע. עיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ב' שהוכיח מזה דאם הטילו הקהל חרם שלא לקבל שום רב בעירם אשר יש לו קרובים שם ועברו וקיבלו רב אחד שיש לו קרובים בעירם דמותרים להחזיקו אצלם דכיון שלא החרימו שלא להחזיק אצלם שום רב שיש לו קרובים בעיר רק שלא לקבלו ועכשיו שכבר קבלוהו מה שעבר עבר ומותרים להחזיקו אצלם. וע"ש עוד לענין אם מחוייבים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר ועיין בשו"ת זכרון יוסף חלק ח"מ סימן ב' שהוכיח ג"כ מזה אודות הש"ס דפוס זולצבאך שנדפסו במשך החרם דמותר ללמוד מתוכם דכיון שלא גזרו רק שלא ידפיס איש אחר זולת המדפיסים באמשטרדם את הש"ס אין בכלל זה אלא מה שבפרט דהיינו ההדפסה אסור משא"כ אם עבר אחד והדפיסו מותר ללמוד מתוכו והביא עוד ראיה מהא דהשביע יהושע שלא יבנה יריחו ואחד עבר על החרם ובנאה ואפ"ה היו ישראל דרים בה לאחר שבנאה כמבואר בש"ס בכמה דוכתי ע"ש:

Siman 209


(?) לקבל דבריו. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קס"ו שנשאל בא' שחטף פירות מיד חבירו ואמר חבירו הפירות האלו יהיו אסורים לך ולא השגיח ואכל אם צריך כפרה מצד שאכל דבר האסור לו וכתב דאף דאדם יכול לאסור פירותיו על חבירו והוי עליו כהקדש הני מילי אם היה אוסר עליו קודם שחטף אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו שהרי חטף אדעתא למיגזל והגבהה קונה בכ"מ אינו יכול לאסרו מיהו אם חטף אדעתא לשלם לו יש חילוק אי קייצי דמייהו כדאיתא בפרק הספינה דף פ"ח מיהו אי אסרינהו עליו קודם שהגביהו אם אכל אף שרוצה לשלם אח"כ מ"מ צריך סליחה וכפרה כמי שאכל דבר איסור ע"ש:

Siman 210


(?) לבד. עבה"ט בשם ב"ח ועיין בתשו' חות יאיר סי' ט"ו שפקפק בזה ודעתו דאפי' אם כוון להוציא פת סתם מותר בשל שעורים אלא דמסתפי לחלוק על כמה גדולים קמאי ובתראי שדעתם כדברי הב"ח. וכתב עוד דאם היה מחשבתו לסתם פת והוציא בפיו פת חטים בין בטעות בין בכוונה פשיטא דמותר בשל שעורים ואפשר דאפילו מוכח כוונת הנודר לא מהני אפילו להחמיר מה שאין במשמעות לשון הנודר כלל ואע"ג דלקמן בסימן רי"ח בנודר צמר ופשתים עולים עלי בטעון והזיע מותר ללבוש ואסור לטעון אע"פ דלהרא"ש יש במשמעו ללבוש שאני התם דמ"מ דרך ב"א לומר בהזיע לשון זה עיין שם עוד:

(?) הנודר בחלום. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סי' ה' שהאריך בזה [ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן צ"ט באחד שחלם לו שנשבע לפרוע חובו ביום פלוני והשיב דהכא אפילו הרא"ש מודה כיון דפריעת ב"ח מצוה א"כ משמים הראו לו לזרוזי נפשיה למצוה וע"כ יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"ש ומשמע מדבריו דלזה לא מהני היתר נדרים דלאו מטעם נדר אתינן עלה אלא משמים הטילו עליו לזרוזי נפשיה ועיין בס"ק שאח"ז]:

(?) שיתירו. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת פרח שושן חיו"ד כלל ג' סימן ט' לענין מי שנדר בחלום ותכ"ד חזר בו אי נימא דהחזרה הויא חזרה או לא וכתב דלפי דברי ש"ך שרוצה ללמוד מנידוי לנדר דאף שהתירו לו בחלום צריך התרה ה"ה בנ"ד דחזרה תכ"ד לא מהני כיון דחיישינן שהחזרה הוא דברים בטלים אך באמת נראה דאין ללמוד מנידוי לנדר דדוקא גבי נידוי שמן השמים הרחיקוהו הוא דהחמירו בו כ"כ משא"כ גבי נדר דאיכא מ"ד שאין צריך התרה כלל והבו דלא לוסיף עלה כו' ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ"ב במי שחלם לו שנדר שלא לאכול מצה מבושלת בפסח הזה עד"ר ונסתפק השואל בג' דברים. א' אי פסח זה דוקא אי נימא אין חלום בלא דברים בטלים ונאסר בכל פסח לעולם. ב' אי בכלל מצה מבושלת הוא אפילו בכלי שני כדמחמירין לענין שבת. ג' אם יש לו היתר כיון דהוא ע"ד רבים והשיב לענין ספק הא' ודאי דאין אסור אלא בפסח הראשון שלפנינו וא"ל דהזה הוא דבר בטל דא"כ נימא בפסח דבר בטל ויהיה אסור בכל יום. וכן מבושלת דבר בטל ויהיה אסור בכל מצה אבל באמת דוקא ענין בפ"ע שאינם צריכים זה לזה אמרינן א' בטל אבל בכאן הזה הוא ביאור לפסח שאמר. ובענין הספק ב' פשיטא דאסור אפילו בכלי שני ואפי' שרויה בצונן י"ל דאסור. ולענין הספק ג' הנה בתשובת הרשב"א דמייתי הרש"י מבואר אפילו עד"ר יש התרה. ואף דמתשובת הרדב"ז (שהובא בס"ק הקודם) משמע בנ"ד דמצוה הוא ופרישות שלא לאכול מצה שרויה בפסח לא מהני היתר אפילו בלא עד"ר נ"ל דהרדב"ז לא אמר זה אלא במצוה גמורה כגון פריעת ב"ח אבל בנדרים שהם כעין חסידות לא דבאמת גם הגאונים שחשו לנדר בחלום לא מיירי אלא בנדר מצוה ומטעם דאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי יומא וחששו שמא קיבל בלב בהקיץ דבר זה ואנו מחמירין להתיר הסכמה בלב לדבר מצוה (לא הבנתי ל"ז אמאי מחמירים להתיר בעשרה ולא סגי בג') ואפ"ה כתב הרשב"א מדינא לא בעי היתר אלא דיש לחוש לדברי הגאונים ש"מ דעכ"פ בהתירא סגי וע"כ צריכים לחלק כהנ"ל וע"כ בב"ד אם אין החולה חפץ בקיומו יתיר לו בפני עשרה אנשים ע"ש]:

Siman 211


(?) כן בלחש. [עבה"ט ועיין בספר לבושי שרד אות ר"ז שהביא ראיה ברורה לדברי הב"ח דלא כש"ך ומסיק כן לדינא דאם השמיע לאזניו אף שלא שמע שום אדם יש להקל ע"ש]:

(?) והנדר בטל. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יורה דעה סימן ה' וסימן ו' אי גם מה שנדר בחלום יבטל על ידי זה עיין שם היטב באריכות:

Siman 212


(?) הנשבע בתורה. עיין בתשובת הר הכרמל חיו"ד סי' כ"א לענין מי שפסקו לו שבועה בס"ת שחסר בה תיבה או אות או יריעה אם בשביל זה אינו חשיב שבועה בס"ת וגם אם רשאי לעשות כך לכתחלה לחסר בה יריעה או תיבה או אותיות וכתב דאף אי מהני מעשיו מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה למחוק אותיות ומכ"ש לחסר יריעה בס"ת אך באמת לא מהני דמ"מ מקרי שפיר שבועה בס"ת וגם אין סמיכת היתר במה שנשבעין בהפטרות כיון שכתובה אשורית ובדיו אפילו מזכיר בפיו הריני נשבע בס"ת זו נמי שפיר אומר כי דברי נביא מקרי ספר ומקרי תורה ומכ"ש כשאוחז ס"ת ממש אלא שחסר יריעה או פסוק דנקרא ס"ת ואפילו אם מסלק עשרת הדברות מתוכה ונשבע ואומר הריני נשבע בעשרת הדברות ג"כ שבועה מקרי ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ע"א שנשאל ג"כ ע"ז מאדון אחד להודיע דעתו ע"פ דין תוה"ק אם מותר לישבע על שקר אם הס"ת שאוחז בידו בשעת השבועה היא פסולה והשיב ע"ז באריכות והביא כמה ראיות מתנ"כ ומגמרא ורמב"ם שאסור לישבע בשקר אפילו בלא אחיזת ספר כלל ומה שהמנהג ליתן ספר ביד הנשבע הוא רק לאיים עליו ולהזכירו עונש השבועה הכתובה בתורה ולאו דוקא ס"ת אלא ה"ה שאר ספרים שיש בהם שמות וא"כ פשיטא דלא גרע ספר תורה אף שיש בו איזה פסול אכתי חמור קדושתו מכל שאר ספרים עיין שם באורך:

Siman 213


(?) מדרבנן צריך שאלה. עבה"ט מ"ש ונפ"מ כו' ולפמ"ש לעיל סימן ר"ו ס"ק ב' בשם תשובת נו"ב נפקא מינה נמי להא:

Siman 214


(?) לחזור בו. עיין בדגמ"ר שכתב דהמחבר מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם לכך צריך התרה אבל אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום ושוב לעתיד חוזר למנהגו א"צ התרה ע"ש:

(?) מחמת שאינו בריא. עש"ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ':

(?) יאמר. עיין במג"א סימן קס"א ס"ק י"ג:

(?) ועל זרעם. עיין בתשובת ר"א בן חיים סימן י"ב שכתב דאם נהגו באיזה דבר כדעת המיקל ועכשיו הסכימו לאסור הרשות בידם ואין בזה משום מוציא לעז על הראשונים דלא שייך זה אלא בדבר של אישות ע"ש. מיהו במגן אברהם סימן ל"ב סס"ק מ"ח משמע דלא כוותיה ע"ש ועיין מ"ש לקמן סימן רס"ו ס"ק י"ב בשם תשובת תפארת צבי:

(?) כתקנתן. עבה"ט ומ"ש ועיין בח"י אם הבן מחוייב לנהוג כו' עיין בזה בתשובת זכרון יוסף חי"ד סימן י"ד מ"ש על דבריו והעלה דאין הבן מחוייב להתנהג בהנהגת אביו זולת מה שהתנהג גם הבן מאז שהגדיל שהרגילוהו אבותיו ללכת בדרכיהם ועל אופן זה מיירי נמי המחבר שכתב קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם דהיינו שכבר נהגו כן יושבי העיר וזרעם והוי כנדרו גם לזרעם ולהכי חייבים לעשות כתקנתן משא"כ אם הבן לא התחיל להתנהג מעולם כמנהג הטוב של אביו אין הבן מחוייב להתנהג בפרישות ההוא ע"ש:

Siman 215


(?) שאני יושב. עבה"ט ומ"ש נדר שלא לישא אשה כו' עיין בזה בתשובת בשמים ראש סימן רי"א ובהגהת כסא דהרסנא שם:

(?) ואמר הריני נזיר. עיין בתשובת זכרון יוסף חי"ד ס"ס כ"ו שכתב דלא נקט בש"ע אלא לדוגמא בעלמא ומיירי שהיה כועס או מתאבל או שיכור ואמר הריני נזיר מכוס זה בתר דנשבע שלא לשתותו דבכה"ג אין אסור רק בשתיית כוס זה כדאיתא במסכת נזיר דף י"א וליכא איסור כולל אבל אל"כ הלא נזירות איסור כולל הוא חרצנים וזגים טומאה ותגלחת וחייל על איסור שבועה ע"ש:

Siman 216


(?) אסור בחילופיהן. בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו ש"ך. ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סוס"י ס"ה בשם בנו הרב מהר"ש איגר זצ"ל שטען ע"ז דהא אחד מן האופנים שנתבאר הוא דבאמר פירות אלו עלי אם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידולין מותרין אבל הגדולים עצמן אסורים והטעם דלא בטל האיסור בגדולים מבואר בש"ך ס"ק ג' דהוא דשיל"מ והרי זה נכון באומר קונם עלי דבידו להתיר אבל באומר קונם על פלוני דאין ביד פלוני להתיר מהראוי דגם גידולים עצמן מותרין דעתה אינו דשיל"מ (עיין לעיל סימן ק"ב ס"ק יו"ד מ"ש בזה) וא"כ אינו בכל אופן שנתבאר ע"ש ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ל"ז אות ב' ודו"ק. ועיין בספר בני אהובה פ"ה מהלכות אישות סוף הלכה ב' מ"ש בזה דלא תיקשי ממ"ש המחבר בא"ח סימן תמ"ג דחליפי חמץ מותרין ואפילו להמחליף דהא בש"ס מדמה להו להדדי ע"ש:

(?) משמע אפילו אחד מהם. עבה"ט בשם רא"מ ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ו שכתב דהיכא שהוא להקל כגון שנשבע שלא יעשה זאת וזאת או שלא יאכל זאת וזאת אין לסמוך על הרא"מ בזה להקל ואסור אפילו באחד מהם וע"ש עוד:

(?) שיפרוט לך. עיין מה שהקשה על זה בסוף ספר מהר"מ ברבי מדלעיל סימן כ"ח ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קי"ז:

(?) בתבשיל שיש בו טעם. עיין בתשובת תשואת חן סימן נ"ז שכתב דאסור גם כן בתבשיל שנתבשל בקדרה של בשר ב"י אם נתבשל אחר הנדר אמנם אם נתבשל קודם הנדר מותר כדלקמן סימן רי"ז סעיף י"ב אפילו אם אמר קונם טעם בשר עלי דאז גם הטעם שיצא מבשר קודם שנדר בכלל זה מ"מ שרי לאכול התבשיל שנתבשל בקדרה של בשר קודם שנדר משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא דלא כספר גינת וורדים כלל ס"ה ע"ש. וע' בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן י"ז שכתב בגזירת צבור שהבשר יהיה טרפה אין חשש לאסור הכלים אף דכל היכא דשוי חתיכה דאיסורא גם הטעם אסור ויש לאסור גם הכלים מ"מ הא באם גזרו שהבשר יהיה טרפה אינו ענין לשויא ח"ד מדין נדר דהא א"א להיתר להעשות טרפה כדלעיל סימן ר"ה ואין ענין אך לדין תקנת הצבור שיש כח בידם לאסור המותר וכבר כתב בתשובת הראנ"ח ח"ב סימן ע"א דבתקנת הצבור אזלינן בתר לשון בני אדם והא קי"ל דבלשון ב"א אין הטעם בכלל בשר ע"ש:

(?) זה שאסרו על עצמו. [עיין מש"ל סי' ק"ב ס"ק י' מזה]:

Siman 217


(?) אחר הלשון. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ע"ג לענין מי שנדר מעובר שבמעי בהמה אי מותר להשתמש בגופה בעודה מעוברת או לא משום דעובר ירך אמו. ופסק אף דקיימא לן עובר ירך אמו היינו אם נדר מאמו אסור ליהנות אף מולד אבל לא להיפך ומביא ראיות על זה מש"ס דתמורה עיין שם ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ה' שכתב בקהל שגזרו בחרם על שוחט א' שתהא שחיטתו אסורה מותר לאכול משחיטתו אם ישראל אחר בדק סכין ונתן לו דלשון בני אדם שתהא שחיטתו אסורה משמע כשחיטת מומר וכה"ג במומר שרי כדלעיל סי' ב' ע"ש:

(?) דהא לא נתכוון. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ז דאפילו אם לא היו מראין הדברים בעת שנדר אלא שאח"כ אמר כוונתי לבשר בהמה דקרינן ליה בשר סתם מותר בעופות ע"ש. ואיפכא צ"ע. עב"י וד"מ לעיל סימן ר"י לענין פת חטין ושעורין:

(?) מותר בדבש תמרים. [עיין ש"ך ס"ק י"ט ועיין בתשובות משכנות יעקב סי' מ"ט מ"ש בזה ועיין ט"ז ס"ק ט"ו וש"ך ס"ק י"ח]:

(?) הנודר מהתבואה. בגמרא דף נ"ה ע"א מבואר דאם אמר תבואת השדה אסור בכל הגדל שבשדה וצ"ע שהשמיטו הפוסקים. תפל"מ:

(?) ואם אמר כל הזן. עיין בצל"ח בברכות דף ל"ה בד"ה אלא שראיתי מה שכתב בזה:

(?) הנודר מפירות הארץ. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סוס"י תקס"ג שכתב דהנודר מפרי עץ ומפרי האדמה מותר לאכול הצוקר שאין זה פרי עיין שם:

(?) בשעת הנדר. עבה"ט ועיין בתשו' בגדי כהונה חי"ד סי' ז':

(?) אסור לראות בחמה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קמ"ה טעם למה השמיטו הפוסקים הך דינא המפורש בריש פסחים הנודר מהאור אסור באורן של כוכבים ע"ש:

(?) במולי או"ה. עיין בס' באר יעקב שכתב דה"ה במומר לעבודת כוכבים דאסור אע"פ שהוא מהול ובמומר לערלות צ"ע ע"ש:

(?) ומותר במולי או"ה. כתב בס' באר יעקב דהוא הדין במומר לעבודת כוכבים ובמומר לערלות צ"ע. ואסור מספק. וכתב עוד דאם נדר מהמולים אסור בעבד מהול ע"ש:

(?) נדר מבנים. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קס"ה שכתב דהמגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו והלה קוראו לו אבי שנדרו זה מזה בשם בן ואב בסתם או שנתנו מתנה זה לזה בלי זכרון שם העצם ספיקא הוי ואזלינן לחומרא דהיינו בנדרים נאסרים זה ע"ז ובממון חומרא לתובע מיהו ביש לו בנים לזה המגדל נראה שאפי' בנדרים אין המתגדל נאסר דאמרינן לבניו ממש נתכוין אכן ביש לו אב למתגדל אע"פ שהמגדל מחשיבו לבנו ונאסר בו מ"מ כשנדר הבן י"ל שלאביו האמיתי נתכוין וכיון שהדבר שקול כי ליכא הוכחה מדעת הנותן והנודר אזלינן הכא והכא לחומרא. וחורגו שאינו גדל אצלו ודאי דאינו בכלל בן לשום דבר ע"ש. [ועמ"ש בפ"ת לח"מ סי' מ"ב סט"ו בהג"ה בד"ה הואיל וגדלהו]:

(?) גם חנוכה ופורים. עיין בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן כ"ד מי שנשבע שלא ישתה יין שרף חוץ משבתות וי"ט מותר גם כן במוצאי יוה"כ אם אמר הנשבע שכוון לזה ע"ש:

(?) שלא יצחוק. ע' בתשובת הר"א מזרחי סימן י"ד שכתב דאם הסכימו הקהל וקיבלו עליהם שלא יצחוק שום אדם בקוביא נכלל בזאת הסכמה לאסור כל מיני השחוק שבעולם אף שהוציאו בלשונם בלשון קוביא כולם בכלל האיסור הן ע"ש וע' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ל"ב לענין הנודר סתם שלא יצחוק אם צחוק האישקאקאי בכלל נדר זה ע"ש:

(?) בשבילו. ע' בתשובת רדב"ז החדשות סי' רי"ד הרבה טעמים לזה. וע' בס' תפל"מ שכתב דה"ה הנשבע על שאר דברים דאסור לעשותו ע"י שליח דשלוחו כמותו כו'. מיהו י"ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אי דרכו לעשות אותו דבר מעצמו או ע"י שליח כדלקמן סי' רי"ח ס"ה וצ"ע דלא מחלק הכא בשחוק כן עכ"ד ע"ש. [ועמ"ש בסי' רי"ח ס"ק ה' בשם תשובת הראנ"ח סימן ט' ובשו"ע לקמן סי' רכ"א ס"י ובש"ך שם]:

(?) דהולכין אחר כוונתו. לכאורה משמע דר"ל דאזלינן לגמרי בתר כוונת הנודר ולפ"ז אם אומר שדעתו היה באומרו שלא לקבל פקדון היה כוונתו על משכון לבד אסור ללוות על משכון ומותר לקבל פקדון וע' בתשובת ושב הכהן סימן ע"ט שדעתו שאין הולכין אחר כוונתו אלא לענין אם אומר שכוונתו היה רק על פקדון מותר להלוות על המשכון ולא להיפך ע"ש:

(?) כוונתו. עיין בה"ט ומ"ש מי שנדר שלא לאכול בסעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חנוך הבית בא"י ולא בח"ל עיין בתשובת ברית אברהם שאלה ט"ז מ"ש בזה. ועיין בתשובת חות יאיר סי' ע' שנסתפק בזה אם סעודת חינוך הבית מצוה היא או לא (אף בא"י) אם לא שדורשין בו וע"י כך נעשה סעודת מצוה מפני שהדורש בא מחמת הסעודה וכל המסובים שם מקשיבים לקול הדורש אבל אם אין דורשין בו רק ששם קצת ת"ח שיש ביניהם ד"ת אינו מספיק. וע"ש עוד שהאריך לבאר מה הן הסעודות הנקראות סעודות מצוה לענין שיהא הנודר מסעודת הרשות מותר ליהנות משם וכתב דסעודת ברית מילה וחתונה ודאי הוי סע"מ ואפי' בנישואין דבת ת"ח לע"ה דאין לנו ע"ה שדברו חכמים פה וכן סעודת ליל סבלונות שלפני יום החתונה אבל מה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס מאל לא מיקרי סעודת מצוה וכן סעודת ליל שלפני המילה ויום שלישי למילה לא הוי סעודת מצוה שאינם רק מנהג. וליל שבת של בן זכר פסק בת"ה סימן רס"ט (הובא ברמ"א לקמן סימן רס"ה סי"ב בהג"ה) שהוא ג"כ סע"מ ויש לסמוך עליו ומותר הנודר ליכנס לשם. דבלא"ה י"ל שבשם סעודה לא יכונה וכן ליל שפינהאל"ץ כי בנדרים אזלינן בתר לשון ב"א ושם אין אוכלין בקבע רק אלו נכנסין ואלו יוצאין ושותין מעט מזעיר וכמה לא יטעמו דבר. וסעודת הסיום ודאי הוי סע"מ וה"ה יום של אחריו כנהוג ואפשר דה"ה שאחר אחריו וכן סעודה שעושה בעל הנס ביום שנעשה בו נס או סעודה שעושין מי שנתן ס"ת וכלי קדש לבהכ"נ. אבל יום המוגבל לחברה בכל שנה או סעודת בן שבעים שיש להסתפק אפילו זה הבן שבעים מברך שהחיינו כי כך נראה לי מ"מ לא יחוייב שיהא סע"מ לכן ראוי לדרוש בהם. וכתב עוד דהמקבל עליו שלא לאכול בסעודת הרשות ואינו אומר בל"א איך וויל ניט אויש הויז עסין. רק שאומר איך וויל אויף קיין סעודה גיין זולת סעודת מצוה שאין בכלל זה לסעוד עם חבירו ובני ביתו דבלשון ב"א לא נכלל במלת סעודה רק כשמזמנים שם קרואים ואם זימן ב"א אין מספיק מה שהוא שבת לומר שהוא סע"מ דאף דמצוה להרבות בסעודה היינו בבשר ומעדנים אבל זימון קרואים אינו מצוה זה הכלל דלא נקרא סע"מ אלא כשאסיפת ב"א הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה משא"כ מה ששם קצת ת"ח לא מהני ע"ש. ומ"ש הבה"ט הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי כו' כן כתב בשו"ת משפטי שמואל סימן נ"ח ע"ש:

Siman 218


(?) שבגללן. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ו באחד שהלך למרחקים ונתייגע מאד ונדר שכאשר יבא לביתו יהיה אסור לו לילך מהלך פרסה וחזר לביתו ולהחיות נפשו הוא מן הצורך לילך לפרקים אל כפרים שסביבותיו והמה קצתם רחוק מפרסה. והנה השאלה הזאת מתחלק לכמה פנים. הא' אם ניזל בתר הכוונה כי לא נדר רק מפני יגיעה רבה יום יום בדרך רב ורחוק תדיר בלי הפסק משא"כ כשהולך רק פעם ופעמים בשבוע. הב' אם גם בהילוך ב' או ג' פרסאות ביום א' מותר באם נח בינתים באופן שאינו הולך פרסה בפעם אחת. הג' אם הולך בפחות מן פרסה לכפר וחוזר לביתו בו ביום אם מותר כי אולי מצטרפין שיבה וביאה לאסור. הד' פן אף בפחות מפרסה ג"כ אסור מפני דקי"ל בכל איסורים דגם חצי שיעור אסור. והאריך הרבה בזה והעלה שאין בטעם הראשון ממש להתיר לו בלא התרה דלא דמי כלל לכל הנזכרים בי"ד סימן רי"ח דאדרבה הרי חזינן שהפריז על מדתו לאסור אף בפרסה. ולענין אם נח בינתים יש חילוק אם עומד או יושב מעט לא מהני אבל בקובע סעודה כדרך סעודות קבע של הולכי דרכים הסעודה מפסקת ומותר לילך משם ולהלאה שנית עד פרסה. והליכה ושיבה אין מצטרפין כלל אפילו שב תיכף אחר הליכתו ולא נח כלל. וכ"ש שאין לאסור בפחות מפרסה משום חצי שיעור ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' ק"מ באחד שהיה לו קצת מיחוש בר"ה שלא יכול לילך לבהכ"נ והפצירו בו בניו שיתקעו לו ויאכל ולא רצה ומחמת הפצרתם נדר שלא לאכול עד אחר זמן יציאה מבהכ"נ וכאשר השלימו תפלתם ורצו לצאת בא חכם ודרש להם דברי כבושים ואיחרו מלצאת וכתב שלכאורה י"ל בנדרים הלך אחר לשון ב"א וכוונתו על אחר זמן תפלה אך יש לדמות למ"ש בר"ה דף ל' דבעי ר"ז ננערו לעמוד כו' א"כ בנ"ד רצו העם לצאת ולא יצאו ג"כ איכא לספוקי כה"ג וכיון דעלתה בתיקו ספק נדרים להחמיר ואם רצו להתירו יתירו לו כדין נדרים שהם לצורך י"ט עכ"ד ועיין בש"ת בא"ח סימן תקפ"ד סק"ג שפקפק ע"ז וכתב דעתו דאם אין מי שיתירו לו יש להקל בזה בפרט לאיש שיש לו מיחוש וקשה עליו להיות מעונה עד זמן יציאתם ממש ע"ש. ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סי' ע"ב שכ' במי שנשבע שלא ילמד את בנו כתב פויל"ש בענין דאין התרה לשבועתו והנה הוציא לו תחבולה ולימד את בנו שמות האותיות בע"פ בענין שיהא הסדר שלהם ששגור בפה הבן היטב והבן מבין מדעתו באותיות שלהם הנדפסים עד שיבין כל הכתב אם עבר על שבועתו וכתב דאם לא היה כאן תחבולה ברמאות רק היה בא לשאול אם מותר ללמד שמותם בע"פ היינו מורים לו היתר אך כיון שיש בזה הערמה שנתכוין ללמדו בע"פ כדי שיבין אח"כ הכתב ה"ז עבר על שבועתו ע"ש ראייתו:

(?) אחר הענין. עיין בתשובת חוט השני סימן צ' שכתב באחד שנדר ליתן מעשר שני מהריוח שיהיה לו משך חצי שנה זו והיה לו מלוה ישנה ונפדה תוך חצי שנה זו א"צ ליתן ממנה דהולכין אחר כוונתו וע"ש עוד. וע' בתשובת שבות יעקב ח"א סי' כ"ד לענין אשה שקבלה על עצמה משום אבלה שלא להלביש בגדי י"ט אי מותרת להשים הטבעות בידה ופסק דגם הם בכלל נדר זה ואין לה ללבוש שום תכשיט שהיתה רגילה ללבוש בזמן שמחתה אם לא ע"י הפרת הבעל ביום שמעו או התרת חכם. וע"ש עוד שהשיג על תשובת שער אפרים שפסק דמי שמתחייב ללבוש לחבירו אינו מחוייב להנעיל לו. דליתא אך מ"מ אינו מחוייב ליתן לו טבעות אף שהוא בכלל מלבוש כיון שאינו צורך כל אדם ואין זה בכלל התחייבות כלל ע"ש:

(?) כוונתו. עיין בה"ט וע' בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ז' שגם הוא ז"ל חולק על התשב"ץ ע"ש:

(?) וכ"ש קהל. עט"ז וש"ך וע' בתשובת בגדי כהונה חי"ד סימן ז' ח' מה שכתב בזה ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ס"ד ובתשובת בית אפרים חיו"ד סימן ל"ט ובתשובת שיבת ציון סימן נו"ן מ"ש בזה:

(?) אחרים מותרים לחרוש לו בה. עיין בספר מים עמוקים ח"ב בשו"ת הרב ר"א בן חיים סי' ט' שלמד מזה דמי שנשבע שלא יגלה סודו לשמעון יכול להגיד ללוי ולוי יגלה לשמעון דהא הכא כוונת הנדר היתה שלא יהנה מפרתו ועכ"ז הוא נהנה ממנה ע"י אחר ובנ"ד נמי דרכו של איש לגלות סודו בעצמו וכשנשבע שלא יגלה אין בכלל האיסור אלא שלא יגלה הוא בעצמו ע"ש עוד:

Siman 219


(?) עד שימצא. [ע' בתשובת חתם סופר סימן רכ"ח הביא בשם מהרי"ט סימן קל"א במעשה שנשבעו על הנישואים וכתבו שראובן חייב לשמעון סך עצום לפרוע לו ואולם אם ישא בתו ימחול לו חובו זה. ושוב התחייב החתן סך עצום לחותנו. ואולם אם ישא בתו ימחול חובו. ונשבעו זה לזה על כל האמור ועכשיו טוען צד אחד עדיין אין זמן לפרעון ולנשואין אמתין עד שנת היובל והאריך שם לבאר דבדבר הרשות לעשות דבר פלוני יכול לדחות מדחי אל דחי אך בדבר מצוה כגון לישא אשה או ליקח בית בא"י מיד כשיזדמן ההגון לו כופין אותו לקיים דבדבר מצוה הוי כמפרש ליקח מיד ולאלתר כשיזדמן והשתא בנ"ד שהענין כלול משני דברים שידוכי הבת שהיא מצוה וחיובי ממון שהוא נדרי הדיוט רואים אם היה עיקר עיסקם במו"מ ושוב עלה על דעתם לתלות מחילת הממון בשידוכים ה"ז נדרי הדיוט ויכול לדחות אך כיון שהכל נעשה בשעת שידוכים והחיוב היה רק לבטחון להשמר מאסמכתא א"כ השידוכים שהיא המצוה הוא עיקר וזמן פירעון הקנס כזמן השידוכים משתבעה לינשא נותנים לבוגרת ל' יום ושוב חל הקנס וצד השני פטור משבועתו ונושא אשה אחרת עכת"ד ע"ש. (והנה מ"ש דבדבר הרשות יכול לדחות לענ"ד צ"ע מכמה מקומות וגם מדברי הש"ע כאן שלא הזכיר בא"י גבי בית ויש לעיין) ועמ"ש לקמן סימן רכ"ח ס"כ בד"ה לישא זא"ז]:

(?) שאסר. עבה"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סוף סימן ב' בקהל שהסכימו להעביר השוחט שבעירם מחמת איזה דבר והעבירוהו ואח"כ רוצים לחזור וליקח אותו לשוחט דרשאים הם בכך דהא לא קבלו עליהם שיהא אסור להיות אצלם שוחט דאז אסור לעולם רק דעתם היה להעביר השוחט ההוא והא העבירוהו וקיימו נדרם ע"ש:

Siman 220


(?) קודם ר"ח. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רע"ב שכתב דמי שנשבע לפרוע לחבירו קודם שיכנס חודש כסליו אם פרע לו ביום ר"ח הראשון אינו עובר שעדיין לא נכנס כסליו דנהי דקרו ליה ר"ח כסליו מ"מ לא קרו ליה מכלל כסליו אלא דמלשון הר"ן ז"ל לא משמע הכי והחושש לחומרת השבועה תע"ב ע"ש:

(?) אדר ראשון. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ק"ג שכתב דמי שנדר או נשבע לעשות דבר פלוני בחודש העיבור חייב לעשות באדר א' דאדר ראשון הוא הנקרא חודש העיבור ע"ש:

(?) קבע זמן. עיין בספר תפארת למשה שכתב דר"ל שגם משך ימי המשתה יש להם ג"כ קביעות ז' ימים דאי לאו הכי אפי' הוי התחלתן זמנו קבוע אינו אסור אלא עד שיגיע ע"ש:

(?) בי"ט האחרון. [עבה"ט בשם ט"ז ועיין בא"ח סימן תרס"ח בט"ז סק"א כתב עוד בזה ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ב מ"ש בזה]:

(?) שמא תלך. [עבה"ט ועיין בט"ז ס"ק י"ט מ"ש ע"ז ועי' בתשובת חתם סופר סימן רכ"ד מ"ש בזה]:

(?) ה"ז לוקה. [עט"ז סק"כ ובאר הגולה ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ו שמתרץ השגת הר"ן על הרמב"ם בזה ע"ש]:

Siman 221


(?) צריך להחזירו. [עבה"ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ה מ"ש בזה]:

(?) ושוכר יכול לאוסרו. [עש"ך ס"ק מ"ו ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ"ה שהביא דמהרש"ל ביש"ש פ"ה דב"ק סימן ל"ד שדא ביה נרגא ממתני' דערכין כ"ט וכתב הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל אם לא פירש בהדיא שמקדיש הנאה שיש לו באותו בית והוא ז"ל האריך לתמוה עליו ומסיק דאין ספק שיכול להקדישו סתם ומוקדש עד זמן תשלום שכירות ושם האריך בענין רוב בתי כנסיות שבמדינתו שהיא רק מושכרת להקהילה משר העיר דיש עליהן כל קדושת בהכ"נ כל משך זמן שכירותן ע"ש]:

(?) מה אעשה. עבה"ט ומ"ש בשם תשובת מבי"ט רב שנדר כו' עיין בזה בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ה' שכתב דבתשובת הרשב"ץ ז"ל ח"א סימן קל"ח השיב בזה לאיסור ומהרי"ט האריך לחלוק עליו ועיין בתשו' יריעות האוהל סימן י"ב שהאריך בזה וסתר דברי מהרי"ט ז"ל והעלה גם כן לאיסור כדברי הרשב"ץ ז"ל ע"ש:

(?) אסור לנאסר ללמוד. עט"ז ס"ק מ"ג מ"ש הטעם בזה ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ז שהשיג על טעם זה:

(?) ללמוד. עבה"ט ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ס"א:

(?) בהמה בריאה. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סי' ס"ד שהעלה כהרמ"א ולא כט"ז אלא שכתב דמ"מ אינו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אלא במקום שאין נותנין שכר בעד השחיטה או בנותן לו שכרו אבל בלא"ה אסור ואף בכה"ג לא שרי אלא כשלא אמר המודר שישחוט לו בהמתו אלא שזה בא ושוחט לו מעצמו או שאמר המודר כל השוחט בהמתי אינו מפסיד או שאמר כל הרוצה לשחוט יבא וישחוט ויש שם ג"כ אחר שיודע לשחוט אבל אם אמר לו בפירוש שישחוט לו בהמתו באנו למחלוקת הב"י והרמ"א דלעיל סעיף ב'. אמנם במקום מצוה כמו לכבוד שבת וכיוצא יש לסמוך בזה על הרמ"א שם. ועיין עוד בסי' ס"ו שם שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם של מי שמודר הנאה ממנו שהרי אם רצה המודר לעבור על המצוה יכול הוא לאכלו בלא ניקור ואין מעכב על ידו אלא חפצו לקיים המצוה נמצא שאינו נהנה אלא הנאת קיום מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אמנם למלוח הבשר להוציא מידי דמו אסור דמלבד הנאת מצוה מהנהו ג"כ שהמלח ממתיק הבשר ונותן בו טעם ונמצא מהנהו במה שעושה להיות ראוי למאכל שלחנו ע"ש:

(?) אבל לא מסוכנת. עיין בתשובת זכרון יצחק סי' צ"ח שכתב דאם שחט בדיעבד לכאורה יש לאסור משום דקיי"ל כרבא בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ הוי כמתה מאליה אך לפי מ"ש התוספות שם דהנשבע שלא לגרש ועבר וגירש אף לרבא מהני כיון שהוא בדה את האיסור א"כ ה"ה הכא אי עביד מהני עכ"ד. ועיין בנ"צ לעיל סי' י' הארכתי בענין אי עביד לא מהני וכתבתי שם דאי משום הא לא איריא דהפוסקים לא ס"ל חילוק התוספות בין אם הוא בדה או לא אלא דמטעם אחר לא שייך בזה אעל"מ וכשר בדיעבד ע"ש:

(?) המודר הנאה משופר. עיין בשע"ה פ"א מהלכות שופר הלכה ג' מ"ש בזה:

Siman 222


(?) ובלבד. עבה"ט בשם ש"ך. ועיין בספר שער המלך סוף פ"ז מהלכות נדרים שתמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר"ן פ"ק דקדושין דמבואר שם דאפילו לא אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מהני וכן מלשון קיצור פסקי הרא"ש שם וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א בחידושיו גם הרב תוספות י"ט בנדרים שם דקדק כן מדברי הרמב"ם ע"ש ומלשון המשנה דקתני תרווייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתניתין אתא לאשמעינן דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה"נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני ע"ש:

(?) לא קנה הבעל. עיין בשער המלך פ"ז מהלכות נדרים דין י"ז לענין אם מתה האשה אם יירשנה בעלה או לא ע"ש.

(?) דאפילו באומר לה. [עבה"ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ה מ"ש בזה]:

Siman 223


Siman 224


(?) וי"א שהם מותרים. [עט"ז וש"ך ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ח מ"ש בזה]:

Siman 225


(?) אמן. עיין בתשובת שתי הלחם סימן ל"ה שנשאל על דבר שבועת הרמב"ם ז"ל הכתובה בתחלת ספר המורה וז"ל ואני משביע באלקי ישראל כל מי שיקרא במאמרי זה וכו' איך תחול השבועה כשאין המושבע עונה אמן וכן הוקשה לו בדברי ה"ה הרח"ו ז"ל שגם הוא השביע כעין שבועה זו ע"ש מ"ש בזה דאף שהוציאו בלשון שבועה מ"מ אינה אלא גזירת חרם ונידוי וכמ"ש הרא"ש ז"ל כלל ה' סימן ד' על שבועה דפלגש בגבעה ולכן אסור לזלזל בשבועות אלו ע"ש:

Siman 226


(?) חלוקה. [עש"ך סק"ד ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ"ז מ"ש בזה]:

Siman 227


(?) לוקח ביותר. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קמ"ט שכתב דאפי' בכה"ג לא שרי אלא בנותן דמים תיכף אבל ליקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור ע"ש:

(?) יקננו מהם ביותר. עש"ך סק"ד בשם הר"ן ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד מה שכתב בזה הבאתי קצת לשונו לעיל סימן ר"ד ס"ק א':

(?) ונוטלין תרומותיו. [עבה"ט מ"ש וכתב הר"ן דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ד מ"ש בזה]:

Siman 228


(?) אין יחיד מומחה ילך. משמע דאם יש יחיד מומחה לא מהני ג' הדיוטות מיהו אין זה מוכרח די"ל דלהכי כתבו הפוסקים ואם אין כו' מפני שודאי טריחא מלתא בג' טפי מבאחד לכן אמרו באם אין מומחה צריך ג' דוקא ולעולם בג' סגי אפי' במקום יחיד מומחה מיהו בש"ס בכורות דף ל"ו ע"ב לענין היתר בכורות מפורש דאין ג' בני הכנסת יכולים להתיר במקום שיש מומחה ועיין בפירוש הרע"ב במשנה שם שכ' בהדיא דגם גבי נדרים אין שלשה מועילים ביש יחיד מומחה. ולפ"ז נראה דאף שכתבו הפוסקים דאין מומחה האידנא מ"מ ראוי לחוש לחומרא במקום שיש חכם או אב"ד שלא להתיר בג' הדיוטות רק לצרף ב' עם הרב ובפרט דיש לחוש לדברי הרמב"ם בפ"ו מהל' שבועות דין ה' דכל חכם מובהק בדורו הוא יחיד מומחה לנדרים ומצאתי בתשובת חות יאיר סי' קכ"ט שהאריך בזה להוכיח דגם במקום שיש מומחה יכולים ג' הדיוטות להתיר ובסוף הביא דברי הר"ן בנדרים דף כ"ג שכתב בהדיא דלכתחלה אין יכולין משום כבודו של חכם אבל בדיעבד אישתרי ליה נדרא ע"ש:

(?) ובקרובים. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר בהשמטות לסימן ע"ג שכתב נראה דוקא בקרובים דאין הפסול בגוף דהא כשרים לדון לאחרים וכן בלילה דד"א גורם לה דהיינו הזמן משא"כ בנשים וה"נ קטנים אין ראויים להתרת נדר ואף לדעת הטור ח"מ סימן ו' דבן י"ג שנה ולא הביא ב' שערות כשר לדון היינו שאין ידוע אם הביא ב"ש וזה דוקא לענין ממון אבל להיות דייני חליצה באמת צריכים בדיקה שהביא ב"ש וא"כ י"ל דה"ה להתרת נדרים לא סמכינן אחזקה דרבא וצריך בדיקה דוקא לכן יש ליזהר שלא ליקח מתירים כ"א אנשים שנתמלאו זקניהם. וכתב עוד בתשובה שם במי שאינו רוצה לפרט הנדר מחמת כי נדר בעסק מסחר בדבר סתר ואינו רוצה לגלות סודו לאחרים ויש לו איש אחד שרוצה לגלות לו סודו אמנם הוא רך בשנים ועדיין לא נתמלא זקנו. עצה לזה הוא שיקח ארבעה מתירים ג' שנתמלאו זקניהם והד' יהיה זה העלם איש סודו ולפניו לבד יפרט הנדר ודי בכך דמדאורייתא א"צ לפרט הנדר ולגבי דרבנן דצריך לפרט הנדר שוב סמכינן אחזקה דרבא דכיון דהגיע לכלל שנים הביא סימנים והוי זה הד' ג"כ מהמתירים והרי נפרט הנדר לא' מהמתירים ע"ש:

(?) וכיון שצריך ישוב. עש"ך שכתב דעכשיו נוהגים שהמתירים יושבים והמודר עומד והוא מירושלמי ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ל"א שכתב דדין זה שצריך השואל לעמוד נמצא ג"כ בתוספתא דסנהדרין. עוד כתב שם דאם הוא ת"ח מושיבין אותו ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ג]:

(?) ולא בההיא דכל המקיימו. בטור כתוב עוד ולא בההיא דכל הנודר כאילו בנה במה והוא מגמרא נדרים דף כ"ב דאיתא שם והלכתא לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא ונראה דכן צ"ל גם כן בדברי המחבר וכמדומה ששמעתי כן בשם הגאון מוהר"ר זלמן מווילנא זצ"ל:

(?) ההוה ורגיל. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן רצ"א:

(?) וכן מיתה. עיין במגן אברהם סימן תר"ל ס"ק י"ח ובתשובת מהרי"ט ח"א סי' קי"ח ובתשובת מהריב"ל כלל ב' ועיין בתשובת ח"צ סי' מ"א ובס' שער המלך פ"ד מהלכות סוכה:

(?) מעיקרו. עיין מה שהקשה ע"ז בספר נופת צופים פ' שמות:

(?) כגון לשחוק. עיין בתשובת נחלה ליהושע סימן ל"ז:

(?) על נדרו. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בב"י דרבו המתירין ע"י כתב זולת הריב"ש כתב דנראה מדברי הרמב"ם דאפי' ע"י כתב אסור וראוי לחוש לדבריו ע"ש. לפ"ז בשעת הדחק אפשר קצת להקל (ומ"ש דאל"כ בת יפתח כו' אף דאין לומדים הלכה מן האגדה ע' בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' קס"א) . [ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס ר"כ שדחה ראיה זו וכתב דמ"מ קשה לעשות מעשה ומבואר שם דציבור הצריכים להתיר נדרם ושולחים א' מהם לפני ב"ד חוץ לעירם איננו בגדר שליח אלא בעל דבר עצמו כדמחלק הש"ס רפ"ב דקידושין שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומהיות טוב יהיה בידו ג"כ כתב מהפרנסים ז' טובי העיר ע"ש] ועיין במשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות בד"ה אך נ"ל שכתב על מי שנדר מדבר ועשה שליח לשאל על נדרו כפי סברת הרשב"א דאית ליה דיכול אדם לעשות שליח להתרתו (או ששלח עמו כתב ידו) דפשיטא דעד הלילה צריך לקיים נדרו אף דנימא דשייך בנדון זה חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ חזקה זו להקל לא נאמרה ביומו. ואף למחר אין להקל קודם שבא השליח עמ"ש לקמן סימן ש"כ ס"ו בשמו:

(?) דעתו בשביל שום טובה. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ו שכתב דגם ר"מ אלשקר לא פליג על התשב"ץ רק אם חוזר תוך זמנו כגון פועל באמצע היום שכבר הרויח שכירות מחצי יום וכן הדר בביתו זמן מה כבר נתחייב לו שכירות הזמן ההוא עכ"פ ונעשה לו טובה אף אם לא יקיים שבועתו אבל אם טרם התחיל בפעולה או בדירת הבית מיד חוזר בו ורוצה להתיר שבועתו גם הר"מ אלשקר מודה דיכול להתירו בלא רצונו שהרי עדיין לא קיבל ממנו שום טובה ע"ש. וכתב שם בנידון רב א' אשר פיתוהו ויכלו לו אנשי עיר אחת עד שתקע כפו לאחד מהם במעמד הרבים להשכיר עצמו להם לרב ומורה ומיד אח"ז נתחרט וביותר בהוודע לו שהם אנשי ריב ומצה וגם הגיע לידו מכתב מאביו שגוזר אומר עליו לבל יזוז ממקומו אם יש היתר לת"כ שנתן או לא דהוי נודר לתועלת חבירו שאין מתירים אלא מרצונו והאריך ביה דמטעם לצורך מצוה (שהזכיר הרמ"א בהגה ג' ועמ"ש שם) קשה לסמוך להתיר. וגם מטעם מאיס ואמתלא שהזכיר הרמ"א בסוף הג"ה הנ"ל קשה להתיר דהמעיין במהרי"ו סי' קפ"ו יראה דשם הטעם כיון דאיכא איסורא להנשא לו משום בני שנואה אבל היכא דליכא איסור בקיום השבועה אין טענת מיאוס טענה ובשגם שאין כאן אמתלא מספקת דמעשה הקהלה בוודאי ידועים וה"ל כטענת מומים במקום שיש מרחץ בעיר. חך יש להתיר בנ"ד מטעם אחר דרוב הפוסקים ס"ל דבעי שעשה לו טובה וכתב התשב"ץ דפועל יכול לחזור בו ובנ"ד שלא נהנה מהם כלום ולא התחיל בפעולתם כלל אפי' מהר"ם אלשקר מודה ובפרט כי מתחלה ועד סוף לא היה לרצון לפני הרב הנ"ל רק הם פיתוהו ודאי דלא מיקרי טובה. וגם דעכ"פ יש לצרף שני טעמים הנ"ל דאיכא מצוה וטענת מאיס ואמתלא ע"כ יש להתיר בשלשה בידיעתם בלי רבונם וסיים שם בכל זאת לבי דוי מפני ח"ה הגדול פן יאמרו הני רבנן לדידהו שרי להו עורבא ולדידן אסרו אפילו יונה ע"כ יתאמץ לדבר על לב בני הקהלה שיתרצו להתיר ברצונם הטוב ע"ש]:

(?) והשבועה היתה לתועלת יתרו. עש"ך ס"ק מ"ג שחולק עליו ודעתו דבהטבה אף שאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר. וע' בתשובת זרע אברהם חי"ד סי' ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת שכל מה שהיה מרויח היה מאבד בתרבות אנשים חטאים. ויהי כי ראה כי כלתה אליו הרעה ויחל פני שמעון שיקרבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגדי משי עד עשרה שנים ונשאל הרב הנ"ל אם יש לו התרה ע"פ חכם שלא מדעת רבו והעלה מאחר שאין שום הנאה מגעת לרבו יכול להתיר שלא בפניו ע"ש ותימא שלא זכר כלל דברי הש"ך בכאן דאף שאין השבועה לתועלת חבירו כל שקיבל טובה ממנו אין יכול להתיר בלא דעתו. ומצאתי בשער המלך פ"ו מהלכות שבועות הלכה ז' שתמהו עליו בזה ושוב העלה דאדרבה דברי הש"ך תמוהים והוכיח מדברי הרשב"א והר"ן בההיא דנודרת ליתומים להיפך והביא ג"כ בשם מהרי"ט ח"א סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הר"ב ז"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע"ג דתניא המודר הנאה מחבירו כו' וכ"ש היכא שקיבל טובה ממנו כמו בנ"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ"ד לא דמיא לדמשה ולא לדצקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' וע"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע"ג דקיבל טובה ממנו לכ"ע מתירין אותו בלא דעתו הפך ממ"ש הש"ך ע"ש. [וע' בתשובת חתם סופר ס"ס יו"ד]:

(?) בדיעבד התירו. עיין בתשו' הר"א מזרחי סי' ח' מ"ש בזה:

(?) דלצורך מצוה. עבה"ט [ועיין בתשובת חתם סופר סי' רכ"ו מבואר שם דהיכא שתקע כפו דהוא חמור טפי אפשר דכ"ע מודו דאפי' לצורך מצוה אין מתירין ובהכי מסולק קושית הט"ז ע"ש עוד] ועיין בתשובת נו"ב תנינא חלק א"ח סי' קי"ז שכתב דאף להחולקים דאפילו לדבר מצוה אין מתירים דוקא באם יש היזק לחבירו בהיתר זה דומיא דהליכת משה למצרים אף שהוא דבר מצוה היה בזה הפסד ליתרו שהרי היה רועה צאנו אבל אל"כ כ"ע מודים דמתירים לו. אף שלענין עיקר הדין שאין להתיר בלי דעת חבירו דעת הש"ך בס"ק מ"ג שאף שאין השבועה לתועלת חבירו מ"מ לענין להתיר לדבר מצוה כ"ע מודי אם אין תועלת לחבירו בזה מתירין לו ע"ש:

(?) לישא זה את זו. [עיין בתשובת חתם סופר סי' רכ"ח שהאריך מאוד בנדון בחור ובתולה שנשבעו זל"ז שישאו זא"ז ושלא ינשאו לאחר ותורף דבריו דזה פשוט שאין לחייב האב לתת להזווג שום נדן ופרנסה והביא תשובת חו"י סי' ס' בעשיר מופלג שתקע כפו לנער קצב שאם ישמש בתו בחליה במגפה ותתרפא ישיא אותה לו ושוב חזר העשיר ואחרי שביאר שם כל החילוקים שאפשר שיפלו בענין זה כתב שראוי לחייב לבת ולאב לקיים שבועתם ואם יאמר האב שיקחנה בלי כסף אף כי אומדן דעת סתם הת"כ היה שיקחנה כדרך העולם עם נדן הראוי או עישור נכסי מ"מ יטעון האב די לו שכר שיקח בתי בחנם כו' ועוד אפי' אמר שבלבו היה לתת לו נדן ועכשיו חוזר בו אין לכוף על דברים שבלב וכ"ש אם היא נתנה ת"כ ולא האב שלא נוכל לחייב האב כלל לתת לה כמשפט הבנות רק על צד היושר והטוב עכ"ד החו"י. וק"ו הדברים התם לא היה שום פריצות וענין רע בדבר וברצון האב וידיעתו ועליה הוא נשא את נפשו לשמשה במגפה אפ"ה אין לחייב האב רק עצהיו"ט. מכ"ש בנ"ד דאדרבה מצוה לשלחה ריקם ויוסרו כל הנשים והבחורים המתיחדים עם הבתולות ובאים לידי כך שישבע זה לזו. ע"כ אין שום אופן לחייב אבי הבתולה בשום דבר אפי' עצהיו"ט. כי ההיפך הוא הישר והטוב. אמנם עכ"ז מחייבין אותם לקיים שבועתם ויכנסנה ערומה כי לא התנו ע"מ שיותן לה נדן וגם הדעת היה נותן מעיקרא שלא יתן להם האב ויקצוף עליהם ואפ"ה נשבעו זל"ז אמנם אם היא תאמר בוא לעירי ושם נעשה שמחת נישואים ואם אינו רוצה היא פטורה ואם ירצה הוא ואך יהיה אונס שלא יניחו ראשי הקהל או ע"י שום דבר הרי גם הוא פטור משבועתו וזה נלמד מתשובת רמב"ן שהובא לקמן סי' רל"ב סעיף ט"ז בהג"ה ועש"ך שם. ואם אולי תאבה האשה ללכת אחריו או הקהל לא ימחו הנשואים אך תאמר היא עוד חזון למועד ולא קבענו זמן לשבועתנו אין זה טענה כי בכל דבר מצוה הוי כדמפרש ליקח מיד ולאלתר כמו שביאר מהרי"ט סי' קצ"ח (הובא לעיל סי' רי"ט סק"א) ואז שולחים לה התראה שהוא תבעה להנשא לו אפי' ערטילאי בעירה וקובעים לה זמן לפי הרגיל לתקן עצמה ואז בעבור הזמן הוא פטור והשבועה כרוך על עקבה אך יש מקום שתפטור גם היא משבועתה באופן שכתב הרשד"ם סי' ק"ד (יובא לקמן סי' רל"ב ס"י בד"ה בטעות) באם יארע הכא דבר כעין זה אפשר שגם היא תפטור ומ"מ טוב שיעמדו באמונתם כעין מעשה חולדה ובור אך אם ירצו וימחלו זל"ז שיתירו שבועתם ע"י שלשה אין אנו צריכים לחוש שמא א' מהם אנוס כיון שהוא אומר שרוצה בהיתר נדר חבירו שוב דברים שבלב אינם דברים וזהו הדרך היותר מחוור ע"ש]:

(?) אמתלא טובה. עיין בתשובת נו"ב קמא חלק יו"ד סי' ס"ח ובנו"ב תניינא סי' ר"ד מה שכתב בזה:

(?) יש מצוה. עבה"ט ומ"ש בשם הראנ"ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהיה עוד חכם בקהל מצוה איכא. ע"ש שכתב דאפי' אם נמצא חכם אחר כזה אפ"ה מצוה מיקרי ע"ש. ומ"ש לכבוד אביו ואמו עיין בזה בתשב"ץ ח"ב סי' ק"ג. ועיין עוד בתשובת רדב"ז ח"ב סי' תרל"ה: [ועי' בתשובת חתם סופר ס"ס ר"כ דלהיות להקהל בית ועד ועצה מצוה איכא. ושם בסי' רכ"א במי שנדר עד"ר שלא לירד לפני התיבה בעירו ועתה נדחקים הצבור בבהכ"נ הקטנה ואין להם שום מתפלל ביוה"כ אף שיכולים כולם לילך לגדולה אם עי"ז יהיה דוחק מקום להעומדים הוי מצוה. וגם אם לא ימצא לו להנודר מקום אחר להתפלל ולהשמיע קולו בבואו אל הקודש ג"כ מיקרי דבר מצוה. אך צריך להתיר מג' אנשים שחוץ לקהלה כיון שאפי' בני הכנסת הגדולה מרויחין עי"ז שאינם נדחקים כולם נגעו בדבר ע"ש]:

(?) לעשות שלום בין איש לאשתו. עיין בתשובת שמן רוקח ח"א סי' מ"ח אות ז' ובהג"ה שם:

(?) אבל אם אמר. [כתב בס' לבושי שרד סי' צ"ו נראה לכאורה דאפי' נדר סתם רק דמחשבתו היה על דעת רבים נמי דינא הכי דכן משמע קצת בהרא"ש פ' השולח בסוף סוגיא דניסת אין מדירין וצריך להתיישב בזה ע"ש]:

(?) אמר סתם. עבה"ט בשם ש"ך ועי' בזה בתשובת שער אפרים סי' ע"ב דף נ"ג ע"ב ובתשב"ץ ח"א סי' קנ"ה ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד ריש סי' כ"ג:

(?) בשעת הדחק. עש"ך מה שהקשה על הר"ר אביגדור ומתוך כך כתב דאין להקל כלל אפי' בשעת הדחק וצורך בדבר ועיין בתשובת יריעות האוהל סי' ל"ט שהאריך לתרץ דברי הר"ר אביגדור בטוב טעם ע"ש גם בשער המלך פ"ו מהל' שבועות הל' ז' כתב ליישב דעת הר"ר אביגדור הנ"ל ע"ש: בעל מפר. [עבה"ט ולענין אם חכם יכול להתיר לה לדבר הרשות עיין בספר לבושי שרד סי' צ"ז דיש להסתפק ע"ש]: ומתירין הם בעצמם. עי' בתשו' גבעת שאול סי' פ"ד שכתב דאם התנו שאם ירצו להתיר יהיה א' מהקהל יכול לעכב ואח"כ מת אחד יכולים להתיר בלי שאלה כיון שלא התנו שאם ירצו להתיר לא יועיל עד שירצו כולם ע"ש ועיין בתשובת זכרון יוסף חי"ד סי' י"ד: דאפי' התנו בפירוש. עיין בתשובת חות יאיר סי' קכ"ז במעשה שהיה אז בהסכמת הקהל לקנוס פלוני מאה ר"ט וביקש אח"כ להקל על הקנס ונתפייסו בשמונים ר"ט ואחר ימים חזר והציע דבריו ובא בתחנה להקל מעליו עוד סך הזה ובאשר שהיה זה לטורח רב בעיני המנהיגים נמנו וגמרו שטרם ידברו עוד מזה יתן פלוני ת"כ שכל היוצא מפי המנהיגים יעשה וכן עשה והסכימו שלא יתן רק חמשים ר"ט ואחר ימים בא עוד פלוני לבקש על הרחבת זמני פרעון כי על זה לא תקע כפו רק על גוף הקנס אם יכול לעשות כן או לא גם אם יכול לבקש שימחלו לו הת"כ וכתב דאם בשעה שביקשו הקהל ת"כ מפלוני אמרו לו דברים של טעם הנ"ל באשר כבר היה להם טורח רב אזי ודאי מובן כוונתם כי ע"ז היה בא בת"כ שלא יטריח עוד אותם ואסור לו לבקש בין להקל הסך בין להרחיב הזמן ואפילו בנתן ת"כ סתם לקיים דברי הקהל שהיה מקום לומר שאף שהקהל עשו זה להקל הטורח מ"מ הוא סבור שעשו זה למען יעשה ויקיים בלא כפיה ורוצה לחזור ולבקש אין שומעין לו כי אחר שכבר הטריח כמה פעמים אומדנא דמוכח היה לו דכוונת הקהל לבל יחזור להטריח ולבקש אמנם אם רוצה לבקש שימחלו לו הת"כ ויתירו לו לבקש על נפשו נראה דזה וודאי מותר אפי' נשבע בפירוש שלא יבקש עוד וראיה מנשבע וחזר ונשבע שלא ישאל חל שבועתו בסי' רכ"ט ס"ד ומ"מ אע"ג דאין איסור לא צייתינן ליה כי היכא דלא ליהוי מילי דצבורא כחוכא ואטלולא ע"ש:

(?) בנדר של שחוק. עיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן כ"ה מ"ש בזה.

(?) הולכים אחר הרוב. עי' בתשב"ץ ח"א סימן קכ"ג שדעתו לחלק דאם רוצים לעקור התקנות והסכמות מעיקרן ואין ההתרה בזה למי שעבר עליהן אלא למי שלא עבר עליהן שיוכל לעבור עליהן בזה אין מועיל מחאת יחיד אבל מי שח"ו עבר על החרם צריך שיסכימו בהיתירו כל אותן שהיו בעת החרם ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתן יבואו אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו חסרונם דכיון שכולם נידוהו א"א להפר חלקו של יחיד שלא ברצונו והסכמתו ע"ש עוד. ועיין בתשובת חות יאיר סוף סימן קכ"ז שכתב דאם כבר הסכימו הקהל שיחיד יכול לעכב ביטול ההסכמה ולבסוף רוצים רוב הקהל לבעל חיזוק זה עצמו שמעתה לא יוכל יחיד לעכב נראה דאין יכולים דמצי כל יחיד לומר אחר שהסכמתם שיחיד יכול לעכב כבר ניתן לכל יחיד מהם כח הרוב כו' ע"ש:

(?) אם נתנו רשות. עיין בתשו' שבו"י ח"א סימן ע"ד:

(?) שלא נהגו. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשמ"ד שכתב דאם הכריזו עליו צריך לנהוג עמו ככל דיני מוחרם דטעם המנהג הוא כדי שלא יכשלו רבים בלי ידיעה ואחר הכרזה נסתלק טעם זה ע"ש וכ"כ המחבר להדיא לקמן סימן של"ד סעיף כ"ב:

(?) שלא ליכנס בתקנת הקהל. ע' בתשב"ץ ח"ב סוס"י קכ"ג:

(?) להשביע הנולדים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סוס"י קמ"ו שהאריך להוכיח דאפילו לאותם שהם בעולם אי אפשר שתחול שבועה על מי שאינו במעמד עמהם אפילו היו שם רוב העדה ונביאים ואורים ותומים ע"ש:

(?) על דורות הבאים. עיין בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סימן י"ד שכתב דהרשות בידם להתיר גם בלא פתח וחרטה דודאי לא גרעי הנולדים מן אבותיהם הראשונים וכי היכא דאינהו מצי שרי להו ולשנות תקנותיהם שקיבלו עליהם בחרם בלי פתח וחרטה כדלעיל סעיף כ"ה ה"נ בניהם והבאים מכחם מצו שרי להו וע"ש עוד מ"ש על דברי תשובת חו"י סי' קכ"ו. ועי' בתשובת נו"ב תניינא חלק חו"מ סוס"י נ"א שכתב דבתורת חרם כאדם המקבל על עצמו אינם יכולים לקבל על זרעם רק הצבור יכולים לתקן דבר בחרם לדורי דורות כו' ע"ש וכתב שכן מבואר בנו"ב קמא חי"ד סימן ס"ד. והוא ט"ס וצ"ל סי' ס"ח והוא בד"ה ומעתה ניחזי אנן ע"ש עוד:

(?) ויש מחמירין. עש"ך ס"ק צ"ו ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן קכ"ט אות ג' מה שהקשה עליו ומ"ש הוא בדברי תשובת הרא"ש ז"ל. [ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס ו' מ"ש בזה]:(

(?) שנדר לעלות לא"י. עי' בתשובת הרשב"ש סי' ב' שכתב שטעמו של הרא"ש ז"ל משום שהעליה עצמה אינה אלא מכשירי מצוה שאין המצוה אלא הדירה בארץ כדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה כמ"ש הרמב"ן וא"א הרשב"ץ ז"ל א"כ הנשבע לעלות לא"י יכול לשאל על נדרו ואינו כנשבע לקיים את המצוה שאינו יכול לשאל עליו אבל אם נשבע שידור בא"י ורוצה לשאל אז אין מתירין לו עכ"ד ע"ש ועבה"ט של רי"ט ז"ל לעיל סי' ר"ג סק"ב:

(?) התרה. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשו' הראנ"ח בחלק ב' סימן מ"ד מה שכתב בזה:

(?) שיאמר הריני כאלו. עיין בתשובת פרי תבואה סימן ע"ב לענין החרם שיש בכמה קהלות לסלק הקאראפקע מהבשר למחזיקי הקראפקע וכ' חכם א' שאין המחזיקים יכולים למחול סלוק הקראפקע לאיזה אדם המביא בשר אם לא שיסלק המעות שמגיע ממנו ליד המחזיקים והם יחזרו ויתנו לו במתנה המעות דדוקא במלוה די שיאמר הריני כו' מפני שמעות ההלואה היו שלו מתחלה משא"כ במחזיק הקראפקא דלא זכה עדיין במעות הנ"ל עד שיבא לידו וא"י להקנותו לאחר ויצא לו כן מדברי הפ"י בב"ק דף ק"י ע"ב והוא ז"ל חלק עליו דגם בנ"ד שייך למחול באופן הנ"ל שיאמר הריני כו' ואני חוזר ונותן לך במתנה דכיון שהחוב ידוע וברור שמגיע לבעלי הקראפקע ולא לאיש אחר שייך בו זכיה ועוד דע"כ לא קאמר הרשב"א דאינו יוצא ידי שבועה במה שמוחל שכנגדו עד שיאמר הריני כו' אלא בשבועה משא"כ לענין החרם שמכריזין בעסק המסים ונתינות כו' מ"ש שהעלה דאף מי שרוצה להחמיר לחוש בספק די שיאמר הריני כאילו התקבלתי אף במקום שעונין אמן אחר ההכרזה:

(?) להאריכו. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז דבזה נכשלים כו' עמ"ש לקמן סי' רל"ב ס"ק ט"ו מזה. ומה דנקט הט"ז בלשונו ואינו מוחל לו הת"כ כו' משמע מדבריו דאם מוחל לו הת"כ או השבועה מהני ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן ס"ז שהוכיח דאפילו מוחל לו הת"כ או השבועה לא מהני אלא אם כן מוחל לו החוב ואז ממילא נמחל התקיעת כף או השבועה ע"ש:

(?) ברשות אחד מהם. עי' בתשובת בשמים ראש סי' שע"ד ובהגהת כסא דהרסנא שם:

(?) לזמן פלוני. עיין בספר תפארת למשה שכתב דבזה אפי' אומר ביום פלוני עובר ג"כ בכל יום כיון דמחייב עצמו נגד חבירו הוי כנשבע ע"ד חבירו כו' ע"ש:

(?) הואיל והיה מחוייב. עט"ז סק"ג ועיין בתשובת בית יעקב סימן כ"ג:

(?) מעשיו. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ר"ד שכתב דר"ל שהמיר דתו או שנעשה פרוץ בעריות או בשאר עבירות ונשמע עליו מעשים מכוערים הרבה אבל בשביל פעם אחת עדיין לא נופל עליו שם מקולקל ע"ש עוד ועיין בתשובת דרכי נועם חלק יו"ד סימן למ"ד ובתשובת שמש צדקה חי"ד סי' מ"ג:

(?) אחות המשודך. עבה"ט ועי' בענין זה בתשובת ב"ח סימן ח' ובתשובת הר הכרמל חלק אה"ע סימן ג'. ועי' בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ס"ט שכתב התיר הרא"ש לבטל השידוך מחמת אחות המשודכת ק"ו באבי אביה שארז"ל עד ג' דורות לא פסקה זוהמא וכתיב ועל רבעים וגם אמרו רז"ל בן פוטי כו' ע"ש.

(?) וא"א להנשא לו. לפ"ז נראה דאם המירה דתה אחות המשודך דאפשר להנשא לו לא נפטר משבועתו וא"כ חולק הרמ"א על עיקר דינו של המחבר באחות המשודך וכן בהמשודך עצמו דוקא אם המיר לדת אחרת שזו א"א להנשא לו אבל בשאר קלקולים לא מהני לענין השבועה ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"ט שהאריך בזה וכ' דגם הרמ"א מודה בהמירה דתה אחות המשודכת א"צ התרה דאיש דרכו להקפיד והוי אומדנא דמוכח אבל איתתא בכל דהו ניחא לה ולהכי באה"ע סימן נו"ן סעיף ה' שתק הרמ"א ולא כתב שיש חולקין. וכתב עוד דכל זה לפי הבנת רמ"א בדברי מהר"ם אבל באמת זה אינו ע"ש שהאריך בזה והעלה שאין כאן פלוגתא בין הפוסקים כלל וגם באחות המשודך או במקולקל בשחוק הוי אומדנא דמוכח וא"צ התרה. אבל אחר התשובה שוב אין הפגם גדול כל כך וליכא אומדנא כולי האי ע"ש:

(?) בשעת צרה. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קנ"ט שכתב באשה שהיתה מקשה לילד ונדרה המלבוש שלה לבהכ"נ לעשות ממנה מעיל (עיין בתשו' חות יאיר סימן קס"א אי שרי לעשות מבגד אשה בגד קודש של בית הכנסת) [ועי' לקמן ס"ס רפ"ב בט"ז בשם מהרי"ל והובא גם בבה"ט שם] הבעל יכול להפר שהרי אפילו נדרה ע"ד רבים יכול להפר אלא שיש להסתפק אם צריך להפר כלל ואם חל הנדר כלל דאף שזה המלבוש היה לה מבית אביה מ"מ לא גרע מנכסי מלוג ועכ"פ יכול להפר שודאי שאם לא יהיה לה מלבוש זה יצטרך לעשות לה מלבוש אחר וכיון שיכול להפר אין צריך לא שום פתח ולא שום חרטה עיין שם:

(?) אין להתיר. עיין בתשובת ר"ל בן חביב סי' ג' שכתב דנראה שיש חילוק בין מי שנדר בעת צרתו ופירש אם יצילהו השם הרי הוא נודר כך וכך אין להתיר אבל כשנדר סתם בלי שום תנאי בין יצילהו הש"י או לא יצילהו יכולים להתיר לו ע"ש ועי' בש"ך ס"ק ק"ה שמחלק כה"ג ומ"ש בשם תשובת מהר"ם מ"ץ באחד שנדר בעת צרה לילך לא"י כו' צ"ל דמיירי נמי בכה"ג שפירש אם יצילהו השם ילך לא"י:

(?) כמו נדר ע"ד רבים. [עיין בתשובת חתם סופר סי' יו"ד שכתב דמ"ש רמ"א נודר בעת צרה הוי כנודר עד"ר לדמיון בעלמא כ"כ דמה ענין זל"ז ועיקר הטעם כתב בתשובת בנימין זאב שם דהוי כנודר לדעת ותועלת חבירו וקבל ממנו טובה שאין מתירין אלא לרצונו וה"נ הנדר הוא לטובת כביכול כי נ"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו ועשה לו טובה שהצילו מצרה ואין מתירין לו אלא מרצונו ית"ש ע"כ אין להתיר ע"ש אלא כיון שנודר ע"ד חבירו אפילו לדבר מצוה אין מתירין בלי רצון חבירו לקצת פוסקים וסד"א נודר בעת צרה ג"כ הדין כן קמ"ל דהרי ההיתר לדבר מצוה היינו תועלתו של נותן התורה ית"ש והרי זה בזה כנודר עד"ר דאנן סהדי שמסכימין למצוה כיון שאין לרבים תועלת מזה והה"נ נדר הנ"ל הקב"ה יסכים וע"ש עוד שכתב דמ"ש הש"ך להשיג על הרמ"א בנדר מגבינה חלילה לשווייה לרמ"א טועה בפשיטות אך ס"ל לרמ"א מלשון רמב"ן דהאי גברא אזיל בתר תאוותיו ולא היה מעצור ברוחו עד שאכל כ"כ גבינה ונחלה ממנו ועבר על מ"ע ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ובחליו גדר בעדו כו' ע"ש]:

(?) פעמים ושלש. עיין בתשובת הרשב"א סי' תקמ"א בענין מי שנשבע על דבר אחד פעמים הרבה ואיני יודע מספר שבועותיו עיין שם:

(?) לפרוע לחבירו. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קע"ב מה שכתב בזה:

(?) בר"ח אדר. עיין בה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת בשמים ראש סימן י"ד ובהגהת כסא דהרסנא שם מ"ש בזה:

(?) שהיתה כוונתם. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קי"ז:

Siman 229


(?) שהותר מקצתו. כ' מהרשד"ם חי"ד סי' צ"ג דשטר שכתוב עם תנאים הרבה ובסוף כתוב ונשבע על הכל ושאל על אחד מהם בפני ב"ד של ג' והתירו לו הותר הכל דהוי נדר שהותר מקצתו כיון דכתוב שבועה באחרונה על הכל ע"ש וכ"כ בתשובת מהרש"ך ח"א סימן ק"ד. ועיין בשער המלך פי"ב מהלכות נדרים הלכה יו"ד בענין מי שהיו לפניו שתי בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה (וה"ה אם אסרם עליו בקונם ונמצאת אחת מהם טמאה או טרפה לדעה קמייתא דלעיל סי' רט"ו ם"ה מיהו י"ל דכאן הוא איסור כולל וצ"ע בזה) מי אמרינן כיון דעל אותה בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דה"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו או דילמא ע"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אבל אם מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה והביא דדעת הריטב"א מבואר דלא חל כלל אמנם מדברי הר"ן בנדרים דף פ"ו נראה שחולק על סברת ריטב"א והאריך בזה ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:

(?) דלא אמרי' כו'. כתב בתשובת חות יאיר סוס"י ט"ו הנודר להתענות ב' וה' המשך שנה ומפני אונס או שמחת מצוה או צער שאירע ביום אחד הניח להתיר נדרו נהי דהותר כולו מ"מ לא הפסיד שכרו למפרע וגם להבא יכול לשאר כמנהגו על קבלתו הראשונה וע"ש בהשמטות שכתב שכן נתפשט המנהג ונראה הטעם דס"ל כי"א בסי' רכ"ט דל"א נדר שהותר כו' אלא כשניתר ע"י פתח אבל ע"י חרטה לא וכ"פ בשו"ת דברי ריבות והתרת נדרי תענית אין ענין לטעות רק אילו ידע שיזדמן היה מתנה בעת הנדר חוץ מבכהאי גוונא רק מתחרט שלא התרה. ע"ש עוד ובסוף סי' קכ"ט דלמעשה יש להחמיר לחזור ולקבל להבא:

(?) והתיר לו חבירו מקצתו. [עיין בתשו' חתם סופר סי' י' דה"ה הנודר ויש בו קצת לתועלת חבירו וקצת שאינו לתועלתו מתירין את שאין בו תועלת אפי' שלא לרצון חבירו ואת שיש בו תועלת לא יותר ויישב בזה דברי ר"ח בס' המקצועות ממה שהפליא עליו בתשובת מהר"ם מינץ סי' ע"ט ע"ש]:

(?) פלוגי בלא התרה. [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס רכ"א דמי שאמר הריני נודר עד"ר שאין לו התרה כשמתירים לו לדבר מצוה אין צריך להתיר לו פעמים ע"ש]:

(?) אם אעשה. עבה"ט ועיין בת' רדב"ז החדשות סי' י"ז על מה שנהגו הטפשים לומר כמו שהקב"ה אמת כן הוא אמת דבר זה הוא עון פלילי וקרוב לכפירה לפי שאין להשות אמיתת מציאות הבורא ית"ש להאמיתת שום נברא מהנבראים וראוי לגער במי שאומרו ולהענישו וליסרו עד שישוב מדרכו הרעה אבל לענין שבועה אם מבטיח את חבירו כשאומר כן נראה שהוא חייב לקיים דבריו ואפי' תימא דאין כאן שבועה גמורה לא גרע מידות. וע"ש עוד בסי' צ"ה:

(?) היתר א"צ. ע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"ו:

Siman 230


(?) שלא למכור. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' קכ"ט אות ד' שכתב דע"כ לא קאמר המרדכי אלא בנשבע לחלוטין שלא למכור דבר זה שאז א"א בשום אופן שימכור כ"א שיעבור על השבועה הרי גוף המקח נעשה באיסור אבל אם נשבע שלא למכור כ"א בידיעת פלוני ועבר ומכר עד שלא שאל את פלוני א"כ המקח היה יכול להיו' בהיתר רק מה שעשה בלי ידיעת פלוני עשה הוא איסור והרי זה דומה לשוחט בשבת ויוה"כ כו' ע"ש.

(?) כלום. עבה"ט ועיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן ע"ב ובשו"ת ארבעה טורי אבן סימן כ"ד ובתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סימן קל"ה ובחלק יו"ד סוף סימן ט' ובחלק אבן העזר סימן קכ"ט אות ד' ואות ז' [בתשו' חתם סופר סי' ו' מ"ש בזה]:

Siman 231


Siman 232


(?) הוי נדר. כתב הר"ן בפ' ארבעה נדרים (נדרים דף כ"ג ע"א) בד"ה ומי שרי הכי דאפשר שאף במעמידין דבריהם (ר"ל שאומרים שלנדר גמור נתכוונו וכמו שפירש בראש הפרק ההוא) פותחין פתח לומר אלו היית יודע שהלוקח לא יתן בו סלע כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו וכדפתחינן הכא (היינו מ"ש לעיל סי' רכ"ח סעיף ז' ואפילו פתח שמגוף הנדר כו') עכ"ל:

(?) כיסי. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בשו"ת ראש יוסף תשובה ה' דף י"ג שדעתו כדעת המ"צ דכל שיש הוכחה כמפרש דמי ולא כט"ז ע"ש:

(?) דהוי נדר בשוגג. [עבה"ט בשם ט"ז מ"ש וכן אם אמרו ב' באיזה דבר כו' ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ס' במעשה דשותף א' חשד את חבירו שהעלים ממנו איזה דבר והלה מכחישו ונתעצמו בזה זה אומר שקר הוא ולא קניתי מסחר הלז וחבירו מתאמץ שאמת הדבר והמרו זא"ז בקנס מאה זהובים לצדקה והקנו בקגא"ס ונתנו הרשאה מעולה לאיש חשוב אשר מעותם ת"י שיקח המאה זהובים לצדקה על חשבון מי שיתחייב והוציא האיש את המעות ע"ד מצוה ואח"כ נתברר שהחשד הוא שקר ונפל מחלוקת בין הלומדים אם בדין הוציא האיש המעות ויש מפקפקין דאין בנדר זה ממש דהוי נדר טעות שהיה סבור שהאמת אתו וסמכו בזה ע"ד הט"ז דשנים שהמרו זא"ז כו' פטור אותו שמפסיד והוא ז"ל האריך לבאר דאין בדבר זה שום ספק ופקפוק כלל דודאי חייב החושד לקיים נדרו לצדקה ואין בזה כלל משום נדר טעות ולא דמי כלל הך מילתא לדין הט"ז דע"כ לא כתב הט"ז רק כשכ"א ברור לפי דעתו שכן הוא כדבריו רק שבאמת טעה או שכח דלבו אנסו כדמייתי ראיה מהנהו תרי תלמידי ובודאי לא היה התלמיד נשבע אם היה איזה ספק בלבו אבל בנ"ד איזה בירור היה לו שאמת כדבריו ומי התיר לו להאמין כל כך למספרי לה"ר וכי נתיר לו לישבע על חשד בעלמא הגם שנדמה לו כדברים הניכרים אינו רק דלמיחש מיבעי ואף דמצינו דאישתבע ר"נ טבע חסא היינו לפי דכל הנטבעים רובא דרובא למיתה ויורשים יורדין לנחלה והוא מה"ת בחזקת מת רק מדרבנן אסורה אשתו לינשא לכתחלה דחששו למיעוט נמלטים ומהיכי תיתי לא יהא נשבע ע"פ רובא דאורייתא אטו נאסר אדם לישבע שזה בנו של פלוני הגם שזה אינו יודע רק מכח רובא אבל לישבע ע"פ דמיון ודאי דאסור מה"ת וחייבין עליו משום שבועת שוא וא"כ בנ"ד מדמחית נפשיה לספיקא גמר ומקני ואין בזה נדר טעות כלל ואם באנו לחוב מטעם אסמכתא כבר הלכה רווחת בישראל דבצדקה והקדש אמסכתא קניא כו' ובפרט בנ"ד שהיה קנין בדבר וגם המעות היה מושלש ת"י אחר מתחלה והוי כאתפיס זכוותיה בודאי זכה הקדש במעות הללו ושפיר הוציאם והאריך בזה להביא ראיות מדברי הרמב"ם ומדברי הש"ס בכמה מקומות ע"ש]:

(?) כי היתה בטעות. [עבה"ט בשם ט"ז ובבה"ט של מהרי"ט ז"ל הביא בשם ת' מ"צ ח"א סי' ד' וס' כנה"ג דכשיש הוכחה מהני ג"כ ועמ"ש בסק"ב. עוד הביא שם בשם הרשד"ם סי' ק"ד מי שנשבע לישא אשה פלונית ואמו אינו רוצה הוי נדרי שגגות וא"צ התרה עכ"ל וע' בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"א שכ' עליו שנתן מכשול בהעתקתו ששם היה המעשה בן אלמנה נשבע לא' שישא בתו ובלבד השבועה קבל נזירות שמשון וכשנודע לאמו עשתה מעשה תעתועים והרעישה כל העיר ונשבעה שמאבדת בידה כל הונה ורכושה עד שהחותן והבת לא יכלו לסבול ונתנו לו רשות להתיר שבועתו אך נזירות שמשון אין לו היתר ע"ז צדד הרשד"ם דצעקת והרעשת האם באופן הנ"ל י"ל אנן סהדי אלו היה יודע לא היה נשבע שהרי קמן שאפילו שכנגדו מוחלים לו ודמי לתשובת הרא"ש במי שנשבע לתת נדן לבתו ושוב נתיאשו חובותיו כו' (שהובא בש"ע לקמן סעיף ט"ז ועמ"ש שם) וא"צ היתר וכולי האי ואולי אם יסכימו עמי ב' בעלי הוראה ע"ש]:

(?) אין לו לשלם. עיין בזה בת' מהר"ם גלאנט"י סימן פ"ט ובתשובת מהרי"ט ח"א סימן א' ובתשובת חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ בטור הראשון סימן מ"ג:

(?) דלא מקרי אונס. עי' במג"א סימן ק"ח ס"ק י' דהא דמבואר בשו"ע שם במי שלא התפלל בזמנו לפי שהיה סבור שישאר לו זמן כו' חשוב כאונס: כ' ע"ז דביו"ד סי' רל"ב ס"ק יש מחלוקת בזה. וצ"ל דגבי שבועה חשש לחומרא. והט"ז הכריע כמ"ש שם בשו"ע דהוי אונס וכ"מ בחו"מ סי' כ"א מלשון הרמב"ם וב"י. וראיית האגודה שהביא הרב"י בחו"מ סימן ר"ד. נ"ל דאינה ראיה דהתם לא מהני אונס. מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ"ש הב"י שם סעיף י':

(?) כתב עליו שטר. עש"ך ס"ק כ"ח ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ס"ז וחלק ח"מ סימן ל' אות י"ג מ"ש בזה: כתב באשל אברהם ראובן הפריז נדן לבת לוי ונתן סבלונות גם עשה שבועה כנהוג ורוצה ליתן פחות כי לא פסק מעולה כסך זה והשדכן מכחישו ובן ראובן אמר שאם לא יקיים התנאי פטור אני משבועתי ואם אבי התל בי אפ"ה מה איכפת לי עיין תשובת פני משה ס"ג דנאמן הבן. ועיין תשובת הרא"ש ומהר"א ששון בתשובה סימן יו"ד והמבי"ט סי' צ"ח. ואפשר לומר מכיון דלא שאל הבן את פי השדכן ודאי דלא חש לממון ויש לסברא זו קצת ראיה עיין תשובת ריב"ן סימן ע"ז הביאו ב"י ח"מ סי' מ"ח אבל ז"א דממון מאיסורא לא ילפינן דאדם בשבועה נאמן לומר שע"כ נשבעתי וע"ש באריכות ועי' בתשובת א"י סימן מ"ב ומ"ג שהעלה אם הבע"ד מודה שלא נשבע ממש ודאי דמהני ולא מהני אמתלא כאשה שאמרה א"א אני וחזרה כו' ואם טען באמת נשבעתי לי יש לומר א"א הודאת בע"ד כקע"ד ולדעת פר"ח מחויב הבע"ד להזהירו אולי נשבע שלא בפניו ולדעת רשב"א דינו מסור לשמים ועיין תה"ד ותשובת ד"מ ובה"ג מש"כ בשם תנא דבי אליהו:

(?) נאמן. [עיין באשל אברהם בשם שב יעקב סימן מ"ט העלה בחזן שהתקשר עצמו לנגד קהל בכתב וז"ל והנני מקבל עלי בח"ח ובשד"א כו' עד עשרה שנים אין אני רשאי לזוז מכאן בלתי רשות כו'. והש"ץ טוען שמעולם לא נשבע ולא קיבל בחרם גם לא כתב כל זאת אלא חתם בח"י. וכן מה שהשכיר עצמו לק"ק אחרת היה ע"פ רשות. ואב"ד דשם התיר לו להשכיר ואמר שאין כאן לא נדר ולא חרם באשר לא הוציא השבועה מפיו וכמבואר ברשד"ם סימן פ"א בשם ר"י הלוי כו'. והנה לסברא זו הסכים הרא"ם בתשובה סימן ע"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ט' ובח"ב סימן ר"מ ובת"ה סי' שכ"ו. והביאו סמ"ע ח"מ סי' ע"ג. ומ"מ יש לתמוה אמאי התיר לו לכתחלה ודאי מה שהחמיר בחו"י סימן קצ"ד דמחלק בין אם כתב כל הנ"ל קבלתי בשבועה כו' ובין שכתב הריני מקבל עלי בשבועה לשלם כו' יש לתמוה עליו. ועיין שם בתשובה הנזכר שדחה כל ראיות שלו בענין זה באריכות. אמנם בנ"ד כ' הרב בתשובה מ"ג ס"ח קהל שקבלו עליהם מורה והוא קבל עליו בשבועה שלא לזוז ממקומו זה עשר שנים ובעו"ה החל נגף בעם וכאשר ראה אביו של המורה שהדבר בעו"ה הולך ומתגבר שלח אליו איך אחותו ילדה ב"ז וימהר ויחיש מעשיהו לבוא ולמול את הילד ובאמת לא ילדה מעולם ומעתה לב הת"ח ירא וחרד נכשל בעון השבועה כשיתעכב שם. וכן דינים הרבה לענין ממון ושכירות ע"ש באריכות]. ועי' עוד בת' שבות יעקב חלק א' סי' ו'. [ובתשו' ח"ס סי' רכ"ו ורכ"ז ועמש"ל סימן רל"ו סק"א]:

(?) מקצבתו. עיין בת' חכם צבי סי' ע"ב דאם יש לחוש שיענישוהו יותר מהסך המגיע למוכס מטעם שעבר על המכס יש פנים לכאן ולכאן ואסור להורות היתר עיין שם ועיין בתשובת בשמים ראש סימן שכ"ג:

(?) וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום. ע' בספר בני אהובה פרק י"ז מהלכות אישות הלכה י' בענין אם לא חשב בלבו שום תנאי אם יש לו התרה או לא מאחר דאין כאן חרטה על עצם הנדר שהרי היה צריך לעשות כן וכתב דלדעת הרשב"א ורשב"ץ שהביא ב"י לעיל סימן רכ"ח על מי שהוצרך לישבע לאשתו שהבריחה נכסיו שיגרש אשתו שניה ועכשיו מבקש התרה ואין לו חרטה מעיקרו כי באותה שעה היה חפץ בנדרו רק עכשיו מתחרט והשיב דבכה"ג לא בעינן חרטה מעיקרו כלל ולדבריהם צ"ל הך דנודרים להרגים ולמוכסים דבאמת יש לו התרה רק כל מה דמצינו למנוע התרה עבדינן ע"כ צריך שיבטל בלבו או אפשר דמיירי היכא שהדירו ע"ד רבים דלית ליה התרה ע"כ אמרינן שיבטל בלבו ושוב הוכיח דהתוס' לא ס"ל כוותייהו בדין זה ע"ש:

(?) יאסרו עלי רק היום. עיין בתשובת בית יעקב סי' ק' ועיין ט"ז ס"ק כ"ה ודו"ק:

(?) אנסין כו'. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ט' בשנים שנתקוטטו עד הכאה ונטל א' סכין ותקעו בלב חבירו והמיתו ועל זה נתפש בדיני א"ה ובסוף יצא פטור על פי המלכות בתנאי שישבע שבועה חמורה שלא היה הוא הרוצח אלא איש אחר היה וברח והורה לו מורה אחד לעשות כן להציל עצמו מהמיתה ע"י שבועת שקר ונתלה בהגהת רמ"א האלה וכתב שטעות הוא בידו דהרמ"א מיירי אם הוא בעלילה ואפילו תימא דאיירי נמי בבא על ארמית באמת מ"מ הרי אינו חייב מיתה אלא ע"י קנאין בשעת מעשה ואחר שפירש הרי ההורגו נהרג עליו משא"כ בהורג נפש מישראל במזיד ואפי' אם עשה תשובה. עון דשפיכת דמים אין לו כפרה בשום תשובה כ"א בדם שופכו. וכתב עוד דאפילו בדרך היתר אסור להצילו מהמות בשום אופן אם לא היכא שהנהרג התחיל במריבה תחלה ובהכאה שמא אין לו דין מיתה כלל דרודף הוא אפילו לא הכהו אלא באגרוף יש בעלי זרוע שאגרופן ממית ע"ש:

(?) שאנס את חבירו. ע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ז וסימן י"ח שהעלה דהיכא שאנסו ע"י גיזום ואיום להביאו בעש"ג לדון בפניהם לא הוי אונס כלל דלא כל המביאים בעש"ג נוצחים אבל אם גזמו שימסור אותו ביד האנסים ומצי עביד הוי אונס לדעת כל הפוסקים זולת אבי העזרי ומהר"ם דלא חשיב אונס לדעתם משום דגזים ולא עביד ומיהו אף לפי סברתם דווקא בסתם אינשי דלא הוחזקו למסור מעולם אבל מי שכבר פרץ והוחזק למסור אפילו בפעם אחת לכ"ע הוי אונס גמור ואין צריך שיחשוב בזה איזה ערמה בשעת השבועה ע"ש שהאריך בזה:

(?) מבית דירתו. (עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר ס"ס רכ"ח מ"ש בשם הרשד"ם ומבואר שם דהרא"ש לאו מטעם נדרי שגגות פטר ליה מאחר שלא היה השגגה בגוף הנדר וגם לא מטעם נדרי אונסין מאחר דהעניות שכיח ולא התנה רק פטר ליה מטעם אנן סהדי והוי כאילו התנה בפירוש שאם יארע לו כך פטור משבועתו ובזה לא הוי דברים שבלב שהרי זה מבואר לכל ולא התנה ע"ש):

(?) בעיר אחרת. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר שם מ"ש בזה ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן ע"ה]:

(?) שנדר לחולה. עיין בזה בתשובת שבות יעקב חלק ח"מ סו"ס קס"ח. ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסא פאה פ"ג משנה ז' מ"ש בזה:

(?) אם עשו זו משום הפצרת החולה. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן פ"א באחד שנדר לאשתו ראשונה קודם מותה שיקבוץ אליו אנשים ללמוד עמהם כל שנה ראשונה אחר מיתתה בביתה ואחר שמתה קשה עליו לעשות כן בשביל השכירות שצריך ליתן להם אם יש התרה לנדרו וגם כמה אנשים צריך לקבץ אליו שיהא יוצא ידי נדרו וכתב דאף אם בעשה הדבר ע"פ הפצרת אשתו בחליה הוי נדר גמור ול"ד לדברי הרמ"א מאחר שהוא דבר מצוה וקרוב הדבר דאפילו התרה לא מהני כה"ג כיון שנדר כן על דעתה והוא תועלת לנשמתה הוי כנדר ע"ד חבירו לתועלתו דלא מהני התרה אף אחר מותו בלתי רצונו (ובר מן דין נראה דהוי כנודר בעת צרה דאין להתירו אא"כ יראה לחכמי הדור שהנדר לא יכול לקיימו שהוא אנוס או שבהתרתו יהיה דבר מצוה כמש"ל סימן רכ"ח סמ"ה בהג"ה ולפמ"ש שם ס"ק ל"ט בשם תשובת רלב"ח וש"ך אין זה מיקרי נודר בעת צרה) ולענין בכמה אנשים יוצא ידי נדרו כיון שלא פירש ליקח מנין סגי שיקבץ שנים ע"ש:

(?) מי שפירש. ודעת הגאון מהר"י אשקאפה בשו"ת ראש יוסף תשובה ה' דף י"ג דה"ה אפילו לא פירש אלא שיש הוכחה ע"ש:

(?) שעשה תשובה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם הראנ"ח דאם עשה תשובה וחזר לרעתו אסור כו' ע"ש וכ"כ בתשובת פני משה ח"ב סימן נ"ד ועיין במשנה למלך פ"ח מהלכות נדרים דין ב' שחולק עליהם ודעתו שמותר שכבר נתבטל הנדר ע"ש:

(?) שיאמר לו כלום נדרת. כתב בספר בני חיי הנה חזינן בזמנינו דכל שבועות שמשביעים הן לענין ממון הן לענין דברים אחרים כשיאמר המשביע אני מוחל השבועה או פוטר וכדומה הם פטורים ולא מצינו מי שערער ע"ז (עט"ז לעיל סימן רכ"ח סעיף ל"ט) ואמאי הרי ע"פ הדין בעינן בממון שיאמר הריני כאלו התקבלתי ובכבוד זהו כבודי אלא ודאי הענין כמ"ש מורינו דכיון דנהגו כן כל העולם עכשיו כשהם משביעים אדעתא דהכא משביעים שאם אח"כ יאמר הוי פטור או מחול לך די בכך והוי כאילו התנה ופירש כן בשעת השבועה עכ"ד מהר"ם קלעי הובא במקור ברוך סי' ל' ע"ש:

Siman 233


(?) אע"פ שאין יודעים. [עב"ה ועיין בספר לח"מ ומל"מ פי"א מהלכות נדרים ועיין בתשובות משכנות יעקב סימן נ"ז מ"ש בזה]:

Siman 234


(?) ביום. עיין בתשובת ראש יוסף תשובה ו' דף י"ד שנשאל אשה שנדרה לאחר ל' יום ושמע בעלה ביום שנדרה ולא הפר לה (דאף שעדיין לא חל הנדר יכול להפר כדלקמן סעיף ס"ט) אם יכול להפר לה ביום שחל הנדר או נאמר כיון שלא הפר ביום שמעו שוב לא יכול להפר לה והעלה דבתר יום שנדרה אזלינן וכיון שלא הפר ביום שמעו אינו יכול להפר ואף אם זה הבעל לא הפר לה ביום שמעו משום שהיה סבור שלא יכול להפר אלא כשחל הנדר או היה יודע שיכול להפר אלא שיש לו זמן וא"כ מה שלא הפר היה משום שטעה בדין אפ"ה אינו יכול להפר דזה דמי למ"ש המחבר בסעיף שאח"ז וה"ה למי שיודע כו' ע"ש:

(?) ויש חולקין. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"א מ"ש בזה]:

(?) ויש חולקין. עיין בתשובת משכנות יעקב סימן צ"ב מ"ש בזה:

(?) אין יכולים כו'. כך לשון הטור וכ' הב"י עלה פלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן ופסק הרא"ש הלכה כר' יאשיה דמחמיר וע' בתשו' מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ז שתמה ע"ז דהא לענין הקמה הוי ר' יאשיה לקולא במה דס"ל ע"י שליח לא הוי הקמה ועיין שם בסימן מ"ח יישוב לזה. וכתב עוד שם דלפום ריהטא נראה לפ"מ דאמרינן בפ' המדיר דכל מלתא דליתא בשליח ליתא בתנאי אם כן ה"ה הכא בבעל שהפר נדרי אשתו בתנאי שתעשה כך וכך דהדין דאף אי לא מקיימת התנאי נתקיים ההפרה והתנאי בטל ומעשה קיים כיון דהפרה ליתא ע"י שליח אולם הרי בטור ושו"ע ס"ס רל"ה סעיף ד' מפורש בהיפוך דבלא קיום התנאי בטלה ההתרה וצ"ל הטעם כיון דמה דקי"ל דאינו יכול להפר ע"י שליח הוא מספק אם הלכה כרבי יאשיה או כר' יונתן א"כ בהיפוך קי"ל לחומרא דלמא יש הפרה ע"י שליח והוי מעשה שאפשר לקיים ע"י שליח דמהני תנאי כו' ולפ"ז יצא לנו דין חדש באם הפר תחלה בתנאי ואחרי שעה שנית ע"י שליח בסתם בלא תנאי בזה אף בלא קיום התנאי חל ההפרה בממ"נ אם הדין דיכול להפר ע"י שליח חל ההפרה שנית ע"י שליח בסתם ואם אינו יכול להפר ע"י שליח ממילא הוי מעשה שא"א לקיים ע"י שליח ותנאו בטל והמעשה דהפרה ראשונה קיים ושוב פקפק בזה למ"ש השמ"ק בנזיר דהיכא דהמעשה הוא רק דבור א"צ שיהיה אפשר לקיים ע"י שליח אולם בתוס' נזיר דף י"א מבואר דאף בכה"ג צריך אפשר לקיים ע"י שליח ע"ש:

(?) וי"א שאינו יכול כו'. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן מ"ח בד"ה ובהא שכתב דנראה לו דאף להר"ן דסובר דאין נשאלין על ההקם רק בו ביום מ"מ אם בו ביום אחר ההקמה מיפר לה ולמחר או לאחר זה נשאל על הקמתו כיון דחכם עוקר נדרו מעיקרו והוי כלא קיים מהני ההפרה דבו ביום אחר הקמתו ורק להפר אחר שאילת הקמתו זהו לא מהני אם אינו ביום שמעו אבל בזה דהיפר ביום שמעו אחר הקמתו כל אימת ששואל על הקמתו חלה למפרע ההפרה ע"ש:

(?) שהבעל מפר. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן ד' שכתב דבעל יכול להפר נדרי אשתו שנדרה בנזירת שמשון כיון דנ"ש הוא מדברים שיש בהם עינוי נפש ואף דאמרינן בסוף מכות דנ"ש ליתא בשאלה היינו דוקא חכם א"י להתיר אבל בעל מפר ושוב מצא כן בתשובת הרדב"ז סי' א' פ"ה ע"ש אכן בש"ך לקמן סי' רצ"ט ס"ק כ"ח הביא תשובת מבי"ט ח"ב סימן מ"ה שכתב בשם מהר"י בי רב שאין הבעל יכול להפר מה שנדרה בנ"ש ע"ש:

(?) ויש מי שמתיר. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ' שיישב שיטת הרמב"ם ממה שהשיגו עליו הרא"ש והר"ן ומסיים ואעפ"כ יש להחמיר בדבר ע"ש]:

(?) היום. עיין בתשובת בית יעקב סי' קנ"ב אי בעינן דוקא כל היום כולו או אפי' בשעה פורתא הוי עינוי נפש ע"ש כל התשובה ועיין במל"מ פ"ד מהלכות נדרים דין ד' שהשיג עליו:

(?) שאיני נהנה. עיין ט"ז ס"ק נ"ד מה שתמה על הפרישה ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק יורה דעה סימן ו' באמצע התשובה מה שתמה על הט"ז בזה:

(?) להפר. עיין בה"ט מ"ש מיהו יש להפר כו' והוא דעת הפרישה והש"ך אכן אין כן דעת הט"ז לקמן ס"ק ס"ג ומחלק דדוקא במעשה ידיה לקמן סעיף ע"א יחול הנדר אם יגרשנה אבל בתשמיש אף אם יגרשנה לא חל הנדר כיון דלא חלה הנדר מהשתא ע"ש ועיין בספר בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הלכה ו' מה שכתב בזה:

(?) ברצון אשתו חל הנדר. כן כתב גם באע"ה סימן ע"ו סעיף י' ומשמע דאפילו לא נדר לזמן רק נדר שלא לקרב לעולם חל אם עשה ברשותה. ועיין בספר בני אהובה פי"ד מהלכות אישות הלכה ו' שהקשה ע"ז כמה קושיות ולבסוף כתב כיון דקונמות מפקיע מידי שעבוד רק דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל והאשה. אפשר לומר כי אלמוה רבנן היינו היכא דאינה מרוצה אבל היכא דנתרצית כו' ולפ"ז יתחדש לנו דכי מהני רצון דידה דוקא בקונם אבל בשבועה לא מהני דשבועה אינה קדושת הגוף דיפקיע השעבוד. ועפ"ז הניח בצע"ג דברי הרמ"א שאחר זה בשם מהרי"ו האשה שבקשה כו' דמשמע דגם בשבועה מהני רצון דידה אף לעולם דזה אינו ודוקא על זמן מה מהני ולא לעולם ע"ש:

(?) לא עשתה רק שלא יכעוס. עיין בתשובת הראנ"ח ח"ב סי' מ"ד שכתב דמזה משמע דאי הוי פשיטא לן שהמחאה היתה על מניעת התשמיש לא היתה השבועה חלה ואע"ג שהיא נתנה לו רשות למנוע ממנה תשמיש מ"מ יכולה לחזור בה ואין נתינת רשות מהני אלא היכא דלא הדרה בה ואפשר לדחוק דההיא איתתא אע"ג שהיתה מפצרת בו למנוע ממנה תשמיש כיון שהוא עדיין לא שמע בקולה לא חשיבא נתינת רשות עד שיסכים הוא בדבר ואין הסכמתו נראה אלא כשרוצה לישבע הלכך את"ל דבאותה שעה הדרה בה הוי כאילו לא הרשית אותו כלל ואין השבועה חלה אבל כל היכא שכבר הרשית אותו לא מצי תו הדרה בה עכ"ד ע"ש:

(?) שאני עושה. עש"ך ס"ק פ"ו ועיין בשער המלך פ"ג מהלכות נדרים הלכה יו"ד מ"ש בזה:

(?) שמא יגרשנה. עיין ט"ז סוף ס"ק ס"ג ועיין בתשובת בגדי כהונה סוף סי' ו' מה שתמה על הט"ז:

(?) ולא יכול להחזירה. לכאורה נראה דאם הוא כהן אין צריך להפר דהא בלא"ה אינו יכול להחזירה ומהאי טעמא אינו יכול כלל להפר דלא הוי דברים שבינו לבינה וצ"ע:

(?) אינו צריך להפר. עיין בשו"ת דברי אגרת סימן א' באמצע התשובה שהקשה דהא בנדרים דף פ"א איתא מאן תנא דברים המותרים כו' ר"ג הוא וא"כ כיון דפסקינן הכא כרבנן דר"ג דא"צ להפר איך פסקו לעיל סימן רי"ד דדברים המותרים וכו' ובאמת הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל רק דינא דדברים המותרים ע"ש על מה שיישב על זה:

Siman 235


(?) קונם תשמישך עלי. עיין בשער המלך סוף פ"ג מהלכות איסורי ביאה שנסתפק במי שאסר על עצמו הנאת תשמישי אשתו אי מחייב עלה בהעראה גרידא מי נימא דכיון דקיימו עלה בבל יחל הרי אשה זו נאסרה עליו כשאר חייבי לאוין בעלמא דמחייב אהעראה או דלמא בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ושוב כתב להוכיח דבהעראה גרידא קאי בבל יחל כשאר חייבי לאוין ע"ש:

(?) שלא תהנה ממנו. עיין תשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' ס"ט טעם למה השמיטו הפוסקים תירוץ הש"ס בר"פ המדיר שהדירה כשהיא ארוסה ע"ש:

(?) ויקח מהבעל. עבה"ט ועיין בשער המלך סוף פ"ג מהל' גירושין בהגהת טעם המלך שם שכתב על דברי הש"ך דזה ליתא ונעלם מרבינו הש"ך דברי הר"ן בנדרים דף ל' ע"ב בסוף ד"ה הכי נמי דכתב בפירוש דאינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל וכן העלה הרב שיטה מקובצת על כתובות בשם גדולי ראשונים ע"ש: [וכן נראה דעת הש"ך עצמו בח"מ סי' קכ"ט סק"ו ועיין בתומים ובנה"מ שם דכן עיקר דפטור ע"ש]:

(?) ושמע ולא הפר. עיין בספר בני אהובה פרק י"ג מהלכות אישות הלכה י' בד"ה והנה בטור שכתב דמכאן קשה להש"ך לעיל סימן רל"ד ס"ק פ"ד שכתב דדעת הטור כדעת הרי"ו דהיכא דתלתה נדרה בדבר שצריך מעשה ואינו מדברים שיש בהם עינוי נפש או דברים שבינו לבינה אינו יכול להפר עד שיחול הנדר וא"כ איך יכול הבעל להפר תליה דתשמיש כיון דעדיין לא השאילה הכלים ועדיין לא חל הנדר דתשמיש וצריכין לדחוק ולומר דמיירי דכבר ביום שמעו השאילה את הכלים ואם כן חל איסור תשמיש כו' ע"ש:

Siman 236


(?) לבטא בשפתים. עיין לעיל סימן רל"ב סעיף י"ב בבאר הגולה לענין שבועה בכתב ועיין בזה בתשובת הר"א מזרחי סימן ע"ב ובתשובת מבי"ט סימן ט' ובתשובת מים רבים חי"ד סימן ס"ח ובתשובת חות יאיר סימן קנ"ד ובתשובת שב יעקב סימן מ"ט ובתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ס"ו ובחלק חו"מ סי' למ"ד אות י"ד ובתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן נ"ט וס' ובתשובת שמן רוקח ח"ב סימן כ"ז מה שהאריכו בזה. וע' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ב בשם הגאון מהר"ר מרדכי בנעט ז"ל שכתב ע"ד הסכמות שנותנים רבנים על הדפסת ספרים שלא ידפיס עוד אחר ספר זה י"ל דאינו חל דשבועה בכתב לא מהני והוא ז"ל חלק עליו דגזירה בכתב שגוזרים גדולים ודאי חל אלא שכתב דאם כבר מכר המדפיס הראשון ספריו אין בידו לעכב אחרים להדפיס ולמנוע מלאכת שמים אף שהוא תוך זמן שגבלו הרבנים בחרמותיהם כיון דלית ליה פסידא ע"ש (ובתשו' כ"י מש"ב הגאון המפורסם מהר"ר אפרים זלמן מרגליות זצ"ל ראיתי שאין דעתו כן אם דאף אחרי נמכר עדיין יש לו כל הזכות עד תום הזמן והאריך בראיות ושמעתי אשר ע"פ מעשה שהיה נחלקו בזה הענין עמודי התוך הגאונים גדולי דורינו נרם יאיר ולא נודע מי נצח את מי ואיך יפול דבר) גם בתשו' נו"ב שם כתב ג"כ דאף אי שבועה בכתב לא מהניא קבלה בכתב ודאי מהני ע"ש. וכתב עוד בסי' ס"ו דבשבועה שלוחו של אדם כמותו מדיכול לישבע על תנאי ע"ש ועיין בתשובת שמן רוקח שם שחולק עליו ודעתו דשבועה ע"י שליח לא מהני ועיין בנו"ב תניינא חי"ד סימן מ"ז בתשובה מבן המחבר שהאריך להוכיח כדעת אביו הגאון ז"ל דשבועה חל ע"י שליח וכתב שגם בפסקי מהרא"י סימן רל"ד מבואר כן ויישב כל ההשגות שהשיגו עליו ע"ש [ועי' בספר בית מאיר לאה"ע סימן ק"כ ס"ד דפשיטא לו דשבועה א"א ע"י שליח דלבטא בשפתים כתיב. וכתב על הנו"ב הנ"ל שנעלם ממנו דברי הרמב"ן במסכת ב"ב דקכ"ו. ע"ש עוד מ"ש בזה. ולא ראה דהגאון נו"ב בעצמו בספרו צל"ח למסכת ברכות דכ"א הרגיש בזה וגם בנו"ב תניינא שם ובסי' קמ"ח האריך בזה. גם בתשו' ח"ס סימן ר"כ ורכ"ז האריך מאוד וביאר כמה פרטים וחילוקי דינים בענין שבועה ונדר ות"כ בכתב והחילוק בין אם כתב בלשון עבר או בלשון הוה או בפועל ממש. ובדין שבועה ות"כ ע"י שליח ואם שייך תנאי בת"כ והחילוק בזה בין דיני אדם לדיני שמים וגם החילוק בין שטר שהוא רק סיפור דברים ובין שטר קנין ע"ש באורך ותמצא נחת. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סימן שכ"ח מ"ש בביאור דברי רמב"ן הנ"ל]:

(?) או שאתן. עיין במשנה למלך פ"א מהלכות שבועות דין ב' שנסתפק באומר שבועה שיקח פלוני מנה ממני אי הויא שבועת ביטוי דומיא דאתן או הוי שוא דומיא דיזרוק ע"ש ועיין בסעיף ב' בהג"ה:

(?) שיעשה חבירו. מי שנשבע להזמין בתו בוגרת לנישואין והיא אינה רוצה אם מחוייב לרצותה עד שתרצה עיין בתשובת הרב המבי"ט ח"א סי' פ"ה:

(?) השני פטור. עבה"ט מ"ש ומ"מ צ"ע במה שכותבין כו' ובח"מ סי' רמ"ה בסמ"ע ס"ק ב' מבואר דאפי' כתב בפירוש והקנס לא יפטור אפ"ה אינו חל. דגמ"ר. ועיין בזה בספרי תשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ס"ח שהאריך הרבה בזה ע"ש:

Siman 237


(?) בשמים ובארץ. עיין בספר חכמת אדם כלל ע"ט שכתב דזה מיירי שלא אמר הריני נשבע אלא אמר בשמים כו' אבל אם אמר הריני נשבע בשמים למה יגרע לשון שבועה בזה כיון דכוונתו למי שבראם ע"ש:

(?) כתב אשורית. עיין בתשובת חות יאיר סימן ק"ו שכתב דכ"ז מיירי בכתבו ישראל ובכוונה כו' אבל במנסה הקולמוס וכתב א"ב אשורית וכן ספרי אקלודוס ואבן סיני של רפואות וכה"ג בכתב אשורית בדפוס שאין בהם קדושת חומר ולא פועל במחשבתו ולא תכלית לנפש אף כי יש למנוע מלנהג בהם בזיון מ"מ אין בהם קדושת ספרים להצילם מפני הדליקה בשבת והנשבע בהם אינו שבועה:

Siman 238


(?) אינו מושבע מה"ס על ח"ש. עיין בספר רב פנינים פ' נח שכתב דיש להסתפק אם שבועה חלה על ח"ש בבשר בחלב וכלאי הכרם דלא כתב בהו אכילה דבבו"ח כתיב לא תבשל ובכה"כ כתיב פן תקדש א"כ י"ל דבכ"ש יש לאו מה"ת אלא דלא לקי דשיעורין הלל"מ דפחות מכזית לא לקי א"כ אין שבועה חלה עליו או דילמא הלל"מ עקריה לקרא ממשמעותא וליכא כ"א איסור לחוד עכ"ד ע"ש ועיין בספרו תיבת גמא פרשה תולדות שכתב בפשיטות דהנשבע על חצי שיעור מבב"ח אין שבועה חלה דבכ"ש נמי יש לאו ע"ש:

(?) כשהיא לפנינו. עיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ס':

(?) ידי חובתו. עבה"ט מ"ש בשם הט"ז ומזה נ"ל ללמוד כו' ועיין במשנה למלך פ"ה מהלכות שבועות דין ך' מה שהעיר בדין זה של הט"ז ועיין בתשובת שמן רוקח חלק ב' סימן כ"א שחלק על הט"ז בזה ופסק דצריך לשלם מה שיש לו עיין שם: נשאל עליו ונפטר. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן ו' שהביא דבתשובת שער אפרים מוכיח דתוספות פרק השולח בסוגיא דנודרת לא ס"ל כהרא"ש בזה מדהקשו תידור מככר ותאכל לאלתר בפנינו ש"מ אין היתר באכלו כולו בזה"ז דליכא מלקות והוא ז"ל כתב דנראה שזהו ג"כ דעת הגמ"ר ספ"ג דשבועות שהובא ברמ"א לעיל סימן ר"ל בנשבע שלא לימכר חפץ פלוני כו' ומה שלא הגיה הרמ"א כאן היינו כי מה הפסד בהתרת שבועתו אולי הלכה כהרא"ש ומועיל התרה וניצל מהעונש ע"ש] עיין בתשובת חות יאיר סימן קכ"ט ובתשובת בית יעקב סימן ק"י ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות שבועות הלכה י"ח מה שכתב על דבריהם:

(?) ואם נשאל. עבה"ט בשם ש"ך וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ סי' מ' ע"ש ועיין בשער המלך פי"ז מהלכות איסורי ביאה סוף הלכה ח' שכתב לגמגם קצת מהא דאיבעיא לן בנזיר פ' מי שאמר אי בעל מיגז גייז או מיעקר עקר ושיילינן למאי נ"מ כו' ולא אמר דנ"מ לענין אי הפר לראשונה ועיין בתוספות שם ודו"ק עכ"ל גם יש לומר כמ"ש הר"ן בנדרים דף י"ח ע"א בד"ה אלא פשיטא משום דאכתי לא קיים לן בהא דרבא כו' ע"ש:

(?) שמה מתנה. עיין בספר פתח הבית סימן א' ענף א' מ"ש בזה:

Siman 239


(?) דבר מצוה. עיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן ל"ד במי שנשבע שלא ישבע שלא יאכל בשר ועבר ע"ז ונשבע שלא יאכל בשר אם השבועה שניה חלה עליו ואסור לאכול בשר או לאו משום דכל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ לא חלה כלל השבועה שניה ע"ש מ"ש בזה. ועיין בשער המלך פי"ז מהלכות א"ב סוף דין ת' שנסתפק בנשבע שלא יאכל פירות אלו וכיוצא והיו פירות אלו של הקדש או של נטע רבעי דקיי"ל דאין שבועה חלה עליהם משום דמושבע ועומד מה"ס הוא. לכשיפדה אותם מיד גזבר מי אמרינן דחלה שבועה עליהם דכיון דטעמא דאין שבועה חלה ע"ד מצוה הוא משום דאין אחע"א א"כ פקע מיניה איסור הקדש אתי איסור שבועה וחייל וכההיא דאחות אשה דפ' ד' אחין או דלמא שאני התם כו' וכן לא דמי להא דאמרינן (לעיל סימן רל"א סעיף כ"א ולקמן סעיף י"ג) שבועה שלא אוכל ישאל על הראשונה חלה השניה דלכי משכחת רווחא חייל דשאני התם כיון דחכם עוקר הנדר מעוקרו נמצא דלמפרע משעה שהוציא שבועה שניה מפיו מצאה מקום לנוח משא"כ בנדון דידן ושוב העלה כי להלכה דאין שבועה חלה עליהם אפילו לאחר שפדאן ע"ש:

(?) השבועה חלה. עיין באשל אברהם מ"ש וה"ה הנשבע שלא לילך לבהכ"נ כו' וכן כתב בתשובת הרשב"א סימן כ"ד וסימן קכ"ה ע"ש:

(?) אפי' הוא דרבנן. עש"ך מה שהקשה מלעיל סימן רל"ח סעיף ד' ועיין בתשובת בית אברהם שאלה ה' מ"ש בזה:

(?) דרבנן. עיין בתשובת רדב"ז ח"ב סימן תשל"ד על אותם שקיבלו עליהם תקנת רגמ"ה שלא יגרש את אשתו שלא מדעתה ונשבע שיגרש מי חלה השבועה וכ' דלכולי עלמא חייל השבועה דלא אלים תקנתא דרגמ"ה כאיסורי דרבנן ע"ש ובשו"ת הר"ן סימן ל"ח כתב להיפך ע"ש:

(?) חלו שניהם. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ח מ"ש בזה]:

(?) שתי נזירות. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש בדיני נזירות סתם ונזירות שמשון ועיין מדינים אלו בתשובת מהרי"ט ח"א סי' י"ט וכ' וכ"א וסי' נ"ג וסימן פ"ט וסימן קל"ה ובח"ב מסימן כ' עד סימן כ"ז ובתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ד' סימן כ"ד ובתשובת ר"ל בן חביב סימן נ"ו ובתשובת רדב"ז החדשות סימן מ"ב וסימן קל"ג וקל"ו וקס"א וסימן תק"ו ובתשובת ראש יוסף להגאון מהר"י אשקאפ"א סוף תשובה ה' דף י"ג ע"ב ובתשובת חוות יאיר סימן ט"ו דף כ"ג. ודע דמה שכתוב בנוסח התרת נדרים שאנו נוהגין בגלילות אלו לאמרם בער"ה וכל מיני נזירות שקבלתי עלי ואפילו נזירות שמשון כו' נוסחא מוטעת היא שהרי נזירות שמשון אין לה התרה כלל כמ"ש בבה"ט והוא ש"ס ערוך והלכה פסוקה וכנזכר בש"ך. איתא בש"ס דעירובין דף מ"ג האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות כל ימות החול וכ"כ הרמב"ם פ"ד מהלכות נזירות דין י"א וק"ל דהא בש"ס דר"ה דף י"א אמרו בתשרי עתידין לגאל אתיא שופר שופר ולר' יהושע בניסן עתידין לגאל ע"ש א"כ לר"א לא יהא אסור אלא בתשרי ולר"י אלא בניסן ומצאתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן רי"א שהביא דבספר טורי אבן בר"ה שם הקשה זה ולחלק יצא ע"פ מה דארז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה והוא כתב לישב עפמ"ש הרמב"ם פרק י"א מהל' מלכים דביום שב"ד בא אז לא תהיה הגאולה ע"ש:

(?) אבל אם כבר התחיל. עיין בס' מחנה אפרים סימן י"ט שכתב דדברי הרמ"א בזה אין נראים לו דמה לי אם נדר ב' הנדרים ביום אחד או ביום אחר ולא נמצא שום רמז בתוס' ולא במרדכי מזה ע"ש:

Siman 240


(?) ולא סותר את דבריו. עיין בספר עצמות יוסף קדושין דף ל' שכתב דהבן עם האב יכולים להקשות ולתרץ ולהסיק מסקנת ההלכה ואין בזה משום סותר את דבריו ע"ש:

(?) ולא יקראנו בשמו. ונראה לי דאם אחרים שואלים ממנו בן מי אתה מותר לומר להם בן ר' פלוני אני וראיה לזה ממ"ש מהרש"ל ביש"ש פ"ק דקדושין סי' ס"ה דהא דהרא"ש הזכיר רבו מהר"מ בשמו מפני שהיה לו שאר חכמים שהיו רבותיו הוצרך להזכירו כו' ובאביו לכ"ע אסור מפני שאין לו אלא אב אחד והא דהטור הזכיר את אביו מפני שהזכירו בלשון כבוד הרא"ש כלומר ראש לכל ישראל עכ"ד א"כ כשהוצרך להזכירו שאין יודעים אותו גם באביו שרי:

(?) משנה שמם. עיין ברש"י גיטין דף ל"ד ע"ב גבי אביי ודוק:

(?) וזן אביו. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תרס"ג שכתב דאם יש לו לבן. כמו שחייב לזונו חייב לפרוע עליו את המס המוטל על הראש ע"ש עוד:

(?) לא יאמר עשו לי. עיין בנ"צ מה שכתבתי בזה:

(?) לעמוד מפני אביו. יש להסתפק סומא אי חייב לעמוד מפני אביו ואמו ורבו כשיודע שהם לפניו או לא. ובנ"צ הארכתי בזה והוכחתי מן הש"ס דיש חילוק בין חכם לאביו ואמו ורב מובהק. דבחכם ורבו שאינו מובהק פטור הסומא דלא כבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל לקמן סימן רמ"ד סק"א בשם בה"י אבל באביו ואמו ורבו מובהק גם סומא חייב:

(?) ואם התחיל. עיין בספר חומות ירושלים סי' ר"ס מה שכתב בזה:

(?) תלמוד תורה גדול. היינו דווקא אם צריך לילך חוץ לעיר (כמ"ש בסעיף כ"ה) אבל אם הוא בעיר צריך לשרת את האב ולחזור לתורתו כמ"ש בסי' רמ"ו סי"ח. כ"כ הפר"ח בלקוטים. ובזה מתורץ קושיית ס' המקנה בקדושין דף למ"ד ד"ה אסתייעא מלתא ע"ש:

(?) מניח אמו. עבה"ט ונראה לי לכאורה דאם אמר לו אביו לעשות לו מלאכה שאין האשה מחוייבת לעשות לבעלה כאשר מבואר בש"ע אבן העזר סי' פ' ואמו ג"כ אמרה לו לעשות לה מלאכה ההיא דשניהם שוים להכי נקטו השקיני מים מפני שזו לעולם חייבת אף אם הכניסה לו כמה שפחות ע"ש מיהו אין זה ברור:

(?) ועוסק בכבוד אביו. ע' בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן ס"ח שנשאל בענין צוואת אם שהוא נגד בצוואת אב וצוואת אב הוא בדבר שיש בו ת"כ איך יעשה הבן ודעת החכם השואל (הוא כבוד הגאב"ד דפ"ק ביאליסטאק זצ"ל) ואף אם ירצה הבן לשמוע לאביו ולא יחוש לת"כ אינו רשאי. מאחר דבכה"ג ליכא מצוה לשמוע לאביו (כדלעיל ס"ה) ממילא צריך לשמוע לאמו והשיב לו ע"ז לכאורה נראה דאף אם לא היה בצואת האב ת"כ י"ל דדמי לאם נתגרשה אמו דשניהם שוים ולאיזה שירצה יקדים ה"נ במתה אמו כי המות יפריד ביניהם. אמנם דבר זה נסתר מדברי הב"י לקמן סימן שע"ו בענין לומר קדיש על אמו בחיי אביו ע"ש ועכ"פ בנ"ד מאחר דיש ת"כ לאיזה שירצה ישמע אבל מה דכתב הרב השואל דממילא צריך לשמוע לאמו ולא לאביו. ז"א כיון דבעצמותו חל עליו חיוב דכבוד אב אלא דהתורה לא חייבתו בת"כ ומ"מ אם עושה כן לא מקרי בכלל אינו מצווה ועושה דהמצוה בעצמותו מקיים כדינו אלא דאינו חושש לת"כ ע"ש שהביא ראיה לסברתו. וע"ש עוד בענין מי שמצווה לבניו דרך צוואה ליתן מממון ירושתם לפלוני כך וכך אם צריכים לקיים הצוואה מדין כבוד ע"ש מ"ש בזה:

(?) מגורשת מאביו שניהם שוים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סוף סימן מ"ה שכתב דהא דהברירה ביד הבן לשמוע למי שירצה דוקא במגורשת אבל באלמנה אם אביו צוה לו איזה דבר לעשות אחר מותו ואמו האלמנה מצוה לו להיפך יניח כבוד אב ויקיים כבוד האם דלעולם כבוד חי עדיף מכבוד המת ואף דאמרינן מכבדו בחייו ומכבדו במותו מ"מ עיקר הכבוד הוא בחיים וא"כ מניח כבוד אביו המת ועוסק בכבוד האם שהיא בחיים ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ס"ח שכתב דדבר זה נסתר מדברי הב"י לקמן סימן שע"ו בענין לומר קדיש על אמו בחיי אביו דאם אביו מקפיד כבוד אב עדיף מכבוד אם ע"ש ולא קאמר משום דכבוד מחיים עדיף מכבוד לאחר מיתה ויהיה נ"מ לדינא דאפי' בהיפוך אם אביו מת וצוה לו לומר קדיש אחריו ואמו מקפדת דישמע לאמו ע"ש:

(?) שירצה יקדים. ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דקדושין סימן ס"ב פסק כר"י דלא יקדים אחד לשני ע"ש. עוד כתב שם דדוקא לענין כבוד הוא כן אבל לענין לפדות מן התפיסה האם קודמו ע"ש ונראה לי דה"ה אם באו לשאול מזון וכסות יקדים לאמו כמ"ש לקמן סימן רנ"א סעיף ח' דבזה אשה קודם לאיש ע"ש:

(?) מצוה של דבריהם. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"ה הובא בבה"ט של מהרי"ט סימן רס"ג סק"ג:

(?) לא ישמע לו. עיין לקמן סי' שע"ו ס"ג בהג"ה באם אביו מוחה שלא יאמר קדיש על אמו לא ישמע לו וכ"כ ביש"ש פ"ק דקדושין סי' ס"ג מפני שאביו עובר על ואהבת לרעך כו' וכתב עוד אכן מה שנהגו האבלים ללבוש לכבוד המת שאינו מן החיוב פשיטא שיכול למחות ע"ש:

(?) דאינו מחויב. ומ"מ לא נקרא אינו עושה מעשה עמך לענין שיהא פטור מלכבדו אלא אם שינה באולתו ולא בפעם א'. כ"כ הפ"י בב"ק דצ"ד ע"ש. ובזה מתורץ קושיית ספר המקנה בקדושין דף ל"ב בד"ה מניח ע"ש ועיין מ"ש לעיל סי' רכ"ח ס"ק ל"ה בשם תשובת נו"ב:

(?) שמחל. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן תקנ"ד שכתב דהא דכבודו מחול היינו שנפטר הבן מעונש אם לא כבדו אבל מ"מ אכתי מצוה איכא ע"ש:

(?) אחר כ"ב. כתב מהרש"ל פ"ק דקדושין סימן ס"ח שאין לנדותו עד שיעבור כ"ד אבל מ"מ אסור מכ"ב. וכל זה בלא נשא אבל אם הוא נשוי נקרא גדול בעיני הבריות וכפי לשון בני אדם ע"ש:

(?) בכבוד אחיו הגדול. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן כ"ה ד' ל"ו ע"ג שהביא דיש פלוגתא בין הרמב"ם והרמב"ן בספר השרשים אם חייב בכבוד אחיו הגדול אף לאחר מיתת אביו ואמו עוד טעם הכבוד הוא רק משום כבוד אביו ואמו כמו באשת אביו ואינו חייב לכבדו רק כל זמן שאביו ואמו קיימים ע"ש ועיין בד"מ סק"ז:

(?) אחיו הגדול. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועי' בשבו"י שם שכתב עוד דדוקא לאחיו הגדול חייב לכבד ולא לאחותו הגדולה רק מדרך ארץ שלא לדבר בפני מי שגדול ממנו ע"ש:

(?) חמיו. עבה"ט דה"ה חמותו וכן מבואר בש"ע לקמן סי' שע"ד ס"ז שכתב משום כבוד חמיו וחמותו ע"ש. ומ"ש עוד והיינו דמחויב לכבדם כמו שאר זקנים כ"כ הש"ך בשם הב"ח ונראה דזה מוכרח מדלעיל סעיף י"ז שאשה נשואה פטורה כו' דאל"כ היתה חייבת כיון שגם בעלה חייב בכבוד אביה שהרי הוא חמיו וכמו בסעיף י"ד וע"ש:

(?) אלא דחייב. עיין בש"ס סוטה דף מ"ט ע"ב דאיתא שם אטו ברך אנא בר ברתך אנא ובפירש"י שם ועיין עוד במכות דף כ"ב גבי בן בנו נעשה לו גואל הדם ובפירש"י שם ודוק. ועיין בתשובת שארית יוסף סי' י"ט (הובא לקמן סי' רמ"ב סכ"א בנ"צ שם) ובספר אמרי שפר להגאון מוהר"א בן חיים פרשת תולדות ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קע"ח ובתשובת שתי הלחם מ"ש בזה:

(?) שהוא בוטח שיראה. כתב בס' חמודי דניאל כ"י נראה דה"ה אפילו ספק לו שמא יראה סימן ברכה מותר. וכתוב עוד אחד היה רוצה להתפלל בבהכ"נ שמתפללין שם יותר בכוונה ואמו מוחה בזה אין צריך לשמוע לה:

(?) א"צ לשמוע לאביו. עיין בתשובת חוות יאיר סי' רי"ד שנשאל באשה שציותה בחליה קודם פטירתה לבנה שלא ישכיר ביתו להבא לשום אדם. ודר בו בשכירות שנה זקן ת"ח ובעל מעשים אם הבן מחוייב לקיים צוואת אמו בזה וכתב דלכאורה אינו מחוייב לחוש לה מאחר שהת"ח מתמיד בתורה וקיי"ל גדול ת"ת מכבוד או"א וארז"ל יכול א"ל אביו היטמא כו' וקיי"ל אפילו איסור דרבנן והלא אין כבוד ה' יותר מלמוד תורה והרי איתרבי ת"ח מאת ה' ועוד כי הת"ח רוצה ללמוד בכל יום בחבורה כדי לזכות נשמתה ובלי ספק ניחא לה בהאי עלמא מ"מ אין כל זה מספיק שיעבור הבן על צוואת אמו כי לא דמי להיטמא או אל תחזיר או מיחה שלא ימחול לפלוני או לא יסע ללמוד למקום שלבו חפץ או שלא ישא פלונית דכולם מצוה דגופיה נינהו עשה או ל"ת משא"כ שיניח לת"ח ללמוד בביתו אף כי ודאי טוב וישר הוא מ"מ אינה חובה ולא מצוה דרמיא עליה כלל ועוד אחרי שצואתה היה דרך כלל שלא ישכיר ביתו לשום אדם מאחר דחלה הצוואה על שאר בני אדם חלה ג"כ על ת"ח וכו' ולכן אפילו לא היה להת"ח שום בית לדור בו אינו רשאי הבן להשכיר לו להבא כ"ש עתה שאפשר לו לשכור בית אחר ע"ש:

Siman 241


Siman 242


(?) בכבוד רבו. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן ד"ש שכתב במי שעלה רבו שלישי לקרוא בתורה אינו רשאי התלמיד להיות הוא המשלים דאיכא זילותא לרבים ואפי' אם קראוהו לא יעלה דמוטב שיבא עשה דכבוד תורה וידחה מה שאמרו מי שקורין אותו לקרוא ואינו עולה עליו הכתוב אומר כו' דכיון דמשום כבוד רבו עביד הכי ליכא בזיון התורה ואם מה שקראו לרבו שלישי היה לכבוד הרב כמו שירת הים וכיוצא פשיטא דשרי ואם רבו נתן לו רשות בכל גוונא חייב לעלות עכ"ד ע"ש:

(?) מותר לחלוק. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן תצ"ה. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ה' שהאריך הרבה בזה והמציא עשרה פרטים בענין זה. ועיין בתשובת חוט השני סימן ך' שגדול אחד התרעם עליו על השגתו על גדולי הקדמונים ומה גם לומר דאישתמיט להו דברי הש"ס והפוסקים והשיב לו שאין ע"ז להתרעם כי כן מצינו במחברים שבכל דור ודור שלא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם וזה הלשון אישתמיטתיה הוא לקוח מהש"ס שכן מצינו כמה פעמים שאמרו על גדולי האמוראים והוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה היא טבע אנושית כוללת כל האישים ואין חילוק בין רב למעט ע"ש שהאריך בזה ושם תמצא בקיאות נפלאות. ועיין בספר שתי ידות להגאון מהר"ם די לונזאנ"ו באצבע הרביעי שכתב בזה ענין מושכל:

(?) לפני רבו. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ד שכתב דלכן ראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר. כי רבותינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל וסמך לדבר אז לא אבוש בהביטי כו' ובר מן דין ראוי לעשות כן במקום שאין בני תורה שלא יחשדו כו' ע"ש וכ"כ הגאון בעל פרי מגדים בראש ספרו על או"ח וע"ש סדר הנהגות הוראות או"ה באריכות:

(?) ואם הוא רחוק מרבו. עיין בתשו' בית יעקב סי' קמ"א שנסתפק בדין שאסור להורות לפני רבו תוך ג' פרסאות אם היה רבו חוץ לג"פ והורה הוראה להכשיר הבהמה ואח"כ בא רבו תוך ג' פרסאות והבהמה קיימת אי חייב לשאול את רבו אם מסכים להוראתו ואם אינו שואל אי נימא דהוי כמורה הוראה לפני רבו או נימא כיון שכבר היתה הוראתו כדין כיון שרבו היה אז חוץ לג"פ א"צ לשאול והביא ראיה מדברי התוספות בסנהדרין דף פ"ט דאם גמר ההוראה כשהיה רבו חוץ לג"פ א"צ לשאול אבל אם באמצע הוראה כגון שהוא נושא ונותן בהוראה עדיין אף שיודע להיכן הדין נוטה נודע לו שבא רבו תוך ג"פ אסור להורות בלי שאלה לרבו ושוב צידד להתיר בזה לפי הטעם שאמרו בגמ' משום דלא אסתייעא מלתא להורות כהלכה ובכה"ג לא שייך זה שיודע הדין על בוריו קודם שנודע לו שבא רבו אסתייעא מלתא ולע"ד אין זה מחוור דמה שאמרו בפ' אע"פ אמר אביי כו' לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא אסתייעא מלתא. הכוונה דלא משום מיחזי כאפקירותא לחוד הוא אלא גם משום דלא כו' וכן משמע בתוס' שם אמנם היכא שהרב מחל על כבודו דינו אמת. ומבואר עוד בתשובת בי"ע שם דממדת חסידות בכל ענין יש לשאול כדאיתא פ"ק דברכות גבי דוד ומפיבושת:

(?) אם בני ביתו. עיין בתשובת חות יאיר סימן קכ"א כתב שם בפשיטות דכל הוראות איסור והיתר שבא לאדם בתוך ביתו שרי להורות אם בר הכי הוא ואפילו במקום רבו כדאיתא במסכת עירובין ר"פ הדר צורבא מרבנן חזי לנפשיה מותר משא"כ לאביו ולאמו ואם יש לו חלק באותה הוראה אפילו שמיני שבשמינית מותר מדמשני שם אנא מיזבן זביני משמע הא אם היה לו חלק בה היה מותר עכ"ד ותימה שלא הביא כלל דברי הטור והמחבר בכאן וגם לא דברי הרא"ש שם שכתב דהדעת נוטה דדוקא בדיקת סכין שאינו אלא לכבודו של חכם כו' אבל דבר או"ה אפילו לעצמו אסור להורות במקום רבו וצ"ע כעת:

(?) שלא יודה כשהוא שתוי. עיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן ק"מ שהביא בשם בעל העיטור דהיינו דוקא בהוראות איסור והיתר אבל מותר לדון דיני ממונות אף כשהוא שתוי: אכן בתשובת הב"ח סימן מ"א פסק דאין חילוק ולכן המחמיר תע"ב ע"ש:

(?) כשהוא שתוי יין. עש"ך ס"ק י"ט מה שתמה על הב"ח ועיין בתשובת חות יאיר סימן קע"ז מ"ש בזה:

(?) כל חכם כו'. עיין במהרש"א בח"א פ"ג דסוטה שכתב ובדורות הללו אותם שמורים הלכה מתוך הש"ע והרי הם אין יודעים טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו תחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח טעות נפל בהוראתן והרי הן בכלל מבלי עולם ולכן יש לגעור בהן ע"ש. ואפשר דדוקא בזמן הרב מהרש"א שלא היה עדיין שום חיבור על הש"ע אבל האידנא שנתחברו הט"ז וש"ך ומג"א ושארי אחרונים וכל דין מבואר הטעם במקומו שפיר דמי להורות מתוך הש"ע והאחרונים:

(?) ואינו מורה. עיין בס' משנת חכמים ריש הל' דעות ריש לאו ז' שכתב דיש להסתפק בהא דאמרינן במסכת אבות חרב בא לעולם על עינוי הדין והוא דוקא עינוי דין מדיני ממונות או אף הוראות או"ה בכלל שלא ידחה בלך ושוב והביא דברי השל"ה דפוס א"ד דף קפ"ד ע"ב שכתב לאחר שההוראה ברורה אליו לא יחמיץ שוב את ההוראה רק ישיב מיד להשואל דכשם שאסור לענות דין מד"מ ה"נ בכל ההוראות ע"ש והוא ז"ל פלפל בזה וכתב דזה תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם דלדעת רש"י דכל אדם אסור לענות מקרא דלא תענון כל עינוי במשמע אף עינוי הוראות או"ה אך לדעת הרמב"ם דס"ל דאלמנה ויתום דוקא אבל כל אדם יליף מלא תעשו עול במשפט שפיר יש לחלק בין דיני ממונות ובין הוראות או"ה. וכתב עוד דלכ"ע אסור לעכב הוראה להתיר אשה לבעלה ע"ש באריכות:

(?) רבי מורי. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא שלא בפניו ועיין בספר רגל ישרה ובליקוטי פרי חדש שחולקים על הש"ך בזה מדכתיב אדוני משה כלאם:

(?) דאין לתלמיד לשאול. עיין מ"ש אא"ז בהקדמתו לספר פנים מאירות ח"א דאם עובר לפני הרב ואינו נותן לו שלום הוי דרך בורות ע"ש היטב ובזה מיושב מה שהקשה בספר ישועות יעקב בא"ח סימן ס"ו ס"ק א' ע"ש:

(?) לעמוד בפניו. עיין בתשובת שבו"י ח"א שהעלה דאינו חייב לעמוד לפני רבו בט"ב ועיין בש"ת בא"ח סימן תקנ"ד שהבר"י כתב בשם ב"י ח"ב שמקשה על דבריו ומסיק דחייב ע"ש ובמח"ב כתב שמנהג פשוט בא"י ובח"ל דבט"ב קמים בפני רבנים ות"ח כבשאר ימים אלא שאין ראיה מהמנהג שיהיה בתורת חיוב ע"ש:

(?) ודוקא. עבה"ט מ"ש בשם תשובת מהרי"כ:

(?) יקשה לו. עיין בספר יום תרועה דף יו"ד ד"ה אמר:

(?) רבו. עיין בתשובת שער אפרים סימן צ"א שכתב במי שגייר גרים (בא"י) והכניסן תחת כנפי השכינה ואח"כ מת מחוייבים לקרוע עליו כדין רבו ע"ש עוד:

(?) להורות עד מ' שנה. עיין בתשובת שבו"י ח"א סימן ק"מ שהעלה דדוקא הוראות או"ה קאמר אבל מותר לדין דיני ממונות אף שלא הגיע לארבעים ומ"מ לדון ביחידי ראוי להחמיר אם לא שאין גדול ממנו בעיר משא"כ להצטרף לשלשה כו' ע"ש:

(?) בדבר משנה. [כתב בספר לבושי שרד סי' ק"א וז"ל חכם שאסר איזה דבר ויש בדבר ההוא ב' טעמים להטריף וטעם א' נסתר מדבר משנה וטעם הב' נסתר משיקול הדעת דסוגיין דעלמא נ"ל דאם ידע החכם מהמשנה ולא הטריף רק מהטעם הב' אין זה כ"א טעות בשיקול הדעת ואין חבירו יכול להתיר אבל היכא דהוי איפכא שידע מסוגיין דעלמא והטריף מחמת הטעם אשר הוא טעות בדבר משנה הוי טועה בד"מ ויכול אחר להתירן והיכא דטעה בשניהם יש להסתפק מה דינו ומצד הסברא נראה דאין דינו רק כטועה בשקול הדעת עכ"ל] ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן ס"א באחד ששלח שלוחו אל המורה והורה לו לאסור בהנאה וזרק שלוחו את המאכל לאיבוד ואח"כ נודע שטעה בדבר משנה אם המורה או השליח חייבים לשלם ופסק דשניהם פטורים ע"ש:

(?) יוכל להתיר. [עבה"ט דהש"ך חולק ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ"ט שהרבה להשיב על ראיות הש"ך ומסיק שדברי הרמ"א נכונים אך כתב דנראה ברור מלשון הרמ"א דהד דינא לא שייך רק אם חכם הראשון מוכרח להודות לקבלתו כשישמע ולא יחלוק על רבותיו של זה אבל אם גם אחר שיוודע לו יחלוק גם על רבותיו דרב גובריה ודאי שאין רשאי להתיר. ושוב מצא בש"ג פ"ק דע"א שכתב בהדיא כדעת רמ"א ז"ל והוסיף תיבה א' שכתב אם יש לו קבלה אמיתית כו' לשון אמיתית מכוון למ"ש דבעינן שחבירו יודה לקבלתו ע"ש]:

(?) ואפילו אם טעה. עש"ך ס"ק נ"ח ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ב' שהשיג על כל דבריו [ועיין ש"ך בח"מ סימן כ"ה ס"ק י"ד מזה]:

(?) אין לשני לאסור. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן שס"ב שחולק ג"כ על זה אלא אם טעה בשיקול הדעת והתיר מחזירין הוראתו ואוסרים אפילו בעל כרחו דאין חכמה ואין עצה נגד ה' (וכן עשה מעשה בעצמו בסימן שצ"ג שם) ואפילו המתיר בעצמו אינו רשאי לנהוג קולא בדבר כיון דלדעת הרוב טעה בשיקול הדעת ע"ש:

(?) במעשה אחר. עיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ה שכתב דזה דוקא אם נשאל החכם השני עליו אז רשאי לפסוק מה שנראה אליו במעשה אחר וכעין עובדא דמהרי"ק שם אבל להיות קופץ מאליו להתיר מה שאסר חכם אחר לא שמענו ע"ש:

(?) כבוד תלמידך. עיין בתשובת חות יאיר סימן קצ"ב בענין מה שמצינו לפעמים בש"ס כמה קנטורים וזלזולים כמו ביבמות דף ט' דא"ל רבי ללוי כמדומה לי שאין מוח בקדקדו וכן כד ניים ושכיב אמר להא מלתא וכהנה רבים ע"ש מ"ש בזה:

(?) מפרק משאו. עיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשנ"ה בהנהגת הוראות או"ה אות ב' וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים כו' עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ז שחקר במה שפוסקי הלכות סומכים לילך אחר רוב דעות הפוסקים כמבואר לרוב בספריהם והלא הכתוב בספר הוי קבוע וא"א לבטלו ברוב וכן איך לבטל דעת היחיד ברוב מנין והרי אמרו דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל וניחא ליה דהכא לאו מתורת ביטול אתינן עלה. ע"ש שהאריך בזה ועיין בתשובת אחיו רב משולם סי' ה' [עוד שם אות ז' אם אין הרבים מסכימים כו' עיין בתשובת ש"א סימן פ"ח שחולק עליו והסכים לדעת רמ"א בח"מ סימן כ"ה ס"ב דנקראו רבים לכל דבר ע"ש והביאו ג"כ בס"ט לעיל סימן קפ"ח ססק"ד ומשמע שמסכים עמו ע"ש]:

Siman 243


(?) ושכר השומרים. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשנ"ב:

(?) ולכן פטורים. עיין בתשובת הרשב"ש סימן תי"ב:

(?) דאין בדורנו עכשיו חכם. עש"ך בח"מ סוף סי' א' שכתב דבתשובת מהרי"ט סס"י מ"ז חולק ע"ז ודחה בשתי ידים וס"ל שיש דין ת"ח לענין ליטרא דדהבא ע"ש. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל חלק ח"מ סימן צ"ה שהשיג על הסמ"ע סימן ט"ו סק"ד שכתב דאין ת"ח בזמנינו לענין להפך בזכותו דליתא כי הרמב"ם לא דיבר כ"א לדון ביחידי או להתיר נדרים (אישתמיטתיה דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבועות דין ה' שכתב בהדיא דכל חכם מובהק בדורו הוא יחיד מומחה לנדרים רק אנן לא קי"ל כן כמש"ל סימן רכ"ח ס"א) או ליטרא דדהבא בזה אין ת"ח בזה"ז וכן לענין למיעבד דינא לנפשיה כו' אמנם אם אין ת"ח עכ"פ צורבא מרבנן מיהא איכא כו' ובסוף דבריו כתב שקיבל מרבותיו דבזה"ז שכ"א נוטל שררה לעצמו כו' ומכ"ש שכל הספרים בדפוס וכל מי שיש לו הבנה כ"ש לומד מתוך ספר ואומר מצאתי כל חפצי אין שום דין צורבא מרבנן וק"ו ת"ח ולא פלוג הדבר בין למדן ללמדן ומה"ט מצאנו ידינו שאין כל הלומדים פטורים ממס כ"א לפי ראות עיני טובי העיר אמנם מי שהומחה לרבים ורבים קבלוהו עליהם להיות להם לרב וקובע מדרש וישיבה ודאי דין ת"ח גמור יש לו ואף לענין שיהא דן ביחידי בהמחוהו רבים רשאי לדון ע"ש:

(?) שלא לפטרן. עיין בתשובת דרכי נועם חלק ח"מ סימן נ"ז גדרים גדולים על זה מרבני קשישי לבל יטילו מס על ת"ח ע"ש ועיין בספר מעיל שמואל בקונטרס כתר תורה שהאריך מאוד בזה והעתיק כמה תקנות מרבני ספרדים לבל יטילו שום מס על ת"ח ע"ש ועיין בס"ק שלפני זה:

(?) היו מנדין אותו. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ז:

(?) לכבודו. כתב בהגמ"י פ"ו מהלכות ת"ת בשם הרמ"ך דה"מ היכא שביזהו וגינהו בדברים אשר הם גנאי לת"ח אבל אם לא ביזהו אלא שאינו מכבדו בקימה והידור אין בזה כלום והביאו הש"ך בסי' של"ד ס"ק ל"ח והביאו ג"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סימן נו"ן וכתב שם שגם דעת הרד"ך בתשו' סימן כ"ב נוטה כן ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קס"ח שהקשה ע"ז מש"ס מ"ק דף ט"ז בההיא איתתא כו' ע"ש:

(?) וראוי לכך. עיין בתשב"ץ חלק א' סימן ל"ג שהאריך בזה וכתב דמצינו למדין שאין לעשות לכבודו אלא חכם אשר ראוי למנות פרנס על הצבור והצריכו בו תנאים. הא' שלמד כל התלמוד בענינים הנוהגים לאפוקי הלכתא למשיחא. התנאי הב' שיהא תלמודו שגור בפיו וידע להוציא ממנו דינין על קו היושר. התנאי הג' שלא פירש מתלמודו לעניני העולם שלא לצורך הכרחי לפרנסתו או לצרכי צבור המוטלים עליו שאם שנה ופירש יותר גרוע הוא מעם הארץ. התנאי הד' שלא יהא סני שומעני שאם הי' כן אין ראוי לחוש לכבודו ואדרבה שרי לבזוייה. מיהו י"ל שלא נאמרו דברים אלו אלא בשיש שם חכמים גדולים ממנו (פשוט דזה קאי רק אב' התנאים הראשונים) אבל אם אין שם גדול ממנו דיפתח בדורו כשמואל בדורו. והני מילי דצריך תנאים הנ"ל לענין אם נדה לכבודו אבל אם נדה מפני עבירה שהיה חייב עליו נידוי אם נדה אותו אפילו קטן שבישראל אפילו עבד ואפילו שפחה נידויו נידוי. וכתב עוד שאין כח ביד הקהלות לגדור גדר למנוע החכמים שלח ינדו לכבודם (וע"ל סימן של"ד סעיף י"ח בהג"ה) וכן אין כח בידם למנוע שום אדם שלא ינדה לאפרושי מאיסורא וכל כחן אינו אלא שלא יהא רשות ביד אחד העם לגזור על דבר עבירה אלא ביד חכמי המקום עכ"ד ע"ש וע' בזה בת' הראנ"ח ח"ב:

Siman 244


(?) מפני כל חכם. עיין בשיורי כנה"ג ובשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קצ"ה מה שכתבו בענין אי חייבים לקום מפני אשת חבר:

(?) אמותיו . עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם בית הלל ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ר"מ ס"ק ו':

(?) אין עומדין בפניהם. כתב הלחם משנה בפ"ו מהלכות ת"ת שדין זה אפילו ברבו מובהק וע' בס' ארבעה טורי אבן על הרמב"ם שם שחולק עליו וסובר דדוקא ברבו שאינו מובהק או בשאר חכם או שיבה יש אלו דינים אבל ברבו מובהק שהוא בכלל מורא צריך לקום בפניו גם בבית המרחץ וכן באביו וגם מה שאין בעלי אומניות חייבים או רשאים לעמוד היינו דוקא מפני חכם או רבו שאינו מובהק אבל מפני רבו מובהק צריכים לעמוד ולכן לא הביא הרמב"ם דינים אלו בפרק דלעיל דמיירי ברבו מובהק וכן הטור והש"ע כתבו דינים אלו בסימן רמ"ד ולא בסימן רמ"ב עכ"ד ע"ש:

(?) מחול. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת חות יאיר סימן ר"ב שנשאל בת"ח היודע נגן בכמה מיני כלי זמר אם הרשות בידו לנגן בכנור לפני חתן וכלה או אסור לבזות עצמו מפני כבוד תורתו ואין יכול למחול על בזיונו וכתב דלכאורה זה תלוי בפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש גבי זקן ואינו לפי כבודו הובא בח"מ סימן רס"ג ס"ג דלדברי הרא"ש שם דאף אם רוצה להחמיר אינו רשאי ה"ה כאן ושוב כתב דבזה לכ"ע שרי ומצוה עביד אחרי שהכל יודעים שאין לו שכר בעמלו ושהוא עושה לש"ש דדברי הרא"ש אינם רק בדבר מצוה שהיא בין אדם לחבירו דפטרה תורה לזקן ואינו לפ"כ ככלל שאמרו כל שהיה מטפל באבידה שלו וטוען ה"נ בשל חבירו דלא צותה תורה רק ואהבת לרעך כמוך ואם ירצה להחמיר נעשה כמבזה תורתו ליטפל בממון עצמו שאין ראוי לבזות עליה משא"כ במצות שבין ישראל למקום כ"ש מצוה שהזמן גרמא אין בו משום ביזוי כבוד זקנה ותורה וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה' אף שאינה מצות עשה ממש רק גמילות חסד שילפינן מוהלכת בדרכיו הרי זה משובח ותבא עליו ברכה ע"ש:

Siman 245


(?) ובן בנו לבן חבירו. עש"ך דה"ה בן בתו ועיין בתשובת חכם צבי סוף סי' ע' שכתב בפשיטות דכל הקרוב קרוב קודם כמו שאמרו בענין ממון וקל וחומר הוא:

(?) משנה וגמרא. עי' בתשו' חו"י סי' קכ"ג סדר הלימוד לבן שיצלח בלימודו והרחקה מלמוד חילוקים ועיין בשל"ה דקפ"א שדיבר ג"כ מרורות על לימוד חילוקים ע"ש סדר הלימוד וע' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א בהקדמתו שהאריך מאד בענין זה בנועם לשונו ע"ש. אמרי' בפרק ע"פ דצריך ללמד את בנו בספר מוגה דשבשתא כיון דעל על:

(?) התינוקות. עבה"ט ועיין בספר לוית חן פרשה ויקרא טעם אחר למה מתחילין לו מויקרא ע"ש:

(?) מכת אויב. עיין בשו"ת קרית חנה סי' כ"ב בדין מלמד שהכה לתלמידו ושבר את רגלו חייב בחמשה דברים ומנדין אותו עד שיפייס להנחבל ע"ש:

(?) לא יבטלו. והא דלעיל סימן קע"ט סעיף ב' דנהגו להתחיל ללמוד בר"ח היינו מסכת חדשה:

(?) שלא למדו. נראה קצת דכ"ש שלא ישנה להם דבר ישן מה שלמדו כבר דהא איתא ביומא דף כ"ט מגמר בעתיקי קשה מחדתא [מיהו יש לחלק]:

(?) מה שקראו. עיין בריב"ש סי' ק"מ:

(?) דאפילו בפחות. עיין בתשובת אמונת שמואל סימן כ"ו שהכריע כסברא הראשונה אך כתב דנ"ל דשיעור כ"ה תינוקות לא היה שייך רק בדורות התלמוד משא"כ בדורות הללו שנתמעטו הלבבות וא"א למלמד אחד בסך כ"ה והלואי שיצא ידי חובתו בסך עשרה וכ"ש י"ב פשיטא דהוי בדורותינו ככ"ה בזמן התלמוד ולכן הורה בישוב אחד שהיה בו ששה ב"ב ויש להם כעשרה או י"ב נערים ואינם רוצים לשכור להם מלמד דיכולים לכוף זא"ז ע"ש:

(?) לא יתענה. עיין בש"ת בא"ח סימן תקע"ה שכתב בשם בר"י דאף למי שמחמיר בת"ח שחטא שיתענה כמ"ש האריז"ל ומהרי"ט ח"א סימן ח' מ"מ אין להחמיר במלמדי תינוקות דחשיבי טובא וגם גוזל את הרבים ע"ש:

(?) מסלקין הראשון. כתב בספר בני חיי נראה לדקדק מכאן שאף שכבר היה מלמד כשבא אחר שלומד טוב ממנו מסלקין הראשון אבל גבי א' קורא הרבה כו' בסעיף שאח"ז דכתב שלוקחין למי שמדקדק יותר משמע דאם כבר לקחוהו לא מסלקין יתיה ע"ש. ועיין היטב בתשובת רדב"ז החדשות סימן רפ"ה:

(?) מקפח קצת פרנסת הראשון. [עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס סימן ר"ל דאין אלו הדברים נאמרים אלא בימיהם שלא קיבלו הרב כפועל אלא כל ת"ח הנהיג בני עירו כו' אבל בזה"ז שמקבלים רב ועוקר דירתו ובא לכאן וקוצבים שכירתו כפועל ובתוך הקצבה היא שכרו מחופות וגטין וכדומה א"כ הוא אינו נוטל פרס שלא כדין כלל אולי הקהלות פעלו און שהטילו פרנסת הרב על אלו היחידים ואין בושה כאן על נטילת פרס זה אם יטלנו בדרך כבוד וכבר זכה זה הרב בכל רווחי דעבידא דאתי בגבולו ואסור לשום אדם לקפח פרנסתו בזה והרי זה כגוזל ממש ע"ש באורך]:

(?) לעשות התופה ולתת. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן פ"ג שכתב דכבר נהגו הרבנים סלסול בעצמם ומצד המנהג אין אחר יכול לסדר אף שיתנו השכר לרב הקבוע וכל זה אם הרב היה שם אבל כיון שהמתינו עד בא השמש ולא בא אין להשגיח על כבוד הרב בזה במקום שהוא עשה שלא כהוגן שלא בא בזמנו וגם לא שלח אחר בחריקו והרב שרוצה לענוש החכם אכסנאי שסידר קדושין אחר שהמתינו עליו ולא בא ראוי הוא לעונש על שרוצה לענוש שלא כדת ע"ש:

(?) ברצון השררה עיין בח"מ סימן ס' וע' באורים ותומים שם שצווח ככרוכיא על הרבנים שעושים בלי רשות הצבור ע"ש:

Siman 246


(?) חייב לתבוע לו זמן. עיין בספר משנת חכמים הלכות ת"ת דף מ"ד שהביא בשם אביו הגאון ז"ל שנסתפק במי שיש לו שיעור קבוע ללמוד כל יום איזה דפין ולסיבת איזה אונס נתבטל יום או יומים אי מחויב להשלים ליומא אוחרא ללמוד יותר בכל יום כפי יכלתו בכדי להשלים נדרו או נימא דדמי ממש כאילו נדר ביום זה דוקא וכקרבן הקבוע לו זמן דאם עבר יומו בטל קרבנו. הדר פשיט לנפשיה דדוקא בלילה שאחריו חייב להשלים חובת היום ולא ליומא אוחרא והוא ז"ל פקפק בזה ודעתו נוטה דחייב להשלים אף ליומא אוחרא וצריך ללמוד דבר זה קודם שאר למודו כדי שלא יתרשל ויבא לעבור על נדרו ע"ש:

(?) לקבוע לו זמן. עיין בש"ת בא"ח סימן קנ"ה סק"א שכתב דבבר"י כתב בשם מז"ה דן את הדין בלא נטילת שכר עולה לקביעת עתים אבל בשכר וכן מלמד תינוקות בשכר אינו עולה. וע"ש שמסופק מי שלומד בישיבה בעת קבוע ומקבל פרס אם עולה. וע"ש שמה שאמרו כל השונה הלכות כו' מיעוט הלכות שתים. ועיין במג"א סימן רט"ו סק"ה שכתב דבשעה שלומד הברכות בגמרא יאמר בלי הזכרת השם ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן פ"א דעתו שיכול לומר בהזכרת השם ועיין בש"ת שם בשם בר"י דרבנן קשישי שבא"י נהגו שלא להזכירו וכ"כ במח"ב בשם מהר"ם ע"ש:

(?) חלקו. עש"ך וה"ה חלק כל דהו אינו יכול למכור. פר"ח בליקוטים:

(?) שאר חכמות. עיין בתשובת חות יאיר סימן ר"י שיש לרחק לימוד הקבלה כי ידיעתנו קצרה ואונס רחמנא פטריה ע"ש באורך ועיין בזה בתשובת מהראנ"ח סימן ח' ובתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ס"א באמצע התשובה ובשו"ת תשובה מאהבה ח"א ועיין בנו"ב חי"ד סי' צ"ג:

(?) תשובת רשב"ץ. הוא בח"א ע"ש מסימן קמ"ב עד סימן קמ"ט שהאריך בזה:

(?) דורונות. עיין בתשובת ב"ח סימן נ"ב ובתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ע"ט:

(?) המשתמש בשמות. עיין לעיל סי' קע"ט סט"ו בהג"ה:

(?) ונקראת סע"מ. עיין בתשו' חוות יאיר סימן ע' שכתב דה"ה יום של אחריו כנהוג שהיה שלמה המע"ה עשה משתה ז' ימים ואפשר שגם שאחר אחריו כמ"ש גבי ז' ברכות מחמת הלולא כו' ע"ש. [והובא ג"כ לעיל סימן רי"ז ס"ק ט"ו:

(?) מותר ליכנס למרחץ. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' שמ"ב:

(?) שיהרהר. עיין בש"ת בא"ח סימן ג' סק"א שכתב סגולה שינצל שלא יהרהר בד"ת בבית הכסא בשם האר"י ז"ל שיאמר תחלה התכבדו מבובדים כו' אף שכתב שב"ע שם דעכשיו לא נהגו לאמרו מכל מקום יש לאמרו בשביל זה כדי שינצל מהרהור דברי תורה ע"ש ואולי לא נאמרו הדברים אלא ליחידים אשר תורתם אומנתם ולא לזולתם למחזי כרמות רוחא עכ"דץ ולע"ד נראה דלא שייך מחיוי כיוהרא אלא בדבר שעושה בפני רבים משא"כ בזהץ [כעת ראיתי שגם הב"י בא"ח שם בשם האבודרהם כתב ג"כ דמחזי כיוהרא ע"ש]:

Siman 247


(?) בדבר זה. עיין בספר משנת חכמים הל' יסוה"ת דף י"ז ע"א שכתב דהא דשרי לנסות במעות מעשר היינו אם עושה ע"מ להתעשר אבל בשביל טובה אחרת כמו בשביל שיחיו בניו וכדומה אסור לנסות ע"ש. ועיין בזה בספר פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש ג':

(?) בנתינת מעשר. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ג' שהשיג על הרמ"א דמדבריו משמע דבמעשר כספים דנהוג עלמא האידנא קאי ובאמת ז"א שלא נאמר זה על מעשר כספים דלא שרי לנסויי ביה דאינו אלא צדקה ע"ש וכ"כ הגאון בעל של"ה והוא בדפוס א"ד דף רמ"ב דדוקא במעשר תבואה הוא דשרי לנסות אבל לא במעשר כספים ע"ש וכן הסכים בספר משנת חכמים הלכות יסודי התורה דף י"ז ע"א ע"ש:

Siman 248


(?) בפניו. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא בפניו כו' עד דמודעינן ליה אם אפשר. ומשמע דאם א"א לאודועי יורדין לנכסיו שלא בפניו ועיין בספר בית מאיר סימן ע"א ס"א וס"ב שהשיג עליו:

(?) צדקה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"א סימן קכ"ז שנשאל ביתום שחלה ונפל למטה והיה לו ד' אפוטרופסין וכשראו הצער הגדול הקדישו לגבוה סך מה לצדקות אולי בזכות זה ירפאהו הש"י מחליו ואח"כ מת היתום אם יכולין היורשים לערער על האפוטרופסים על המתנות שנתנו ויכולים להחזירם מן המקבלים או לא והשיב דכדין עשו האפוטרופסים ורשאים הם בכך מכמה טעמים והאריך בזה והעלה שכל שהוציאו הצדקות ברשותם מחיי היתום ונתנו לעניים או לגזברים כבר זכו בהם עניים וגם אם לא הוציאו מן רשותם אם אמרו אנו זוכים בעד העניי' או שהיו הם בעצמם הגזברים זכו העניי' על ידיהם כל שהסכימו ארבעתם בכך אבל אם לא אמרו כן בפירוש אלא דעתם היה לתתם לגבאים אחרים או שהם אמרו לשלחם לעניים ונטרפה שעה שמת הילד הרי אלו לא יתנו ואם נתנום לאחר מיתה אם הודיעום שהם נכסי היתום מוציאין מן העניים ואם נתנו סתם ישלמו האפוטרופסים מביתם ע"ש:

(?) מהנשים. עיין בתשובת נו"ב קמא חי"ד סי' ע"ב שכתב דאם אמרה שנתנה בשליחות בעלה וברשותו נאמנת ע"ש וכ"כ בתשובת בשמים ראש סימן קס"ו ע"ש ועיין בפירוש הספורנו על התורה פרשת ויקהל בפסוק ויבואו האנשים על הנשים. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קנ"ח שנשאל אשה שיודעת שבעלה מקמץ בנתינת צדקה ואינו נותן לפי ערכו והיא נו"נ תוך הבית ומחלקת צדקה לפי העושר ויודעת שבעלה מקפיד אם מותר לקבל ממנה והשיב דגזל גמור הוא וחלילה לקבל ממנה ואף שב"ד כופין על הצדקה מ"מ מי שם האשה לשופטת ואשה פסולה לדון וגם לב"ד אין רשות ליקח ממנה בלי ידיעתו גם להתיר לה בימי עיבורה ליתן חלקה לעניים להתפלל עבורה ולעשות לה פדיון ג"כ אינו נכון דאין זה בכלל רפואה רק אם היו כל בני משפחתה נוהגים כך אפשר לומר שמחוייב גם הבעל לעשות לה כן וכופין אותו על כך אבל לא שהיא תעשה זאת בלי ידיעתו בגניבה ע"ש. [ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סימן צ"א סק"א]:

(?) דבר מועט. עיין בתשובת בית יעקב סימן י"ב ובסימן נ"ו דדוקא בצדקה לוקחין מהם דבר מועט לפי שאין דרך הבעל להקפיד על דבר מועט לדבר מצוה אבל כשאינה דבר מצוה אפילו דבר מועט אסור ע"ש:

Siman 249


(?) שהרויח. ואם היה לו בעסק אחד ריוח ובעסק אחד הפסד עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם שער אפרים סימן פ"ד שאם בשעה שהיה לו הפסד היה לו חשבון שהיה לו הפסד ואם כן מה שהיה לו ריוח אח"כ הוא ענין אחר ואינו ממלא הריוח את ההפסד אבל אם לא היה לו חשבון עד תום השנה וחשב כל החשבונות הריוח וההפסד מכל השנה אז ימלא ההפסד מן הריוח ע"ש וכיוצא בזה כתב בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף רי"ג ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא סימן קצ"ד שלא פסק כן אלא אם הריוח וההפסד היה בשנה אחת לעולם ינכה זה בזה אבל בשתי שנים לא ינכה וע"ש בהג"ה מבן המחבר ועיין עוד בתשובת חוט השני סוף סימן צ' מזה. ומ"ש הבה"ט בשם חו"י אם הוא נוסע לשוק כו' גם הוצאה בכלל קרן יחשב ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו' שפקפק בזה ודעתו שאין מנכה ההוצאה בכל ענין. וכתב עוד במעות נדוניא שנוהגים האבות לחלק המעשר כפי הישר בעיניהם שפיר עבדי והבנים יוצאים בזה י"ח והם מרויחים בכך שאינו נקבע בחובה להפריש מעשר מכאן ואילך דאילו עשו כן מעצמם נעשה נדר ומיהו ה"מ כשהאבות מתחייבים במעות מעושרים אבל אם הכניסו סתם כך וכך מעות להזוג ואח"כ בהגיע זמן החתונה נוטלין המעשר י"ל דאין זכות לאבות במעשר אם לא מדעת הזוג דמצוה דידהו היא ושמא כיון דהכי נהוג אדעתא דהכי נתחייבו מעיקרא להיות להאבות טובת הנאה שבהן ע"ש. ועיין בשל"ה דף רס"ב ע"א שכתב דגם מירושה שירש מאביו צריך ליתן מעשר אף שאביו היה נזהר כל ימיו במעשרות מ"מ צריך הוא ליתן מחדש ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב קמא חי"ד סי' ע"ג שנשאל במי שנהג מעשר כספים כל ימיו והיה לו פנקס מיוחד לזה כתוב בו כל הכנסות שלו כמה מעשר מגיע וכמו כן רשום חלוקת הצדקות ממעות מעשר ולפעמים הוא מקדים ליתן לעניים ואח"כ כשהרויח מנכה מן המעשר. ואחר מותו נמצא החשבון שהמעשר חייב לו איזה סך אם יש ביד היורשים לנכות זה ממעשר שלהם והשיב שאפי' אביהם היה חי בחייו לא בריר כולי האי שיכול לנכות מה שכבר הקדים לעניים ודברי הרמ"א לקמן סי' רנ"ז ס"ה הם במלוה ולעני דרך הלואה ולא בדרך נתינה. אמנם הואיל ונהגו כן י"ל סתמא כפירושו שנותן לו בענין שיפרע ממעשר שלו וכל זה בעודו חי אבל בניו לא. אכן אם הוא שעת הדחק להם יש להקל גם בזה אבל עכ"פ צריך היורש להפריש המעשר ואח"כ יעכב לעצמו ע"ש ועיין בספר משנת חכמים סוף הלכות יסוה"ת מ"ש בענין זה. ועיין עוד בשאילת יעב"ץ שם שנסתפק באשה שמכנסת לבעלה מעות שיש לה בעצמה שירשתו וכה"ג באופן שאין רשות אביה שולטת בה אם מחויב הבעל לעשור מעות נצ"ב ונכסי מלוג שלה והדר פסיק לקולא דמסתייעא דעביד בהו מידי דמצוה אבל אינו מחוייב לתת מעשר לעניים מ"מ המחמיר תע"ב. וכתב עוד דאם מתה האשה וירש הבעל את כתובתה בעי עישורי נכסי דירית מינה מיהו אי לא ירית רק כתובה דאורייתא אינו מחויב לעשר ושם בהשמטות כתב דאולי יש להחמיר במה שהיתה שוה להמכר בטובת הנאה שלפי שומא זו יעשר ע"ש. ועיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' ו' שנשאל באחד ששהה מעות מעשר שלו אצלו עד דאיתרמי ליה לעניים הגונים או קרוביו שיתן להם וביני ביני הוציא המעות לצרכו ואח"כ כתב אליו אחד מקרוביו שישלח לו איזה סך לסיועת נשואי בתו וזה לא היו לו מעות מזומנים ושלח לו סחורה ע"י איש נאמן ונגזל הסחורה בדרך אם המשלח חייב באחריות או לא והשיב דאילו לא השתמש האיש הזה במעות לצרכו רק אותם המעות שהפריש לשם מעשר היה שולח לעני ונאבד בדרך ודאי דאינו חייב באחריות ואף אם היה קונה סחורה באותם המעות לשלוח לעני כדי להרויח היה ג"כ פטור ולא אמרינן דפשע בקניית הסחורה אבל מאחר שנשתמש בהמעות לצרכו וכאן בא האונס מחמת הפשיעה שאילו שלח מעות קרוב לודאי שלא היה נגזל שהיה יכול להטמין א"כ המשלח חייב עכ"פ מדיני שמים ליתן מעות אחרים לעני זה ע"ש:

(?) מצוה. עבה"ט (ולכאורה נראה דמהרי"ל ומהר"מ פליגי אהדדי אך לפמ"ש באר הגולה אות ה' דוקא מצוה שחייב בלא"ה כו' י"ל דלא פליגי כלל ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"א שכתב דבאר הגולה שגה בזה דבמהרי"ל הלכות ר"ה ובתשובה סימן נ"ו כתב להדיא הטעם משום דמעשר שייך לעניים כו' אך מ"מ אין כאן מחלוקת דמהרי"ל ורמ"א מיירי שהנהיג ג"פ להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים ושוב כל מה שיפריש הוי ממילא לעניים ולאו כל כמיניה לקנות ממנו נר לבהכ"נ אפילו אינו מחוייב בהם אבל אם מיד בתחלת התנהגות להפריש מעשר כספים התנה שיכול לעשות ממנו דבר מצוה מודה מהרי"ל למהר"ם) . (ע"ש בסימן שאחריו שלא כתב כן רק דמהרי"ל ס"ל דמעשר כספים הוא ממש דאורייתא כו') וכתב שם בדבר השאלה בא' שהשיא בנו לבת ת"ח והתחייב ליתן להת"ח בכל שבוע ג' זהובים שיזון הזוג על שולחנו שש שנים כדי שילמד הבן אצל חותנו הת"ח הנ"ל והן עתה כבד עליו הדבר ורוצה ליתן זאת ממעות מעשר. והעלה דאם מיד בשעת נישואין היה דעתו לשלם ממעות מעשר ש"ד ומ"מ מהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא להא דתנינן פ"ח דפאה מ"ו היה מציל כו' אך אם בשעת חיובו לא היה דעתו לזה אין אדם פורע חובותיו ממעשר (וזה מכוון לדברי הט"ז) ע"ש וכו' עוד בש"ך יש ט"ס מ"ש דאפילו לאביו כו' משום כבוד אביו וצ"ל לולא משום כו'. ושם בסימן רל"ב נדון מי שמת והניח ספרים שכתוב עליהם שהם ממעות מעשר מקרוביו וישאילם לאחרים כל ימי חייו והאפוטרופסים על יתומיו העניים המחוסרים לחם רוצים למכרם לפרנסת היתומים וטוענים שלא כתב אלא כל ימי חייו ואחר שמת יכולים למכרם והאריך בזה והעלה דהדין עם האפוטרופסים ע"ש. ומ"ש וכן לקנות ספרים כו'. עיין בספר משנת חכמים הל' יסוה"ת דף י"ט ע"א שכתב בשם אביו הגאון ז"ל דאם קנה בהם ספרים אסור למכרם אפי' ללמוד תורה ולישא אשה ואף שהתירו בס"ת למכור ללמוד ולישא אשה היינו בס"ת של יחיד כמבואר בא"ח סימן קנ"ג והספרים הללו זכו בהם רבים ומצוה להשאילם לאחרים א"כ אין לו רשות למכרם וכתב הוא ז"ל על זה דאם התנה עם הקונה שהוא ישאילם לאחרים ואינו מוכר לו כי אם טובת הנאה שיש לו בהם צ"ע אם מותר למכרו בענין זה ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן פ"ה שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר הכלי זמרים ומשרתי סעודת נישואין. וכ' דמ"מ אסור ליקח ממנו שכר משרת ומשרתת אע"ג דסגי ליה לפי עבודתו במשרתת קטנה ששכרה מועט רק רוצה במשרתת גדולה שהיא משגחת יותר בדבר איסור והיתר אפ"ה אסור ע"ש. ועיין בתשובת חות יאיר שם בהשמטות שבסוף הספר שכתב ששאל אחד ממנו להורות לו שנהג להפריש מעשר מן הריוח. ונתרשלו ידיו באמרו שנודע לו בבירור שנותן לצדקה ומזונות לבניו ובנותיו אשר לצדקה תחשב יותר מחומש הריוח והשיב דלא שפיר עביד וחינו יוצא י"ח מעשר בזה כמאמר חז"ל ואל תרבה לעשר אומדות וכתב התוי"ט דלאו דוקא להרבה לעשר אומדות ה"ה רק פעם אחת אסור עכ"ד ועיין בספר משנת חכמים שם שחולק עליו דאף אי נימא דמעשר כספים יש לו דין מעשר עני מ"מ לענין להפריש מאומד ל"ד למעשר תבואה ויכול להוסיף אם ירצה ושפיר עביד אם הוסיף ע"ש:

(?) שיכתוב שמו. עיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ה שנשאל ראובן שהיה גבאי צדקה ושכר פועלים לסייד ולכייד בית הכנסת במעות צדקה וכתב האומן וזאת נעשה בפקודת ראובן בן יעקב גבאי צדקה ולאחר כמה שנים עמדו הקהל וערערו ע"ז וראובן השיב הגם שגביתי המעות מקהל מאחר שטרחתי בשביל ב"ה בדין יכתב שמי עליו ועוד מאחר שלא מיחו עד הנה הוי חזקה והשיב דהדין עם הקהל דדוקא היכא שעשה בעצמו בגופו או בממון שלו יש לו זכות לכתוב שמו עליו ולא בכה"ג שלא עשה בעצמו רק שכר פועלים במעות צדקה וגם מה שטוען דיש לו חזקה אינו כלום ורשות בידם למחוק ע"ש. ועיין בתשובת צמח צדק סימן נו"ן מה שכתב בזה:

Siman 250


Siman 251


(?) אבל אין מחויבים בכך. עט"ז דכאן מיירי במומר לתאבון הרבה פעמים ומשמע דהכא אפילו במבקשים להרגו וכן מבואר בתשובת מהר"ם לובלין סי' ט"ו ותמיהא לי על תשובת חות יאיר סימן קל"ט שכתב בדבר יהודי גנב מפורסם שנתפס וייסרוהו יותר מדי דודאי צריכין להשתדל בהוצאות ולהצילו ואין לומר הואיל שדרכו בכך הוי מומר לדבר אחד דמה בכך הא לא הוי מומר להכעיס ומה שקצת אומרים מאחר שהוא גנב מפורסם ה"ל מסכן רבים שרשאים למסרו בידי עובדי כוכבים אין זה ברור לומר שבזה מסכן רבים כי אם יתפס הוא בעונו ימות ואף כי יש חילול השם באשר קצת מרשיעים על כלל ישראל בשביל כך אין אלו רק דברי המון ולא חכמים שבהם כי גם בהם ימצאו לאלפים ולא דברו הפוסקים שרשות למוסרו רק בעוסק בזיופים כי כל הנוגע בזה יטמא ומטבעות הללו יתפשטו בקרב ישראל וכמה נפשות נקיים יבואו מזה לידי סכנה משא"כ גנב כזה עכ"ד ולא זכר כלל דברי הב"י והרמ"א בכאן דאף במומר לתיאבון אין חייבים לפדותו וזה ג"כ תימה על תשובת כנ"י סי' ל"ח באיש אחד שישב בחצר המטרה קרוב לסכנת נפשות ואיש ההוא היה מפורסם דרכיו לא טובים נאף וגנב והאריך אם צריכין לפדותו יותר מכדי דמיו וכמו שאכתוב בשמו לקמן סי' רנ"ב ס"ד ולא נשא על שפתיו כלל לומר שא"צ לפדותו אפי' בכדי דמיו מחמת שדרכיו לא טובים. אמנם שוב ראיתי בספר בכור שור בחידושיו למסכת גיטין דף מ"ז שתמה על הב"י והאחרונים שלא הביאו דברי התוספות בעבודת כוכבים דף כ"ו דמשמע שם דאפי' עביד כמה פעמים לתיאבון אפ"ה מחויבים לפדותו והעלה דלדינא יש להחמיר אפילו ברגיל שלא לעמוד על דמו ולהחיותו כפשטן דדברי התוס' בעבודת כוכבים הנ"ל וכפשט דברי רמב"ם המובא לעיל סי' קנ"ח דאוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו דאין לדחות דבריהם בדאורייתא ע"פ דברי הסמ"ג בשם רא"ם דה"ל יחיד לגבייהו עכ"ד וצ"ל שזהו דעת בעלי התשובות הנ"ל ואעפ"כ תימה שלא דברו כלל מזה. וכתב עוד בספר בכ"ש שם דמשמע בשמעתין דאפילו ספק לתיאבון מצוה להחיותו דקאמר אימור לתיאבון כו' שהוא לשון ספק ע"ש. ועיין עוד בחות יאיר סוס"י קמ"ו שכתב שמי שהרג נפש אינו רק כעובר לתיאבון ליתובי יצריה הרע וכדאמר בגמרא דשבת גבי קורע בחמתו ואם אחר זה נתפס בשביל גניבה או דבר אחר כ"ש אם בא לידי סכנה מצוה להשתדל בעדו אם אינו ברשעו תמיד עיין שם עוד ועיין בשאילת יעב"ץ חלק ב' סימן ט' הבאתיו לעיל סי' רל"ב סק"י:

(?) קרובו צריך. עיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סימן י"ט שכתב בשם מהר"ם מינץ סימן ז' שקרובי אשתו יש להם דין עניי עירו ולכן כתב דאין לכוף לבעל לתת לקרובי אשתו כ"כ כמו לקרובי עצמו רק שליש אחד ד"מ אם יתן לקרוביו ג' ר"ט א"צ ליתן לקרובי אשתו רק ר"ט אחד ע"ש ויש להסתפק אם קרובי אשתו הם ג"כ עניי עירו וכיוצא בזה מה דינם:

(?) אחרת. עבה"ט ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי' י"ט שכתב דעניי עירו אפילו הם עמי הארץ קודמים לעניי עיר אחרת שהם ת"ח והא דאיתא לקמן סעיף ט' דכל הקודם בחכמה קודם לחבירו היינו דוקא אם שניהם מעיר אחת ע"ש:

(?) ויושבי א"י. [עיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ג ורל"ד שהאריך מאוד דיש להקדים יושבי ירושלים על יושבי שארי העיירות א"י וכל הקדימות אינם אלא להקדים ולא לדחות נפשות וע"כ אם שניהם שוים שצריכים להחיות נפשם בלחם צר נאמר זה קודם אבל כשיש לאנשי ירושלים אפילו רק לחם צר שוב אין להם שום תביעה עד שיגיע לכל א' מהעיירות אחרות ג"כ כשיעור הזה ושוב מהנותר שיצטרכו לכסות ומותרות יש הקדמה למוקדם עד שיהיו שוה בשוה בזה כו' ע"ש. ושם בענין ל"ג בעומר שהמנהג בין יושבי א"י אשר ממרחק יבואו לעה"ק צפת ועושים יום שמחה להדלקה אין דעתו נוחה בזה ע"ש]:

(?) דאומדין דעתו. כתב בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם תשובת פמ"א ח"א סימן ק"ג באיש א' שהניח עשירות ליורשיו גם סך לירושלים ולשאר צדקות דהיינו שיהא הקרן קיימת ולחלק כל שנה הרווחים ולעת זו אחד מהיורשים יש לו דוחק ויש לחוש שילך בדרך שאינו הגון. יתנו מהרווחים משום אומדנא דודאי דעתו דאם יהיו בניו עניים שיתנו להם אבל לא מן הקרן באשר שבאו ליד גבאי ע"ש. [וכן העתק בס' בל"י וכתב על זה ונ"ל דהיינו מה ששייך לשאר צדקות אבל מה שאמר לירושלים בודאי א"י לשנות ליתן לבנו כו'] ע"ש ובמח"כ העתיק שלא כדת דבתשובת אא"ז פנים מאירות שם מבואר דאפילו לא באו ליד גבאי אסור מהקרן ואם באו ליד גבאי אפילו מרווחים אסור ע"ש [שכתב וז"ל ומעשה כיוצא בזה הביא הב"י בשם המרדכי על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר זה הממון ינתן בריוח כו' והשיב דאחר שבא ליד גבאי אין לבניו וליורשיו שום כח יותר משאר עניים וגדולה מזו כתב אפילו בחייו אם הודיע כבר להקהל שהוא נודר כך וכך לתת ביד גבאי ושוב העני אפי' הוא גופיה לא מצי לעכובי לעצמו דאנן יד עניים אנן. וא"כ בנ"ד נמי אם לא בא ליד גבאי וגם לא אמר בפני הקהל. יכולים ליתן כל הרווחים ליד יורשיו עניים אבל ליקח מקרן לא תגע בו יד דכאן אומדן דעתו בהיפך שכוונתו היה שיהיה צדקתו עומדת לעד ואם יכלה קרנו יבוטל כוונתו אבל ליתן לבניו מהריוח בזה שפיר אמרינן אומדן דעתו דאם יהיו בניו עניים שיתנו להם ואולי ילכו בדרך טובים עכ"ל] ועיין בשו"ת ראש יוסף תשובה ד' דף י"ב. ועיין בתשובת אדני פז סי' ל"ח שכתב באחד שצוה לפני מותו לחלק מעזבונו לקרוביו ואח"ז בא אחד מבניו לידי עניות ותבע שיתנו לו הכל כי הוא קרוב לכולם אין בדבריו כלום ע"ש ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סימן י"ט:

(?) להשיא היתומה. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ע"ז לענין ת"ח שנדב לו אחד מהקצינים סך מה להשיא בהם בנו הבחור אם מותר לשנות להשיא בו בתו הבוגרת והעלה דא"י לשנות כיון שזיכה לבנו ע"י האב וזכין לאדם שלא בפניו כבר זכה בו הבן אם לא שהת"ח הוא עני מאד שא"א לו להשיא בתו אלא בממון זה אז גם על הבן מוטל הדבר אפשר דגם הבן ימחול ויאמר כאילו התקבלתי ואז ודאי מותר לשנות ע"ש:

(?) לכסות. עבה"ט בשם ש"ך דבזה"ז כו' ועיין בתשובת יד אליהו סי' מ"ג שחולק עליו:

Siman 252


(?) פדיון שבויים. עיין בתשובת יד אליהו סי' מ"ג אם מחוייב אדם להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו בודאי או אינו מחוייב אבל עכ"פ רשאי לעשות כן אם רוצה ממדת חסידות או מאהבת חבירו או אינו רשאי לסכן עצמו והשיב דהב"י בח"מ סי' תכ"ו כתב בשם הגהות מיימון דצריך לסכן עצמו בשביל חבירו דזה ספק וזה ודאי אך יש לפקפק ולדון ע"ז והעלה דאם שניהם שוים במעלה כגון שניהם ת"ח או ע"ה ומכ"ש אם המציל ת"ח והניצל ע"ה אינו רשאי להכניס עצמו אפילו בספק והצלה ודאי אך אם המציל אינו ת"ח כמו הניצל אז מותר להכניס עצמו אבל אין מחויב אם לא ממדת חסידות אם ירצה ע"ש ועיין בהרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ה הבאתיו לעיל סי' קנ"ז ס"ק ט"ז ועיין בחות יאיר בהשמטות לדף קל"ד:

(?) ואין מצוה גדולה כפדיון שבוים. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן פ"ד במי שנדר לפני מותו מעות לפדיון שבוים ויש רעש דבר בעולם ר"ל ונמצאו הרבה מישראל הם בדוחק גדול מותר ליתן להם ממעות אלו ולא הוי שינוי מדעת הנותן אע"ג דמוכח בש"ס דשבי גרע מדבר זה דוקא בזמנים הקודמים אבל עכשיו בעו"ה כשיש דבר בעולם הם ג"כ בשבי הוי ממש פדיון שבוים. ואפשר גדול ממנו ע"ש:

(?) אבל אם בנאוהו. עט"ז ס"ק ב' ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק א"ח סימן ח' מ"ש בזה:

(?) יותר. עי' באשל אברהם בשם שו"ת נחלה ליהושע דבמקום דאיכא למיחש לקטלא פודין ועיין בתשובת יד אליהו סימן מ"ג שלא כתב כן אלא דאפילו בעומד להריגה אין פודין יותר מכדי דמיו דתירוצא קמא שבתוספת פרק הניזקין לא קאי אליבא דאמת ע"ש וכ"כ בתשובת מהר"ם לובלין סימן ט"ו בא' שהיה נתפס בתפיסה בטענה שזינה עם זונה אם צריכין להפריז עליו מעות הרבה להציל נפשו והשיב שע"פ הדין אין צריכין שאין פודין את השבוים יותר מכ"ד אך מפני חילול השם יפזרו עליו ממון הרבה ע"ש. ועיין בספר בה"י סק"ב כ' בשם הגאון מהרש"ק שנעלם ממנו דברי תוספת בגיטין הנ"ל דאם ביקשו להרגו פודין ע"ש (ומ"ש הב"י שם ראיה לזה דהרי המעלים עיניו מפדיון שבוים עובר על לא תעמוד על דם רעך והרי כ' בא"ח סוס"י תרנ"ו דבמצות לא תעשה חייב ליתן כל ממונו ע"ש לאו ראיה היא לפמ"ש לעיל סי' קנ"ז ס"ק ד' בשם הפמ"ג ותשו' חות יאיר דדוקא בלא תעשה שיש בו מעשה ע"ש) אך בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ח השיג עליהם משום דהאי תירוצא דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא אבל לטעמא דלא לגרבי הסברא להיפך דאם בס"נ פודין ירצו להרוג את השבוים כדי שיפדו יותר מכ"ד וגם יגרבו וירצו להרוג וא"כ לפמ"ש הרמב"ם והש"ע טעמא דלא לגרבי שפיר כתב מהר"ם לובלין שאין הקהל צריכין מטעם א"פ את השבוים אף בס"נ יותר מכ"ד ומה שכתב דמשום חילול השם יש להקהל לפדות היינו לפי דהרי"ף והרא"ש סברי דבעיין לא איפשטא אם הטעם משום דוחקא דצבורא או דלא לגרבי להכי י"ל קים לן כוותייהו. וכתב עוד דכל זה במדינות אחרות שנותנים עין בממון ושייך טעמא דגרבי אבל במדינות אלו אשר תלי"ת לא כן הוא צריך עיון רב אם אין חייבים לפדות נפש מישראל בס"נ בכל ממון וע"כ פסק למעשה באחד שישב בחצר המטרה קרוב לס"נ דצריכין לפזר עליו מעות אך הקרובים יתנו הערכה כפי שישימו עליהם הפרנסים והמותר מקופת הקהל עיין שם:

(?) מכדי דמיהם. עיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן ט"ו שכתב דפירוש כדי דמיו היינו כפי מה ששוה למכור בשוק כעבד ואע"ג דבארצנו זה אין רגילות למכור עבדים ושפחות בשוק מ"מ מאחר שלא מצינו בדברי שום אחד מהאחרונים שום גילוי דעת שבזמנינו ישתנה הדין מדין הגמרא מסתמא גם בזמנינו צריכין להאריך דמיו כמה היה שוה למכור בשוק שמוכרין שם עבדים כגון בארץ ישמעאל ותוגרמה ע"ש. אכן מצאתי בתשובת רדב"ז החדשות סימן מ' שכתב דפירוש כדי דמיהן הוא כמו שנפדים שבוים עובדי כוכבים ולא כעבד הנמכר בשוק. וע"ש עוד שלימד זכות על מה שאנו נוהגין שפודין ביותר משיעור זה וכתב דמצוה רבה איכא וכל המרבה להתעסק בזה הרי זה משובח וע"ש היטב בסימן תצ"ח:

(?) אין מבריחין. ע' בתשובת חות יאיר סי' רי"ג שכתב דפשוט דכל יחיד שיכול לברוח בורח ואין לו לחוש על שאר השבוים אשר יושבים שם (ואפילו מדת חסידות ליכא בזה) ע"ש:

(?) הצלת האיש קודם. עיין בשאילת יעבץ ח"א סימן ס"ח שנשאל אם עובד כוכבים אלם נושה בא לקחת שני ילדים מישראל ולהעבירם על דתם ויש ספוק בידינו לפדות אחד מהם בסך ממון אשר יושת עליו וא' זכר וא' נקבה מי קודם דלכאורה יש לחוש לנקבה שלא תטמע בין השבוים כיון שזרעה כשר ויש לו דין ישראל לכל דבר והשיב דודאי הזכר קודם דאם להחיות הגוף קודם הזכר לנקבה להציל נפשו עאכ"ו ולא היה לן למיחש לזרעה מכמה טעמים ואע"ג דלהוציא מבית השביה אשה קודמת היינו בגדול וידוע שלא יעבירוהו על דת ובשאין לחוש שיטמע הזכר בין העובדי כוכבים ע"ש:

(?) וה"ה קרוב. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ח שכתב דצריכים ליתן לפי הממון ואם קרוב אחד נתן יותר אין יכול לתבוע מקרוב האחר וכ"ש אם נתן יותר על כדי דמיהן אפילו שהתחיל הקרוב האחר ליתן יותר מכדי דמיהן ע"ש:

(?) לשלם לו. ע' בתשובת בית יעקב סימן קמ"ח באם מיחה שלא לפדותו כי רצה לקדש שם שמים ולא השגיחו בו אם חייב לשלם עיין שם ועיין בתשובת יד אליהו סוף סימן ע"ד מה שכתב בזה:

(?) מיד. עיין באר היטב בשם מהר"ם לובלין ובמחילת כבודו העתיק שלא כדת דאדרבא בת' מהרמ"ל שם כתב דבכדי דמיו מחוייבים מן הדין לפדותו אף אם אין מבקשים להרגו ואין טענה לפטור מחיוב פדיונו מטעם שהוא פשע בעצמו שאין פושע בעצמו יותר ממוכר עצמו לעובד כוכבים ואפ"ה פעם ראשון ושני פודין כדלעיל ס"ו וגם אין לומר דהוא דמי למומר אוכל נבלות לתיאבון שאין חייבים לפדותו כדלעיל סימן רנ"א ס"ב זה אינו דאף את"ל שהעובדי כוכבים טוענים עליו אמת מ"מ משום פ"א לא נקרא מומר וכ"ש כשהוא בצנעא ובפרט בזמננו זה בעו"ה שרבים נכשלים בעבירה זו שאין להחשיבו כמומר לתיאבון וכ"ש שאין עדים בדבר והם מוחזקים להעליל ולשקר לכן אין לפטור כלל מהחיוב לפדותו אך כתב דיותר מכ"ד אין חייבים לפדותו מצד הדין מטעם שאין פודין את השבוים יותר מכ"ד אף אם מבקשים להרגו אך לפי שיש לחוש פן יבא מכשול ח"ו יש לפדותו ע"ש ועל זה חולק הבה"י דאם ביקשו להרגו מחויבים מן הדין לפדותו אף ביותר מכ"ד ובת' כנ"י חולק עליו והסכים לר"מ לובלין וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ד' באריכות וא"כ דברי הבה"ט תמוהים:

Siman 253


(?) נקרא פ"א. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשי"ד שכתב עוד איכא טעמא אחרינא דלא אמרינן מי שיש לו ר' זוז לא יטול מן הצדקה אלא מקופה של צדקה או מהיחידים בתורת צדקה שהרי בעל הבית הנותן לעני זה לא יתן לעני אחר ונמצא גוזל את העניים אבל בנ"ד שהכל יודעים שיש לו יותר ממאתים זוז והוא מחזר משום פרנסת אשתו ובניו נותנים לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה ולכן צריך להזהיר את גבאי צדקה שלא יתנו להם מקופה של צדקה שנמצאו גוזלים שאר העניים ואם אין לו מאתים זוז ורצו הגבאים ליתן לו אפילו מתנה מרובה מותר ומ"מ צריך לדקדק בדבר שלא ידחקו את שאר העניים אשר בעיר עכ"ד ע"ש:

(?) ואם יש לו הרבה. [עיין בתשובת חתם סופר סי' רל"ט בענין אם זה קאי גם אחלוקה דחמשים זוז ונו"נ בהם. וגם מהו הפירוש ממושכן לבע"ח וכתובת אשתו וגם בענין דברי הט"ז שהביא הבה"ט סק"ג בענין שלחן של כסף ושם תשובה ארוכה בענין חלוקת המעות המקובץ לסיעת הניזקין בעת השריפה ר"ל. והמציא סדר נכון בהחלוקה קרוב לד"ת וביאר תשעה פרטים בזה ע"ש]:

(?) ומתה. עיין בספר בני אהובה פכ"ב מהלכות אישות הלכה ב' בד"ה והנה קשיא שכתב דאם מתה אחר שהשיאה כ"ע מודים שזכו בהם היורשים וכ"כ המשאת בנימין להדיא וקשה הא הוי כנדוניית חתנים לר"ת דיכול לומר לא התניתי אלא ע"מ שתהנה בתי בו (וכמ"ש באה"ע סימן נ"ב ס"ד בהג"ה) וצ"ל דדוקא באב הנותן כו' ע"ש:

(?) דיש חולקין. [ושם הכריע הרמ"א כדעה הראשונה ובתשובת מהריב"ל ח"ב סימן ס"ז מסיים דאפילו תפסו יורשי היתומה מפקינן מיניה דלא מצי למימר קים לי כראבי"ה ועיין בתשובת ח"ס סימן רל"ח מ"ש בזה]:

(?) אין ב"ח יכולים להפרע. עיין בתשו' בשמים ראש סימן צ"ג ובהגהת כס"ד שם מ"ש בזה:

Siman 254


Siman 255


Siman 256


(?) מחזרים לגבות. עיין בתשובת יד אליהו סימן נ"ד שכתב דצריך לעמוד מפני הגובה צדקה בשעה שהולך וגובה מאיש לאיש כמו מפני כל עושי מצוה (עבה"ט סימן שס"א סק"ג) אכן אם זה הגובה מקבל שכר על טרחתו אינו בכלל זה ע"ש:

(?) שהתנדב. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ועיין בתשובת מהרא"ם גלאנטי סי' קכ"ג באחד שהקדיש מעות והרוחים יהיו במקום פלוני בא"י להחזיק שמה הישיבה וביני ביני גרם העון ונחרב המקום ההוא והפקיד הגבאי ואזר חיל והשיב המקום לאיתנו וקבץ נדחי הישיבה ועתה חוזר בו המקדיש ורוצה לשנותו למקום אחר ופסק דאין יכול לשנותו כיון שפירש לאותם הקובעים ישיבה באותו מקום ע"ש:

Siman 257


(?) אבל לא לעצמם. עיין בתשובת בית יעקב סי' ע' שכתב דאם ידוע שאין בקופה של צדקה רק דבר מועט מותר דבדבר מועט ליכא חשדא וכן הא דריש ס"א גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש אם הגביה שגובין הוא דבר מועט ליכא חשדא ע"ש:

(?) אבל מי שאינו כשר. עש"ך ויש בדבריו ט"ס במ"ש לתת חשבון לפני כל מערער וצ"ל והחשבון לא יעשה לפני כו'. כן הגיה הפר"ח בליקוטים ובנו"ב תניינא סימן קנ"ז ע"ש:

(?) לעניים מיד. [עיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ב מ"ש בזה]:

(?) בבל תאחר. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ח:

(?) והלוה לעני משלו. עיין בתשובת נו"ב קמא חי"ד סימן ע"ג הבאתיו לעיל סימן רמ"ט סק"א. ועיין בנו"ב תניינא סימן קצ"ט שכתב דאם מתחלה כשהלוה לעני לא הלוה לו ע"ד כן הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי דגיטין והכריע כר' זעירא דיכול להפריש עליהן אבל רשות מהעני צריך וגם דוקא אם בלא"ה היה ג"כ נותן המעשר לזה העני וכפי אותו אומד יחשוב עתה על חלקו ולא יותר ע"ש [ועיין בספר לבושי שרד סי' ק"ד מ"ש בזה]:

(?) אם מת. וכתב הב"י דאפילו ירשו היורשים ונתנו רשות להפריש לא מהני ע"ש וע' בדגמ"ר שכ' דזה מיירי שהיורשים הם עשירים אבל אם הם עניים מהני רשות שלהם ושוב פקפק בזה ע"ש:

Siman 258


(?) המתפיס בצדקה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ח סימן קכ"ז בד"ה מיהו אין הדברים. שכתב דאין אדם יכול לעשות שליח שיקדיש איזה דבר להקדש דדיבור של הקדש מילי נינהו ולא מימסרי לשליח ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קמ"ז בתשובה מבן המחבר שהאריך לתמוה עליו דמה דאמרינן מילי לא מימסרי לשליח היינו שאין השליח יכול לעשות שליח אחר במקומו אבל השליח הראשון יכול להיות גם לדברים בעלמא ע"ש וע' בספרו שו"ת שיבת ציון סימן צ"ד וצ"ה מ"ש עוד בזה ועיין בשער המלך סוף פ"ו מהלכות אישות מה שתמה עוד על מהרי"ט הנ"ל:

(?) ומ"מ אם אמר. עיין בתשובת הראנ"ח חלק ב' סי' צ"ט מה שכתב בזה:

(?) להקדש. עיין בתשובת הרשב"ש סי' שס"א שכתב בשם אביו הרשב"ץ ז"ל דאפי' באומר הקדש לשמים הוא לעניים וראיה מעובדא דר' אלעזר בן ברתותא ע"ש:

(?) לצדקה. ע' בתשו' ר"ל בן חביב סימן ג' שנסתפק על מי שהקדיש גופו או שאמר דמי עלי בזמנינו זה או שהקדיש קרקע סתם שהמעות הם לעניים או שהקדיש גופו או קרקע בפירוש לעניים אם יהיה דינו שוה בכל למי שהקדיש בזמן הבית וכמו שאז כששמין אותו כמה שוה היה צריך שישומו אותו בעשרה וא' מהם כהן כן בזה"ז או לא והעלה דדוקא אז היה צריך עשרה משום גזה"כ דכתיב עשרה פעמים כהן אבל בהקדש עניים או מצוה אחרת א"צ רק ג' דומיא דדיני חבלות אך לפי שלא מצאתי עדיין ראיה ברורה לזה איני סומך לענין מעשה ואם דבר כזה היה בא לידי הייתי מחמיר והייתי שם הקרקע או האיש בעשרה וא' מהם כהן. ולענין איך יהיה האיש נישום העלה דאומדין אותו כפי מה ששוה בשעת השומא לא כפי מה שהיה שוה בשעת הנדר. וכ' עוד במי שאמר דמי רביע גופי עלי או שהיה מקדיש רביע גופו חייב לפרוע דמי כל גופו שישומו אותו כעבד. ואפי' לא אמר הרי עלי רביע גופי אלא הריני נודר לתת רביע גופי ואפילו לא אמר לתת (דבר זה כ' הבה"ט בשמו לעיל סי' ר"ו סק"ט) חייב לקיים נדרו כיון שהוא נדר למצוה ובפרט אם נדר בעת צרה ע"ש:

(?) צדקה ואינו יודע. [עיין בתשובת חתם סופר סימן ר"מ בא' שעלה לס"ת ונדר סך מה לצדקה אחת מהח"ק שבעיר ויש בעיר כמה מיני צדקות כגון של עניי עיר ושל ת"ת ושל קברנים ושל הכנסת כלה ושל ביקור חולים והוא נדר לא' מהם ושכח לאיזה מהם פרט ואחר אריכת פלפולו מסיק דמשום ספק איסורא צריך לשלם לכל הצדקות כולם עד שלא ישאר לו שום ספק והיינו שאנו מודים לו כך אבל פשיטא שא"א לכופו ע"ז אלא אם ירצה מניח ביניהם ומסתלק ע"ש ועמ"ש סימן רנ"ט סק"ח]:

(?) הרשאה. בספר חכמת אדם כלל קל"ג כתב דזה דוקא לתבוע צדקה הנהוג ליתן אבל המשתדל אצל אנשים שיתנדבו ליתן לידו אין הגבאים יכולים למחות אפילו אם אומרים שע"י זה ימעטו ליתן צדקה בסתר ע"ש:

(?) א"י לחזור. עיין בתשובות ושב הכהן סימן י"ח שנסתפק מי שנדר דבר לצדקה אם יכול לחזור בו תוך כדי דבור או לא והעלה דגם גבי צדקה הוי אמירתו כמסירה להדיוט ממש ולכן א"י לחזור תכ"ד כמו גבי הקדש ע"ש ובסימן פ"ה ובספר פתח הבית סימן ל"ג באריכות ועיין בתשובות פני אריה סי' מ"א שנשאל במי שנדר מתנה לעני ואח"כ נתעשר העני קודם שבא המתנה לידו אם יכול לחזור בו והשיב דאם שלח המעות ביד אחד שיתן להעני והוא זכה בו רגע אחד לשם המקבל בעודו עני שוב א"י לחזור בו בשום אופן אבל אם לא שלח המעות עדיין ואפילו צוה לאחד שיתן לו משלו עבורו יכול לשאול על נדרו ע"י חרטה גמורה בעיקר הנדר אבל על ידי פתח שיאמר אילו ידעתי שיתעשר לא הייתי נודר אין מתירין לו דהוי נולד אך אם הנודר לא ישאל על נדרו צריך ליתן כל מה שנדר ליד פלוני המקבל ואפילו לאחרו אינו רשאי אמנם המקבל לא יהנה באותה מתנה שי"ל שזה בכלל מי שא"צ ליטול ונוטל אלא יתנהו לעני אחר אמנם יכול ליתנה לאיזה עני שירצה או לאחד מקרוביו העניים ע"ש. ובסימן מ"ב שם כתב דאם בשעה שנדר אמר שהוא נודר סך זה לפלוני לפי שהוא עני א"צ התרה שזה דומה למ"ש לעיל סימן רל"ב סעיף י"ט ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ז שאלה כיוצא בה בנדון יתומים שהתנדבו יחידי סגולה ליתן להם סך קצוב לכל שנה משך ג' שנים וכן עשו כדבריהם עד סוף שנתים ימים שאז נשאת אמם של היתומים לאיש אמיד באופן שהיתומים אינם צריכים לנדבת היחידים ע"כ ממאנים לתת עוד קצבתם ומהם יש יחידים שאינם רוצים לחזור ממוצא שפתם לצדקה אך רוצים ליתן לקרובים עניים אחרים אם צריכים התרה. והאריך בענין מחלוקת הרשב"א והרא"ש בגבו לצורך שבוי ומת (הנזכר לעיל סי' רנ"ג ס"ז) והעלה דעכ"פ היכא דלא נתנו רק נדרו ליתן והעשיר או מת לית דין ולית דיין דאפילו התרה א"צ ע"כ בנ"ד אע"פ שכבר נתנו על ב' שנים מ"מ השנה הג' שעדיין לא גבו לא מבעיא אותן שרוצים ליתן סכומם לעניים קרוביהם דשפיר עבדי אלא אפי' אותן שאינם רוצים ליתן כלל נמי אומדנא הוא דאדעתא דהכי לא נדרו כו' ע"ש]:

(?) נשאל לחכם. עיין בת' רדב"ז ח"א סימן קל"ד שכתב שהחכם המתיר נדר זה היה חייב נידוי מפני שמפסיד את העניים ומ"מ הנדר הותר. וכ' עוד שם דאם אמר הנודר התרתי את נדרי אין כח בב"ד לכופו ומ"מ אם ראו ב"ד שהוא מערים מחייבין אותו ליתן ואומרים לו בפני מי התרת נדרך אם אמר בפני פלוני שואלין אותו ואם אמר בפני פלוני והלך לו למד"ה יש לחייבו ליתן דאחזוקי אינשי ברשיעי שהתירו נדר כזה לא מחזקינן ע"ש עוד:

(?) ליד הגבאי. עיין בח"מ סימן קכ"ה בסמ"ע ס"ק כ"ה ובש"ך ס"ק כ"ז מבואר שם דאם הוציאו מידו ונתנו לאחר אף שאינו גבאי צדקה קבוע ג"כ לא מצי למיתשל עליה ועיין באורים ותומים שם סק"ח שהוא מסופק בזה וכתב מאחר דבי"ד סימן רנ"ח נקט הטור והמחבר שבא ליד גזבר אולי דוקא בגזבר שחשוב כיד עניים אבל בנותן לאדם אחר אפשר דמצי למיתשל הואיל ואמר תן ולא אמר זכי הוי זה רק כשלוחו של נותן וידו כיד הנותן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' נ' מ"ש על דבריו וכתב שם דמה שיש חילוק בין גבאי לאחר דוקא אם הנותן קורא בשם ואומר הולך מנה זו לפלוני העני בזה יש מקום לספיקו של האו"ת אבל אם מסר מנה לאדם אף שאינו גבאי קבוע ואמר תן מנה זו לעניים כפי רצונך בזה באמת נעשה כגבאי צדקה למעות אלו כיון שיש לו טובת הנאה לחלק לעניים כפי רצונו ואין לו דין שליח אלא דין גבאי ממש. וע"ש עוד שכתב דזה פשיטא אם אומר סלע זו לצדקה ולקח הסלע מתוך מעותיו והניח לתוך מעות צדקה אשר יש לו ולא הוציא מרשותו דודאי יש לו התרה בשאלה ולא אמרינן הואיל ועשה מעשה שהניח הסלע בין מעות צדקה לא אתי דבור ומבטל מעשה ע"ש ועיין בנו"ב תניינא חי"ד סי' קנ"ד שנשאל באחד שמסר לאחד סחורה בעד מאה זהובים למכור וליתן המעות לצדקה ואח"כ החזיר לו המקבל הסחורה מפני שלא רצה לטפל במכירת הסחורה ואח"כ נעשה זה הנותן שכ"מ ורצה לשנות וליתן סך מאה זהובים לצדקה אחרת אם יכול לעשות כן והאריך להוכיח שדבר זה שהמציא הרשב"א שצדקה שבא ליד גבאי א"י לשאול עליו אינו מוסכם וחולקים עליו גדולי הראשונים ואעפ"כ קשה עלינו לעשות מעשה נגד הרשב"א ומ"מ יש למצוא היתר בנ"ד אפילו לדעת הרשב"א דהנה טעמו של הרשב"א נראה משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ואמנם אם הוא משקר ואף אם יודע היה נודר אין לו התרה אלא שאין אנו צריכין לחשדו ולכן הגבאי שנמסר לידו לצורך עניים אינו מחוייב להאמינו ולהפסיד לעניים ומש"ה א"י לשאול עליו ולפ"ז בנ"ד אם זה שנמסר לידו הסחורה החזירו ליד הנודר בלי עדים ויכול לומר להד"מ נאמן לומר אמת החזרת לי אבל אני מתחרט מעיקרו או מצאתי פתח במגו דלהד"מ ושפיר יכול לשאול על נדרו ע"ש שהאריך בזה:

(?) אינו כלום. ע' בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תשל"ח באמצע התשובה שכתב דאם המקדיש הוא שכיב מרע הקדשו הקדש ע"ש:

(?) על פלוני כשיבא. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סי' רמ"ג נדון ישוב א' שנדבה רוחם לבנות בהכ"נ ונדבו סך מה ומסרו ליד גזבר ועוד הסכימו שאם יעלה בידם לעשות מקח עם השר על עורות יהיה הריוח לצורך בהכ"נ והצליחו והרויחו סך רס"ו זהובים ונמסר ליד הגזבר שוב אח"ז בלי שום שאלת חכם חזרו ולקחו הריוח מהגזבר וחלקו ביניהם אם יש ממש בנדרים אלו הואיל והוי דבר שלב"ל ואם יש היתר ע"י חרטה ושאלה. והאריך בזה ותורף דבריו בענין ספק הראשון אם יש לחוש בזה לנדר דבר שלב"ל לכאורה זה תליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש (עיין בטוח"מ סימן רי"ב ובסמ"ע וש"ך וט"ז שם) דלהרמב"ם הוי נדר ולהרא"ש לא הוי נדר. אך באמת אינו נוגע כלל לכאן דדל נדר הראשון מהכא הרי אחר שכבר בא לעולם מסרוהו לגזבר אדעתא דבנין בהכ"נ והיינו נדר חדש. ובענין ספק הב' אם מועיל התרה לכאורה יש מקום להקל ע"י היתר אע"ג דלהרמב"ם הנ"ל הוי נדר ולמהרי"ק שורש קפ"א אם היה זה באסיפה ובהסכמה א' ונדרו כן הוי כעל ד"ר שאין לו התרה. אמנם הריב"ש סי' תס"ב פליג על רמ"א סימן רכ"ח סעיף ל' ולעומת זה פליגי בעד"ר אם יתחרטו כל הרבים ההם להריב"ש לא מהני ולש"פ מהני עיין רמ"א שם סכ"א וש"ך ס"ק י"ט וא"כ הוה כאן ג' ספיקות להקל דלמא הלכה כהרא"ש הנ"ל דלא הוי נדר כלל ואת"ל כהרמב"ם דלמא כהריב"ש דלא מיקרי עד"ר ואת"ל כמהרי"ק דלמא כפוסקים דמהני התרה אם יתחרטו כולם. וא"ל כיון שעברו על נדרם אין מתירין להם כמבואר בסימן ר"ח ס"ב ז"א כי לא עברו על נדרם וכבר קיימו י"ח נדרם למסור המעות לגזבר לצורך בנין בהכ"נ ומה שמעלו בהקדשם אחר כך זה הוא מילתא אחריתא. אך באמת מטעם זה עצמו שכבר קיימו נדרם אין היתר לנדרם ע"ל ס"ו ובסימן רכ"ח סעיף מ"ב ואף דבנ"ד לאו לצדקה יהבו אלא לגבוה ולא שייך דין זה מכל מקום אין מועיל התרה מטעם התוספות בכריתות י"ג ע"ב ד"ה ארבע כו'. וסיומא דפיסקא דאין היתר לנדרם והגזבר פשע ואם א"א להוציא המעות מיד הבעלים חייב הוא לשלם ע"ש:

(?) באסמכתא. עיין בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תת"ב ובספר פתח הבית סי' ל"ג באריכות. [ועיין במג"א סימן תקס"ב ס"ק ט"ז ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ב באריכות]:

(?) עני. עיין בכנה"ג לחו"מ סימן קכ"ה סעיף כ"ג שכתב דה"ה אם המקבל בעל תורה ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה אין יכול לחזור בו ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן קנ"ט שהשיג עליו דאם אינו עני דהיינו שיש לו פרנסתו אפילו הוא ת"ח יכול לחזור בו ע"ש:

(?) חשב בלבו. עיין בתשובת ושב הכהן סימן י"ח באמצע התשובה לענין אם לא נדר בפיו אלא חשב בלבו ואח"כ חזר בו מיד תוך כ"ד אם יכול לחזור בו וע"ש בסימן כ' וכ"א וכ"ב:

(?) לקיים מחשבתו. עיין בתשובת דת אש סימן י"ד שהאריך בזה והעלה דודאי כשהאדם לא הוציא מפיו כלום אף שהיה במחשבה שלו ליתן שום דבר לצדקה אין שום חיוב עליו כמו בכל נדר ושבועה דאינו כלום אם לא הוציא בשפתיו אך אם הוציא מפיו ליתן לצדקה ולא הוציא מפיו מהו שרוצה ליתן או כמה וחשב במחשבתו על דבר או סך הידוע אז צריך לקיים מה שחשב וכהאי גוונא אם חשב שיהיה לצדקה הידוע אע"פ שנתן ליד הגבאי בסתם הוי כמו שפירש ואינו רשאי לשנותה ע"ש:

(?) דאם אמר מחייבין. [עיין בת' חתם סופר סי' רמ"ג שכתב דהל' מגומגם כאן וכצ"ל וא"צ אמירה אלא אם אמר שחשב מחייבין אותו לקיים מחשבתו עיין שם]:

Siman 259


(?) יכול לשנות. עיין באשל אברהם מ"ש בשם מהר"ם גלאנטי סי' ע"ו. וע"ש שכתב עוד דאם ח"ו יתחרט הבן ולא ירצה ללמוד חוזר הנדר למקומו ע"ש:

(?) כלים. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם שבו"י ועיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן נ"ו שנשאל על ענין כיוצא בו במי שהיה חולה וצוה לבני ביתו ליתן בגדיו לפלוני עני קרובו ושוב הבריא ורוצה להחזיק הבגדים וליתן שווים לאותו עני בלא דעת העני ודעתו להחמיר שצריך ליתן גוף החפץ לעני ולא מהני נתינת דמים ע"ש מ"ש על דברי השבו"י הנזכר:

(?) יכול למכרם. עיין בתשובת בית אפרים שם סוף התשובה שכתב דבהגמ"ר מבואר דדוקא לדבר מצוה יכול למכור הבגדים ולחלק הדמים הא לא"ה לא. ותימא על הרמ"א שסתם וכתב דיכול למכרם ולא הזכיר דבעינן דוקא לדבר מצוה ע"ש:

(?) אסור ללוותו. כתב בספר חמודי דניאל כ"י בזמנינו נהגו להקל בזה אפשר כיון שנהגו כן לב ב"ד מתנה עליהן:

(?) מת"ת לצורך בהכ"נ. עיין בתשובת הר הכרמל חיו"ד סימן כ"ד לענין אם רשאי הגבאי ליקח ממעות ת"ת לעשות מלבוש לנער אחד הגון שאין לו במה להתכסות כדי לילך לבית רבו ללמוד וכתב דרשאי דהלבשה זו עצמה מקרי ת"ת כיון דגורם לה ואם לא הלבשה לא תקיים ת"ת בנער זה ואין כאן שינוי כלל אם לא כשיש כאן עוד נער אחד לפנינו ללמוד וא"צ להלבשה ואם נלביש לזה ע"כ ידחה זה מת"ת בכה"ג שפיר יש להקדים לזה הצריך מיד לת"ת ע"ש. ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן יו"ד שנשאל אודות פרנסי ת"ת שלשעבר כשהיו מלבישים התלמידים ממעות הקופה נהגו להלביש מאותם המעות גם המלמדים אי שפיר עבדי או לא והשיב דאסור לעשות כן דזה הוי הורדת קדושה ולאו שפיר עבדי ע"ש:

(?) ודוקא בדאיכא. עיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן כ' בתשובת הרב מהר"ם חאגיז ע"ש:

(?) אלא יהיה עומד כך. [עיין בש"ע א"ח סימן קנ"ג סעיף י"ד ובאחרונים שם ועיין בתשו' חתם סופר סי' רמ"ב בעיר שהתנדבו היחידים נדבות לצורך בנין בהכ"נ ומהם אשר הביאו נדבתם ליד הגבאים ומחמת צוק העתים א"א להם לעת כזאת להשלים הבנין ועתה איזה מהיחידים מערערים כי אדעתא דהכי לא נדרו רק חשבו כי ימהרו יחישו מעשה הבנין והאריך בפירוש דברי המרדכי ר"פ בני העיר וסיומא דפיסקא דלא מצי הדרי בהו מאחר שלא נתבטל הבנין לחלוטין אלא שא"א לפי עת להזדרז בזם עד זמן ועידן ע"ש היטב. ובעיקר פירושו בדברי המרדכי הנ"ל צ"ע שלא הזכיר לשון הש"ע א"ח שם ול' הרמ"א כאן דנראה שלא פירשו כן]:

(?) נשתקע. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תרמ"ד וסימן תשל"ח:

(?) מצוה יכולים לשנותו. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סי' רמ"ד נדון א' שחלה ומסר כל ספריו לאיש מהימן להביא אותם לבהכ"נ ושם יעמדו לכל הרוצה ללמוד מתוכם ונתעכב הדבר שנים הרבה שלא נתקיים צוואת המת מחשש גניבה ואבידה בבהכ"נ ועתה נדחקו הצבור לבנות מקוה ורוצים למכור הספרים אם אסור לשנות מדעת המצווה. והאריך בכל פרטי דין זה וסיומא דפיסקא העלה שאפילו לדעת המקילין היינו דוקא בנשתקע שם בעליו וגם שלא יתבטל הדבר מצוה לגמרי דבלא"ה נמי יש נרות בבהכ"נ וכדומה אבל אם חסר אחד מאלו אינם רשאים לשנות לדבר מצוה פחותה ומכש"כ לדבר הרשות ממש ומעתה בנ"ד אין לך מצוה רבה מלהמציא ספרים ללומדי תורה ואין כיוצא בזה בקהלה ההיא ואפי' היה מפריש מעותיו לכך אסור לשנות אע"פ דלא שייך נקרא שמו עליו מכ"ש שהפריש ספרים שנקרא שמו עליו ולא נשתקע שמו א"א בשום אופן לשנותו להחליף באר מים חיים בבאר מקוה מים הגם כי צרכי צבור מצוה הוא מ"מ מצוה זוטא הוא לגבי ת"ת ואין שום מקום להתיר ומה שטענו שאין הספרים משומרים בבהכ"נ מפני הגנבים אין זו טענה מכמה טעמים ע"ש]:

(?) אבל מי שהקדיש. עש"ך ס"ק י"ד ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק חו"מ סימן ז' ובתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן נ"ה מה שכתב בזה [ועיין בתשובת חתם סופר סי' ר"מ שהאריך בפרט הזה דספק צדקה אי הוי ספק איסורא או ספק ממונא ומסיק כיון דרמב"ן ורשב"א ורא"ש פ"ק דנדרים ומרדכי בשם מהר"מ. והגמ"ר בשם א"ז מסכימים דספק צדקה ספיקא דאיסורא הוא והכי נקטינן ממילא מחשבינן לעני מוחזק מדכתיב צדק משלך ותן לו ודלא כהר"ן ונ"י נגד כל הני רבוותא. אך כ"ז אי אין הבע"ד טוען ברי אבל אי הבע"ד טוען ברי כמו שכל מקום שעמד לא מבעי בסתם צדקה דממון שאין לו תובעין הוא אלא אפי' בהקדיש דבר מה לחבורה ידועה והגבאים עומדים ותובעים מ"מ אין אחר ברי שלו כלום. ודלא כהרא"ש פרק מי שמת אמנם אם מת ונפל ליד היורשים בזו פליגי המרדכי פ' מי שמת בשם מהר"ם ס"ל אכתי הוי ספק איסורא ולחומרא ובת' רשב"א סי' תרנ"ו ס"ל דלדידהו ליכא אלא ספק ממון וממילא ליכא נמי משום צדק משלך דמצי אמרי קים לן כאידך לישנא דחולין דקמה אקמה קרמית וס"ל להך לישנא כמ"ד בירושלמי דלא שייך צדק משלך אלא במתנות עניים ולא בשאר צדקות והקדשות וכן פסק רמ"א כהרשב"א עש"ב ועי' בספר תפל"מ מ"ש בזה וקרובים דבריו לדברי הגאון הנ"ל]:

(?) סמכינן אכתיבה וה"ה צדקה. עי' בספר אורים ותומים סימן פ"א מה שהקשה ע"ז דזה סותר למ"ש שם בח"מ אם נמצא כו' אמרינן שלא להשביע עשה כן ע"ש מה שכתב בזה ועיין בתשו' בית אפרים חי"ד סימן נ"ה שתירץ באופן אחר ועיין בתשובת חתם סופר סי' רל"ב שכתב דכאן מיירי שיודע שיש לו כיס צדקה וא"י איזהו. בזה סמכינן אכתיבה כיון דודאי יש לצדקה כיס כאן אבל אי לא ידע כלל שיש לו שום כיס אז לא ברירא אי מוציאין מהמוחזק ע"י כתיבה ותליא בפלוגתא אי ספק צדקה בזה"ז דומה לאיסורא כו' ע"ש:

(?) אם אמרו בחלום כו'. והא דלא חיישינן שמא החלום הזה הוא אמת כדלעיל סימן ר"י ס"ב בנודר בחלום ולקמן סימן של"ד סעיף ל"ה בנידו בחלום עיין בזה בתשב"ץ ח"ב סימן קכ"ח ובתשובת שיבת ציון סי' נ"ב האריך מאוד בזה ועמש"ל סימן ר"י סק"ג בשם תשובת חתם סופר סימן רכ"ב:

(?) בתיבה. מ"ש הבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מי שהיו אצלו מעות צדקה ומעות שלו כו' עד ההיזק לפי החשבון כן כתב בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ע"ה ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן קנ"ה שנשאל גבאי צדקה שלח שליח ליקח מעות ממתן בסתר והשליח הביא המעות ועירבם בכיס מעות חולין של הגבאי בלי מנין ומספר והגבאי אינו יכול לברר חשבונו כמה היה מעות חולין שלו מה דינו והשיב כיון שהשליח ודאי לא עשה כהוגן ואדם מועד לעולם וא"כ הגבאי ששלח שליח זה מיחשב שומר שמסר לשומר ומתחייב השומר הראשון בפשיעת השני ולכן חייב הגבאי כדי לצאת י"ש שיעיין בפנקס הצדקה כמה רגיל בחודש להיות הכנסת המתן בסתר ויראה כמה שנים זה אח"ז ויתפוס ערך היותר גבוה ובזה יוצא גם י"ש דלמיחש למידי דלא שכיח כלל ודאי א"צ. וכתב עוד דאם אירע דבר זה בין איש ובין רעהו במעות שלהם שאינו של צדקה כיון שהוא לא פשע כלום א"צ זה שחבירו עירב מעותיו עם מעותיו להחזיר לחבירו רק מי שברי לו שיש בכיס עודף על מעותיו אבל כל כמה שהוא מסופק אולי זהו שלו א"צ להחזיר אפילו לצאת י"ש ע"ש:

Siman 260


Siman 261


(?) כשיגדיל. עיין מ"ש לקמן סי' ס"ה ס"ק כ"ד בשם תשובת זכרון יוסף סימן כ"ו:

(?) מדעתו. עבה"ט בשם ש"ך ובס' לבושי שרד כתב בשם מהר"י עמדין דהיינו כשהאב עצמו רצה למול אבל אם נתן האב המצוה לאחר וקדם אחר ועשאה לא מפקינן מיניה. ואין צורך בזה להביא בשם מהרי"ט דכ"כ הרמ"א בח"מ סוס"י שפ"ב ע"ש בסמ"ע ובש"ך. ועיין בתשובת זכרון יצחק סימן כ"ח שכתב דמי שהיה רוצה למול את בנו בשבת ובא אחר ומלו פטור מליתן יו"ד זהובים דהא דעת הרא"ה הביאו הטור לקמן סי' רס"ז דאין לו לאב למול את בנו בשבת אם יש אחר דמילה הוא פסיק רישא לגבי דידיה דהוא מכוין לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מקרי תיקון ושרי ונהי דאנן לא קי"ל הכי כמ"ש בש"ע שם סעיף ז' מ"מ בודאי דיכול לומר קים לי כדעת הרא"ה ע"ש. ונראה לי דלדידן אין נפקותא בזה דהא מבואר בח"מ סוס"י שפ"ב דבזה"ז אין מגבין אותן דבמידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אלא דאם תפס לא מפקינן מיניה ע"ש א"כ לכתחלה בלא"ה אין מגבין אפי' אם היה בחול ובאם תפס פשיטא דאפילו היה בשבת לא מפקינן מיניה:

(?) ואין האשה חייבת. עיין בשער המלך פ"א מהלכות מילה לענין עבד אי מחייב למול את בנו ע"ש:

(?) כופין אותו. עיין בספר לבושי שרד שכתב בשם מהר"י עמדין דרשאים להטעותו להבטיח לו שכר ולא ליתן לו ע"ש:

Siman 262


(?) עד שתנץ. עיין בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סימן י"א:

(?) שזריזין. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן ל' שכתב דיש למחות בחזנים שמאריכין בשבת וי"ט כשיש מילה בבה"נ עד אחר חצות והם מבטלין מצות זריזין מ"ש עוד. ועיין בנ"צ לענין אם האב והמוהלין מותרים לאכול קודם המילה מ"ש בזה. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קס"ו ע"ד תינוק שלא נימול בזמנו מחמת חולי ושוב חזר לבריאותו ואביו רוצה לעכב למולו עד שיגיע ערב פסח כדי שיאכלו הבכורים על הסעודה וכתב דזה מעשה מגונה מאד חדא שעובר מצות זריזין גם יש לחוש אולי ח"ו ימות הולד ונדחית המצוה לגמרי ולכן יש לאסור אף אם כבר לא מלוהו והגיע ע"פ שלא למולו שזה עצת חטאים ויש לגזור משום פעם אחרת שמא ישהה ועוד מהיכי תיתי להתיר לכתחלה לשהות מילה שלא בזמנה למול בע"ש שיש לחוש שיבא לידי חילול שבת ועוד מי התיר לבכורים לאכול בע"פ בסעודת מילה שלא בזמנה ע"ש:

(?) שלא בזמנה. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א ס"ס ל"ה שכתב דהיכא שנאנסו או נתעצלו ביום ח' עד בין השמשות ולא מלו עדיף למול בין השמשות שהוא ספק שמיני ספק תשיעי מלמולו שלא בזמנו בודאי יום ע"ש:

(?) ולהטיף. עיין באה"ט ועיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ"ג ונ"ד שהאריך בזה והעלה דהיכא דנימול בתוך זמנו אי נמי לאחר זמנו ובלילה לא עשה כלום ואפי' בדיעבד לא יצא ומ"מ א"צ לחזור ולהטיף דם ברית ע"ש. ועיין בספר נופת צופים פ' לך לך ובתשובת יריעות האוהל סי' י"ג [ובתשובת כנסת יחזקאל סימן מ"ב] ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ד מה שכתבו בענין זה:

(?) אנדרוגינוס. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קע"א במעשה שאירע בקהלה אחת בזה:

(?) חוץ לפרוזדור. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ז' מ"ש בזה. [להשיב על פלפול ארוך שהזכיר בסוף שו"ת דרכי נועם מהו הפרוזדור האמור בענין זה. ועיין מזה בספר סדרי טהרה סי' קי"ד ס"ק כ"ו באורך]:

(?) בוכה. עיין מ"ש לעיל סימן קצ"ד ס"ק ח' בשם תשובת נו"ב. ומשם נלמד לענין זה דאם היתה ישנה ושמעו קול הולד בוכה לא אמרינן דחשוב כילוד לקולא ואם אירע יום הח' בשבת אין מוהלין אותו דאמרינן אילו הוציא ראשו אגב צערה היתה מתערה ומסתמא לא הוציא ראשו ואף דרוב ולדות אין בוכים קודם הוצאת הראש מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואף בחול יש לומר ג"כ דאין למולו עד שמיני ללידתו ממש: קטנים. עיין ש"ך ועיין בליקוטי פר"ח לי"ד שהשיג עליו ע"ש גם בשאילת יעב"ץ חלק ב' סימן צ"ו השיג עליו ע"ש:

Siman 263


(?) שהוא ירוק. כתב בספר חמודי דניאל כ"י תינוק שלא קשרו את הטבור כראוי ויצא ממנו דם הרבה נראה דאין למולו עד שיתחזק ויבוא לו דם אחר ע"כ [ועיין בספר לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע דכל מין ירוק בכלל כזהב או ככרתי או כעין הכחול]: ומת מחמת מילה. [כתב מהרי"ע דנראה כל שלא הבריא אחר המילה ומת מיקרי מחמת מילה ע"ש]: השלישי. עיין בתשב"ץ ח"ג סוף סי' ר"ז שכתב לאו דוקא השלישי אלא ה"ה רביעי וחמישי ע"ש: עד שיגדיל ויתחזק כחו. עיין בפלתי סי' ל"ח שהקשה מדוע השמיטו הטור וש"ע מה דאיתא פרק ר"א דמילה אמר ר"נ כו' שלישי הביאתו לפניו ראיתי שהוא אדום אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו שוב פ"א כו' ג' הביאתו לפני ראיתי שהוא ירוק אמרתי לה המתיני עד שיפול בו דמו כו' ואמאי לא כתבו ג"כ הט"ו דאם בניה החזיקו למות ורואים בולד הנולד עתה שהוא אדום או ירוק מלין אותו אחר שיבלע או יפול בו דמו כמו שהורה ר"נ ותירוצו דחוק ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים חי"ד סימן נ"ז שהשיג עליו וכ' דבפשיטות ניחא דבאמת לא משכחת לה השתא לדידן דקיי"ל האי ינוקא דסומק או ירוק ליתחרו ליה עד שיבלע או יפול בו דמו ואפילו בפעם ראשון הדין כן ובזמן ר"נ עדיין לא נתחדשה הלכה זו שצריך להמתין עד שיבלע בו דמו ע"ש שהאריך בזה:

(?) שיגדל ויתחזק כחו. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן קס"ה [שכתב וע"ד התינוק בן שלש שנים שעדיין לא נימול מחמת שמתו אחיו מחמת מילה ביום ח'. באמת אי לאו שהרמב"ם והטור והנ"י ביבמות אמרו שלא תמול השלישי בזמנו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו הייתי חוכך שלא למולו כלל כי סתמא אמרו כו' וחתר ליישב דעת הפוסקים הנ"ל ומסיים וכיון שהרמב"ם והנ"י והטור והש"ע פסקו כן מי יבא להרהר אחריהם ולכן אם התינוק הזה רואים בו שהוא בריא וחזק כדרך שאר כל בני ג' שנים וגם מראה פניו צהובות ולא ירוקות ימולו אותו וטוב להשגיח שיהיה בזמן שהיום הוא זך האויר וכדאי הוא מצות מילה שתגן שלא יזיק לו כלל ע"ש וע' בת' חתם סופר סימן רמ"ה שפלפל בזה והוכיח שדעת הפוסקים הנ"ל מוכרח ע"ש]:

(?) ויש חולקין. [עיין בת' ב"ח החדשות ס"ס כ' מ"ש בזה]:

(?) דסתם נפשות. [עיין בס' עיקרי דינים סי' כ"ח אות ט' שהביא בשם תשובת שבו"י ח"א סימן ע"ט באיש ואשה שמלו בניהן א' וב' ומתו מחמת מילה וגירש האיש את אשתו ונישאו לאחרים ויולדו להם בנים. וצידד מתחלה לחייבן למול בניהן מהא דב' כתות המכחישות זא"ז ומההיא דב' שבילין ומייתי נמי מ"ש הלק"ט ח"א סימן קנ"ג (מובא בבה"ט אה"ע סי' ט' סק"ב) בב' צרות שנישאו לב' אנשים או לג' ומתו כולן דפסק דדוקא שתיהן יחד לא ינשאו לאיש א' שהוחזקו קטלנית אבל כל א' וא' בפ"ע מותרת כדין ב' שבילין. אך אחר העיון פסק להיפך בנ"ד דכל ספק כי האי במילה וקטלנית ראוי לאסור דחמירא סכנתא מאיסורא ע"ש]:

(?) אם אשה מלה. עיין מה שהקשה הבה"ט באה"ע סימן ב' ס"ק ט"ו ועיין בספר עצי ארזים שם ס"ק ט"ז שיישב קושייתו:

(?) שאר האחיות. [כתב מהרי"ע לא שנא אחיות מן האב או מן האם]:

(?) צריך להטיף. [עיין בתשובת משכנות יעקב סימן ס"א מ"ש בזה]:

(?) קודם. עבה"ט מ"ש בשם כנסת יחזקאל. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קס"ד שכתב דאם הוא איזה ימים אחר מותו אין לפתוח הקבר שלא לראות בנוולו ע"ש אכן בתשו' כני"ח שם נראה שדעתו דאף אחר זמן אחר מותו פותחין. ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן מ"ז שכתב דאם אירע שלא קברו את הנפל עד שמתה גם היולדת וקברו את הנפל עמה על יד ימינה ושכחו למול את הנפל אין פותחין את הקבר אבל קורין לו שם ע"ש:

(?) אפילו בי"ט שני. עיין היטב בתשובת נו"ב או"ח סימן ט"ז מה שכתב בזה:

(?) ואסור למול עובד כוכבים. עש"ך שהשיג על העט"ז שכתב הטעם שלא לחתום אות ברית קודש בבשרו ולפ"ז גם בשכר אסור. דאינו כן דבש"ס משמע דמשום רפואה נגעו בה ופסק דבשכר שרי ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן י"ד שכתב דודאי אם רואין שכוונתו לרפואה שרי בשכר ואין בו משום חתימת ברית כלל אבל בלא"ה אסור אפילו בשכר משום שלא לחתום כו' ויש עוד טעם לזה דלא יהא כי אם טלית מצוייצת שאין מוכרין לעובד כוכבים דחיישינן שיתלווה עם ישראל בדרך ואף שאין המילה נראית בכל פעם כמו טלית מ"מ חששא מיהא איכא כמו שהראה יוסף מילתו לאחיו אבל במל לשם מורנא לא חיישינן להכי בהיות טעמו נראה לרפואה עכ"ד ע"ש:

(?) עובד כוכבים. עיין בשו"ת שאגת אריה סימן מ"ט לענין ההגריים שמנהגן למול א"ע אחר י"ג שנה אם מותר ומצוה לישראל למול אותם או לא וכתב דדעת הרמב"ם שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבאו אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה נתחייבו הכל במילה א"כ מותר ומצוה למולן אך דעת רש"י דהא דב"ק נתחייבו במילה היינו דוקא אותן ששה עצמן שנולדו לאברהם ולא זרעם והאריך הרבה להוכיח דהעיקר כדעת רש"י ותמה מאוד על הרמב"ם דאפילו לפי דעתו דב"ק וזרעם נצטוו על המילה מ"מ לאחר שבלבל סנחריב את כל האומות הכל פטורים מן המילה ולכן העלה דההגריים אין מצות מילה נוהג בהן כלל ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא אה"ע סימן מ"ב בתשובה מבן המחבר שכתב לתרץ קושיית הש"א הנ"ל על הרמב"ם משום דהא אזלינן בתר רובא היינו דוקא בישראל כדילפינן בחולין ד' י"א אבל לגבי ב"נ לא ידעינן דנילך אחר רובא וכ"כ הפמ"ג בריש שער התערובת חקירה ג' לענין אמ"ה שנתבטל חד בתרי וא"כ גבי יהודה גר עמוני וכן גבי מצרי ואדומי שנתגיירו מותרים לישא בת ישראל הואיל ובלבל סנחריב כל האומות ואזלינן בתר רובא דכיון דכבר נתגיירו יש להם כל דין ישראל משא"כ לענין חיוב מילה כו':

Siman 264


(?) למול. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם מהר"ם ריקאנטי. ובאמת כ"כ הש"ך בח"מ סוף סי' שפ"ב דאינו רשאי ליתן למוהל אחר והעושה כן מבטל מ"ע כו' ע"ש עיין בתשובת יד אליהו סימן נ"א שכתב דלדעת הש"ך צריך למול את בנו בעצמו ולא לאחרים עמו הן בחיתוך או בפריעה וע"ש שהאריך בזה והשיג על הש"ך והעלה שיכול האב המוהל ליתן למוהל אחר ע"ש וכ"כ התב"ש לעיל סימן כ"ח ס"ק י"ד דרשאי לכבד לאחר במצות מילה וכיסוי וכ"כ הפמ"ג שם ועיין בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ ובש"ת בא"ח סימן תרנ"ח ועיין בס' נחלת עזריאל בחולין דף פ"ז מה שכתב בזה:

(?) אשה וקטן. עיין בספר תיבת גמא פרשת וירא סוף אות ב' מה שכתב בענין אנדרוגנוס אי כשר למול:

(?) ואם יש ישראל גדול. עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"ד שכתב דאפילו אם התחילו אלו למול בעוד שלא היה שם גדול וכשהתחילו למול בא גדול שיודע למול מחוייבים להפסיק באמצע החיתוך ויגמור הגדול. וכתב עוד דכל הפסולים למול אם לא גמרו החיתוך רק התחילו לחתוך וגומר הכשר למול שפיר דמי ע"ש:

(?) נוהגין להדר. עיין ש"ך ועיין בספר המקנה קדושין דף כ"ט בד"ה ובזה ועיין בתשובת בית יעקב שם:

(?) אבל עובד כוכבים. עיין בשער המלך פי"ב מהלכות ע"א בהגהת טעם המלך שם שכתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים דין ז' דבני קטורה אף בזה"ז חייבין במילה כשרים הם למול דהא המול ימול כתיב מאן דמל ימול והא מל וגם הוא בכלל את בריתי תשמור ע"ש אכן בתשובת שאגת אריה סי' מ"ט כתב להיפך דאף לדעת הרמב"ם אינם בכלל המל ימול ולא בכלל בריתי תשמור ע"ש. ועיין מ"ש לעיל סימן רס"ג ס"ק ט':

(?) דחייבים לחזור. עיין בתשובת שאגת אריה סי' נ"ד שהאריך להוכיח כדעת הפוסקים דאין צריך לחזור ולהטיף דם ברית ע"ש:

(?) לכל התורה כו'. [בש"ע דפוס אמשטרדם נדפס כאן הגה מהגאון מו"ה עוזר) וז"ל ובא"ח סימן קפ"ט בררתי דמומר שהוא נימול כשר למול כו' ועיין בתשובת חתם סופר סימן א' מ"ש בזה]:

(?) מומר לערלות. עיין בתשובת מים חיים שחיבר בעל פר"ח סימן ג' ובתשובת בית יעקב שם:

(?) אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים. עיין בשו"ת שאגת אריה סימן נ"ב מ"ש בזה:

(?) ואם נתנו לאחד. עיין בתשובת אדני פז שכתב בשני מוהלים שנתכבדו למול אחד לחתוך ואחד לפרוע יכול לומר אחד לחבירו נטיל גורל בינינו או אני אזכה בכל המצוה או אתה ולא הוי ביזוי מצוה אף על גב דאפשר שיפסיד גם חצי המצוה מכל מקום מצי לומר דבעי למיעבד כל המצוה עיין שם:

(?) נתנו לאחד אסור לחזור. עט"ז ס"ק ה' וס"ק ז' ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ו ע"ד מי שנולד לו בן וכיבד לאחד להיות מוהל וגם תקע לו כפו ע"ז לבל יחזור בו כי אמר שחושש פן יתן המצוה לחברה סנדק והאיש המוהל הוא דר בריחוק מקום ונסע ממקומו ובא ביום המילה לבהכ"נ לקיים מצותו ואמנם בעל הברית אינו נאמן בבריתו אשר כרת את המוהל וחזר בו ביני וביני ונתן המצוה לחברה הנ"ל והמוהל הזה צוח כי כרוכיא על מצותו וטרחתו ובשתו וקפץ א' מהמורים ופסק שיתירו ג' את הת"כ לבעל הברית ושוב אין לחוש לכל טענותיו של המוהל הנ"ל. והשיב דהמורה הזה לא טב הורה כי הט"ז לא כתב אלא אם מצא בין כך מוהל הטוב ממנו דלא אסיק אדעתא כו' והטעם פשוט דקיי"ל בתרי תרעי לית ביה משום מחוסרי אמנה ולא קאי באבל וה"נ כתרי תרעי דמי ומש"ה אפי' כשנשבע יש היתר לשבועתו דהיינו פתחו וחרטתו שמצא טוב ממנו אבל הכא דמעיקרא אסיק אדעתיה חברה סנדקאות לית כאן מצא יותר טוב ממנו ויש כאן מחוסר אמנה ואם נשבע אין היתר. ותו דהכא שנשבע ע"ד חבירו וקיבל ממנו טובה שיתן לו שכירות ה' זהובים אין היתר לשבועה זו כ"א מרצון המוהל לדעת ר"מ אלשקר דמייתי ש"ך סימן רכ"א ססק"מ (אין זה מוכרח לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסימן רכ"ו הבאתיו בסימן רכ"ח שם בד"ה שום טובה) ועוד לדעת גדולי הראשונים ת"כ הוא כריתות ברית וחמורה משבועה ואין להתירו כ"כ בנקל. ועוד תינח אם היה מודיע זה להמוהל יום או יומים קודם ולא גרם לו הוצאה וכילוי זמן ליסע ממקומו כו' ותו אפילו היה דר פה בעיר ולא הגיד לו טרם יומו וזה היה מתבייש ברבים אחר שעלה איך ירד וחלילה מזה לא דבר הט"ז כו' ע"כ אומר אני כי המורה הזה הגיס לבו בהוראה ע"ש:

(?) קנין. עבה"ט ועיין בת' חכם צבי סימן ע"א דאחיו של הילד קודם להאפוטרופס ע"ש ונראה לי פשוט דה"ה קרוב אחר. ועיין ב"י מ"ש בשם הר"ר יחיאל דאם הוא מתנה בעודה מעוברת יכול לחזור כו' ועיין בתשו' רדב"ז החדשות סימן רע"א שפסק ג"כ כדעת הר"ר יחיאל ע"ש. [ועמ"ש בזה בפ"ת לח"מ סימן ר"א ס"ב בד"ה וכן כל דבר]:

(?) כל העור החופה. כתב בספר חמודי דניאל כ"י יש מוהלים שאין חותכים רק מעט מעור הערלה ומתקנין זה ע"י הפריעה וצ"ע מניין להם זה דמשמע בש"ע דלא מהני זה רק שצריך לחתוך כל העור:

(?) גובהה של עטרה. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"א באריכות:

(?) אם הוא בחול. עיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ' שהאריך להוכיח דהעיקר כדעת הרמב"ם שאין צריך לחזור אפי' בחול על ציצין שא"מ לאחר שפירש ולא כדעת הטור וסיים דיפה עשה הרב"י שהשמיט בש"ע דעת הטור אע"פ שהרמ"א מביאו מ"מ בתינוק חלש קצת אע"פ שאין בו משום סכנת נפשות אלא חשש חולי בעלמא ראוי לסמוך ע"ז שלא לחזור ע"צ שא"מ את המילה אפילו בחול לאחר שפירש ע"ש:

(?) צריך לתקן. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ח שהסכים לדעת החכם ספרדי דכל שמעיקרא לא נימול כראוי לא משערינן במתקשה ודלא כש"ך ע"ש:

(?) הואיל ונימול פ"א כהוגן. כתב הט"ז ומסתפקא לי באם נולד מהול והטיפו דם ברית ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אפילו אחר הקישוי מי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי דכאן ל"ש לומר שכבר היה נימול כראוי מן התורה דבאותה שעה לא היה לו ערלה כלל כו' אבל אם נולד מהול קצת פשיטא לי שאם אח"כ נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי ע"כ ועיין בשו"ת שאגת אריה סימן נ"ה שכתב דלדידיה פשיטא ליה דבתרווייהו בין בנולד מהול גמור בין בנולד מהול קצת שאע"פ שנמשך העור אח"כ שדינו כנימול כבר וא"צ שיהא נראה רוב העטרה אלא אפילו בנראה מיעוט העטרה סגי ע"ש ראיותיו:

(?) רק מיעוט. עט"ז סק"ט וש"ך ס"ק י"ב ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סי"ג מ"ש בזה:

Siman 265


(?) המל מברך. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה שהמל כשמברך צריך לכוין להוציא את הפורע והפורע צריך לכוין לצאת בברכתו ע"כ:

(?) ואבי הבן מברך. עבה"ט בשם ט"ז וכ"כ בתשובת רשב"ש סימן פ"ט וכתב עוד וכן אם לא מלו אביו שהוא מחויב למול את עצמו כשיגדיל מברך ג"כ להכנס דלא כדעת הר"י בר יקר ע"ש:

(?) ואם אין אבי הבן. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' מ"ב ביתום שרוצים להכניסו בברית של א"א ואבי אביו יהיה המוהל יברך הוא להכניסו שהוא יותר ראוי מן הסנדק וע"ש עוד:

(?) מבטן. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ו שמאשר ומקיים מנהג האומרים צוה בנקוד חיר"ק הצד"י לשון עבר דלא כש"ך והעלה דמ"ד הכי או הכי לא משתבש ע"ש:

(?) המעכבים המילה. עיין בתשובת חתם סופר סי' רמ"ח שכתב דנראה פשוט אפי' על ציצין המעכבים הפריעה חוזר ומברך על המילה ולהכניסו אך כ"ז בידעינן בודאי שזה הציץ נשאר כך מתחלה ולא נימול כראוי אבל היכא שא"צ תיקון אלא מדרבנן משום מ"ע אין לברך ע"ש עוד בסימן רמ"ט מזה:

(?) מבקשים. עבה"ט ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ל"ה שאין להקפיד מלקרות שמות כשמות שהיה קודם אברהם אבינו ע"ה דלא כהמבי"ט ח"א סי' רע"ו שכתב דאין ראוי לקרוא בשם אדם או נח או שם ועבר דאין להעלות שם אלא מאברהם ואילך ע"ש דאין לחוש לזה שהרי מצינו רבי בנימין בר יפת ועקביא בן מהללאל וראובן קרא לבנו בכורו חנוך וכ"כ בספר ברכי יוסף עיין שם:

(?) בג' צומות. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן שפ"ה:

(?) אלא הסנדק. עיין בה"ט בשם ש"ך ובספר חמודי דניאל כ"י כתב נראה דאין לנהוג כן דהנערים אינם שומעים הברכה ועדיף טפי שיטעום המברך:

(?) שני תינוקות. עיין בתשובת ברית אברהם חלק א"ח סימן י"ד על דבר שתי מילות ביום א' ואחת מהם שלא בזמנה אם יש להקדים למול זה שנולד מקודם וכתב דגם בשתי מילות בזמנם לא מצא שום סברא להקדים דוקא לזה שנולד תחלה ומסימן שנ"ד גבי שני מתים אין ראיה דהתם חל החיוב מיד בשעה שמת האחד טרם מיתת השני משא"כ בזה דהחיוב חל ביחד מתחלת יום שמיני ומ"מ נהגו להביא תחלה זה שנולד מקודם אפשר שהוא מטעם שלא יתעורר קנאה ומחלוקת ועכ"פ ברור דאם הובא לבהכ"נ זה שנולד אחרון אין להמתין כלום רק למולו מיד וכל זה אם שניהם בזמנם אבל בנ"ד שאחת היא שלא בזמנה בודאי צריכים מקודם למול המילה שבזמנה ע"ש וכ"כ בתשובת יד אליהו סימן מ"א דמי שזמנו קבוע הוא קודם לזה שנדחה אף שנולד ראשון אך כתב דאם אירע שהביאו לבהכ"נ את התינוק שנדחה יש למולו מיד ולא להמתין על מי שזמנו קבוע ע"ש:

(?) ברכה אחת. עיין בתשובת דרכי נועם חי"ד סימן כ"ז שכתב דבמצרים נהגו לברך על כל אחד בפני עצמו ואחר מילת האחד אומרים פסוקים המלאך הגואל וכיוצא כדי להסיח דעת והוא מנהג ותיקין ואם הם של אדם אחד מברך האב להכניסו ג"כ על א' בפ"ע ע"ש ועיין בתשובת פרח מ"א ח"ב סימן ל"ב:

(?) שלא היה דעתו. עיין ש"ך ס"ק ט"ו ועיין במגן אברהם סימן ח' ס"ק ט"ו:

(?) מברך שהחיינו. עיין במגן אברהם סי' כ"ב סק"א:

(?) סנדק. ונוהגים להתעטף בטלית ועיין בש"ת בא"ח סימן י"ח סק"ד שכתב בשם כנה"ג לפי המנהג שלא ללבוש טלית בט"ב שחרית גם לצורך להיות סנדק למילה לא ילבש טלית ומ"מ ראיתי סנדקי א' לבש ובירך ולא מחיתי בידו ע"ש:

(?) כמקטיר קטורת. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' פ"ו מ"ש בזה ועיין בש"ת בא"ח סי' תקצ"א סק"ג:

(?) לבעל ברית אחד. עבה"ט לעיל סי' קע"ט שכתב בשם צוואת רי"ח לא יעשה חבירו סנדק לב' בניו אלא א"כ מת אחד:

(?) לעשות סעודה. ואם אירע סיבה שלא עשאו סעודה ביום המילה יעשו ביום אחר. חמו"ד כ"י. ועיין בספר תולדות שבת בא"ח סימן ר"ן שכתב בהא דמצוה בו יותר מבשלוחו ראוי ליזהר גם בסעודת ברית מילה וחתונה ע"ש ועיין בש"ת שם:

(?) סעודת מצוה. ע' במג"א סימן תכ"ח ס"ק י"ג:

(?) כמנודה לשמים. עיין בה"ט של מהרי"ט ז"ל מ"ש לכן יצוה כו' ובתשובת מקום שמואל סי' פ' כתב בשם ספר שרביט הזהב דטוב לבטל מה שהשמש קורא על סעודת ברית מילה כי אולי לא ילכו מטעמים המתהוים ויהיה ח"ו בכלל נידוי ע"ש:

Siman 266


(?) אבל שלא בזמנה אינה דוחה. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן קע"ד שנשאל במל בשבת שלא בזמנו אי אמרינן ביה דעביד לא מהני והוי כאילו נחתך העור מעצמו או ע"י עובד כוכבים דצריך להטיף דם ברית או כיון דרק יומא קגרים אין זה בכלל אעל"מ והאריך בזה לדחות ראית השואל לסברא זו וכתב דגם משוחט בשבת אין ראיה דשאני התם דאין העבירה תלוי בשחיטה דאף בנוחרו הוי מלאכת שבת ולא יתוקן הלאו במה דלא מהני (עיין בנ"צ לעיל סימן י' הבאתי סברא זו בשם מהרי"ט וחו"ד ושם העירותי ע"ז מעבר ושחט או"ב ע"ש) אבל במל בשבת העבירה תלוי במצוה דמילה למאי דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור אלא דמילה הוי מתקן גברא י"ל בזה דלא מהני וצריך להטיף ד"ב ולא נתקן גברא והוי מקלקל ולא נעשה מלאכת שבת. ושוב כתב לעיקר דבמל שלא בזמנו בשבת דמהני א"צ להטיף ד"ב דדמי שפיר לשוחט בשבת דגם במילה אף אם נדון דלא מהני מ"מ לא הוי מקלקל כיון דעתה אינו חסר רק הטפת ד"ב מקרי מתקן וראיה מסוגיא דשבת דף קל"ג ע"ש ונראה לפע"ד דהך שאלה לאו לענין דינא איתשל רק לפלפולא בעלמא לעמוד על טעמו של דבר (ומה"ט לא הוקבעה בחלק הפסקים אמנם מלשון התשובה שם קצת לא משמע הכי) דהרי בשבת דף קל"ז ע"א משמע להדיא דבזה אי עביד מהני מדקרי ליה התם עשה מצוה גבי שכח ומל של ערב שבת בשבת ע"ש דאין לומר דשאני התם דהיה בשוגג והך שאלה איתמר לענין מזיד דזה אינו דהרי בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סימן ט' הוכיח מסוגיא דתמורה דף ו' דאף בשוגג אמרינן אי עביד ל"מ ע"ש. ועוד נראה לכאורה לפי הטעם שכתב רבינו הנ"ל דדמי שפיר לשוחט בשבת כו' כיון דעתה אינו חסר כו' לפ"ז בנולד מהול דא"צ רק הטפת ד"ב ואינו דוחה שבת כדאיתא בשבת קל"ה וכדלקמן ס"י אם עבר והטיף ממנו בשבת י"ל דלא מהני וצריך לחזור ולהטיף ד"ב דכאן אם נאמר דלא מהני הוי מקלקל גמור דקודם ג"כ לא היה חסר רק הטפת ד"ב וצ"ע. וכתב עוד שם דגם מצוה הבאה בעבירה ל"ש בזה כיון דאין גופה עבירה ע"ש. ועיין עוד שם בחלק הפסקים סימן קכ"ט שהאריך מאד בכלל אעל"מ:

(?) שאינם מעכבים. עיין בשו"ת שאגת אריה סי' נ"א מ"ש בזה:

(?) ומותר. עיין בה"ט [ועיין בספר לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע כשמלין בשבת אסור לקנח האיזמל מן הדם ע"ש] ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' קס"ב שכתב במוהל שמל בשבת ואח"כ זרק הערלה מידו דמותר ליקח הערלה ולהניחה לעפר המוכן לה ואף שכתב רש"ל בתשובה סימן מ' דלאחר שזרקו לעפר מוקצה הוא מכל מקום קודם שזרקו עדיין לא נעשה מצותו לאו מוקצה הוא וסיים דעכ"פ לכתחלה יזהר המוהל שתיכף שחתך הערלה בעודה בידו יזרקנה לעפר אבל אם אירע שזרקה מידו קודם לכן מאן דמתיר להגביה הערלה כדי לתתה בעפר לא משתבש ע"ש:

(?) אין עושין סכין. בספר חכמת אדם כלל קל"ה כתב דה"ה אם אינו חד אסור להשחיזו במשחזת ע"ש:

(?) שלא מל. עיין במ"א סימן של"א סק"י דה"ה אם מל ולא פרע מעולם אסור לפרוע בשבת וטעם אחד להם ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' כ"ה שאם אין מוהל אחר ויודע בעצמו שיכול למול שרי ע"ש. כתב הבאר היטב שם מוהל שבא למול בשבת ואמר שכבר מל פ"א נאמן ואין צריך להביא ראיה לדבריו. נאמן שמואל סימן י"ט וכיוצא בזה כתוב בא"ח סימן ש"א סעיף כ"ו לענין מומחה ע"ש:

(?) בשבת. בחדושי הגאון מהר"ר יונתן זצ"ל על הלכות י"ט להרמב"ם פ"ב הלכה ד' כתב דה"ה בי"ט אך בי"ט שני של גליות יש להתיר וכן הורה הלכה למעשה ע"ש:

(?) י"ט שני ש"ג. עי' באה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב חלק א"ח סימן ל' שהאריך בזה והעלה דמ"ש המחבר וכן בי"ט שני ש"ג כוונתו אם הוא ודאי שלא בזמנו כגון שנולד בערב שבת בין השמשות ובשבוע שאחר ספק שמיני חלו שני ימים טובים של גליות באחד בשבת ובשני בשבת שנימול ליום י"ב אבל מי שספק שמיני שלו בי"ט שני אפילו בר"ה נימול בשני דהוי ס"ס שמא היום זמנו ואת"ל אינו זמנו שמא היום חול ולא הוו דשיל"מ כיון דחוזר לאיסורו (ע"ל סי' ק"ב ס"ד בהג"ה) . וכתב עוד לענין הפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש במילה ודאי שלא בזמנה אם דוחה י"ט שני ש"ג. נראה עיקר כהרא"ש דאין דוחה ומ"מ מי שרוצה לסמוך על הש"ך שהכריע כדעת הרמב"ם אין מוחין בידו ע"ש: [ועיין בתשובת חתם סופר סי' ר"נ שהאריך בענין זה והעלה בהחלט להחמיר כהרא"ש. וכהסכמת התשב"ץ ח"ג סי' רפ"ד שראה דברי הרמב"ם וסמ"ג והסכים עם הרא"ש]. והש"ך לא ראה אותה תשובה וכל היכא שדברי הראשונים נעלמו מעיני האחרונים הלכה כראשונים. אך בספק אם המילה היא היום בזמנו נ"ל כהגאון נו"ב הנ"ל למולו בי"ט שניי של גליות עכ"פ ולא מטעמים דהנו"ב משום דהוי ס"ס רק מטעם אחר דאתי ספק קיום מ"ע דאורייתא ודחי ספק קל דרבנן ובפרט עתה שאינו אלא מנהג ומסיק דהזריז ומיקל בי"ט ב' ומחמיר למולו ביום ספק ח' ס' ט' הרי הוא מן הזריזים ע"ש. ובסי' רנ"ב ג"כ תשובה מענין זה ושם אין דעתו כן אלא דאפי' ספיקא אינו דוחה י"ט שני של גליות ע"ש. אך כפי הנראה לא נדפס על הסדר ואותה תשובה דסי' ר"ן שנדפס לראשונה השיב באחרונה בערך עשרים שנה ויותר. [מן הכתוב על שער הספר הנ"ל מוכח כן] והיא עיקר:

(?) אלא ראשו. [עבה"ט ועי' בספר לבושי שרד שכתב בשם מהרי"ע דהוצאת הראש חוץ לפרוזדור היינו לאויר העולם דוקא ולא לבית החיצון (ע"ל סי' רס"ב סק"ו) עוד כתב וז"ל אם לא קשתה האשה בין השמשות ולא נראו לה חבלי לידה עד כניסת שבת אפילו בתחלת ליל שבת מיד אז ודאי לא חיישינן שמא הוציא ראשו קודם שבת אבל אם נמשך זמן קישוי בה"ש וילדה בתחלת הלילה יש לנו לחוש לחומר איסור שבת דקרוב הדבר שהוציא הראש לפני שבת ולא יהיה אלא ספק אינו דוחה ואע"פ שלא ידעו מזה לא היולדת ולא המילדת אימור לאו אדעתייהו אגב דטרידי וכי שיילו להו ואמרי דידעו שהוציא ראשו לפני שבת או שלא הוציא פשיטא שאין לנו אלא דבריהן בין לדחות שבת בין שלא לדחותו ומשנפתח הקבר ואינה יכולה לילך בידוע שהוציא העובר ראשו עכ"ל. ועיין בתשובת ב"ח סימן קצ"ד]:

(?) שתי ערלות. עיין במ"א סי' של"א ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ל"א שכתב שראוי להזהיר למוהלים כשרואים ב' עורות זה על זה שלא יפרעו עוד בשבת וימתינו עד אחר שבת דאין סכנה אם לא יפרעו עד אחר שבת וע"ש עוד:

(?) ואנדרוגינוס. [עיין בתשו' משכנות יעקב סי' ס"ב מ"ש בזה]:

(?) טומטום שנקרע. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן קס"ג:

(?) דמהלינן ליה. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רמ"ז מ"ש בזה]:

(?) מישראלית. עש"ך ועיין בלקוטי פר"ח לי"ד שהשיג עליו:

(?) אין מלין אותו בשבת. ע' בספר תפארת למשה שכתב דישראל כשר שנולד לו בן מישראלית שהומרה מלין אותו בשבת וכן ישראלית שהולידה בן מעובד כוכבים ג"כ מלין אותו בשבת דהא הולד כשר ע"ש:

(?) ולא מצאתי ראיה. עש"ך מה שחלק על הרשב"ץ ועי' בתשו' ר"א בן חיים סי' ל"ט שחולק ג"כ על התשב"ץ וטענה הראשונה של הש"ך כתוב ג"כ שם ועוד כתב טענות אחרות ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' צ"ה שעשה פשר דבר בזה שנהגו בגר ודאי שאנו חוששין לדברי הרשב"ץ כיון דאכתי לאו בר חיובא הוא משא"כ בקטן אין חוששין לדבר ומלין אותו בכל יום שאירע עיין שם: [ועיין בספר תפל"מ דנראין לו דברי התשב"ץ אנא שכתב דדוקא נקיט התשב"ץ חלה ונתרפא דאין קצבה ידוע לחליו ואפשר שטעה וגם ביום אתמול היו יכולין למולו לכך נמתין יותר שיתרפא עוד אבל היכא שלא היו יכולין למולו מקודם מחמת יו"ט ולא שייך טעות ודאי דמותר למולו בה' ע"ש (ומ"ש שם על הש"ך לדבריו עדיפא הל"ל להקשות כו' אינו מובן דודאי גם לפי הבנת הש"ך בדברי הרשב"ץ לא קאמר רק בודאי שלא בזמנו ולא בספק שמא הוא זמנו. ודע שגם לשון הש"ך אינו מדוקדק במ"ש הא משכחת לה אפילו ט"ו כו' דבאמת הוא רק י"ד ועיין בספר אור חדש פרשה תזריע מ"ש בזה) ועיין עוד בתשו' חתם סופר ס"ס רנ"ב מ"ש בזה]:

(?) לאסור. עט"ז וש"ך. ועיין בשאגת אריה סי' נ"ט שהאריך בזה ודעתו שבשבת אסור למוהל לסלק ידיו משהתחיל למול עד שיגמור הפריעה אבל אם אירע שסילק ידיו מותר גם לאחר לגמרו ושבת וי"ט שוים בזה ע"ש ועיין בתשובת זכרון יצחק סי' כ"ז מ"ש על דבריו. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן כ"ב שכתב שהוא מחמיר לעצמו וח"ו להורות לאחרים והביא שם דברי היש"ש יבמות שמחמיר בזה וכתב לדחות ומסיק פוק חזי מאי עמא דבר בכל מדינות פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול בין בשבת ועיין בתשו' תפארת צבי חלק או"ח סי' ז' שדחה ג"כ דברי היש"ש והעלה דשרי להיות שני מוהלים בשבת וחלילה להחמיר בזה להוציא לעז על גדולים וטובים שנהגו מימות עולם כן שח"ו חיללו שבת ע"ש (ועמ"ש לעיל סימן רי"ד סק"ד ועיין בסוף ספר דרך חיים שו"ת בענין זה באורך):

Siman 267


(?) לא עשה כלום. עיין בתשובת רדב"ז ח"א סימן מ"ט שכתב דהיינו דוקא לענין להתחייב במצות אבל בענין בישולי עובדי כוכבים ולענין מגעו ביין שהוא מדרבנן דינו כעבד גמור שאינו אוסר ע"ש:

(?) למול את כו'. עיין בתשובת רשב"ש סימן פ"ט שכתב בשם בעל המנהיג דבב"ר פרשה י"ז הוא בעל וכן עמא דבר וכבר אמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהג כמותם עכ"ד ע"ש:

(?) שתצא בו לחירות. עבה"ט בשם ש"ך וט"ז. ובט"ז מסיים בזה דזה לא עלה ע"ד שום פוסק מעולם אלא שבדרישה כתב מסברא דנפשיה שלשונות שמועילים גבי אשה בסי' רכ"ב מועילים ג"כ גבי עבד ולא דק עכ"ל וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן ק"ו שהשיג על הט"ז בזה ובסוף הביא דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות זכיה ומתנה דין י"ד מבואר שם להדיא כדעת הדרישה והש"ך ע"ש ועיין בשער המלך פ"ו מהלכות עבדים הלכה י"ב שגם הוא ז"ל השיב על הט"ז בזה:

(?) ואין צריך דעת העבד. [עבה"ט ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ע"ה שכתב דמוכרעים יותר דברי הרי"ף ורמב"ם ע"ש]:

(?) חתך לשונו. עיין בספר תפארת למשה שכ' דדוקא אם הוא אלם ואינו יכול לדבר בלא"ה אז אינו יוצא בחתיכת לשונו אבל אם היה יכול לדבר קודם לכן וע"י חיתוך לשונו אינו יכול הוי מום שבגלוי ושוב פקפק בזה ע"ש:

(?) כנגד עינו. עיין בשער המלך פרק ה' מהלכות עבדים הלכה ז' מ"ש בזה:

(?) הודה האדון מעצמו. עבה"ט בשם ש"ך וע' בשעה"מ פ"ד מהלכות עבדים דין י"ז מ"ש בזה:

(?) ואין נכתבין במחובר. ע' ט"ז ס"ק י"ח ועיין בשער המלך פרק ו' מהלכות עבדים הלכה י"ז מה שהקשה עליו:

(?) שיהיה כותי חבר. עיין בספר בני אהובה פ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ט שכתב דמ"ש הרמב"ם והמחבר והוא שיהיה חבר לאו דבעינן שיהא ברור לנו שהוא חבר דא"כ קשה בשאר שטרות נמי כקושיית הגמרא ועוד אפילו שני עדים נמי כיון דמוחזקים בכשרות אלא היינו לאפוקי היכא דמכירין אותו וידעינן בודאי דאינו חבר. וכתב עוד דמה שלא הזכירו הא דאיתא בש"ס דצריך שיהא הישראל חתום בסוף דוקא. היינו משום דס"ל דרב פפא נאיד מאוקימתא קמייתא כו' ע"ש [ובשם גדול אחד שמעתי בזה דבר חכמה דתיבת חבר הכתוב ברמב"ם ובש"ע הוא ראשי תיבות. חתום בראש. וניחא הכל]:

(?) דבריו קיימים. עי' בת' רדב"ז החדשות סי' קפ"ח שכתב דמי ששחרר שפחתו ונמצאת מעוברת אף אם לא ידע שהיא מעוברת הולד כמוה ע"ש עוד:

(?) כופין את רבו. עיין בספר תפארת למשה שכתב אף אם העבד קטן דעדיין אינו בר פ"ו כופין את רבו מיד ואף אם העבד סריס חמה דאין לו רפואה ולא יכול לקיים פ"ו אפילו הכי כופין משום שבת וצ"ע לדינא עכ"ד ע"ש:

(?) שפחה שנוהגין. עיין בה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סימן כ"ט באמצע התשובה שהשיג עליו דמלשון הטור אין הכרח והוכיח מש"ס אדרבה איפכא דאפילו בסתם שפחה כופין למרה ע"ש:

Siman 268


(?) מטבילין אותו. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן תל"ד שכתב שיברך אז שהחיינו דבאותה שעה נגמר גירותו ע"ש:

(?) בפניהם. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב שהעלה דאם לא טבלה בפני ב"ד צריך שיודיעוה פעם שנית מקצת מצות ותטבול בפני ב"ד ע"ש:

(?) אבל בדיעבד. עיין בדגמ"ר שכתב דהיינו דוקא בגר גדול שאצלו קבלת המצות עיקר והמילה והטבילה אינו אלא גמר הדבר סגי בלא שלשה ואפילו בלילה אבל גר קטן שלא שייך בו קבלת מצות והטבילה היא עיקר שמטבילין אותו על דעת ב"ד לכ"ע צריך להיות ביום בפני שלשה ע"ש:

(?) [ולהרי"ף. עיין בתשובת חמדת שלמה סימן כ"ט ול' מ"ש בזה]:

(?) [והוליד ממנה. עבה"ט בשם ש"ך ועט"ז סק"י ומזה מוכח דס"ל להט"ז וש"ך בפשיטות הא דקיי"ל עובד כוכבים שבא על בת ישראל הולד כשר היינו דכשר לגמרי ולא צריך גירות דלא כדמשמע מרש"י קידושין דף ס"ח ע"ב ד"ה ולימא קסבר רבינא ובתוס' יבמות ט"ז ע"ב סוד"ה אמוראי ועיין בזה בשעה"מ פט"ו מהלכות אישות באורך וכתבתי מזה בפ"ת לאה"ע סימן ד' סק"א ע"ש]:

(?) שנתגיירה. עיין בספר תפארת למשה שכתב דוקא כשנתגיירה היא אבל אי לא נתגיירה היא לא מצרכינן (לא ט"ס וצ"ל מצריכינן) טבילה לבנה ע"ש:

(?) מעוברת. עיין בדגול מרבבה שכתב אם ידעו ב"ד בשעת טבילה שהיא מעוברת הדין פשוט אבל אם לא ידעו ב"ד שהיא מעוברת יש בזה אריכות דברים עכ"ד:

(?) יכול למחות משיגדיל. עיין בספר תפארת למשה שכתב דאם היתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה כגון שנתגיירה עובדת כוכבים מעוברת אינו יכול למחות ע"ש באורך [ובתשובת ח"ס סימן רנ"ג העלה דאפילו גם לידתו שלא בקדושה כל שנתגיירו עמו אחד מאבותיו אינו יכול למחות מאחר שדעת הרי"ף פרק החולץ דלעולם אינו יכול למחות אפילו גיירוהו ב"ד ובה"ג שכל דבריו דברי קבלה פסק עכ"פ בהביאוהו אבותיו אפילו לא נתגיירו עמו אינו יכול למחות וקרוב לודאי שגם דעת הרמב"ם הוא כן ובשיטה מקובצת הביא רבים מהפוסקים דפסקו דעכ"פ בנתגיירו עמו אינו יכול למחות ובהרא"ש פ"ק דכתובות לא מצינו שחולק להדיא על זה א"כ אין ספק דהכי הלכתא. וכתב עוד היכא דיכול למחות ודאי דמיעקר עקר הגירות למפרע והיין הנשאר שנגע בו קודם מחאתו הוא ככל מגע עובד כוכבים קטן ביין שלנו ואם בא על בת ישראל בהיותו בן ט' נפסלה מהכהונה כו' אך אנו אין צריכין לחוש לזה כלל שמא ימחה ולכן מברכין בשעת טבילה ומניחין אותו ליגע ביין או להנשא לאיש או לישא ישראלית כו' עש"ב]:

(?) [או שלא הודיעו. עיין בתשו' חמדת שלמה ס"ס כ"ט מ"ש בזה]:

(?) יש לו לטבול. עיין במג"א סימן שכ"ו ס"ק ח' שכתב דישראל מומר שעשה תשובה מותר לטבול אפילו בשבת כיון דאינו מדאורייתא ע"ש. ועיין בתשובת רשב"ש סימן ס"ח שכתב דבני המומרים הערלים הנקראים אנוסים כשבאים לחזור בתשובה אין להודיעם מצות קלות וחמורות ועונשן ואין לבהלו אבל יש למושכו חסד ואין צריך טבילה וכשמל א"ע מברך להכניסו בבריתו של א"א ומברך גם כן ב' ברכות על המילה עמ"ש לעיל סימן רס"ז (ס"ק ב') ואשר קידש ידיד ואינו כוללם בברכה אחת ואח"כ אומר או"א הצלח נא לעבד הנקרא שמו כך ומשוך אליו חסדך וכשם שהטית לבו לשוב בתשובה שלמה לפניך כן תטע בלבו אהבתך ויראתך ותפתח לבו בתורתך ותדריכהו בנתיב מצותיך למען ימצא חן בעיניך כי"ר ונאמר אמן ע"ש עוד. ועיין בתשובת הרדב"ז החדשות סימן תל"ד אי חייבין לברך שהחיינו בשעת המילה:

Siman 269


(?) תאומים. עש"ך סק"ו דדוקא תאומים ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סוף סימן כ"ג שכתב דמדברי רש"י ביבמות דף צ"ח מבואר דלא כהש"ך אלא אפילו אינם תאומים אם היתה לידתם בקדושה איכא כרת ע"ש:

(?) צריכים לפרוש. עיין בדגול מרבבה שכתב דאם היא זקינה אין צריך הפרשה ואף שהח"מ באה"ע סימן י"ג סק"ד נסתפק בזה היינו בנתגיירה היא ונשאת לאחר אבל בנתגיירו שניהם ונשארו יחד א"צ הפרשה ע"ש. עוד כתב שאחר שלשה חדשים כשמחזירה א"צ שבעה נקיים אם לא פרסה נדה בינתיים ואף שכתוב לעיל סוף סימן קצ"ב שמחזיר גרושתו צריכה ז"נ שאני התם שגירשה לחלוטין משא"כ הכא ע"ש:

(?) אינו רוצה לקיימה. עיין בדגול מרבבה שכתב הא ודאי שאם רוצה לקיימה צריך חופה וקידושין בדת יהדות ולענין כתובתה עיין באה"ע סוף סימן ס"ז:

(?) ולחליצה פסול. ועיין בתשובת נחלה ליהושע סימן כ"ז אם גר כשר להצטרף לענין חליצה או כל החמשה צריכים שיהיו כשרים ע"ש:

Siman 270


(?) כל איש. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ס"ב לענין כתיבת ספר תורה בשותפות אם יוצאין ידי חובתם ע"ש ועיין בספר פרדס דוד מהרב דוד דישבעק ז"ל פרשת כי תצא שגם הוא ז"ל נסתפק בזה דדלמא בעינן כולו משלכם להוציא שותפות כמו דאיתא גבי אתרוג במסכת ב"ב דף קל"ז עיין שם (ואף דבא"ח סימן תרנ"ח ס"ז בהג"ה כתב ודוקא שלא קנו לצורך מצוה כו' שאני התם דכל אחד אינו צריך לו רק בעת נטילתו לצאת בו משא"כ הכא דכל אחד צריך שיהיה הס"ת שלו בכל עת ובכל שעה ופשוט הוא) ותמה מאד על מנהג העולם דפשוט הוא בעיני כל בחברות שכותבין ס"ת בשותפות דכל אחד יוצא בו ושוב כתב להוכיח קצת כמנהג העולם דיוצאין בשותפות ע"ש:

(?) איש מישראל. עיין בתשובת שאגת אריה סימן ל"ה לענין אם גם נשים חייבות במצוה זו של כתיבת ס"ת כאנשים או לא ע"ש:

(?) לכתוב לו ס"ת. עיין בספר תורת חיים בסנהדרין דף כ"א שכתב ונראה דיחיד הכותב ס"ת לעצמו ונתנה לבהכ"נ לקרות בה בצבור ומקדישה לאו שפיר עביד דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא ואינו יוצא בה י"ח וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מלתא ז"א דיחיד שכתב ס"ת לעצמו ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ספר תורה אחרת ולכן נראה שאין להקדיש ס"ת אא"כ כותב לעצמו אחרת עכ"ל ע"ש (וכן ראיתי בספר ברכי יוסף שכ"כ בספר תשובת בית יהודה ח"א י"ד סימן כ"ג) ועיין בספר בני יונה מהגאון מוהר"ר יונה לנד סופר שחולק עליו וסובר דאם נאבדה ממנו והיא מצויה באיזה מקום שיוצאים ידי מצות ועתה כתבו לכם ואפילו אם נקרעה או נשרפה קרוב הדבר שיצא ידי מצותה של כתיבה ומכ"ש אם הקדישה דיצא דמסתמא לא הקדישה אלא שתהא מיוחדת לקריאת הצבור אבל מצות הכתיבה אישתאר לעצמו ומ"מ יותר טוב שלא יקדישה והרי תהיה כולה שלו ע"ש. ועיין בספר פרדס דוד פרשת כי תצא שחולק גם כן על התורת חיים הנ"ל והוכיח מדברי הרמב"ם דיחיד שכתב ס"ת משלו ואח"כ נאבדה דיצא ואין צריך לכתוב אחרת ע"ש. (וכן בספר תורת נתנאל מהגאון בעל קרבן נתנאל שעל הרא"ש פרשת יתרו חולק על הת"ח וכתב עליו וז"ל ראה זה דבר חדש ואין אחד מהפוסקים שהזכיר דין זה. גם כל העולם כולו אין נוהגין כשנאבד מהם ספר תורה שיכתוב מחדש. ע"כ בדקתי אחריו ואעלה שלא כדבריו כו' והוכיח מהרמב"ם ג"כ כן ע"ש:

(?) אבותיו ס"ת. עיין בתשובת שאגת אריה סימן ל"ד שהעלה דאפילו לא הניחו לו אבותיו כתובה אלא כל שהוא אפילו תיבה או אות א' לבד והוא גמר והשלים את הכל לא יצא ידי חובת מ"ע זו ע"ש. והא דכתב בהג"ה דאם הגיהו ה"ז כאילו כתבו אע"פ שלא כתב כל התורה כולה עט"ז סק"א:

(?) למכרו. עבה"ט מ"ש אבל ספרי יחידים וכו' ועיין במג"א סימן קנ"ג ס"ק כ"ב ועיין בתשובת נו"ב תנינא חלק חו"מ סוס"י מ"ג ובהג"ה מבן המחבר שם מ"ש בזה ועמ"ש לקמן סימן רפ"ב ס"ק ט"ז בשם ספר יד הקטנה. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן מ"ג שכתב דמותר למכור ס"ת ע"י הגרלה שקורין אויס פלעטין ואין בזה בזיון לס"ת כלל ע"ש היטב ועיין באשל אברהם בא"ח סימן שכ"ב סק"א שכתב בשם תשובת פרי הארץ גם כן דמותר אלא דליתר שאת יניחו הס"ת בלי תפירות ונמצא דאין בו קדושת ס"ת כלל. ובתשובת ריב"ש הביאו הב"י כתב כל ספר שיש בו טעות אין בו קדושת ס"ת ויכול למכרו ע"ש. [והביאו גם כן הרמ"א לקמן סימן רפ"ב סי"ח ובא"ח סימן קנ"ג וע' במג"א שם ובתשובת ח"ס סימן רע"ט]. ועיין בתשובת רשב"ש סימן שכ"ד שכתב ועל אודות הספר שמניחות הנשים לבהכ"נ ואמרת שמאחר שאינן מצוות ללמוד תורה טוב שיניחוהו להשיא יתום ויתומה יפה אמרת אבל לא מטעמך לפי שהנשים אע"פ שאינן חייבות ללמוד תורה אבל זוכות הן לעולם הבא בזכות התורה כו' אמנם אם יש יתום ויתומה להשיא יותר יהיה מצוה שיניחוהו להם ממה שיתנו הס"ת לבהכ"נ אלא שזהו כשיש ס"ת אחר לצבור לקרות בו אבל אל"כ יתנו לצבור שהתלמוד קודם למעשה ע"ש:

(?) כדי לקנות חדש. [עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן רנ"ד דמי שהיה לו ס"ת שקנה אסור למכרו כדי לכתוב ס"ת בעצמו אף דמתחלה לא הוי רק כחוטף מצוה והשתא הוי כאלו קבלה מסיני אין זה מקרי עילוי בקודש דעלייה צריך להיות במצוה הנקנית שהיא קדושה יותר מהראשונה ואף אם הספר השני ספרא דוקנא טפי כתבי' ונכתב יותר בהדור גם זה אינו מעלין בקודש כיון שאין הקדושה מעולה בעצמה אע"פ שהוא יפה ומהודר ע"ש] (ועיין תשובת אבן השהם סימן כ"ג באחד שנדב לבו ונדר לקנות ס"ת לקיים ועתה כתבו וקנה ס"ת ואח"כ ראה שאין הכתב מהודר. מחויב לקנות היותר מהודר. דדמי ממש לאתרוג דאמרינן הידור מצוה עד שליש ואם כן כאן ימכור ויקנה אחרת היותר נאה ע"ש שהאריך):

(?) שכר לו סופר. עיין בספר משנת חכמים בקונטרס מעלות המדות דף קל"ו שכתב דיש להסתפק אם אירע שכתב אחד עבור חבירו ס"ת בלי ידיעתו מי נימא דכיון דזכות הוא וזכין לאדם כו' יוצא י"ח מצוה זו דהוי כאילו כתבו בשליחותו או נימא דלאו זכות גמור הוא לו ואדרבה ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בגופיה ובממונו וכל היכא דלאו זכות גמור הוא לא אמרינן זכין כו' וממילא דאינו יוצא י"ח מצוה זו כלל כיון דלא נעשה שלוחו ושוב כתב דאין כאן מקום ספק כלל דלא מיבעיא לדעת הרמ"א דאם לקח ס"ת אינו יוצא כלל והיינו שהקפידה התורה שיכתוב בעצמו או על ידי שלוחו ועכ"פ יטריח בקניית גוילין וכדומה ממילא דאם כותב אחר בשבילו בלא דעתו דאינו יוצא כלל ואף לדעת רש"י שכתב דהוי כחוטף מצוה דמצוה קעביד ואי כ' בעצמו הוי מצוה טפי מ"מ נראה דכיון דעכ"פ מצוה מן המובחר איכא לכתוב בעצמו או על ידי שלוחו א"כ לאו זכות גמור הוא כו' ועוד דדוקא קנה ס"ת מהני כיון דקנין כספו הוא ולהכי אם הניחו לו אבותיו שבא לו בלא טורח כלל אינו יוצא ומצוה לכתוב משלו וה"ה אם אחר כתב בשבילו דאינו יוצא מה"ט ע"ש:

(?) הוי כחוטף. עבה"ט סק"ד בשם ט"ז דהקונה ס"ת מיד עובד כוכבים כו' ועיין בספר משנת חכמים שם שכתב דה"ה אם המוכר עשאה תחילה ע"מ למכור וי"ל נמי דה"ה אם מכר אחד כדי ללמוד תורה או לישא אשה דאם קנה חבירו ממנו יוצא י"ח לדעת רש"י (ר"ל דאפילו כחוטף לא הוי) ע"ש:

(?) ואינו יוצא בזה. והגר"א זצ"ל פסק כדעת רש"י דיוצא בזה:

(?) האידנא. עיין בה"ט ועיין בשו"ת שאגת אריה סימן ל"ו שדחה גם כן דברי הפרישה שכתב דבימינו שאין לומדים מס"ת ליכא מ"ע. דליתא דא"כ אם הניח לו אביו ס"ת אמאי מצוה לכתוב משלו א"ו דמצות כתיבת ס"ת לאו בת"ת תליא. אלא שכתב דמ"מ יש לפטור מדין אחר מן מצות כתיבת ס"ת בזה"ז כיון דאנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות והרי ס"ת שחסר או יתר אפילו אות אחת פסולה אם כן אין בידינו לקיים מצוה זו ע"ש שהאריך. והיוצא מדבריו דיש שלשה חילוקים במצות כתיבת ס"ת היינו בזמן התנאים שהיו בקיאין בחו"י היה מ"ע מדאורייתא שיהיה לו ס"ת שכתבה בעצמו משלו ובזמן האמוראים שלא היו בקיאים בחו"י כדאיתא פ"ק דקדושין אך היו לומדים מס"ת לא היה מ"ע דאורייתא רק מדרבנן דאל"כ היתה תורה משתכחת מישראל ולהאי טעמא אם הניחו לו אבותיו ס"ת א"צ לכתוב משלו כיון דמ"מ יש לו ס"ת ללמוד ממנה. ובזה"ז ליכא אפילו מצוה דרבנן ע"ש ועיין בספר בני יונה [ובתשובת חתם סופר סימן רנ"ד] מ"ש בזה:

(?) ולא ימכרם. עיין בספר תפארת למשה הטעם על מה סמכו העולם למכור ספרים לכ"ד שירצו ע"ש [וע' במג"א סימן קנ"ג ס"ק כ"ג]:

Siman 271


(?) אין כותבין. עיין פמ"ג או"ח בפתיחה להלכות תפילין בענין אם כתב ס"ת על עור איסורי הנאה. ועיין בספר חומות ירושלים סוס"י קצ"ו מ"ש בזה:

(?) הטמאים. עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שכתב דאין כותבין ס"ת ותפילין על עור מבהמה טהורה שנולדה מבהמה טמאה דאסורה כמש"ל סימן ע"ט ס"ב. ומשמע שם דה"ה אם מצא בבהמה ולד דמות עוף אף שהיא עוף טהורה דאסורה כמש"ל סימן י"ג ס"ה. אין כותבין על עורה אבל כותבין על עור בהמה טמאה שנולדה מטהורה ע"ש:

(?) אבל כותבין. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ב ע"ד הקלף שאחר עיבוד הסיד מושחין אותו בצבע לבן ועל ידי זה מתקנים הקלף שיהא חלק ומזהיר ונוח לכתוב עליו ולכן הכתב מיושר מאוד ומקצת סופרים הוציאו לעז על זה שאסור לכתוב על קלף זה מפני שאינו כותב על הקלף רק על אותו צבע שמפסיק בין הקלף לכתב והשיב קנאת סופרים הוא זה ואדרבה מצוה מן המובחר לכתוב על קלף זה משום זה אלי ואנוהו והאי צבע לא הוי הפסק דכל לנאותו אינו חוצץ ע"ש ועיין בספר בני יונה שהאריך בזה הענין והעלה דאם הצבע כ"כ דקה שהדיו מעביר תחת הצבע ומתמצה בתוך הקלף אפשר להכשיר אבל אם יש ממש שבאם תקח הצבע ע"י גרר מעביר צורת האות בלי שתגרר גוף הקלף אם כן אין צורת כל האות על הקלף יש לפסלו ומכ"ש לפי הנראה אין מתקיים זמן מרובה כי סופו שהצבע מתפרר מעל הקלף כשתתיישן ואם כן גורם מחיקת השם ע"ש:

(?) ועוף. עיין בספר דרך חיים על הלכות שחיטות וטריפות בסימן כ"ג בהג"ה שכתב דמה דמשמע מדברי תשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן י"ב דפשיטא ליה דאית בעור עוף דין גויל וקלף ודוכסוסטוס הנאמר בספרים ותפילין ומזוזות צ"ע דלא שמענו כזאת בגמרא ופוסקים בעור עוף שהוא דק והרמב"ם פ"א מהל' תפילין דייק להדיא בדין הקלף ודוכסוסטוס דהיינו בעור בהמה וחיה דוקא. ועור עוף דל"ש ביה חלוקה הנ"ל י"ל דיש לו דין קלפים שלנו. ומ"מ צ"ע באיזה צד כותבין אם נאמר דנכתבות לצד השער כדין קלפין שלנו או לכל צד עכ"ד:

(?) וטריפות שלהן. עיין בתשובת יד אליהו שם שכתב דצ"ע בטרפה שלא היה לה שעת הכושר כגון שנולדה ביתרת רגל וכה"ג אם כותבין על עורה ע"ש:

(?) לשם ס"ת. עיין בספר בני יונה שקרא תגר על איזה סופרים שמקילין ליקח עורות עבודין מן עובד כוכבים אשר עדיין אינם גרודים וחלקים ע"י הסכין ואבן הפימ"ס והם עושין הגירוד לשמה דזה איסור גמור ואפילו בדיעבד יש לפסול לקרות מתוכה כל שיש ס"ת אחרת אלא דבאין ס"ת אחרת אפשר להקל לקרות בה ויותר טוב לקרות בלא ברכה ע"ש עוד. ועיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"א שכתב בגוילים שהביאום מהשביה ויש ספק אם מעובדים לשם ס"ת וכתבו ס"ת על אלו הגוילים כשר בדיעבד דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא אי בעינן כלל עיבוד לשמה והכא איכא עוד ספק שמא הם מעובדים לשמה הוי ס"ס ועוד דאפי' להני דמחמירים וס"ל דבעינן עיבוד לשמה מודו דבשעת הדחק יכולים לכתוב על שאינו מעובד לשמה וכיון דבשעת הדחק מהני לכתחלה. בדיעבד לעולם מהני לקרות בו בצבור ע"ש ועיין בתשובת פני אריה סי' נ"ב שחולק עליו וכתב שכבר בא מעשה כזה לידו בק"ק ראטרדם וצוה לסלק היריעות שלא נעבדו לשמן ולגנזן ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קס"ח באיש א' סופר סת"ם שהיה מעבד גויל ואמר שמעבד לשמו ואח"כ היה דעתו לכתוב עליו ספר פסול ושוב נתבטל הדבר וכתב עליו ס"ת מה דינה. וכתב שאם חשב אח"כ לכתוב ספר פסול מחשבה לאו כלום אמנם אם אמר בפירוש שרוצה לכתוב ספר פסול שפיר אתי דבור ומבטל דבור והעיבוד עצמו לא מיחשב מעשה לא להקל וגם לא להחמיר שהרי בלא"ה צריך לעבדו ואמנם אם הסופר לא עיבדו בעצמו רק נתנו לעובד כוכבים ומסייעו בנתינת הסיד א"כ יש כאן מעשה מוכיח שעושה לשם סת"ם ושוב כתב דאף אם מעבדו בעצמו י"ל דאף אם אמר בפירוש שרוצה לכתוב ס"ת פסול כשר שהרי לא אמר שמעבדו לשם כתיבת ס"ת פסול וא"כ לא ביטל הדבור הראשון ע"ש:

(?) שיאמר בתחלה. עבה"ט. ובספר ב"י הביא תשובת רמ"ע דבדיעבד די במחשבה [והוא בסי' צ"ד וכ"כ בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קנ"ד וגם בבאר הגולה לקמן בר"ס רע"ד ובחבורי לאה"ע סי' קנ"א ס"ז הארכתי קצת בזה]:

(?) עורות אלו. עבה"ט סק"ד דתיקון הקלף והשרטוט א"צ שיהיה לשמה ובספר בני יונה דעתו להחמיר בשרטוט דצריך שיהיה לשמה אף דיעבד ע"ש:

(?) אני מעבד לשם ס"ת. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ב' שכתב ששאל להסופרים איך נוהגים ליקח בכתיבת גיטין מהקלפים המעובדים לשם ס"ת דהוי הורדה מקדושה לחול וזהו אסור אפילו בהזמנה דבגוף הקדושה הזמנה מלתא היא. הן לכתוב תפילין י"ל דשרי אבל לכתוב גט ודאי אסור והשיבו לו שבשעה שמניחין העורות בסיד אומרים שיהא מעובד לשם ס"ת או תפילין ומזוזות וגיטין כפי מה שיבחרו אחרי כן וכתב שזה לא נכון כלל דא"כ נצטרך לומר דזה שכותב עליו גיטין הוא חול וזהו שכותב עליו ס"ת הוברר הדבר שנעבד לשם ס"ת והרי אנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה והורה להם לעשות כך שיעבדו הכל לשם ס"ת ויתנו בתחלה שיהא בידם לשנות לכתוב עליו דברי חול דתנאי מהני בזה וכ"כ בתשובת עבוה"ג סוס"י ס"ה וע"ש עוד:

(?) בתחלה. עבה"ט בשם ש"ך דבדיעבד אפי' לא סייעו כלל אלא שאומר לעובד כוכבים שיעבדנה לשמה סגי ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' קע"ה שכתב דדוקא אם אמר לעובד כוכבים בעת נתינת הסיד מהני כיון שברגע זו אמר לו הישראל ותיכף הוא עושה מסתמא עושה כדבריו אבל אם אמר לו בעת נתינת העורות למים שבין שריית העור במים לנתינת הסיד נמשך ג' או ד' ימים אפי' אם אמר לו אז שיתן הסיד לשמה לא מהני ולא סמכינן שיעשה העובד כוכבים כן מה שכבר קדמה אמירת ישראל אליו זה כמה ימים ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' מ"ה שחולק על עיקר דינו של הש"ך הנ"ל. וע"ש עוד שהשיג ג"כ על הט"ז שרוצה להתיר אפילו לא סייע אלא בגמר עיבוד ע"ש ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ס"ט מענין זה:

(?) מעובדים בעפצא. כתב בתשובת גינת ורדים א"ח כלל ב' סימן כ"ט דיריעה או יריעות שהעביר עליהם מי כרכום פסולות דצריך שיהיה הקלף לבן ע"ש ועיין בר"י שכתב עליו אם קבלה נקבל אך אם הרב בעצמו חידש דבר זה הפריז על המדה וקצת ראיה יש הפך דבריו מתוס' בסנהדרין דף כ"א ע"ב ע"ש:

(?) מקצתו על הגויל. כתב בספר חמודי דניאל כ"י לכאורה נראה דוקא מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף כלומר הרבה מקלף והרבה מגויל אבל לעשות מטלית א' או שנים אין קפידא (ועיין תשובת תשב"ץ ח"א סימן קמ"ט באמצע התשובה כתב בהדיא להיפך שאסור לקלוף תיבה א' מן הגויל ולכתוב במקומה אח"כ דאותו מקום שנקלף אינו נקרא גויל אלא קלף. ומקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף פסול אפילו בדיעבד ואפילו במקום תיבה א'. דמאן פלג לך ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין כו'. ולבסוף סיים זה אני דן להלכה אבל למעשה איני מוחה ביד הסופרים מלקלוף כו' ע"ש ואפשר מה"ט שכתב הרב חמודי דניאל דדוקא חצי על קלף אבל תיבה א' או אפילו הרבה תיבות אין איסור וכ"כ בתשובת יכין ובועז ח"א ס"ס כ"ד דכמה פסוקים שנכתבו על מקום הגויל שנקלף לא קרינן בו מקצת על הגויל ומקצת על הקלף אלא דהוי כמנומר ע"ש הביאו בספר לדוד אמת סימן י"ז אות י"ז להלכה ע"ש):

(?) צריך שרטוט. עיין בתשו' רדב"ז החדשות סי' קנ"ו שכתב על מה שנהגו הסופרים לכפול הנייר שכותבין עליו הגט במקום שרטוט דאם הנייר קשה שיהיו הכפלים עומדים וניכרים עד סוף כתיבת הגט סגי בהכי דמה לי ששרטט בקנה או בכל דבר העומד וניכר דהטעם הוא כדי שיהיה כתיבה ישרה והא איכא. ומשמע שם דה"ה בס"ת מהני כה"ג ע"ש:

(?) בלא שרטוט. כתב בספר בני יונה דאם כתב איזה טעות וגרר שם איזה תיבות ונמחק השרטוט ולא שרטט מחדש וכתב עליו יש להכשיר דיש להיישיר הכתב ע"י גרר מקום הטעות כאילו היה משורטט:

(?) שצובע. עיין בספר בני יונה הביא בשם מעדני יו"ט דבדיעבד אם שרטט בדבר הצובע אינה פוסלת. אכן בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' נ' (אביאנו לקמן סי' רפ"ד סק"ג) לא משמע כן ע"ש היטב ובאמת דברי המעדני יו"ט שם צ"ע ע"ש בהל' ס"ת ודו"ק:

(?) שיכתבנו בדיו. כתב בר"י בשם מהר"ם פרובינצל בתשובה כ"י כשבאים לתקן תיבות או אותיות בס"ת הנכתב נכון לתקן במין הדיו שבו נכתב הס"ת:

(?) הבאים מן העץ. עיין במגן אברהם סימן ל"ב סק"ב ועיין בספר בני יונה באריכות מדין הדיו (עפמ"ג באו"ח סימן ל"ב סק"ב האריך בדין דיו בלא גומא ומסיים וז"ל וצ"ע באין לו גומא דלהרמב"ם משמע באין לו גומא כשר עכ"ל ועיין תשו' מנחה בלולה דף מ"ה מ"ו האריך בזה דדיו שלנו הנעשה מעפצים כשר לכתחלה בלי פקפוק ע"ש דמשמע דוקא בצירוף דעת הרא"ש כשנתערב בו גומא ועיין במעשה רוקח פ"א מהל' תפילין. ועיין תשו' מ"י סימן ל"ז האריך בזה וסיים וז"ל עכ"פ כיון שדעת ר"ת ז"ל וסמ"ג וסה"ת לפסול דיו עפצים. והרא"ש והריב"ן והרמב"ן ומרדכי והא"ז אין מכשירין רק ע"י שרף שקורין גומא ולדעת הרמב"ן עצמו דוקא ע"י בישול. ורובא דמינכר נינהו נגד דעת הרמב"ם ורבינו שמחה ז"ל המכשירים מי עפצא וקנקנתום וגם בשל תורה הולכים אחר המחמיר לכן יש להחמיר ולדקדק הרבה דלא יכתבו הסופרים במי עפצא וקנקנתום לחוד רק עם גומא ובלא"ה פסול מן התורה לדעת רוב הפוסקים. גם יש לדקדק לעשותו ע"י בישול כדעת הרמב"ן ז"ל הואיל דאפשר עכ"ל):

(?) האדום. כתב בספר חמודי דניאל כ"י אם נעשה הדיו אדום מחמת יושן הרבה פסול עד כאן. ועיין במג"א סימן ל"ב ס"ק ל"ט קצת לא משמע הכי ועיין בספר פמ"ג שם. [ועי' בתשובת חתם סופר סי' רנ"ו שנשאל על ענין כזה אודות ס"ת שנשתנה הדיו לאחר הכתיבה ונהפך לאדמדם מכמה סיבות אי כשרה הס"ת והעלה דאם השינוי לאדמימות הוא מחמת יושן וכדרכו של דיו הרי הוא כשר שהרי נכתב בדיו ולהכי אמרה ההלכה לכתוב בדיו ולא אמרה שתהיה כתובה שחורה כמו רצועות שחורות הלמ"מ והיינו דאילו נקיט כתובה שחורה כל שנשתנה אח"כ שוב אינו שחור ופסול אבל דיו כך הוא וסתן של רוב דיו בעולם ולכשיזקין יכהה מראיתו ויתהפך קצת לאדמדם כעין מראה ברוי"ן והרי הוא כשר וטוב להעבירו בקולמוס כדי לקיימו ימים רבים יותר וקרוב לודאי אפילו בשמות הקדושים מותר כדיו ע"ג דיו דאין כאן מחיקה (עיין בזה בש"ת בא"ח סימן ל"ב ס"ק מ"ב דהתשב"ץ אוסר והבר"י כתב דיש להתיישב למעשה ועמש"ל סימן רע"ו סק"ו מזה) אמנם אם נשתנה לאודם ממש משא"כ וסתן של סתם דיו או אפילו רק לאדמימות רק שנשתנה מיד מהר שנראה שאינו מחמת יושן ועל כרחך יש חסרון בעיקר הדיו שנעשית ע"י המצאה חדשה מסממנים אחרים ס"ת כזה פסול מעיקרא אפילו מה שקראו בו בשחרירותו כי לא נכתב בדיו ואסור להעביר על השמות שאינם נמחקים דהוי כדיו ע"ג סיקרא דמוחק התחתון. ולענין קדושת השם אין חילוק אפילו נכתב בכל צבע אסור למחקו ואין תקנה לאותו ס"ת דלא יועיל העברת קולמוס בדיו מעולה חדא דמה יעשה בשמות ועוד דאם נכתב בצבע והעביר עליו קולמוס בדיו פסול להא"ר שם סק"ה והפמ"ג שם שהשיג עליו שגה בהשגתו וכאן הדיו שמקולקל מתחלתו אינו דיו כלל וכשאר צבעונים יחשב ואמנם דיו שהוכהה מראיה או קצת נתאדם בתחלתו (ר"ל היכא שידוע שהדיו נעשית כדינה רק שלא נגמרה מלאכתה) אם מעביר עליו בדיו שחור ומצהירו שפיר דמי ובזה כתב המג"א שם ס"ק ל"א דבתפילין פסול מחמת שלא כסדרן משמע אם לא נכתב לפניו יכול להעביר עליו קולמוס והיינו דלו יהא שדיו כהה היה בכלי והוסיף עליו דיו שחור נתקן בהכשר ומה לי בכלי או ע"ג קלף מצא מין את מינו וניעור להכשירו ואינו דומה לכותב בצבע דלא יועיל תערובת דיו דכאן עכ"פ דיו היא רק שלא נגמר מלאכתו וליכא אלא משום שלא כסדרן ע"ש דכ"ז מבואר למעיין היטב בדבריו ושם הלשון מגומגם קצת]:

(?) לכתבו בימין. כ' בר"י בשם מהר"ם פרובינצ"ל בתשובה כ"י סי' ל"ג אין לכתוב ס"ת ואף לתייג התגין בבתי ידים אף שראשי אצבעות הבתי ידים חתוכים בשגם הקור גדול כי אינו כבוד לס"ת ע"ש (וכ"כ במעשה רוקח פ"ב מהל' ס"ת ה"ח בשם הרמ"פ ע"ש) ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר עובדא דיששכר איש כפר ברקאי ס"פ מקום שנהגו דקרי ליה התם מחלל קדשי שמים דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ופירש"י וחציצה פוסלת כו' ועוד דבזיון הוא ע"ש:

(?) של קנה. עבה"ט ועיין בט"ז דמשמע מדבריו דהדפוס הוא ככתיבה ממש וכשר לכתחלה לכתוב ס"ת ע"י דפוס. אכן בתשובת חות יאיר סימן קפ"ד פוסל ועיין בספר בני יונה שהאריך בזה והעלה דהדין עמו ויש לפסול אפי' דיעבד אפילו רק אות אחת בדפוס ואפילו אם רוצה לכבוש הדפוס על הקלף ע"ש. ועיין בש"ת בא"ח סימן של"ד ס"ק י"ג שכתב בשם שבו"י שגם ספרים הנדפסים ע"י עובדי כוכבים דין קדושת ס"ת יש להם כאילו נדפסו ע"י ישראל ע"ש. אכן בתשובת חות יאיר שם כתב דאם נדפס ע"י עובדי כוכבים אין בהם קדושה ע"ש ועיין מזה בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק א' סימן מ"ה ובספר בני חיי סימן רפ"א ועיין עוד בתשובת חו"י סימן ק"ו דספרי קודש הנדפסים בכתב שקורין רש"י ואפילו בלשון חול חלילה לנהוג בהם שום בזיון כי קודש הם מצד הענין הנאמר בהם ומצד התכלית שהוא ללמד ד"ת או מוסר ואפשר דלא חמירא כולי האי לענין איסור תשמיש בחדר בשעת הדחק ומ"מ אין לסמוך גם בזה הלכה למעשה אם אפשר וכן הנדפסים בכתב אשורית והענין חול כמו ספרי אקלידוס ואבן סיני של רפואות אף שאין בהם קדושת חומר ולא פועל במחשבתו ולא תכלית לנפש ואין כאז רק הצורה לבד ראוי למנוע מלנהוג בהם בזיון לקנח בהם ולזרקן לארץ או למקום אבדון ע"ש:

(?) ולא בנוצה. ואין נוהגין כן. ש"ך. וכתב בתשובת דבר שמואל סימו קס"ד דיש להסתפק בקולמוס מעוף טמא ע"ש:

קטע זמני 2[עריכה]

Siman 272


(?) לא ארכו. עיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סימן ס"ו איך יהיה עשיית הספר תורה שיהא ארכו כהיקפו לא פחות ולא יותר ע"ש באורך ועיין בספר בני יונה עוד תחבולות למצוא שיהא ארכו כהיקפו:

(?) ששה טפחים. ובדיעבד כשר בפחות. עי' סי' רע"ג ס"ה. ועיין בתשובת רשב"ש סימן שכ"א שכתב דמ"מ אין זה הדר להוציא בצבור לקרות ומה כבוד יתנו לו צבור כי האדם יראה לעינים והדבר הזה אני מניחו לפי ראות עיני חשובי צבור ע"ש ופשוט דה"ה אם ארכו כרחבו אלא שאין בו ששה טפחים כגון שמיעט הכתב אין לקרות בו בצבור לטעם זה:

(?) דמצטרף. עיין בספר בני יונה שהעלה שאין העמוד מצטרף ובעינן שיהא אורך והיקף של הס"ת מגוילים או הקלפים לבד שוים:

(?) פחות מג' דפין. עיין בתשובת גבעת שאול סימן נ"ה בס"ת שנתקלקלו היריעות מאכילת העכברים והגיע החסרון בתוך חמש שיטות באופן שא"א לתקנם כמבואר בסימן ר"פ רק שביריעה אחת לא נתקלקל אלא דף אחד ושני דפין הסמוכים נשארו שלמים והורה שלא להחליף אותם שני דפין ולגנזם בחנם רק אותו דף שנתקלקל דהיינו לעשות דף יותר בהיריעות שיכתוב מחדש ואותן שני דפין יהיו יריעה אחת מתרי טעמי חדא דמה דאין עושין פחות מג' דפין היינו למצוה ולא לעכב ועוד לפי שכתובה בכתיבה גסה ואם היה כותב בכתיבה דקה ובכל שיטה לא יהיה רק שלשים אותיות כמו למשפחותיכם ג"פ היה יכול לעשות מאותן שני דפין ארבעה והא דלא יעשה פחות מג' פירש"י שלא יהיו התפירות מקורבין יותר מדאי א"כ מאי איכפת לן במה דעושה רק שני דפין מכתיבה גסה כיון דאין התפירות מקורבין וע"ש בקונטרס אחרון [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רנ"ו]:

(?) מג' דפין. עיין ט"ז סק"ד דבדיעבד אפילו לא נכתב רק שני דפין ביריעה כשר ועיין בתפארת למשה שכתב דאפילו רק דף אחד כשר וכן הורה הלכה למעשה ע"ש וכ"כ בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קע"ט ע"ש פלפול ארוך וכן כתב בתשובת הרשב"ש סוף סימן קכ"ו ע"ש (וכ"כ בתשובת שבות יעקב ח"א סימן פ"א ובתשובת מהר"י מינץ סי' י"ב דאפילו דף א' כשר בדיעבד וכ"ה בתשובת שב יעקב סי' נ"ז. וכתב שם עוד הרב השואל ע"ד שאין בקצת יריעות שיטה פנוי למטה מכתב. לא מצאתי לשיטה זו שום רמז בש"ס ופוסקים. ואף שמנהג ישראל תורה היא מ"מ אין לפסול על מנהגם וקבלתם אף אם לא הניח שיטה פנוי כלל בכל הס"ת כולה בדיעבד ע"ש ונראה שהרב שב יעקב הסכים להשואל בזה מדשתק בזה):

(?) צריך שיגמור באמצע. עיין בתשובת באר שבע סי' ס"ז שכתב דאם לא עשה כן וכתב לעיני כל ישראל בסוף השיטה שבסוף הדף פסולה ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קע"ט מ"ש בזה:

Siman 273


(?) ד' שיטין. עיין בדגמ"ר לקמן סי' ער"ה שכתב בשם התוספות שאלו ד' שיטין צריך להיות באמצע הדף דוקא אבל לסיים ספר אחד בסוף הדף ולהתחיל ספר שאחריו בראש הדף אפילו יניח פנוי ד' שיטין אינו רשאי ע"ש אכן בתשב"ץ ח"א סימן קע"ה כתב דמה שהצריכו חכמים להניח ד' שיטין בין חומש לחומש למצוה בלחוד הוא ולא לעיכוב ומש"ה מסתברא דליכא קפידא בהא מלתא בין שיהיו אלו הד' שיטין באמצע הדף או בתחלתו או בסופו או קצתן בסופו וקצתן בתחלתו בין כך ובין כך אפילו לכתחלה שפיר דמי ומיהו הא דבדיעבד אינו מעכב היינו אם הוסיף או גרע אבל אם לא שביק רווחא כלל ודאי פסול ע"ש גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ס"ה האריך בזה והביא ראיה ברורה מש"ס מנחות דף ל' דליכא קפידא כלל בהא וכתב שגם הירושלמי שהביא התוספות שם לאו לעיכובא קאמר אלא למצוה לכתחלה ע"ש. [וכן העלה בתשובת חתם סופר סימן רנ"ה ומסיק ולהלכה אני אומר נהי שלכתחלה אין לנו לעשות נגד הריצב"א שבתוס' מ"מ בהגיע הסופר לסוף החומש ודחיקא ליה עלמא לא ימעט בכתב כדי שיסיים באמצע הדף דההוא הו"ל כדיעבד דאין נכון לגנות הס"ת עתה באותיות כאלו משום סיום חומש שבסוף הדף שהוא גנאי העתיד וחששא בעלמא שמא יחתכנו ומכש"כ בזה"ז שאין דרך לשמש כלל בחומשין העשויים בגלילה ולעולם לא יבא אדם לחתוך ס"ת לחומשין אפילו אם יסיים החומש בסופו ע"ש]: ועיין בנו"ב תניינא חי"ד סי' קע"ט בתשובה מבן המחבר בס"ת שכתב הסופר בסוף ספר שמות בכל מסעיהם בסוף היריעה ולא הניח אפילו שיטה אחת ולמעלה התחיל ספר ויקרא וג"כ לא הניח שום שיטה וכתב שתורת אמת בפי תשב"ץ הנ"ל דרק לכתחלה צריך להניח ד' שיטין ובדיעבד א"צ ומיהו אי לא שביק רווחא כלל בודאי פסול אף בדיעבד והעלה כיון שיש י"ג תיבות אחר שם הויה ב"ה אם אפשר לחקוק כל הי"ג תיבות ולכתוב אותן בכתב דק באופן שישאר שיטה תחתונה פנוי לגמרי כשר לכ"ע ואם א"א לעשות כן אזי יניח עכ"פ בשיטה תחתונה ריוח חצי שורה או לכל הפחות כדי לכתוב ג"פ אשר שהיא פתוחה לדעת הרמב"ם ע"ש:

(?) כדי לגלול. עי' בתשב"ץ ח"ב סי' נ"ג שנשאל בס"ת שמחמת יושנו נתקלקלו היריעות הראשונה והאחרונה עד שלא נשאר בהם כדי לגלול עמוד מהו לתפור עם היריעה הישנה בשיעור לגלול מגויל חדש והשיב דנראה שאין בזה איסור כלל ואפילו לכתחלה שפיר דמי ואפילו היה אסור לעשות כן בתחלת עשייתו עכשיו שנתקלקל מחמת יושנו ודאי שרי ע"ש:

(?) לא יכתוב כו'. ואם כתב כשר כדלקמן ס"ה וכתב בד"מ בשם מהרא"י דאפי' כשיש אחרות מותר לקרות בה. וכ"כ בתשובת כנסת יחזקאל סימן מ' ובפרט אם אותו שבת מגיע על ס"ת הלז ודאי דאין לביישה. ולענין אם יש לתקנה כתב דודאי אם הכתב יהיה מיושר כמו כל השורות שלא יהיה מנומר מצוה לתקן אך לתלות בין השיטין או שהכתב יהיה מחמת זה מנומר או דחוק הרבה זה גרע מן ג' אותיות חוץ לשיטה ע"ש:

(?) ונראים. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם שב יעקב ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' ע"ג שכתב בשם הגאון מהרשש"ך בדבר ס"ת שיש לו שורה יתירה ביריעה מחברתה א"י שום פיסול ומותר לקרות בה לפי הדין ועיין בתשובת ברית אברהם חא"ח סימן י"א שכתב דלא התיר החב"י רק בכה"ג שיש שורה יתירה אבל אם חסר שורה אחת בדף אחד פסול דזהו סימן לפרשה פתוחה וממילא עשה פרשה במקום שאין פרשה וכתב שראה בתשובת שב יעקב דלא התיר רק באם השיטה שנשאר חלקה לא נעשה שירטוט וגם לא סמך ע"ז לבד רק אם השנוי היה בכל היריעה כו' ע"ש שהעלה דאם אפשר למחוק השורה האחרונה ולהאריך האותיות שפיר דמי אך אם שם שמות שאינם נמחקים אזי ימחוק בראש הדף שאחר זה שני שיטות עליונות ויכתוב אחת למטה ואחת למעלה (ויאריך האותיות) אכן אם גם בראש הדף למעלה בשורות עליונות איכא שמות שא"נ היא פסולה. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ק"ה שנשאל על ענין כדומה לזה בס"ת שנכתבה כהלכתה רק הסופר לא דקדק לתפור היריעות מיושרות שיהיו הדפים שוים למעלה ולמטה רק עולים ויורדים באופן שאף שמספר השורות בכל העמודים שוים מ"מ ע"י שזו למעלה וזו למטה נראה כאילו שיטה שלימה פנוי נמצא כאן פרשה במקום שאין ראוי להיות פרשה והאריך לפסול הספר עד שיתקן דאף שנכתב כדינו עכ"ז מצאה הקפידא מקום לנוח אחרי שעינים רואות שאין השורות מיושרות אלא שנסתפק אחרי שכל העמודים אשר ביריעה הזאת שוים אפשר דאינו דומה להניח שיטה פנוי (וכמש"ל בשם שב יעקב) והעלה דדינא שצריכין להתיר התפירות לעשותן מכוונות אלא דאם מצאו כן בשבת אין להוציא אחרת ע"ש טעמו והסכים עמו הגאון בעל נו"ב ז"ל דלכתחלה צריך לתקן אמנם אם כבר הוציאו ספר זה או בשבת ואין להם ספר אחר יכולים לקרות בו לפי שי"ל דהשירטוט יוכיח (וכן כתבתי לעיל בשם ש"י) ובעל המחבר חזר והשיב לו וחולק על היתר זה (אמנם ראיתי בספר בני יונה שכתב דאם כתב מנין שורות שיש לו אלא שעשה השורות דחוקים עד שאינם מגיעים עד למטה כשורות שביריעות האחרים ונראה כאילו חסרה שורה יש להכשיר דמ"מ נראה מנין השורות ע"ש א"כ כ"ש בזה ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סוף סי' קע"ט שדעתו בפשיטות דדוקא אם בדף אחד חסר שיטה אחת פסול אבל בכל היריעה אין חשש וכתב דהרי לפעמים א"א לצמצם ותופרים את היריעות שלא במכוון שיהיה הכל בשוה ונראה כאילו שורה אחת גבוה מחברתה וזה לא עלה ע"ד שום אחד לפסול ודבר זה מצוי הוא ופוק חזי ע"כ נראה לי היתר גמור לקרות בס"ת הנ"ל בלי שום פקפוק עכ"ד ע"ש) . וכתב עוד שם דאפשר אם יקרה לסופר בג' עמודים ג' פתוחות בראש העמודים או בסופם באופן שאין ניכרים משני עבריהם צריך הסופר לאמן ידיו שלא לעשותן כולן צורת פתוחה שיטה שלימה אלא צורת פתוחה אחרת וגם בלא"ה ירא שמים ראוי לצאת בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הרא"ש כדלקמן סימן ער"ה ופתוחה שיטה שלימה היא סתומה לדעת הרא"ש ע"ש:

(?) לכתוב חציה בתוך הדף. עש"ך שנראה לו עיקר להחמיר כהרא"ש דלא ישאר ג' אותיות אף שהתיבה גדולה והקשה דדברי המחבר סותרים זא"ז שהמחבר פסק כאן כהרמב"ם דאף כמה אותיות חוץ לשיטה מותר אם נשאר חציה תוך השיטה ובא"ח סימן ל"ב סעיף ל"ג פסק כהרא"ש וכן הקשה המג"א שם ס"ק מ"ו ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סימן מ' שכתב דלק"מ דבאמת נראה להכריע דתיבה שבה ו' או ז' אותיות שרשיות כמו מתושאל שבעתים מהללאל פלשתים כפתורים וכדומה ודאי תלינן ברוב ואם חציה תוך השיטה מותר אמנם תיבה אשר אות הראשון לפעולה (ר"ל לשימוש) כגון לבהמתך והעברתם ושננתם לטוטפת בזה יש לפסוק כהרא"ש כיון דהחציה הנשאר חציה עם הפעולה לפ"ז בס"ת שיש מאה תיבות כמו מתושאל שהשורש ו' או ז' אותיות כשר בנשאר חציה משא"כ בתפילין א"א למצוא זה כי לא מצינו תיבה בכל ד' פרשיות שיהיה ששה אותיות בלא פעולה כ"א והיבוסי ותיבות הוציאנו לאבותינו ואלו תיבות א"א למצוא סוף השיטה עיין בלבוש א"ח סימן ל"ה לכך בהלכות תפלין כתב סתם ג' אותיות משא"כ ס"ת עכ"ד. ולשונו מגומגם קצת דמ"ש בריש דבריו כמו שבעתים פלשתים כפתורים. הרי שם אין הו' אותיות שרשיות וכוונתו שכל החצי תיבה הראשונה הוא מהשורש. ומ"ש כגון לבהמתך והעברתם ושננתם אף דשם גם אות האחרון הוא לפעולה מ"מ ס"ל דיותר נחשב אות האחרון לעיקר התיבה שכבר קדשו התיבה:

(?) תולה אותו. כתב בס' חמודי דניאל כ"י כשתולה השם ביני שיטי יתלה תיבה אחת עם השם וכן כשקודר יקדור ג"כ תיבה של חול עמו ועי' מש"ל סימן ער"ה ס"ק ד':

(?) בי"ה שמ"ו. עיין בה"ט בשם ש"ך דמ"ם היינו מה טובו ובתשובת רשב"ץ ח"ב סימן קע"ו כתב דהיינו מוצא שפתיך ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן ע"ז שכתב דאפילו לכתחלה אין לדקדק בזה דלא כהש"ך סק"ו ע"ש (ובספר לדוד אמת והח"ד ותורה אור והגאון ר"ע איגר פסקו כש"ך):

(?) ווי העמודים. (ובציוני פ' תרומה כתב שהוא על פי סוד וכו' ע"ש):

Siman 274


(?) שיקרא כל תיבה. עיין במג"א סימן ל"ב ס"ק מ"ב:

(?) צריך שכל אות. בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סימן קס"ט פסק בס"ת שנמצא בה נקב סמוך לגגו של יו"ד של שם הויה ב"ה באופן שע"י הנקב הזה אין היו"ד מוקף גויל במקום הנקב וכתב דאם נעשה נקב זה אחר שכבר נכתב כהוגן א"צ שום תיקון ואם הוא ספק אימת נעשה ג"כ כשר מטעם ס"ס שמא נעשה אח"כ ואת"ל שנעשה בתחלת הכתיבה שמא הלכה שאינו פסול באינו מוקף גויל רק כשנוגע באות אחר אבל לתקנו על ידי שיגרר מקצת היו"ד אינו נכון שאסור למחוק אפילו מקצת אות במה שאינו לצורך תיקון ואפילו אם בודאי נעשה מתחלת הכתיבה ג"כ קשה להתיר כי שמא הלכה שאינו מזיק מה שאינו מוקף גויל וא"כ אין הגרירה צורך תיקון ע"ש. ועיין בנו"ב קמא סימן ע"ה דאם ניטל כל הקלף בין אות לאות ולא נשאר קלף מפסיק בין אות לאות או באותו האות בין ימין לשמאל הוי כנדבק ע"ש:

(?) שקירב שתי תיבות. עיין בספר בני יונה שכתב דצ"ע אם יש מ"ם סתומה בסוף וכן שאר הכפולין אם יש לפסול בזה או לא דהרי ניכר בזה לתינוק שהוא ב' תיבות:

(?) ליטול דיו. עיין בספר בני יונה שכתב דרשאי לאבד אותו הדיו שנוטל מן האות אבל לכתוב בו דברי חול אסור והיכא דע"י שנוטל הדיו ממעט תואר שחרות האות פשיטא דאסור ליקח משום דזהו אכחושי מצוה אבל לכתוב בו אות בס"ת אפשר להתיר. ומן השמות שאינן נמחקים הכל אסור אם לא שהדיו רבה עליהן שיש לחוש לטשטוש ע"ש:

(?) בתיקון האותיות. עיין בתשובת מהר"ם גלאנטי סי' קכ"ד על דבר כ"ף פשוטה שכתב הב"י בא"ח סימן ל"ו דצריכה להיות עגולה למעלה כמו רי"ש וחכם אחד כתב שיהיה למעלה כמו דלי"ת ופסק דמאן דעביד כמר עבד ומאן כו' ותלוי במנהג שנוהגים באותה עיר ע"ש. [והובא דבריו ג"כ במג"א סי' ל"ב ס"ק פ"ו וכתב דבתשובת מהרי"ל משמע דפסול ע"ש וכן פסק בתשובת חתם סופר ס"ס רס"א בשם מורו הגאון ז"ל ע"ש] ועיין בתשובת שער אפרים סימן פ"א על דבר ס"ת שהיה כתוב זי"ן כצורת וי"ו רק שהיה מתוייג בתגין של שעטנ"ז ג"ץ וכן נו"ן פשוטה ארוכה היא ממש כצורת וי"ו ארוכה רק שהיא מתוייגת וגם המ"ם פתוחה אינו כמו כ' וי"ו מה דינה של הס"ת הזאת ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב חי"ד סימן ע"ד אם הוציאו ס"ת בשבת ומצאו בו חתי"ן העשויין בין בתמונת שני ואוי"ן בין בתמונת דלי"ת וי"ו אין להוציא ספר אחר אבל בחול יש לתקן כל הספרים. וע"ש בסי' פ' בס"ת שהרחיב הסופר בסוף שיטה מ"ם סתומה ולא הרחיב רק צד העליון (כזה ם) אין לפסול ואם אפשר לתקן בקל טוב אבל אם יש כיוצא בו בשם קדוש כגון אלהים ישאר כמו שהוא וכשר ע"ש ועיין בשו"ת ברית אברהם חא"ח סימן יו"ד ובספר ישועות יעקב מהגאון דלבוב בא"ח סימן ל"ו סק"ג. וכ' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ס"ו בס"ת שנכתבו האלפי"ן בהיפוך יודי"ן אין לפסול בשביל זה וכן השיני"ן והצדי"ן שנכתבו בהיפוך יודי"ן אין לפסול בדיעבד ע"ש וכן כתב בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סימן קע"א ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רנ"ח שנשאל נדון ס"ת שנכתבו החתי"ן כדינן שני זיינין וחטוטרת ע"ג כשיטת ר"ת ומיקל בשמאל כשיטת רש"י אך איזה מהם אשר הרחיבם הסופר רחב מאד אשר לא כדת ודעת המג"א סימן ל"ו סק"ג דחתי"ן בתמונת ב' זיינין פסולים כשהרחיבם אך אם עשאם בגג רחב כתמונת רש"י כשר ע"ש. מעתה יש לשאול אם מותר לגרור החתי"ן ולעשותן בגג רחב בשיטת רש"י ואז מותר להמשיכן או לא משום דהוי כתרתי דסתרי כיון דכל הס"ת כתב כשיטת ר"ת והני חתי"ן יהיו נכתבים כשיטת רש"י והשיב דמשום תרתי דסתרי ליכא בזה וראיה ממ"ש הרב"י בא"ח סימן ל"ו דסופרי ספרדים כותבין כל החית"ן בגג רחב כשיטת רש"י לבר מחי"ת דוחרה אף (ע"ש שכתב טעם מתוק לזה) והאריך לבאר דבין לרש"י ובין לר"ת שניהם הוי צורת חי"ת בין שיעשה כמין חוטרא כרש"י או כחטוטרת כר"ת אך פליגי בהא דבעינן לרמז חי הוא כו' אך מ"מ אין תקנה בנ"ד למחוק החי"ת שנכתבה כצורת ר"ת ולכתוב צורת רש"י במקומה דנהי דהמג"א כתב דחי"ת דר"ת א"א להרחיב משא"כ בחי"ת דרש"י אמנם באליה רבה שם בשם תוי"ט כתב בהיפך ע"ש והגם דמ"ש דהחי"ת דרש"י פסול אם הרחיב משום דצריך שיעור ב' זיינין אין אני מודה לו מ"מ בהא לא פליגנא עליה דגם לר"ת אפשר דכשר חי"ת רחבה וא"כ איך ימחוק חי"ת כשרה לר"ת ויכתוב במקומה חי"ת בלא חטוטרת דלר"ת אין בזה רמז לחי הוא ברומו של עולם ופסול (ר"ל אף לכתחלה יכולין לכתוב כרש"י מ"מ לכתוב על המחק אסור כיון דאין כאן העלאה בקודש וכמו שהאריך בזה בסי' רס"א יובא לקמן סי' ער"ה סק"ח) ואם נניח החיתי"ן כמות שהן הרי פסול לדעת מג"א ע"כ אם יש ס"ת אחר לא יקראו בזה ובשעת הדחק אם אין ס"ת אחר יש לסמוך על בעל תי"ט לקרות בזה. ואם אפשר לקדור החי"ת עם איזה אותיות או תיבות שלפניו עד השם ויטלו מטלית ויכתבו כשיטת רש"י חי"ת רחבה. כי לדעתי א"צ שיעור ב' זיינין לרש"י וסתירה אין כאן. אזי טוב הוא עכ"ד ע"ש. ושם בסימן רס"ה אודות הס"ת ישן נושן שנכתב באותיות עקומות ולפופות ותגים משונים ומרובים. ומבואר שם אם הוסיף הסופר לעשות תגין חוץ מאותיות שעטנ"ז ג"ץ הגם דלכתחלה לא נכון לעשות כן אם עשה לא עיכב אך בתנאי שיהיה מחובר להאות אבל אם אינה מחוברת יש למחקו ואפילו באותיות שבשם הקודש עוד שם דבי"ת בלי עקב אין לפסול מאחר שאינה עגולה מאחריה כעין כ"ף רק כעין דלי"ת ויו"ד שאין לה עוקץ בשמאלא ולמעלה אין לפסול כי י"א שאין צריך עוקץ ממש בולט לחוץ ונמשך למטה רק זוית למעלה ולמטה לאפוקי עגולה ע"ש (ועיין בסדר גיטין אשר בסוף הבית שמואל בסג"ר אות פ"א ובתשובת נו"ב תנינא חלק אה"ע סימן קי"ג הובא בפ"ת לאה"ע סימן קכ"ה סט"ז בד"ה קוצו) . ושם בסימן רס"ט אודות הס"ת שנכתב כל הזיינין והנונין פשוטות שלא כדין שמשך הקוין מן הצד ולא מן האמצע אלא שחזר ועיקם כלפי האמצע כזה וכן כל היודין עשה ממש כצורת ל' וכתב שפשוט שתמונות אלו פוסלת הס"ת אע"פ שאין לפסול משום שינוי התמונות האמורות בב"י סימן ל"ו אבל שינוים כאלו פשיטא דפוסלים לא מבעיא היכא שנדמית ללמ"ד דה"ל נדמה צורתה לאות אחר אלא אפילו הזייני"ן והנוני"ן פוסלין נמי דודאי לאו דוקא לאות אחר אלא לשם תמונה אחרת אע"פ שאין אותה התמונה מהאותיות הא"ב כל שהשינוי גורם שאינו ניכר לרוב העולם שזו היא צורת האות המקובל אצלינו. ואמנם לתקן הס"ת צ"ע מפני היודי"ן שבשם הקדוש כו' ומ"מ אם היו"ד נראה ממש כלמ"ד לעין כל אזי יכול לגרור באופן שלא ישאר אלא גוף הנקודה ואח"כ יוסיף עליו הקוצין של מעלה ומטה ע"ש. ועמ"ש בשמו לקמן סי' רע"ו ס"ק כ"א] ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ע"ד שנשאל על עוקצי יודי"ן שבשמאל שהאריכן יותר משל ימין כיצד מתקנן ומה לעשות ביודי"ן של השמות והעלה דדבר זה תליא במחלוקת האגור ור"י אסכנדרי שהביא בב"י בא"ח סימן ל"ו ולפ"ד האגור שם א"צ לגרור רק כל עוקץ השמאל וחוזר וכותב עוקץ השמאל כדינו ולפ"ך ר"י אסכנדרי צריך לגרור גם רגל הימין וחוזר וכותב גם רגל הימין ועוקץ השמאל כדינו וגם ביודי"ן של השמות מותר לגרור ולתקן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע"ש (ועמ"ש לקמן סי' רע"ו ס"ק כ"א בשם שו"ת השיב ר"א):

(?) ובזיונן. עיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סימן ס"ח:

(?) המנוקד. עיין בה"ט סק"ו בשם ט"ז בס"ת שאין לה נקודות כו' ועיין בספר בני יונה שמסתפק בזה. וכתב עוד דבשביל אותיות גדולות וקטנים פשיטא דאין לפסול שהן בכלל שארי עיטור סופרים שאינם אלא למצוה וכן אם לא עשה נוני"ן המנוזרים י"ל דכשר ע"ש:

(?) ואפילו הסירו. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קע"ב שכתב דדוקא כשהסופר עצמו ניקדו בעת הכתיבה אבל אם ניקדו אדם אחר לאחר שנכתב בהכשר פשיטא דאם גרר חוזר להכשירו ע"ש: ואפשר דאפילו בסופר עצמו אם ניקדו לאחר שגמר כל הספר הדין כן. ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סימן כ"ב ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן נ"ט:

(?) הפסק בדיו. עיין בתשובת באר שבע סימן ס"ח שכתב דאף אם לא עשה הסופר הנקודה ממוצעת ממש בין פסוק לפסוק כדרך שעושים בחומשים אלא למעלה מהם בין פסוק לפסוק פסול ואף דלשון הריב"ש שם דדוקא בפיסוק שעשה נקודים בדיו כמו שעושים בחומשים לסימנא בעלמא נקטיה עיין שם:

Siman 275


(?) סתומה. עבה"ט מ"ש וכן אם הפסיק כו' ועיין בזה בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן י"ג ובתשובת משאת משה חי"ד סימן כ"ב ובתשובת מים רבים חי"ד סימן נ"ד ונ"ה ובתשובת שמש צדקה חי"ד סימן נ"ג ובמ"ש לעיל סימן רע"ג סק"ד. ועיין בס' בני יונה שכתב דאפשר להקל אם הניח חלק באמצע אם המקום ההוא אינו ראוי לכתיבה כגון שיש שם תפר או קרע ואפילו יש מטלית תחתיו למי שאינו כותב על מטלית שניכר שלא הניח המקום חלק בכוונה לעשותו פרשה אפשר דיש להקל ע"ש וצ"ע לפ"ז היכא שצריך להיות פרשה והניח חלק אלא שיש שם קרע וכה"ג אפשר דיש לפסול כיון שאינו ניכר דמה שהפסיק הוא לסימן פרשה. [וע' בת' חתם סופר סימן ר"ס בס"ת שסיים העמוד בוידבר ה' והניח ב' שיטין פנוי והתחיל עמוד שלאחריו אל משה לאמר זאת אשר ללוים וכתב דפשוט דה"ל הניח פרשה במקום שאין פרשה שפסול בלא תיקון ומיהו כבר נהגו כל ספרי דווקנא בזמנינו לתקן וכאשר העיד בס' בני יונה ובפרשה זו אין בה שום שם ויתוקן בנקל. ושם בסימן רס"א שאלה כיוצא בה בס"ת שכל יריעה בת חמשים שיטין ובדף א' שכח ולא כתב רק מ"ט שיטין והניח שיטה א' בסוף העמוד מפסקת באמצע פסוק וכתב דלכאורה אין תקנה כלל לאותה היריעה כיון דאיכא פלוגתא בזה דלדעת רוב הפוסקים אם הפסיק בפרשה שלא במקום פרשה פסול ולדעת הב"ח אליבא דרוב ראשונים כשרה ודבריו לא מודחים בגילי דחיטתא א"כ איך לעשות בנ"ד אם למחוק לפניו ולאחריו ולהמשיך האותיות עד שתתמלא השיטה לא נכון להב"ח דגם השתא בלא תיקון כשר הס"ת וא"כ גם הרא"ש ורשב"א מודים לרמב"ם שאסור למחוק ולכתוב על המחק ודוקא בפתוחה שעשאה סתומה ובהיפוך שהספר פסול ס"ל שפיר דהוי העלאה בקודש אבל בפרשה במקום שאין פרשה דלהב"ח הספר כשר אסור לגרוד ולכתוב על אותו המחק אותיות אחרות ואם לקרות בהספר בלא תיקון הוא נגד רוב הפוסקים הפוסלים ע"כ אין תקנה אלא לגנוז אותה היריעה ולכתוב אחרת במקומה אך כ"ז אם הוא בין פסוק לפסוק אבל כפי הנראה מהשאלה היה הפסק באמצע הפסוק וכל פסוק דלא פסקיה משה כו' ואפי' אי נימא דלכתחלה הוא דלא פסקינן מ"מ כשמתקן אותו הרי מעלה בקודש בודאי ומותר לתקן היריעה אפי' להב"ח ע"ש. ומזה נראה דגם בת' הקודמת שהובא לעיל שכ' דאפשר לתקן הוא ג"כ מטעם שהיה ההפסק באמצע פסוק אבל אם היה בין פסוק לפסוק ס"ל דלא מהני תיקון]. ועיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכ' בשם שב יעקב בס"ת שנמצא סתומה בפ' יתרו בפסוק לא תחמד בית רעך דכשר ע"ש ועיין בזה בתשובת הראנ"ח ח"ב סימן ע"ח ובתשובת נו"ב חי"ד סימן ע"ט ובתשובת שמן רוקח ח"א סימן מ"ו. ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן צ' בדבר ס"ת שנמצא בפ' פנחס אחר פסוק אשר אין להם רועה בין פסוק ויאמר פתוחה אם צריכה תיקון וכתב דאף דבתשו' פנים מאירות סי' י"ג רוצה לקיים ספרים אלו אין לסמוך עליו בזה ואין להביא ראיה מחומשים שנדפסו בטעות זה אחר זה וכן הוא באור תורה ע"ש עוד. [ועיין בט"ז וש"ך סק"ה מ"ש בענין פרשה סדורה שהוזכר בטור וש"פ. ובתשובת מנחם עזריה סימן ק"ו כתב שלא עלה ע"ד תיקון קדמונים לחדש פ' סדורה אלא בהיפוך שהם הזכירו פרשה סדורה לומר שצורה זו פסולה שאינו לא פתוחה ולא סתומה ע"ש ועיין בת' חתם סופר ס"ס רס"א הביא בשם מורו הגאון מוה' נתן אדלר ז"ל שהשיג עליו כי ראה תנ"כ כ"י שנת נ"ד ומצוינים שם פתוחות וסתומות ובכמה מקומות מצויין סדורה ש"מ שמלפנים היו נוהגים בה אך המנהג שלנו מיוסד ע"פ הש"ס ורמב"ם שלא הזכיר שם סדורה. עוד כתב שם בענין הפתוחות וסתומות הגם דבש"ע (ס"ב) כ' דיעשה אליבא דכ"ע מ"מ הסכמתי למנהג סופרי ספרדים כסדר הרמב"ם כמ"ש בכתבי האר"י וכן הסכים בת' רמ"ע שם ע"ש עוד]:

(?) סתומה שעשאה פתוחה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ק"ע בס"ת שנמצא בפ' דברים בפרשה סתומה שבין ונסב את הר שעיר ימים רבים ובין ויאמר ה' שסיים הסופר ימים רבים באמצע שיטה תחתונה וכתב מלת ויאמר בראש הדף ונמצא שעשאה פתוחה מה דינה והביא דברי אא"ז בשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן כ"ד שהורה למחוק מלת ויאמר שבראש השיטה ולכתוב אותה בסוף שיטה תחתונה ותהיה פרשה סתומה ואף שישאר חלק בראש שיטה לית לן בה כיון שאינו שיעור ט' אותיות וכתב דיפה פסק אך אם היה מלת ויאמר רחב יותר מדאי באופן שאחר הגרירה ישאר חלק כדי שלש תיבות יין א"א לעשות כן רק יעשו תיקון אחר שיגרר המ"ם סתומה של מלת רבים ולמשכה עד שישאר ריוח פחות קצת מט' אותיות ויגרר מלת ויאמר ולחזור ולכתבו באותו ראש השיטה אלא שיניח מעט ריוח בראש השיטה כדי לכתוב ג' אותיות בצמצום ע"ש:

(?) שלא יפגע בשם. כתב בס' בני יונה דנהגו הסופרים בעת תיקון טעות אם אפשר שיוקח השם הנכתב למעלה בפסוק הקודם להנכתב אח"כ עושין כן וצ"ע בזה אם הוא כשר עכ"ד וכמדומה שראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שמצדד להכשיר בזה:

(?) נקבים. עבה"ט בשם ש"ך דבא למעוטי שאם היה השם כתוב על מטלית כו' ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ג שחולק עליו ודעתו לאסור אף במטלית דהמטלית נחשב כיריעה עצמה ע"ש. [ועיין בת' חמדת שלמה סי' כ"ת בס"ת שטעה הסופר בפ' משפטים אצל אלהים לא תקלל שצריך להיות סתומה וטעה וכ' באותה שיטה רק הג' תיבות כי חנון אני והתחיל תיבת אלהים בשיטה שלאחריה ועשאה פתוחה ויש ספק אולי קידשו הסופר ובפרט שמנהג פשוט הוא לקדשו (ע"ל סימן רע"ו סק"א) וא"כ א"א למחקו וגם לקדור השם קשה הדבר והמציא תקנה באם אפשר לגרר איזה שורות אחר שורה הזאת שכתוב בה אלהים לא תקלל ותחת אותה שורה יניח מטלית ויקדור מקודם התיבות שלאחר אלהים לא תקלל שהמה עומדים בסוף השורה וכשיהיה מונח המטלית יחתוך אלו התיבות אלהים לא תקלל ויזיז אותם ג' תיבות לסוף השיטה וזה י"ל שאינו בכלל קדירה עדיף ממ"ש הש"ך להתיר באם היה כתוב על המטלית בפרט בצירוף הספק אולי לא קידש והסופר צריך להיות אומן וזריז שיעשה הדבק קודם פרידת תיבת אלהים מהיריעה שתיכף כשיזיז אותו לשם יהיה נדבק וא"צ להגביהו מהעמוד כלל גם הקלף באותו מקום צריך שיהיה דק מאוד שלא יהיה הדיבוק נראה להדיא גם בתיקון התיבות ישגיח היטב שלא ישנם משאר תיבות ע"ש]. ועיין בתפארת למשה שכתב דאם השם כתוב בשיטה עליונה מותר לחתוך כל השיטה עם הגליון שלמעלה (וה"ה בשיטה התחתונה כה"ג דחד טעמא הוא) ולדבק מטלית אחר במקומו כי אין זה בזיון כיון שאינו חותך השם כנקב דנראה כקודר אזכרות וכן הורה הלכה למעשה ע"ש. עוד כ' שם דמה שאסור לחתוך השם היינו כשהשם הוא כתקונו וא"צ תיקון אלא שס"ת צריכה תיקון משום פתוחות וסתומות או שכתובים ב' אזכרות וא' מיותר אבל אם השם בעצמו אינו כתיקונו וצריך תיקון ועי"ז תפסול היריעה מותר לחתוך כיון דנפסל אין בו קדושת השם כל כך כההיא דסי' רע"ו סי"א ע"ש עכ"ד וע"ש עוד. ולע"ד אפשר דלא התיר בזה אלא אם השם אינו כתקונו מתחלת כתיבתו שאז לא חיילא עליו קדושת השם כלל אבל אם מתחלה נכתב כהוגן אלא שאח"כ נפסל כגון שנפסק הה"א וכיוצא אסור לחתוך דלא פקעה קדושתו. מיהו מדברי התפל"מ שם משמע דאף בזה מותר לחתוך ע"ש במ"ש ועל הטעמים הנ"ל סמכתי כו' ומ"מ צ"ע בזה ואי"ה לקמן יבואר עוד. וכתב בתשובת הרשב"ש סי' קס"ד בס"ת שנמצא בו תוספת שני שמות שא"נ. א"א הרב ז"ל (הוא הרשב"ץ) כתב בתשובה (עיין בזה בתשב"ץ ח"א סי' קמ"ט וח"ב סי' ק"ט) שיכול לקלוף את השם בסכין חדה ואני רע עלי המעשה ליכנס בספק שמא יחתוך השם לשנים וטוב בעיני לקדור את השם ולגנזו בצלוחית של כלי חרס ע"ש וכ"כ בתשובת מעיל צדקה סי' כ"ט דשמות המיותרים נהגו במקומו ע"פ פסק מורו הגאון מהר"א ברודא ז"ל לקדור אותן עם עוד איזה תיבות מן הפסוק עמו שלא יהא נראה כקודר השמות ומכשירין היריעה הנשארת ע"ש. [וכן העלה בת' חתם סופר סימן ער"ב בס"ת שנמצא תיבת אלהיך מיותר בפסוק כי לא ינקה ה' את אשר ישא ומסיק הלכה למעשה לקדור ד' תיבות דהיינו אלהיך את אשר ישא ולגנזם ולהטיל מטלית במקומו ולכתוב קצת באותיות משוכות תיבות את אשר ישא כדי שלא ישאר ריוח ג' אותיות ואז שפיר דמי. וכ' שם דבת' הרא"ש שאוסר קדירת השם מיירי להדיא שלא היה שום פסול בהשמות אלא שהפתוחות וסתומות לא נכתבו כראוי והיינו כיון שהשמות אינם גורמים הפסול לא נכון לקדרם אבל בשם יתר דהשם גורם פסול לכמה שמות שבס"ת זהו כבודו וגם בת' הר"י בן הרא"ש שאוסר להדיא אפילו בשם יותר שלא לקדרו איהו נמי לא אסר אלא להשאיר מקומו נקוב שיהיה ניכר גנאי לעולם אבל למלאות הנקב במטלית מודה דשפיר דמי ע"ש בסימן רס"ד שם האריך יותר בזה ושם מבואר דאפילו אין השם מיותר וגם נכתב בכשרות רק שנפסל אח"כ כגון שנמחק קצת מ"מ כיון שעי"ז גורם לכמה שמות קדושות שבהיריעה להביאם לגניזה רשאים לקדרו ולהטיל מטלית ולכתוב שם שם אחר וטוב יותר שיקדרו עוד איזה תיבות עמו ואם אפשר לקדור ע"י גרמא בלי מעשה בפועל עדיף ע"ש]. ועיין עוד בשאילת יעב"ץ שם שהעלה דרך הנכון שיש לנהוג בקדירת האזכרות לצורך. זהו באזכרה יתירה סמכינן אהרבה פוסקים דפשיטא להו דשרי לקדור לכתחלה ולית דחש לדר"י בן הרא"ש בהא ואף שישאר הנקב כמו שהוא ואם אפשר לטלותו במטלית כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן וה"ה לכל צורך תיקון השם בדלא סגי בלא"ה. ושרי לקדור עד ארבעה. אבל אם נזדמנו ארבעה שמות שצריכין תיקון א"א לקדרם דמיחזי כמנומר אלא מסלק היריעה ובשביל תיקון הפרשיות העיקר כדברי הר"ם שאין לתקנו כלל אפילו לא יפגע בשם ואצ"ל היכא דפוגע אפילו בשם אחד דהא ודאי אית ביה תרתי לאיסורא היינו קדירה שלא לכבוד השם וגם הס"ת משתנה לגריעותא ובעי גניזה. מיהו אם עבר ותיקנו מתוקן בלבד שלא יהא כמנומר ע"ש. ועיין בתשו' שיבת ציון סי' מ"ז בסופר שטעה וכתב בפ' לך לך בפסוק ה' אלהים מה תתן לי שהשם הראשון צריך להיות אדני ושם השני הויה וטעה וכתב שם השני אלהים כקריאתו דהס"ת פסולה כדלקמן ס"ו אם מותר לקדור השם שנכתב בטעות וכתב דאפילו לדעת המקילין לקדור היינו דוקא כגון שכתב ב' שמות במקום שהיה לו לכתוב רק אחד דהוי כמו קדושה בטעות אבל בנ"ד שגם שם השני ראוי לקדושת השם ואף שהיה לו לכתוב שם הויה והוא כתב אלהים מ"מ לא הוי הקדושה כל כך בטעות ויש לומר דלכ"ע אסור לקדור לכן אין תקנה ליריעה זו וצריכה גניזה. וע"ש בסי' מ"ד שכתב דאם קשה להשיג סופר לכתוב יריעה אחרת והצבור צריכים לס"ת יש להתיר לקדור גם בזה. ואם יש אומן ויכול לקלוף השם שלם ולא יגע בו הוא טוב יותר כמו שהביא המג"א בסי' ל"ב ס"ק כ"ו בשם רי"ל וכ' עוד דאפי' לדעת התוס' דאסור לכתוב דבר במקומו בנ"ד יש להתיר אם נקלף שם אלקים לכתוב במקומו שם הויה דעיקר עעם התוס' דמקומו הוא קדוש מעבר לעבר וכל זה לכתוב בו דבר שאין קדושה כ"כ אבל כשכותב שם הויה במקומו אין בזה ירידה מקדושה הראשונה ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רע"ו ס"ק י"ג בשם תשובת פרי תבואה. [ובענין מ"ש בת' שיבת ציון הנ"ל דלקלוף השם טוב יותר עי' בזה בת' חתם סופר סימן רנ"ט ור"ס שהביא ג"כ דברי המג"א הנ"ל דמתיר בפשיטות וגם דברי הש"ך סק"ג שאוסר וכ' דהיתר לקלוף תליא בפלוגתת רש"י ותוס' ב"ב דכ"א ע"ב גבי סופר מתא ומסיק דמי יכניס ראשו לכתחלה להקל בשם הקודש ומ"מ אין בידינו כח למחות בהסופרים הנוהגים כיון דמרא דשמעתא הוא הרשב"ש (שהובא לעיל) והוא בעצמו כתב שלא מיחה ע"ש. ושם בסימן רס"ד הביא דגם הרלב"ח בתשו' סימן ב' כתב להתיר בקליפת השם ממקומו קליפה דקה וכ' עליו דהוא תמוה דממ"נ אם דעתו לקלוף השם ולכתוב במקומו תיבות אחרות זה לא יתכן דהשם קידש כל עובי הגויל כמ"ש תוס' בערכין ו' ואם יניח כך חלק בלא כתב זה אפשר יתכן בשם אל או יה אבל בשם בן ד' אם יניח מקומו חלק הרי הוא פרשה סתומה לדעת הרא"ש וסיעתו ע"כ תיקון הקילוף ישתקע ע"ש וכ"ז בעצם השם אבל לקלוף אותיות הנטפלים עמש"ל סימן רע"ו ס"ק י"ב] (אך בתשובת גו"ר ותשו' אור ישראל ונהר שלום ובארות המים דעתם כהמג"א דקליפה מותר):

(?) כדי מ' אותיות. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ב דכדי ט' אותיות על ס"ת זו משערינן ע"ש:

(?) הם עיקר. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש לענין נוני"ן הפוכין ועיין בתשו' מעיל צדקה סימן כ"ט שכתב דדעתו דכל שהם יותר משנים הפוכים מן האותיות שבאמצע הפסוקים עצמם הרי זה המוסיף גורע מאותיות התורה כי שנים שמענו וכל שכתוב יותר הרי חסרה התורה אותן האותיות הנהפכין כי נו"ן הפוכה אינו מגדרן של אותיות ע"ש ועיין בשו"ת לחמי תודה מהגאון מהר"י באסאן ז"ל סימן כ"ח שאין דעתו כן ע"ש שכתב סמך ישר להפיכת הכ"ף פשוטה שבפסוק לשמור את דרך עץ החיים והעלה שאין לגרור ולתקן מה שכבר עשאו הסופרים על פי הקבלה איש מפי איש ע"ש באורך. ועיין בתשובת מהרש"ל סימן ע"ג שהאריך מאוד בענין נוני"ן הפוכין וכתב שם שחפש ובדק בס"ת וראה י"ב תמונות בענין הנוני"ן וביאר שם באיזה תמונה הוא עיקר ואיזה בדיעבד כשר ואין צריך לתקן ואיזה פסול אף בדיעבד וצריך למחוק ולתקן ואופן תיקונם ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן ע"ד שחולק על מהרש"ל והעלה שנוני"ן המנוזרים הם סימנים עומדים בפ"ע אחת קודם ויהי בנסוע ואחת אחרי כלות פ' ויהי בנסוע בריוח שבין הפרשיות וכדי שלא ימעט בשיעור ריוח הפרשה יש להניח אחרי כלות מן המחנה שהיא לפני ויהי בנסוע באמצע שיטה ריוח כדי ט' אותיות ואח"כ הנו"ן המנוזרת ואח"כ ריוח ב' או ג' אותיות ויתחיל ויהי בנסוע באותה שיטה כדין סתומה ואחר כלות אלפי ישראל יניח ריוח כמו שתי אותיות ואח"כ נו"ן מנוזר ואח"כ ריוח ט' אותיות באותה שיטה ובראש השיטה הב' יתחיל פ' ויהי העם כו' ובזה יוצא מידי כל החששות וצורת הנוני"ן המנוזרין כמ"ש האור תורה. וע"ש עוד שחולק ג"כ עמ"ש מהרש"ל שם שאם עשה הסופר נו"ן יתרה בין הפרשיות נפסלה הס"ת דאפילו אות אחת יתרה פוסלת דהא ליתא ואין לפסול הספר משום יתר אות היכא שעומד בפ"ע ואינו מקלקל את התיבה ע"ש ועיין בתשובות בית אפרים חי"ד סימן ס"ד שדחה ראייתו ומ"מ העלה שהדין אמת ביתר אות בפ"ע שאין לפסול ומ"מ ודאי שיש לתקן ולמחקו משם אלא שהס"ת לא נפסל בכך אבל ביתר תיבה היא פסולה ואם נמצא באמצע הקריאה מוציאין אחרת ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ש"א יש לפסול אם נכתב ארור שוכב בפ' סתומה ע' בת' מ"צ שם שכתב שאין לפסול בזה וכמו שנמצאת כן תהיה אך מתחלה לא יכתוב הסופר שם סתומה וכן במלת דכ"ה כמו שנמצא כן יהיה ומתחלה יכתוב בה"א (וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ע"א ע"ש שהאריך בזה) עוד כתב בענין ויהי ימי נח שנמצא כתוב ויהיו אין מוציאין אחרת באותה שבת והקורא יקרא ויהי ובחול יתקנו אך אינו מחליט בתקנת הוי"ו עד יסכימו עמו ע"ש. ועיין בתשו' בית אפרים שם שכתב בענין מלת פצוע דכה שנמצא כתוב באל"ף שאם עדיין אין הס"ת בשלימות רק הטעות נמצא ביריעה או אפילו בס"ת אלא שנמצא בה עוד טעיות אחרות שהיא פסולה ודאי על ידה ואם הוא רוצה לתקן טעות זה למחוק האל"ף ולכתוב ה"א במקומה הרשות בידו ודוקא אם הספר תורה היא כשרה אין להוציאה מכשרותה למחוק ולתקן בשביל זה לבד. וע"ש עוד בענין כי טבת הנה בסוף פ' בראשית צ"ל חסר בלא ווי"ן וכתב שראה בחבור נדפס מחדש שצ"ל מלא וי"ו ולכתבו טובת וכותב שכל הסופרים והספרים בטעות אבל טעה טעות גדול וחלילה לעשות כן ואם נמצא מי שכתב מלא צריך לתקן ולכתוב חסר ע"ש:

(?) אם נמצא. עיין ש"ך סק"ו ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק א" סימן י"ג:

(?) בשלשים שיטות. עיין בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ט מ"ש בזה. עוד כ' שם דרש דרש אינו לעכב. אש דת צ"ל מלה אחת וקריין תרין ואם כתובה בב' שיטין אפשר שיש לפסול ע"ש [ועיין בת' חתם סופר סימן ע"א בד"ה דפסיק ליה ספרא בענין כדרלעמר דבחולין ס"ה מבואר דהוא שמא חד וב' תיבות והרמ"ה וכל בעלי מסורת הסכימו דהיא תיבה אחת לגמרי וכן הלכה רווחת במסורה נגד הש"ס ומ"מ מפרישים קצת ביניהם להפיס דעת האומרים שהוא ב' תיבות וכבר תמה ע"ז בספר אור תורה פ' לך והאריכו בזה בת' שב יעקב סימן נ"ו ובב"ש ס"ס קכ"ט ובס' גט פשוט וטיב גיטין והוא ז"ל כ' להסביר דברי הש"ס בביאור נכון באופן שגם בש"ס מבואר דכדרלעמר תיבה אחת ע"ש וגם בסימן רס"ב מזה. עוד שם נדון ס"ת שכתוב בו בעל חנן בשתי שיטין ואין סופר מוכן לתקנו והציבור נדחק לס"ת והביא דברי מנחת שי פ' וישב סימן ל"ט שכתב בשם הרמ"ל ז"ל פוטי פרע ומלכי צדק בעל חנן צפנת פענח כולהון כתובין תרתין מילין וקרי חד שמא כו' וא"כ לא מיכתבי בתרי שיטין וכן מבואר מדבריו בפ' מקץ סימן מ"א אך לפ"ד רמב"ן פ' וישלח י"ל דבעל חנן נכתב בשני שיטין. מ"מ לא שבקינן ודאי של הרמ"ה מפני ספיקא של הרמב"ן וא"כ אם סופר מצוי בודאי יתקננו לכתוב בחד שיטה (עמ"ש בסימן קס"א והובא לעיל סק"א ודוק) ואם אינו מצוי ודחיקא שעתא יש להכשיר עד יבא סופר ויתקן ע"ש בשמו לקמן סימן רע"ו ס"ק י"ד[:

(?) באמצע ריוח. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קע"ד שכתב בשירת האזינו שאין השורות שוים א"צ לתקן ע"ש:

(?) וקטנות עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ע"ה בענין וי"ו קטיעא בפסוק בריתי שלום אם העיקר כדעת האור תורה שהיא חלוקה בענין שיש צורת י' ולמטה ממנו קו קטן וחולק על רבינו בחיי שכתב דהוא וי"ו זעירא. והאריך בזה לדחות ראית בעל א"ת וכתב דלא מצינו מי שיסבור דהוא מופסק באמצע רק דהריטב"א כתב כן בחידושיו אבל גם זה אינו מוכרח שיהיה כדעת האור תורה דמה שלמעלה יהיה כמו יו"ד ממש אלא דלמעלה יהיה כשיעור וי"ו קטנה ולמטה קו קטן ולכן אין לעשות כדעת הא"ת דיש ערעור גדול ע"ז דילמא אין המכוון בש"ס כזה וא"כ אין כאן צורת וי"ו כלל משא"כ אם עושין כדעת הבחיי אין חשש דאף אם המכוון בש"ס לתמונת אות מ"מ הרי לנו מגדולי רבותינו דאין בזה פסול אם לא עשה ו' קטיעה כלל רק כשאר ווי"ן ולרוחא דמילתא יש לצאת ג"כ לדעת הריטב"א ולכתוב וא"ו זעירא ויניח מעט חלק ולמטה ממנו עוד קו קטן וכן צוה לעשות בספר תורה שלו ע"ש:

(?) והנקודות. עיין בתשובת אבן שהם סימן כ"א שנשאל על מה מה שנקוד בס"ת וי"ו של ובקומה איזה וי"ו אם הוא וי"ו ראשונה או שבאמצע כי בגמרא בנזיר ובהוריות אמר סתם נקוד על וי"ו של ובקומה והעלה דצריך לנקוד וי"ו שבאמצע תיבה עיין שם:

Siman 276


(?) מהשמות. עיין בתשובת שמן רוקח ח"ב סימן כ"ה לענין שם אלהים לא תקלל דמרגלא בפומייהו דסופרי זמנינו שהוא חול ואינם מקדשים השם ובאמת נראה דעת רוב הפוסקים שהוא קודש אך מ"מ הדרך הנכון לעשות כמ"ש בשו"ת מים רבים חי"ד סוס"י נ"ט בשם הלק"ט דבכל שמות שיש ספק אם הם קודש יסמוך הסופר על מה שקידש כל השמות בתחלת כתיבת הספר ויכוין בכך שיתקדשו מאליהן כל השמות הראוים להתקדש וקודם שיתחיל לכתוב התיבה אשר בה הספק יחשוב אם היא ראויה להתקדש תתקדש ממילא בקדושתו הראשונה ע"ש [ועיין בת' חמדת שלמה סי' כ"ח שכ' דסופר מובהק אמר לו שמנהג פשוט הוא לקדשו ע"ש] ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי צ"א לענין שם יזבחו לשדים לא אלה כתב בפשיטות שהשם הזה הוא חול וכ"כ בספר מנחת שי אכן בתשובת זכרון יוסף חלק א"ח סימן ט"ו כתב שהוא קודש (ובש"א כ' שהשבו"י גופיה בתשו' חזר והודה שהוא קודש וכ"ד תשובה מאהבה לרא"פ וקסת הסופר והבוחר יבחר) . ולענין אם טעה הסופר והוסיף יו"ד לבסוף שכתב אלהי כתב בתשו' שבו"י שם דאף שקידשו הסופר רשאי למחקו דאחרי דהשם הזה הוא חול הוי כמקדיש בעל מום ע"ש באריכות (עמש"ל סק"ד בשם תשובת יד אליהו) וע' בתשובת בגדי כהונה חי"ד סימן ט' שנשאל על ענין זה בסופר שטעה וכתב יזבחו לשדים לא אלהי עם יו"ד אם מותר למחוק היו"ד וכתב דאף שהעיקר נראה כדעת השבו"י דשם זה הוא חול מ"מ אין להקל בספק איסור דאורייתא למחוק השם הזה כולו או מקצתו והעלה שיש לסמוך בזה על מנהג הסופרים לקדור השם ולדבק קלף מבחוץ אבל אין כותבין השם על אותו קלף ולכן יקדור את תיבת אלהי ולגנזו וידבק קלף מבחוץ ויגרור מלפניו תיבות יזבחו לשדים לא וימעט אח"כ הכתב בכדי שיכניס הארבע תיבות במקום שהיו השלשה תיבות הנ"ל ויסיים תיבת אלה סמוך לקלף הדבוק וישאיר מקום הטלאי פנוי ע"ש [והנה מ"ש אבל אין כותבין השם על אותו קלף כו' כ"כ גם בת' חינוך ב"י סי' ע"ב הובא לקמן ס"ק י"ג דלא יכתוב השם על הטלאי וגם בסי' ע"ז שם כ' ששמע כן מסופרים. ונמשך אחריו גם בתשובת זכרון יוסף סימן י"ד ע"ש. אך בת' חתם סופר סימן רנ"ט כתב שנעלם מהם דברי ש"ך סי' ער"ה (הובא בבה"ט שם סק"ג) דמבואר דפשיטא ליה דמותר לכתוב שם על המטלית ומסיק דאין לנו אלא פשיטותו של הש"ך לכתוב על הטלאי ע"ש] ועיין בספר משנת חכמים הל' יסוה"ת לאו ג' שהביא דברי השבו"י הנ"ל שכתב דהוי כמקדיש שם של חול דלא חייל עליה קדושה דהוי כמקדיש בעל מום וכ' עליו דצ"ע לפי שי"ל דדוקח בקידש שם של חול דלא הוסיף כלום במעשה השם רק החליף דעתו לקדשו בזה אמרינן דדבור ומחשבה גרידא מועיל לעשותו קודש משא"כ כאן שהוסיף יו"ד לשם קודש הוי שינוי מעשה מחול לקודש י"ל דהוי שם גמור לענין מחיקה דהוי כשם הנכתב שלא במקומו ולפמ"ש לעיל להתיר קצת היכא דבמחיקה גופה מתקן (אביא דבריו לקמן ריש סק"ט) נראה לכאורה דמהני דה"ה כאן מחיקתו שמוחק היו"ד היינו תיקון ושרי אלא דלמ"ש שם דיש לחלק בין תיקון אותו השם ובין תיקון הס"ת י"ל דכאן כיון דשם בלי יו"ד אין לו קדושה ה"ל התיקון כמתקן הס"ת ולא תיקון השם ע"ש ועיין עוד בתשו' זכרון יוסף שם שכתב וכן קנאוני בלא אל פשוט הוא בכל תיקוני סופרים שהוא קודש כו' ועיין בתשובת בגדי כהונה שם שחולק עליו ודעתו שהוא חול וכ"כ בספר מנחת שי (ובתשובה מאהבה לרא"פ וקסת הסופר הסכימו להזכרון יוסף שהוא קדש והבוחר יבחר):

(?) שאינם נמחקים. עיין בתשו' רדב"ז החדשות סי' ק"ב שכתב שדעתו דדוקא שמות הויה צריך לכתוב לשמן ולא בשאר שמות ע"ש היטב וע' בב"י וע' בר"י שהאריך מאוד בזה והוכיח מירושלמי ומגדולי ראשונים כדעת הב"י דכל שמות שא"נ אם לא כתבן לשמן פסול ע"ש:

(?) שכותב לשם קדושת. עיין בספר בני יונה שכתב דאם כתב ב' או ג' אותיות מן השם בסתם ולא קדשם לשם השם ונזכר כשרצה להשלים אותו וקידשו כשר דקידושו וגמרו באים כאחד (והביא שכ"כ בתשובת הלק"ט וכ' ואע"פ שאין למידין הימנו מ"מ מצטרף לדעת אחרת) אבל אם בתחלה הוציא כוונתו למלה אחרת כגון שהיה לו לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה ונזכר קודם הד' האחרונה שצ"ל כאן השם וגו' לשם השם לא מהני ועיין בספר משנת חכמים לאו ג' שכתב כן בשם הרמ"ע מפאנו סימן ל' דאם לא קידש את השם אלא לבסוף דמהני והביא ראיה מהא דהיה צריך לכתוב השם כו' דהא מהני אם עושה מד' ה' ע"ש וע' מ"ש לקמן ס"ק כ"ד בשם הלבוש ותפל"מ דהתם מיירי שידוע שקידשו משמע דלא סבירא להו הכי:

(?) כתב שם אלהים אחרים. ע' בת' יד אליהו סימן פ"ט בס"ת שחסרה אות ה"א בתיבת לאלהיהם בפסוק כי כן עשו לאלהיהם ונכתב לאלהים אפשר שטעה וקידש כי היה סבור שהוא קודש בעצם וע"כ כתב אלהים והעלה דאף שכתב הרמ"א דהוי כמו מקדיש בעלי מומים י"ל דהכא הוי כמו כתב השם שלא במקומו ולא דמי לאלהים אחרים דהא הוי חול גמור ולא מצי לקדש כי מומו ניכר אבל הכא כו' ולכן יש לקדור כל תיבת אלהים ולכתוב אלהיהם ע"ש עוד ועמש"ל סק"א בשם תשובת שבו"י בענין שם יזבחו לשדים לא אלה מבואר שם דאף היכא שאין מומו ניכר לא חייל קדושה ואף בעל משנת חכמים לא חלק שם עליו אלא בהוסיף יו"ד ע"ש. [ועיין בת' חמדת שלמה סימן כ"ח מ"ש בזה]:

(?) שני שמות. כתב בספר חמודי דניאל כ"י שני שמות שהיו כמו תיבה אחת צויתי לחתוך ביניהם ולשום מטלית ויתרחק ואפילו בתפילין ומזוזות מותר לעשות כן ואין לזה משום שלא כסדרן כיון שאינו כותב וכן אם כתב שם הקודש נחלק ונראה כב' תיבות יחתוך באמצע במקום הפנוי ויקרב אוחם ויתן מטלית מבחוץ ולדבק בדבק ויהא נזהר שישאר קלף לכ"א בלא המטלית:

(?) עליהם זהב. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן קפ"א בשם שחצבוהו על הארון הקודש אם מותר לצפות אותו בזהב או לא משום מחיקת השם וכתב דאף שכתב הנ"י בהל' ס"ת דאם זרק זהב על השמות שנכתבו בדיו פסול דכתב עליון כתב ומבטל התחתון לפי שהוא מוחקו כו' וא"כ בנ"ד יש לאסור מ"מ יש לחלק דהתם נכתב השם בדיו כדינו והיה בקדושתו וע"י הזהב פוסל את השם מקדושתו דהא הלכה היא לכתוב בדיו דוקא הוי זה מוחק אבל כשהיה מתחלה בצבע אחר אף שמחפה עליו זהב אין זה מוחק דמאי חילוק בין צבע אדום לירוק ולכן בנ"ד אין שום חשש ע"ש. ומזה נלמוד שמותר להעביר קולמוס על אותיות השם שנתיישן הכתב ואין לחוש בזה שמוחק הכתיבה התחתונה (ואף דבש"ס גבי פלוגתא דר"י ורבנן בכתב יהודה מבואר להדיא כן י"ל דשאני התם שלא נכתב בקדושה ומותר למחקו כבה"ט סק"ט) וכן ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל שפסק כן. [ועמ"ש בזה לעיל סי' רע"א ס"ק י"ח] אך נראה לי דדוקא כשקצת צבע הדיו קיים או שקפץ כל הדיו מכל אותיות השם או משלש אותיות אחרונות אבל אם שתי אותיות אחרונות רישומן ניכר וב' אותיות ראשונות קפץ כל הדיו ולא נשאר רק רושם אדמימות אין תקנה בהעברת קולמוס לפמ"ש לקמן ס"ק ך' דהשם צריך להיות כתוב כסדרן ועיין במג"א בא"ח סימן ל"ב סעיף כ"ז. ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן נ"ט שכתב דטיפת שעוה שנפל על אותיות השם אין ספק דפיסול אין כאן ולא דמי לזרק זהב דהתם הזהב מבטל את הדיו ומעלימו מן העין אבל הכא האותיות ניכרות ואין השעוה מבטלתם ואם טיפת השעוה עבה יכולים להעבירה מעט מעט באיזמל בלי שום חשש מחיקה כו' ע"ש. ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ג':

(?) ולא יצא מהם כלל. עיין בתשובת אבן שהם סימן מ"א שכתב דזה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין לפסול משום זה ע"ש ועיין בתשובת פאר הדור להרמב"ם סימן ס"ט שכתב להדיא דאף בדיעבד פסול וצריך להחליף זאת היריעה ולגנזה ולכתוב אחרת ע"ש ועיין בתשובת באר שבע בסוף הספר שכתב ג"כ דאף בדיעבד פסול (ועיין במג"א סימן ל"ב ס"ק מ"ז) וכתב עוד דלאו דוקא שמות הוי"ה הדין כך אלא ה"ה בכל השבעה שמות שאין נמחקים ואפילו כל הנטפל לשם מלאחריו כגון כ"ם מאלהיכם וה"ם מאלהיהם שוים בדין זה שיהיו כולם בתוך הדף ע"ש עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קנ"ד דספוקי מספקא ליה בהא אם גם אותיות הנטפלות לשם מאחריו צריכים שיהיו בתוך הדף ועוד מסופק אם אותיות הנטפלות לשם מלפניו כגון אותיות בוכל"מ אם רשאי לכתוב חוץ לשיטה כיון דאפילו למחקן שרי או דילמא לענין זה אפילו בנטפלות מלפניו יש קפידא משום דמזיד הוא. ודעתו דיש להחמיר בין בנטפלות מלפניו ובין מאחריו דלכתחלה אין לכתבם חוץ לשיטה אכן בדיעבד אין לפסול. אמנם במקצת השם צ"ע למעשה בין בתלוים בין חוץ לשיטה אפילו בדיעבד ע"ש:

(?) חוץ לדף. ע' בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ט שכתב דשם שחציו על המטלית וחציו על היריעה הוא יותר גרעון מנכתב חציו חוץ לשיטה עיין שם:

(?) אסור למחוק. עיין בס' משנת חכמים ריש לאו ג' שנסתפק במי שהיה צריך לכתוב שם קטן וכתב שם גדול כגון שהיה צריך לכתוב י"ה או אל וכ' יהו"ה או אלהים וכמו כן בהוסיף וכתב אותיות הנטפלים במקום שאינו צריך אי יכול למחוק ולעשות משם גדול שם קטן והאריך בזה והביא סמוכים להתיר דאף לדעת הפוסקים האוסרים מוחק ע"מ לתקן לא אסרו כ"א במוחק ואח"כ מתקן אבל היכא דבמחיקה גופא מתקן לא מקרי מחיקה כלל רק תיקון ואף דבנ"ד לא נפסל השם מתחלה רק נכתב שלא במקומו שרי למחוק ומיהו אם כתב שם שלם מיותר בס"ת אסור למחקו וקצת פוסקים אסרו אפילו לקדור אף דבמחיקה גופה מתקן יש לחלק בין תיקון ס"ת ובין תיקון אותו השם (לע"ד חילוק קלוש הוא דגם בכ' שם גדול לא מקרי תיקון השם רק תיקון ס"ת) ועי' עוד שם שכ' דאף שדעת רוב הפוסקים דסתמא פסול בס"ת ולא כדעת התוס' במנחות דף מ"ב מ"מ אסור למחקו (משמע דאף לצורך תיקון אסור) ואף שכ' הב"י בשם סמ"ק דדוקא אם כתב מדעת אבל שלא מדעת לא דשלא מדעת גרע מסתמא דסתמא היינו שיודע עכ"פ שכותב אותיות השם רק שלא היה במחשבתו לשם קדושת השם ושלא מדעת היינו שאין יודע אם כותב אותיות השם כלל והוי כמתעסק דגרם מסתמא והוי כאילו כתב בפירוש שלא לשמה דאז אינו קדוש ומותר למחוק לצורך ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חא"ח סימן י"ז שכ' לענין בהכ"נ שבכפר שנתייחד חדר א' ונכתב על הכתלים תפלות ובקשות משמות שאין נמחקים כו' ומ"מ לעשן בתוכו יי"ש אסור שמשחיר הכתלים וגורם מחיקת השם ע"ש. ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן כ"ג שהביא בשם אא"ז בעל פנים מאירות שכ' במעשה שהיו רוצים לצייר בהכ"נ ועל הכתלים היה כתוב כתב ישן שמות שאין נמחקים שאין איסור בזה והביא ראיה מסוטה דכתבו ישראל את התורה בשבעים לשון וסדו בסיד ואיך עברו אמחיקת השם א"ו שאין איסור בזה כיון דלאחר שיגרור הסיד רשומו ניכר ע"ש והגאון בעל מ"צ שם בסימן כ"ד דחה ראייתו והעלה דאסור ע"ש ועיין מזה בפנים מאירות עצמו ח"א סימן מ"ה באמצע תשובה באריכות. וע' עוד בנו"ב שם שתמה למה השמיטו הטור וש"ע דינא דברייתא בשבת ק"כ במי שהיה כתוב שם על בשרו ויישב בדוחק משום דלקמן סימן רפ"ב ס"י מבואר דאסור לגרום מחיקת השם ולהכי צריך כלי חרס והוא מש"ס דמגילה וסותר לסוגיא דשבת ע"ש ועמש"ל סוף ס"ק י"ט:

(?) למחוק. כ' בר"י בשם מהר"י חאגיז שם אל נקוד ציר"ה שהוא קודש אם נקד תחתיו נקודה אחרת ועשאו פגול שהוציאו מקודש לחול יש להסתפק אי הוי כמוחק השם ולענין שבת מה דינו ואפשר כיון דלא עשה מעשה בגוף האותיות לאו מלתא היא ע"ש. וצ"ל דהוא מיירי בשם שנתקדש אי נמי שלא לצורך תיקון עבה"ט ס"ק ט' ועמש"ל בס"ק י"ג בשם ת' ר"ע איגר:

(?) משבעה שמות. עש"ך לעיל סימן קע"ט ס"ק י"א שכתב בפשיטות דשם שנכתב בלשון חול כגון גא"ט בל"א מותר למחקו אכן בתשובת חות יאיר סימן ק"ו כתב דאם כתב גא"ט בכתב אשורית אפשר דאסור למחקו מפני הכוונה בעת כתבו עם תמונה הקדושה ע"ש ויש להחמיר וכמש"ל ס"ק ט"ז בשם בני יונה וע' בתשובת שער אפרים סימן צ' באחד שנכפה ר"ל ואמרו המומחים לכתוב קמיע על קלף צבי ולא מצא קלף צבי רק מס"ת אם מותר לחתוך חתיכה של קלף מס"ת לצורך הקמיע מאחר שצריך לגרור הכתב ולמחוק כמה שמות. והביא ראיה מהא דאיתא במס' סוכה ובסנהדרין גבי דוד. דקפי תהומא אמר מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ולמד ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו כו' אמנם יש לחלק עכ"ל ולע"ד איני יודע מה מקום הספק בזה אם הוא חולה שיב"ס פשיטא דשרי ואם אין בו סכנה פשיטא דאסור כיון שהוא איסור תורה וצ"ע כעת:

(?) הנטפלות. בתשובת נו"ב חי"ד סימן ע"ו נשאל בסופר שטעה בפ' תצוה וכתב אלהיכם במקום אלהיהם אי מותר לקלוף הב' אותיות כ"מ ולכתוב במקומן ה"מ כיון שאיסור המחיקה בנטפלים הוא רק מדרבנן כמ"ש הט"ז והשיב דמ"מ אסור לקלוף ואפילו המתיר לקלוף שם עצמו אוסר בזה מטעם דהשם בכ"מ שהוא קדושתו עליו מה שא"כ נטפלים ע"ש [ועיין בת' חתם סופר סימן ר"ס שנשאל על ענין כיוצא בזה שטעה הסופר וכתב אלהינו במקום שהיה ליה לכתוב אלהיכם אי שרי לקלוף נ"ו ולכתוב כ"ם במקומו. והביא דברי הנו"ב הנ"ל וגם דברי הגאון בני יונה שדעתו מה שאמרו הנטפל להשם היינו שראוי להיות כן כגון שראוי לכתוב באותו מקום אלהינו ואירע שום קלקול בנ"ו של אלהינו וצריך מחיקה אסור למחקו שכבר קידשו השם אבל אם הנטפל נכתב בטעות אע"ג שקידשו במחשבתו הו"ל כמקדיש פסולים לגבי מזבח ולא קידשו השם ונמחק להדיא. ופלפל בדבריו דאולי מה דהשם מקדש נטפל לו משום דדמי לכלי שרת המקדשים כל הנוגע בהם והרי מזבח הזהב מקדש אפי' מה שאינו ראוי לו כלל. והעלה להלכה דודאי הנטפל כדינו שלא בטעות אין לקלפו מטעם שהמציא הגאון נו"ב הנ"ל דהו"ל הורדה מקדושה ואם נכתב בטעות ונטפל שלא במקום הראוי אין למחקו מחיקה גמורה אבל לקלוף אותו הנטפל זה מותר גמור דמטעם ספק מחיקה ליכא כיון דכל איסור המחיקה בנטפלים הוא רק דרבנן ומטעם הורדה מקדושה ליכא דהרי גם כשהיה כתוב עם השם לא היה שייכות עמו ועוד דהוא גורם פסול דהורדה לכל היריעה ולכמה שמות הכתובים שם כו' ומסיק דכן ראוי להורות ע"ש וגם בסי' רע"ד שם]:

(?) מאחריהם. עבה"ט ומ"ש אם שכח היו"ד של אלהינו כו' עט"ז שכתב שג"כ אין תקנה לזה שיגרוד הנו"ן וי"ו ולכתוב ינ"ו דגם כאן קדשו השם של אלקי כו' אלא הנכון בזה לסלק היריעה לגמרי ואם אי אפשר בקלות לסלק היריעה ולכתוב אחרת יקדור את השם כולו ואף דאסור לקדור האזכרות מ"מ כבר נהגו הסופרים כו' ע"ש. והנה מ"ש כבר נהגו הסופרים לקדור עיין בשבו"י ח"א סימן פ"א שקורא תגר על הנוהגים לקדור עיין שם באורך ועמש"ל ר"ס הקודם מזה. ומ"ש שאין תקנה שיגרוד הנ"ו עיין בזה בתשובת מהר"ם מלובלין סימן קי"ב שהעלה שיעשה כן שימחוק הנ"ו ויכתוב ינ"ו ועיין בתשובת שמן רוקח ח"א סימן מ"ז שהעיקר כמהרמ"ל ואילו ראה הט"ז דברי המהר"ם לובלין לא היה כותב כן ע"ש ועיין בזה בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ"ה ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ב [ועיין בת' חתם סופר סי' רס"ג נידון ס"ת שנמצא בתיבת אלקינו שהאריך הסופר תחתית הנו"ן וכ' הוי"ו בצדה באופן דמעליונו של הנו"ן מופרש הוי"ו הרבה ומתחתית הנו"ן הוא סמוך דפסול לדעת מג"א סי' ל"ב ס"ק ל"ג ודעת הרב השואל שלא למחוק הוי"ו להדיא שהוא נטפל להשם אלא לכתוב תחלה ו' בתוך הנו"ן כמ"ש מג"א כמו פני ארצי ועי"ז ממילא בטל לה טפילתה של הוי"ו ההוא ושוב ימחקנה להדיא אע"ג דכתיבת הוי"ו בתוך הנו"ן הוי מחיקת הוי"ו שניה מ"מ אינו אלא גרם מחיקה ומסתייע מתשובת עה"ג סי' צ"ח. והוא ז"ל השיב דת' עה"ג שם פשיטא ליה עוד דהנטפל לשם מאחריו אינו אלא איסור דרבנן ומש"ה נכנס לקולא זו ולדעתי שני הדברים אינם נכונים כי הנטפל לשם מאחריו דאורייתא הוא (ע"ש בסי' ר"ס שהוא ז"ל בעצמו הסכים כדעת הסוברים שהוא רק דרבנן) ולכתוב אות שעי"ז יפסל אות אחר מחיקה גמורה היא ולא גרמא ואדרבה גרע יותר דאם ימחוק מתחלה הוי"ו בידים ליכא אלא איסור מחיקה אבל שוב כשכותב ו' שניה הרי נכתבה בקדושה והיתר משא"כ אם ע"י כתיבת הוי"ו שניה במחקה הראשונה הרי נעשית המצוה בעבירה ממש. והעלה בנידון שלפנינו אם נראה להדיא שהיא כתיבה שנחלקה לשנים שזה פסול בלי ספק מותר למחוק הוי"ו בהדיא ולכתוב אחרת בתוך הנו"ן דהרי מפני זה אנו מוחקים מפני שנראה כשתי תיבות א"כ אינה נטפלת להשם אך אינה נראה להדיא כשתי תיבות דבזה מסופק הב"י. ומ"ש המג"א שם דבלבוש כ' דיש להחמיר ט"ס הוא כי לא נמצא כן בלבוש. נמצא א"א למחוק הוי"ו דילמא כשר הוא גם אסור לקדור השם אע"ג דשם שנכתב בטעות נוהגים לקדור היינו כשהשם גורם הפסול כגון שנכתב בטעות אבל זה נכתב בקדושה ואפשר גם הוי"ו כשרה והוי מחיקתו ספק איסור דאורייתא לא ידעתי לו תקנה. ומ"מ שלא לגנוז יריעה שלימה יש להתיר לקדור הוי"ו ולגונזה ויכתוב ו' אחר בתוך הנו"ן ע"ש ועמ"ש בשמו בסוף ס"ק הקודם] ועיין בתשובת פני יהושע חיו"ד סימן ה' שהעלה בסופר שהיה צריך לכתוב אלקיו ושכח הוי"ו דמותר לתלותו ביני שיטי ע"ש. ועיין בתשובת שמן רוקח שם שנשאל בס"ת שנמצא כתוב שם אלקים חסר י' מה דינו והעלה שדרך המובחר למחוק המ' ולכתוב י"ם וכתב דגם הט"ז מודה בזה ע"ש. [וכה"ג כתב בת' חתם סופר סימן רע"ג בס"ת שבפסוק את האלהים התהלך נח השמיט הסופר ה' של האלהים וכ' את האלים דפשיט שיש למחוק י"ם ולכתוב הי"ם במקומם וצריכים להתקדש בקדושת השם כדמעיקרא ע"ש]. ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ע"ב בסופר שרצה לכתוב ויאמר ה' אלקים אל הנחש וטעה ולא כתב אלקים ומסופק אם כתב תיבת אל לקדושת אלקים או לא והעלה לקדור מלת אל ולדבק קלף מבחוץ רק לא יכתוב השם על הטלאי וכתב דאף שהט"ז החמיר שלא לקדור רק כשאינו בקלות לסלק היריעה מ"מ בנ"ד ספק קרוב לוודאי שכוון לכתוב אל הנחש כפשוטו לכן מותר בזה לקדר אפילו כשיש בקלות לסלק היריעה כדי שלא יבא לידי גניזת שמות שנכתבו בקדושה מפני ספק רחוק כו' ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן ע' שנשאל על כיוצא בזה בס"ת שנמצא כתוב בפ' ויחי בפסוק ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי היה כתוב רק ויאמר יעקב אל שדי וב' תיבות אל יוסף נחסרו וא"א לתקן ע"י שימחוק מקודם איזה תיבות ולכתוב ויאמר יעקב אל יוסף דמאן לימא לן דשכח הסופר אל יוסף דילמא כתב ויאמר יעקב אל ושכח יוסף אל וא"כ תיבת אל לא נכתב בקדושה וגם העברת קולמוס לשמה לא מהני בזה וכתב דיש לתקן ע"י שיתלה ביני שיטי בין תיבת אל לתיבת שדי ב' תיבות אלו יוסף אל ולקדש שם אל ההוא אף דיש לפקפק ע"ז אולי קידש הסופר תיבת אל ועתה יהיה נקרא תיבת אל הראשון בשם אל והוי כמו מחיקה. וסברא זו מוכח בלבוש סימן זה מיהו אין סברא זו מוכרחת (עמש"ל ס"ק יו"ד בשם בר"י) ואף להלבוש י"ל דהוי רק מדרבנן דדמי למחיקה. ממילא בנ"ד דהוי ספק שמא לא נתקדש הוי ספק דרבנן ומטעם זה אין לחוש ג"כ דילמא ע"י תלי' זו יסברו שתיבת אל הראשון הוא חול ויבואו למחקו (עיין א"ר סימן קמ"ג ס"ק ג') כיון דהוו רק ספק ואף אם ימחקו אפשר לא עבדי איסורא לא חיישינן כולי האי ע"ש. ולפ"ז גם בנדון דחב"י הנ"ל יש לעשות תקנה זו היינו לתלות תיבת אלהים קודם תיבת אל הנחש וזה עדיף יותר. ועיין בתשובת פרי תבואה סימן ע"ג ביריעה שטעה בה הסופר שהיה לו לכתוב ב' שמות הוי"ה ואלהים וכתב הויה במקום אלהים ואלהים במקום הוי"ה והעלה כיון דא"א בקל לסלק היריעה המיקל לסמוך בזה על הט"ז ולקדור השמות לא הפסיד (רק שלא יכתוב השמות על הטלאי ויעשה כמש"ל סק"א) ועמ"ש לעיל סי' ער"ה סוף ס"ק ד' בשם תשובת שיבת ציון. ועיין בתשובת פני אריה סימן מ"ה בס"ת שנמצא כתוב במקום אלהים אלהיך אי מותר למחוק הכ' ולכתוב במקומה מ"ם סתומה והעלה דאותיות הנטפלים שאין להם מצד עצמן שום קדושה אלא ע"י השם שמקדשן לא נתקדשו אא"כ נכתבו מדעת ובכוונת הכותב שיכוין שיתקדשו ע"י השם בהטפלם לו אבל אם כתבן בלא מתכוין או שהיתה כוונתו עליהם בטעות אין בהם שום קדושה ומותר למחקן (עיין בתשובת ברית אברהם חלק א"ח סימן י"ב שהעיר ג"כ בזה) ולפיכך ך' זו של אלהיך שנכתבה בטעות לא מבעיא היכא שהיה סבור שהוא כותב מ"ם ונזדמן שכתב ך' דהא ודאי שלא מדעת נכתבה אלא אפילו אם טעה שהיה סבור שיש לו לכתוב ך' וכתב אותה על כוונת ך' ולטפלה אל השם הוי נמי כאילו נכתבה שלא מדעת ומותר למחקה וסיים דהמחמיר בזה ומביא יריעה שלימה עם השמות לידי גניזה עליו להביא ראיה [עמ"ש בסס"ק הקודם שכן הוא דעת הבני יונה ואין כן דעת ת' חתם סופר ולפי דבריו אסור למחוק כאן הך' להדיא רק מותר לקלוף אותו ולגנזו ולכתוב במקומו מ"ם ע"ש] וע"ש בד"ה וה"ה הכא שנראה דעתו דאם הטעות הזה היה בראש היריעה שהיה רוצה בהתחלתה לכתוב אלהים וכתב אלהיך שאין הדבר ניכר לכל שטעה שאפשר שהיה בדעתו לכתוב פרשה אחרת המתחלת אלהיך אע"פ שהוא בעצמו יודע שאינו כן איכא למימר דהוי דברים שבלב וע"כ נתקדש הך' וע"ש עוד בסימן מ"ו שהעלה דאיסור מחיקת הנטפלים אל השם מאחריו אינו אלא מדרבנן וכדעת הט"ז ומ"ב ומהר"ם לובלין ולא כהלבוש ע"ש:

(?) שם יה. כתב הב"י בבד"ה בשם הרשב"ץ בס"ת שכתב כס יה בשני שיטין ונראה שנתכוין הסופר לקדשו. ולא מלאו לבו לפוסלו דלמא הלכה כמאן דסבר הכי כו' ולצאת ידי ספק צוה לגרוד מלת כם ולהרחיב הלמ"ד של על ולכתוב כס בין השיטין על יה עכ"ל וע' בספר נחלת עזריאל בחולין דף ס"ד ע"ב בס"ת שנכתב מלת בית אל בשתי שיטין והסופרים נהגו לכתוב בב' תיבות ובחדא שיטה מה דינה בדיעבד וכאן אי אפשר לעשות תיקון שכ' הרשב"ץ הנ"ל דהכא היה במלות אל בית אל ולא יוכל לגרור ולהרחיב מלת אל שלפניה וגם להניח תיבת בית פנוי א"א לפי שכ' בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ו דיש לחוש לחומרא לדעת הטור דבשלש אותיות הוי פרשה והאריך בזה והעלה אף שאין כותבין לכתחלה בב' שיטין מ"מ בדיעבד לא מצינו לפסול בזה ופשיטא בנ"ד דא"א למחוק האזכרה ע"ש] ועיין בתשובת חתם סופר סימן ע"ר שאלה כזו בס"ת שנחלק בית אל לשגי שיטות. וכתב דמ"ש בס' אם למסורת בשם מנחת שי לפסקינהו בתרין שיטין ט"ס הוא מכמה ראיות ונ"ל דלא לפסקינהו וקצת סעד נמי מהא שאין הסופרים מקדשים שם אל שבתיבת בית אל. וכתב בא"ר הטעם מדלא תרגם אונקלוס בית אלהא רק בית אל א"כ מהא גופא מוכח שיש שייכות להתיבות זה עם זה ואינם נחלקים לגמרי אמנם מ"מ נראה דכל הני (ר"ל מה דחשיב במס' סופרים בית אל ובן אוני וחרה אפי וחרה אף) בדיעבד לא עיכב ומכ"ש שהבא להחמיר ולתקן שעכ"פ לא ימחוק שם אל אע"פ שלא נתקדש כי טוב יותר לתלות בית למעלה מתיבת אל ע"ש]:

(?) וצב מצבאות. כתב בספר בני יונה דלאו דוקא צב מצבאות או א"ה מאהיה שנמחק אלא אפילו כתב כולו חוץ מאות אחת מגמרו של שם אפשר דרשאין למחקו כיון שאין כיוצא בו שם במקום אחר ואפילו באד"נ מאדני יש להסתפק לדעת המתירין ואולי באד"נ יש להחמיר יותר כיון שהוא ית"ש נקרא ג"כ אדון לאפוקי שאר השמות. וכתב עוד דאם כתב ו"ה מהויה ודעתו להוסיף לפניו ב' אותיות הראשונים רשאין למחקו וכתב עוד דשם קדוש שנמחק מקצתו מאליו או ע"י אדם שוגג או מזיד אפ"ה אסור למחוק הנשאר ממנו עיין שם:

(?) מחמירין בזה. עט"ז ועיין בס' ארבעה טורי אבן על הרמב"ם פ"ו מהלכות יסוה"ת שתמה דמשמע שגם בא"ה מחמירים דמדכתב ויש מחמירים בזה נראה דאאהי' קאי כדברי הלבוש או לכל הפחות אשניהם כדברי הט"ז ובאמת לא נמצא שום דעה שיחמיר בא"ה וכנ"ל להגיה בלשון הג"ה וכצ"ל וכן א"ה מאהיה וא"ד מאדני ויש מחמירים בזה היינו בא"ד אבל בא"ה אין שום מחמיר ומ"מ לא מלאו לבו להקל נגד רבותינו האחרונים ע"ש וכ"כ בס' בני יונה דהמחמירים אינם מחמירים כ"א בא"ד מאדני ולא בא"ה מאהיה. ועכ"ז אין למחקו אלא דוקא לצורך וכן אותם השמות שכותבין בסידורים ב' יודי"ן או ה' ודומיהן לסי' ששייך שם השם לא ימחקם כ"א לצורך גדול וזהו מכבוד השם ויראתו ועיין בספר יד הקטנה פ"ח מהל' יסוה"ת אות פ' שכתב דלפי דעת היש מחמירים נראה דה"ה וכ"ש בכתב אל"ה מן אלהים עיין שם:

(?) בסידורין. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל ומ"ש או מצויירין במשי ע"י תפירה אסור למחקן. עיין בזה בתשובת דברי יוסף. ומ"ש בשם חו"י סי' ט"ו בחותם שחקוק עליו שם הויה אסור להתיכו כו' עיין בבני יונה שכתב דמה דמשמע מדברי חו"י שם שמתיר בהנאה אילו נקלף השם ממנו ליתא דכל הטבעת מקרי מקומו וכולו אסור מיהו אם החקק באבן וקבוע בטבעת זהב אפשר דאין הזהב נאסר וכ' עוד דכ"ז כשנתקן ע"י ישראל אבל אם עובד כוכבים חקק שם בן ד' על חותמו שגם שמו שם ודאי לעצמו חקק וה"ל כס"ת שכתבו אפיקורוס כו' ע"ש היטב. כתב עוד בס' בני יונה שם בשם תשובת חו"י טבעת של פרקים שעל כל פרק ממנו כתוב אחד מאותיות השם ונעשה לפרוק ולסדר מותר לפרוק ואין בזה משום מוחק דלפירוק קיימא ועפ"ז נהגו היתר מסדרי הדפוס שמפרידין אותיות השם ואפשר דבדפוס קיל טפי שהם מהופכים כחומר חותם וכן המניחין תפילין ועושין על היד כדמות אותיות שד"י ואח"כ מסלקין מעל היד והכל בהיתר אחד ואני נוהג למנוע בכל זה עכ"ל:

(?) נדבקה אות לחברתה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קס"ט שכתב דדוקא כשהם דבוקים מתחלת כתיבתן שזה פסול לכל הדעות ולכך הגרידה הוא תיקון בודאי אבל בנעשה אח"כ לא כי שמא הלכה דאינו פסול ואסור למחוק אפילו מקצת אות עכ"ד ע"ש. [וע' בת' חתם סופר סי' רס"ו אודות הלמ"ד שבתיבת אלקים שניקב למטה באחורי עוקצה התחתון בעקמומיתו ונשאר עכ"פ רושם דק הניכר לעינים וכתב דיש לעבות הקוץ הדק בפנים כדי שיהא נראה יותר לעין ולכוף העוקץ לתוכו וכשר. כי להוסיף דיו באותיות השם פשיטא דשרי ואף אם ע"י הוספת דיו ונגיעת הקולמוס יחסר מקצת מדיו המיושן שבשם ג"כ אין חשש והנקב שבצדו החיצונית שעי"ז אין האות מוקף גויל אין בזה קפידא כמו שפסק בא"ח סימן ל"ב סעיף ט"ז ומה שהקשה ט"ז שם ס"ק י"ד שסותר למ"ש בסעיף שלפני זה. שכח דברי עצמו מה שהשכיל שם בסק"ח. ואם ירצו להטיל מטלית על הנקב מבחוץ פשיטא דשפיר דמי ע"ש]:

(?) דיו שנשפכה. עיין בתשו' מאיר נתיבים שאלה י"ד בס"ת שאירע שהשם אלקים נמחק ה"א לגמרי ולא ניכר והלמ"ד וה' ויו"ד ניכרים ע"י תינוק דלא חכים ודלא טפש ונראה שטיפת דיו נפלה על כל השם וכתב שם גדול אחד שאופן תיקונו יהיה שימחוק הא' לגמרי ע"מ לתקן והג' אותיות לה"י יגרר סביב האותיות ואין זה חק תוכות דהואיל והכתיבה היה ניכר מועיל תיקון וגדולה מזו נראה דאפילו אם היה מחובר תוכו הפנימי של הה"א בגגו אפ"ה מותר לתקן לגרד מהגג ואף שהרמ"א כתב שיש לספק בזה היינו בכתב מתחלה כן שגם אותו מקצת נתקדש בקדושת השם משא"כ בנפל טיפת דיו דאין בזה המקצת קדושה מותר לגרור ולפתוח. והוא ז"ל פקפק קצת בתיקון הנ"ל ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן כ' ועיין בתשו' בית אפרים חי"ד סי' ס"א שנשאל בס"ת שנפל דיו על אות מהשם ולא היה ניכר כלל וכשרצו לתקן נתקלף הדיו מהשם ונתגלה האות מה לעשות שלהניחו כך הוי חק תוכות ואם למחוק האות ולכתוב אחרת יש לחוש לדעת הפוסקים דאחר שנגמר האות אם נפל דיו אין לחוש דא"כ הוי מוחק השם והעלה להמציא תקנה לזה ע"פ מה דמבואר בשבת ק"כ דע"י גרמא שרי ואפילו גרמא בידים (עיין לעיל סוף ס"ק ט' הבאתי בשם תשובת נו"ב דאנן לא קיי"ל הכי) ולכן כדי לצאת מן הספק יש למחוק האות ע"י גרמא להניח עליו נייר או גמי מלוחלח במים וזה יהיה גרם שימחק וליתר שאת יש לעשות גרם מחיקה זו ע"י קטן ומכ"ש אם לא הגיע לחינוך ודאי שרי ואף אם הקטן ישפשף קצת מדעת עצמו אין אנו אחראין לזה ע"ש באריכות גדול:

(?) ה' של שם. עיין בתשובת גינת וורדי' חא"ח כלל ב' סימן י"ב שכ' דהשם צריך להיות כתוב כסדרן דוקא ובאל"כ פסול לס"ת אלא דמ"מ אסור למוחקו והרמ"א כאן מיירי בה"א אחרונה ע"ש וכן בתשובת נו"ב קמא חי"ד סימן ע"ו בשאלת הרב הגדול מהר"ר טיאה וייל כתב ג"כ שהשם צריך לכתוב כסדרן דוקא גם בס"ת וכן משמע בס' תפל"מ ע"ש:

(?) שנראית כח'. עיין בשו"ת השיב ר' אליעזר סי' ו' שנשאל בדבר ס"ת שכתב בה לערך ארבעה שמות הויה שהיו"ד הוא כמו ח' קטנה והיינו שהקוץ שמאלי נמשך למטה שוה עם הירך ימיני וכל העולם קורין אותה יו"ד. והעלה דיש היתר בנ"ד או לקלוף היו"ד או לתקן בכתיבה למשוך במתג מקוץ השמאלי לירך ימין ואח"ז למשוך מעט וקט הירך למטה רק שלא תדמה לו. אך נסתפק אם כשמתקנין היו"ד צריך לחזור ולקדש השם בהעברת קולמוס או לאו והביא קצת ראיה דא"צ שוב שנית לקדש השם ועמש"ל סימן רע"ד ס"ק ה' בשם תשובת חב"י. [ועיין בת' חתם סופר סימן רס"ז ע"ד האי ספרא בצירא שכתב ס"ת והיודי"ן שע"ג האלפין נוגעים בגג האלף אי צריך לגרור גם הגג או סגי בגרירת היודי"ן לחוד וכ' שזה המבואר מל' הרב"י בא"ח סימן ל"ו בשם הר"י אסכנדרי שכתב דאין די במחיקת הדבוק דהוי כחק תוכות אלא צריך לגרור כל היו"ד שנדבק ע"ש משמע מיהת בגרירת היו"ד סגי בלא גרירת הקו האמצעי אמנם מסברא נראה דהיינו כדרך שכותבים רוב הסופרים שעושים בתחלה הקו האמצעי ואח"כ מחברים בו היודין שלמעלה ולמטה ונמצא שהקו נעשה בהכשר וכשמוחק עתה היוד ונשארת הקו האמצעי ה"ה בתחלת כתיבה שקדמה הוי"ו היא הקו להיו"ד אך אני ראיתי סופרים המקדימים יוד העליונה ואח"כ מושכים תחתיה הקו האמצעי נמצא אי נדבקה הקו אל היוד במשיכתה אליה הרי הקו נעשה בפיסול א"כ צריך למחוק מהקו ההוא כל מה שהוא מן היוד ולהלן למטה הימנו שהרי כללא כיילו הראשונים שכל מה שנעשה בפיסול צריך למחוק וכמ"ש ג"כ המ"א סימן ל"ב סק"ל ע"ש ובענין מה לעשות באלפין שבשם הקדוש אלהים ואדני (ואהיה להיש גורסים דלעיל סעיף כו') האריך מאוד בענין מוחק ע"מ לתקן והעלה דיכולין למחוק הדבק שבאלפין באופן הנ"ל או למחוק רק היו"ד או למחוק גם מהגג עמה ושוב מצא באליהו רבה סימן ל"ב ס"ק ל"ג שמסופק בדבר והעלה שיוסיף דיו למעלה ביוד עד שלמטה נחשב כירך יוד שאומרים הסופרים שלפעמים נעשה היוד עבה כך ע"ש. וכ' עליו דהיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר נ"ל מ"ש לדינא נכון ע"ש. ושם בסימן רע"א אודות ס"ת שנכתבו כל ההי"ן שבשם הקדוש ית"ש בשינוים כדמות ויו וקו רחב מחובר בראשו קצת ונקודה בתוכו כזה ח ומהנראה שהסופר הזה לקח לו דרך המקובלים כו' והעלה דאם כל ההי"ן שבס"ת היו נכתבים כן לא היינו פוסלים אותו אך לחלק בין הההי"ן שבשם לשארי הההי"ן לא אריך למעבד הכי ע"כ יש לתקנם ואופן תיקונם למלאות החלל בדיו לשם קדושה אבל מה שכתוב ועומד הרי הוא בקדושתו וא"צ להעביר עליו קולמוס לקדשו דאין השינוי הזה פוסל דאע"פ שאיננו כתמונות הכתובות בב"י מ"מ אינו מעכב כיון שתינוק דלא חכים ולא טיפש קרי ליה ה' אך העוקצין שבאמצע ההי"ן א"צ למחקן וממילא יש איסור במחיקתן כיון שנטפלות להשם והגרירה לא הוי צורך תיקון דהרי כשר בלא"ה ע"כ יש להניח העוקצין כמות שהן ולא לפגע בו יד רק למלאות אויר הההי"ן בדיו ואם אולי עי"ז ינתק קצת מהדיו הישנה שבשם אין בכך כלום אפילו אם היה פסיק רישא דגרמא שריא ע"ש]:

(?) למחוק. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי" ע"ח שכתב דכאשר יגרר רגל השמאלי יתחיל לגרור ממטה למעלה עד שהקצה שלמעלה הדבק בגג יגרר באחרונה וכן מצא בתשובת רמ"ע סי' ל"ו ע"ש:

(?) יש לספק בדבר. עיין בתשובת חינוך ב"י סי' ע"ה תשובת מהר"ל מפראג על הההי"ן והקופי"ן הנוגעין בשמות דעתו שמותר לגרור ולתקן ואין חילוק בין נוגע הרבה לבין נוגע מעט ע"ש וכן ראיתי בכתבי הרב הגדול מוהר"ר דניאל זצ"ל שפסק דאפי' אם נוגע כחוט השערה מותר למחוק. ועי' בתשו' מהר"מ פדוו"א סי' פ' ובתשב"ץ ח"א סי' נ' ונ"א ובשאילת יעב"ץ ח"ב סימן כ"ז וכ"ח ועי' בתשו' שמש צדקה חיו"ד סימן נ"ב שהאריך בזה:

(?) לכתוב השם. עיין בס' תפארת למשה שכתב דהיינו דוקא כשידוע שקדשו כגון שהסופר בעצמו כאן וכ"מ בלבוש שכתב היה לו לכתוב השם וקדשו כו' אבל אם נמצא בס"ת במקום שהיה ראוי לכתוב השם כתוב יהודה י"ל דאין תקנה לעשות מהדלי"ת ה"א דדילמא לא קדשו הסופר לשם (וגם העברת קולמוס לשמן לא מהני כמ"ש הש"ך סק"ב) גם למחקן אסור דדילמא קדשו והרי נכתב יד"ו בקדושה וצ"ע למעשה עכ"ד ע"ש ועיין מ"ש לעיל ס"ק ג' בשם ס' בני יונה ובשם הרמ"ע שדעתם אינה כן:

(?) כלי שהיה כתוב עליו. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סוס"י קל"ב בדבר שחקקו חברת קברנים על כוסות של זכוכית ששותים בהם איזה פסוקים גם שם הויה ב"ה ככתיבתו ואסר להם רב אחד לשתות בהם כמפורש בש"ע כאן והוא ז"ל פלפל בזה דבאמת לשון הגמרא היה שם כתוב על ידות הכלים ויש לומר דדוקא בידות שהוא מקום בזיון שידי הכל ממשמשים בהם ויבא לידי מחיקה וכן בכרעי המטה אבל על הכלי מכובד י"ל דמותר להשתמש בו כיון דהשם שלא במקומו אינו מקדש כל הכלי ואיסור שימוש הוא בשביל בזיון השם אבל היכא שאינו בזיון השם מותר להשתמש בו וא"כ קשה על הרמב"ם והמחבר שכתבו כלי שהיה כתוב עליו. והעלה דמ"מ אין להקל לשתות בכלים הנ"ל כך ודעתו נוטה לכרוך על מקום כתיבת השם גימוניות של זהב או של משי ואז מותר לשתות מן הכלים בלי שום פקפוק ע"ש:

(?) לכתוב שם. עיין בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סימן קפ"א ע"ד שחצבו על ארון הקודש על אבן שהוא בבנין למעלה לפרט אחד אלקי הצבאות וכתב דלכתחילה לא נכון לעשות כן שהוא דרך בזיון לחרוץ אותיות השם למספר ולסימן באיזה שנה נבנה ע"ש. ועיין בש"ת בא"ח סי"א סק"ג שכתב בשם זקינו הגאון בעל תבו"ש שהתרעם על מה שרגילים לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה' כו' בן ד' אותיות ושאר שמות מפני שעל הרוב אין משמרים אותם כראוי וחשתפכנה בראש כל חוצות וע"ד שאמרו בר"ה דף י"ח דעל דבטלית אדכרתא מן שטריא עשאוהו י"ט וגם שעל הרוב בא לידי מחיקת השם כאשר עינינו רואות שהם הולכים לאיבוד ולהמחק ובפרט שכותבים עליהם שמות אשר לא כדת ע"ש:

(?) שלא בספר. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט"ז אם מותר לכתוב שם במקום שם שלא במקומו כגון בטבעת שאינו בא לידי בזיון ואת"ל דשרי אי שרי לאשה להניח הטבעת בידה או לא מאחר שאסור בהנאה. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"מ שהאריך בזה וכ' שם דאם מחפה הטבעת בכיסוי עור שרי להניח בידה לסגולת שמירה ואף דנהנה משם ע"י זה שמניחו באצבע כדי לשמרה ולהצילה זה מקרי להגן ע"ש עוד:

(?) שלום. עיין בש"ת בא"ח סימן פ"ד סק"ב שכתב דבבר"י סימן פ"ה כתב דרובא דעלמא אין נזהרים כו' ע"ש. ועיין בתשו' רדב"ז החדשות סימן ר"ב שכתב דמה שיש ליזהר היינו בזמן שאילת שלום דבאותה שעה מתכוין לתת שלום לחבירו מאת בעל השלום כמו שאמר בועז לקוצרים ה' עמכם אבל אם בא לכתוב שיש שלום בעולם או בין פלוני לפלוני וכיוצא בזה שהוא ספור דברים אין צריך ליזהר שהרי אינו מכוין לשם ולא חייל עליה קדושה ולהכי מותר לכתוב מלת אמת עכ"ד:

Siman 277


(?) ויפרוש עליו. עבה"ט וכתב בס' חמודי דניאל כ"י ס"ת שהתחילה לבלות ורוצה להפשיטה שישלוט בה הרוח ולא יבלה יהפוך הכתב למטה ואם א"א מותר אפילו הכתב למעלה דכל לצרכה מותר ע"כ:

Siman 278


(?) בגידי. עיין בס' בני יונה שכתב דצ"ע אם מותר ליקח לתפור מגיד הנשה שאינו מותר בפיך ע"ש. ועבה"ט באורח חיים סימן ל"ב ס"ק ס"ט שכתב בשם הלכות קטנות דבני מעים דקים ויבשים כמין חוטים של גידים. גידים גמורים הם ומותר לתפור בהם ספר תורה תו"מ ע"ש ובתשובת נודע ביהודה תניינא חא"ח סימן ב' חלק עליו וע"ש שהעלה שאין לתפור בגידי עוף טהור ע"ש: יניח בראשה. בס' בני יונה הביא בשם שו"ת אמרי נועם חי"ד סימן א' דגם אותם המניחים מטלית מאחורי התפר לחזק יותר צריכים ג"כ להניח שיור. וא"צ ליקח דבק כשר לאותן המטליות כיון שאין בו חיוב וכל הנעשה לתוספת חיזוק ואינו מן הדין א"צ להיות מן המותר בפיך ע"ש:

(?) סביב העמודים. עיין בדגול מרבבה שתמה על הרמ"א דבתה"ד שם מיירי לענין תפירת היריעות להדדי אבל לענין העמודים אפילו לא נתפרו כלל בהיריעה ואין שם במה לתפור כשר ע"ש וכן השיג עליו בספר בני יונה והעלה דאם הוציאו ס"ת שאין לה עמודים כלל יוציאו אחרת שיש לה עמודים אם נמצא שם אחרת ואם לא נמצא שם אחרת קורין מזו אבל אם יש לה עמודים אלא שלא נתפרו העמודים עם היריעות ומכ"ש אם נתפרו במשי אף שיש שם אחרת שתפורין בגידין אין להוציא אחרת משום פגם הראשונה וכיון שכן פשיטא דס"ת בלי עמודים אסור לאחזה ערום דלא כמו שראיתי נוהגין כל זמן שאין עמודים לס"ת אין חוששין לאחוזה ע"ש [ועיין בתשו' חתם סופר סי' רע"ו ג"כ מענין זה שנשאל מאין הרגילות שנוהגים הסופרים לתפור היריעות בעמודי ס"ת בחתיכות קלף ולא בגידים. והביא שם דברי הדגמ"ר ובני יונה הנ"ל והוסיף להביא ראיה דהעמודים אינם מעכבין ולכן נתפרים אפילו במשי (שהוא דבר טמא שיוצא מהתולעה וכמ"ש רבינו בחיי פ' תרומה) וכתב ומ"מ הואיל ואנו מדמים לא נעשה מעשה לכתחלה לתפרם במשי ואפילו בפשתן אבל לתפרה ברצועות העשויות מקלף שפיר דמי דהא איכא דעת בעל העיטור דס"ל דתופרין לכתחלה תפילין וס"ת בקלף ובש"ע א"ח סימן ל"ב ס"ג סומך עליו בשעת הדחק במקום שאין גידין מצויין לתפור בטאלדארו"ש כו' ונראה דמש"ה נהגו הסופרים לתפור העמודים בטאלדארו"ש להראות הלכה שאין העמודים מעכבים ס"ת וכה"ג כתבו התוספות פרק הקורא עומד והכלל מנהג של ישראל תורה הוא עכ"ד עיין שם]:

(?) מחוברות. עבה"ט בשם ט"ז וכן דעת הבני יונה דבעינן רוב אורך תפר היריעה קיים דהלכה כך היתה להיות היריעות תפורים בגידים ולאו משום חיבור לבד אתיא לן אלא שכן ההלכה לכן בעינן כל התפר או רובו קיים ודלא כנקודות הכסף ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן ער"ה מ"ש בזה]:

Siman 279


(?) שאינו מוגה. עיין בתשובת יד אליהו סי' פ"ח בס"ת שנמצא בו טעות אחד ונתערבה הס"ת באחרות וא"א למצוא הטעות בטילה ברוב ומותר לקרות בכל א' ולא אמרינן דהוי דבר חשוב כו' ובפרט שרבו המתירין בנמצא טעות אלא דאנן לא נהיגין כן וכן יש ספק דלמא הטעות בחומש האחר שאין קורים בו עתה דבשעת הדחק שרי יש להתיר כאן שלא בשעת הדחק אמנם משום אל תשכן באהליך עולה צריכים להיות זריזים לחפש בכל מאמצי כחם עד שימצאו הטעות ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סימן רע"ז שנשאל ע"ד ס"ת שנמצא בו טעות והוצג בהיכל מן הצד ובא לידי שכחה ושוב השאילו לאנשי ישוב ספר תורה אחד מההיכל ואח"כ החזירוהו ואמרו שנמצא בו טעות ועתה בני הקהלה שכחו ולא ידעו אם זהו אותו הס"ת המוטעה מכבר או ס"ת אחר והשתא כל הספרים מעורבים זולת זה שנמצא בו הטעות עכשיו. והאריך בזה והביא דברי תשובת יד אליהו הנ"ל וגם דברי הס' בל"י שכתב בסימן זה ס"ת שנמצא בו טעות ונתערב לכתחלה צריך לחפש חיפוש אחר חיפוש עד שימצא הטעות. פשפש ולא מצא יש להתיר משום ס"ס שמא אין זה ס"ת פסול ואת"ל שהוא הוא דילמא איננו באותו חומש שאנו קורין בו היום ואפילו לא נתערב אלא חד בחד מותר ג"כ משום ס"ס ע"ש והוא ז"ל פלפל בדבריהם וכתב שדברי יד אליהו הנ"ל (דאתי עלה מכח ביטול ברוב) תמוהים דמה דמדמה לה לדבר הנאסר מחמת הבלוע ז"א דזה דמי לחתיכה הראויה להתכבד שבלע טיפת חלב שהחתיכה עצמה נאסרה ועוד דכאן לא שייך ביטול דכל היכא דאיכא לברורי ולהכיר האיסור אפילו במקום דקשה לברר ל"ש ביטול בשום אופן כדמוכח בבכורות ד' כ"ה ע"ב ומהתם למדנו עוד דלא שייך בנ"ד לומר זה שאבד זה שנמצא (ר"ל לענין שלא יצטרך לחפש אח"כ ולהגיה הס"ת אבל הא ודאי אם הגיה הס"ת ולא נמצא טעות יותר ודאי אמרינן דזהו טעות דמכבר דהא אפי' רשב"ג אמר תבדק כל השדה כולה עיין בסוגיא שם ודוק) דטעות בס"ת שכיח טפי טובא מתורי דנגחי אהדדי. ומוכח נמי דל"ש הכא לומר פלוגתא דתנאי דבדק ולא מצא דהכא לא שייך עורב אתא ונטלו וא"כ טעות להיכן אזיל וע"כ לא בדק שפיר ולא שייך כאן ביטול ברוב אפילו הגיה בחיפוש אחר חיפוש ולא אשכח אך דברי הבל"י יש להם מקום כו' ובנידון השאלה יש להגיה חומש א' שנדע בבירור שאין בחומש זה טעות. ומ"מ נראה דאם א"א לבדוק בזמן מועט אפילו חומש א' אין לבטל קריאת התורה וברכות בשביל זה כדמשמע ממג"א סי' ח' דבכה"ג הוי כמו שא"א לברר ועוד יש קצת סניף מלעיל סימן ק"י ס"ז והכי נמי האי ס"ת שנמצא בו הטעות נהי דלא אמרינן זה שאבד כו' מ"מ שוב אין אנו דנין עליו ונימא גם הטעות הראשון היה בזה הספר ושרי אחריני כו' עכ"ד ע"ש היטב]:

(?) יתכן. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ס"ו ובתשובת גבעת שאול סימן נ"ז:

(?) ואין להגיה. עיין בתשובת יד אליהו סימן כ"ז הביא בשם הרמב"ן פרק יש נוחלין דראוי לגעור על זה וכתב דהיינו כשרוצה למחוק הנוסחא הישנה ולהעמיד נוסחא אחרת ע"פ הסברא זו אין נכון אבל להעמיד שניהם ולכתוב בצדו סברתו אינו בכלל זה:

(?) אחרת. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם מעיל צדקה וע"ש שחולק על הצמח צדק סי' קי"ט הביאו המג"א בסימן קמ"ג ס"ק ו' דאם נמצא במקום מגרשיהן מגרשיהם א"צ להוציא אחרת והוא ז"ל כתב שצריך להוציא אחרת כיון שהטעות נרגש במבטא. ועיין שם עוד בסי' צ"ד שכתב בס"ת שנמצא בפסוק לכה ואקחך אל מקום אחר היה כתוב לך בלא ה"א וכ"ף פשוטה שא"צ להוציא אחרת. עוד בסימן נ"ה בפסוק לא תנסו את ה' אלהיכם היה כתוב אלהיך ע"ש אופן תיקונו ועמ"ש לעיל סי' ער"ה ס"ק ו' עוד משמו בענין ויהי כל ימי נח שנמצא כתוב ויהיו אין להוציא אחרת והקורא יקרא ויהי ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קע"ח בס"ת שנמצא בפסוק הן עשו אחי איש שעיר ביו"ד וראוי להיות שער חסר יו"ד יש להוציא אחרת. וכתב עוד ס"ת שנמצא בפ' שמות בפסוק כי מן המים משיתהו כתב משתיהו א"צ להוציא אחרת ע"ש. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן נ"א בענין שנמצא בסדר שמיני ונטמתם בם היה כתוב ונטמאתם עם אלף אם צריך להוציא ס"ת אחרת וצידד לכאן ולכאן ודעתו נוטה יותר שלא להוציא אחרת ע"ש. ועיין בשו"ת אבן שהם סימן מ"א. וכתב בשו"ת חינוך ב"י סימן ה' וז"ל דעיקר הדבר אינו תלוי בוי"ו או ביו"ד אלא בשינוי הענין בשביל האות הנוסף דוגמא כבש כשב דלא נשתנה הענין או במקום עלה אי כתוב עלי לא מפקינן אחריתא וגם בזה לא נשתנה הענין דהא מצינו עלי באר שהוא לשון עליה עכ"ל ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סימן י"ג שחלק עליו דעלי במקום עלה או איפכא הוי שינוי לשון ממש דעלי לשון נקבה ועלה לשון זכר וצריך להוציא אחרת ע"ש וכן השיג עליו בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן ק"ח ע"ש ועיין עוד בתשובת חב"י הנ"ל סימן ד' ה' ו' ועיין במג"א סימן קמ"ג סק"ז שכ' בשם של"ה דגם בכבש כשב מוציאין ועיין תשובת בשמים ראש סימן רפ"ח בהגהת כס"ד שם מה שהקשה ע"ז וכתב דאף אם נחמיר כדבריו אינו אלא אם כתב כשב במקום כבש דלעולם עיקר השם כבש אבל בהיפוך אין מוציאין אחרת ע"ש. ועיין בתשו' אדני פז סימן י"ג שכתב באם נמצא טעות בשביעי וכהאי גוונא באופן שא"צ להוציא ס"ת אחרת אין לומר בעת הגבהה וזאת התורה ע"ש:

(?) גומר קריאתו בספר הכשר. עש"ך סק"ב מה שחולק על הב"ח שפוסק כדעת ראבי"ה דאין להוציא אחרת אלא יקרא הטעות בע"פ ע"ש גם בתשובת חוט השני סוף סימן ס"ב כתב דאנן לא פסקינן כב"ח בזה ע"ש:

(?) ואינו מברך לפניה. עיין בתשובת חוט השני סימן ס"ב שכתב דזה דוקא בשכבר התחיל לקרות בזו אפילו לא קרא אלא פסוק א' אבל אם מיד אחר הברכה קודם שקרא פסוק א' מצא הטעות חוזר ומברך שנית על ס"ת אחרת וכתב דאף דמדברי הט"ז באמצע סק"ב במה שחילק בין תורמס לס"ת משמע שאפילו לא קרא כלל בס"ת זו הפסולה א"צ לברך על הכשרה שנית אין דבריו נכונים ע"ש:

(?) שלש טעיות. עיין פמ"ג לעיל סימן פ"ד בשפ"ד ס"ק ל"ב שהניח בצ"ע אם אין הס"ת כתב יד סופר א' והגיהו הג' טעיות אפשר דמותר לקרות בו ע"ש. ועיין בס' בני יונה שכתב דאם נמצא טעות אחד והגיה וכן שני ושלישי והוגה בנתיים עד שלא היו ג' טעיות יחד א"צ להגיה כולה וכן נוהגין ועיין בספר אליהו רבא בא"ח ס"ס קמ"ג שלא כתב כן אלא דאף אם הגיה קודם שנמצא השלישי צריך להגיה כולה ע"ש (ועיין בנ"צ מ"ש בזה) מיהו אם נמצאו טעיות הרבה עד שנמצאו בה פ"ה טעיות אע"פ שהוגה בינתיים אפשר שנכון להגיה כולו. וכתב עוד שי"א דכל זה דוקא בס"ת שאין ידוע שהוגה פ"א אבל אם נודע שהגיה אותה מגיה מומחה אפילו נמצאו בה אח"כ כמה טעיות א"צ להגיה כולה אלא מתקן מה שנמצא והכי נהוג. כן הוא בקיצור שם אכן בפלפול שם מבואר שאין דעתו כן אלא דאף הוגה ע"י מוחזק אם מצא אחריו ג' טעיות צריכה בדיקה ע"ש:

Siman 280


(?) ס"ת שנקרע. כתב בספר חמודי דניאל כ"י נראה דה"ה בתפילין ומזוזות אם נקרעו בהם שני שיטין כשר:

(?) יתפור. עבה"ט ועיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן תמ"ז שהעלה דקרע הבא בתוך האותיות בין אות לאות בתוך שני שיטין או בתוך ג' דעפצין תופר ואם לא תפר פסול ובתוך האות עצמה אין לה תקנה ובין הדפים בין השיטות בין התיבות יתפור למצוה מן המובחר ע"ש ועיין בתשובת בתי כהונה סי' י"ב:

(?) אבל לא יותר. כ"כ הב"י בשם הריב"ש ועיין בתשב"ץ ח"ג סימן ר"ז שדעתו להקל אפילו ביותר מג' שיטין (וכן הורה בנו הרשב"ש בתשובה סימן ק"נ וכתב שפעם אחת שלח אליו הריב"ש ז"ל לדון לפניו את הדין בטעמו ונימוקו ולא יחוש למ"ש בתשובותיו וכששמע ראיותיו הודה לו הריב"ש ז"ל פה אל פה ועיין בראש הספר שם בהקדמת הרבנים של ק"ק ארגיל שכתבו שלמרן הב"י לא נודע דברי הרשב"ץ ז"ל כ"א דברי הריב"ש לכך קבעו בהלכותיו ע"ש ועיין בנקה"כ שדעתו ג"כ להקל אפילו ביותר מג' שיטין אכן בתשובת בגדי כהונה חיו"ד סימן יו"ד העלה שאין להקל ביותר מג' שיטין וכ"כ בתשובת חינוך ב"י סימן ע' וכ"כ בתשובת שבות יעקב ח"א סימן פ' דיש לסלק היריעה אלא דבהא די בסילוק יריעה אחת ולא בעינן להחליף שלש יריעות ע"ש באורך ועיין בתשו' פרח מטה אהרן ח"א סימן מ"ה ובתשובת תורת חסד סי' נ"ב ובתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סימן ל"ד ובתשובת דברי יוסף סימן מ"ם:

(?) לדבק. עבה"ט בשם ב"ח ועיין בתשובת בתי כהונה סימן י"ב שמחמיר בזה ודעתו דאפילו אם הקרע באמצע אם עבר יותר מג' שיטין אין להכשיר אפילו שלא היה הפסד בצורת האותיות ואין לו תיקון לא ע"י תפר ולא ע"י דבק וטלאי אלא סילוק היריעה דוקא אכן בסוף התשובה שם הביא דברי מהר"ם אלשקר סימן צ' שהכשיר בחדש שעבר הקרע טפי משלש (עמש"ל סק"ג מזה) ועפ"ז צידד להקל בצירוף שאר צדדין דהמיקל להכשיר בדבק לא הפסיד אם לא היה בהפסד צורת האות ע"ש:

(?) על הקלף הדבוק. [עבה"ט ועי' בת' חתם סופר סימן רע"ח אודות ס"ת שטלו עליו טלאים הרבה במקומות רבים ונכתבו אותיות מקצתן על היריעה ומקצתן על הטלאים אם לסמוך על קולתו של הט"ז אי לא כי הנה"כ כתב שאין דברי הט"ז מוכרחים והשיב שגוף הדין שהמציא מהרי"ק לכתוב על המטלית אפילו כשכל האות על המטלית הוא דין מפוקפק מאד ויש להוכיח איפכא רק שכבר נהגו כן כמ"ש מהרי"ק בעצמו וכ"כ ב"ח והסכים הבני יונה שאין לשנות מהמנהג מ"מ הבו דלא לוסיף על מה שנהגו אם כל האות על המטלית. אבל קצתו על קלף וקצתו על מטלית אפילו מקלף כשר אין לקרות בו ואם אחר שהסירו המטליתים וחזרו ליתן מטליתים אחרים ותקנו הס"ת לכתוב האותיות על מטליתים כדינו אין לפסלו בדיעבד משום מנומר ע"ש. אבל ר' חיד"א בספרו לדוד אמת הסכים לדעת המכשירין]:

(?) או תחלק. משמע דאפילו בלא נשתנה צורת האות ועיין בתשובת בתי כהונה שם שהאריך בזה ועיין בתשובת חוט השני סימן פ"ו:

(?) ולכך צריך. עבה"ט בשם ח"צ ועיין בתשובת גבעת שאול סימן ק"ו שהשיג עליו והעלה שאין לזוז מפסק הש"ע דצריך להחליף שלש יריעות ע"ש ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ך' [ובתשובת חתם סופר סימן רנ"ז]:

Siman 281


(?) שכתבו. עיין בספר בני חיי מחלוקת החכמים לענין אם מותר לקרות בחומשים מודפסים ובסידורי תפלות הנדפסים ע"י עובד כוכבים ע"ש באריכות:

(?) ישרף. ברמב"ם פ"ו מהלכות יסוה"ת מבואר דמצוה לשרפו. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ק"י בס"ת שכתבו אחד כשהיה נחשד מאוד שהוא מכת המאמינים בשבתי צבי שבור שחיק טמיא ואחר זמן נתברר הדבר שכן הוא שהוא מכת הרשעה וכתב דמצוה לשרפו אף שבעת שכתב הס"ת לא היה אלא נחשד אך בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שם בסימן קי"ב אות ג' מבואר דאם לא היה בעת הכתיבה רק נחשד אין לשרפו רק טעון גניזה ע"ש. וכתב בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תשע"ד בספר תורה שכתבו אחד מהקראים אף שהרמב"ם ז"ל מונה אותם בכלל המינין אפ"ה לא ישרף דלא נקראו מינין לענין זה כלל ומי ששורף אותה עובר משום לא תעשון כן אלא טעון גניזה ואסור לקרות בו בצבור ע"ש.

(?) כתבו עובד כוכבים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן קפ"א בשם שחצבו אומן עובד כוכבים על אה"ק אם צריך גניזה וכתב דדוקא אם העובד כוכבים כותב לעצמו יש חשש שמא כתבו לשם עבודת כוכבים אבל היכא שכתבו לישראל וגם גוף הדבר הוא של ישראל לא חיישינן שכתבו לשם עבודת כוכבים ועוד דע"כ לא חיישינן אלא כשהעובד כוכבים יודע מה הוא כותב שהוא שם אבל העובד כוכבים ע"פ הרוב א"י בכתב אשורית רק ישראל מרשים לו בצבע והעובד כוכבים לאו עשה אלא מעשה קוף בודאי אין חשש שמא לשם האלילים [כתבו] וא"צ גניזה ע"ש:

(?) שכתבו. עיין בנ"צ מ"ש בזה בענין אם לא כתבו רק תפרו הס"ת ע"ש:

(?) מסור. עיין בספר חומות ירושלים סימן רס"ט שכתב דהאי מסור דוקא בהוחזק עיין בחו"מ סימן שפ"ח הא לא"ה כיון שגמר כו' מיהו כשהאומר אלך ואמסור אי כתב אחר זה סת"ם י"א דפסולין אי הלך אח"כ ומסר ע"ש עוד שהאריך מאוד בענין אלו הפסולין לכתיבת סת"ם:

(?) אשה. עיין בתשובת דברי יוסף סימן י"ב שכתב דס"ת תפילין ומזוזות שכתבם טומטום או אנדרוגינוס יגנזו מספק ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר כשרים משום דאיגלאי מלתא למפרע שמתחלה היה זכר ע"ש ועיין פמ"ג או"ח ריש סימן ל"ט מה שכתב מענין זה:

(?) קטן. עיין במג"א סימן ל"ט סק"א שכתב גבי תפילין דבעינן שיהא דוקא גדול ממש דהיינו שהביא שתי שערות אחר שהוא בן י"ג שנה אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהא בן י"ח שנה (ועיין בס' מה"ש ובפמ"ג שם) ע"ש ומשמע דה"ה לענין ס"ת ועיין בתשובת כתר כהונה סימן א' שהאריך בפלפולו להכשיר ס"ת שהגיה אותה נער בן י"ג שנה ולא נודע לנו אם הביא ב' שערות ונשען קצת על ההיתר שבודאי בדקו אביו וראה שהיה לו ב"ש כיון שנתן לו להגיה ואף אם אביו אומר לאחר שמסר את הס"ת לבעלים שלא בדקו אינו נאמן כיון דאיכא חזקה סתם סופר מגמר גמיר וידע הדין שקודם שהביא ב"ש פסול לכתוב ולהגיה ואף אם אמר דלא ידע הדין נמי אינו נאמן ע"ש שהאריך ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סי' ס"א שהאריך מאד בענין זה אי סמכינן על חזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שנים הביא סימנים והעלה דחזקה זו אלימתא היא והא דלא סמכינן עלה בחליצה לשיטת התוספות (דס"ל דסמכינן עלה אפילו להוציא ממון) הוא מטעם שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר והרי בידינו לבדקו ולשיטת הרא"ש הוא משום שיש כנגדה חזקה אחרת חזקת יבמה לשוק ולפ"ז היכא שא"א לבדקו אם אין נגדו חזקה אחרת ודאי סמכינן עלה והיכא שיש חזקה אחרת הוא מחלוקת תוספות והרא"ש הנ"ל ומשמע מדבריו שדעתו נוטה לדעת התוס' עש"ה והדברים הללו נאמרו ונישנו בקיצור בנו"ב תניינא חא"ח סי' א' ע"ד השאלה שהסופרים מניחין לנערים לכתוב תפילין ואין מדקדקים אם הגיעו לגדלות וכתב דבדיעבד אם כתב ואינו לפנינו ודאי כשרים אבל להניח לכתוב לכתחלה קודם שבדקוהו תליא במה שדברי המג"א סתרי אהדדי בסימן ח' ובסימן תנ"ז (ר"ל דבסי' תל"ז סק"ד כתב המג"א דהא דאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר הוא דוקא אם להוציא מחזקת איסור ולפ"ז הכא גם לכתחלה מותר לכתוב אמנם בסימן ח' סקי"א כתב דהא דצריך לעיין בחוטי הציצית הוא לפי שאין סומכין על החזקה במקום שיכולין לברר משמע אפילו היכא דליכא חזקת איסור אין סומכין) ולכן ראוי להזהיר הסופרים ע"ז עכ"ד ע"ש. שוב אחר זמן רב נדפס תשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצ"ל וראיתי בחלק א"ח סימן ז' שגם הוא נשאל על השאלה הנ"ל ולו דרך אחרת בזה דגם הכא דמי ממש לחליצה דהוי חזקת איסור כיון דמחוייבים להניח תפילין (וכן בס"ת לצאת ידי קריאה פ' זכור דאורייתא דמחוייב שיהיה לו ס"ת מחמת מ"ע לכם דכתבו) ובספק אם יוצא בתפילין אלו שכתבה זה הקטן הוי כמו חזקת חיוב נגד חזקה דרבא וכמו בחליצה (ולפי זה ממילא מיושב הסתירה בדברי המג"א הנ"ל דגם בציצית יש חזקת חיוב כנגדה) וכתב עוד דבענין הבדיקה יש להחמיר דצריך שיהיה ע"י ב' עדים. ואם נמצאו לו ב' שערות יש להכשיר כל התפילין שכתבן קודם הבדיקה מיום שמלאו שנותיו שנעשה בן י"ג שנה. אמנם אם בדקו אותו אחר י"ג שנה ולא היו לו ב"ש ואחר זמן מה בדקו ומצאו לו ב"ש י"ל דלא מחזקינן ליה לגדול למפרע (וכן כתב בפשיטות בתשובות נו"ב חאה"ע סימן הנ"ל בדברי המתחיל ואומר אני קמא) וכל זה בתפילין שכתב אחר שידוע בב' עדים שהוא בן י"ג שנים אבל אם רק עד אחד מעיד שהוא בן יג"ש לא מהני אלא לכתוב משעת הבדיקה ואילך ובזו אף אביו נאמן אבל מה שכתב קודם הבדיקה שכתבנו להכשיר מכח חזקה דרבא מחזיקין לו גדול למפרע זה מהני רק להכשיר למפרע משעה שמעמידים ב' עדים שהוא בן י"ג שנה וצ"ע לדינא עכ"ד ע"ש הרי לפניך מחלוקת הגאונים בזה ומי שדעתו רחבה יכריע ביניהם. ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' ד' שתמה דבכל הש"ס כייל חש"ו בחדא מחתא ולמה בפיסול כתיבת סת"מ נקט בברייתא רק קטן והשמיט חרש ושוטה והביא שגם הגאון בעל תב"ש בסוף הלקוטים למס' גיטין הרגיש בקושיא זו ומדחיק עצמו דלכך השמיטו משום דהוא מלתא דלא שכיחא שחרש יכתוב סת"ם. והגאון בעל פמ"ג (בפתיחה כוללת שלו לאו"ח חלק שני אות ג') רוצה לומר דבאמת דחרש חשיב בר קשירה דדמי לנקטעה ידו ולכן נוטה להקל להכשיר תפילין שכתבן חרש. אך הרב הנ"ל אין דעתו נוחה בזה דגידם הוא בר דעת ומחויב במצות משא"כ חרש דלא חשיב בר דעת ואינו במצות התורה כלל ואיך נימא שהוא בר קשירה ולכן רוצה לומר דהאי דינא דחרש אי הוי בר קשירה תליא בפלוגתא דר"א ורבנן במסכת שבת (דף קנ"ג) גבי תרומת חרש ולכן השמיט האי תנא דברייתא דין חרש שכתב סת"מ דבספיקא לא קמיירי או דס"ל כהאי תנא דחרש אית ליה דעת (לא ידעתי איך יספיק תירוץ זה גם על שוטה) והפוסקים שהשמיטו דין חרש היינו משום דסמכו על מה דפסקינן בתרומת חרש כרבנן דלאו בר דעת הוא. ושוב חזר בו והסכים לדברי הפמ"ג הנ"ל דחרש הוי בר קשירה וחיזק סברתו בטוב טעם והעלה דחרש שכתב ס"ת ותפילין ומזוזות ואחרים עומדים על גביו להזהירו שיכתוב לשמה והפקח כותב שמות הקדושים בקדושת השם אין לפסלן אך לענין מעשה מספקא ליה אם לסמוך על זה עיין שם באריכות:

(?) ישראל מומר. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ט שנשאל בסופר שנתגלה שזה שנתיים ימים מכר תפילין שהיה מונח בתוך הבתים חתיכות קלף בלא פרשיות ובימים שבינתיים כתב שני ספרי תורות מה דינם וכתב דהסופר הזה נידון כעובר עבירות לתיאבון דעשה כן להרווחת ממון וכשר לכתיבת ס"ת כמ"ש הב"י בא"ח ר"ס ל"ט דדוקא שכופר לכה"ת או להכעיס בדבר אחד והמג"א הוסיף דה"ה בכופר לאותו דבר שאינו להכעיס ולא לתיאבון ואף דהמג"א כתב בסיום דבריו בשם התוספות דאפילו לתיאבון פסול כבר דחו האחרונים דבריו דמהתוספות לא מוכח מידי ולכן בנ"ד הס"ת כשרים ולא חיישינן שמא לא כתב לשמה דזה דמי לאוכל נבלות לתיאבון דבודק סכין וכו' כיון דליכא טירחא לא שביק היתרא ומטעם זה השיג על תשובת שב יעקב חי"ד סימן ס' דדן בפשוט על סופר שמחק שמות הקדושים ביריעות פסולות שכתב עליהן מגילות דהאיך יהיה לו נאמנות שקידש האזכרות כו' דליתא כיון שהיה רק לתיאבון. אמנם שוב פקפק בזה דבשלמא שחיטה אינו מצוי שיתרמי שהייה ודרסה אבל בס"ת חזינן דכשמגיהים ס"ת מוציאים הרבה טעיות יש לחוש דאירע טעות ונכתב חתי"ן במקום ההי"ן ע"י נגיעה וצריך למחוק כל הרגל ואולי לא רצה לטרוח וגרר הנגיעה ופסול משום חק תוכות (ולפמש"ל סימן ב' סק"ב בשם רדב"ז גם כאן יש מקום להקל כיון דליכא טירחא כולי האי וכמו בחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דטרח קצת להחליף) וכתב עוד דיש סניף להכשיר אם הסופר כתב ס"ת אלו לאנשי העיר ששוכן בתוכם למאי דקיי"ל בסימן קי"ט ס"ב דאם חשוד למכור מתארח אצלו ואוכל עמו א"כ בנ"ד דהסופר לא היה חשוד שאינו מניח תפילין רק חשוד להכשיל אחרים והס"ת אלו ששייך לכל בני העיר וגם הוא מכללם וכמה פעמים יקראוהו לעלות לס"ת זו ויברך עליה וגם יוצא ידי קריאה בפ' זכור דאורייתא הוי כמו מתארח אצלו ואוכל עמו. אמנם אין רצונו לסמוך ע"ז מבלי הסכמות גדולי המורים ע"ש:

(?) פסולין. עיין מה שהקשה שארי בתשובת כתר כהונה סימן ב' ועיין במג"א סימן ל"ט סק"ז ועיין בס' ישועות יעקב בא"ח שם ס"ק ב' מ"ש בזה:

(?) יש פוסלין. עיין בתשובת בשמים ראש סימן שי"ח שכתב דאין לדבר זה טעם וריח ואפשר דמסכת סופרים לא אמרו אלא למנותו סופר הקהל או סופר ב"ד שזה כעין התמנות הוא אבל לפסול ספר שכתבו ממזר לא ידעתי לו מקום ועיין בהגהת כס"ד שם שדחה כל הטעמים שבש"ך על זה ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן קפ"ב [ובתשובת חתם סופר ס"ס רע"א] מ"ש בזה:

(?) שאמר. כתב בספר חמודי דניאל כ"י סופר שנשבע שלא יכתוב כתבי קודש בעיר הזאת ועבר וכתב ס"ת נראה דפסולה ע"כ ועמש"ל סימן ר"ח ס"ק ה' בשם תשובת זכרון יוסף. וכתב עוד ס"ת שתיקן (וכ"ש שכתב) אדם אחד שאינו יודע שחק תוכות פסול אפילו אם אומר שלא עשה כן פסול דמלתא דלא רמיא לאו אדעתא ע"כ עיין לעיל סי' א' ס"ג:

(?) מתוך שנאמן להפסיד שכרו. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ע"א מבואר שם דדוקא אם ס"ת עדיין ביד האיש שמכר לו הסופר אבל אם מכרו אותו האיש לאחר אינו נאמן דאם אתה מאמין לסופר אתה מוציא ממון מיד האיש שמכרו ע"פ עד א' והתורה אמרה לא יקום עד א' באיש להוציא ממון על פיו ופירש בזה מה דשאל רבי אבהו ס"ת ביד מי ע"ש (עש"ך ס"ק ט') [ועיין בתשובת חמדת שלמה חלק אה"ע סי' נ"ו מ"ש בזה ישוב נחמד לקושיית הש"ך] ועמש"ל סי' קכ"ז ס"ק ח':

Siman 282


(?) לנהוג כבוד. ולענין מה שנוהגים בעת שנוסע המלך מטלטלים ס"ת לכבודו ראיתי בתשובה כ"י מש"ב הגאון מהר"ר שבתי כ"ץ ז"ל שכתב שאין למחות בזה והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם הלכות אבל דמפני כבוד מלכים כו' עוד הביא ראיות לזה:

(?) ממנו י' טפחים. עיין בתשובת חות יאיר סימן קפ"ד שכתב דר"ל למעלה מראשו בעמדו אבל למעלה מי' טפחים לארץ לא מהני ע"ש ועיין בספר נשמת אדם כלל ג' סוף אות ב' מ"ש על זה:

(?) חייב לעמוד. עיין בתשובת יד אליהו סימן ד' שכתב דאפילו אם עוסק בתורה חייב לעמוד מקמי ס"ת דהא עיקר דין העמידה למדו בגמרא מק"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש והרי לעיל סימן רמ"ד סי"א איתא דצריך לעמוד מפני ת"ח אפילו בשעת לימוד א"כ אם הס"ת עדיף פשיטא דיש לעמוד מפניה אפילו בשעת לימוד ע"ש:

(?) ולא יקרא בו. עט"ז שכתב דבבה"ק עצמו גם האחיזה לחוד אסור וקריאה לחוד אסור אפילו תוך ד"א ע"ש ועיין לקמן בסימן שס"ז ס"ג לא משמע כן ועיין בתשובת נו"ב תניינא חא"ח סימן ט' הבאתיו שם:

(?) ולא יאחוז ס"ת. עיין בספר מרכבת המשנה פ"ט מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' מ"ש בזה:

(?) זורקין. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בשם כנ"י ועיין בשו"ת באר שבע סימן מ"ג שאוסר ג"כ לשרוף כתבי קודש אע"פ שבלו ונמחקו ע"ש ועיין בס' ישועות יעקב בא"ח סימן קנ"ד סק"ג:

(?) להניחה ע"ג קרקע. עיין בספר תפארת למשה שכתב דאם נפלו ספרים הרבה בפ"א ע"ג קרקע אם יש שיהוי וטורח אם יגביה כל אחד בפ"ע משאם יניחנו כולו כאחד זה עג"ז בארץ יגביהם כאחד. כדאמרינן פ"ב דעירובין מצאן צבתים כו' וי"ל דהתם בשבת שאני עכ"ד ע"ש:

(?) ולא יניח. עבה"ט ועיין בספר בכור שור בחידושיו למס' עירובין דף ל' ע"ב שהביא דעת הב"ח בא"ח סי' ק"א שפסק דמותר לישב ע"ג ארגז שספרים בתוכו והעלה דהסומך בשעת הדחק אדעת הב"ח לא הפסיד אפילו ביושב בקרון וארגז קטן רק שאינו כליין וכ"ש כשיש בארגז דברים אחרים עם הספרים דאז אין הארגז בטל אצל הספרים ובס"ת יש להחמיר ע"ש ועי' בתפארת למשה שכתב דנראה קצת היתר היכא שאין מכסה התיבה נוגע בספרים ע"ש. ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ט' שכתב על דבר כתבי קודש הנדפסין שנוהגים בהם מנהג בזיון ומוכרין בחנויות בהם דבר מאכל הוא עון פלילי כי מעשה הדפוס הוא קודש כמו כתיבה תמה כמ"ש הט"ז לעיל סימן רע"א ויש לב"ד למחות בהמדפיס שלא ימכרם לחנויות וכן המג"א בסימן קנ"ד ס"ק י"ד תמה על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי ספרים כתבי קודש כשקושרין אותן דזה איסור גמור דלא כס' א"ר שם שכתב שסמכו עמ"ש הט"ז סק"ו ע"ש ור"ל דטפי עדיף לעשות תשמיש קדושה קלה ממה שתהיה פנוי לגמרי ותגנז. דליתא דהט"ז מיירי מתשמיש קדושה ולא בכתבי הקודש שהם קדושה עצמה ע"ש:

(?) שיש בו ס"ת. עיין בת' אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ע"ד שכתב דחדר הפתוח לבית שיש בו ס"ת או ספרים אסור לשמש מטתו גם בחדר ההוא ואם עושה ווילון לפני הפתח שרי ע"ש וצ"ע בזה:

(?) לא ישמש. כתב בתשובת חות יאיר סימן קפ"ד דהכא לא מהני אם הספרים למעלה מעשרה טפחים כדמהני בסעיף א' וגם ווילון סביב הספרים או סביב המטה לא מקרי מחיצה ע"ש:

(?) מחיצה. עיין בתשובת שער אפרים סימן קי"ט דאם המחיצה עשויה בסריגי חלונות שקורין גיגאטי"ר אינה מועלת ואסור ע"ש וכ"כ המג"א בסימן ר"מ ס"ק ט"ו:

(?) ושאר כתבי קדש. בתשובת חו"י שם נשאל אם יש איזה צד היתר לת"ח דדחיקא ליה שעתא לשמש מטתו בחדר שיש בו הספרים וצידד להקל בספרים הנדפסים ע"י עובדי כוכבים ואם הספרים בכתב אשכנזי פשיטא יש ג"כ צד היתר (ואפשר דה"ה בכתב שקורין רש"י עמש"ל סי' רפ"ג סק"ג בשם דברי יוסף שוב נזכרתי שכ"כ הוא ז"ל בהדיא בסימן ק"ו והבאתי דבריו לעיל סימן רע"א ס"ק כ') והעלה דאם הוא שעת הדחק גדול דא"א לעשות בהם כדין הש"ס יש לסמוך על הנ"ל להקל בזמן עונה וליל טבילה וליל יציאה וביאה בדרך ע"ש. ובספר באר היטב בא"ח סימן ר"מ לא העתיק יפה:

(?) אצל ת"ח. וכתב בתשובת הרשב"ש סימן ס"ב דאם יש לחוש משום שיוציאום וישרפום יתנם בכלי חרס בשאר מקום צנוע עיין שם:

(?) המטפחות. עיין בתשובת קרית חנה סימן ה' על הפטורות שנעשו בגליון כס"ת אם מותר לכרכן במטפחות של ס"ת אם יש בו משום הורדת קדושה ע"ש:

(?) והארון. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן קפ"ג דמותר לתלות טלית ותפילין בציר הברזל הקבוע בדלת שבאה"ק ע"ש:

(?) יש מי שמתיר. עיין בספר יד הקטנה הלכות ס"ת פ"ד עשה כ"ג אות ט' שכתב דהא דמביא הש"ע כאן וכן בא"ח סימן קל"ג ס"י ב' דעות בזה היינו דוקא בספר תורה שקנאה היחיד לעצמו דאמרינן בה דהוי כחוטף מצוה מן השוק אבל בספר תורה שכתבה לעצמו או ששכר סופר לכתוב לו למען לקיים המ"ע של כתבו ודאי דאסור למכרה ולכן כתב לעיל סימן ר"ע ס"א בסתם ואינו רשאי למכרו אע"ג דשם מיירי ביחיד ע"ש:

(?) משום כבוד. עבה"ט ובס' חמודי דניאל כ"י כתב מי שרוצה להניחן ספר בתוך ספר בכדי שלא יהא צריך לחפש אח"כ נראה דאסור וגם אסור להניח בספר שום דבר להשתמר שם:

Siman 283


(?) בפני עצמה. עבה"ט סק"א בשם ט"ז שאותן שכותבין פסוקים כו' ועיין בתשובת מהרי"ט ספר שני חלק או"ח סימן ג':

(?) ואין כותבין מגילה. עיין בתשב"ץ ח"א סימן ב' שכתב דמה שאפשר להתיר בזה הוא שיכתוב התיבות חסירות בסופן כגון זה וידב' ה' א' מש' לאמ' דב' א'. או באמצעיתן כגון ברשי"ת ברש"ן בלא א' או שיכתוב התיבות מלאות לאמור מושה אהרון דכה"ג לאו ספר מקרי אלא אגרת או שיכתוב האותיות קטועות או האל"ף והלמ"ד מחוברות כגון זה וישנה כל האותיות שינוי זה עד שלא יהיה ג' תיבות סמוכות בלא שינוי בא' מן השינויים הנזכרים. או יכתוב בכתב מאשי"ט כו' זה הכלל כל כתיבה שיפסול בה ס"ת מותר לכתוב המגילה הזאת ומיהו דוקא פיסול שהוא באיכות הכתיבה אבל פיסול אחר לא. וכתב עוד דנראה לו להתיר בכל ענין כדעת הרי"ף ז"ל דהאידנא מותר לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בו משום עת לעשות גו' (וכ"כ הט"ז וש"ך כמו שהובא בבה"ט סק"א) ובלבד שלא יכתוב יותר מג' תיבות בלא שירטוט כבסי' שאח"ז (ואפשר דגם לענין זה מהני אם שינה האותיות בא' משינויים הנזכרים) . וכתב עוד דמה שנהגו המלמדים שכותבים על הלוחות ג' או ד' פסוקים או פרשה שלימה מה שדעתו של תינוק יכולה לקבל באותו שבוע ובסוף השבוע מוחק וחוזר וכותב פרשה אחרת כפי התחלפות הפרשיות בכל שבוע יש להתיר אף דכתבי קודש אסור לאבדן ביד או למחקן מ"מ כיון שעבר זמן פרשה זו הוי כהיכל שצריך תיקון שמותר לסתרו ולבנותו ומ"מ יזהרו שלא יכתבו אזכרות על הלוחות ואם אירע שכתבו אסור למחוק אפילו כדי לצורך כתיבת פרשה אחרת ע"ש:

(?) פסוקים בטלית. עיין בתשו' רדב"ז ח"א סימן מ"ה שכתב דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורית שהכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ואם כתב פסוקים מן התורה אפילו בכתב אחר אסור עיין שם. ועיין בתשובת דברי יוסף סימן מ"א שכתב ששמע מפי מורו מהר"ר שמואל די פאס דמטעם זה כשמת בנו לא רצה לכתוב בכתב אשורי הקינה שנוהגין לכתוב על המצבה אלא כתב אותה בכתב שקורין רש"י ומ"מ על אחרים לא אסר דבר זה מעולם. וע"ש עוד מ"ש על דברי רדב"ז הנ"ל:

Siman 284


(?) ג' תיבות. עיין בתשובת רשב"ש סימן תפ"ב שכ' דפעמים ג' כותבין. ד' אין כותבין. כגון שתיבה הג' אינו גומר הענין כמו מים קרים על. שלא נגמר ענין עד שכותב תיבת נפש אבל כשג' תיבות גמרו הענין כמו מים קדושים בכלי אף שאינו כותב תיבת חרש כיון שזה אינו אלא לתוספת ביאור אסור ובשתי תיבות בכל גווני שרי מפני שלא הוברר אם הם של חול או דברי קדושה ע"ש:

(?) בלא שרטוט. עיין בשאלות ותשובות תשובה מאהבה חלק א' סימן ס"ז שכתב דמותר לכתוב אפילו הרבה תיבות בלא שרטוט על ידי שיכתוב בשיטה א' רק ב' תיבות והשיטה תחתיה יכתוב גם כן רק ב' תיבות וכן יכול לכתוב כמה שיטין על אופן זה דלא כרב אחד שנסתפק בזה עיין שם. ועיין בתשב"ץ חלק א' סימן ב' שכתב דה"ר מיימון ז"ל אביו של הרמב"ם כתב דהרוצה לכתוב בלא שרטוט ינקד על האותיות וכן נהגו אנשי ארצות ישמעאל אבל איני יודע טעם לדבר ע"ש ועמ"ש לעיל סי' רע"ב סק"ב:

(?) שרטוט. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן נו"ן שכתב דלזה מהני שרטוט בעופרת וכדומה אף שאינו מתקיים ויישב בזה קושיית תוספות ורא"ש ור"ן כיון דקיי"ל דאין כותבין בלא שרטוט למאי צריך הלל"מ במזוזה דבעי שרטוט וכן הלימוד בסוטה ומגילה ע"ש ועיין במרדכי בהלק"ט הל' תפילין ומזוזה בהג"ה המתחלת כתב באו"ק מ"ש בשם בה"ג. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן רע"א ס"ק ט"ו.

(?) לדבר צחות. עיין בה"ט ועיין בתשובת בשמים ראש סוף סימן ש"א:

(?) שרטט שיטה העליונה. עיין בספר חומות ירושלים סימן ש"ג דה"ה אם כתב תחלה דברי רשות כמה שיטין בשוה ואח"כ עסוקים עולה דברי רשות במקום שרטוט ע"ש. [מבואר זה ברא"ש וטור דשטה הראשונה כמו שרטוט וכמ"ש בט"ז וש"ך לפי מה שהגיה בנקודת הכסף]:

Siman 285


(?) מצות עשה לכתוב. נראה שאין כופין על מ"ע זו דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה דכתיב וכתבתם כו' למען ירבו ימיכם ועיין בנ"צ לעיל סימן רמ"ה ס"ד הארכתי בזה. ועיין פמ"ג לאו"ח סי' ל"א דאם נודע לו בשבת וי"ט שאין מזוזה בפתחו ויש לו בית אחר מחוייב הוא לצאת אבל אי לית ליה בית אחר שרי לדור בתוכו דומיא דציצית בסימן י"ג ע"ש ונראה דה"ה אפילו בחול אם אין מזוזה נמצא בעיר דינו כמו בשבת ורשאי לדור בתוכו אם אין לו בית אחר כמה שכתב המג"א בסימן י"ג סק"ח לענין ציצית וע' במג"א סי' י"כו סק"א ודו"ק:

(?) יקנה תפלין. עיין במג"א סימן ל"ח סק"ד שכתב דלדידן שאין מניחין רק בשעת ק"ש ותפלה אם אפשר בשאלה מזוזה קודמת. דאי אפשר בשאלה ועיין בספר חומות ירושלים סוס"י רס"ה שכתב דאם רוצה ללבוש תפילין כל היום וא"א בשאלה לכל היום צ"ע הי קדים ע"ש. ועיין בש"ת בא"ח סימן כ"ה סק"א שכתב לענין ציצית ותפילין שכתבו האחרונים שאם אפשר שיהיה לו תפילין בשאלה ציצית קודמין וז"ל ונראה דהיינו אם נכון לבו בטוח שיוכל לשאול תפילין בכל יום שעכ"פ לא יהיה צריך להחזירם כ"ז שירצה אם לא יזדמנו לו לקנות ואם לא אכתי איכא למיחש שמא יצטרך להחזירם טרם שיזדמנו לו אחרים ונמצא בטל ממצות תפילין שהוא קודם לציצית עכ"ל. וא"כ ה"ה לענין תפילין ומזוזה אם אינו בטוח שיהיה לו תפילין בכל יום בשאלה תפילין קודמין. אך לדעתי צ"ע דאפשר הא דתפילין קודמים למזוזה וציצית דוקא ודאי דתפילין מודאי דמזוזה וציצית היינו היכא שאם לא יקנה תפילין יתבטל בודאי ממצות תפילין אבל לא שיהא ספיקא דידיה מוציא מידי ודאי שלהם כגון הכא שאם לא יקנה תפילין אפשר שיקיים גם מצות תפילין בשאלה אולי מזוזה וציצית קודמין דאם יקנה תפילין יתבטל בודאי ממזוזה וציצית אבל אם יקנה מזוזה וציצית אפשר שיקיים גם מצות תפילין וא"כ אף אם אינו בטוח שיהיו לו תפילין בכל יום מכל מקום מזוזה וציצית קודמין ומ"מ אף אם נאמר כן נראה דדוקא באם צריך למזוזה בבית שלו (וכן בציצית בטלית שלו עיין בא"ח סימן י"ד ס"ג) אבל בשוכר בית דהא דחייב במזוזה אחר ל' הוא רק מדרבנן כ"ש לקמן סוף סימן רפ"ו פשיטא דספיקא דתפילין קודם לודאי זו דמזוזה כמ"ש בא"ח סימן תקצ"ה בענין שופר ותפלה. עוד צ"ע באם יקנה תפילין יתבטל משתי מצות מזוזה וציצית שדמיהן מועטין ולא אפשר לו תפילין בשאלה איזה מהם קודם. עוד כתב בס' ש"ת דאם יש לו תפילין של רש"י ורוצה להניח תפילין של ר"ת ג"כ ואין לו ציצית הציצית קודמין כיון דרובי דאינשי אין מניחין תפילין של ר"ת כלל אבל איפכא לא דאם יש לו של ר"ת ואין לו של רש"י הם קודמין לציצית כו' ע"ש וה"ה למזוזה:

(?) ולא מיחה. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' כו' בענין מזוזה וסוכה או לולב הי קדים עיין שם באריכות:

(?) יניח ידו על המזוזה. עיין בשו"ת רבינו עקיבא איגר סי' נ"ח שכתב דאם אין המזוזה בתוך תיק לא נכון להניח ידו עליה כמ"ש התוס' בשבת דף י"ד דכל גבי הקודש אסור ליגע בידו ערום ופשיטא דגם מזוזה בכלל וגם בא"ח סי' קמ"ז בהג"ה כתב דטוב להחמיר בכל כתבי קודש שלא לאחוז ערום ומה שאין נזהרים בתפילין לאחזם ערום היינו דמצותן בכך וא"א בע"א. ואם רצונו להניח ידו טוב להוריד מלבושו אשר על אצילי ידיו להניח על המזוזה ע"ש:

Siman 286


(?) שחייבים במזוזה. עיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשובת ש"א סימן פ"ג קהל שהיה להם בית האסורים והשיבו שם באחד מהחדרים ליהודי אחד בתורת קנס על כמה חדשים דצריך לקבוע מזוזה דדירה בע"כ שמיה דירה ע"ש ועיין בר"י שהביאו ג"כ וכתב עליו דיש לצדד בזה לפי שהוא דירת עראי והוי כבתים שבספינה ולא דמי לפונדק דשם עשוי לדירת קבע ע"ש:

(?) רפת בקר. עיין בה"ט וע" בספר יד הקטנה פ"ב מהלכות מזוזה אות י"ב שכתב דמה שאין נוהגים עכשיו בשום מקום לעשות מזוזה ברפת צ"ל דדוקא בימיהם דהיתה נקיה קצת ולא נפיש זוהמייהו אבל עכשיו אנו רואים בחוש דנפיש זוהמייהו. ומ"מ בלולין והוא חדר הבנוי העשוי לאווזים ותרנגולין נראה דודאי חייב במזוזה כל שיש בו ד"א ובתקרה ובשאר תנאים דהרי לא נפיש זוהמייהו כמו ברפת ואם אנו רואים דנפיש קצת עכ"פ אם הדלת היא בפנים והמזוזה היא מבחוץ ראוי לעשות בה מזוזה והכל לפי ראות עינים ע"ש:

(?) של ישראל ועובד כוכבים. עיין בתשובת רביבו עקיבא איגר ס"ס ס"ו שכתב דאם קנו בית שאין בה דין חלוקה ופעמים זה משמש בכולה ופעמים זה משמש בכולה יש לדון דחייב במזוזה למ"ש הר"ן נדרים רפ"ה דבכה"ג קיי"ל יש ברירה וזה משתמש בשלו וזה בשלו ע"ש היטיב וע"ל סימן רכ"ו ובאו"ח סימן תרנ"ח ס"ז בהג"ה:

(?) ובית הבקר. [ועיין בת' משכנות יעקב סימן ס"ג מ"ש בזה]:

(?) בית הכנסת. [ועיין בת' חתם סופר סי' רפ"א מ"ש בזה]:

(?) המרחץ. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן פ"ז שאם עשו שינוי מעשה בגופו של מרחץ ועקרו התנור וכיוצא ועשו אותו בית מותר לדור בו ולברך ולהניח בפתחו מזוזה ע"ש. וכ' בס' חמודי דניאל כ"י מאלץ הויז שעושין ממנו לפעמים מרחץ פעם אחת או ב' בשנה חייב במזוזה אלא דיש לכסות בשעוה (עט"ז סק"ה) וכן מותר להתפלל בתוכה ע"ש:

(?) לכסות. עיין בספר יד הקטנה פ"ג מהלכות מזוזה אות י"ג שכתב דכל זה מיירי כשיזדמן לפעמים במקרה איזה דבר מטונף והוא מוכרח להיות נגד המזוזה דהיינו שא"א בענין אחר אז דינו לכסות אבל חלילה לעשות בקביעות שום דבר בזיון נגד המזוזה ולסמוך על הכיסוי כגון לכבס לפניה תמיד טנופת של בגדי קטנים או לקבוע שיעמוד לפניה כלי ששופכין בה כל המי שופכין כאשר בעו"ה מצוי בינינו וע"ז נאמר כי דבר ה' בזה. ועונשו גדול כו' עיין שם:

(?) להיות נראית. עבה"ט בשם ט"ז מ"ש רק בחדר כו' ועיין במג"א סימן מ"ם סק"ב שכתב דעכצ"ל דמיירי אפילו פרס סודר עליה דבכלי אחד פשיטא דאסור וע"ז חולק ודעתו דמהני כיסוי זכוכית ועליו כיסוי אחר ע"ש ועיין בספר חומות ירושלים סימן רע"ז שכ' דגם הט"ז מודה בזה ואינו אוסר כ"א בכיסוי זכוכית לבד וכ"ת פשיטא דאפילו שאינו זכוכית אסור כלי א'. נראה דלולא זכוכית מיחשב כאוהל בפ"ע דבגבוה עשרה איירי וקבוע בכותל וחשוב טפי. ועל מ"ש הט"ז דבמקום טינופת מהני כיסוי זכוכית כתב דצ"ע מאחר דמתכוין שיתראה השם י"ל דגרע דהוא עצמו בעי גילוייא לא מיחשב כ"כ למחיצה ע"ש וסברא זו קלושה:

(?) בית המדרש פטור. עיין בתוס' פ"ק דיומא דף י"א ע"ב סד"ה שאין בו בית דירה. שכתבו דאם היה בהמ"ד של יחיד ולא של רבים חייב במזוזה וכ"כ בפסקי תוס' שם וכ"כ בס' תפל"מ ע"ש:

(?) והחנויות שבשוקים. עבה"ט ועיין בס' יד הקטנה על הרמב"ם פ"ב מהלכות מזוזה אות כ"א שתמה ע"ז דאם יש בחנות איזה סחורה המונח שם תמיד הוי ליה ממש בית האוצר ואף אם מפנה הסחורה משם בלילה ואינו משאיר שם כלום מ"מ ראוי לחייבה כמו בבהמ"ד דאמרינן לפי שיושבין בו כל היום הרי זה דירה והעלה דכוונת הטור והש"ע בחנויות שעושין ביומא דשוקא בכרכים גדולים ועומדים שם החנויות בשוק רק כל משך היריד ואחר כך מפרקים אותם או עומדים פנוי בלי שום תשמיש דזה ממש כמו סוכת החג בחג ע"ש. וכתב הגאון מהר"י ז"ל מליסא בסידור תפלה שלו דאותן החנויות שבבית שעושין מזוזה אחת מן הקרקע עד המשקוף ומזוזה אחת שאין מגיע עד המשקוף רק שכונסין את הכותל לערך אמה או יותר אם המזוזה שמגיע עד המשקוף הוא מימין הכניסה עושין המזוזה באותה מזוזה ואם המזוזה הקטנה הוא מימין הנכנס אם הוא גבוה עשרה טפחים עושין המזוזה בו ואם אינו גבוה עשרה טפחים עושה במקום הרחב כן נ"ל עכ"ל:

(?) ד' אמות . בס' חמודי דניאל כ"י נראה דוקא בית דירה צריך דוקא שיהא ד"א על ד"א אבל בית שער ומרפסת וגינה אפי' לית בהו ד' על ד' חייבין ועוד נראה במי שיש לו בית גדול ויש לו חדרים קטנים להניח שם חפצים דחייבים במזוזה ע"כ:

(?) כדי לרבע. [עיין בת' חתם סופר סי' ר"פ מ"ש בזה]:

(?) שאין לו תקרה. עיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' כ"ג שכתב בחדר שקורין קי"ך שנכנסין שם להסיק תנורי בית החורף ומחזיקין שם לולין של תרנגולים חייב במזוזה אע"פ שאינו מקורה כלל מ"מ כיון שדרכו להיות אינו מקורה דמי לשערי חצרות דחייב במזוזה מטעם זה אבל אם הוא מקום טינופת פטור כיון שאינו בית דירה כמ"ש הש"ך סק"ב אך אם אין מקום טינופת רק לפעמים חייב במזוזה אלא דיש לכסותו ואף שהדלת מפסיק ע"ש. ועיין בשו"ת ארבעה טורי אבן סי' י"ד לענין מה שיש ברוב מקומות חדרים מקורים עם מזוזה ובסוכות פותחין הקירוי ומסככין בענפים והמזוזה קבועה בדלת ואחר הסוכות משליכין הסכך ומקרין עם הקירוי כמקדם והמזוזה כדקאי קאי אם יפה הם עושים או לא. ודעת גדול אחד דיש בזה משום תעשה ולא מן העשוי ע"כ צריך אח"כ ליקח משם המזוזה ולקבוע אותה מחדש ולברך עליה וכן העלה שיש להחמיר אם נשברה הדלת ונתנו אותה לאומן לתקנו. כשחוזר וקובע אותה בהשער שצריך להוציא המזוזה ולקבוע אותה מחדש משום תולמ"ה. והרב בעל המחבר חולק עליו חדא דמעולם לא יצא הסוכה הנ"ל מידי חיוב מזוזה דאי משום דסוכה דירת עראי הרי חדר זה דירת קבע כל השנה וע"כ לא פטרינן סוכת החג אלא כשעושה לשם חג אף כשעושה אותה דירת קבע פטורה דמקרי דירת עראי אבל בחדר זה שהוא דירת קבע כל השנה ודאי גם בימי סוכות לא נפטרה. ואין לפוטרה בשביל שאינו מקורה הרי דרכו בכך והוי כמו חצר. ועוד דפסול תולמ"ה לא הוי אלא כשמתחלה נעשה בפסול אבל אם מתחלה נעשה בהכשר בחדר שחייב במזוזה אף שנפטר החדר אח"כ ממזוזה כגון שמסירין הקירוי וכדומה לזה מ"מ כשנתקן אח"כ כשירה ואין בזה משום תולמ"ה ע"ש באורך:

(?) שפוטר. וכתב הגאון מהר"י ז"ל מליסא בסידור תפלה שלו דאף לדעת הפוסקים שאם אין דלת פטור ממזוזה אם קבעה כשהיה דלת ואח"כ נוטל הדלת וחוזר ותולה אותה אין בזה חשש משום תולמ"ה ע"ש וכן כתבתי לעיל ס"ק הקודם בשם שו"ת ארבעה טורי אבן:

(?) ארובה. עיין בספר חומות ירושלים סימן קמ"ו מ"ש בזה:

(?) השוכר בית. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ס"ו שכתב ה"ה השוכר בית תבן ועצים חייב במזוזה אף דלפום רהיטא היה נראה דפטור כיון דשוכר פטור מה"ת הוי ספק דרבנן דלמא הלכה כהרמב"ם דבית תבן ועצים פטור מ"מ מאחר דבש"ע ואחרונים לא הביאו דעת הרמב"ם לחוש לה שלא לברך ע"כ ס"ל דדבריו דחויים מהלכה ולא משוינן לה לספיקא דרבנן ע"ש ולפ"ז נראה קצת דהנך דנזכר בש"ע דעת המיקל כמו מקום שנשים שוכבות בס"ב ובית שער אם אין בית פתוח לו בס"ז ובהמ"ד בסעיף י' ובית שאין לו דלתות בסעיף ט"ו אפשר דפטור בשוכר:

(?) פטור ממזוזה ל' יום. עיין באשל אברהם מ"ש אם רצה כו' ועיין באשל אברהם בא"ח סי' י"ד סק"ב דפשיט ליה דרשאי להחמיר ולברך מהא דאיתא בש"ע שם סעיף ג' דטלית שאולה פטורה מציצית כל ל' יום וכתב המג"א שם בשם תוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד ע"ש וכן העלה בשו"ת רב משולם סי' א' ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:

(?) ל' יום. כתב בר"י אם עמד בבית כ"ט יום ויצא ואח"כ חזר יש להסתפק אם בחזרתו ביום ראשון יצטרף היום ההוא לכ"ט יום שקדמו ויושלמו שלשים יום ויש לצדד בזה. הרב בית דוד יו"ד סי' קמ"ו. ולע"ד צ"ע מ"ש מטלית דכתב בנ"י הל' ציצית הובא בא"ח סימן י"ד ס"ג בהג"ה דאם החזירו תוך למ"ד וחזר ולקחו אינו מצטרף דבעינן למ"ד יום רצופים עיין שם וכעת אין התשובה הנ"ל לפני. ועיין בנ"צ שכתבתי דהא דפטור ממזוזה ל' יום היינו אף אם רוצה לדור בו כמה שנים אינו חייב לקבוע עד אחר ל' ודלא כדמשמע מסדור הגאון מליסא ז"ל. ע"ש עוד בענין אם קנה אח"כ הבית אי מברך שנית:

(?) השוכר בית מעובד כוכבים. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ס"ו שנשאל בישראל ששכר מרתף מעובד כוכבים והמפתח אצל הישראל אך יש להעובד כוכבים המשכיר זכות ורשות להניח שמה חפציו ובשעה שרוצה להשתמש צריך לשאול המפתח מן הישראל אם חייב במזוזה או לא דמקרי שותפות עובד כוכבים והשיב דלכאורה נראה דחייב מאחר דקיי"ל דשכירות ל"ק ואחר ל' חייב משום מ"ע דמחזי כשלו א"כ בנ"ד דשמושו דישראל מחזי כאילו הבית שלו ממש אבל השימוש דעובד כוכבים לא מיחזי כשלו כיון דהמפתח ביד הישראל וא"א לו לילך שם בלי דעת ישראל אך מ"מ אין לנו לבדות סברא מדעתנו דמכח המפתח לא מיחזי שימוש עובד כוכבים כשלו רק כשוכר דמאי ראיה היא זו דאולי כשקנו הבית בשותפות התנו כן ביניהם שיהיה הנאמנות לישראל וכיון דד"ת שוכר פטור ממזוזה אין אנו אחראין להחמיר בדרבנן. וכ' עוד דבנד"ז אף אם המרתף אין בה דין חלוקה ופעמים זה משמש בכולה ופעמים זה (עמש"ל סק"ג) אף דבקנו בכה"ג יש להחמיר מ"מ הכא בשוכר דרק מדרבנן יש להקל ובפרט דיש עוד סניפים להקל ומכ"ש היכא דשייך חשש שיאמר העובד כוכבים כשפים עושה לו ע"ש:

Siman 287


(?) אין הפתח חייב במזוזה. עיין בת' נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קפ"ד שכתב דמרתף שפתחו הוא על שטח הארץ פטור ממזוזה וראיה מקדושין דף כ"ב מה מזוזה מעומד ע"ש:

(?) על מה שיסמכו. עיין בס' באר שבע בקונט' באר מים חיים סי' י"ג מ"ש בזה:

Siman 288


(?) כמו חצי צפורן. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן נ"ג דבדיעבד אינו מעכב ע"ש:

(?) ישייר כדי לגול אותה. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ק"ח שנשאל על מה סמכו הסופרים שאין מניחין כדי לגול והשיב דאף דבש"ע סתם דין זה מ"מ במחלוקת שנויה בין הפוסקים ודעת רוב הפוסקים נראה שא"צ להניח לכן הנח לישראל אם אינם נביאים כו' כי יש להם גדולי פוסקים לסמוך עליהם וא"ת מה בכך נחמיר לכתחלה ויניח כדי לגול זה אינו דהא יש לחוש שיכסה שם של שדי ואי ינקב הגויל יהיה גנאי כמו שכתבנו לכן שב ואל תעשה עדיף והיכא דנהוג נהוג ע"ש:

(?) שלא על הסדר. עש"ך ועיין בדבר שמואל סימן קנ"ד שכתב שאין לתלות תיבה אחת בין השיטין בכתיבת התפילין והמזוזות אף במקום שהכתיבה כסידרה בין המוקדמת למאוחרת חדא דגם זה מקרי שלא כסדרן מחמת שינוי וגם מפני שדרך כתיבתן להיות דוקא בלא ריוח הרבה בין שיטה לשיטה לכך אין תולין ע"ש עיין בגינת וורדים חא"ח כלל ב' סימן ד' כתב ג"כ הכי דאם נזדמן להסופר שהשיטה דחוקה מהכיל התיבות ששיער לה אין להתיר שיתלה תיבה אחת למעלה בין השיטות ואח"כ ירד לכתוב כסדר השיטה ושם כתב דלדעת רש"י תפילין ומזוזות חמירי טפי ואפילו בתליית אות אחת ג"כ מיחזי כמנומר ע"ש:

(?) אע"פ שתפרן. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן רי"ג דבתפרן מקודם הכתיבה משמע מדברי רש"י מגילה דף ח' סוף ע"ב ד"ה לתפרן בגידין דכשר וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם כתבם בשני עורות ותפרה ע"ש והנה מ"ש ליישב דברי רש"י בזה צ"ל דכוונתו דמיירי שתפרן זה למטה מזה באופן שהם דף אחד דאל"כ קשה הרי רש"י גופא ס"ל במנחות דף ל"ג גבי הא דאמר התם ראויה לב' סיפין קאמר דאפילו בעור אחד פסול בשני דפין וכ"כ הטור בשמו רק דאנן לא קיי"ל הכי וא"כ מה מהני מה דתפרן קודם והוי חבור והוי כעור א' כיון דהוא בשני דפין ועכצ"ל דמיירי שתפרן באופן שהם בדף אחד ולא הוי ראויה לב' סיפין דמיירי שלא הניח גויל חלק בנתיים רק השורות סמוכים זה לזה וצ"ע. וע' עוד שם סימן י"א:

(?) צריכה שרטוט. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סימן נו"ן במזוזה שנמצא שהאותיות נכתבין בין שרטוט לשרטוט אם יש תקנה לשרטט עתה בראשי השורות כדינו והשיב דלא מהני וראיה מסוגיא דמנחות טעמא דאין מורידין כו' והא קיי"ל דתפילין א"צ שרטוט ומזוזה צריכה שרטוט ואם איתא דמהני שרטוט אחר הכתיבה מאי קושיא הא יכול לשרטט עכשיו וכ"מ מלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו ואם לא שרטט פסולה משמע דאין לזה תקנה (ומבואר שם דלאו משום דבעי במזוזה כסדרן לכן לא מהני שרטוט אח"כ דז"א דהא אין חסרון בגוף האותיות והוי רק תיקון אחר כמו חקיקת נגיעה דמהני במזוזה אלא צ"ל דמאחר דהלל"מ דבעי שרטוט אי כתב בלא שרטוט לאו שמה כתיבה וצ"ע בזה לענין ס"ת) וכ' עוד דיש להסתפק אם שרטט בבדיל קודם הכתיבה ולאחר הכתיבה בעוד שהשרטוט דבדיל היה קיים היה משרטט בקנה כדין די"ל כיון דלא היה פעם בלא שרטוט והכתיבה היה כדינו דמהני ואף לאחר שנתפשטו השרטוטים דבדיל י"ל דמהני לשרטט בקנה כיון דהכתיבה היה בהכשר וגם עתה נשרטט בקנה ומה דבינתיים לא היה משורטט י"ל דאינו גרע דלא הוי דיחוי