משתמש:Roxette5/כל בו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

Siman 1

כל ארחות ה׳ חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו בו בטח לבי ונעזרתי ויעלז לבי ומשירי אהודנו דדא ביה כלא ביה.
א. דין מאה ברכות אמרו חכמים ז״ל חייב אדם לומר בכל יום מאה ברכות שנאמ׳ ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה: וכתב רבינו יעקב ז״ל כי מצא כתוב במסורת דאית בה מאה אתין ושואל מלא. ודוד ע״ה התקין אותם לפי שהיו מתי׳ בכל יום מאה בחורים ועמד והתקין מאה ברכות ותעצר המגפה שנאמ׳ נאם הגבר הוקם על. על בגימטריא מאה. וכתב ר׳ אשר ז״ל בא וראה כמה חבב אותנו הקב״ה שצונו לברך מאה ברכות בכל יום כדי שנשתכר אלף זהובים בכל יום כדאמרינן במסכת חולין יצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ׳ זהובים עשרה זהובי׳ לכל ברכה וברכה. ובירושלמי כוס של ברכה צריך הזכרה ומלכות שנאמר ארוממך אלהי המלך ואברכה. ומצינו על ענין הברכות שתקנו חכמים בתחלת הברכה מדבר אדם לנוכח הבורא יתברך שאומ׳ ברוך אתה ולבסוף מברך שלא לנוכח שאומ׳ אשר קדשנו היה לו לומר אשר קדשתנו אסמכו רבנן אקרא שבמזמור תהלה לדוד דכתיב יודוך ה׳ כל מעשיך וחסידיך יברכוך והוא מלא כה לומר כה יברכוך כדמפרש אחריו כבוד מלכותך יאמרו והדר אומר להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו. ובקרא אחר כתוב ולגדולתו אין חקר. ומתחילין לברך על נטילת ידים ואשר יצר עד ומפליא לעשות. פירו׳ ומפליא לעשות שפלא גדול הוא שגוף האד׳ כלו נקבים נקבי׳ והרוח והאוכל והמשק׳ שמור בתוכו כך מפורש בהגד׳.

ולפי שזאת הברכה מטבע ארוך שמסודרת על דברים הכרחיים באדם שאי אפשר זולתן והוא לרפואתו ולבריאותו פותחת בברוך וחותמת בברוך. כתב הר״ם נ״ע שאין לומר אפי׳ שעה אחת כי אע״פ שנסתמו יכול לחיות יום או יומים. ואחריה מברך אלהי נשמה ואינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכ׳ לאשר יצר ומעניניה והיה מן הדין לברך אותה תכף הקיצו משנתו. אבל לפי שהוא ערום ואין ידיו נקיות התקינו לברך אותה אחר נטילת ידים וכן הדין בכל השאר.

ואחריה מברך אשר נתן לשכוי בינה וכולן כמו שהן מסודרות בסדר התפלות. ויש מי שאומר שמברכי׳ אותן בין נתחייב בהן בין לא נתחייב לפי שהן להודות ולשבח לשם ועל חדוש מעשה בראשית. אך הר״ם ז״ל כתב שאין ראוי לאומרן על הסדר לפי שלפעמים שאין אדם חייב בהם כגון אם לא שמע קול התרנגול שאינו חייב לברך אשר נתן. לן בכסותו אינו מברך מלביש ערומים. הולך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי לא נכנס בבית הכסא אינו מברך אשר יצר. ביום הכפורים ובט׳ באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר שינה מעיני וכן כל שאר הברכות.

אמנם פשט המנהג בכל הארצות האלו לאומרן על הסדר. וכן הנהיגו רב נטרונאי ורב עמרם ושאר הגאונים לסדר את כלם אפילו לא עשה המעשה שלא על עצמו בלבד הוא מברך אלא על כל העולם מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים האלו תמיד לכל.

ואע״פ שמלשון התלמוד משמע שראוי לברכו בשעת מעשה אפי׳ בעודו על מטתו ואפי׳ קודם נטילת ידים. הגדולי׳ ז״ל החמירו בזה ונהגו לסדר כלן אחר נטילת ידים שיברכם בטהרה ובנקיות. וכן כתב רבי אשר בחבורו. ועוד כתב בשחר נהגו לרחוץ הפה מפני הרירין שבתוכו כדי להזכיר השם הגדול בקדושה ובטהרה.

המעביר שינה יש אומרים שהברכה הזאת פותחת בברוך ואינה חותמת בברוך ויש אומרים שאותה ברכה ויהי רצון שתתן חלקי בתורתך הכל ברכה אחת ופותחת בברוך וחותמת בברוך וענינה הודאה לשם יתברך על המנוח והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו על ידי השינה ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו והוא מטבע ארוך: 

Siman 2

ב. דין קרבנות נהגו לומר פרשת תמיד שהיא צו את בני ישראל כדי להזכיר מעשה התמיד. ובשבת מוסיפין וביום השבת שהוא מוסף שבת ויש נהגו להוסיף בראש חדש ובראשי חדשיכם אבל אין זה מעקר המנהג ולא במועד פרשת המועד לפי שקורין אותה בתורה אבל פרשת תמיד שאין קורין אותה בתורה שאין מוציאין בכל יום ספר תורה ולא מוסף שבת לפי שאין בו אלא שני פסוקים. לפיכך נהגו לאומרן בכל יום ופרשת שבת בכל שבת. ואחרי כן ברכת כהנים שכן היו עושין במקדש מברכין ברכת כהנים אחר עבודה. ומברכין שלשה ברכות לפני פרשת התמיד לעסוק בתורה. והערב נא. ואשר בחר בנו. ויש אומרים שאינן אלא שנים כי לעסוק היא פתיחה להערב נא.

ואשר בחר פותח בברוך לפי שמברכין אותה בפני עצמה בקריאת התורה ונהגו לומר אלו הפרשיות אפי׳ בעל פה ואף על פי שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה הכא משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך נהגו בו התר שאי אפשר לכל אחד להביא לו ספר לקרות בו בכל בקר. 

ונהגו לומר ולשנות פר׳ אי זהו מקומן שהוא סדר כל הקרבנות לפי שאמרו ז״ל תלמידי חכמים העוסקין בעבודה מעלה הכתוב עליהם כאלו נבנה בית המקדש בימיהם. ואחר אי זהו מקומן נהגו לומר מדרש רבי ישמעאל שהוא שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן כדי שיצאו כל אחד ידי חובת מקרא ומשנ׳ ומדרש בכל יום בעסק בם בין רב למעט. המשכים לפני עמוד השחר מברך הברכות אבל הקרבנות לא יאמר לפי שאין מקריבין הקרבנות אלא ביום שנא׳ ביום צוותו את בני ישראל להקריב וגו׳ ואין קיום קרבנותיהם אלא בזמן עשייתן. ובמקום אחר מצאתי בזה הלשון ברבינו שלמה עומד לעסוק בתורה נוטל ידיו ומברך על נטילת ידי׳ ואומר אשר יצר וכל הברכות ומברך על התורה וכל הברכו׳ וקורא קרבנו׳ ואי זהו מקומן ושלש עשרה מדות מר׳ ישמעאל וכשהולך לבית הכנסת מתחיל ברבון העולמים עכ״ל. והר״ם נ״ע כתב שאינו מברך בבקר כשנוטל ידיו על נטילת ידי׳ ואשר בחר עד באו לבית הכנסת. ואם ברך קודם לכן אינו מברך פעם אחרת בבאו לבית הכנסת אלא תופס במקום שהניח. והריא״ף ז״ל כתב זהו במקום שנוהגין לומר כל הברכות בבית הכנסת אבל אנו שמתחילין ברוך שאמר מברכין על נטילת ידים ואשר יצר ואינו מפסיק בין אשר יצר לאלהי נשמה לפי שהיא סמוכה לה ולפיכך אינה פותחת בברוך עכ״ל:

Siman 3

ג. דין פירוש משנת רבי ישמעאל פירוש ר׳ ישמעאל. מקל וחומר כיצד ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. ק״ו לשכינה י״ד יום. דיו לבא מן הדין להיות כנדון תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף. מגזרה שוה כיצד כשאמר בשומר שכר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו מה שומר שכר שנאמר בו אם לא שלח ידו פטר בו את היורשים אף שומר חנם שנאמר בו אם לא שלח ידו פטר בו את היורשי׳. מבנין אב וכתוב אחד כיצד לא הרי המשכב כהרי המושב ולא הרי המושב כהרי המשכב הצד השוה שבהם שהן עשויין לנחת אדם לבדו והזב מטמא אותו בזובו ורוקו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים אף כל שהוא עשוי לנחת אדם לבדו יהא הזב מטמא אותו בזובו ורוקו לטמא אדם במגע ומשא ולטמא בגדי׳ יצא המרכב שהוא עשוי לסבלות אחר. מבנין אב ושני כתובים כיצד לא הרי פרש׳ הנרות כהרי פרש׳ שלוח טמאי׳ ולא שלוח טמאי׳ כהרי הנרות הצד השוה שבהם שהם בצו מיד ולדורות אף כל שהוא בצו מיד ולדורות. מכלל ופרט כיצד מן הבהמה כלל ומן הצאן פרט אין בכלל אלא מה שבפרט. מפרט וכלל כיצד כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה לשמור כלל עשה הכלל מוסף על הפרט. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כיצד ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכל פרט ובכל אשר תאוה נפשך חזר וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפרש דבר שהוא ולד ולדות הארץ אף אין לי אלא דבר שהוא ולד ולדות הארץ. מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד קדש לי כל בכור יכול אף נקבה במשמע ת״ל זכר אי זכר אפי׳ יצאת נקבה לפני הזכר ת״ל פטר רחם יכול אפילו נולד לאחר יוצא דופן ת״ל בכור זהו כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל. כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו׳ והלא שלמים בכלל היו וכשיצאו מן הכלל לא ללמד על עצמן יצאו אלא ללמד על הכלל כלו יצאו מה שלמים מיוחדין שקדושתן קדושת מזבח אף כל דבר שקדושתן קדושת מזבח. כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר כיצד ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש והלא שחין ומכוה בכלל כל הנגעים היו ולמה יצאו לטעון טען אחר שהוא כענינו ויצאו להקל עליהן ולא להחמיר להקל עליהן שלא יראו ולא ידונו אלא בשבוע אחד. כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר כיצד ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן והלא ראש וזקן בכלל שאר הגוף היו ויצאו לטעון טען אחר שלא כענינו להקל עליהן ולהחמיר. להקל שלא ידונו בשער לבן ולהחמיר שידונו בשער צהוב. וכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש כיצד ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת שאין ת״ל כי כחטאת האשם הוא לכהן לו יהיה אלא לפי שיצא מצורע לידון בדבר חדש בבהן יד ובבהן רגל ובאזן ימנית יכול לא יטעון מתן מזבח תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא החזירו הכתוב לכללו בפירו׳ מה חטאת טעונה מתן מזבח אף אשם טעון מתן מזבח. דבר הלמד מענינו כיצד ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא יכול יהא טהור מכל טומאה כשהוא אומ׳ וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם דבר הלמד מענינו הוא דבר שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת הנתקים בלבד. דבר הלמד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בית שיש בו אבנים ועצים ועפר ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר במשמע כשהוא אומר ונתץ את הבית את עציו ואת אבניו ואת כל עפר הבית הוא דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר. וכן שני כתובים המכחישים זה את זה. כיצד כתוב אחד אומר וירד ה׳ על הר סיני אל ראש ההר וכתוב אחד אומר כי מן השמים דברתי עמכם. בא הכתוב השלישי מן השמים השמיעך את קולו ליסרך והכריע מלמד שהרכין הקב״ה שמי השמים העליונים אל ראש ההר ודבר עמהם מן השמים. וכן אומר נעים זמירות ויט שמים וירד. הלל הזקן היה דורש ז׳ מדות לפני זקני בתירא מקל וחומר וגזרה שוה ובנין אב ושני כתובים וכלל ופרט וכיוצא בו במקום אחד. דבר הלמד מענינו אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירא. כתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד וכתוב אחד אומר ולא יכול משה ואי אפשר לומר ובבא משה שהרי כבר נאמר ולא יכול ואי אפשר לומר ולא יכול שכבר נאמר ובבא משה הכרע כי שכן עליו הענן הא כיצד כל זמן שהיה הענן שם לא היה משה נכנס שם נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו וכן הוא אומר ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן מלמד שנתנה רשות למחבלים לחבל וכן הוא אומר ושכתי כפי עליך עד עברי מלמד שנתנה רשות למחבלים לחבל. וכן הוא אומר כאשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי.

Siman 4

ד. דין פסוקים וברוך שאמר נהגו לפתוח אחר מדרש רבי ישמעאל הודו לה׳ קראו בשמו וכן כתב הרב בעל האשכול ז״ל כי הטעם לפי שכל השנים שהיה הארון ביריעה תקן דוד שהיו אומרים לפניו זה המזמור כמו שמצינו בספר יוחסין. ומפורש בסדר עולם כי בתמיד של שחר היו אומרים מהודו לה׳ עד ובנביאי אל תרעו. ובתמיד של בין הערבים היו אומרים משירו לה׳ כל הארץ עד והלל לה׳. ולפי שהזכרנו סדר הקרבנות אנו אומרי׳ גם כן המזמור. ומוסיפין אחר והלל לה׳ רוממו ה׳ אלהינו וכו׳ ושאר פסוקי דרחמי כגון ה׳ צבאות עמנו כדאמרינן בירושלמי לעולם אל יהי פסוק זה זז מפיך ה׳ צבאות עמנו וחברו ה׳ צבאות אשרי אדם בוטח בך. ובשבתות וימים טובים מוסיפין ה׳ מלך ה׳ מלך ומזמורים אחרים וכו׳ ואין אומרים מזמור לתודה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהם קרבן תודה ובמזמור לתודה מצוה למשוך בנגינה ולנגן משום דאמרינן במדרש כל השירות עתידות לבטל חוץ ממזמור לתודה ולכך נהגו למשוך בטוב להודות לה׳ בשבת וסמך לדבר שאמר דוד ענו לה׳ בתודה כמו וענו הלוים. ויש במזמור זה הודו לה׳ קראו בשמו עשר לשונות של הודאה כנגד עשר מכות שהביא הקב״ה על המצרים במצרים זכרו נפלאותיו אשר עשה פירוש עשר מכות שהביא הקב״ה למצרי׳ על הים ועשרה נסי׳ שנעשו לאבותינו על הים ואלו הם. נבקע להם הים. ונבקע כמין כיפה. ונתחלק לשנים שנ׳ ובקעהו. ונעשה יבשה. ונעש׳ כמין טיט. ונעשו המים פירורין. ונעשו סלעי׳ סלעי׳ שנאמר שברת ראשי תניני׳ על המים ונעשו שנים עשר גזרים. ונעשו ערימות. ונצבו כמו נד. ויצאו להם מים מתוקים מתוך מי הים המלוחים. וקפאו המי׳ ונעשו כמין זכוכית שהיו רואין זה את זה. זרע ישראל עבדו פירוש ולא כל זרע רק בני ישראל בחיריו. ואחר הודו לה׳ פותח בברוך שאמ׳ שהוא ברכת ההלל לפי שהם פסוקים דזמרה מתהלה לדוד עד הנשמה תהלל יה הללויה. זהו שאמר רבי יוסי יהי חלקי עם גומרי ההלל בכל יום. ותקנו חכמים ברכה לפניו ולאחריו כמו בהלל לפניו ברוך שאמר ולאחריו ישתבח. ובברוך שאמר יש בו עשרה פעמי׳ ברוך כנגד עשרה מאמרות שבו נברא העולם. ואחר ברוך שאמר קודם שיתחיל תהלה לדוד נהגו לומר יהי כבוד ה׳ ופסוקים אחרים ויש בהם כ״א הזכרות כנגד כ״א פסוקים שבתהלה לדוד. וכתב הרב בעל האשכול מה שאמרו ז״ל בסוף תהלה לדוד מוסיפין פסוק ואנחנו נברך יה כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה. וכתב הרב בשם מרן לוי ז״ל כי הטעם שנהגו להוסיף זה הפסוק לפי שאמרו ז״ל כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. לפיכך אחר שאמרנו תהלה לדוד אומרים ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם כלומר שנזכה לאומרו לעולם הבא. ואני הכותב מצאתי כי מה שנהגו לומר באשרי ואנחנו נברך יה ועושין כן כדי לסיים בשבח של הללויה לפי שאשרי הוא מזמור חביב ולכך מוסיפין אותו הפסוק טעות הוא בידם חדא שלא אמרו דוד ועוד שמצינו שאמרו חכמי׳ כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פותח באשרי וחותם באשרי כגון אשרי האיש ולמה רגשו גוים אף כאן אנו יכולין לומר טעם זה שפתח בו בתהלה וסיים בתהלה פתח בתהלה תהלה לדוד וסיים בתהלה תהלת ה׳ ואין ראוי להוסיף יותר. ועוד אין ראוי לסיים בהללויה לפי שחמשה מזמורים סמוכין אחריו שפותחין בהללויה וחותמין בהללויה והם י׳ פעמי׳ הללויה כנגד י׳ הלולים שאמר דוד בספר תלי׳ נצוח ונגון ושיר וכו׳. ואם מסיימין תהלה לדוד בהללויה יהיו יותר והדין טעמא דמסתבר שהרי כמה פעמים אנו אומרים תהלה לדוד בלא שאר המזמורים ואף על פי כן אנו מוסיפי׳ אותו בכל פעם ופעם. וגומר עד סוף הספר כל הנשמה תהלל יה. ויש שנהגו לכפול הפסוק והטעם מפני שהוא פסוק אחרון של הלל כדי להזכיר שאז נשלם והפסוקים שאומר אחרי כן אינו מן ההלל וכן בסוף שירת הים כופלין ה׳ ימלוך להזכיר שבו נשלמה השירה ואותן הפסוקים שאומרים אחריה אינן מן השירה. ואני הכותב מצאתי בקונדריס אחד מלקוטות כי טעות הוא בידם כי הם כאומרים שמע שמע שאמרו ז״ל משתקין אותו וכן נמי בפסוק ה׳ ימלוך כדי להשלים שם שמתחיל מן ויט הרי הם כאומרי׳ שמע שמע. ולפי זה מה שנהגו בכמה מקומות לכפול פסוק של שמע בימי העשור קשה אלא שיש לומר כיון שמנהג אבותם הוא מכמה דורות מוכחא מלתא שלא לכונת שתי רשויות הוא ואין חוששין לכך. וכן מה שנוהגין לכפול ה׳ הוא האלהים מאחר שהוא כפול בפסוק אחד אין לחוש. ומצאתי שמסיימין פסוקי דזמרה בשירת הים לפי שיש בה ע״ב אותיות של קדושה י״א פעמים שם בן ארבע אותיות שהם עולים ע״ב אותיות כנגד ע״ב שמות אך לא תמצא אותן י״א שמות בגוף השירה אבל בכלל הפסוקים של מעלה מן ויהי באשמורת הבקר. ולפי שאין אנו חוששין להתחלה רק מן התשועה נהגו לכפול בסוף ה׳ ימלוך. ואומר אחר כן כי לה׳ המלוכה ופסוקי אחרי׳ להשלים אותן השמות החסרים מן השירה ואח״כ אומר והיה ה׳ למלך ר״ל כי לעתיד יבאו כל נשמות הקדושי׳ לאחד ויהיה ה׳ אחד ושמו אחד כך מצאתי. וכשיקרא השירה יקרא מי כּמוך נאדר בקודש דגושה הכף שאם לא כן נמצא כי הוא מחרף ומגדף שנראה כאומר מיכה מוכה ומיכה הוא האיש שגנב השם בים ועשה העגל. שנאמר ועבר ביום צרה. אבל כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך רפה שאין שבח זה נאמר על הים ואין חוששין להזכיר עליו מיכה. וכן ידמו כּאבן הכף דגושה של יהיה נראה כאומר ידמוך אבן וכן עם זו גּאלת דגושה הג׳ שאם יהיה רפה נראת כאומר לשון מגואל ונמצא מגדף. וכתב הריא״ף ז״ל דלא מבעי ליה לאיניש לאשתעויי מכי פתח ברוך שאמר עד סוף י״ח ברכות של תפלה. והר״ם נ״ע כתב אסור לדבר מברוך שאמר עד סוף ישתבח אבל שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד כמו בק״ש באמצע פרקים ובסוף מזמור שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם ובפרקים שואל מפני היראה ומשיב שלום לכל אדם. אמנם הוא היה רגיל כשהוא צריך להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח אומר אותן ג׳ פסוקי׳ ברוך ה׳ אלהים אלהי ישראל מן העולם וברוך ה׳ לעולם ויברך דוד וחוזר להתחיל ממקום שפסק ואומר גם כן אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה. ואין הפרש בין לדבר בלשון הקדש בין בשאר לשונות שכל שאסור לדבר בשאר לשונות אסור לדבר בלשון הקדש ובכל מקום שאסור לדבר בלשון הקדש אסור לדבר בשאר לשונו׳. והרב בעל האשכול כתב הטעם לפי שברוך שאמר נתקן עם התפלה להסדיר שבחו של הקב״ה ואחר כך יתפלל וכיון שכן הוא אינו דין לספר בין סדור השבח והתפלה אמנם בעניני מצוה כגון לפסוק צדקה לעניים או לדבר מצוה אחרת מותר לספר אחר ברכה שלאחריו שהיא ישתבח. ויש נהגו לברך ברוך שאמר לפני הודו לה׳ אמנם הנכון לומר הודו לה׳ סמוך לקרבנות מהטעם שכתבנו כי אינו מענין הלל כלל הלכך היאך נברך ברכת הלל עליו. ובכל מקום נהגו לומר בשבת מזמור שיר ליום השבת טוב להודות אחר ברוך שאמר וכן המנהג. וכן ביום טוב מתחילין טוב להודות לה׳ ואחר גומרו ההלל שהוא כל הנשמה תהלל יה. אומר:

Siman 5

ה. דין ישתבח ישתבח שהוא ברכ׳ שלאחריו. וטוב לומר פסוקי דזמרה קודם תפלה כמו שאמרו רבותי׳ ז״ל לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב״ה ואח״כ יתפלל. ושאלו מקמי רב נטרונאי גאון על מי שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין ועדין לא קרא פסוקי דזמר׳ והשיב שאינו יכול לאומרן אחרי התפללו כי כשתקנום קודם תפלה תקנום אלא מברך מלך מהולל בתושבחות ואומ׳ הודו לה׳ עד והלל לה׳ ואומר תהלה לדוד ומדלג ואומר הללויה הללו אל בקדשו וחותם בישתבח ומתפלל עם הצבור ולא יאמ׳ אחר תפלה כל עקר. והקשה רבינו פרץ ז״ל עליו מהא דאמרי׳ התם יהא חלקי עם גומרי ההלל בכל יום משמע שצריך לומר גם כן הללויה הללו את ה׳ מן השמים וצ״ע. אבל הברכו׳ כולן יכול לומ׳ אחר תפלת.

ויש מקומו שאומרי׳ קודם ישתבח ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן ויברך דוד עד ומהללים לשם תפארתך לפי שהכל משירי דוד ע״ה. ויש נהגו לומר אחר ויברך דוד אתה הוא ה׳ לבדך ושירת הים ואחר כך אומר ישתבח והכל לפי המנהג. ויש אומרי׳ שאין היחיד אומ׳ במקום שנהגו לאומרה בכל יום ויש נהגו לאומרה אחר ישתבח.  

ועומד החזן ומתעטף בציצית ומברך בא״י אמ״ה אקב״ו להתעטף בציצית. ויורד לפני התיבה ופותח ישתבח שמך לעד מלכנו האל המלך וזה השבח יסד שלמה המלך ע״ה ותמצאנו חתום בראשי תיבות.

וכתב הר׳ נתן בן הרב ר׳ יהודה מאן דמתחיל ישתבח אחר ויושע מיד פשע משמע לדעתו שצריך קודם לכן נשמת כל חי. וכתב הרבי אשר ז״ל בספר המנהגות המגיה בברכת ישתבח הבוחר בשיר ובזמרה לא טוב הוא עושה כי זמרה ר״ל שבח כמו מזמרת הארץ ורוצה לומר כי השם בחר בשיר של שבח והאומ׳ בשיר ובזמרה משמע בכל שיר אע״פ שאינו של שבח וזה לא יתכן אל השם יתברך.  

ויש שואלין למה לא פתחו בברכת ישתבח בברוך כמו שפותחין בברכה שלפניו שהיא ברוך שאמר וכמו שעושין בקריאת התורה שמברכין לפניה ולאחריה ופותחין בהם בברוך וחותמין. וכן יש לשאול ביהללוך שהיא ברכת השיר אחר הלל למה לא פתחו בה בברוך ג״כ. וי״ל כי מסיים והולך הוא שבחו של מקו׳ שהתחיל לשבחו בפסוקי דזמרה ובהלל לפיכ׳ אינו מפסיק לומ׳ ברוך עד סופו. ויש אומרים ברכת ישתבח היא סמוכה לחברתה ברוך שאמ׳ ואין פסוקי דזמרה הפסק ביניהם כי היכי דלא להוי הפסק ק״ש בין אהבת עולם לאמת ויציב וכן נמי יש לומר בברכת יהללוך ולפיכך נקראת ברכת השיר שאינה דומה לשאר ברכו׳. וכתב הר׳ שמעיה ז״ל שצריך לענות אמן אחר ישתבח קודם שיתחיל יוצר אור דברכת פסוקי דזמרה דרבנן וברכו׳ קריאת שמע דאוריתא וכן כתב ה״ר יוסף אבן פלט. ועוד כתבו שצריך גם כן לענות אמן בין גאל ישראל לתפלת שמונה עשרה כי פסוקי קריאת שמע דאוריתא ותפלת י״ח דרבנן. וכן בין בונה ירושלם לברכת הטוב והמטיב. והרמב״ם ז״ל כתב שאין לענות אמן בין גאלה לתפלה:

Siman 6

ו. דין הקדיש ואחר ישתבח פותח החזן קדיש שכן דרך הקדיש לבא אחר קריאת פסוקים או אחר דרשה. וכתב הרבי נתן ז״ל שיש בני אדם שאומרים פסוקי דזמרה במרוצה כשיש שם מנין ולא יאות עבדין שמקצרין שבחו של מלך מלכי המלכים בשביל שאלת צרכם היש מושל שיתרצה בכך.

ואם אחר והפסיק בין פסוקי דזמרה לקדיש יאמר ברכו בלא קדיש. וראיה לדבר ברכו של ערבית שאומר בלא קדיש אך טוב שיאמר פסוקי דתהלה או שאר פסוקי׳ עד ג׳ או יות׳ ואח״כ יאמ׳ קדיש שלא לשנו׳ מנהג התפלה ובזה הקפידו הראשונים. וכן פורס על שמע לא יאמר קדיש אם לא יאמ׳ פסוקים שלעולם לא תמצאנו בלא פסוקים לפניו אם לא אחר גמר התפלה: 

Siman 7

ז. פירוש הקדיש הקדיש הוא בלשון ארמי והטעם כדי שיבינו אותו הכל שרובם היו עמי הארץ ואפי׳ הגוים היו מבינים בלשון ארמי וידעו ויבינו הכל שעתיד השם להתגדל ולהתקדש לעיני עמים רבים. ויש נותנין טעם אחר כי לפיכך נתקן בלשון ארמי שמצינו בהגדה לעתיד לבא יהיו הצדיקים גדולים מן המלאכים ואנו מתפללין בקדיש שימהר הקץ שיתגדל השם ויתקדש ואם נאמר אותו בלשון הקדש שיבינוהו המלאכים אפשר שיקטרגו כי ידעו כי ידל כבודם ויגדל כבוד הצדיקי׳ עליהם וכן הדין נותן כי המלאכים אין טבעם לעשות רק טוב וכיון שכן אין להחזיק להם טובה אם לא יחטאו אבל הצדיקים המתגברים על יצרם נראה שעתידין לקבל שכר טוב מהם. ונהגו הצבור לומר בלחש כשפותח החזן יתגדל ועתה יגדל נא וגו׳ זכור רחמיך וגו׳ ה׳ חפץ וכו׳.

ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא עד ויתברך בכל כחם כמו שאמרו ז״ל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו מובטח לו שהוא בן העולם הבא. פירוש שישים כונתו לכוין לענות אמן יהא שמיה רבא.  

ומצאתי שיש בקדיש ז׳ תיבות וכ״ח אותיו׳ כמו שיש בפסוק ראשון של בראשית ובפסוק שלפני עשרת הדברות ועל זה סמך בדרש כל העונה אמן יהא שמיה רבא כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית וכמו ששמע עשרת דברות מפי הדבר לקיים מה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו. ועל כן אמרו ז״ל כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו ומתכוין לדקדק בכ״ח אותיו׳ שבו מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ומנין האותיות כ״ח ועל כן צריך לאמרו בכח.

ולפי זה הטעם צריך להזהר שלא לומר ולעלמי עלמיא כי יהא בו כ״ט אלא לעלמי עלמיא ויתברך. והירושלמי אמר שבע ביום הללתיך אמר דוד על שבע ברכות שאנו מברכין בכל יום ג׳ שחרית וד׳ ערבית.  

וכשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן תושבחת׳ ונחמתא פירוש על מה שאמרו רבותינו ז״ל שהשכינ׳ מנהמת בכל יום כיונה אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי היכלי והגלתי בני על כן אומ׳ ונחמת׳ לשון נחמה על הדבר לעתיד. יתגדל ויתקדש על שם המקרא הוסד והתגדלתי והתקדשתי ובמלחמת גוג ומגוג הכתו׳ מדבר שאז יתגדל שמו של הקב״ה כמו שנא׳ ועלו מושיעי׳. וכתוב בתריה ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד כלומ׳ אלו האותיות הקדש יתיחדו ויצטרפו והוא השם הנחצה לשנים על השבועה שנשבע להלחם בעמלק שנאמ׳ כי יד על כס יה ה׳ לא נאמר אלא יה וכסא לא נאמר אלא כס כלומר נשבע ה׳ בימינו ובכס שלו שלעולם לא יתמלא שמו וכסאו עד שינקם בעמלק משל למלך שפדה את בנו מבית האסורים והיה הולך אצל אביו ובאמצע הדרך פגע בו ליסטי׳ אחד ובזהו והכה אותו מכת מרדות עמד המלך והשליך חותם מידו ונשבע שלעולם לא יתמלא בשמו ולא במלכותו עד שינקם מאותו צורר ולאחר שיתנקם ממנו יתמלא שמו ומלכותו. כך נשבע הקדוש ברוך הוא שלעולם לא יתמלא שמו וכסאו עד שינקם מעמלק. ותפלה הוא שאנו מתפללין על אותו השם שיתגדל שבאותו גדול וקדוש תלויה גאלתינו וישועתינו ככתוב ועלו מושיעים ובאותו גדול וקדוש ימליך מלכותיה כדכתי׳ והיתה לה׳ המלוכה וזה פירוש הדבר יתגדל ויתקדש שמיה רבא שם יה כי שמו יה ושם יה יתגדל בו״ה וביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד שיתיחדו אלו האותיו׳ של שמו הנכבד והנורא שנחצה לשנים בשבועה שמיה רבא וכי איך אפשר לומר שם זה לאחר שנחצה ואין יה כי אם חצי שם ולא יתכן לומר מחצי רבא אדרבה כל דבר שנחצה או נתמעט אין זה רבוי כי אם מעוט אלא אי אפשר לומר מיעוט כלפי מעלה כי אם רבוי שכן נמצא ברוח הקדש שלאחר שנלקח ממנו ונחלק נקרא רבוי שנאמר ואצלתי מן הרוח וגו׳ ואף על פי שרוצה לומ׳ הפרש והבדלה מתרגמינן וארבינך וכן אומ׳ על השם רבא אף על פי שנחלק שאי אפשר מעוט כלפי מעלה. פירוש אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא שם יה רבא ברא בהפוך המלה כדכתיב כי ביה ה׳ צור עולמי׳ כלומר בשם יה ה׳ צור עולמים כשכתו׳ יה בענין הראוי ליכת׳ שלא תמשך כותל הה״א למטה כי אם חציו וחציו תשים על גג הה״א כמן נקודה כגון ג׳ יודין שהם ה׳ שמו של הקב״ה היוצא מן הפסוק של ויסע מלאך האלהים וגו׳ ואותו ביה שהוא כתוב בענין זה כעין ה׳ עולה בגימטריא ל״ב והם ל״ב נתיבות שבהן נברא העולם וכן היא תוכן המלה ביה שעולה שלשי׳ ושתים נתיבות ה׳ צור עולמי׳ וזהו כבוד חכמים ינחלו כבוד בגימטריא ל״ב. ידוה כתיב וקרי אדני כלומר קל״ב נתיבות אדונים הם לעולם ואותן נתיבות הן הן פרקים של אצבעות ידים וזהו שכתו׳ אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו ואף על פי שכתו׳ ידו חסר יו״ד ידיו קרי ונדרשת הקריא׳ כי יש אם למקרא והכי משמע ידיו יצרו את העולם ויש בידיו ל״ב פרקים וכנגדן ל״ב נתיבו׳ שבהן נברא העולם וזהו שכתוב כי ביה ה׳ צור עולמים כי כן נדרש שם יה ולכך אנו קורין אותו רבא אף על פי שנחלק מו״ה כמו שכתוב למעלה וכשיתגדל אז ימליך מלכותיה כדכתיב והיתה לה׳ המלוכה.

בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל לכך מתברכין ישראל כאן בברכת חיים לפי שבאותה גאולה לא ישארו כי אם אחד מעיר ושני׳ ממשפחה והדא היא דאמרינן ייתי משיחא ולא אחמיניה כי כמה צרו׳ עתידות לבא באותו זמן ולכך נקראו חבלי משיח לפיכך הם מתברכין בברכת חיים כלומר שיתגדל ויתקדש שם יה שזה יהיה במלחמתו של עמלק להמיתו ולאבד זכרו כמו שבארנו. יהי רצון שיהיה לחיים לישראל ולמיתה לעמלק ולשאר האומות ויהיה אותו גדול השם בעגל רוצה לומר במהרה כמו כי היכי דלימות בעגל בפ׳ ארבע מיתו. 
אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. אמן, עניה למה שאמר שליח צבור בעגל ובזמן קריב שאנו עונין אמן בקשה אמן כן יהי רצון ואחר כך יהא שמיה רבא שהן ז׳ תיבות כנגד ז׳ רקיעין ובאותן ז׳ תיבות כ״ח אותיות כנגד מה שאנו עונין יגדל נא כח ה׳. 
וחייב אדם למשוך רבא בכל כחו כדי שיחשוב בלבו לכוין במשיכת רבא כל אותן המדרשים שכתבנו למעלה. 
וכששומע הקב״ה שישראל מערימין להזכיר לפניו אות שבועה שנשבע על עמלק לאבד זכרו ומתפללי׳ ומבקשין לפניו לגדל שם יה בתוספת ו״ה שאז יהיה השם הנכבד שלם כששומע הקב״ה כך שבכל כח כונתם עונין זה השבח מתנענע ואומר אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שמקלסי׳ אותו בביתו והוא רחקם מעל שלחנו ועל כן רב העצב למעלה באותה שעה לפי שמזכירין לפניו מעשה עמלק שהכעיס כלפי מעלה וגרם לשם הנכבד והנורא שיחלק וכשרואים מלאכי השרת זה העצב לפני הקב״ה מזדעזעים ונרתעים ומתחלחלים ודוממים כי אינם יודעים על מה אותו עצב בא למעלה לפי שאינם מביני׳ לשון ארמית ולכך מתחילין ומזכירין יתגדל ויתקדש בלשון עברית על שם הפסוק והתגדלתי והתקדשתי ואחר כך שמיה רבא בלשון ארמי שאלו נאמ׳ אותו שם בלשון הקדש יהיו מביני׳ שהעצבון בא למעלה על מה שישראל אומר יתגדל ויתקדש שם יה כי יאמרו במה אפשר להתגדל שם יה כי אם בו״ה שנאצל ממנו על עסק עמלק ויבינו כי מחמת הזכרת אותו השם בא העצב וכשיהיו מתחילי׳ ישראל הקדיש יבלבלו אותו המלאכי׳ ויעכבו אותו מלעלות למעלה ולא יכלו ישראל לשבח שבח הגון ומעולה כראוי ויהיה הקדיש בטל ולכך אנו אומרים אותו בלשון ארמי׳ כדי שלא יבינו המלאכי ויעכבוהו מלעלו׳ לפני הקב״ה. וכן מצינו במסכת ברכות בשעה שישראל אומרי׳ לפני אמן יהא שמיה וכו׳ והמלאכי׳ מזדעדעי׳ ותמהי׳ זה לזה על העצבון ומיד חוזרין לומר השבח בלשון עברית ואומרים ית׳ וישתבח וכו׳ שמונה מיני קלוסין שבעה כנגד שבעה רקיעין והשמיני כנגד הרקיע אשר על ראשי החיו׳. וצריך להאריך ולמשוך הקלוסין כדי ליפות השבח. 
ובכל אלו השבחים אין בהם שום רמז על מה העצב בא למעלה ואין שום בריאה יכולה להבחין בהם כי אם יתברך ולכך אנו אומרים אותו בלשון עברית. 
אחר כך נחזור בלשון ארמית לומר שמיה דקודשא בריך הוא שאין אנו רוצים לומר שם יה בלשון עברי׳ מפני הטעם שאמרנו ומתוך שאנו אומרים שמיה בלשון ארמית אנו אומרים גם כן דקודשא בריך הוא בלשון ארמית וצריכין אנו להזכיר לשון קודשא כי קודש מלא עולה ת״י שבית המקדש ראשון היה קיים ת״י שנים ובו היה ברוך זה השם ידוה כי היו הכהנים קורים אותו ככתבו ועכשיו אנו צריכין לנחמו מעצבונו ולכך אנו אומרים בלשון ארמי.  

לעילא מכל תושבחתא ונחמתא. ד׳ מיני קלוסין כנגד ארבע אותיות ידוה. עתה תבין מה לשון נחמתא כלפי מעלה.

תתקבל צלותהון ובעותהון בלשון ארמי שבעברי של קדיש אין בו שום תפלה ואלו היינו אומרים תשמע תפלתם ובקשתם יתמהו המלאכים ויאמרו וכי מה תפלה אלו מבקשים שתהיה נשמעת והלא לא אמרו אלא שבח יתברך וישתבח לפיכך אנו אומרים בלשון ארמי כדי שלא ירגישו בדבר. 
יהא שלמא רבא יהא קרי ביה יהון ועולה בגימטריא באותיות אהיה שלמא רבא כלומר אהיה אדון השלום תן לנו שלום בשם זה רבא שלא ינתן רשות למעלה ולא בינה להבין בלשון ארמי שלא יבלבלו הקדיש. ולכך נקבע השלום בסוף הקדיש שהוא שקול כנגד הכל וכשברא הקב״ה את עולמו נתן שלום בין מים ליבשה שנאמר יקוו המים וגו׳ וכתוב עד פה תבא ולא תוסיף. שאלמלא כן היה מחריב העולם וכשברא המלאכי׳ המורכבים אש ומים אלו לא נתן שלום בין מים לאש היו מכבין את האש או האש מלחך המים. וכן הוא אומר יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ביניהם שלא יכנס האור בגבול החושך ולא החושך בגבול האור וגדול שלום שהרי אנו אומרים עושה שלום ובורא את הכל ללמדך שבשלום הכל תלוי שבשעה שנברא העולם לא קמו אלו על אלו ולא נכנסו אלו בגבול אלו ולא הזריבו אלו את אלו באותה שעה נברא הכל יפה ולכך נקבע השלום בסוף כל התפלה לפי שהוא צריך לכל. ואפילו על הקרבנות שנאמר וזאת תורת זבח השלמים וגומר. 
אמן ואמן. אמן קיום השבועה אמן קבלה כך מפורש בואלה שמות רבה: תם פירוש הקדיש. 

Siman 8

ח. דין ברכו וברכת יוצר וקדושה מיושב ואחר הקדיש פותח החזן ברכו בקול רם וכורע בברכו זוקף בשם ובהאריכו אומר בלחש ברכי נפשי וכו׳ ויש לתמוה היאך תקנו לומר ברכו דבברכו משמע שמוציא עצמו מן הכלל וחזינן דאמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל אם כן היה לומר נברך כמו בברכת המזון שאומר נברך והרב רבי נתן ז״ל. כתב תשובה לזה שאמר שאני הכא דכיון דאמר מבורך לא מפיק נפשיה מן הכלל והוי כמו נברך ומהאי טעמא הוא אומר בבית הכנסת ברכו בתשעה והוא והאי דאמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו דאינו אומר בברכת המזון ברכו אלא אם כן יהיו כדי ברכה בלא הוא והיאך אנו אומרין ברכו בתשעה והוא אם לא מהטעם שאמרתי דהוי כמו נברך עכ״ל הרב ר׳ נתן ז״ל. ואחר ברכו מתחילין על קריאת שמע ברכת יוצר אור ומזכירין מדת הלילה ביום.

שאומר ובורא חושך ומדת יום בלילה שאומר בורא יומם ולילה והטעם להודות לפניו שהכל בידו ית׳ והוא גולל זה מפני זה ואומ׳ ובורא חושך ואף על פי שאינו נופל בזה הלשון לשון בריאה שהרי החושך אינו אלא בהעדר האור עם כל זה אומרי׳ כן דלשנא דקרא הוא ויש אומרים כי לפיכך נופל בו לשון בריא׳ לפי שעל ידי התגלגל גלגל השמש למטה לארץ בא החושך. 

ולענין קדושה של יוצר אור ושל ובא לציון שהוא סדר קדוש׳ כתב הרב ר׳ יונה ז״ל שנחלקו בהם הגאוני׳ אם יחיד אומרה אם לא יש אומרים שהיא בכלל כל דבר שבקדושה שלא יהיה בפחות מעשרה אבל כשהיחיד מגיע לאומרים ביראה מדלג הקדושה ויאמר קדוש וברוך ומתחיל לאל ברוך וכן בקדושה של ובא לציון מדלגה יחיד. ורבני צרפת ומקצת הגאונים חולקין בדבר ואומרי׳ שהיחיד אומרה לפי שאינה אלא ספור בעלמא שאנו מספרין היאך מקדשין אותו משרתיו. וכן ובא לציון שהם פסוקים שאנו אומרים.

וכן כתב הר״ם ז״ל בתשובות שאלות ואע״פ שבספר אהבה לא כתב כן קסבר שזה הלכה ואין מורין כן ואין לדמותה לקדושה שאומ׳ בקדושה לפי שבאותה קדושה אנו אומרים שאנו בעצמנו מקדישין אותו ואומרים נקדש את שמך או נקדישך ונעריצך או כתר יתנו לך. לפיכך אין אנחנו רשאין לאומרה בפחות מעשרה.  

ולפיכך תקנו קדושה ביוצר אור לומר שהמלאכי׳ גם כן מקדישין ומקלסין האל ית׳ על דרך ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. ככבי בקר אלו ישראל. בני אלהים אלו המלאכים ולפיכך אין אומרים בו ימלוך ה׳ לפי שאין אנו מספרים רק מה שהמלאכים אומרים. ולפי שאינו אלא ספור דברים אומרה אפילו יחיד ובלבד שיהיה בן י״ג שנה הכי איתא במסכת סופרים. אבל בשמנה עשרה שאנו אומרי׳ נקדש את שמך כלומר אנחנו בעצמנו נקדש אומרים ימלוך ה׳ לעולם שממליכי׳ אותו אחר קדוש׳. וביוצר גם כן אנו ממליכין אותו אחר קדושת המלאכים ובקבלת מצותו באמת ויציב. וכתב הרב ר׳ אשר ז״ל ושמעתי מפי רבי יוסי אבן פלט נתן טעם כי לפיכך אומרים קדושה ביוצר אור להודיע לכל שאין השמש ושאר המאורו׳ בגלגלים כי אם במצות הבורא ית׳ שהרי כל צבאות מעלה מקדישין ומעריצין וממליכין שהוא אדון הכל ובורא הכל ית׳. וגומר הברכה עד יוצר המאורות. ואח״כ מתחיל ברכה שניה של קריאת שמע אהבת עולם וברכה זו אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לחברתה. ופסקו הגאונים ז״ל כרבנן דאמרי אהבת עולם וכו׳ ולא כשמואל דאמר אהבה רבה וכו׳ דיחיד ורבי׳ הלכ׳ כרבי׳ ועוד כי המטבע הזה יותר נראה נכון שאנו מודי׳ ומברכין ה׳ ית׳ שאוהב אותנו אהבת עולמית שלא פסקה ממנו ולא תפסק כי מאהבתו אותנו הוכיחנו בגלות ובאהבתו ובחמלתו ישיבנו לקדמותינו על מכוננו ותלנו תל שהכל פונים בו. וכתב הרב ר׳ אשר ולפיכך סמכו אהבת עולם ליוצר המאורו׳ שבה מזכיר יחוד שמו של הב״ה ונתינת התורה המאירה מכל המאורו׳ שהשמש אינו מאיר רק ביום והתורה מאירה ביום ובלילה ואחזו דרך המשורר במזמור השמים מספרי׳ כבוד אל שהזכיר יצירת המאורות וסמיך ליה תורת ה׳ תמימה ואחר כך עדות ה׳ נאמנה שאנו חייבין להעיד על יחודו האמתי כל זה מלשון הרב ר׳ אשר ז״ל. והרב בעל האשכול ז״ל כתב בברכת יוצר אור אין אנו מזכירין אלא שבח המלאכים כשהם מקדישין הקב״ה. ואין לנו להזכיר ימלוך ה׳ לעולם אחר קדוש׳ וברוך כמו בתפלה שהוא שמשבחין ישראל והתם מזכירין ימלוך. וכתב הרמב"ם ז״ל לכך לא תקנו קדושה בערבית מפני שהיא רשות. ופליגנא והא כתוב מה ה׳ אלהיך שואל מעמך ואמרו ז״ל אל תקרי מה אלא מאה והלא בג׳ ברכות שבלילה במנין מאה אלא מה רוצה לומר תפלת ערבית רשות רוצה לומר שיש ברשות האדם לאמרה בערב קודם שקיעת החמה לולי קריאת שמע שחייב אדם לאומרה עם הכוכבים וכן היו עושי׳ רבותינו ז״ל בימי פוליפו הקיסר שגזר שמד ובטל דתם והיו הולכים קודם שקיעת החמה לבית הכנסת ומתפללין תפלת ערבית וכשהיה לילה היו אומרים קריאת שמע בביתם. והרב ר׳ נתן ז״ל כתב נרא׳ לי שכשם שאין המלאכים נכנסין בגבולנו כך אין אנו נכנסים בגבולם ואומ׳ בחסדים שעשה הקב״ה חסד עם ישראל שאומ׳ שירה ביום ומלאכים בלילה שכן אמרו דוד יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי פירוש יצוה ה׳ חסדו לישראל ובלילה שירה של הקב״ה שהיא שירת המלאכים שאני מקלס בהם הלילה לפניו דכתיב חצות לילה אקום להודות לך.

Siman 9

ט. דין אל מלך נאמן ומתחיל קריאת שמע. מספר האשכול בקריאת שמע יש בה י״ח הזכרות כנגד י״ח חוליות ורמ״ח תיבות כנגד רמ״ח אברים לקיים מה שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך.

והרב רבי אשר ז״ל כתב נהגו כל הארצות האלה לומר אל מלך נאמן להשלי׳ רמ״ח תיבות בקריאת שמע כנגד רמ״ח אברים שאם ישמר אדם רמ״ח תיבות של קריאת שמע ישמור הקב״ה רמ״ח אברים שבאדם. ויש מקומות שאין אומרים אל מלך נאמן לפי שהוא נוטריקון של אמן בראשי תיבות ואין לנו להפסיק בין הברכה לקריאת שמע. 

ובפרק מקום שנהגו מפרש מאי האי דמוסיפין בקריאת שמע ברוך שם כבוד מלכותו משום אמירה דיעקב בשעה שקבץ בניו ואמר להם בני שמא יש בכם מי שאינו עמי ביחוד אדון העולם פתחו כלם ואמרו שמע ישראל כלומר אתה ישראל אבינו שמע שה׳ אלהינו ה׳ אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד מיד פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרו רבנן היכי נעבד נמריה לא אמרו משה לא נמריה אמרו יעקב התקינו לאמרו בחשאי. ואחר ק״ש אומ׳ אמת ויציב שהיא ברכה של אחריה וזאת הברכ׳ נתקנה על דרך ג׳ פרשיות של ק״ש אמת אלהי עולם מלכנו כנגד פרשה ראשונה שהיא קבלת מלכות שמים אשרי איש שישמע למצותיך כנגד והיה אם שמע שהיא קבלת עול מצו׳ אמת ממצרים גאלתנו כנגד פרשה של ציצית שהיא להזכיר שאנו עבדיו שפדאנו מבית עבדי׳ ולקחנו לעם סגולה ונתן מצות ציצית לאות ולהכר כמנהג היום שנותנין אות אל העבדים הקנוים:

Siman 10

י. הלכות ק״ש וברכותיה ערבית ושחרית ועתה אבאר הלכות ק״ש. כתב הר״ם נ״ע אסור לאכול ולשתות בבקר קודם שיתפלל קריאת שמע כדאיתא פרק קמא דברכו׳ ואותי השלכת אחרי גויך אחר שנתגאה זה היאך יקבל עול מלכות שמים מכאן אמר רבינו אב״י ז״ל שמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה שבכאן לא שייך לומר ואותי השלכת וכו׳. ודוקא בחול מותר אבל בשבת ויום טוב שצריך לברך על הכוס על שלחנו קודם אכילה אסור. והריא״ף ז״ל כתב מיהו נראה דאף מים אסור כיון שרצונו ונפשו מלא ממה שהוא צריך אחר שנתגאה קרינן ביה ואותי השלכת שנאמ׳ בשכבך ובקומך בשעת שכיבה ובשעת קומה ומהו קורא ג׳ ואלו הן. שמע. והיה אם שמע. ומקדימי׳ לקרות פרשת שמע מפני שיש בה צווי על יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העקר הגדול שהכל תלוי בו. ואחריה והיה אם שמע שיש בה צווי על המצות. ואחריה פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי על זכירת המצות ואף על פי שמצות ציצית אינה נוהגת בלילה קורין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרי׳ ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. כשקורא קריאת שמע בערב מברך לפניה מעריב ערבים ואהבת עולם. ויש לתמוה למה תקנו בברכת המעריב ערבים ה׳ צבאות תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד קודם חתימת בא״י המעריב ערבים דנראה כהפסקה שאין החתימה מעין הברכה והיה ראוי להיות החתימה סמוך למבדיל בין יום ובין לילה ובזה יהיה חתימת הברכה מעין הברכה. והענין שאנו צריכין להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה ולפי שהו׳ ית׳ הוא הבורא היום נמליך אותו עלינו אחרי זכרנו שתי מדות אלו נאמר מי הוא הגולל אור מפני חשך ה׳ צבאות שמו תפס לשון הפסוק כי כן בא ה׳ צבאות אחר הזכרת היצירה באמרו יוצר אור ובורא חשך וכו׳ ה׳ צבאות שמו להודיע שהוא הבורא ית׳ ברא אותן להוציא ולבטל דעת הכופרים בזה. וקורא קריאת שמע, ולאחריה מברך אמת ואמונה והשכיבכו ובבקר מברך יוצר אור ואהבת עולם וקורא ומברך לאחריה אמת ויציב. ברכה ראשונה שלפניה בין בערב בין בבקר פותח בברוך וחותם בברוך. ושאר הברכות חותמות בברוך ואין להם פתיחה. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמי׳ טועה וחוזר ומברך כמטבע שטבעו חכמים. הקדים ברכה שניה לראשונה בין בלילה בין ביום בין לפניה בין לאחריה יצא לפי שאין סדר בברכותיה. בשחרית פתח ביוצר וסיים במעריב ערבים לא יצא. פתח במעריב וסיים ביוצר אור יצא. וכן בערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא שהכל הולך אחר החתימה. וכל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בלילה לא יצא שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. פירוש בברכת אמת ויציב מספר ומאריך בחסדיו של הקב״ה. אבל בלילה יש להגיד אמונתך ולפיכך אומרים אמת ואמונה ערבית כמו שכתוב ואמונתך בלילות ואמרו רבותינו ז״ל וכי אי זו אמונה יש כאן לפי שאדם נפשו כואבת עליו בלילה מטורח המלאכה שעשה ביום וכשישן בלילה נשמתו עולה לרקיע ואינה רוצה לשוב בבקר ואומר לה הקב״ה שובי אל גויתך שאיני רוצה לאבד אמונתי כנגדו שהוא האמין בי שהפקיד אותך בידי כי אמ׳ בידך אפקיד רוחי ועושה הקב״ה אמונה ומחזירה אליו. ובבקר עושה לו נס ומחדש כחו ואינו מרגיש מכל מה שטרח אתמול וזהו בבקר חסדך. ואמר חדשים לבקרים רבה אמונתך. מאימתי קורין את שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים והעושה קודם לכן לא יצא אלא אם כן בשליח צבור במקום שיש שם חבר עיר והטעם משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך שאם יפסקו בין תפלת המנחה לתפלת ערבית וילכו איש לאוהליו יתרשלו או ישכחו לחזות ולהתפלל בזמנה שהוא צאת הכוכבים ותבטל קריאתה לגמרי אבל במקום שאין שם חבר עיר יחיד המתפלל טוב לו להתאחר ולקרב זמנה שהוא צאת הכוכבים ולא יקדים קודם זה. ויש נותנים טעם אחר ואומרים ואם כן למה קורי׳ אותה בבית הכנסת כדי לעמד בתפלה מתוך דברי תורה. אבל חובה עליו לקרותה משתחשך ויוצאין בקריא׳ פרק ראשון שקורא אדם על מטתו.

וכמה ככבי׳ יצאו ויהיה לילה. רבי נתן אומר ככב אחד יום. שנים בין השמשות שלשה לילה. אמר רבי יוסי לא ככבים הנראים ביום ולא ככבים הנראים בלילה אלא בינונים ועד מתי זמן קריאתה עד חצי הלילה ואם עבר ואח׳ קריאתה עד שעלה עמוד השחר יצא. ולא אמרו עד חצות אלא להרחיק אדם מן הפשיעה ואם היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן וקרא קודם הנץ החמה יצא. והקורא בעת זה לא יאמר השכיבנו.  

אי זהו זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם שתנץ החמה כדי שיגמור לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ושעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שתעלה השמש ואם אחר וקרא אחר שעלה השמש יצא שעונתה עד סוף ג׳ שעות. ומי שעבר ואחר ג׳ שעות אפילו היה אנוס לא יצא ידי קריא׳ בעונתה אלא הוא כקורא בתור׳ ומברך לפניה ולאחריה כל היום. הקדים לקרות אחר שעלה עמוד השחר אף על פי שהשלים קודם שתנץ החמה יצא והמשכים לצאת לדרך קורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר.

הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו קרא ולא כיון יצא ובלבד שיכוין לבו בפסוק ראשון של שמע. כל אדם קורין כדרכן בין עומדים בין שוכבים בין רוכבים ובלבד שלא יהיו פניו טוחות בקרקע או פניו למעלה מושלך על גבו. המהלך בדרך עומד בפסוק ראשון והשאר קור׳ והוא מהלך על רגליו. והראב״ד ז״ל כתב דנהי דכונת הלב לא בעינא אלא בפסוק ראשון מיהו המהלך צריך עמידה עד על לבבך כי היכי דלא לשוויה עראי ובדין הוא דנבעי עד סוף הפרק אלא כיון דבתר הכי כתיב ובלכתך בדרך אי אפשר לומ׳ כן דמכלל דמשם ואילך מהלך וקורא.  

היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון מכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו. היה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקר׳ פרשה ראשונ׳ כלה והשאר קור׳ והוא עוסק במלאכתו. ואפי׳ עומד בראש האילן או בראש הכותל קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בתלמוד תורה פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהם ואחר כך יקרא אם נשאר עת לקרות. היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך עורו׳ או שהיה עוסק בדין גומר ואח״כ קורא. ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה ופסק וקרא הרי זה משובח. מי שירד לטבול אם יכול לעלו׳ ולהתכסות ולקרו׳ קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים שהוא עומד בהם ויקרא. ולא יתכסה במי׳ צלולי׳ שערותו נראית בהם. ולא במים שריחן רע. אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע. הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ואם עשה כן אע״פ שיצא הרי זה מגונה מפני שקריאתו קריאת עראי. וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא. וצריך לדקדק באותיותיה ואם לא דקדק יצא. כיצד ידקדק לא ירפה החזק ולא יחזק הרפה. ולא יניע הנח ולא יניח הנע לפיכך צריך ליתן ריוח בין שתי אותיות הדומות זו לזו שהאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה כגון בכל לבבכם ואבדתם מהרה הכנף פתיל. וצריך להאריך בד׳ של אחד כדי שימליכוהו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם ואלו שמבינין זה שמנענעין ראשם להראות לרמוז השמים והארץ טעות הוא בידם ואין הבנתם טוב׳ בנענוע ראשם כי אין בו שום חובה בלשון הגמרא כשאמר כדי שימליכוהו בשמי׳ ובארץ והכונה שימליכהו בלב אבל נענוע ראשו ולבו פונה לעסקיו אינו אלא כחוכא וטלולא. ובלבד שלא יחטוף בחי״ת שלא יראה כאומר אין חד. טעה בקריאת שמע של שחרית יש אומרים שאין לה תשלומין בערבית ולא של ערבית בשחרית. שחרית לא מטכסיסי של ערבית וערבית לא מטכסיסי דשחרית. וכן דעת בעל ההשלמה ז״ל. ורבינו חיים ז״ל כתב דקריאת שמע שוה לענין תפלה אף על פי שאינן מטבע אחד.

קראה בכל לשון יצא ובלבד שידקדק משבוש אותה לשון כמו שמדקדק בלשון הקדש. וכתב הריא״ף ז״ל דוקא בצבור אבל ביחיד לא כדאמ׳ ר׳ יוחנן אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי דאמ׳ רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השלת מבינין בלשון ארמי.  

וצריך כל איש בעל שכל להתבונן במאמר הזה ולא יטעה לומר שדעת ר׳ יוחנן שיכוין השואל לשאל צרכיו למלאך שיצטרף לתפלתו ולא להקריבה ולהשמיעה לפני השם ית׳ כמו שאמרו לא תצוח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי צווח ואנא עני לך. וכונת רבי יוחנן ידועה למשכילים ומבינים טוב לחש למה אינם מכירין בלשון ארמי ולא בשאר לשונות חוץ מלשון הקדש. הקורא למפרע לא יצא. הקדים פרשה לפרשה יצא לפי שאינה סמוכ׳ לה בתורה. קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנית אע״פ שיצא הרי זה מגונה. הקורא מלה אחת וכפלה כגון שמע שמע משתקין אותו והר׳ יצחק והריא״ף ז״ל פרשו אפכא ודוקא בפסו׳ ראשון אבל מכאן ואילך אין לחוש ובהלכות גדולות אומר ודוקא על מטתו יכול לכפול כל הפרשה כדאמרי׳ בירושלמי דר׳ זירא קרי והדר קרי ולשון הפרושין צריך להזהר בכל ענין עכ״ל. קראה סירוגין אע״פ ששהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כלה יצא ובלבד שיקרא על הסדר. וכן קראה מתנמנם יצא ובלבד שיהיה ער בפסוק ראשון של שמע. וזה ביאור המאמר שבא להעיר האד׳ לכוין בתפלתו כונ׳ רצויה ולהסיר מלבו בעת התפלה כל מסך וכל מחשבה מבדלת ויהיה כלי זך ונקי ואל תהיה מחשבתו בחלק חק הגוף כלל רק בחלק חק הנפש ויהיה כלו לה׳. ולפי שלשון ארמי הוא זר ואינו שגור בפי האדם וטבע הנפש להתערבב בו ואין הכונ׳ מצויה להתפלל בלשו׳ ההוא ואמרו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית ר״ל הכחות הטובות אשר מהם נמשכו המעלות הטובות כי הם נקראים מלאכי השרת כמו שביאר הר״ם ז״ל בחדוש דברי אליהו ע״ה אם יש עליו מלאך מליץ כמו שביאר בספרו והכחות הרעו׳ נקראו מלאכי חבלה והזהיר בזה לפי שאין כחו׳ הנפש מורגלין באותו הלשון ואין יכולין לכוין בתפלתם מפני זרות הלשון. ספק קרא ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. ספק ברך לפניה ולאחריה ספק לא ברך אינו חוזר ומברך. קרא וטעה יחזור למקו׳ שטעה נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואיזו צריך להתחיל חוזר לראש שהוא ואהבת טעה באמצע הפרק ואינו יודע באי זה פסוק חוזר לראש הפר׳. היה קורא וכתבתם ואינו יודע איזה וכתבתם חוזר לשל שמע ואם התחיל למען ירבו אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך. בין הפרקי׳ שואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה ומשיב שלום לכל אדם. באמצע הפרק אינו שואל בשלום אלא מי שהוא מתיירא ממנו כגון מלך או אנס ומשיב שלו׳ למי שהוא חייב בכבודו. וכתב הרבי יצחק ז״ל שעונין קדיש וברכו וקדושה ואמן של האל הקדוש ושל שומע תפלה בכל מקום ע״כ. ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה ובין שניה לשמע ובין שמע לוהיה אם שמוע ובין והיה לויאמר אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק מפני שהוא באמצע הפרק ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. הקורא את שמע רוחץ ידיו במי׳ קודם שיקרא לא מצא מים לא יאחר לקרא וילך לבקש מים אלא יקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ויקרא. אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע״פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק מן הקבר או מן המת ד׳ אמות מותר. וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. חצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדים בו לבושים מותר לקרות בו אבל מקום שבני אדם עומדים ערומים אסור. צואת אדם וצואת כלבים וחזירים וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות כנגדן וכן כנגד מי רגלי׳ של אדם אבל כנגד מי רגלי בהמה קורין. קטן שאינו אוכל כזית דגן בכדי שיאכל הגדול שעור שלש ביצים אין מרחיקין מצואתו וממימי רגליו לקרות. כללא דמילתא כל דבר שחיותו בפת ריחו רע ואסור לקרא קריאת שמע כנגדו אבל שאר שאין חיותן בפת אין להקפיד עליהם שאין ריחן רע כל כך כ״מ. והרבי יצחק ז״ל כתב וצריך להרחיק מצואת התרנגולין וחזירי׳ וכלבי׳ בזמן שנותן בתוכם עורות לעבדן ובירושלמי יש להרחיק מגללי החמור הבא בדרך ומנבלה מוסרחת וגם מצואת התרנגולים אדומים וצ״ע מאי אדומים נראה לי שאין לאסור צואת התרנגולים אלא בלול שלהן. אבל לא בבית שיש שם מעט מיניהם ע״כ. היתה צואה יבשה עד שאם זרקה תתפזר הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה. כמה ירחיק מן הצואה וממימי רגלי׳ ד׳ אמות ואחר כך קורא בד״א מלאחריו או מצדדיו אבל אם הם מלפניו צרי׳ להרחיק מהן עד שלא יראה אותן. ואם היה שם מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחי׳ יושב בצד המקום וקורא והוא שלא יגיע לו ריח רע. וכן אם כפה כלי על הצואה ועל מי רגלים אפילו שהם בבית מותר לקרות עמהן. היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית אע״פ שרואה אותה מותר לקרות כנגדה. נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם אחת מותר לקרות עמהן תוך ארבע אמות. היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בצואה היתה צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע מפני קטנותם או מפני יבשותם מות׳ לקרא ואם היתה הצואה במקומה אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע. ריח רע שאין לו עקר כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה פוסק ומרחיק עד מקום שתכלה הריח וקורא ואפילו לדברי תורה אסור. ואם יצא הרוח מחברו לדברי תורה מות׳ לק״ש אסוק עד שיעבור הריח.

גרף של רעי ועביט של מי רגלים אע״פ שאין בה כלום ואין להן ריח רע אסור לקרות כנגדן מפני שהן כבית הכסא. צואה העוברת כגון שהית׳ שטה על פני המים אסור לקרו׳ כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור לקרות עד שיעבור ארבע אמות.  

היה קורא והגיע למקו׳ הטנופת לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסוק עד שיעבור אותו מקום וכן מי שיצא ממנו או מחברו רוח מלמטה מפסיק עד שתכלה הרוח וחוזר לקריאתו.

נסתפק לו בבית אם יש צואה אם לאו קור׳ לכתחלה ובאשפה לא יקר׳ אם נסתפק עד שיבדוק לפי שחזקתה מקו׳ הטנופת וספק מי רגלים באשפה מותר לקרות. ואסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו ואפילו כנגד ערות גוי או קטן לא יקרא.  

ואפילו היתה מחיצה של זכוכית מפסקת כיון שהוא רוא׳ את הערוה צריך להחזיר פניו. וכל גוף האשה ערוה ואפי׳ היא אשתו אם היתה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה. ואפילו כנגד ערות עצמו לא יקרא עד שיתכסה. היה חגור כלי או בגד על מתניו אע״פ ששאר גופו ערום מותר לקרות. והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערותו היה ישן בטליתו ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא אבל לא יחוץ מצוארו ויקר׳ מפני שלבו רואה הערוה ונמצא שקור׳ שאינו חגור. שנים שהיו ישנים בטלית אחד צריך שיפסיקו ביניהם בטלית ממתניהם ולמטה שלא יהיה בשרם נוגע זה בזה. ואם היה ישן עם אשתו ובניו הקטנים שלא היה תבניתם כתבנית הגדולים שדים נכונו ושערך צמח ולא היו הזכרים בני י״ב שנה ויום אחד והנקבות בנות אחת עשרה ויום אחד אף על פי שבשרו נוגע בהם מחזיר עניו וחוצץ מתחת לבו וקורא לפי שגופן כגופו ואינו מרגיש בהם. ויש שכתבו שצריך למנוע ומדביק המכס׳ לגופו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. נשים ועבדים וקטנים פטורי׳ מן קריאת שמע ומלמדי׳ אותן לקרותה ומברכי׳ לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצו׳. מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מק״ש. לפיכך חתן שנשא בתולה פטור עד שיבעול לפי שאין לבו פנוי שמא לא ימצא בתולים. וכתב הר׳ מאיר נ״ע וזהו לשונו שחתן אינו פטור בזמן הזה מק״ש כי בדורות הראשוני׳ היו מכונים בק״ש לכך היה חתן פטור לפי שהיה טרוד ולא היה יכול לכוין אבל עכשו בלאו הכי אין אנו יכולי׳ לכוין לפיכ׳ הוא חייב בקריאת שמע עכ״ל. ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרו׳ שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה ואף על פי שלא בעל. ואם נשא בעולה חייב ואע״פ שעוסקין במצוה לפי שאין לו דבר שישבש דעתו. מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו. המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור. היו משמרין שנים האחד משמר והשני נשמט לקרו׳ ואחר כך חוזר וחברו נשמט לקרות. וכן החופר קבר למת פטור. אין מוציאין המת לקברו סמוך לקריאת שמע אלא אם כן היה אדם גדול. ואם התחילו והוציאוהו והיה סמוך לזמן קריא׳ שמע והגיע זמן הקריאה והם מלוין את המת כל שיש למטה צורך בהן כגון נושאי המטה וחלופיהם וחלופי חלופיהם בין שהיו לפני המטה בין שהיו אחר המטה פטורי׳ ושאר המלוי׳ חייבין. היו עוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטי׳כל אחד ואח׳ וקורין וחוזרין אל ההספד. אין המת מוטל לפניהם כל העם קורין והאבל יושב דומם שאינו חייב לקרו׳ עד שיקבר מתו קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומים ועושין שורה אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפי׳ פסוק אח׳ קודם שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות. בני אדם העומדים בשורה הפנימים הרואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים הואיל ואינם רואין פני האבלים קורין במקומם. וכל מי שפטור מק״ש ורצה להחמיר עצמו לקרות קורא והוא שתהיה דעתו פנויה אבל אם היה תמה ומבוהל לא יקרא עד שיתישב דעתו. ובעלי קריין קורין בתורה ובקרית שמע לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם.
מדרש חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. מכאן לשליח צבור שצריך להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד. ואם אמרו יחיד כבר חייב לחזור ולאומרו עם שליח צבור וכן נמי אם לא אמרו עדין. ופסוק ראשון בלבד. ואין כורכין אותו אלא מפסיקין אותו בין שמע לברוך ובין ברוך לואהבת. ובין היום על לבבך. ובין היום לאהבה. וריוח יתן בין הדבקים ואלו הם על לבבכם. הכנף פתיל. וצריך להתיז ז׳ של תזכרו. אתכם ממצרים. וכן צריך ליתן ריוח בין כל מ״ם שבסוף תיבה הסמוכה לאותם ולאת ולאותו. ובירושלמי מוסיף וחרה אף ה׳. נשבע ה׳. ואמרת אליהם. וטוב להרהר בעוד שקורא קריאת שמע בעשרת הדברות כי כולן נרמזו בג׳ פרשיות אלו. אנכי ה אלהינו. לא יהיה ה׳ אחד. לא תשא ואהבת. מאן דרחים לא משתבע בשמיה לשקרא. זכור למען תזכרו. ועשיתם את כל מצותי זו שבת ששקולה כנגד כל המצות. כבד למען ירבו ימיכם. לא תרצח ואבדתם מהרה. מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף ולא תתורו. דאמר רבי לוי לבא ועינא סרסורא דחטאה. היינו דכתיב תנה לבך לי ועיניך וגומר כלומר אז דרכי תנצורנה. אמר הקב״ה אם יהבת לי לבא ועינא אנא ידע דאת דילי. לא תגנוב ואספת דגנך ולא דגן חברך. לא תענה אני ה׳ אלהיכם אמת. וכתיב וה׳ אלהים אמת מהו אמת. שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי אם העדת עדות שקר לחברך מעלה אני עליך כאלו אתה מעיד שלא בראתי שמי׳ וארץ. לא תחמוד וכתבתם על מזוזות ביתיך ולא בבית חברך. ובדין הוא שיאמרו עשרת הדברו׳ בכל יום אלא מפני טינת המינין שלא יאמרו שלא נתן בסיני אלא הם בלבד:

Siman 11

יא. דין הלכות תפלה ותחנה ועתה אתחיל התפלה בע״ה. מבעי לי׳ לאיניש לסמוך גאולה לתפלה דכתי׳ יהיו לרצון אמרי פי וכתיב בתריה יענך ה׳ ביום צרה. ואמר ר׳ ב״ר אבן תכף לגאלה תפלה ואי אתה נזוק כל היום. ואמר רבי אמי כל שאינו תוכף גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך ויצא המלך לדעת מה הוא מבקש ומצאו שהפליג וגם הוא מפליג. וה׳ שפתי תפתח התקינו רבנן קודם תפלה ולא הוי הפסק דכיון דתקינו לי׳ רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמי ומי שמוסיף שומע תפלה טועה ומפסיק בין גאולה לתפלה. והיינו דאמרינן אין אומ׳ דברי׳ אחר אמת ויציב. והר׳ מאיר נ״ע כתב כי במוסף ובמנחה יכול לומר שומע תפלה אבל בתפלת ערבית אינו אומ׳ שומע תפלה דהוי הפסקה אפילו לרבי יוחנן דאמר תפלת ערבית רשות מכל מקום כיון שהוא מתפללה מודה ר״י שמצוה לסמוך גאולה לתפל׳. והמתפלל צריך לכוי׳ רגליו שנ׳ ורגליהם רגל ישרה. וגרסינן בירושלמי זה שעומד ומתפלל צריך להשוו׳ את רגליו. פליגי בה תרין אמוראין רבי לוי ור׳ סימון חד אמ׳ כמלאכי השרת וחד אמר ככהנים. מאן דאמר ככהנים דכתיב ולא תעלו במעלו׳ וגו׳ שיהיה עקב בצד גודל וגודל בצד עקב. ומאן דאמ׳ כמלאכי השרת דכתיב ורגליהם רגל ישרה. ואיכא מאן דאמר האי כוון רגלים דעקבי הרגלים יהיו סמוכין זה לזה ואצבעות הרגלים מפורדים אלו מאלו וזהו כעין סגלגל שדומה לכף רגל עגל ואח׳ שכיון רגליו פותח ה׳ שפתי ומתחיל להתפלל י״ח ברכות ואמר רב יוסף כנגד י״ח הזכרות שבקריאת שמע. וברכת המינים כנגד אחד. רבי תנחומא אמר רבי יהושע בן לוי כנגד י״ח חוליות שבשדרה וברכת המינין כנגד חוליא קטנ׳ שיש בשדרה. כל זה מספר האשכול. והרבי נתן כתב כנגד י״ח צווים שנצטוו ישראל במלאכת המשכן כמו כאשר צוה ה׳ אל משה וברכת המינין ביבנה תקנוה. ואסו׳ להגביה קולו בתפלתו כדילפינן מחנה דכתיב רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. וצריך לכוין דעתו בכל י״ח הברכות ובכל הפחות בקמייתא שמספרת בשבחו של הקב״ה ומזכרת האבות משום דכתיב הכו לה׳ בני אלים. והר׳ יצחק ז״ל כתב ואם אינו יכול לכוין בכל י״ח ברכות יכוין באבות ובמודים ואם אינו יכול לכוין בשתיהן יכוין באבות וכתב רבי אשר ועיקר הברכות שיאמ׳ אדם בכונה כי דבר שלא בכונה אינו נחשב לכלום. ועוד שעונשו גדול שמזכיר השם הנכבד שלא בכונה וכן לא יעשה למלך בשר ודם ק״ו למלך מלכי המלכים הקב״ה שצריך לכוין לבו מאד כי איך יאמר בסוף תפלתו והגיון לבי לפניך ולבו לא הגה כי אם הפה לבדו. והרב רבי אליעזר מגרמיישא כתב בספרו כי טוב מאד לכוין בכל חתימה וחתימה של כל ברכה וברכה ויש בהן קי״ג תיבו׳ כנגד קי״ג תיבות שיש בתפלת חנה. ואסור להתפלל בלא חגורה אף על גב דיש לו מכנסים דהשתא אין לבו רואה את הערוה מכל מקום אסור משום הכון לקראת אלהיך. ודוקא לענין תפלת י״ח ברכות אבל לענין קריאת שמע ולשאר ברכות אין לחוש בחגורה רק שיהיו לו מכנסים. ומיהו רואה לבו הערוה אסו׳ ולא כפירוש הקונדריס דאמ׳ לבו רואה את הערוה מות׳ חוץ מן התפלה אלא כמו שפירשו בתוספות. והר׳ יצחק חסיד ז״ל כתב לעולם בין בשעת תפלה בין בשעת ברכת המזון בין בכל שעה שאדם עוסק לדבר בלשון קדושה או בשעת תלמוד תורה יזהר שלא יגע בבשרו בידי׳ כי אם עד פרק העליון הנקרא קוברי ובצוארו עד החזה אבל לא ברגליו ולא בכל שאר גופו ולא במנעליו ואם נגע יטול ידיו או ישפשף בצרור או בעפר או בקיסם ואם יצטרך לחכך יחכך מעל חלוקו ולא יגע בכנה ולא בשער של בית השחי ובית הערוה ואם נגע יטול או ישפשף עכ״ל. ורש״י ז״ל כתב כשהוא חולה אינו מתפלל אלא קריאת שמע בלבד מדאבוה דשמואל דכי הוה אתי מן אורחא לא הוה מצלי בתלתא יומין אלמא כל מי שדעתו מטורפת בו אסור להתפלל. ומאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י״ח ברכות על הסדר. ג׳ ראשונות שבח לשם. ג׳ אחרונות הודאה לו. אמצעיות שאלת כל הדברי׳ שהן צריכין לאדם בין יחיד בין צבור. ורבן גמליאל ובי׳ דינו תקנו ברכת המינין שהיו מצרים לישראל לבקש רחמים עליהם שיפלו.

ואמרו מנין שאומרי׳ אבות שנאמר הבו לה׳ בני אלים.  

ולא תמצא מלכות בכל אלו י״ט הברכות שאין אומרי׳ מלכו׳ אלא על בריאת העולם ועל המצות כמו מלך שגוזר ונעשה הכל בדברו וגזר עלינו לקיים המצות. אבל באלו י״ט ברכות אין להזכיר שום מלכות רק שמתפללין אנחנו לפניו ומבקשין רחמיו על כל מה שצריך לנו לחיי העולם הזה כך מצאתי. ועוד יש טעם אחר מפני מה אין מלכות בברכה לפי שעדי׳ כשבא אברהם לא נודע מלכותו בעולם ולא היה רק אלהי אברהם בלבד.

ותמצא בזאת הברכה מ״ב תיבות כנגד שם מ״ב על כן אמרו ז״ל שצריך לומר זאת הברכה בכונה גדולה יותר משאר הברכות.  

ומנין שאומרי׳ גנורות שנאמר הבו לה׳ כבוד ועוז. ויש בה מ״ט תיבות כנגד מ״ט אותיות שיש בשלשה פסוקים שביחזקאל שמדברים על תחיית המתים. לכן הנבא וידעתם כי אני ה׳ בפתחי ונתתי רוחי. וכשאמר מוריד הגשם יש בה נ״א תיבות כנגד נ״א תיבו׳ שיש מן ונתתי מטר ארצכם עד נותן לכם. ומנין שאומרי׳ קדושת השם שנאמ׳ הבו לה׳ כבוד שמו.

ויש בלדור ודור כ״ז אותיות כנגד כ״ז אותיות התורה וכן בנקדש את שמך. וכן באתה קדוש. ויש אומרים שאין אומר היחיד לדור ודור נגיד גדלך אלא לדור ודור אתה קדוש והטעם לפי שאין היחיד אומ׳ קדושה תקנו נוסח זה שיש לה קדושה בתפלתו כמו שליח צבור כ״מ.  

ומה ראו לומר בינה אחר קדושה שנאמר והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו וידעו תועי רוח בינה. ויש בה י״ז תיבות כנגד ואתה תדבר אל כל חכמי לב. ומה ראו לומר תשובה אחר בינה. שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו. ויש בה ט״ו תיבות כנגד ח׳ אוירות וז׳ רקיעי׳ לומ׳ שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ומצינו כמה פסוקי שמדברים בתשובה שיש בהם ט״ו תיבות. יעזוב רשע דרכו וכן בשוב רשע וכמה אחרים. סליחה אחר תשובה דכתיב ושב ורפא לו. רפואה זו לא בתחלואים אלא בסליחה ויש בה כ׳ תיבות כנגד כ׳ פעמים שכתוב בתורה ונסלח וסלחת. גאולה בשביעית דאתחלתא דגאולה בשביעית ובמוצאי שביעית בן דוד בא. ויש בה י״ח תיבות כנגד פסוק ונצעק אל ה׳. רפואה בשמיני׳ מתוך שנתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה ויש בה כ״ז תיבות כנגד כ״ז אותיות התורה. וכן בפסוקי התורה ורפואה יש בה כ״ז אותיות. רפאות תהי לשרך. וכן כי חיים הם למוצאיהם. וכן בפסוק והיה אם שמע יש בו כ״ז תיבות עד כי אני ה׳ רופאך. ברכת השנים בתשיעי כנגד מפקיעי שערים. דכתיב שבור זרוע רשע ורע. ודוד כי אמרו בפרשה תשיעית אמרו ויש בה ל׳ תיבות כנגד יפתח ה׳ וכנגד פותח את ידיך שיש בין שניהם ל׳ תיבות. קבוץ גליות אחר ברכת השנים שנאמ׳ ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל. ואחר קבוץ גליות תעמיד דיינין שנא׳ ואשיבה ידי עליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויש בה כ״ז תיבות כנגד כ״ז תיבות שיש בג׳ פסוקים ואשיבה ידי ואשיבה שופטיך ציון במשפט תפדה. ואחר כך נעשה דין בתועים שנאמר ואצרוף כבור סיגיך. וזה ברכת המינין ויש בה ל״ב תבות לפי שהם כופרים מב׳ של בראשית עד למ״ד לעיני כל ישראל וזהו ל״ב. והמינו׳ תלוי בלב.

ואחר שיכלו המינין יתרומם קרן הצדיקים. ויש בה מ״ב תיבות שיש בפסוק ואברכה מברכך ותמצא בה כל האלפא ביתא לפי שהצדיקים מקיימין כל התורה כלה. 
שנאמ׳ שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. ויש בה כ״ד אותיות כנגד כ״ד אותיות שיש בפסוק בונה ירושלם. 
ואחר כן יבא בן דוד שנאמ׳ ואחר יבאו בני ישראל ויבקשו את ה׳ אלהיהם ואת דוד מלכם ויש באת צמח כ׳ תיבות עד כי נחם ה׳ ציון ואחר יבאו בתפלה שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי. ויש בה בשמע קולנו ל״ה תיבות כנגד ל״ה שיש מתפלה לדוד שמעה עד יעבור פי.  

ואחר יבא עבודה שנאמ׳ עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. ויש בה ל״ד תיבות כנגד ל״ד כהנים שהיו מקריבי פר ושעיר ואיל.

ואחר יבא הודאה שנאמ׳ וזובח תודה יכבדנני. ויש בה כ״ז תיבות כנגד כ״ז תיבות שיש בהודאת עזרא מן ובמנחת הערב עד ויט אלי חסד. וגימטריא של מודים ק׳ כנגד ק׳ ברכות שחייב אדם לומר בכל יום.  

ואחר יבא ברכת כהני׳ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשו׳ העולה וגומר ועבודה והודאה חד מלתא היא. מדרש כה תברכו את בני מלמד שליח צבור צריך לומ׳ ברכת כהנים על כל אמירה ואמירה.

שלמה תקן ברכת כהני׳ לומ׳ בתפלה ובפסוק ראשון ג׳ תיבות כנגד ג׳ אבות ומברכין להם כדי שיזכר להם ברית אבות. פסוק שני חמשה תיבות כנגד חמשה חומשי תורה שבזכות אבות נתנה תורה וכן הוא אומר באר חפרוה שרי׳ ואומ׳ להם עשו מה שכתוב בתורה שנתנה בזכות אבות. פסוק שלישי ז׳ תיבו׳ כנגד ז׳ רקיעים ואומר להם שוכן שבעה יברך אתכם. וכן הוא אומר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. וכי שלמה צריך שמירה אלא שהיה חקוק סביב למטתו ברכת כהנים שהן ששים אותיות.  

ברכה ראשונה או אותיות כנגד ט״ו צדיקי׳ שהם מכפרים לישראל שנאמר ואכרה לי בחמשה עשר כסף אלו צדיקים וחסידים שדומין לאביהם שברכה ראשונה נתנה לאברהם. ברכה שניה עשרי׳ אותיות כנגד עשרים גרה שנותנין ישראל בכל שנה לכפר על מכירת יוסף שנמכר בעשרים כסף. ברכה שלישית כ״ה אותיות רמז לעתיד שהוא מוסיף עליהם חמשה שנאמר והשקל עשרים גרה חמשה ועשרים שקלים ע״כ. צבור שלא היה להם כהן כלל כשיגיע לשים שלום אומרים אלהינו. יברכך. יאר. ישא. ושמו את שמי וכו׳. ואין העם עונין אחריו אמן שאין עונין אמן לעולם אלא כשהכהנים מברכי׳ שעונין אמן אחר כל פסוק ופסוק. וכתב הר״ם נ״ע שאין אומרים אחר ברכת כהנים ושמו את שמי לפי שברכת כהני׳ לא היה לומר מן הדין כדאמרינן מפני מה תקנו ברכת כהנים אחר הודאה וכו׳. ומה שאנו אומרים ברכת כהנים אחר הודאה זהו לפי שבימיהם היו עולים לדוכן בכל יום וכנגד זה אנו אומרי׳ ברכת כהנים זעירא. ועוד כתב הר״ם נ״ע בתעני׳ ובמנחה ובכל עת ש״צ מתפלל ברכנו בברכה גם יחיד מתפלל אותה.

ואחריה שים שלום שנאמ׳ שמו את שמי וגומר. ויש בה כ״ג תיבות כנגד כ״ג אותיות שיש בפסוק ישא ה׳ ובפסוק ושמו את שמי.  

ולא תמצא אות פ׳ בשמנה עשרה לפי שאין אנף שצף קצף זעף נגף רשף כשישראל מתפללין וכן בפסוק ויקץ יעקב נתעלמו אותיות שטן ובסופו תיבת צבור שאין שטן בצבור. גימטריא של ראשי תיבות מי״ח ברכות מלבד ברכת המינין שלא נתקנה עדין עולה י״ח מאות כנגד י״ח מלאכים הממוני׳ על התפלה לפיכך אין ו׳ בירושלם וזהו שיסד הקליר ויצאו בם אלף ושמונה מאות. וברכה של הקב״ה שלום שנאמר ה׳ יברך את עמו בשלום. מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב״ה שנאמר מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו למי למלל גבורות ה׳ למי שיכול להשמיע כל תהלתו וכל המספר בשבחו של הקב״ה יותר מדאי נעקר מן העולם שנאמד היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע ולפיכך סמא דכולא משתוקא. וכן אמ׳ החכם מלה בסלע משתוקא בשתים. אבל אם בא לומר תחנונים אחר תפלתו אפי׳ כסדר וידוי של יום הכפורים אומרי׳. ותקנו ז״ל שיהיה מנין התפלות כמנין הקרבנות שתים בכל יום שחרית ומנחה נגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערבי׳ ובכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישי׳ ונקרא׳ תפלת מוסף וכן התקינו שיהיה מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי אברי תמיד של בין הערבים מתאכלין והולכין כל הלילה. ואין תפלה זאת כשאר התפלו׳ ואעפ״כ נהגו כל ישראל להתפלל אות׳ תפלה חובה וכן תקנו ביו׳ התעני׳ כדי להוסיף בתחנה תפלה אחת אחר תפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה ועכשיו אין אנו מתפללין אותה רק ביו׳ הכפורי׳ בלבד והיא נקראת תפלת נעילה כלומ׳ ננעלו שערי השמש. תפלות אלו אין לנו לפחות מהן אבל מוסיפין עליהם אם רצה אדם להתפלל בכל יום כל היום כלו הרשות בידו מעין קרבן נדבה וצריך לחדש דבר באמצעיות כתפלה זו ואם חדש באחת בלבד דיו להודיע שזו תפלת נדבה לא חובה. ובג׳ הראשונות ובג׳ האחרונות אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם. ואין הצבור מתפללים תפלה זו לפי שאינם מביאין קרבן נדבה. ואפילו היחיד לא יתפלל תפלת מוסף תפלת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף. וכן בשבתות וימים טובים אין מתפללין זו לפי שאין מקריבין בהם אלא חובת היום בלבד. כל הברכו׳ שאדם מתפלל בכל תפלה מהשלש שבכל יום תשע עשרה. ומי שהיה דחוק ולבו טרוד או שקצרה לשונו מתפלל ג׳ ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות וג׳ אחרונו׳ יצא ידי חובתו.
וזו היא ברכה אחת מעין כל האמצעיות. הביננו ה׳ אלהינו לדעת את דרכך ומול את לבבנו ליראתך וסולח היה לנו להיות גאולים. ורחקנו ממכאוב ודשננו בנאות ארצך והנפוצים מארבע כנפות הארץ תקבץ. והתועים בדעתך ישפטו. ועל הרשעים תניף ידיך. וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך. ובצמיחת קרן לדוד עבדך. ובעריכת נר לבן ישי משיחך. טרם נקרא ואתה תענה טרם נדבר ואתה תשמע כי אתה הוא עונה בעת צרה פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה ברוך אתה ה׳ שומע תפלה. ובירושלמי נמצא נוסח אחר בברכה הזאת. הביננו ה׳ אלהינו ורצה תשובתינו. סלח לנו גואלינו. ורפא חלינו. ברך שנתינו בטללי ברכה. ובימות הגשמים אומר בגשמי ברכה. כי מפוזרים אתה תקבץ. ותועי׳ עליך לשפוט. ועל הרשעים תשת ידיך. וישמחו כל חוסים בך בבנין עירך ובחדוש בית מקדשך טרם נקר׳ ואתה תענה וכו׳ כאמו׳ כמו הנוסח האחר. נרא׳ לפי הירושלמי שמתפללין אותה אפילו בימו׳ הגשמים ויש אומרים שבמוצאי שבתות וימים טובים שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ובימות הגשמים שצריך לומר שאלה בברכת השני׳ אין מתפללין תפלה זו. המהלך במקו׳ גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה זו. צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה. יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורו והטוב בעיניך עשה בא״י שומע תפלה. ואין צריך לומר לא ג׳ ראשונות ולא ג׳ אחרונו׳ ומתפלל אותה אפילו מהלך. וכי מטי לישוב צריך למהדר ולצלויי. בשבתות וימים טובים מפני טורח צבור אין מתפללין בשו׳ תפלה רק ג׳ ראשונות וג׳ אחרונו׳ ומתפלל ברכה אחת אמצעי׳ מעין אותו היום וחותם בה מעין המאורע. בשבתו׳, מקדש השבת. בימים טובי׳, מקדש ישראל והזמנים. ובשבת ויום טוב, מקדש השבת ישראל והזמנים. בראש השנה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם הוא שבת אומ׳ מקדש השבת ישראל וכו׳ ובתפלת מוסף של ראש השנה מתפללין ג׳ ראשונות וג׳ אחרונות וג׳ אמצעיו׳ והם מלכיו׳ זכרונות ושופרות וחותמין בכל אחת מעין ענינה. ביום הכפורים חותמין מקדש ישראל ויום הכפורים. ואם חל להיות בשבת מקדש השבת ויום הכפורים. בכל תפלה פותח בה ה׳ שפתי. וכשהוא חותם בסוף הברכה אומר יהיו לרצון אמרי פי. ואחר כך צועד לאחוריו ג׳ פסיעות ונותן שלום בשמאלו תחלה שהוא ימין המלך ואחר כך לימינו שהוא שמאל המלך שהוא עומד לפניו רוצה לומ׳ שנפטרין ממנו מן התפלה כמו שנפטרין מלפני המלך וכורע בכל עת שפוסע שלש פסיעות הכל בכריעה אחת. בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפללין ערבית שחרית ומנחה י״ט ברכות וכוללין בעבודה יעלה ויבא. במוסף של חול המועד מתפללין כמו ביום טוב. ובראשי חדשים מתפללין שבע ברכות שלשה ראשונות ושלשה אחרונות ואמצעית מעין קרבן ראש חדש וחותמין מקדש ישראל וראשי חדשים ואם חל להיות בשבת בחולו של מועד מתפלל כמו במוסף שבת ויום טוב.

ובראשי חדשי׳ מתחיל בענין שבת בברכה אמצעית ומשלים בעין שבת ואומר קדושת היום באמצע וחותם מקדש השבת ישראל וראשי חדשים. ויום טוב שחל להיות במוצאי שבת מתפלל ברכה רביעית ותודיענו.  

במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב שבכל השנה מבדילין בתפלה אף על פי שמבדילין על הכוס. ואומרי׳ אתה חננתנו באתה חונן. בחנוכה ובפורי׳ מוסיפין בהודאה על הנסים ושבת שחל להיות בחנוכה מזכירין על הנסים במוסף כמו שמזכירין בשאר תפלות. בימי תענית אפילו יחיד שהתענה מוסיף בשומע תפלה עננו. ושליח צבור אומרו בין גואל לרופא ברכה בפני עצמה וחותם בה ברוך אתה ה׳ העונה בעת צרה. בתשעה באב מוסיפין בבונה ירושלם נחם ז״ל אלהינו. וכל ימות הגשמים אומר בגבורות משיב הרוח ומוריד הגשם. ובימו׳ החמה אומרים מוריד הטל. ושואלין המטר בברכת השני׳ ולפיכך מזכירין גשמים בגבורות לפי שהגשמים בתחיית המתים ומפתח כל אחד מהם בידי הקב״ה לא ביד שליח ושאלה בברכת השנים לפי שהם גם כן לפרנסה וכל הברכה נתקנה לפרנסה. מאמתי אומ׳ מוריד הגשם מתפלת מוסף של יום טוב ראשון של ימים אחרונים של חג עד תפלת שחרית של יום טוב ראשון של פסח. בארץ ישראל שואלין המטר מז׳ ימים במרחשון כל זמן שמזכירין הגשם. ובשנער וסוריא ובמקומות הדומין לאלו שהם מקומות לחים אין שואלין הגשמים עד יום ששים אחר תקופת תשרי. ויום ס׳ כלאחר ס׳. וכת׳ הר״ש ז״ל ולענין ותן טל ומטר חזינן דמאן דסבירא ליה דהא דחנניא דאמר בגולה עד ששי׳ בתקופה כל הגלות וכיון דזמן קצוב עד ס׳ בתקופה אפילו היכא דמצטרך עלמא למטרא קוד׳ זה אין שואלין בברכת השנים אלא בשומע תפלה וכן נמי במקומות שצריכין עלמא לגשמים בימו׳ החמה כגון איי הים הרחוקי׳ שואלין הגשמים בעת הצורך בשומע תפלה. וכתב הרב בעל האשכול אנן קשיא לן שהרי אמרו אף על פי ששואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם היה צריך לפרנסה אומ׳ בברכת השנים הלכך מפני מה אמרו אלו שלא ישאל אלא שאלת הגשמי׳ בברכת השנים. ומתרץ כי כשאמר אם היה צריך לפרנסה אומר בברכת השני׳ הטעם לפי שהפרנסה דבר הצריך לכל ואין בו היזק לשום אדם אבל מטר במקומות שאין להם צורך ממנו יש בו היזק לפיכך אין לאומרו בברכת השנים שהיא ברכה מזומנת לכל העולם לגשמים ואומרו בשומע תפלה כשאר צרכיו. והטעם למה תקנו ז״ל גבורות הגשמים מיום טוב האחרון של חג ויום השאלה אינו רק בז׳ במרחשון או לס׳ בתקופה מפני שמיום טוב האחרון ואילך זמן גשמים אף על פי שאינן צריכין כיון שחג זמן גשמי שנה ושנוי העתים חורף מן הקיץ צריכין אנו להודות לפני השם ית׳ בעת השנוי. אבל השאלה לא נעשה עד עת הצורך. ע״כ. בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורי׳ חותמין בברכה שלישית המלך הקדוש. וברכת י״ג המלך המשפט. ואם טעה בהמלך הקדוש חוזר לאבות. ואם טעה בהמלך המשפט חוזר לראש הברכה. וכן גם כן נוהג בזכרנו ומי כמוך שאם לא אמר אותם חוזר. וכן בהודאה ושים שלום.

והטעם למה חותמין המלך הקדוש כדי להזכיר בדעתו בתפלה שהגיע עת לבא לפני מלכו של עולם. וכן בברכת י״ב המלך המשפט שיירא ויפחד מהשם ית׳ בהגיע עת התקרבו למשפט ויפחד מדינו ויחזור בתשוב׳ שלמה לפניו. ופירשו ז״ל שלשון המלך המשפט כמו מלך המשפט על דרך הארון הברית ולפיכך אם אמר מלך המשפט יצא. אבל הראב״ד ז״ל כתב שהפלגת השבח אל השם ית׳ שרוצה לומר שהוא המלך והוא המשפט כמו שאומר שהוא החכמה והוא המדע. ואין השבח לומר חכם ויודע ומבין שנראה כאלו הוא לוקח חכמה מאחרי׳ ולפיכך אם לא אמר כך לא יצא. ונהגו להוסיף בברכה ראשונה זכרנו ובשניה מי כמוך. ובי״ח וכתוב לחיים. ובי״ט בספר חיים: 

דין התפלה וזמנה דרך קצרה יש זמן לתפלו׳ מדרבנן ולאו מדאורית׳ אבל התפלה עצמה מן התורה שנאמ׳ ולעבדו בכל לבבכם ואי זהו עבודה שבלב זו תפלה. תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד שעה רביעי׳ ואם עבר והתפלל עד חצות יצא ידי תפלה אבל ידי תפלה בעונתה לא יצא לפי שמצוה מדבריהם להתפלל אותה בעונתה שתקנו חכמי׳ ונביאים. תפלת המנחה זמנה בט׳ שעות ומחצה לפי שהיה קרב תמיד של בין הערבים באותה שעה. ולפי שבערב פסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין התמיד בששה שעות ומחצה אמרו ז״ל שהמתפלל מאחר ו׳ שעות ומחצה יצא. וזו היא הנקראת מנחה גדולה. זמן המנחה עד שישאר מן היום שעה ורביע ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה. תפלת ערבית אף על פי שאינה חובה המתפלל אותה צריך להתפלל מתחלת הלילה עד שיעלה עמוד השחר. תפלת המוסף זמנה אחר תפלת השחר עד שבע שעות והמתפלל אחר זמן זה יצא לפי שמוספין כל היום כלו. תפלת נעילה כדי שישלים אותה קרוב לשקיעת החמה. המתפלל קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא. ויש לו להתפלל ערבית של ערב שבת קודם שתשקע החמה. וכן ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות ואין מדקדקין בזמנה ובלבד שיקרא ק״ש בזמנה אחר צאת הכוכבים. כל מי שהזיד ולא התפלל תפלתו בזמנה אין לו תקנה ואין לו תשלומין. ואם היה שוגג או אנוס או שהיה טרוד משלם אותה תפלה בזמן תפלה הסמוכ׳ לה ומתפלל התשלומין אחר התפלה שבזמנה. ואם טעה בשתי התפלות אינו משלם בשלישית רק השניה הסמוכה לה וכן דעת הר״ם במז״ל. והרשב״א ז״ל חולק עליו על דעת זה ואומר שאם טעה במוסף שאין לו תשלומין שאין דומה לשאר תפלות כי שאר תפלות חד בסיסא הוא ומטבע אחד הם לפיכך יש להם תשלומין מה שאין כן במוסף. ודוק׳ כשעבר היום אבל ביום החיוב כבר אמרנו שכל היום מתפלל תפלת מוסף כדאמרינן היו לפניו של מוסף ושל מנחה מתפלל של מנח׳ ואחר של מוסף.

ומי שהתפלל ולא כיון לבו בברכה ראשונ׳ חוזר ומתפלל בכונה. טעה באחת מג׳ ראשונות חוזר לראש. מג׳ אחרונות חוזר לעבוד׳ באחת מהאמצעיות חוזר לברכה שטעה בהן וכן הדין בשליח צבור שטעה כשהוא מתפלל בקול רם. אבל טעה כשהוא מתפלל בלחש אינו חוז׳ מפני טורח צבור אבל סומך בתפלה כשיתפלל בקול רם.  

שליח צבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל ושהה שעה אחת מעבירין אותו ויעמד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינין אין ממתינין לו שעה ולא יהיה השני סרבן באותה שעה. ומהיכן יתחיל השני מתחלת הברכה שטעה בה הראשון אם טעה באמצעיות ואם טעה בג׳ ראשונות חוזר לראש ובשלש אחרונות חוזר לעבודה. מי שנסתפק לו אם התפלל או לאו אינו חוזר ומתפלל אלא בתורת נדבה. היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע הברכה ואם היה בתפלת ערבית אינו פוסק שהרי מתחלה היה דעתו עליו שאינו חובה. ירושלמי נתפלל ומצא עצמו טועה והתפלל של חול בשבת יצא ואם נזכר בתוך התפלה גומר הברכה שהתחיל בה וחוזר ומתפלל של שבת. ובמוסף פוסק אפי׳ באמצע הברכה ומתפלל מוסף של שבת ושל יום טוב וכן בראש חדש.

ומי שטעה בימות הגשמים ולא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל בימי הקיץ חוזר לראש ואם הזכיר הטל בימי החורף אינו חוזר. טעה בימות החמה ואמר מוריד הגשם חוזר לראש ואם לא הזכיר טל אינו חוזר לפי שאינו נעצר ואין צריך בקשה וכן דעת הרמב״ם ז״ל. ולדעת הירושלמי אם לא הזכיר לא טל ולא מטר ונזכר קודם שומע תפלה מזכיר בשומע תפלה.  

שכח שאלה בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל בשומע תפלה ואם נזכר אחר שומע תפלה חוזר לברכת השנים כן דעת הרמב״ם ז״ל והראב״ד ז״ל. ויש אומרים חוזר לשומע תפלה ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו חוזר לראש. וכתב בעל ההשלמה ז״ל דוקא יחיד שלא בצבור אבל יחיד בצבור לא ואינו חוזר בכל אלו ובלבד שישמע מש״צ. ירושלמי מתפלל ואינו יודע מה הזכיר אמר ר׳ יוחנן כל ל׳ יום חזקה מהלמוד הזכיר. פירוש וצריך לחזור מכאן ואילך מה שצריך הזכיר וכתב הר׳ מאיר ז״ל נראה מזה הירושלמי דכך נמי אמרי׳ בראשי חדשים ובחולו של מועד אם נסתפק אם אמר ענין היום אם לא שצריך לחזור חזקה מהלמוד הזכיר מיהו בפר׳ שלשה שאכלו בירושלמי גרסינן דבספק הזכיר בראשי חדשים ובחולו של מועד אין מחזירין אותו. וצ״ע למה לא הזכיר דין שבת וי״ט ואפשר לומר דבשבת וי״ט אין מחזירין אותו לפי שהיא ברכה בפני עצמה או אפשר לומר דהוא הדין דאין מחזירין אותו אבל להכי לא ביאר דינן לפי שאין נופל בהם ספק לפי שהיא ברכ׳ בפני עצמ׳. טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלי׳ תפלתו ואינו חוזר שהרי צריך לאומרה על הכוס. וכן מי שלא הזכיר על הנסים בחנוכה ובפורים ועננו בתענית אינו חוזר. ור״ץ אומר שהר״ת חוזר אחר מודים לרצה בדבר שאמרו חכמים אין מחזירין לפי שאמ׳ שמה שאמרו אין מחזירין אותו הכי קאמ׳ אין חייבין להחזיר אותו אבל אם ירצה לחזור יחזור. ור״ף ז״ל כתב אם כן אפילו עקר רגליו יחזור אם ירצה ואפי׳ בדבר שאין מחזירין אותו. לכן נראה דהא דקאמר אין מחזירין אותו אינו רוצה לומר שאם ירצה לחזור הרשות בידו היכא דעקר רגליו אבל היכא דלא עקר רגליו אפילו במה שאמרו חכמים אין מחזירין אותו כגון על הנסים אם רצה חוזר.

ואם תאמר למה לא קבעו חכמים ברכה בפני עצמה במקום שנזכר כמו ברכת המזון שמותר לקבוע ברכה בפני עצמה כשמסיים בונה ירושלם ושכח ולא הזכיר של שבת. ואומר הרי״ט שחשוב הפסק דלא דמי לברכת המזון שהרי כבר קיים ברכת המזון דאורית׳ והטוב והמטיב לאו דאורית׳. 
וכתב ר״ף ז״ל אם לא עקר רגליו בחנוכה ובפורים חוזר לרצ׳ כמו שעשה ר׳ תם ז״ל והיה נרא׳ כמו כן בהבדלה באתה חננתנו אם לא עקר רגליו חוזר לאתה חונן ומיהו נראה מדקאמר תלמודא מפני שיכול לאומרה על הכוס משמע דאינו חוזר כלל והכא לחזור בלא עקר רגליו הרשו׳ בידו ואין מחזירין אותו ויש אומרי׳ דאם טעה בדבר שאין מחזירי׳ אותו אחר שסיים הברכה אע״פ שרצה להחמיר על עצמו ולחזו׳ אין הרשות בידו דהוי ברכ׳ לבטלה כך מצאתי.  

טעה בתפלת עננו אומרה ומסיים כי אתה שומע תפלה בלא חתימה ור״ף ז״ל אומר כי קבל מרבינו יחיאל מפרי״ש שיכול לחתום בברכה כיון שנחתמו כבר סדר הברכות וכן נמי שהמתענין בשבת אומרים עננו באלהי נצור. ואם שכח ש״צ עננו בין גואל לרופא עד שאמ׳ רפאנו או אחת מן הברכות האחרות אומר עננו במקום שנזכר וחוזר ואומר רפאנו וכל הברכות על הסדר. והר״ש ז״ל פסק שאומר אותו במקום שנזכר ברכה בפני עצמה דאמצעיות אין להם סדר. טעה ולא הזכיר של ר״ח ושל חולו של מועד תמצא כל דינם במקומו בתחלת ר״ח.

שכח ולא התפלל מנחה בע״ש יתפלל ערבית שתים של שבת וכן ביום טוב שכח ולא התפלל מנחה בשבת או בי״ט יתפלל ערבית שתים של חול מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה. הבדיל בשתיהן או באחת מהן יצא אבל אם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה לא יצא וחוזר ומתפלל תפלה שלישית שהראשונה לא עלתה לו לתשלומין לפי שהקדימה לתפלת ערבית.  

ובכל מקום שיחיד חוזר ומתפלל כשטעה שליח צבור חוזר ומתפלל חוץ מראש חדש ושבת שחרית ומוסף מפני טורח צבור. ועוד מפני שיכול להזכיר תפלת המנחה שלפניו הלכות גדולות. טעה ולא התפלל מנחה ביום שלפני ר״ח מתפלל ערבית שתי׳ ומזכיר יעלה ויבא בראשונה ולא בשניה ואם הזכיר בראשונה ולא בשניה או בשניה ולא בראשונה שניה עלתה לו ראשונ׳ לא עלתה לו. ואם אדכר בתרויהו יצא ואם לא אדכר בתרויהו נמי יצא. וכן אם טעה ולא התפלל בראש חדש מתפלל ערבית של חול שתים ואינו מזכיר כלל ראש חדש אם יצא ראש חדש לא בראשונה ולא בשניה. ויש אומרי׳ המתפלל שתי תפלות אפילו שחרית ומוסף לא יתפלל זו אחר זו אלא ישהה ביניהן כדי שיתחונן דעתו עליו. ויש אומרי׳ שדי לו שיתעכב בין תפלה לתפלה כדי הלוך ארבע אמות. אסור למתפלל להקדי׳ תפלתו לתפלת צבור אם לא שיהיה שעה עוברת אבל כדי להתפלל תפלתו בעונתה שרי. נכנס לבית הכנס׳ ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדוש׳ יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיתחיל שליח צבור בקול רם ויתפלל עמו בלחש מלה במלה עד שיגיע שליח צבור לקדוש׳ ויאמר נקדש עם שליח צבו׳ ולדור ודור כמו ש״צ.

ואם התחיל קודם שיגיע לא יפסיק ולא יענה עמהם וכן בקדיש וברכו. ורבי יצחק ז״ל אומר שקבל מרבותיו שיש לו לשתוק ולא הוי הפסק וכן כת׳ הר״ם והר״ש ז״ל שהשותק ושומע כעונה ורבינו ברוך היה שותק. ופסקו ר״ת ור״ץ כי מאחר ששומע כעונה שאין לשתוק כלל בתפלתו ואפי׳ לשמוע קדיש קדושה וברכו. וכל התפלות שאומרי׳ מיושב יענה קדיש קדוש׳ וברכו. וכל מי שהתפלל בין ביחיד בין בצבור אחר שגומר תפלתו פוסע לאחוריו ג׳ פסיעו׳ ואם היה בצבור עומד במקו׳ שפסע עד שיגיע שליח צבור לקדושה כשחוזר ומתפלל בקול רם להוציא מי שלא התפלל ואחר כך חוזר למקומו שעמד בו בתפלה. 
וכשיגיע שליח צבור למודים כורעין ושוחין כל העם מעט ולא ישחו יות׳ מדאי ואו׳ מודים דרבנן. ושואלין בגמרא מאי שנ׳ מודים משאר ברכו שאין הצבו׳ אומרים כי אם אמן בלבד ומשני גבי מודים חוזרין הצבור ואומ׳ מודים אנחנו לך על שהחייתנו וקיימתנו וכו׳ ובמסכת סוטה אומ׳ זאת הנוסחא לכמה פני׳ כפי דעת החכמים ז״ל. והסכימו ואמרו הלכך נמרינן לכולהו וגמרו לומר זאת הנוסחא מודים אנחנו לך שאתה הוא אלהינו אלוה כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותקיימנו ותקבצנו ותאסוף גלותינו לחצרות קדשך ולשמור תורתך ומצותך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך.  

וכתב הראב״ד ז״ל בסוף פרק אין עומדין ששוחין במודים דרבנן תחלה וסוף ומוכיח זה מהירושלמי שאמר זעירא הוה סמוך לקרובה כדי שישחה עמו תחלה וסוף פירוש לקרובה חזן. ופירוש שהיה אומר מעט מעט מודים דרבנן ומכוין לאומרו כדי שישחה עם החזן שיגמר החזן הודאה כי זולת זה לא ישחה בסוף הודאה שהרי המסקנא שהכורע בסוף הודאה הרי זה מגונה אלא ודאי ר׳ זעירא היה עושה כמו שפיר׳.

ומי שהיה מתפלל בעוד שש״צ אומר מודים אינו רשאי להפסיק תפלתו ולא להיות שותק כלל אלא גומר תפלתו והולך. אמנם נכון הדבר להיות שוחה עם הצבור כדי שלא יראה כפורש מהם וכן היה מנהגו של ר׳ תם ז״ל ואף על פי שאמרו אם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה זה מותר בזה לשחות שלא יהיה כפורש מן הצבור אבל לא יאמר דבר בשחותו. וכל האומ׳ מודים מודים משתקין אותו.  

המתפלל צריך להזהר בטהרת הידים ובכסוי הערוה ובטהרת המקום העומד בו בתפלה. בטהרת הידים כיצד רוחץ ידיו במים עד הפרק ומתפלל לא מצא מים מקנח ידיו בצרור או בעפר ומתפלל וחוזר לאחוריו על המי׳ מיל וממתין לפניו ארבעה מלין. ובתפלת השחר רוחץ פניו ידיו ואחר כך יתפלל. בכסוי הערוה כיצד צריך המתפלל לכסות את לבו אף על פי שכסה ערותו כדרך שמכסין לק״ש. ואם לא כסה לבו שלא היה לו במה יכסה הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא ולכתחלה לא יעשה. בטהרת המקום כיצד לא יתפלל בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו כללו של דבר אין מתפללין במקום שאין קורין בו ק״ש ומרחיקין מצוא׳ וממי רגלים וריח רע וראיית הערוה ומן המת כמו שמרחיקין מק״ש. המתפלל ומצא צואה במקומו חוזר ומתפלל במקום טהור. היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו אם יכול לסלקה לאחוריו או לצדדין ד׳ אמות יעשה ויתפלל ואם לאו יפסיק. וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה. ירושלמי ר׳ זעירא ור׳ יעקב חמון צואה קם ר׳ יעקב זרק עליה רוקא אמרו לו חביריו למן ימא לטיגני. פרוש אין זה מועיל רק לאלתר כי הרוק הולך ונבלע ואין זה כסוי רק בעוד שהרוק נראה עליו. נזדמן לו רוק בתפלתו משליכו לאחוריו ולשמאלו כי שמאלו כלאחוריו. והכי איתא בירושלמי לפניו אסור לאחוריו מותר לשמאלו מותר לימינו אסור הה״ד יפול מצדך אלף ורבבה מימיניך אליך לא יגש. כל עמא מודין בהדין דרקק אסטלין אסור ואפילו לאחוריו פי׳ אסטלין שלא לצורך נקיות ושלא באונס דהכי אמרינן התם רוקק אדם בתפלתו כדי שיהא גופו נקי. ויש מפרשין אסטלין כלפי מעלה ונותן ראיה לפירוש זה לפי שהזכיר לפניו ולאחוריו וימין ושמאל הזכיר גם למעלה כי זה ודאי אסור שנראה ככופר. ובדברים החופזי׳ אותו כיצד היה צריך לנקביו לא יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל אחר שבדק עצמו ואם יכול להעמיד עצמו כדי שעור מהלך פרסה תפלתו תפלה ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק נקביו ויסיר כחו ונעו וכל דבר הטורחו ואחר כך יתפלל. מי שגהק ופהק ונתעטש בתפלתו הרי זה מגונה אם בא ברצונו ואם בא לאונסו אין בכך כלום. פירוש גהק. ג׳ גו ה׳ הקים. קישטרלייא״ר בלעז. פהק. פ׳ פה. ה׳ הקים בדילייא״ר בלעז. עטוש אישטורנידא״ר בלעז. נזדמן לו רוק בתפלתו מבליעו בטליתו או בבגדו ואם היה מצטער בכך זורק לאחוריו כדי שלא יהא טרוד בתפלתו. יצא ממנו רוח מלמטה לדעתו שותק עד שתכלה הרוח וחוזר לתפלתו. בקש להוציא רוח ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו מהלך אחריו ד׳ אמות וממתין עד שתכלה הרוח ואומר רבון העולמים יצרתנו חלולים נקבים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתכו חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו. וחוזר ומתפלל במקומו.

היה מתפלל ונטפו מי רגליו על כרחו ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקו׳ שפסק ואם שהה כדי לגמור התפלה חוזר לראש. וכן המשתין בכלי או במקום גבוה ולמטה שאין צריך להרחיק בשביל מים שוהה כדי הלוך ארבע אמות ומתפלל.  

ומי שהתפלל שוהה כדי שיהלוך ד׳ אמו׳ קוד׳ שישתין כדי שיפסיק דברי תפלה מפיו. ירושלמי המתפלל אל ירוק עד שיהלוך ד׳ אמות וכל הרוקק אל יתפלל עד ד׳ אמות. והמטיל מים אל יתפלל עד שיהלוך ד׳ אמות בכונת הלב כיצד צריך המתפלל לכוין לבו שכל תפלה שאינה בכונה אינה תפלה. נתפלל ומצא עצמו בשומע תפלה א״ר ירמיה בשם ר׳ אליעזר אם יודע שיכול לכוין אם יחזור יחזור ואם לאו אל יחזור. מצא דעתו ולבו משובשת אסו׳ לו להתפלל עד שתתישב דעתו לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מצר אל יתפלל עד שתתקרר דעתו. וצריך המתפלל שיפנה לבו מכל מחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם תפלה כדי לכוין לבו ואח״כ יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהוא נושא משא ומשליכו והולך לו לפיכך צריך לישב מעט לאחר תפלה ואחר יאמ׳ עלינו לשבח מעומד כמו שאפרש בג״ה. ואחר ישב ויפטר.

וכשיבא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין ושעה אחת אחר תפלה. אסור להניח חברו בבית הכנסת ואפילו ביום לפי שאדם נרתע מאימת בית הכנסת ומקצר ועולה ואינו מתפלל כמשמט המוטל עליו אבל אחר שנתפלל אין צרי׳ להמתינו ואפי׳ היה מאריך בתחנונים.  

שכור לא יתפלל לפי שאין לו כונה ואם התפלל תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל כשיצטנן משכרותו. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה. אי זהו שכור הוא שאינו יכול לדבר בפני המלך. שתוי מי שיכול לדבר לפני המלך ואינו משתבש ומתבלבל. ואע״פ כן אם שתה רביעי׳ יין אל יתפלל עד שיסיר את יינו מעליו. אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתו׳ כעס ולא מתוך דין הלכה אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון כגון הלכות פסוקות. והמתפלל צריך להזהר להיות עומד כשהוא מתפלל על רגליו. היה יושב בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד על רגליו עומד ומתפלל ואם לאו יושב ומתפלל חולה מתפלל ואפילו עומד על צדו והוא שיכול לכוין דעתו.

הרעב והצמא הרי הם בכלל החולי׳ אם יכולין לכוין יתפללו ואם לאו אל יתפללו עד שיאכלו וישתו. הרוכב על גבי בהמה לא ירד להתפלל ואף על פי שיש לו מי שיאחז בהמתו אלא יושב במקומו ויתפלל כדי שתהא דעתו מיושבת עליו ורש״י ז״ל פיר׳ שאין דעתו מיושבת עליו מפני שקשה עליו עכוב הדרך משמע לפי פירוש זה שאין צריך לעכב הבהמה כלל. והרבי יונה ז״ל כתב שמסורת היא בידו מרבותיו שצריך לעכב הבהמ׳ דקיימ׳ לן רוכב כמהלך וכיון שכן הוא כשם שהמהלך צריך לעכב כך רוכב צריך לעכב. אמנם אם היה רוכב בשיירא והחבורה הולכת אין לו להחמיר כל כך רק שישבו אבריו על הבהמ׳ ויכוין דעתו להתפלל ולא יסיח דעתו להתפלל בהלוך החבורה כשיקשה עליו פרידתם אך צריך לעכב הבהמה באבות לפי שאותם ברכות צריכו׳ כונה יתר׳ ואם לא כיון צריך לחזור ולהתפלל.  

וצריך המתפלל לכוין פניו נוכח המקדש. כיצד היה בחוצה לארץ מכוין פניו נגד ירושלם. היה עומד בירושלם מכוין פניו נוכח המקדש לבית קדשי הקדשים. סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות והמהלך בספינ׳ יכוין לבו לשמי׳ ומתפלל.

וצריך לתקן גופו ולכוין רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאלו הוא מביט לארץ ולבו פונה למעלה בשמי׳ ומניח ידו על לבו כף הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו. ולא יניח ידיו על חלציו. 
וצריך לתקן מלבושיו ולציין עצמו ולהדר ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ובראש מגולה ולא ברגליו יחפים אם אין דרך אנשי המקום ללכת כן לפני גדולים. וכתב הר״ם נ״ע שאינו אסור לילך בגלוי ראש כי מה שאמרו בפ׳ כל כתבי הקדש תיתי לי דלא סגינא ד׳ אמות בגלוי ראש ר״ל שזו מדת חסידות. והר״ף כתב שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי ראש.  

ולא יאחז בידו לא ספר תורה ולא תפילין ואין צריך לומר מעות וכלים בשעה שיתפלל מפני שלבו טרוד בהם אבל בחג מתפלל ולולבו בידו מפני שהוא מצות היום. היה משאוי על ראשו אם פחות מד׳ קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל. היה של ארבע קבין מניחו לארץ ומתפלל. דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא היו מתפללין אלא כשהם עטופין. וצריך המתפלל לעמוד במקום נמוך ולהחזיר פניו לכותל ולקבוע מקום לתפלתו תמיד.

ואין מתפללין בחורבה ולא אחורי בית הכנסת אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת ואסור לישב בצד העומד לתפלה ולעבור לפניו אם לא ירחיק ד׳ אמות. וכתבו הגאונים ז״ל שאם הוא ג״כ מתפלל או קורא ספר יושב בצד העומד בתפלה ואין בכך כלום. וכן דעת הירושלמי כתב הדא דתימא דלא מצלי אבל אם מצלי מאן דיתיב הוו כשני שמשין דמשמשין את הרב אחד מעומד ואחד מיושב ולא יעמוד המתפלל במקום גבוה עשרה טפחים או יותר. ואם היה מקום שיש ברחבו ד׳ אמות על ד׳ אמות או שהיה מוקף מחיצה מותר להתפלל בו מפני שחלק רשות לעצמו. ואמר רב מתתיה ש״צ מותר לעמוד במקום גבוה להשמיע קולו.  

האומנין שהיו עושין מלאכה בראש אילן יורדין למטה ומתפללין. וחוזרי׳ למלאכתן. וצריך המתפלל שלא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו רק שיחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזנו כלחש. ירושלמי אומר המתפלל בביתו צריך להתפלל בקול רם למען ילמדו בני ביתו ואם היה חולה או שאין יכול לכוין לבו עד שישמע קולו מותר ובלבד שלא יהיה בצבור כדי שלא תטרף דעתן מקולו. וצריך לכרוע לכל תפלה חמש כריעות באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לא יתר על זה משום דמחזי כיוהרא ונותן שלום לשמאלו ראשונה שהוא ימין של הקב״ה ואחר לימינו שהוא שמאלו ואומר אמן והכל בכריעה אחת. כתב הר״ם נ״ע יש טועים ואו׳ שלום בשמאלי ושלום בימיני לפי שמצאו במחזורים ונותן שלום לשמאלו ואין לומ׳ רק שלום שלום עושה שלום וכו׳. וכל הכריעות שבברכות כשהוא כורע כורע בברוך וזוקף בשם ונותן טעם בגמרא דכתיב מפני שמי נחת הוא כלומ׳ קודם שיזכיר שמי נכנע וזוקף בשם פי׳ להודיע שהש״י זוקף כפופים וכורע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ואם הכריעה קשה לו ומצער נפשיה כייף רישיה ומחזי כמאן דפרע ודיו דכן מצינו בירושלמי דאמר רבי מני מחזיקנא טיבותא לראשויי דכי מטי למודי׳ כרע מן גרמויי ולא לעביד כדרוקנא כלומר שישחה כתפיו עם ראשיה יחד. וכתב הר׳ יצחק נהגו בראש השנה ויום הכפורים לשחות בברכו׳ של היום וגם בזכרנו ומי כמוך ובכן תן פחדך אבל לא ישחה בסוף הברכות כי אם באמצע אבל בסוף הברכות זוקפין להודיע שאין כורעין בברכות הללו אלא שנהגו באמצע משום דרחמי נינהו ע״כ. ואח״כ משתחוה על אפיו ומתפלל בכל תחנונים שירצה. ומנהג פשוט בכל ישראל שאין נופלין בשבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנוכה ופורים וחולו של מועד ולא בראש השנה ולא במנחת ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית של כל השנה אמנם מי שירצ׳ להחמיר על עצמו ליפול על פניו אפי׳ ערבית הרשו׳ בידו שלא פשט המנהג שלא ליפול אלא שתפלת ערבית רשות לפיכך לא הטריחו בה ליפול על אפים. וביום הכפורי׳ יש יחידים שנופלין על פניהם בערבית מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית. ואמרו חכמים ז״ל אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. ואמרי רבוותא דאי עביד הכי מחזי כיוהרא שמראה עצמו כהושע בן נון. וכתב הר״ם נ״ע ושמענו מרבותינו שלפיכך לא ידבק אדם פניו בקרקע משום אבן משכית ואדם חשוב נוטה לצד שמאל ומגבי׳ צד ימין. וכדין נוהגין רבנן למעבד הכי והטעם כי כך היו מרביצין התמיד כששוחטין אותו על שמאלו וכל מי ששוחט מרביץ הבהמה על שמאלה ובמקומו יאמ׳ ואנחנו לא נדע אחר שהתפללנו לפניך מיושב ומעומד ומנפילת אפים לא ידענו מה לעשות רק להשליך עליך יהבנו. אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין אלא אם כן היה נושא משא או שהיו לבית הכנסת שתי פתחים בשני רוחות או שהיו שתי בתי כנסיות בעיר או שהיו תפילי׳ בראשו שמוכיחין שאינו מבטל מדברי תורה וכי הוא רודף אחר המצות.

המתפלל עם הצבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי. ואם בינו לבין עצמו אם בא לומר אחר תפלתו אפי׳ כסדר יום הכפורי׳ הרשות בידו. וכן אם ירצה להוסיף באמצעיו׳ מעין כל ברכה לבקש מה שהוא צריך יעשה. ובשומע תפלה שואל כל צרכיו אם ירצה ולא בג׳ ראשונו׳ ולא בג׳ אחרונו׳. 
וכתבו הגאונים ז״ל דדווקא צרכי יחיד הוא דלא שאילין אבל צרכי רבים שואלין. ועל זה פשט המנהג לומר קרובוץ ופיוטין ולהוסיף בהם בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים כמו שנבאר במקומו בע״ה.  

אסור לאדם לאכול או לעשות מלאכה משעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית .ולא יצא לדרך קודם תפלת שחרית ולא ישכים לפתח חבריו ויתן שלום קודם שיתפלל תפלת שחרית אבל אוכלין ועושין מלאכה קודם מוסף וקודם מנחה אבל משהגיע מנחה גדולה לא יאכל עד שיתפלל תפלת המנחה.

וכתבו בתשובת הגאונים ז״ל הנכנס בסעודה שקורין אריסטון כיון שהגיע היום לשש שעות ומחצה לא יתחיל עד שיתפלל ואם התחיל לא יפסיק ובסעודה קטנה אינו אסור. וכתב רבי יצחק ז״ל מותר להתחיל סעודה עד שיהא תשעה שעות ביום שהוא סמוך למנחה קטנה ומזה נמי איכא לספוקי אם סעודה קטנה אסור מתשע שעות ולמעלה. ורבינו ברוך ז״ל אוסר ורבי יהודה מתיר בשם ר״ץ ז״ל. והר״ף וה״ר נתן כתבו כי סעודה גדולה נקראת כמו סעודת חופה או ברית מילה או מרעו׳ אבל שבת שחרית אע״פ שמאריכין בסעודה אינה נקראת סעודה גדולה וצ״ע מבעל הבית שבני ביתו מרובי׳.  

ולא יכנס למרחץ ולא ישב לדון ולא לפני הספר ולא יכנס לבורסקי שמא ימשך באחת מכל אלה ויבטל מן התפלה ואם התחיל באחת מכל אלה גומר ואינו פוסק. וקודם תפלת השחר מותר ליכנס למרחץ ולהסתפר לפי שאין זה דבר מצוי ולא גזרו בו חכמים. היה עוסק בתורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל אם לא היתה תורתו אומנותו. ואם היה תורתו אומנותו ולא היה עוש׳ מלאכה כלל והיה עוסק בתורה אינו פוסק לפי שגדול ת״ת יותר מן התפלה. וכן אמרו ז״ל ותלמוד תור׳ כנגד כלן. וכל העוסקין בתורה ובצרכי רבים הכל אחד. העומד בתפלה לא יפסיק אלא מפני סכנת נפשות כגון שהיה מתיירא ממלך גוי או אנס השואל בשלומו אם לא ישיבנו. ראה לסטים או נחשים ועקרבים במקום שהן ממיתין יקצר ואם אינו יכול יפסוק ויברח מהם דהכי המסקנה מפני עקרב פוסק. וכתב רבי יהודה שאינו חוזר כשפוסק רק לתחלת הברכה שפסק בה אם לא בג׳ ראשונו׳ ובג׳ אחרונות כי באלה ודאי חוזר לראש.

ה״ג נשים ועבדי׳ וקטנים חייבין בתפלה לפי שאין לה זמן קבוע וידוע מן התורה והרי היא ככל מצות עשה שלא הזמן גרמה. וכל איש הפטור מק״ש פטור מתפלה וכל המלוין את המת אע״פ שאין למטה צורך מהם פטורין מן תפלה.  

תפלת צבור נשמעת תמיד ואפי׳ היה בהם חוטאין ובלבד שיהיה השליח צבור ירא אלהים וסר מרע וזקן ומניח תפלין שאסור לשליח צבור להתפלל בלא תפלין כי איך יוציא הוא את אחרים כי הוא מוציא עדות שקר בעצמו לכן המתפלל בעד הצבור צריך שיהיה איש מוחזק בכשרות ובמצות ואם אין תפלתו תועבה ועליהם נאמר כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי לא תוסיפו הביא מנחת שוא ופירשו ז״ל זה שליח צבור שאינו ירא אלהים כי איננו עובד מאהב׳. חייב אדם להשכים לבית הכנסת אם יש בית הכנסת בעירו ויתפלל עם הצבור כל זמן שיוכל וכל מי שיש בית הכנס׳ בעירו ולא בא להתפלל בתוכו נקר׳ שכן רע ועליהם הכתוב אומר על כל שכני הרעי׳ וגו׳ ומצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת בבאו. ובצאתו לא יפסיע פסיעה גסה. וכשיכנס יכנס שיעור שני פתחים או שיעור כניסת שני פתחים ואח״כ יתפלל. תלמידי חכמי׳ אע״פ שיש בית הכנס׳ בעירם מתפללין במקום שעוסקין בתורה ובלבד שיהיו שם עשרה שיתפללו עם הצבור. הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו פירוש שהולך בכל יום בבית הכנס׳ אחד ואינו הולך פעם בזה ופעם בזה. כיצד היא תפלת הצבור אחד מהם מתפלל בקול רם והכל שומעין ואין עושין דבר זה בפחות מעשרה גדולים ושליח צבור נכלל עמהם. וכתב ה״ר נתן ז״ל שאין איש רשאי לרדת לפני התיבה אפי׳ באקראי בעלמא עד שיביא שתי שערות ויגדילו כדי לכוף ראשן לעקרן דבלאו הכי לא מקרי איש ואנן בעינן לתפלה איש שנאמר מדוע באתי ואין איש ולהיות שליח צבור קבוע עד שתמלא זקנו התחתון. ור״ת ז״ל כתב אין מתפללין תפלה בקול רם אא״כ יש ששה בני אדם שלא שמעו תפלה. וכן יש במסכת סופרי׳ ואסמכתא לדבריהם שיש ששה תיבות בפסוק בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה׳ מלבד השם שאינו מן המנין. ורבותינו שבמערב אומ׳ בז׳ והשם מן המנין. ורבינו טוביה אומר שרבים מתפללין בשביל יחיד וראיה מחתן ואבל. ובשאלתו׳ דרב אחא. ובשם ר״ש ז״ל מצאתי על עשרה שהתפללו ושמעו קדוש וקדיש וברכו וכל סדר התפלה שיכולים להמנות במנין אחר בשביל אחד שלא התפלל כמו שעושין לחתן או למי שלא השכים בבית הכנסת ואפי׳ מאותן שהתפללו כבר יכולין לחזור להתפלל להוציא את החייב וסמך רבי ומראה פנים מהצבור שמתפללין ונמנין למנין אחר על הקדושה לבדה נענה כל דהוא ואמר בשביל שלא יאמרו הקדושה כל אחד לעצמו הם נמנין נמצא עדין הם חייבין בדבר. והשיב רבי לא מצאנו בכל התלמוד חיוב קדושה אלא חביבה היא לנו ואינה בפחות. ובמסכת סופרים כתוב במקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר תפלה עומד אחר בפני אלו ואומר ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו. ואין אומר קדושה ולא קדיש ואין פורסין על שמע פירוש פורסין מברכין כדכתיב כי הוא יברך הזבח ותרגם יונתן יפרוס על דיבחא. ויש מפרשין ופרס על שמע מלשון מניח פרוסה על השלמה שפירוש לשון הפסק ור״ל שמפסיקין על שמע שאין קורין אותו אבל אין מברכין יוצר אור בלבד בעבור הקדוש׳ ואחריה מתחילין להתפלל י״ט ברכות על הסדר בקול רם. וכתב הרב רבינו נתן ז״ל כשם שפורסין על שמע שחרית כך פורסין על שמע ערבית ואין אומ׳ אלא ברכה ראשונה בלבד כמו בשחרית. ואין קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ואין מפטירין בנביא אלא בעשרה ואין הכהנים נושאין כפיהם אלא בעשרה. וכל אלו הדברים אם התחילו בעשרה והלכו מקצתן ואף על פי שאינן רשאין יגמרו השאר. וצריך שיהיו כלם במקום אחד ושליח צבור עמהם.

וזה שאנו מצריכין עשרה גדולי׳ מפורש בב״ר פרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים. ואף על פי כן נהגו כל ישראל לעשות סניף וקטן היודע למי מתפללין ואפילו שנים ובשעת הדחק אפילו שלשה ומביאין ראיה ממתניתין דמגילה דאמרי קטן אינו עובר לפני התיבה משמע מעבר הוא דלא עבר לאפוקי רבים ידי חובתן הא אצטרופי מצטרף. כתב ה״ר שאין להשלים מנין בקטן אפילו אוחז ספר תורה בידו. והר״ף ז״ל כתב דנראה שעושין סניף בקטן לעשרה בשעת הדחק כמו אם אין בעיר מנין וכן דעת הריא״ף ז״ל. 
ושליח צבור מוציא מי שאינו בקי אף על פי שהכל חייבין ובלבד שיענו אמן על כל ברכה וברכה ואם אינן יודעין שליח צבור מוציאם. אבל הבקי אינו יוצא אלא בתפלת עצמו. ובר״ה וביום הכפורים של יובל מוציא אף הבקי לפי שהן ברכות ארוכו׳ ואין רוב היודעין יכולין לכוין דעתם אשליח צבור לפיכך הרוצה לסמוך על שליח צבור הרשות בידו.  

אין ממנין שליח צבו׳ אלא גדול שבצבור בחכמתו ובמעשיו ואם היה זקן הרי זה משובח ומשתדלין למנות שליח צבור שיהא רגיל ופרקו נאה מטפל ואין לו שפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ובקי לקרות בתורה ובנביאים וכתובים כדאמרינן בתענית לפי שהוא עומד לרצות בינינו ובין קוננו יתברך צריך שיהיה לבבו שלם עמו. ומי שלא נתמלא זקנו אין ממנין אותו שליח צבור אף על פי שהוא חכם גדול אבל פורס הוא על שמע אחר י״ג שנה משיביא שתי שערות כיצד הוא פורס מברך ברכת שמע וכל העם עונין אחריו אמן. ואמרו ז״ל גדול העונה אמן יותר מן המברך. ופותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים. ומאותה שעה זוכין התינוקות לחיי העולם הבא ואם כן אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשפת התפלה ומונעין בניהם מחיי העולם הבא כי יש לנו לעשות ק״ו בעצמנו מן הגוים שאמונתם שקרה ועומדין בעת תרפות נאלמי׳ כל שכן אנו שעומדין לפני מלך מלכי המלכי׳ הקדוש ברוך הוא כי ראינו בעוננו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש ונהפכו להיות בתי ע״ז ועליהם אמר הנביא המערת פריצים היה הבית הזה על כן כל אחד ואחד יתן אל לבו להיות ירא וחרד מפני בוראו ולא ידבר בשעה שהחזן מתפלל שמנה עשרה. הטעם למה גדול העונה אמן יותר מן המברך לפי שאמן בגימטריא כאותיות השם בקריאתו ובכתבו והמברך ברכו ככתבו והעונה אמן ברכו בזה ומה ומאמן אותו בהן. ואמרו בגמרא העונה אמן לא יענה אמן חטופה. ולא אמן יתומה ולא אמן קטופה. ולא אמן קצרה. ולא אמן ארוכה. אלא אמן בינונית ולא יגביה קולו יותר מן המברך.

וכל מי שלא שמע הברכה שהוא חייב לא יענה אמן בכלל העונים. ואמרו ז״ל כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי נושא השם לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אמן אחריה. ודין עניית אמן ועניתו תמצא ללמטה בציון צ״ט.  

העילג וכל מי שאינו יכול להוצי׳ האותיות כתקנן אינו נעשה שליח צבור. הסומא פורס על שמע ונעשה שליח צבור. והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בצבור. מי שכתפיו מגולות והוא הנקרא פוחח לא יהיה שליח צבור אם לא יהיה עטוף. סדר תפלת הצבור בשחרית ובמנחה ובמוסף אחר שהתפללו בצבור בלחש פותח שליח צבור התפלה בקול רם להוציא מי שאינו בקי אבל תפלת ערבית אינו חוזר ומתפלל לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך הברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהן שיתפללו כדי להוציאו ידי חובתו. ובלילי שבתות חוזר שליח צבור אחר תפלת צבור ומתפלל בקול רם ברכה אחת מעין שבע ויחיד לא יאמר ברכה זו כי אם שליח צבור. והר״ף ז״ל כתב ונהגו לומר עם שליח צבור ממגן אבות עד זכר למעשה בראשית. ולמה תקנו ברכה זו מפני שרוב העם באין להתפלל בלילי שבתות ויש מי שנתאחר לבא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בבית הכנסת ויבא לידי סכנה לפיכך חוזר שליח צבור ומתפלל אותה ברכה כדי שיתעכבו כל העם עד שיתפלל המתאחר ויצא עמהם. לפיכך י״ט או יום הכפורים או ראש חדש שחל להיות בשבת אין מזכירין ענין היום בברכה זו אבל חותם מקדש השבת בלבד. כתב הר״ם נ״ע לאחר תפלת ערבית לעולם צריך שימתין וישב מעט קודם שיאמר עלינו לשבח.

ואחר תפלת שחרית ותפלת המנחה נופל על פניו ואומ׳ תחנות ואחר תחנות בשחר יאמר קדיש קצר. וכתב הר׳ נתן ז״ל ובדין הוא לאומרו שלם אך משום דלא אתי לזלזולי בתהלה לדוד ולמנצח וסדר קדושה ממתינין להשלימו עד לאחריהם ומכל מקום אומרים שם קדיש קצר להראות ששם מקומו לבלתי לשנות בתפלת ערבית שיש קדיש אחריה וגם בשביל תחנות שיאמר והיכא דאיכא מוסף משלים אותו שם דלא חיישינן לזלזול בתהלה וסדר קדושה שהרי יש לו עדין להתפלל תפלת המוסף הבאה אחריה: 

Siman 12

יב. דין אשרי תהלה לדוד כל האומר ג׳ פעמים בכונה ביום מובטח לו שהוא בן העולם הבא משום דאית ביה אלפא ביתא ומשביע לכל חי רצון ג׳ פעמים בג׳ תפלות ומשום דאית דאמרי ערבית רשות ופעמים שבשביל צורך היו מבטלין אותה אבל לא בחנם התקינו לאומרה פעמים שחרית ולא רצו לתקנה בערבית דלמא אתי לשהויה ומפני מה עשו תקנה כאלו היא חובה כדאשכחינן בפסוקי דברוך ה׳ לעולם דאית בהו י״ח הזכרות ותקנו משום בטול תפלת ערבית. וכתב הרבי נתן ז״ל וראיתי כתוב מר״ם נ״ע בשם רבי אלעזר זקנו שלא היה אומר משום מה שאמר רבי יוחנן אי זהו בן העולם הבא זהו הסומ׳ גאולה לתפלה של ערבית ולולי כי פשט המנהג כל כך כבר בטלום ואף קדיש לא היה לומר כמו בשחרית. ואנו אחריו לבלתי אומרים. אך כשאנו מתפללין נקיטינן סוגיא דעלמא שלא להיות מן המתמיהין:

Siman 13

יג. דין למנצח למנצח. ובלחש אומ׳ אותו רק פסוק ראשון לפי שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה. וטעם זה בק״ש שאנו אומרים בלחש וכן כמה פסוקים ובשביל פסוקים ב׳ או שלשה הואיל והם שגורין אין לחוש. יש אומרים שאין אסור לומר על פה אלא בנגון הטעמים. ואני מצאתי בחדושים של מסכת ברכות שכל פרשה שנהגו לאמרה בתורה חובה כמו קריאת שמע רשאי אדם לאומרו על פה כל שעה ושעה שירצה אף על פי שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה אין לחוש בפרשה זו של ק״ש כיון שהתקינו לאמרה לשם חובה ערבית ושחרית. ומזה הטעם התקינו לומר על פה פרשת קרבנות בכל יום מפני שהיא חובה כמו שמצינו במדרש בזמן שאין בית המקדש אמרו לפני פרשת קרבנות ומעלה אני עליכם כאלו הקרבתם הקרבנות. ומזה הטעם גם כן אומרים ברכת כהנים על פה שכיון שחובה הם לאמרם בכל יום בשעת נשיאות כפים יכול אדם לאומרן אפילו שלא במקום שאין חובה. כללו של דבר כל פסוק שנתן לאומרו על פה למצוה או לחובה יכול אדם לאמרו כמה פעמים לרצונו ואין בכך כלום אפילו בשעה שאין בו לא מצוה ולא חובה ואין בזה משום דברים שבכתב הואיל ונתנו לאומרן פעם אחת למצוה או לחובה עד כאן.

ובירושלמי מפרש דברים שבכתב וכו׳ שזהו דוקא בספר תורה שמא יאמר חסר משם אבל בתפלה אין לחוש כלל. והר״ף ז״ל כתב דוקא להוציא אחרים ידי חובתן אמרינן דברים שבכתב אבל גבי עצמו לא כדמפרש בתוספתא: 

Siman 14

יד. דין סדר קדושה ובא לציון. ואתה קדוש פירוש יושב, ממתין רבי פנחס בשם רבי עזריה אומר המלאך הממונה על התפלה הוא ממתין עד שיתפלל כנסיה אחרונה שבישראל ועושה מכל התפלות עטרה ונותנה בראש הקדוש ברוך הוא שנאמר וברכות לראש צדיק פירוש צדיק של עולם. ומכאן יש להכריח תקנה של ויושע לבלתי לא נאחר עטור יוצרנו ית׳. קדוש קדוש קדוש. שלשה פעמים פתרונם כתרגומם ולפי שהיה מנהג קדמונים לדרוש בכל שחרית ולתרגם בשביל עמי הארץ הוחזק המנהג באילין פסוקים שבקדושה דמתרגמינן והיינו דאמרינן דאקדושה ואסדרא מתקיים עלמא דאיכא תורה וקדושה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגומר. ולדברי האומר משום שמדא אתקין אמאי מתקיים בהו עלמא טפי מאידך. ועוד מה היה לנו לתרגומו ועוד היה לנו לומר ימלוך ה׳ שהוא מפסוקי קדושה מעומד עכ״ל הרבי נתן ז״ל. וכתב ה״ר אשר ז״ל כי לפיכך אומרי׳ כאן ה׳ ימלוך שהיא מן התורה מה שאין כן בקדושה שבתפלה לפי שמתרגם כאן כל הקדושה ולפיכך אומ׳ ה׳ ימלוך כדי לתרגמו בתרגומו של אנקלוס שהוא גדול משל עקילס. וכתב ה״ר נתן ז״ל שאין יחיד אומר זאת הקדושה אלא בנגינות כקורא בתורה ובמקרא שאף על פי שאנו אומרים אותה כדורשין דהא אמרו רבנן אין פוחתין בכלה בפחות מעשרה ובשבתות וי״ט ששוהין בבית הכנסת שחרית תקנוה במנחה כמו מסכת אבות שאנו אומרים במנחה משום דרשה. קדיש שלם.

Siman 15

טו. דין המזמורים שאומרים אחר קדושה וכתב הר״ם ז״ל נהגו במקצת מקומות לקרא בכל יום אחר תחנונים אלו השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש באות היום. וקורין לדוד אליך ה׳ ויש בו אלפא ביתא בתחלת הפסוקים ולא תמצא הב׳ והוי״ו והק׳ במזמור וזהו בוקה לשון בוקה ומבולקה כלומר האומרו לא תהא תפלתו בוקה אך הצור ישמענה. ויש אומרים גם כן תפלה לדוד הטה וכו׳. ויש קורין אין כאלהינו. וקורין אמר רבי אלעזר וכו׳. ועתה אבאר טעם השיר שהיו אומרים בכל יום למה. בראשון היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה על שם שקנה שמים וארץ שנאמר קונה שמים וארץ ובראה בראשון והקנה אותה לבני אדם שנאמר והארץ נתן לבני אדם והוא שליט על כל ברואי עולמו שנאמר תבל ויושבי בה. בשני היו אומרים גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלהינו על שם ביום שני חלק מעשיו שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים כך חלק העולם ובחר בירושלם ונקראת עיר אלהינו. בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל על שם שגלה הארץ בחכמתו שנאמר ותרא׳ היבשה והכינה לעדתו על מנת שיקבלו תורתו ומשפטיו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו׳. רביעי חמישי ששי פשוטים הם על מה היו אומרים אותם על מעשיו של הקדוש ברוך הוא ית׳. בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת כלומר ליום שכלו שבת פירוש שעתיד להיות כלו שבת כלומר חרבן אלף שנה שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך תחיית המתים. אמר רבי נחמיה מה ראו לחלק בין הפרקים הללו כלומר ששה ימים על שם מעשיו ויום שביעי ליום שכולו שבת ואף יום שבת על שם מעשיו הוכנה השיר. וכן פירושה מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת שנאמר כי בו שבת.

Siman 16

טז. דין עלינו לשבח ואחר כל התפלות אומר עלינו לשבח. בפרק ר׳ אליעזר אומר שבח גדול יש בעלינו לשבח על כן צריך לאומרו מעומד ותמצא עלינו עולה בגימטריא ומעומד.

ושמעתי שיהושע תקנו בשעה שכבש יריחו וחתם בו שם קטנותו למפרע. ע׳ עלינו. ש׳ שלא שם. ו׳ ואנו כורעים. ה׳ הוא אלהינו. והאומר אבל אנו כורעים תועה. אמת מלכנו, כדאמרינן גבי ה׳ אלהיכם אמת כדכתיב וידעת היום. ואין אומ׳ בכתוב בתורתך לפי שכל המלה מדברת בנסתר והמקרא בנוכח. והאומר בתורתו יפה כיון: 

Siman 17

יז. דין בית הכנסת כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין בו בית שיכנסו בתוכו להתפלל וקונין להם ספר תורה נביאים וכתובים ואם לא ירצו כופין אותם להכין מקום להתפלל לקנות ספר תורה נביאים וכתובים וכן דעת הר״ם במז״ל.

בבית זה אין נוהגין בו קלות ראש כגון שחוק והתול ושיחה בטלה ואין אוכלין בהם ואין שונין בהם ואין נכנסין בו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וחכמים ותלמידיהם מותרין לאהל שם מפני הדחק.  

והר״ם נ״ע כתב שאסור ליכנס שם עם סכין ארוך לפי שתפלה מאריך ימיו של אדם והסכין מקצר ימיו. וכמו כן כתוב שאסור ליכנס שם בכיסו כדאיתא במסכת יבמות פרק ה׳ לא יכנס אדם להר הבית לא באפונדתו וכו׳. והגיה עליו הר״ף ז״ל מיהו אין לחוש כי אם בגלוי עכ״ל. וכתב ה״ר אשר ז״ל נהגו כל העולם להדליק נר בבית הכנסת קודם שיכנס אדם שם להתפלל ונראה בעיני כי טעם המנהג הזה משום הא דאמרינן בברכות עשרה קדמא שכינה ואתיא על כן צריך להדליק הנר ולהקדים ועוד מפני שכן היו עושין במקדש. וגם נהגו כל ישראל שלא להדליק נר מנר בית הכנסת משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. ומצאתי בספר ילמדנו בפרשת בהעלותך אע״פ שהקרבנות בטלו הנרות לא בטלו. שמעינן מהא שהקדש מנהג נהגו בהם ושמענו שהקדמונים ז״ל נהגו בהם איסור גדול ואין מניחין להדליק מהן אפילו לכתוב או ללמוד עכ״ל. ואין מחשבין בהם אלא חשבונות של מצוה כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן ואין מספידין בהן אלא הספד של רבים כגון שהיה שם הספד גדולי העיר שכל העם מתקבצים ובאים בגללם. היו לבית הכנסת שני פתחים לא יעשנו דרך שיכנס בפתח אחד ויצא בפתח שכנגדו אם לא ישהא מעט או יקרא פסוק אחד או יאמר לאחד מן התנוקות שיקראו לו אם לא ידע לקרות. נכנס לקרא שם או להתפלל מותר לו לצאת בפתח שכנגדו. ומותר ליכנס שם במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ואם היה צריך לרוק רוקק בתוכו ואין נכנסין בו בשביל חפצו בלבד כגון לקרא לחברו אם לא יעשה מה שכתבנו. בתים וחצרות שהעם מתקבצים בהם אין בהם קדושה אם לא קבעו אותם לתפלה בלבד לא דרך עראי והרי הם כשאר בתים שאדם מתפלל בהם לפעמים. נשלמו עניני תפלה ת״ל:

Siman 18

יח. דין והוא רחום בשני ובחמשי בשני ובחמשי אחר שמונה עשרה נהגו בכל מקומות ישראל להרבות בתפלה ובתחנונים לפי שבית דין של מעלה ושל מטה שוין והם ימי רחמים דכתיב דרשו ה׳ בהמצאו. ואומר והוא רחום.

והא לך טעם תקנת והוא רחום. עובדא הוה בספינתא דיהודאי דאתא מגלותא דירושלם לאתרא דהוה תמן הגמונא אמר להון מנן עם אתון אמרו ליה מעמא דיהודאי אמר להון אם מיהודאי אתון בעינא למנסא יתכון במה דמנסא חנניה מישאל ועזריה בגו אתון נורא יקידתא אמרו ליה הב לנא זמן תלתין יומין יהב להון זמן יתבו בתעניתא וכל יומא מאן דחזו בחולמיהון הוו משתעי באפי קהלא בעו למשלם תלתין יומין הוה תמן חד סבא דדחיל חטאין ולא הוה חכים כולי האי דאמר להו חמינא בחולמאי דאקרו חד פסוק דהוה כתיבא ביה תרין כי ותלאתא לא ולא ידענא מאי האי. אמר ליה חד סבא חכימא להדא האי קרא ודאי הוא דאהני לך מן שמיא כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. את ודאי תיעול בנורא ותשתזיב דהא ודאי מן שמיא אתרחיץ עבדו בטעם הגמונ׳ נורא רבתא להדא בפרשת אד׳ ועלה ההוא סבא דחלם ההוא חלמא בגו נורא ואתפליג אישתא לתלתא חלקין ואחזין ועלו בגויה תלתא צדיקים לקבולי אנפיה דההוא סבא והנהו תלת סבי בכן שבחו ואמ׳ והוא רחום קדמאה אמ׳ עד אנא מלך רחום וחנון תנינא אמ׳ עד אין כמוך תליתאה מתמן ולהלן. ובכלהו מתחילין ברחום ומסיימים ברחום ותקונהו לאמרו בשני ובחמישי שהוא יומא דדינא. 

Siman 19

יט. דין י״ג מדות ותחנות יש מקומות שנהגו לומר י״ג מדות וודוי אחר והוא רחום ויש מקומות שאומר הכל קודם והוא רחום ויש מקומות שאין אומ׳ כלל והכל לפי המנהג. ואחר כן נופל שליח צבור על פניו ושוכב על צדו השמאלית זכר לתמיד שנשחט ששוכב על צדו השמאלי כמו שכתבתי למעלה. ויש נותנין טעם אחר למה צריך להיות מוטה על צדו השמאלי כדי שיעמוד דרך חרות כי בנפילת אפים מוחלין לו כל עונותיו שהוא מתודה ונופל על פניו כמו שעשה משה רבינו ע״ה דכתיב ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה זאת ישיבה. ואנכי עמדתי בהר זו עמידה. ואתנפל לפני ה׳ זו נפילת אפים כך עשינו אנחנו כל אלה. ואומר החזן ה׳ אלהי ישראל ואחת מהתחנות המפוייטות ואחר התחנה אומר ואנחנו לא נדע וכו׳ כלו׳ אחר שהתפללנו בכל מיני תפלה כמו שכתוב לא נדע מה נעשה עוד רק עליך עינינו. ואחר כך פותח ואומר אל ארך אפים ואומר תחלה והושיענו והשני והצילנו. והטעם כי בתחלה מבקשים על הגאלה מהגלות והיא הישועה השלמה ואחר כך מבקשים רחמים כי גם תוך זמן היותנו בגלות יצילנו מכל רע ומצרות האויבים וגזרותם.

Siman 20

כ. דין הוצאת התורה ודין הקריאה וברכותיה ואחר מוציאין ספר תורה וקורין בה ג׳ בפרשת השבוע כי כן תקן להם עזרא לישראל שיהיו קורין בתורה בשני ובחמשי כדי שלא יהיו עומדים שלשה ימים בלא תורה שכל העומד שלשה ימים בלא תורה אויבים נופלים עליו שנאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה שנאמ׳ הוי כל צמא לכו למים וכתוב בתריה ויבא עמלק וילחם עם ישראל. ופותח החזן בעצמו ספר תורה ואומר גדלו. ונהגו הצבור לומר פסוק של גדולה בלחש. גדול ה׳ ומהולל מאד. גדול אתה וכו׳ ואחר כך רוממו ה׳ אלהינו ומשתחים נוכח הארון. כתוב במסכת סופרים כשיהיה החזן על המגדל פותח הספר ומראה הכתב לאנשים ולנשים. ואז היו כלם אומרים וזאת התורה אשר שם וכו׳ מכאן מנהג הנשים שדוחקו׳ עצמן לראות ספר ואינן יודעות על מה.

ואם יש שם כהן קורא ראשון ואומר החזן כהן קרא יעמוד רבי פלוני הכהן ואם אין שם כהן קורא במקומו ישראל ואומר החזן ישראל קרא בכהן יעמוד רבי פלוני במקום כהן ברוך שנתן תורה וכו׳ תורת ה׳ תמימה וגו׳ נהגו העם לומר אחרי עלותו לקרות בתורה פסוקים אלו עד מגן הוא לכל החוסים בו ויש בהם ארבעים תיבות כנגד מ׳ ימים שעמד משה בהר לקבל התורה. 
אין אדם רשאי לקרות בתורה אם לא נקרא בשם שאין אדם מבזבז לו ועוד דאמרינן בירוש׳ כל הקורא בתורה ולא אמרו לו קרא דומה לאדם שיש לו בת בוגרת שכל הרוצה לקחתה לוקחה. והכי איתא בתוספתא ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמר לו קרא שאין אדם מבזבז לו. וכתב ה״ר נתן והלין כהניא דמצלו ביומא דספרא ועומד אחד מן הקהל להקרות לא יאות עבדין אחר דפגמא ליכא כיון שנראה שאותו העומד לשמאל הקורא הוא החזן והקורא לימינו שנאמר מימינו אש דת למו. והיכא דאתא כהן אחר קוראו. וגם חלקם אין להם לקחת ולא לשאל אם לא יתנו להם שנאמר חלקם שאלו בפיהם. ואף כי חלק אין להם בקריאה כי אם בשוים. ואם דחוקים הם לקרא יוציא הישראל ספר תורה מן הארון ויוליכנו על המגדל ויקרא הכהן ומתוך כך כשהמפטיר מן המנין כמו בתענית ופעמים שלא יתענו ארבע דבכך די לתענית צבור כדאשכחן במשה ואהרן וחור במלחמת עמלק אין לחזן להיו׳ מפטיר אם לא יקרא טעם אחר שלא יקראו שנים בתורה שהרי קריאתה כנתינתה מה נתינתה בסרסור אחד אף קריאתה בסרסור אחד. ולפי טעם זה ישראל מקרא את הכהן צריך להקרותם אחרים. 
ועומד הקורא ופותח הספר לראות מה יקרא בו וגוללו ומברך. ויש אומרים שלא יגלול אותו אלא פותח ורואה ומברך וכן דעת הר״ם ז״ל ויש אומרים שיש לו להפך פניו שלא יראה כאלו הברכו׳ כתובות בתוכה.  

ופותח החזן ברכו את ה׳ המבורך. כתב ה״ר נתן ז״ל וצריך שיאמר ברכו בקול רם כדי להוציא אותם שלא שמעוהו ועוד שאין לאומרו כי אם בעשרה ואם אמרו בלחש הוי יחיד ולא הועיל גם אותם שלא שמעוהו ושומעין אומרים ברוך ה׳ המבור׳ אין להם לומר כך מאחר שלא שמעו הברכה אלא כשסיים החזן לעולם ועד אומ׳ אמן כדאמ׳ גבי ברכת זימון שאם בא אחד ומצא שמברכי׳ נברך שאכלנו או׳ ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳ ואם בא כשהוא אומר ברוך הוא שאכלנו אומר אמן על כן טוב לאומרו בקול רם. ויענה החזן וכל השומעים ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד.

ומברך אשר בחר בנו. ועונה החזן וכל השומעים אמן. ופותח הספר וקורא בסדר ג׳ פסוקים לכל הפחות. 
וקורא בלחש ושליח צבו׳ בקול רם כדי שלא יתבייש הקורא אם לא יקרא בדקדוק ואחר כך גולל הספר ומברך לאחריה אשר נתן לנו תורת אמת ועונה החזן וכל השומעים אמן. וכתב הר״ש ואף הוא עונה אמן אחר עצמו. ואם היה צריך להודות אומ׳ הגומל לחייבים טובות שגמלני ברחמיו וברוב חסדיו. ועונין החזן וכל הקהל אמן צור שגמלך כל טוב הוא יגמלך סלה חן וחסד אמן.  

וד׳ הם צריכים להודות. יורדי הים. הולכי דרכים כשמגיעין לישוב ויש נותנין שיעור להליכתן עד פרסה. והיוצא מבית האסורים. והחולה שנתרפא. ובירושלמי משמע שאפילו חש בראשו או בעיניו צריך להודות. כ״מ. וצריך להודות בפני עשרה או יותר ועל זה נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שגם היא בי׳ או יותר. וצריך שיהיו שם שני זקנים שנ׳ ובמושב זקנים יהללוהו. וקורין בסדר הזה ג׳ ומברכין לפניה ולאחריה וקורין כל אחד שלשה פסוקים לכל הפחות בין כלם עד עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנין של בית הכנסת. וכתב הר״ם נ״ע כי טוב יכולין לקרות שני אחים בס״ת בזה אחר זה והבן אחר האב ואין מניחין מלעשות כן בשביל עין הרע. ואחר קריאת התורה אומר קדיש זוטא ואחר כך גוללין ספר תורה. ויש מקומות שאומרים אשרי בעוד שיגללו הספר תורה ואחר כך עומד החזן ומניח הספר ביד הגולל ואומ׳ למנצח וסדר קדושה ואחר כך מחזיר הספ׳ למקומו ואומ׳ קדיש תתקבל ויש מקומות שאין אומרים אשרי אלא אחר חזרת הספר כי אם ביום שיש בו קרבן מוסף והכל לפי המנהג. וכשמחזירין הספר למקומו אומר יהללו וגומר תפלתו כשאר ימות השבוע. ועתה אכתוב משפטי קריאת התורה בכל יום ספר למען יתבאר לכל קורא מה יהיה משפט הקריאה ומנהגותיה בזמן הקריאה בין בחול בין בשבת בין בזמנים אחרים.
המנהג הפשוט להשלים התורה בכל שנה ומתחילין אותה בשבת שאחרי סכות וקורין בפרשת בראשית וכן בכל שבת קורין פרשת אותה שבוע עד שגומרים אותה בחג הסכות. בשני וחמשי קורין שלשה עשרה פסוקים בסדר השבוע והטעם כמו שכתבנו במקומו׳. ובמנחת שבתות קורין בסדר השבוע הבאה שלשה עשרה פסוקים לכל הפחות והטעם מפני יושבי קרנות שלא יהיו כל השבוע בלא תורה.

וכן בתענית ובמעמדות קורין שלשה ובראשי חדשים ובחולו של מועד ד׳ ובחנוכה ובפורים שלשה וביום טוב ה׳ וביום הכפורים ו׳ ובשבתות ז׳ נקוט האי כללא בידך כל דטפי מחבריה טפי חד גברא.  

הנה התבאר לך דבשני ובחמשי קורין שלשה וביום שיש בו מוסף ד׳ ביום טוב שאסור בעשיית מלאכה ה׳ ביום הכפורים שיש בו כרת ו׳ בשבת שיש בו סקילה ז׳. ואחר קריאת התורה אומר קדיש זוטא לעולם לבד ממנחתא דשבתא ודתעניתא לפי שאחרי קריאת׳ עומדין להתפלל אחריו קדיש דאח׳ הקריאה עד עמדו לפני התיבה. וביום שיש בו הפטרה כגון שבת יעמוד המפטיר ויקרא במה שקרא המסיים שלשה פסוקים לכל הפחות.

ואם לא הפסיק הקדיש יוכל המפטיר להיות ממנין השבעה שהרי קרא בתורה ומברך לפניה ולאחריה כשאר הקורין. וכתב הר״ם נ״ע היכא שקראו ששה וסיימו את הסדר ואומ׳ קדיש החזן שאינו צריך לקרות עוד אחר אלא החזן יאמר פעם אחרת קדיש אחר המפטיר כי המפטיר עולה למנין ז׳ כדאיתא במגילה הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה וקטן וכן פירש רבינו ת״ם ז״ל ונהגו להיות המסיים גולל ספר תורה.  

והמנהג להיות משים פניו כלפי פניו עד אחר הגלילה ויצא לנו המנהג ממה שאמרו ז״ל כשהוא מהדקו מהדק מבפנים. ונהגו שיאמר הגולל בשעת הגלילה לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וכל הפר׳ עד ומהללי׳ לשם תפארתך והטעם לפי שבכל פסוק מהן מצינו מלבוש במקום אחר ואומר אותם כשהוא מלביש הספר. ולא יהיה פותח המפטיר להפטיר בנביאים עד שיגלול הספר. ולא יפטיר בנביא פחות מכ״א פסוקים ואם נשלם הענין בפחות מאלו דיו. ואם קרא עשרה פסוקי׳ ותרגמן או אחר עמו דיו ואפילו לא נשלם הענין. ומדלגין מענין לענין בנביא או מנביא לנביא בתרי עשר ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו ושלא ישהו בדלוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו.

ויש לו לקרות לתורגמן שלשה פסוקים יחד והתורג׳ יתרגם שלשתן יחד. ואם יהיו ג׳ פסוקים שלשה פרשיות לא יקראם רק אחד אחד. ויברך המפטיר לפני ההפטרה ברכה אחת אשר בחר בנביאים טובים ומפטיר ואחר ההפטרה מברך ד׳ ברכות אלו צור כל העולמים ורחם על ציון ושמחנו ועל התור׳ ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה׳ אלהינו לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת וכו׳ וחותם בא״י מקדש השבת.  

בפסח ובשבועות ובסכות אומר ביום חג פלוני הזה שנתת לנו ה׳ אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת וכו׳ וחותם ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים. ובשבת ויום שוב או בשבת וחולו של מועד אומר ביום המנוח הזה ויום חג פלוני הזה שנתת לנו ה׳ אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת וכו׳ וחותם ברוך אתה יי׳ מקדש השבת ישראל והזמנים. ובראש השנה אומרים ביום הזכרון וחותם ודברך אמת וקיים לעד וחותם מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם חל להיות בשבת מזכיר שבת. וביום הכפורים אומרים ביום הכפורים הזה וכו׳ וחותם כי אתה סולחן לישראל מן העולם ומוחלן לשבטי ישורון ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח אלא אתה ברוך אתה יי מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו ישראל ומעביר אשמתינו בכל שנה ושנה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ובשבת ויום הכפורים מזכיר של שבת וכן במנחה והטעם מפני מה אומרים במנחת ויום הכפורים על התורה מה שאין כן בשאר תעניות לפי שביום זה יוכל לחתום בה אבל בשאר תעניות מה יחתום בה הלא אין ליום שם מיוחד שיחתום בו המפטיר ולא המתפלל לפיכך אין אומרים אותה כלל ומסיימין מגן דוד. ובשבת שחרית נהגו לומר אחר ההפטרה מי שברך. ויש מקומות שמברכין המלך ואחר כך הקהל והכל לפי המנהג. ובשבת וראש חדש כתב הר״ם ז״ל שמזכירין ענין היום בברכה זו כדרך שמזכירי׳ בתפלה ויש אומרים שחותמין בה מקדש השבת ישראל וראשי חדשי׳. וכן פסק הריא״ף ז״ל והביא ראיה מדאמר רבי יהושע בן לוי יום הכפורי׳ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צרי׳ להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בחמש תפלות הכא נמי מאחר שנתחייב בהפטרה מזכיר בה של ראש חדש. וכתב שאין הלכתא כרב גדל דאמר ראש חדש שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אין צריך להזכיר של ראש חדש שאלמלא שבת אין נביא בראש חדש.

וכתב עליו הר״ז ז״ל דאין נראין דברי הרב ז״ל דהא טעמא דרבי יהושע בן לוי יום הוא שנתחייב בה׳ תפלות כלומר מתוך שנתחייב בארבע תפלות נתחייב אף בחמשה ואלו נביא בראש חדש ליכא כלל הלכך לא מדחיה ההיא דרב גדל משום הא דרבי יהושע בן לוי דהא טעמא לחוד והא טעמא לחוד עד כאן.  

ורבינו ת״ם ז״ל כתב והלכה כרב גדל והלכתא כר׳ יהושע בן לוי כדאמרי׳ בגמרא ליכא לדחוייה ולפיכך זה הוא דאמרינן בגמרא לית הילכתא ככל הני שמעתא לאו אדרב גדל קאי ועל כן פשט המנהג בעיר נרבונא שלא להזכיר דראש חדש בברכת ההפטרה לשבת וראש חדש.

ובגמרא מייתי יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה צריך להזכיר מעין המאורע ויש מגיהין בספרים יום הכפורים שחל להיות בשבת וכו׳ משום דקשיא היכן מצינו הפטרה במנחה בשבת והא תנן במסכת מגילה במנחה בשבת קורין שלש בתורה ואין מפטירין בנביא. וזה נשאל לפני רבינו האיי ז״ל והשיב כי מקומות יש ומנהגים חלוקים ועדין יש בפרס ומדי ההפטרות ידועות בשבת במנחה.  

בתשעה באב ובשאר תעניות אין אומרי׳ ברכה רביעית כלל רק חותמין מגן דוד כאשר בארנו למעלה. ואחר כן מחזירין הספר למקומו ואומרי׳ יהללו וכו׳. נחזור לענין ראשון כל העולה לקרות בתורה מתחיל בדבר טוב ומסיים בדבר טוב. ובפרשת האזינו הראשון קורא עד זכור ימות עולם והשני עד ירכיבהו והשלישי עד וירא ה׳ והרביעי עד לו חכמו והחמשי עד כי אשא והוא עד סוף השירה והסימן הזי״ו לך. ולמה פוסקין בענינים אלו מפני שהם דברי תוכחה כדי שיחזרו בתשובה.

שמנה פסוקי׳ שבסוף התור׳ קורין אותן בבית הכנסת ואפילו בפחות מעשר אף על פי שהכל תורה וטפי משה ומפי הגבורה הואיל ומשמען שהן אחר מיתית משה מותר ליחיד לקרותן שהרי נשתנו. ויש מפרשים יחיד קורא אותן המיוחד שבהן כלומר הגדול שבכלן מפני כבודו של משה כשמזכירין פטירתו ואין מפסיקין אותן הפסוקים לשנים. 
וקללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם אלא אחד קורא אותן ומפסיק בפסוק שלפניהם ובפסוק שלאחריהם. ובקללות שבמשנה תורה אם רצה להפסיק בהן פוסק אבל המנהג שלא להפסיק אבל היחיד קור׳ אותן ומפסיקי׳ למועדות וראש השנה ויום הכפורים וקורין בענין המועד לא בסדר השבת. אבל בראשי חדשים וחנוכה אין מפסיקין אבל מוציאין שני ספרים באחד קורא סדר השבוע. ובשני מעין המאורע. ובתענית וחנוכה ובראשי חדשים שחלו להיות בשני ובחמשי מפסיקין וקורין שלשה מעין המאורע. ובשבתות וימים טובים וביום הכפורים בשחרית אין פוחתין ממנין הקוראים שכתבנו אבל מוסיפין עליהן בראשי חדשים וחולו של מועד אין פוחתין ואין מוסיפין מפני בטול מלאכה. במנחה בשבת ובמנחת יום הכפורים ובמנחת תענית משום אחור תפלת מנחה. ובשני ובחמשי שבכל שבוע וחנוכה ובפורים אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן מפני בטול מלאכה. והכל עולין למנין שבעה אפילו אשה או קטן אבל אמרו ז״ל אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור.  

קטן היודע לקרות ולמי מברכין עולה למנין הקוראין. צבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד עולה וקורא יושב וחוזר וקורא כסדר הזה עד שישלים מנין הקוראים. והראש ז״ל כתב מצוה לקרות כל אחד ואחד ואם אינו יודע לקרות העולה בדקדוק על החזן לסייעו בלחש ואי נמי אם העולה לא גמיר נימא ליה החזן כל תיבה ותיבה בלחש והקורא יקרא בקול רם כי היכי דלשמעיה צבור ובהכי נפקי ידי חובתייהו. בכל מקום שיש שם כהן לוי וישראל כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. ואפילו יש שם תלמידי חכמים גדולים ואפילו כהן עם הארץ כהן קורא ראשון. וכתב הרב בעל האשכול דדוקא בשבת ויום טוב דשכיחי רבים אבל בשני ובחמישי לא יקרא כהן תחלה אלא יניח החכמים לקרות ואפי׳ בשבתות וימים טובים אם יש שם גאון או רב מובהק או ראש ישיבה דכולי עלמא כייפי ליה מותר לכהן לחלוק לו כבוד דליכא למיחש לאינצויי דהא כולי עלמא כייפי ליה. ומעמידין כהן קטן לקרו׳ שמיני להיות מפטיר בנביא ואין בזה פגם כלל. אם אין בקהל רק כהנים קורא ומברך לפניה ולאחריה וחוזר וקורא ומברך לאחריה וכן יעשה עד שנשלם כל מנין הקוראים. ירושלמי עיר שכלה כהנים ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום.

אין שם כהן ישראל קורא. וכתב הר״ם במז״ל שלא יעלה אחריו לוי כלל ויש אומרי׳ שיעלה אבל לא במקום כהן ולא במקו׳ לוי ויקרא אותו החזן בשמו ומזכיר ואף על פי שהוא לוי. וכתב הריאף ז״ל שהוא יכול לקרותו ראשון אם ירצה וראיה מן הירושלמי דקאמר רבי יהושע בן לוי מימי לא ברכתי לפני כהן ולא ברך ישראל לפני.  

ושאלו לפני הר״ם נ״ע אם חובה לתת ללוי לברך במקום שאין כהן והשיב במקום שאין כהן יש לכל דבר לישראל כמו ללוי ואמרו לפניו זה הירושלמי וענה איני מאמין שהוא בירושלמי ואם הוא שם זהו לא היה אלא בשביל כי הוא גדול מכלם. כתב הר״ם במז״ל כל הגדול מחברו בחכמה ובמנין קודם לקרות. והאחרון הוא שגולל הספר הוא שנוטל שכר כנגד כלם לפיכך עולה ומשלים גדול שבצבור. אין שם לוי כהן שקורא ראשון חוזר וקורא במקום לוי אבל כהן אחר כהן לא יקרא שלא יאמרו הראשון פסול. וכן לוי אחר לוי לא יקרא שלא יאמרו אחד משניהם פסולים. וכתב הרב בעל האשכול ז״ל דאי איכא שני כהנים חתנים אין ראוי שיקראו אותם זה אחר זה מפני פגמו של ראשון אלא עושין שתי שורות וקורא כהן לוי וישראל ואחר כך כהן ולוי וישראל ואם ירצו לעשות כל השורה מהשבעה יעשו וכל מאן דקשיש או חשיב טפי ראוי לאקדומיה. וכתב גאון ז״ל דבית הכנסת שרובן כהנים ויש ביניהם ישראל אחד או שנים קורא כהן ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ואחר כך קורין לכהן ואומ׳ יעמוד פלוני ואף על פי שהוא כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל. אין קורין בחומשין בבתי כנסיות מפני כבוד צבור.

ואין גוללין ספר תורה בצבור מפני טורח הצבו׳ לפיכך כשקורין בשני עניני׳ בבית הכנסת מוציאין שתי תורות אם יהיו שם ולא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות שלא יאמרו ספר ראשון פסול ואין צבור פחות מעשרה. 
ואין קורין פחות מעשרה פסוקים ולא יהיו הקורין פחות משלשה ולא יקרא הקורא פחות מג׳ פסוקים ואין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים ופרשת ויחל והקרבתם ידועות ששם מתחילין לקרות ואין לחוש שמא יאמרו הראשון לא קרא אלא ב׳ פסוקי׳ ופרשת וביום השבת צריך להתחיל בה או לסיים ותפסו לפי דמאן דעייל עייל ושאיל כך כתב הר׳ נתן ז״ל. ואין מניחין בפרשה פחות מג׳ פסוקי׳.  

ואין הקורא רשאי לברך קודם שיפתח ספר תורה ויביט במקום שיקרא בו ואחר כך מברך וקורא. ואחר הקריאה גולל הספר ומברך לאחריה. ואין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הצבור. קרא וטעה אפילו באות אחת מחזירין אותו עד שיקרא בדקדוק והני מילי הקורא שברך אבל על החזן אין לחוש אם לא קרא בדקדוק. כ״מ. ולא יקראו שני׳ אלא אחד לבדו. קרא ונשתתק יעמוד אחר תחתיו ויתחיל ממקום שהתחיל זה שנשתתק ומברך בסוף. אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו החזן לקרות. ואפי׳ החזן עצמו לא יקרא אם לא יעמד אחד מן הצבו׳ עמו כדרך שהחזן עומד עם הקורין. תוספתא חזן העומד לקרות עומד אחר ומחזן עליו. פירוש שזהו כבוד התורה כשאחד עומד אצל הקורא. ונוכל ללמוד מזה שאם היה החזן כהן וקורא ראשון שאין ראוי שיקרא יחידי אבל צריך שיעמד אחד מן הקהל ויחזן עליו ויעמד אצלו. הקורא יש לו לדלג ממקום למקו׳ בענין אחד ובלבד שלא יקרא על פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת.

ולא ישהא בדלוג אלא כדי שעור הקורא. כיון שהתחיל הקורא לקרא בתורה אסור לספר בדבר הלכה אלא שישימו לבם למה שהוא קורא שנאמ׳ ואזני העם אל ספר התורה ויש אומרים כי זה היה לפי מנהגם שהיו נוהגין שהקורא ראשון היה מברך לפניה והמסיים לאחריה והאמצעיים לא היו מברכין כלל. ולפי זה המנהג היה בדין שלא לספר כלל שמא יצטרך לעלות ולקרות ואם יספר בין שתי הבלרות יהיה הפסק. ומכל מקום אדון לעשות כדעת הראשון אף לפי מנהגנו שלא לספר כלל.  

ומי שתורתו אומנותו מותר לעסוק בתורה בשעת הקריאה. והר׳ יצחק דקורבי״ל הוא בעל עמודי הגולה כתב וכשנפתח ספר תורה אסור לספר יש גורסין אפי׳ לדבר הלכה. ואם יש שם עשרה בני אדם מטין אזנם לתורה מותר לגרוס בנחת שאין לבטל מצות הקריאה. וגם מותר לקרות הפרש׳ שנים מקרא ואחד תרגום שחייב אדם להשלים הפרשה עכ״ל.

ואסור להניח ספר תורה ולצאת בשעה שהקורא קורא שנא׳ ועוזבי ה׳ יכלו ובין גברא לגברא שרי.  

במקום שנהגו לתרגם אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ולא המתרגם עצמו מן הקורא ואין הקורא רשאי להתחיל פסוק אחר עד שיכלה התרגום מן המתרגם. ואין המתרגם רשאי להתחיל לתרגם עד שיכלה הקורא ולא יהיה הקורא ולא המתרגם נשען לא לעמוד ולא לקור׳ אלא עומד ביראה. ירושלמי ר׳ שמואל בר ר׳ יצחק על לבי כנשתא חזא בר נש קאי וקא קרי וסמך לעמוד׳ אמ׳ ליה אסיר לך כשם שנתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. ולא יתרגם החזן עצמו כדאמרי׳ בירושלמי ר׳ חגי בר שמואל בר רב יצחק על לבי כנשתא חזא חזנא דקאי ומתרגם ולא קאי ברנש תחותוי אמר ליה אסיר לך כשם שנתנה על ידי סרסו׳ כך אנו צריכין לנהוג בה. ולא יתרגם מן הכתב אלא בעל פה כדאמרינן בירושלמי לשמואל בר רב יצחק על לבי כנשתא חזא חד סופר מושיט תרגומא מגו ספרא אמר ליה אסיר לך דברי׳ שנאמרו בפה בפה ודברים שנאמרו בכתב בכתב. וכן כתב הר״ם במז״ל.

ואין הקורא רשאי להיות מסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה ולא יהיו שני׳ מתרגמין כאחד. ולא כל המקראות מתרגמין בצבור. מעשה ראובן וברכת כהנים ומעשה העגל מן ויאמר משה אל אהרן עד וירא משה את העם ועוד פסו׳ אחד ויגוף ה׳ את העם נקרין ולא מתרגמינן.  

כל הגולל ס״ת כשהוא גוללו גוללו מבחוץ וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים וצריך להעמידו על התפר שאם יקרע יקרע על התפר:
סדר קריאת התורה בכל שבתות השנה עזרא תקן לישראל שיהיו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה. והמנהג הפשוט שיהיו קורין במדב׳ סיני קודם עצרת. ואתחנן אחר ט׳ באב אתם נצבים קודם לאש השנה צו קודם הפסח בשנה פשוטה. לפיכך יש שבתות שקורין שחרית ב׳ סדרים כגון תזריע ומצורע אחרי וקדושים בהר ובחקותי וכיוצא בהן עד שישלימו כלן בשנה ויקראו אותן הסדרי׳ בעונתן. מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה בשני ובחמשי ובשבת הבאה. כיצד שבת ראשון קורין בראשית ובמנחה ואלה תולדות נח י׳ פסוקים או יותר וכן בשני ובחמשי וכן לשבת הבאה בשחרית מתחילין ואלה תולדות נח עד סוף כל הפרשה ועל דרך זו קורין כל השנה. ושאלו הר׳ אליהו מפריש מפני מה אין אנו קורין פרשת שבת בשבת כמו פרשת ראש חדש בר״ח ופרשת רגל ברגל והשיב יש לומר לפי שכל קריאות שאנו קורין במוסף לכפרה הן באות כדאיתא פרק ב׳ דמגלה. וידבר משה אל בני ישראל את מועדי ה׳ מצותן שיהיו קורין כל אחת ואחת בזמנו ואמר נמי כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כל זמן שיהיו קורין אותן מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני הלכך בר״ח או ביום טוב שחטאת קרב קבעו לקרות שקריאתן כפרה כהקרבתן אבל במוסף שבת שהן עולות ואין חטאת קרב בהן אין לחוש בקריאתן כי לא לכפרה הן באות. ויש מפרשים לפי שאין בפרשת שבת כי אם ב׳ פסוקים ולכך לא תקנו לקרותה. והוא הדין דאף לדבריה׳ היו לנו לקרות ולהתחיל בפרשת התמיד כמו שאנו מתחילין בר״ח. כ״מ. ומפטירין בכל שבת בנביא מעין שקרא בתורה. והמפטיר בנביא צריך לקרות בתורה תחלה אפילו ג׳ פסוקים וחוזר וקורא מה שקרא לפניו: נשלם סדר קריאת התורה בשבתות:
סדר קריאת התורה במועדים משה רבינו ע״ה תקן להם לישראל שיהיו קורין בכל מועד ענינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד.

וקורין בפסח ביום ראשון מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת בפרשת משכו עד על צבאותם ובשני קורא המפטיר בפנחס בפרשת ובחדש הראשון ומפטיר ביהושע בפסח גלגל בעת ההיא. ואם חל להיות בשבת קורין ז׳ בספר ראשון ומוסיפין מן והיה היום הזה לכם לזכרון. ולפיכך קורין אותה ביום ראשון לפי שמזכיר בה מכת בכורים שהיה ביום ראשון. ובשני קורא המפטיר כמו שכתבנו.  

וכתב הר״ם נ״ע כשנותנין הספר השני לחזן לקרות אינו רשאי לפתחו ולהסיר ממנו המפה עד שיגללו הראשון במפה. ולעולם ביום שיהיה בו חובת היום אין אומרי׳ קדיש עד אחר קריאת חובת היום. יום ב׳ מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת בסדר אמר אל הכהנים בפרשת שור או כשב וגו׳ וידבר משה את מועדי ה׳ לפי שיש בה ענין דין מצות ספירת העומר שהוא ענין היום ולא קפדינן לקרות קדש לי אף על פי שהיא קודמת בסדר הכתוב בתורה מהטעם שכתבנו ובשני קורא המפטיר כאתמול ומפטיר במלכים בפסח יאשיהו וישלח המלך עד וישלך אל קבר בני העם. ומדלגין עד ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח עד וכמוהו לא היה לפניו מלך. יום שלישי הוא ראשון לחולו של מועד מוציאין ב׳ ספרי תורות וקורין באחת שלשה בסדר בא אל פרעה בפרשת קדש לי לפי שיש בה כמה עניינים ביציאת מצרי׳ ובשניה קורא הרביעי והקרבתם עד סוף פסקא. יום ד׳ מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת ג׳ בסדר ואלה המשפטים בפרשת אם כסף תלוה עד לא תבשל גדי בחלב אמו לפי שמזכיר בה חג המצות. ויום חמשי פסל לך. ויום ששי במדבר סיני שעל זה הסדר כתובות בתורה. ובשניה קורא הרביעי כאתמול. ואם חל להיות יום ה׳ בשבת מוסיפין בפרשת פסל לך מן ראה אתה אומר וקורין בה ז׳ ובשניה קורא המפטיר והקרבתם ומפטיר ביחזקאל היתה עלי עד ונתתי רוחי בכם וחייתם. וכתב רב האיי גאון ז״ל כי הטעם לפי שעתידה תחיית המתים להיות בניסן. יום ו׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין ג׳ בסדר בהעלותך ובפרשת במדבר סיני ובשניה קורא הרביעי כאתמול. יום ז׳ הוא יום טוב ראשון לאחרונים של פסח ומוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בסדר ויהי בשלח עד כי אני ה׳ רופאך.ואם חל בשבת קורין באותה פרשה ז׳ ואף על פי שקדמה בסדר התורה לא נחוש לפי שביום שביעי עברו הים ואמרו עליו שירה וכל הענין המבואר באותה פרשה ומפטיר קורא בשניה והקרבת׳ ומפטיר בשמואל וידבר דוד עד על כן אודך בגוים ומדלגין עד מגדול ישועות מלכו. יום ח׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בסדר ראה אנכי בפרשת כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל להיות בשבת קורין בה ז׳ ומוסיפין מן עשר תעשר ולכך נתקנה ליום אחרון לפי שהיא אחרונה בסדר התורה ומפטיר קורא בשניה כאתמול ומפטירין בישעיה עוד היום בנוב. סימן פרשיות של פסח משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוברא. וכתב הרבי בעל העטור שזה הסדר נוהג כשחל פסח באג״ז אבל אם חל בה׳ נוהג הסדר משך תורא פסל במדברא קדש בכספא שלח בוכרא. ויש כותבין שאינו משנה לעולם הסדר לבד מאותו יום שבת אבל למחרתו חוזר לקדמותו.
בחג השבועות ביום הראשון מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בסדר וישמע יתרו בפרשת בחדש השלישי עד סוף הסדר. ומפטיר קורא בשני בפנחס בפרשת וביום הבכורים ומפטירין ביחזקאל ויהי בשלשים עד ותשאני רוח. יום ב׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין ה׳ בסדר ראה אנכי בפרשת כל הבכור ואם חל בשבת קורין בה ז׳ ומתחילין מן עשר תעשר ומפטיר קורא כאתמול וביום הבכורים ומפטירין בחבקוק תפלה לחבקוק עד למנצח בנגינות.
בט׳ באב מוציאין ס״ת וקורין בה ג׳ בפרשת כי תוליד בנים עד נותן לך כל הימים ומפטירין בירמיה אסוף אסיפם. למנחה מוציאין ס״ת וקורין בה ג׳ בסדר כי תשא הראשון מן ויחל משה עד לעשות לעמו. והשני מדלג וקורא באותו הסדר בפרשת פסל לך עד אל מול ההר ההוא והשלישי קורא עד אשר אנכי עושה עמך. וכסדר הזה קורא בכל מנחת תענית ובשחרית שלהם ומפטיר במנחה דרשו כמו שמפטירין במנחה שאר תעניות ובשאר תעניות אין מפטירין כלל בבקר.
בראש השנה יום ראשון מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחד ה׳ בסדר וירא אליו בוה׳ פקד כמו שאמרו רז״ל בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה ואם חל בשבת קורין בה ז׳ ובשניה קורא המפטיר בסדר פנחס ובחדש השביעי עד סוף ההפסקה ומפטירין בשמואל ויהי איש אחד מן הרמתים. יום ב׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בפרשת והאלהים נסה עד סוף הסדר והטעם כדי לזכור עקדתו של יצחק ובשניה קורא המפטיר כאתמול ומפטיר בירמיה מצא חן במדבר.
ביום הכפורים בשחרית מוציאין שני ספרי תורה באחד קורין ו׳ בסדר אחרי מות כל ענין יום הכפורים עד כמעשה ארץ מצרים ובשניה קורא המפטיר בסדר פנחס ובעשור לחדש ומפטיר בישעיה ואמר סולו סולו. במנחה קורין ג׳ בסדר אחרי מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הסדר והטעם שמא יש אדם שנכשל בערוה ויזכור וישוב אל ה׳ וירחמהו. ובמדרש טעם אחר למה קורין בעריות ביום הכפורים לומר רבון כל העולמים הזהרתנו שלא לגלות ערוה אף אתה אל תגל ערותנו ביום הכפורים ותכפר לנו על כל פשענו. ואחד מן השלשה מפטיר ביונה בן אמתי.
בסכות ביום ראשון מוציאין ב׳ ספרים באחד קורין ה׳ בפרשת שור או כשב ובשני קורא המפטיר בסדר פנחס ובחמשה עשר יום ומפטירין בתרי עשר הנה יום בא לה׳. יום שני מוציאין ב׳ ספרי תורות וקורין ה׳ כאתמול בפרשת שור או כשב. ובשניה מפטיר כאתמול ומפטירין במלכים ויקהלו אל המלך שלמה. יום ג׳ שהוא ספק שני ראשון לחולו של מועד מוציאין ס״ת אחת וקורין בה ארבעה ראשון קורא ביום השני לוי ביום השלישי ישראל חוזר ביום השלישי ורביעי קורא הכל ביום השני וביום השלישי. יום רביעי שהוא ספק שלישי שני לחולו של מועד כהן קורא ביום השלישי ולוי ביום הרביעי וישראל חוזר ביום הרביעי ורביעי ביום השלישי וביום הרביעי. יום ה׳ שהוא ספק ד׳ כהן קורא ביום הרביעי לוי ביום החמשי ישראל חוזר ביום החמשי ורביעי ביום הרביעי וביום החמשי. יום ו׳ שהוא ספק ה׳ כהן קורא ביום החמשי ולוי ביום הששי וישראל חוזר ביום הששי ורביעי ביום החמשי וביום הששי. יום ז׳ שהוא ספק ששי כהן קורא ביום הששי ולוי קורא וביום השביעי וישראל חוזר ביום השביעי ורביעי ביום הששי וביום השביעי.
בשבת חולו של מועד בין פסח בין סכות מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחת ז׳ בפרשת ראה אתה אומר והטעם מפני שיש בה את חג המצות תשמור ודרשו אותו רז״ל במסכ׳ מועד קטן לרבות חולו של מועד. ובשניה קורא המפטיר בסוכות ספקא דיומא ומפטיר ביחזקאל ביום בא גוג. ורבינו האיי גאון ז״ל כתב טעם לפי שעתידה מלחמת גוג ומגוג להיות בתשרי. יום שמיני שהוא חג העצרת מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין ה׳ בפרשת כל הבכור ואם הוא שבת מתחילין מן עשר תעשר וקורין בה ז׳ ובשניה קורא המפטיר בסדר פנחס וביום השמיני עד סוף הסדר. כתב טעם למה קורין כל הבכור ביום אחרון של פסח ושבועות וסוכות משום דכתיב באותה פרשה ושמחת בחגך ואח״כ כתיב והיית אך שמח לרבות יום טוב האחרון על זה סמכו ז״ל לתקן אותה לקרות באלו הימים כ״מ. והרב בעל האשכול ז״ל כתב דהאי דלא קרינן וביום השביעי וביום השמיני משום ספקא כמו בשאר הימים לפי שמאחר שעשינוהו קדש בתפלה וברכות ואמרנו את יום שמיני חג העצרת לא נעשה אותו חול להיות קורא בו ביום השביעי שהוא חול המועד ע״כ.

מפטירין במלכים ויהי ככלות.  

יום תשיעי הוא יום שמחת תורה והמנהג שקורין בו וזאת הברכה שהוא סיום התורה ושמחין בו שמחה גדולה ולהרבות השמחה נהגו לקרות יותר ממנין הקורין ולהוסיף עליהן. ונהגו גם כן להסדיר כל אחד בליל יום תשיעי וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום לאור הנר על השלחן ואחר כך להתחיל מכל אחד מחמשה חומשי תורה כדי שלא יראה כמי שמסיים התורה והולך וכל זה על דרך ההגדה שאמרה תורה לפני הקב״ה נתתני לבניך וכבר סיימו לקרות. ושוב לא יהיה להם חפץ בי כ״מ. ושמונה פסוקים שבסוף הסדר שהם מויעל משה עד ויהושע יחיד קורא אותן כמו שכתבנו למעלה. ובשניה קורא המפטיר כאתמול ומפטירין בראש יהושע עד חזק ואמץ וכתב ה״ר נתן ז״ל שמפטירין במלכים ויעמד שלמה עד בהוציאך את אבותינו ממצרים לאלהים. והכי אמרינן במגלה לפי שכל אותו הסדר שעשה שלמה בבית המקדש היה בסוכות ראוי להפטירו בסכות אך בחומשין שלנו נרמז ויהי אחרי מות משה לפי שקם אחרי משה וזכרנו את מותו. ולא יתכן שיש לנו להפטיר ממה דסליק מיניה. ויש שאומרים ג׳ פסוקים מראש יהושע ואחר כך ויאמר שלמה וטוב לאחוז מזה ומזה ע״כ.

ואחר ההפטרה אומ׳ אשרי. 
ואח״כ עומדי׳ על המגדל עם ספר התורה. גס נהגו להוסיף להוציא כל ספרי התורה אשר בתיבה ולעמד על המגדל כל הזקנים וס״ת בזרועם ומקוננים כל אחד על פטירת משה רבן של נביאים ומזכירין לטובה כל מי שנדבו לבו להקדיש ולעשות צדקה לכבוד האל ולכבוד החיים והמתי׳ ואומר מצלאין ומתפללין על כל ישראל ואומר מזמורים ואח״כ מחזירין הספרים למקומן ואומר קדיש ומתפללין תפלת מוסף. 

בחנוכה מוציאין ספר תורה וקורין בה ג׳ בסדר נשא ומתחילין לקרות כהן בפרשת ברכת כהנים וקורא עד ויקריבו אותם לפני המשכן ולוי קורא עד יקריבו את קרכנם לחנוכת המזבח וישראל ביום הראשון כל הפרשה. ויש מקומות שאין מתחילין רק מתחלת החנוך שהוא מביום כלות משה וכהן קורא עד לפני המשכן ולוי עד לחנוכת המזבח וישראל ביום הראשון. ויש מקומות שכהן קורא מביום כלות משה עד לחנוכת המזבח ולוי וישראל קורין בין שניהם ביום הראשון. ביום השני כהן ולוי קורין ביום השני ישראל ביום השלישי כאדם שקורא בתורה. ויש נוהגין שחוזר ישראל בכל יום הפרשה שיקראו כהן ולוי. ועל הדרך הזה ילכו כל המנהגות כל החנוך עד סוף הסדר. ויש נהגו להוסיף לקרות את השלישי מפרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה. ומנהג יפה להשלים ענין החנוך ולקרות בענין הנרות. וסמך למנהג זה מצאנו במדרש כיון שבאו כל נשיאי השבטים והקריבו איש את קרבנו לחנוכת המזבח ושבטו של לוי לא הקריב חלשה דעתו של אהרן על שלא זכו בני שבטו להקריב לחנוכת המזבח והקדוש ברוך הוא הניח דעתו ואמר לו שעתידין בני בניו לעשות חנוך אחר בפני עצמן וזהו חנוכת הנרות שעשו חשמונאי ובניו שהיו מזרעו של אהרן ולזה נסמכה פרשת הנרות לחנוכת המזבח לכך נראה שמנהג יפה הוא. ועוד מצאנו במדרש רבי תנחומא אמר רבי שמואל בר נחמני לשלשה חדשים נגמ׳ מלאכת המשכן. תשרי מרחשון וכסלו. ובפסיקתא איתא במדרש ותשלם כל המלאכה מאד עמקו מחשבותיך אמ׳ רבי חנינא בכ״ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ונעשה המשכן מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל ממללין על משה ואומרי׳ שאין לו כח להקימו או שמ׳ יש בו דופי והקב״ה היה מעכב הקמתו עד ניסן שבו נולדו אבותי׳ ונגאלו ישראל ממצרים וכיון שהקימו משה בניסן לא דברו עליו מאותו שעה ואילך. וחדש כסלו נתרעם על הדבר כיון שבו נגמרה מדוע לא זכה בהקמתו ואמ׳ לו הב״ה עלי לשלם מה שהפסדת ושלם לו חנוכת בית חשמונאי. ומזה הטעם אנו קורין בחנוכת בית חשמונאי בסדר חנוכת המזבח. שבת של חנוכה מוציאין שני ספרי תורה קורין באחת ז׳ בסדר השבוע ובשני קורא המפטיר בחנוכת הנשיאים ענין היום ואם יהיו ב׳ שבתות בחנוכה עושין כסדר הזה. ומפטיר בנרות זכריה מן רני ושמחי עד תשואות חן חן לה. ובשבת שניה מפטיר בנרות שלמה מן ויעש חירום עד להיכל זהב. ואף על פי דנרות שלמה קדימי והיה בדין לקרותן בשבת ראשונה כיון דנבואת זכריה היתה על חורבן בית שני שבו היה נס חנוכה קורין בה בשבת ראשונה. וראש חדש טבת שחל להיות בחול מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחד שלשה בענין ראש חדש ורביעי קורא בשני בחנוכה בענין היום. ואם חל להיות בשבת מוציאין שלשה וקורין באחד ששה בסדר השבוע ובשני קורא השביעי ובראשי חדשיכם. ויש אומרי׳ שמתחילים וביום השבת. ומפטיר קורא בשלישי בחנוכ׳ ענין היום כדאמרי׳ תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ונפקא לן בזבחים מהאי קרא מלבד עולת החדש אשר לעולת התמיד תעשו את אלה פי׳ תעשו המוספין ומלבד משמע אחר שהקרבתם התמיד תקריבו את המוספין וקא דרשינן אשר לעולת התמיד קרא יתירא למילף ובשביל שהוא תמיד תדיר הקדימו הכתוב למוספין ומכאן אתה דן לכל דבר שהוא תדיר. ונהגו רז״ל היכא דמקלע יום בשב׳ צרי׳ להוציא שלשה ספרים אם אין להם אלא שנים קורין בראשון וגוללין ונוטלין השני וחוזרין ונוטלין הראשון למפטיר ואין אומ׳ קדיש עד שיקרא פרשתו ומפטיר בנרות זכריה והפטרת ר״ח בטלה לפי שאין המפטיר קורא בתורה בשל ר״ח. ובמסכת סופרים גרסינן שמפטיר בשל ר״ח ואנו לא כן נהגנו.
בפורים קורין שלשה בפרשת ויבא עמלק בסדר ויהי בשלח ואף על פי שאין בה אלא תשעה פסוקים כיון דסליק ענינה מותר.
בר״ח קורין ארבעה כהן קורא בפרשת צו ג׳ פסוקים ומסיים עולת תמיד ולוי חוזר פסוק ואמרת להם וקורא עד רביעית ההין וישראל עד לעולת התמיד ונסכה ורביעי פרשת ובראשי חדשיכם. ור״ח שחל להיות בשבת מוציאין שני ספרי תורה באחד קורין שבעה בפרשת השבוע ובשני קורא מפטיר ומתחיל ובראשי חדשיכם. ויש אומרים שמתחיל וביום השבת ומפטיר בסוף ישעיה השמים כסאי עד סוף הספר. ואם חל ר״ח באחת בשבת מפטיר בשמואל מחר חדש והטעם כמו הזכרת ר״ח. ויש חולקין בזה המנהג לפי שלעולם אין מפטירין אלא מענינא דיומא ומה דסליק מיניה וזאת אינה מאחתמ הנה ולכך לא נהגו להפטיר מחר חדש אם לא בהיות ר״ח כמו היום וכן נהגו גדולי צרפת.
פרשת שקלים מוציאין ב׳ ספרי׳ באחד קורין ז׳ בסדר השבוע ומפטיר קורא בשני פרשת כי תשא עד סוף פסקא ומפטירין במלכים ויכרות. ויש מתחילין בן שבע שנים. ואם חל ר״ח אדר בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות וקורין באח׳ ששה בסדר השבוע והשביעי קורא בשני ענין ר״ח ויש מתחילין ביום השבת ובשלישי קורא המפטיר פרשת שקלים ומפטיר ויכרות יהוידע.
פרשת זכור מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחד שבעה בסדר השבוע והמפטיר קורא בשני בסדר כי תצא זכור אשר עשה לך עמלק עד סוף הסדר ומפטיר בשמואל פקדתי עד וישסף שמואל.
פרשה פרה מוציאין שני ספרי תורה באחד קורין שבעה בסדר השבוע ומפטיר קורא בשני זאת חקת התורה עד והנפש הנוגעת תטמא עד הערב כי כל הפרש׳ מענין היום. ומעשה בחזן שקרא ופסק להגר הגר בתוכ׳ וגלל ס״ת וישב במקומו וקפד רבי על הדבר ואמ׳ לא קריתם הפרשה כלה ודומה כאלו לא קרינ׳ כלל שלא אמרנו אלא רמז בעלמ׳ וחזרו ופתחו והתחילו בראש הפרשה והקורא ברך לפניה ולאחריה מטעם ר׳ וגמרו כל הפרשה עד תטמא עד הערב. ומפטיר ביחזקאל בית ישראל יושבים על אדמתם עד דברתי ועשיתי. פרשת החדש מוציאי׳ שני ספרי תור׳ באחד קורין ז׳ בסדר השבוע והמפטיר קורא בשני בסדר בא אל פרעה בפרשת החדש הזה לכם עד בכל מושבותיכם תאכלו מצות. ואם חל ר״ח ניסן להיות בשבת מוציאין ג׳ ספרי תורה וקורין באחד ו׳ בסדר השבוע והשביעי קורא בשני פרשת ר״ח ויש מתחילין וביום השבת. ובשלישי קורא המפטיר פרשת החדש הזה ומפטיר ביחזקאל בראשון באחד לחדש עד בבקר עולת תמיד.
ואמר רב כהן צדק אין מנהג לקרא בתורה ביום טוב במנחה שלא תקן עזרא אלא במנחת שבת ויום טוב שחל להיות בשבת קורין במנחה בפרשה הראויה לאותה שבת כשאר שבתות השנה דספר תורה משום שבת מקרי.
ושבת שיש בו חתן נהגו להפטיר לכבוד החתן שוש אשיש עד ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ואח״כ מפטירי׳ הפטרת סדר השבוע מתחלה ועד סוף ומברך לאחריה ויש מקומות שנוהגי׳ להפטיר הפטרת סדר השבוע ולברך לאחריה כל ברכותיה ואחר הברכות אומר לכבוד החתן פיוט אחד ואחר הפיוט אומר שוש אשיש ויש מקומות שאין אומרים פיוט כלל אלא תכף שגמר המפטיר בא״י מקדש השבת אומרי שוש אשיש והכל לפי המנהג. ובשבת שיש בו שני סדרי׳ מחוברים נהגו לומר הפטרת הסדר השני לעולם.
סדר ההפטרות מפנחס ועד סוכו׳ דש״ח נו״ע אר״ק שד״ש. דברי. שמעו. חזון. נחמו. ותאמר. עניה. אנכי. רני. קומי. שובה. דרשו. שוש. שבת שלפני ראש השנה מפטירין שובה ובשבת שבין ראש השנה ליום הכפורי׳ דרשו כדאמרי׳ בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה. ואם יש שבת בין יום הכפורים לסכות קורין האזינו ומפטירין שוש אשיש משום דכתוב לך אכול בשמחה לחמך ואם אין שבת ביניהם יאמר במקו׳ דרשו ודרשו הלא היא בצום גדליה ויש שמפטירי׳ וידב׳ דוד ואין מדלגי׳ ממנה כלו׳ שירה לשירה ולכך תקנום בסדר הזה שהאו׳ לעני המחזר על הפתחי למחר אתה מלך אינו מאמין שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח לכך אמר לו בתחלה לא עזבתיך ואח״כ נחמה על ידי הנביאי׳ ואח״כ הוא בעצמו אנכי אנכי ואחר פוסק לה טובות קומי רני שוש. ויש אומרים שוש אשיש לפני ר״ה משום דכתוב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שבוטח בהקב״ה ואינו מתפחד אפילו מיום הדין ולבלתי הפסיק בנחמתא דהכי איתא בפסיקתא תלתא דפורענותא ושב דנחמתא ותרתי דתיובתא ודרשו בין ר״ה ליום הכפורים. ושובה בין יום הכפורי׳ לסכות שיפה תשובה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכשאין שבת ביניהם אומר שובה בין ר״ה ליום הכפורים ודרשו הלא היא בצום גדליה.
ומקום שנהגו לעשות שני חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף הראשון מקרא בתורה ואחרי קריאת התורה וההפטרה. אומר מי שברך ואשרי ויהללו ומחזיר הספר למקומו ואח״כ יעמד השני ויאמר קדיש זוטא ויתפלל תפלת מוסף.
ונשאלה שאלה זאת אל הרב המובהק הרמב״ם ז״ל על דבר קריאת התורה אם אין להם ס״ת מהו שיקרא בחומשי׳ בצבור ויברכו לפניה ולאחריה או ימנעו מן הקריאה כל עיקר וכן בספר שאינו עשוי כהלכתו או בספרים של קלף מצה שהן ודאי פסולים אם מותר לברך הקורא בהן או אסור לברך.

והשיב להם מותר לברך ואין הברכה בטלה לפי שאין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה שעל נטילת לולב או ישיבת סוכה שאם הית׳ פסולה או לולב פסול נמצאת הברכה לבטלה שהמצוה היא נטילת לולב או ישיבת סוכה שעליה הוא מברך ואם הם פסולים לא עשה מצוה. וכן בקריאת התודה היא המצוה בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול. ואפי׳ קרא על פה עצמה של קריאה היא המצוה שעליה מברכין הלא תראה שהקורא בשחר קוד׳ שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואח״כ קורא או דורש. הא למדת שהקורא בתורה היא המצוה שעליה מברכין וזהו ההפרש שלא הרגישו בו חכמי המזרח ואמרו שהמברך וקורא בתורה בספר פסול הרי זו ברכה לבטלה. 
וראיה לדבר זה מה שאמרו ז״ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור וכי יש פסלו׳ בעולם כמו פסלנות חומשין ואפי׳ היה ס״ת חסר אות אחת או יתר פסולה וכל שכן חומש ולמה נתנו טעם מפני כבוד הצבור והיה להם לתת טעם מפני שהוא פסול ויהיה ברכה לבטלה וא״ת שהקריאה זו בלא ברכה אם כן למה נאסרה וכי יש בעולם מי שעלה בדעתו לאסור קריאה בלא ברכה אפי׳ על פה אלא ודאי שלא אמרו בצבור אלא על קריא׳ שחייבין עליה לקרות בצבור שהן שלשה או שבעה או כיוצא בהן הוא שאין קורין בהן מפני כבוד הצבור לא מפני שהברכ׳ לבטלה.  

ועל דיוקא זו סמכו כל אנשי המערב והיו קורין בספ׳ קלף מצה בלא עבוד כלל ומברכי׳ לפניה ולאחריה בפני גאוני עולם כגון ר׳ יוסף הלוי ורבי יצחק הלוי וכיוצא בהם. ומעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף לפי שכלם בעלי בינה היו וחכמת׳ מיושבת ומכוונת וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם כשר אם פסול כמו שבארנו. ואע״פ כן ראוי לכל צבור להיות להם ס״ת כשר ככל הלכותיו ובו ראוי לקרא לכתחלה בצבור ואם אי אפשר להם קורין בספר פסול ומברכין לפניה ולאחריה מן הטעם שאמרנו. וכן הורה רבינו חנוך הספרדי ז״ל.
וזאת התשוב׳ השיבו גדולי נרבונה ע״ה על זאת השאלה וזהו לשונ׳ ועל קריא׳ החומשין ששאלת כך דעתנו נוטה אמת הוא שאמרו רז״ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור וכן הלכה אך זה תשיב אל דעתך וכי ספר תורה שאנו קורין בו ושאנו עומדין מפניו מעובד הוא כהלכ׳ למש׳ מסיני דמליח וקמיח ועפיץ ומפני מה אנו מברכי׳ עליו וקורי׳ בו אלא שאנו סומכין על דברי הגאונים ז״ל שאמרו שאין בינינו מי שיודע לעבד העורות כהלכה למשה מסיני ורוב ספרי תור׳ שלנו עשויין מאלו העורו׳ שאינן עבודין כהלכתן ומוטב שתעקר מצות העבוד ממקומה ולא נתבטל מקריאת התורה כמו שהתירו בספרי דאפטרת׳ דשרי לטלטולי ושרי למקרי ביה משום עת לעשות. וכמו שהתירו בכתיבת האגדו׳ והתלמוד הן הכי נמי באותן ספרים שהם מקומות רחוקי׳ שאין להם ספר תור׳ מוטב שיקראו בחומשין הכל כקריאת ספר תורה בשלשה או שבעה ויברך כל אחד כתקונו שלא יתבטל מקריאת התורה. ועוד ראיה ממה שאמרו ז״ל אין גוללין ס״ת בצבור מפני כבוד הצבור היכא דמתרמי דוכתא ולית להו אלא חד ספרא גוללין בצבור ולא חיישינן לכבוד צבור כדי שלא יתבטלו מקריאת הפרשה.

ומפני כבודך ולמען יאמינו כי מאצלינו נשתלח זה כתבנו וחתמנו מקצתינו בזה        ף טדרוס ב״ר משה. אברהם ב״ר יצחק. משה ב״ר יוסף. משלם ב״ר נתן. מאיר ב״ר יעקב. משה ב״ר טדרוס זכרם לטובה: 

ובשם הר״ש ז״ל מצאתי בדעת אחר׳ וזה לשונו הרגילים לקרות בספר חומש בעשרה אין רוח חכמים נוחה מהם. ור׳ אוסר לעשות כן שאפי׳ בס״ת גמור שאינו עשוי כתקון חכמי׳ אסור לקרות בו כגון שאינו תפור בגידין ושלא יהיה בין שרטוט לשרטוט כמלא שרטוט אסור לקרות בו ובספר חומש אין מדקדקין לעשות בו אחד מן התקוני׳ האלו והמקל בזה לא נכון לעשות כן שמוציא ברכה לבטלה.
עוד מצאתי על זה אין קורין בחומשין וכו׳ רגילין היו לכתוב חומשין כל חומש וחומש בפני עצמו וכל ספריהם היו במגלה כס״ת שלנו. ואפילו היה עשוי החומש כתקון ס״ת בעורות עבודי׳ לשמה ונתפר בגידין אין קורין בו מפני כבוד הצבור ואם לא היה מפני כבוד הצבור היו קורין בחומשין ואע״ג דאמר שמואל ב״ר נחמני אמר רבי יוחנן ס״ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו. לא דמי התם מיחסר במלתיה הכא אם לא מפני כבוד הצבור אנו קורין בו אבל בחומשין שלנו פשיטא דאין קורין שהרי אינן עשוין כתקון חכמים שאינן נגללין ואין נתפרין בגידין הלכך אין הרבים יוצאין ידי חובתן והלואי שהיחיד הקורא לעצמו יהא רשאי לקרותו ולברך לפניה ולאחריה.
עוד מצאתי על זה אומ׳ ה״ר יצחק מאורביל ז״ל שראה ברבו רבי חיים מבלאיי״ש שלא היה ספר תורה בעיר והתיר לחזן לקרות אחד מן הקהל ולברך לפניה ולקרות כל פרשת שבת ויברך גם ולאחריה וכן מנהג וגם יאמר החזן ההפטרה בברכותיה. אבל בשני וחמישי דליכא כנופיה לא והא דמסיק פרק הנזקין אין קורין בחומשין היינו בספר בראשית לבדו או בספר ואלה שמות לבדו אבל בשלמים שלנו מותר. אך ר״ת ז״ל פירש דכל שכן בחומשין שלנו דאין לקרות אע״פ ששלמים דאותן שלהם נתפרין בגידין.
ועוד מצאתי בתשובות שאלות של רבי שלמה בן אדרת שאל אחד מן החכמים לרב ר׳ שלמה ז״ל ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או שיש בו אחד מן הדברי׳ הפוסלים ספר תורה מותר לברך בו או לאו לפי שמצאתי תשובות שאלות מהרמב״ם ז״ל שהתיר ונתן טעם לדבריו שאין הברכה כברכת נטילת לולב או ישיבת סוכה וכו׳ כמו שכתבתי למעלה עד אם אי אפשר להם קורין אפי׳ בספר פסול ע״כ עקר התשובה. ואני תמה על קצת דבריו שהוא ז״ל כתב בספרו בהלכו׳ ס״ת נמצא למד שעשרי׳ דברים הם שכל אחד מהם פוסל ס״ת ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש שמלמדין בו תנוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים. נראה מדבריו שאין קורין בו כלל. תודיעני אם דעתך מסכי׳ בזה לדעת הרב או לאו ואם מותר לקרות בחומש בהקבץ בבית המדרש עשרה או עשרים אף על פי שנראה לדברי הרב ז״ל שהשוה דין חומשין שמלמדין בהן תנוקות לספר פסול.
תשובה פליאה ממני דעת הרב בתשובות נשגבה לא אוכל לה והדבר מחודש בעיני הרבה מכמה צדדין האחד שאם אינו פסול לקרו׳ בו ולברך לאיזה ענין הוא פסולו והכשרו שאין לומ׳ פסול לקרות בו לכתחלה היכא דאפשר להם בספר כשר וכן כל מקום שאמרו אין קורין בו שיהא פירושו אין קורין בו לכתחלה במקום שיש להם כשר.

ועוד שהטענה בעצמה שנסמך עליה הרב ז״ל והיא שלעצמה של קריאה אנו מברכין ואפי׳ קורא בע״פ נפלאתי עליה הפלא ופלא לפי שהקריאה בעצמה שבבית הכנסת לא תקנוה בעל פה אלא בספר תורה שאלו היתה התקנה בעל פה מפני מה אין קורין אפי׳ בחומשין מי גרע חומש מקורא בעל פה ואין ראיה מהקורא בתורה בבקר שמברך ואע״פ שקורא בעל פה. אבל קריאת התורה תקנו משה ועזרא תקנה מחוייבת לקרא בשני ובחמשי ובשבתות וי״ט ואע״פ שברך לאלתר על קריאת פרשת הקרבנו׳ ושנה סדר התמיד וחזר ואמר אהבה רבה ונפטר בכך מברכת התורה ואלו רצה לקרות בעלמא ולשנות פטור מלברך אפילו כן אם קרא בתורה באותן זמנים מזומנים ואפילו לאלתר חייב לברך עליה למצות קריאת התקנה ואותה תקנה עקרה לא נתקנה אלא בקריאת ס״ת והלכך כל שאינו קורא על הספ׳ ובספר כשר אינו מברך שאין זה מן התקנ׳.  

והראיה שהביא משמן של גאוני׳ ז״ל היא יותר תמה בעיני לפי שמשם נראה ראיה מפורשת בהפכו דהכי גרסי׳ התם שלחו בני גלילא לר׳ חלבו ז״ל מהו לקרות בחומש בבית הכנס׳ לא הוה בידיה אתא שאיל לר׳ יצחק נפחא לא הוה בידיה אתא שאיל בבי מדרשא ופשטוה מהא דאמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן ספר תור׳ שחסר יריעה אחת אין קורין בו ולא היא התם מיחסר במלתיה הכא לא מחסר במלתיה. אלמא אפילו למאן דמכשר בחומש בספר תורה חסר או פסול אין קורין משום דעדיפי חומשים טובא דלא מחסרי ולא מפסילי במלתיהו מספ׳ תור׳ שחסר או פסול במלתיה ויריעה דנקט מסתברא דלאו דוקא אלא אפי׳ חסר אות אחת.

ועוד דבהדיא תנינא במסכת סופרים פ״ק כותבי׳ על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ואין רשאי לשנות והלכה למשה מסיני ובאותיות כדי שלא יהיו מעורבבין אם ערב את האותיו׳ או שהפסיק באמצע השם ונעשה שם אחד כשני שמו׳ כזה ראו בן פסול ואין קורין בו. ועוד שנינו שם בכמה פסליות אין קורין בו וזו היא תשובה גדולה על דבריו.  

גם מדבריו הוא נושב שכתוב בחבורו שאין קורין בספר פסול ברבים ואינו כחולק על דבריו ועל עדותו שהעיד משו׳ גאוני המערב ז״ל שאינו יורד לסוף דעתו שדבריו נראי׳ לו כסותרין זה את זה עד שאני אומר כי זו בילדותו שנאה לנו וחזר בו בזקנותו.

ועם סתירת ראיותיו וטענותיו אני מור׳ לך הלכה למעש׳ לא ראיתי מי שעש׳ כזה מעשה גם בכפרי׳ שאין שם ספר תורה וקורין בספרי׳ שאינן נגללי׳ ואינן נכתבי׳ כהלכתן לא ראיתי בעולם מי שברך בהן לא בתחלה ולא בסוף.  

ובהפטרה ששאלת אי אפשר שאין מקפידין בה ומברכין על הקריאה אפילו בלא ספר. הנה כתבתי מה שמצאתי מזה. נשלם סדר קריאת התורה תהלה לאל.

Siman 21

כא. דין הלכות תפילין אמרו חכמי׳ ז״ל כל הקורא ק״ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. שאלו מקמי רב יהוד׳ גאון לענין תפלין קודם ק״ש והשיב כך שנו רז״ל הרוצה לקבל עליו מלכו שמי׳ שלמה יניח תפלין ויקרא ק״ש. מכלל דמלכות חסרה בלא תפלין. ועוד למה נסמכה ביאת הארץ לפ׳ תפלין כך אמר הקב״ה עשו מצוה זו שבשבילה תכנסו לארץ ותזכו לחיי העולם הבא. ועוד שנו רז״ל קטן היודע לשמר תפלין אביו לוקח לו תפלין וכל שכן בן שלשה עשר שנה ויום אחד שחייב במצות. כתב הר״ם נשים פטורות מתפלין מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמה שהרי אין מניחין אותן בשבת ויום טוב ואם רצו להניח אין שומעין להן מפני שאינן יודעו׳ לשמר עצמן בנקיות ע״פ. ועוד שנו חכמים ליום הדין אם יש לו לאדם מחצה עונו׳ ומחצה זכיות ובאותה מחצה עון תפלין מכריע לחובה ואם במחצה זכיות זכות תפלין מכריע לזכות.

ואם לחשך אדם לומר תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפי׳. הכי פרוש׳ ההוא בשעת השמד אם ירצה לסמוך אנסא צריך גוף נקי שלא ישן בהן ולא יפיח בהם ושאם לא כן תמה על עצמך והלא ספר תורה גדול בקדושה ובטהרה שיש בו כמה פרשיו׳ וכמה שמות ואתה פותח בו וקורא קל וחומר תפלין שמכוסין בעורותיהן וקריאת שמע הכתובה בתפלין כל ישראל קורין אותה בכל יום.  

ועוד שנו חכמים פושעי ישראל בגופן נדוני בגיהנם שני׳ עשר חדש ומאן ננהו פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפלין. אמנם מי שנמנע מהם מיראתו שלא יוכל לנקות את עצמו ולכבד המצוה אין זה בכללן. ועוד שנו כל שאינו מניח תפלין עובר בשמנ׳ עשה ועוד שנו מאי דכתיב למען תהיה תורה ה׳ בפיך מכאן שהוקשה כל התורה כלה לתפלין. ועוד שנו כל הרגיל בתפלין מאריך ימי׳ שנאמ׳ וה׳ עליה׳ יחיו.

וכל הטמאין חייבין בתפלין כטהורין. וכל הפטור מק״ש פטור מתפלין. והר״ם כתב ועל הבחורי׳ ששאלת אשר מהרהרין אפילו בשעת ק״ש לא יניחו תפלין ואפילו חולה מעים אסור להניחם. וכל מי שאינו יכול לשמרם שלא יפיח בהם אסור כל שכן שלא ינהג בהם קלות ראש בתאות נשים ע״כ.  

חולה מעים ומי שאינו יכול לשמר נקביו אם לא בצער פטור. מצטער ומי שאין דעתו מיושב׳ עליו פטו׳ שהמניח אסור להסיח דעתו מהם. וחייב אד׳ למשמש בהם כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם שקדושתן גדולה מאד לפיכ׳ אסור לישן בהם אפי׳ שנת עראי אם לא יניח עליהם סודר ולא תהיה עמו אשה. היו בראשו ובגדו עליהם ישן בהם שנת עראי כדי הלוך מאה אמה. היו תפלין כרוכי׳ בידו ישן בהם שנת קבע ואינו אוכל בהן אלא אכילת עראי ואם נכנס לסעודת קבע חולץ ומניחן על שלחנו עד שיטול ידיו ואחר יניחם ויברך עליה כל זמן הנחתם אפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום ומברך על המזון והוא לבוש בהן.

הוצרך לבית הכסא או אפילו להשתין מים חולץ תפיליו ברחוק ד׳ אמות וגוללן כמין ס״ת ואוחזן בימינו כנגד לבו ויזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח ונכנס ועושה צרכיו וכשיוצא מרחיק ד׳ אמות מבית הכסא ולובשן. שכח ונכנס בבית הכסא והוא לבוש תפלין מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון ולא יפסיק בו מפני שסכנ׳ הוא לו ואח״כ נכנס ועושה צרכיו. 
ולא יכנס בבית המרחץ במקום שבני אדם עומדי׳ ערומי׳ והוא לבוש תפלין. וכן לא יהלך בבית הקברות ואפי׳ בתוך ד׳ אמות של מת והוא לבוש תפלין. ואפי׳ בתוך ד׳ אמות של קבר צריך לחלצם.  

ולא ילבש אדם תפלין והוא ערום עד שיכסה ערותו וילבש בגדיו. ולא ישא משוי על ראשו והם עליו ואפילו מטפחת לא ישים על ראשו והם עליו. אבל צונף הוא את מצנפתו על תפלין. בית שיש בו תפלין וספרי׳ מונחי׳ שם אסור לשמש מטתו בו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בתוך כלי אחר שאינו כלין אבל בכלי שהוא כלין אינו מועיל אפילו עשרה כלים ככלי אחד חשובין ואם מונחין בתיבה בלא כלי פריס סודרא על התיבה מותר וכל זה בספר תורה ותפלין. אבל בשאר ספרים ובחומשין שלנו כתב ר׳ יהודה דמסתברא שאין להחמיר כל כך. ואם הניח כלי התפלין בתוך כלי אחר מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשמרן ואפי׳ אשתו במטה. קדושת תפלין גדולה מאד שאפי׳ הכלי שהכינו להניחן בו אם הניחן בו נתקדש ואסור להשתמש בו חול. ואסור לתלותן בין ברצועה בין בקציצה בתפלה עצמה. אבל תולה הו׳ את הכיס שהן מונחין בו. וכל מי שאינו מניח תפלין עובר בשמנה עשה שהרי בד׳ פרשיו׳ צוה על התפלי׳ של ראש ועל של יד הרי שמנה.

וזמן הנחתן ביום משיכיר איש את רעהו ברחוק ד׳ אמות עד שתשקע החמה שנאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. וכתב ה״ר יצחק ז״ל המשכים לצאת לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן בראשו וכשמגיע זמן הנחתן ממשמש בהן ומברך.  

וה״ר פרץ ז״ל אמר אתיא למאן דאמ׳ לילה לאו זמן תפילין אבל למאן דאמ׳ לילה זמן תפלין כדקיימא לן אם כן השכי׳ לצאת לדרך קודם ליום מניחן ומברך עליהן מיד. עוד נראה דאפי׳ בלא חששא דשמא מותר להניחן לכתחלה קודם היום בהשכים ויוצא לדרך דליכא למיחש שישן כיון שהשכים לצאת. וה״ר שמשון כתב דהכי נמי אמרי׳ בציצית אף על פי שיש לחלק. והריא״ף ז״ל אמ׳ משמע מזה דלילה לאו זמן ציצית ולפי מה שפסק בתוספת׳ דכסות יום חייב אפי׳ בלילה א״כ גם בציצית יוכל לברך קודם היום.

ואין מניחין אותן בשבתו׳ וימי׳ טובים שנאמ׳ והיה לך לאות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות. וכת׳ ה״ר יצחק ובחולו של מועד יש לספק וטוב להניחן בלא ברכה.  

וכשהו׳ מניחן מברך להניח תפלין ומניח של יד שמאל דכתי׳ על ידא יד כהה והאטר יד ימינו מניחן בימי׳ לפי שהיא שמאלו וכת׳ ה״ר יצחק והשולט בשתי ידיו מניח בשמאל כדרך כל אדם אבל השולט בשמאל לגמרי מניחן בימין. והריא״ף ז״ל כתב שאם הוא שולט בשתי ידיו מניחן בשמאל כדרך כל אדם. וכן אמר רבינו יחיאל מפרי״ש וכשהוא מניחן בשמאל קושרן ומהדקן בימין. והיכן קושרן ומניחן בשמאל על הקבורת והוא הבשר התפוח שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שקורין קוברי. נמצא כשהוא מדביק מרפקו לצלעיו תהיה התפלה כנגד לבו לקיי׳ מה שנאמ׳ והיו הדברים האלה על לבבך. והרי״ף ז״ל כתב שאין כל אותו הפרק כשר כי החצי של צד האציל שקורין קוברי כדאיתא בשמות רבא. ואחר כך יברך על מצות תפלין ומניח של ראש. ולא ישיח בנתים ואם שח בנתים מברך על של ראש שתים להניח ועל מצות תפלין כך נהגו רבני צרפת וחכמי קטלוניי״א. וכן כתב ה״ר בעל העטור ז״ל. ורבינו תם והרי״ף ז״ל כתבו שאם לא שח בנתים די לו בברכה אחת ואם שח מברך על של ראש על מצות תפלין. והרמב״ם ז״ל כתב וזה לשונו תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה וכיצד מברכין עליהן על של יד מברך להניח ועל של ראש על מצות במה דברים אמורים כשהניח אחת מהן אבל אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת להניח וקושר של יד תחלה ואחר כך מניח של ראש עכ״ל. וכשהוא חולצן חולץ של ראש ואח״כ של יד. וכתוב בירושלמי כשהוא חולץ מברך בא״י אקב״ו לשמר חקיו אתיא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר אמנם לא נהגו בברכה זו כלל. ומניח לתוך כלי של ראש תפלה ואחר כך של יד כדי שיפגע של יד תחלה כשירצה ללבשן שאם יפגע לשל ראש תחלה יהיה צריך להניחן ואין לאדם להניח מצוה הבאה לידו ויתעסק במצוה אחרת ונמצא שיצטרך להניח של ראש בידו ולהוציא של יד לקשרו שאין מניחין של ראש תחלה לפיכך צריך להניח בתוך הכלי של יד למעלה כדי שיפגע בהן תחלה. והעושה תפילין מברך אקב״ו לעשות תפלין. וצריך לכתבו על עור בהמה טהורה. וצריך עבוד לשמה. וכותבין בגויל במקום שער ובקלף במקום בשר. וצריך לשרטט מארבעה רוחות אבל בין שטה לשטה אין צריך. והכותב צריך שיוציא התיבה בשפתיו קודם שיכתבנה. וכשהוא כותב השם אפילו המלך שואל בשלומו לא יפסיק ולא ישיבנו. ולא יטבי׳ הקולמוס בדיו באמצע השם ואם צריך בדיו יקח מאותיות שלפניו. ואם דלג אפי׳ אות אחת אין תולין אותה כדאמרינן במסכת סופרים תולי׳ בספרים ואין תולין בתפלין ובמזזות. וצריך להזהר בכל האותיות שיהיו מוקפות גויל. וצריך להזהר בצורת האותיות שלא תדמה הב׳ לכ׳ ולא הכ׳ לב׳ וג׳ לנ׳ ונ׳ לג׳ וכן כל כיוצא בהן עד שירוץ הקורא בהן. כיצד כותבין התפילין של ראש כותבין ארבע פרשיות של ארבע קלפין וגוללין כל אחד ואחד לבדו ומניחין אותן בתוך ד׳ בתים שהם מחוברים בעור אחד. ושל יד כותבין ד׳ פרשיות בד׳ דפין של קלף אחד וגוללו כמין ספר תור׳ מסופו לתחלתו ומניחן בבית אחת. ונהגו הסופרים כותבי תפלין לכתוב על כל פרשה ופרש׳ מתפילין של ראש בדי שטין ואלו הן ראשי שטין של כל פרשה ופרשה.

פרשה ראשונ׳. וידבר מזה הזאת יעשה.  

פרש׳ שניה. והיה. וכל פטר. ה׳ ממצרים. לה׳ כל: פרשה שלישית. שמע. נפשך. לבניך. על ידכה: פרשה רביעית. והיה. עשב. לא תתן. בניכם: ותפלין של יד כל פרשה כותבין אותה כ״ז שטין ואלו הן ראשי שטין של כל פרשה: פרשה ראשונה. וידבר. את היום. הוציאך. לתת לך. חג ההוא. תורת: פרשה שניה והיה. רחם. בשה. לאמר כי הקשה. בהמה. לאות: פרשה שלישית שמע. את. והיו. לבבך. ובלכתך. ידך. מזוזות: פרשה רביעית. והיה. ובכל נפשכם. ואכלת. ה׳ בכם. אשר ה׳. בין עיניכם. ביתך:

וצריך להזהר במלא וחסר עד שיהיו ארבעתן כתובו׳ כמו שכתובות בספר תורה הבדוק ושאם כתב בחסר מלא פסול עד שיסיר היתר ואם כתב במלא חסר פסול ואין לו תקנה.  

ואלו החסרות והמלאות שיש בד׳ פרשיות אלו. ראשונה קדש לי כל בכור מ׳. זכור מ׳. בחזק ח׳. הוציא מ׳. יציאם ח׳. יביאך מ׳. והאמרי ח׳. והיבוסי מ׳. לאבתיך ח׳. העבדה ח׳. מצת ח׳. השביעי מ׳. מצות מ׳. שאר ח׳. גבלך ח׳. בעבור מ׳. תורת מ׳. הוצאך ח׳ יו״ד. החקה ח׳. למועדה מ׳. שניה יבאך ח׳ יו״ד. ולאבתך ח׳. חמר ח׳. בכור מ׳. בחזק ח׳. הוציאנו מ׳. ויהרג ח׳. בכור מ׳. מבכר ח׳. ועד בכור מ׳. זבח ח׳. וכל בכור מ׳. לאות מ׳. ידכה כתוב בה״א. ולטוטפת ח׳ ו״ו אחרונה. עיניך מ׳ בחזק ח׳. הוציאנו מ׳. פרשה שלישית שמע. ע׳ של שמע גדולה. מאדך ח׳. לבניך מ׳. בביתך ח׳ יו״ד שניה. ובקומך מ׳. לאות מ׳. ידך בלא יו״ד שניה. לטטפת בלא ווי״ן. עיניך מ׳. מזזות ח׳ ו״ו ראשונה. ביתך ח׳ יו״ד שניה. ובשעריך מ׳: פרשה רביעית והיה אם שמע ח׳. מצותי בו״ו אחת. יורה מ׳. ומלקוש מ׳. ותרשך ח׳ ו״ו. והשתחויתם מ׳. הטבה ח׳. נתן ח׳. אתם ח׳. לאות מ׳. לטוטפת ח׳ ו״ו שניה. עיניכם מ׳. אתם ח׳. ביתך בלא יו״ד שניה. ובשעריך מ׳. לאבתיכם ח׳ ו״ו. ואלה הן האותיות המתויגות שבארבע פרשיות אלו. פרשה ראשונה יש בה אות אחת בלבד והוא מ׳ סתומה של מימים ועליה ג׳ זיינין: פרשה שניה יש בה ה׳ אותיות וכל אחת מהן ה׳ ועל כל מחמשתן הזיינין ואלו הן ה׳ של ונתתה. ה׳ ראשונה ואחרונה של הקשה. וה׳ של ויהרג. וה׳ של ידכה: פרשה שלישית יש בה ה׳ אותיות ואלו הן ק׳ של ובקומך. יש עליה שלשה זיינין וק׳ של וקשרתם יש עליה שלשה זיינין וטית טית ופ׳ של לטטפת על כל אחת משלשתן ד׳ זיינין: פרשה רביעית יש בה ה׳ אותיות ואלו הן פ׳ של ואספת יש עליה ג׳ זיינין ת׳ של ואספת יש עליה זיין אחת. ט׳ ט׳ פ׳ של טטפת על כל אחת משלשתן ד׳ זיינין: כל האותיות המתויגות י״ו ואם לא עשה התגי׳ או הוסיף וגרע בהן לא פסל. ואין כותבין בנקב ואם תוכו בחלל האות כשר. וצריך להניח גליון מלמעלה ומלמטה כמלא אטבא דספרא. ושערו הגאונים כמלא אחיזת חצי צפורן וכן בסוף. אבל בתפלה היה מצריך ה״ר יצחק ב״ר שניאור כדי לגול כל ההקף. והשטין יהיו שוות ולא יהיו אחת קצרה ואחת ארוכה אלא שוות. ואין כותבין ג׳ אותיות חוץ לשטה. וצריך לכרוך שער בהמה טהורה על כל פרשה ופרשה. ויש כורכין אותן במטלת ואחר כך כורכין בשער בהמה על גביו דהכי איתא בירושלמי בפר״ק דמגלה הלכה למשה מסיני שיהיו כתובין בעורות ובדיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשער ונוטלין במטלית ודובקין בדבק כקרע של ספר תור׳ באמצע יריעה. ותופרין בגידין יריעה בחברתה ואין סברא להקפיד בכריכת המטלית אם יהיה קודם כריכת השער או אחריו. ויש שמקפידין שאין כורכין אותן אלא בקלף כשר: וסדר כתיבתן כאשר הן כתובין בתורה. קדש. והיה כי יביאך. שמע. והיה אם שמע. וכתב הר״ף ז״ל ובשל ראש שהן ארבע׳ קליפין חתוכין אין לחוש בסדר כתיבתן וכן דעת רבי שמחה בשם ר׳ יחיאל ז״ל. מיהו נהגו גם כן להקפיד כותבי תפלין. ובהנחתן בבתים של ראש נחלקו בו אבות העולם כי רש״י ושמושא רבא. והרמב״ם ז״ל כתבו סדר הנחתן כסדר כתיבתן בתורה וה״ר שרירא גאון ז״ל ורבינו האי גאון בנו ור״ת ז״ל כתבו קדש והיה כי יביאך מימין הקורא וחוזר ומתחיל בשמאל שמע והיה אם שמע. נמצא השינין מבחוץ וההויות באמצע ומכל מקום בתפלין של יד לא נחלקו. והר״ף ז״ל כתב מיהו מדקאמר במנחו׳ מי שיש לו שני תפלין תולה עור על אחד מהן כדי לעשותן של יד. משמע דגם ביד הוי סדר כתיבת פרשיות כשל ראש ההויות באמצע וכן פירש ר׳ ברוך ז״ל רק שיכתוב כסדר כתיבתן בתורה. וכתב ה״ר יצחק ירא שמים הרוצה לצאת ידי כלם יהיו לו שני תפלין של ראש ויניחם בבת אחת ויבטל בלבו אותן שאינן עשויין כתקון חכמים ויברך על מצות תפילין כי מקום יש בראש להניח שתי תפילי׳ וזהו ממקום שמתחיל להשעיר עד חצי שפוע הראש זהו מקום הנחת תפילין בראש מן על הקדקוד שהוא סוף השער שכנגד הפנים והוא המקום שמוחו של תינוק רופס. וצריך לכוין אותו באמצע כדי שיהיה בין העינים לקיים מה שנאמר ולטוטפות בין עיניך. ויהיה הקשר בגובה העורף שהוא סוף הגלגולת. וצריך רצועות שחורות. גם עור הבתים נראה שצריך שיהיה שחור. ואמר אביי שי״ן של תפלין הלכה למשה מסיני. וכתב בשמושא רבה שתי שיני״ן הן אחת בימין ואחת בשמאל ואמניח קאי של ימין מג׳ ראשין ושל שמאל מד׳. וה״ר יצחק בה״ד זצ״ל אמר כי שי״ן של לוחות דהויא מן החקיקה. וכן היא נעשית מקטמי העור. ואמרי׳ פרק הקומץ צריך שיגיע חריץ למקום תפר פי׳ אותן חריצין שהשי״ן נעשית מהן. ויש אומרים חריץ שבין בית לבית. ואמר רבי חנינה אמר רב תיתורא של תפלין הלכה למשה מסיני. פירוש מושבן של בתים.

ומעברתא נמי אמרי׳ הלכה למשה מסיני זהו מקום שעוברין בו הרצועות. ופרש״י שעשוין מעור הבתים שכופלין בו הבתי׳ ועושין ממנו תתורא ומעברתא. ויש שעושין אותה מעור אחר. ויש מפרשים מעברתא עור שנותנין על בית שבזרוע.  

ותניא תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני. ואמר רב בתפרן ובאלכסון שיהא התפירה מרובעת ויהא בה אלכסון גדול תרי חומשי על הארך. ויש מחמירין גם בעור הבתים שיהיו מרובעות.

ומנין התפירות יש בשמושא רבה שנים עשר. ואם עשה י״ד או י׳ אין קפידא.  

ויש מחמירי׳ להעביר חוט התפירה בין הבתי׳ ונראה שאין צריך. פרק הקומץ בעי רצועה שנפסקה מהו למתפרה ומעייל לגאו אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. ופרש לחומרא לאסורא. ורבינו תם פירש להקל כמו בכל התלמוד בהאי לישנא והכי קאמר נמי בירושלמי רבי אמי אפסיק ליה גידא דרצועתא ושרון ליה הדר אפסיק ליה תנינות ושרון ליה ולא מן אולפנא. ויש מפרשים ההיא בגיד התפירה.

ואורך הרצועה דימינא עד טבורא דשמאלא עד חזיא. דזרועא עד אצבע צרדה. ורוחב הרצועה פחות משעורה ויתר על חטה. וכתב הר״ף ז״ל אם רחבות יותר משעורה אין לחוש. וקשר של תפלין הלכה למשה מסיני.  

אמ׳ רב ונוייהן לבר. פי׳ נוי של קשר ונוי של רצועות. אין לוקחין תפלין אלא מן המומחה ואם לקחן בודק שנם של ראש ואחד של יד או להפך ואין צריך עוד בדיקה אפילו לקח מהם הרבה. מצוה גדולה יש בתפלי׳ שהן אות כמו מילה ושבת ומזכירי׳ לאהוב הקב״ה בתפלין של יד לאהבה בכל לב שהם כנגדו. ובשל ראש לאהבה בכל נפש שהם כנגד עקרו של נפש ומקיים שמנה עשה ומאריך ימים שנאמר למען ירבו ימיכם.

Siman 22

כב. דין הלכות ציצית הלכות ציצית טלית של צמר צריכ׳ ציצית של צמר ושל פשתים צריכה ציצית של פשתים שבזמן שאין תכלת כלאים אסורין בו ושאר הבגדי׳ חוץ מצמר ופשתים אינן חייבין אלא מדרבנן טלית של פשתן פטור אפילו במינו. וצמר ופשתי׳ בין במינן בין בשאינן מינן פוטרין ושאר מינין במינן פוטרין בשאינן מינן אין פוטרין. והר״ף ז״ל כתב נכון להזהר שלא לעשות שום ציצית של פשתן אפילו בטלית של משי. וכלן חייבין בציצית אם יתכסה בהן אבל אם היו מקופלי׳ ומונחי׳ בקופסא פטורין לפי שאינה חובת הכלי רק היא חובת האדם הלובש הכלי. ובעלת ארבע ולא בעלת שלש. ובעלת חמש חייבת לפי דעת הרמב״ם ז״ל והרי״ף ז״ל שנאמר אשר תכסה בה ויש בכלל חמש ארבע אבל לבעלת חמש או יתר על כן לא יעש ציצית אלא לד׳ כנפות המרוחקות זו מזו.

וכיצד עושין אותה טווין את החוטין לשמן ושוזרין אותן משו׳ נוי ואם שזר חוט כפול אפי׳ משמנה חוטין ונעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד. וצריך למדוד החוטין תחלה ואחר כך פוסקן ביחד קודם שיתנם בכנף שאם לא פסקן קודם שיתנם בכנף פסולה דכתי׳ ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם פירו׳ שיהיו עשויין ציצית קודם שיהיו על כנפי בגדיהם.  

וה״ר יצחק ז״ל כתב אם לא פסקן קודם שתחבן רק שלא קשרם כשרין. ואם קשרם קוד׳ פסיקה פסולין. ואחר כך אוחז מג׳ אצבעות על שלשה אצבעו׳ שאינו כנף פחות מכאן ונוקב שם ונותנן בתוך הנקב. וכתב הר״ף ז״ל אצבע היינו גודל. וטוב לעשות אמרא בטליתו כי בלא אמרא חוטי הערב מתפזרים מן הטלית למטה וגם פעמים כי חוטי השתי בולטין בלא ערב ואם כן יש להסתפק מאי זה מקום יתחיל למנות ג׳ אצבעות בשם הר״ם ז״ל.

וכופל החוטין עד שיהיו ח׳ השבעה מהן אורכן שלשה עשר אצבעות והשמיני כדי שיוכל לכרוך בו וישאר כאורך האחרים. ועושה בהן ה׳ קשרים של קיימא. ולא יקשור חוט מהן אם נפסק. 
ובין שלשה קשרי׳ הראשונים הסמוכים לטלית בין כל קשר מהן יעשה שבעה חוליות. ובין קשר רביעי לחמישי יעשה שלשה עשר חוליות. וכתבו חכמי צרפת בשם הקדוש רבינו יחיאל כי השבע חוליות כנגד שבעה רקיעים ולפי שהתכלת הוא הרקיע תקנו שבעה חוליות כנגדן ובין קשר רביעי לחמשי שלשה עשר חוליות כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים.  

וכתב ה״ר יצחק סדר החוליות כורך שתי פעמים ובשלישי תוחב באמצע. ויש מפרשים כורך ג׳ פעמים וברביעי תוחב באמצע. ובזמן שאין תכלת אין לחוש לעשו׳ חוליות אלא כורך עד שיהא בין קשר לקשר כמלא גודל עם הקשר כדי שיהא הגדיל ארב׳ אצבעות והענף ח׳. נמצא אורך הציצית שנים עשר אצבעות בגודל כנגד שנים עשר שבטים. ואם הוא ארוך יותר אין לחוש וצריך לתלות הציצית באורך הטלית ולא ברחבו. ואם נפסקו ארב׳ מן החוטין כשר רובן פסול. נפסק החוט מעקרו אפי׳ חוט אחד פסול. ואמרי׳ פרק התכלת אם גרדם תכלת וקאי אלבן כשרה. ומה שאנו קורין גרדומים זה שאינן ארוכים שנים עשר אצבעות אבל אם גרדם שאין בו כדי עניבה אפילו פתיל אחד פסול. ויש אומרים שאינו פסול אחר שיש בגדיל כדי עניבה. נפסק הכנף חוץ לשלשה אצבעות תופרה במקומו. תוך שלשה לא יתפור. זוית הבגד שבין חוטי ציצית ובין הארוג שנתמעטה ולא נשאר אלא כל שהוא כשרה. ושעור ציצית אין פחות מטפח וגדלו כמו שירצה. ושעור הטלית כדי שיכסה ראשו ורובו של קטן. וכתב ה״ר יצחק ז״ל ושמעתי שהקטן זה רוצה לומר שהגיע לחנוך כדאמרינן קטן היודע להתעטף חייב בציצית. והעוש׳ ציצית לעצמו מברך אקב״ו על מצו׳ ציצית ושהחיינו. והרמב״ם ז״ל כתב שאין מברכין על הציצית בשעת עשיה לפי שאין המצוה אלא להתעטף בו. ועשיית ציצית כשרה בכל אפי׳ בנשי׳ אבל לא יברכו בשעת עשייתן. המתעטף בטלית מצוייצת יברך אקב״ו להתעטף בציצית. וה״ר יצחק כתב בטלית קטן יברך על מצות ציצית ובטלי׳ של עטוף להתעטף.

ובכל פעם ופעם שילבשנו ביום מברך על כל אחת ואחת. ומאימתי מברך עליו בשחר משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. ירושלמי כל הברכות מעומד. ועל ברכת מצוה קאמ׳ ולא על ברכת הנהנין.  

ברכות שראוי המברך לברכם מעומד. ברכת העומר ברכת ציצית ברכת לולב וברכת מילה וכולהו נפקא להו מגזרה שוה מספירת העומר כדכתיב מהחל חרמש בקמה ודרשו בקומה. ודרשינן לכם כתיב בעומר וספרתם לכם. בציצית והיה לכם לציצית. בלולב ולקחתם לכם. במילה המול לכם ואאבי הבן קאי שצריך לברך בעמידה וכן רגילין. והמניח בלילה לא יברך כלל. כתב הר״מ טלית קטן כשמתעטף בה אם לא שח בנתים בין טלית קטן לטלית גדול אינו צריך לברך כמו לענין תפלין ע״כ. וכתב ה״ר יצחק ב״ר יוסף ז״ל שבליל כפור מברך עליו. ויש שמחליפין טליתותיהם בליל כפור בשל חבריהם לאפוקי נפשייהו מפלוגתא וכן הר״ף ז״ל כתב שאין לו לברך בטלית של חברו אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה על מנת להחזיר אבל בשאולה לא דהוי ברכה לבטלה. ומיהו י״א אע״ג דטלית שאולה פטורה מן הציצית מכל מקום יכול להחמיר ולהטיל בה ציצית ולברך עליה ולא הוי ברכה לבטלה מידי דהוה אנשים שמברכות אלולב ואשופר ואע״פ שיש לחלק קצת וגם התוספות משנץ פירשו כי המברך בטלית שאולה לא הפסיד. ולפי זה יש לו לברך בטלית של חברו אפי׳ בלא מתנה גמורה רק שיתן לו חברו רשות ואפילו בלא רשות דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה. ומיהו בטלית מקופל ומונח אומר ה״ר מנחם בן ה״ר שמואל שצריך ליטול ממנו רשות משום דבעל קפיד. טלית שאולה פטורה כל שלשים יום. וכן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן התורה. ומכל מקום אם רצו לברך יברכו ויש אומרים כי נשים ועבדים אם רצו להתעטף מתעטפין בלא ברכה. וקטן היודע להתעטף חייב בציצית. והר״מ כתב שאין למחות להתעטף ולברך עליו אע״פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי אין זמנן בלילה וחובת ציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראיה. ואמר רב נטרונאי גאון ז״ל האוחז ציציותיו בידו כשהוא קורא את שמע יהירותא הוא ולפי שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות צריך אדם להיות זהיר בה שנ׳ וראיתם אותו וזכרתם את כל מצותי. וציצית בגימטריא שש מאות וח׳ חוטין וה׳ קשרים הרי תרי״ג במספר כל המצות. וקשיא דהא כלן ציצת כתוב הרי שאינן עולין כי אם תק״ץ ותריץ הכי כי בפרשת ציצית כתיב בה שלשה פעמים ציצת. ועשו להם ציצת. ונתנו על ציצת. והיה לכם לציצת כל ציצית במקום החסרים מהג׳ והוא כמו שאם היה כתוב בכלו ציצית מלא. גנאי הוא לתלמיד חכם שיתפלל ואינו עטוף ואף על פי שאין הפסו׳ משמע שיהא אדם חייב לקנות טלית מכל מקום נראה כי מצוה גדולה היא כדי שיזכור מצות בוראו שנאמ׳ וזכרתם. ולמתים יש מסירין הציציות. ויש מניחין אותן. וטוב לקשרן תוך הכנף ואז לא הוי לועג לרש ממה נפשך. וכל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו אלפים ות״ת עבדים שנאמ׳ והחזיקו עשרה אנשי׳ מכל לשונות הגוי׳ והחזיקו בכנף איש יהודי: מותר ליכנס בציצית בבית מרחץ ובבית הכסא. וכתב ה״ר אשר ז״ל נהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית גם נהגו שלא תכבסנו גויה וכל זה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו: נפסקו חוטי הציצית זורקן באשפה שאין בגופן קדושה. ומה שאמרו ז״ל המוכר טלית לגוי יתיר ציציותיו שבה לא מפני קדושה אמרו רק מפני הסכנה שמא יתעטף בה הגוי בציציותיה ויתלוה עמו ישראל בדרך ויחשוב שהוא ישראל ויעמוד עליו ויהרגנו. אין עושין ציצית מן הצמר הנאחז בין הקוצים ולא מן הנימין שהן נתלשין מן הבהמה ולא ממה שמשייר האורג מן הבגד אלא מן הגזה של צמר או של פשתן. ואין עושים אותן מצמר הגזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים ואם עשה פסולה. המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית. אבל המשתחוה לפשתן הנטוע כשר שהרי נשתנה. ציצית שעשאה גוי פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו. אבל אם עשאה ישראל אפילו בלא כונה כשר. הלוקח טלית מצוייצת מישראל כשרה וכן מגוי תגר אבל מן ההדיוט פסולה. טלית שכלה אדומ׳ או ירוקה או משאר צבעונין עושין חוטי לבן שבה כעין צבע אם אדומה אדומים אם ירוקה ירוקין.

Siman 23

כג. דין הלכות נטילת ידים הלכות נטילת ידים. כתבו מקצת הגאונים ז״ל שלשון נטילת ידים תקנו על שם הכלי שקורין אנטל והוא מחזיק רביעית כמו שאמרו ז״ל אנפק אנבג אנטל הוא רביעית של תורה. כתב הר״מ ז״ל שאין אדם צריך ליטול ידיו מרביעית כי אם לאכילה לפי שלפני תפלה אם אין לו מים יכול לקנח ידיו באבן או בארץ דכתיב ארחץ בנקיון כפי כלומר בכל מידי דמנקי ע״כ. וכשאדם יוצא לדרך נוטל עמו כלי מחזיק רביעית להיות נוטל בו ידיו או יטבילם בנהר או במעין או במקוה שיש בו ארבעים סאה ויברך על טבילת ידים. והר״מ אומר שמברכין על שטיפת ידים ויש מברכין על רחיצת ידים או על נקיון ידים. וכתב הרשב״א ז״ל ורז״ל הורו שמברך על נטילת ידי׳ אף על פי שאין כאן נטילה יש בכלל טבילה נטילה שהרי בכלל מאתים מנה והרי זה כמטביל מפני שנצטוה על הנטילה ועל נטילה שנצטוה הוא מברך ע״כ. או נוטל אדם ידיו שחרית בביתו ומתנה עליהן כל היום כלו שמא לא ימצא נהר או מעין להטביל בהן ידיו. וכתב הרב רבינו שלמה ז״ל שאם שכשך ידיו בתוך הכלי שיש בו רביעית ידיו טהורות שכל מי שמשכשך בכלי כאלו נוטל ממנו. וכן דעת הרב רבינו שלמה ז״ל ושאר הפוסקים. ורבינו האי גאון ז״ל פירש בתשובה כי לשון נטילת ידים אמרו ז״ל על שצריך להגביה ידיו למעלה אחר הרחיצה והוא מלשון וינטלם וינשאם. כתב הר״מ על הדברים הצריכין נטילת ידים ששאלת אם סגי בנקיות בעלמא בלא מים דבר שאי אפשר להתברר בראיה ברורה אין לעשות פרוקא לסכנתא. וטוב להחמיר לעשות נטילה. ואלו שבעה דברים צריכין נטילה אחריהם ואלו הן ההולך מבית המרחץ. הנוטל צפורניו. החולץ מנעלו. הנוגע ברגליו. החופף את ראשו. ההולך מבית הכסא. והר״ף ז״ל כתב ולענין נקיות אמרינן בברכות דמי שאין לו מי׳ שוטף ידיו בעפר או בצרור או בקיסם דכתיב ארחץ בנקיון כפי כל מידי דמנקי. ומיהו הני מילי בנטילה שלא לצורך והלכה כי הנך דברי׳ אבל לענין אכילת פת בעי נטילה במי׳ דוקא. ומיהו היוצא לדרך והתכ׳ בנטילת שחרית בשביל כל היום מועיל התנאי ג״כ לענין אכילה רק שישמרם מטנוף. ועל זה אין לסמוך כי אם בשאין לו מים תוך ארבע מילין לפניו לדרכו אכל אם יכול למצא מים תוך ארבע מילין ימתין. והני מילי לענין אכילה אבל לענין תפלה אין צריך להמתין אלא יקנח בצרור ע״כ. ומה שאמרו ז״ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום דוקא כששמר את הידים לאלתר שלא יסיח דעתו מהן שלא יגעו בשום טנוף ואז יועיל לו התנאי שלא יהיה צריך ליטול ידיו שנית לא לאכילה ולא לתפלה. אבל אם הסיח דעתו מהן אין התנאי מועיל לו. וכתב ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל שאם הניחן אחר הנטילה בבתי ידים שקורין גאנץ שיועיל. וכל זמן שאדם נפנה ביום צריך לברך אשר יצר ואפילו לקטנים.

ונשאלה שאלה לאחד מן הגאונים אם צריך לברך נטילת ידים עם ברכת אשר יצר בכל פעם ופעם שיהא נפנה והשיב שאם ירצה לעסוק בתורה לאלתר או להתפלל או להוציא מפיו שום דבר קדושה אז יהיה צריך לברך על נטילת ידים ואשר יצר ואם לאו לא יברך רק אשר יצר בלבד. ואם בא לאכול אחר שנטל ידיו לנקביו אינו צריך ליטול ידיו שנית על האכילה ודי לו באותה נטילה. וראיה לדב׳ מה שאמרו ז״ל נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כלו.  

והרוצה לאכול פת שמברכין עליו המוציא צריך ליטול ידיו ואפי׳ אינן מלוכלכו׳ ולא טמאות. וכן כל שטבולו במשקה. וכן לקריאת שמע וכן לתפלה. מים אחרונים אשר בסוף כל אכילה חובה משום מלח סדומית שמסמאה את העינים חזינן בדוכתא אחריתי דאמר אחר כל אכילתך אכול מלח מלמד בהאי מלחא איכא מלח סדומית לכך היא חובה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו וכיון דלרפואה קא עביד אינן צריכין ברכה ועוד שהן הרגו את הנפש ואינן טעונין ברכה. ותכף יברך ברכת המזון בלי הפסק. ואין ניטלין אלא על גבי כלי או קינסא או אבני׳ וכיוצא בהן ולא בחמין שהיד סולדת בהן. והרשב״א ז״ל כתב טעם לפי שהמים החמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין הזוהמא ע״כ. אבל ניטלין בצונן או בפושרין.

ולהוציא כח המלח ישפיל ידיו למטה. מים אמצעיים שבין תבשיל לתבשיל רשות. מים ראשונים מצוה והן ניטלין על גבי קרקע בחמין ובצונן. 
וצריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו חוץ לפרק ויטמאו את הידים. ונטילת ידים עד הפרק זהו קשרי האצבעות המחוברי׳ ליד כדאמרינן צריך אדם ליטול ידיו עד פרק שלישי ושעורן רביעית.  

וכל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון רובו שאינו מקפיד או מעוטו המקפיד וכן גרב וגלד יבש שאינו מצטער בנטילתו ומה שתחת הצפורן חוצץ. וכתב הר״ף ז״ל ועל כן נכון לנקר צפרניו בשעת נטילה. ויש מקילין דחשבין ליה למעוטו שאינו מקפיד. הטביל ידיו במי מקוה שאין בו שעור או במים שאובין בקרקע אין מטהרין אותן. מים שנשתנה מראה שלהן או שנתגלו גלוי האוסר משתיה או שנעשה בהן מלאכה כגון שהדיח בהן כלי׳ שאין מודחין ולא חדשים או ששרה בהן פתו כלן פסולין לידים ושנפסלו מלשתו׳ לכלב בכלי פסולי׳ לנטילה ובקרקע כשרי׳ להטביל. חמי טבריא מטבילין בהן את הידים במקומן אבל שלא במקומן כגון שהפליג מהן אמת המים למקום אחר או שנטלן בכלי אין נוטלין מהן לידים. וכשנוטל ידיו יתן עליהן מעט מעט עד שיתן כשעור ואם נתן הכל בשטיפה אחת כשר. ורבי׳ נוטלי׳ בשטיפה אחת יד זה על גב זה ובלבד שירפו את ידיהם כדי שירדו המי׳ ויהיה בשטיפה זו רביעית לכל אחד ואחד ולא יתן לחברו בחפניו שהנטילה צריכה כלי שלם ושיבא מכח נותן. ואין נוטלין בשברי כלים ולא בכלי׳ שבורין שבירה המטהרת אותן מטומאותם ולא בדפני הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת חבית אלא אם כן תקנה לנטילת ידים ולא בחמת אלא אם תקנה ולא בשק ובקופה אף על פי שתקנה לנטילה. ונוטלים בכל הכלים אפילו כלי גללים וכלי אדמה והוא שיהיו שלמים ויחזיקו רביעית ואם אינו מחזיק רביעית או שאין בו מים רביעית אין נוטלין בו. והכל נותנין למים אפילו חרש שוטה וקטן.

וכתב הר״מ שאין ליטול ידיו שחרית ממי שלא נטל כדאיתא פרק ערבי פסחים אל תטול ידים שחרית ממי שלא נטל משום דקשה לרוח רעה. 
ואם אין שם נותן מניח הכלי בין ברכיו וצק על ידיו או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השניה. הקוף נותן לידים. השוקת שהניח ידו בה ועברו המי׳ ושטפו את ידיו אינה נטילה לפי שאינה באה מכח נותן ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הכלי שהשטיפה באה מכח אדם כשרה.  

מים שהן ספק אם נעשה בהן מלאכה אם לאו. ספק נטל ידיו ספק לא נטל וכן כל ספק בנטילת ידים טהור. לט אדם ידיו במפה ואוכל פת או כל דבר שטבולו במשקה ואינו צריך לנטילה אחרת. והרשב״א ז״ל אוסר ואמר שלא התירו לאכול במפה אלא לאוכלי תרומה שהן זריזין חזקה נשמרין הן מליגע. מי שהיו אחרים מאכילין אותו או מי שאוכל במגריפה צריך נטילה אף על פי שהוא אינו נוגע למאכל שהרי אחרים נותנין לתוך פיו. אבל המאכיל אינו צריך נטילה. אין לו מים אלא כדי שיטול ידיו יטול ידיו במקצתן ושותה מקצתן. הנוטל ידיו צריך לנגבן תחלה קודם שיאכל דאמר רבי אבהו פ״ק דסוטה כל האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא. וכשינגב ידיו מברך כדאמרי׳ על כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר דאכתי גברא לא חזי וכן נהגו בנטילת ידים. והירושלמי מוסיף אחרת ברכת האור כדקתני במסכת ברכות אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו. ופירש רבינו חננאל דוקא טבילה דגר אבל שאר טבילות מברכין קודם.

ויש אומרים מזה דנשים המברכות אחר הטבילה אין למחות בידן כיון דאיכא שום טבילה דמברכין לאחר טבילה מידי דהוה אנטילת ידים דסעודה דמברכין אחר הנטילה אף על פי שהוא נקי יברך קודם משום דאיכא ידים דבית הכסא דאינו יכול לברך קודם הנטילה לא פליגי רבנן הכא נמי לענין טבילה.  

והר״ף ז״ל כתב ומהאי טעמא היה רוצה רבי שמואל לומ׳ דהאב מברך ברכה דלהכניסו קודם שימול המוהל. ומיהו בפרק רבי אליעזר דמילה משמע בהדיא שמברכי׳ אותה אחר המילה וכן המנהג אף על גב דבעלמ׳ מברכי׳ עליהן עובר לעשייתן שאני הכא שהמברך דהיינו אבי הבן אינו עושה המצוה מידי דהוה אברכת ארוסין שמברך אותה לאחר הקדושין הלכך אפילו היכא דאבי הבן הוא מוהל לא שנא. ובתוך סעודה אם אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ונכנס כדאמר רבי אשי מצוה לשפשף ניצוצות שעל גבי רגליו שלא יראה ככרות שפכה. דבר עם חברו והפליג פירוש הפליג שעה אחת או שתים נוטל שתי ידיו ונכנס לפי שהסיח דעתו מהן. והר״ף ז״ל כתב אך אין צריך ברכת המוציא דשנוי מקום אין צריך לחזור ולברך בפת. ור״ת פוסק שהיוצא להשתין אין צריך ליטול ידיו אם לא שפשף בידו והלכה אפי׳ שפשף בידיו אין טעון ברכה מידי דהוה אידיו מלוכלכות בטיט ובצואה שאין צריך לברך על נטילת ידי׳. והר״ף ז״ל כתב אך ברכת אשר יצר צריך לברך. וה״ר יצחק ז״ל ורבו היו נוהגין לברך נטילת ידים כשהיו רוצים לעסוק בתורה וכן במלוכלכות בטיט ובצואה. ור״ף ז״ל כתב בברכת אשר יצר נמי שמברך לקטנים היינו דבר שבקדושה ואפילו הכי אינו מברך על נטילת ידים וצ״ע. והר״ם כשבא מבי׳ הכסא ורצה לאכול נוטל ידיו ומברך אשר יצר ואחר כך נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים. ויש נוהגין ליטול פעם אחת ומברכין אשר יצר תחלה ואחר כך על נטילת ידים. והר״ם אומר שזה הפסק. והר״ף ז״ל כתב נוהגין לברך כדרכם. האוכל פירות ובשר וגבנה או ירקות אין צריך נטילת ידים וכל הנוטל ידיו להן הרי זה מגסי הרוח. וכתב הר״ש ז״ל במה דברים אמורים כשאכלן בפני עצמן אבל אם טבלן במשקה או שנשרו במים ועוד המים עליהן צריך נטילת ידים שכל דבר שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. וכן השותה יין או שאר משקין יראה לי שצריך ליטול ידו אחת שנוטל בה את הכוס שמא יגע במשקין שבכוס. וכן האוכל כעכין וכיוצא בהן לתענוג ואינו קובע סעודתו עליהן נוטל ידו אחת ודיו.

פעמים שאדם רוחץ בין תבשיל לתבשיל לנקיות לפיכך אין צרין לברך עליהן. ויש אומרים שצריך לברך על רחיצת ידים ודיניהן כדין מים אחרונים לכל דבר ויתרים עליהן שצריכין נגוב.  

מים אחרונים אינן מצוה אלא חובה כדי לשמר עצמו מן הנזק ואין מברכין על החובה אלא על המצוה. ופעמי׳ שצריך לברך מי שנוטל את הכוס של ברכה בלבד. כיצד אכל דבר מזוהם צריך לרחוץ ויברך על רחיצת ידים. ומהו הדבר המזוהם יש אומרי׳ כל דבר שהוא לח אבל דבר יבש לא נקרא מזוהם. ויש אומרים כל שאינו ממין הקרב אצל המזבח נקרא מזוהם וכל הקרב פסקה זוהמתו עכ״ל הרשב״א ז״ל.

והר״מ נוטל ידיו כשאוכל בשר ורוצה לאכול דגים דחמירא סכנתא מאיסורא. והראב״ד ז״ל כתב בהלכות ידים שלו נמצא בתשובו׳ קדמוניות על מים ראשונים מברך על נטילת ידים ועל מים אחרונים על רחיצת ידים לפי שאינן אלא לנקיות בעלמא. 
ובהלכות הרב ז״ל מים אחרונים חובה ואין טעונים ברכה ויש לתמוה מאחר דמחד קרא נפקי ואקרא סמיכי להו כדאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים מה טעם אין טעונין ברכה והלא פסולות הן לברכה עד שירחצם ואומר אני לקיים דבר שניהם שאם אכל תבשיל שיש מזוהמות טעונות ברכה על רחיצת ידים. ואם אכל פת הרבה צריך מים אחרונים משום מלח סדומית ואינן טעונות ברכה ולא עוד אלא שאם לא נטל ידיו קודם ברכה יטול ידיו אחר ברכה ודיו אבל בידים מזוהמות לא יברך עד שיטול ע״כ.  

אלו דברים שבין מים ראשונים למים אחרונים: ראשונים צריכין רביעית בין לגדול בין לקטן. אחרונים כדי שידיח בהן את הידים. ראשונים צריך שיפסיק בהן. אחרונים אין צריך להפסיק. ופירש בירושלמי מהו להפסיק שצריך ליטול ולשנות כמו ששנינו מים ראשונים מטהרין את הידים שניים מטהרין המים שעל גבי הידים. ראשונים ניטלין על גבי קרקע אחרוני׳ לא ניטלין אלא על גבי הכלי או על גבי קינסא או אבני׳ או קש משום רוח רעה. ראשונים אין ניטלין אלא מתוך כלי. אחרונים מכל דבר. ראשונים אין ניטלין אלא מכח אדם. אחרונים מכל מקום. ראשוני׳ כל דבר שחוצץ פוסל בהן כעין טבילה. אחרוני׳ אינו פוסל בהן. ראשונים אם הדיח בהן כלים פסולין לידים. אחרונים אינן נפסלין. ראשונים טעונין ברכה אחרונים אינן טעונין ברכה. ודוקא שלא אכל מאכל לח שאין הידים מזוהמות ממנו והמים אינן באים כי אם לרפואה אבל אם אכל מאכל לח שהידים מזוהמות צריכין ברכה כדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים ודרשינן והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אני ה׳ אלהיכם זו ברכה. ועליה׳ אמרו מים ראשוני׳ מצוה אחרונים חובה כי הראשונים אם ירצה יאכל אם ירצה לא יאכל לפיכך אינן חובה אבל מים אחרונים כיון שאכל נתחייב בברכה ואינו יכול לברך בידים מזוהמות עד שיטול ידיו לפיכך הם חובה. למאי נפקא מינה לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשו ואין לו מים אלא מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחר׳ כגון שלשה סעודות של שבת מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לברכת המזון מפני שכבר נתחייב בברכה ואינו יכול לברך בידים מזוהמות אבל ודאי אם לא אכל מאכל לח ואין ידיו מזוהמות מברך בלא מים אחרונים ואחר כך נוטל ידיו ועולה לו לכאן ולכאן. ונראה לי שאם יש לו שמן ערב או יין מברך ואחר כך נוטל ידיו במים ואוכל סעודתו.

ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה פירו׳ אצבעותיו אחרונים ישפילם למטה משום זוהמא. ראשונים צריכין עד הפרק השלישי. פירוש מקום שהאצבעו׳ כלות. אמצעיי׳ עד הפרק האמצעי שאין המאכל מגיע מכאן ואילך ואם הגיע צריך רחיצה.  

ראשונים על נטילת ידים אחרונים על רחיצת ידים ראשונים אם שפשף בגופו או בכותל אין צריך נטילה אחרת אחרוני׳ צריך רחיצה אחרת. ראשונים אם הסיח דעתו מהן צריך נטילה אחרת. אחרונים אין צריך. ראשונים אם אין לו מים מרובין ונטל ידיו שחרית מתנה עליהן כל היום ואוכל עליהן בשמירת ידיו אחרונים אין תנאי מועיל בהן. וי״א דאפילו שלא בשעת הדחק כגון שיש לו מים מרובין עושה כך ומתנה עליהן ראשונים אין השמן והדבש ושאר משקין לבד מטהרים את הידים אחרונים בכל מיני משקין מפני שהן מעבירים הזוהמה.

ראשונים אין ניטלין לחצאין כגון דמשא פלגא פלגא דידיה וליכא משקה טופח ע״מ להטפיח אחרונים ניטלין לחצאין ראשונים צריכין נגוב לאכילה אחרונים אין צריכין נגוב לברכה ראשונים בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן. 
ראשונים כל שהפרה שוחה ושותה מהן נוטלין לידים ואם לאו אין נוטלין. אחרונים אף על פי שהן עכורין הרבה ואין הפרה שותה מהן כגון שיהיו סרוחים או מרים או מלוחין נוטלין מהן.  

ראשונים אין נוטלין בחמי טבריה בזמן שהן בכלים ואפילו הם צונן מפני שהן מרים ואין כלב ופרה שותין מהן. אחרונים אם צונן הם נוטלין מהם. והא דאמרינן בגמרא דחולין דפסקינהו בבת ברתא אע״ג דלית בהו ארבעי׳ סאה מטבילין בהן את הידי׳. ודוקא שהן מחוברין לברתא דאית בהו הכשר מקום שהרי ראויין הן להטביל בהן מחטי׳ וצנורו׳ ומשום הכי לא גזרינן בת ברתא אטו מנא אבל אם אין מחוברין אין מטבילין בהן את הידים וכיון דשעור טבילה ליכא בעינן בנטילה ולא בטבילה והא בעינן כלי ומכח אדם כדכתיב לעיל.

ראשונים אם שפשף ידיו זו בזו צריך שיהיה נזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו את המי׳ מפני שהן מטמאות זו את זו. אחרונים אין מקפידין בהן. שאלו הראשונים מים ראשונים מטהרין את הידים. שניים מטהרין את המים שעל הידים. ואחר שהמים ראשונים מקבלין טומאה מן הידים היאך השניים מטהרין את המים שעל הידים ויחזירו הראשונים שהן טמאים ויטמאו את המים. והשניים מקבלין עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם. שהרי אמרו שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אלמא הראשונים מקבלין טומאה מן הידים שחוץ לפרק וחוזרין ומטמאין אותן.  

ואומר אני כי עקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה או צואה או שהרגו מאכולת וגזרו עליהן טומאה מאותו הלכלוך כאלו נגעו בטומאה ועשו אותן שניו׳ לפסול את התרומה במגען ושלא לאכול כהן חולין על ידי הדחה. וזה שאמר ראשונים מטהרין את הידי׳ כלומר מורידי׳ מהן הזיעה והלכלוך שעליהן שממנו הן טמאות. ובאין השניים ומדיחין אותן המי׳ שהן מטושטשו׳ עם הזיעה והלכלוך ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרין את המי׳ שעל הידי׳ כלומר מדיחין את המטושטשו׳ עם הזיעה והלכלוך שעל הידים. ומפני זה צריך שיפסיק במים הראשונים שאם יתן כל הרביעית עליהן בבת אחת הנה שהן מורידין הלכלוך מעליהן מכל מקום הנשארי׳ על היד משירי הטשטוש הם ולכך צריך שיפסיק בהן כי המים הראשונים מדיחין את הטשטוש ומה שישאר על גב היד מן הנקיים הוא. הלכך חששו שמא יבאו מים שניי׳ חוץ לפרק והן מטושטשות מאותו מקום שהם ראשון ויחזרו ויטמאו את הידים טומאת לכלוך. ולפיכ׳ צריך להגביה את ידיו בשניי׳ כך נראה לי באמת ובברור. ורביעי׳ שאמרו לנטילת ידים מפני שעשו אותן כטמאות והרביעית הלכה למשה מסיני הוא מקוה לטהר להטביל בו מחטין וצנורות אלא שבטלוהו כדאיתא בנזיר. וכיון שעשו אותן כטמאות תקנו להן ברביעית שהוא כמקוה קטן אי נמי שערו חכמי׳ שאין הידים מודחות יפה מן הלכלוך אלא ברביעית.

ואם תאמר אם בשביל כך למה אמרו ורביעית נוטלין לאחד ואפי׳ לשנים והיאך שנים מדיחין יפה ברביעי והלא רביעית צריך לאחד הרי אמרו מוסיפין על השניי׳ ואין מוסיפין על הראשוני׳ כלו׳ צריך להוסיף בשניים עד כדי שיהא רביעית לכל אחד ואחד בין הראשונים והשניי׳ אבל בראשוני׳ אין צריך להוסיף כדי שיהא בהן רביעי׳ לכל אחד ואחד בתחילה אבל ודאי די להם לשנים ברביעית לעורר הלכלוך מידיהם. והכשר הרביעית עולה לשניהם הואיל ושניהם רוחצים בבת אחת ואח״כ יבא הרביעית השני על השאר וידיח המים המטושטשים מידיהם מכל מקום צרי׳ שיהא בהן רביעי בבת אחת מן הטעם הראשון כדי שיהא כמקוה טהרה. ושני הטעמים צריכין זה לזה.  

ודוקא במקום שאין מים מרובין דהיינו משא ולא משא אבל במקום שיש מים מרובין הא אמ׳ רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. הלכך בעי טפי. ועוד כי אי אפשר לנטילת ידים בלא שפשוף מפני הזיעה ומפני הצוא׳ שעל גבי ידיו וכשהוא משפשף אינו יכול להזהר שלא יגע חוץ למקום המים והרי הוא צריך ליטול לכתחלה הלכך בעי טפי מרביעית שהרי מן השפשוף ואילך צריך. וכל הדברי׳ הנוהגי׳ באחרוני׳ נוהגי׳ באמצעיי׳ שבין גבינה לתבשיל של בשר בין להקל בין להחמי׳ חוץ משפשו׳ בגופו או בכותל והסח הדעת שפוסלי׳ באמצעיי׳ ואינן פוסלי׳ באחרוני׳ מפני שעדין רוצה לאכול וידיו צריכות שמור. וחוץ מנגוב הידי׳ שאף האמצעיים צריכין נגוב כראשונים וחוץ משאר משקין שאינן כשרין למים אמצעיים מפני שהן שמנין וצחין ואינן מנקין את השומן ואת המאכל ושוין לאלו ולאלו לענין ברכה שהרי חובה ולא יהיו אלא מצוה הרי טעונין ברכה שאינו רשאי לאכול עד שיטול כדין מים ראשונים ומברך על רחיצת ידים כדין אחרו׳. עד כאן לשון הראב״ד ז״ל.

Siman 24

כד. דין הלכות סעודה וברכת הפירות הלכות סעודה. כשאדם בא לסעוד נוטל ידיו תחלה ומברך על נטילת ידים. כתב הר״מ אסור לאדם לדבר משעת נטילה עד אחר ברכת המוציא משום הסח הדעת כדאיתא בברכו׳ תכף לנטילה המוציא.

ולוקח פתו ומברך המוציא לחם מן הארץ. ירושלמי אין מברכין אלא בשעה שהוא פורס. אמר רבי חייא הדא אמרה הדין דנסיב עגולא ובריך עלויי ולא אתי לידיה צריך לברוכי עלויה זמן תנינות. אמ׳ רבי תנחום וצריך למימר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכן דעת הרמב״ם ז״ל.  

ובעל הבית הוא שבוצע כדי שיבצע בעין יפה. עשר תיבות יש בברכה זו כנגד עשרה מצות התלויות בתבואה לא תחרוש. לא תחסו׳. שדך לא תזרע כלאים. לקט. שכחה. ופאה. חלה. תרומה. מעשר ראשון. מעשר שני. וכנגד עשר תיבות שיש בפסוק מצמיח חציר. שנים או שלשה או יתר שאכלו על שלחן אחד האחד פוטר את כלם מברכת הלחם אם לא ירצו כל אחד לברך על עצמו. והר״ש ז״ל כתב שמצוה לחלק ולברך כל אחד לעצמו.

והאח׳ המברך לכלם נוטל רשות מהם מדרך המוסר ואומר ברשות רבותי והם עונים ברשות שמים. ונהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף ולא גוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא כך כתב ה״ר אשר ז״ל.  

ועוד כתב וקודם שיבצע אדם צריך לברך ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין. ויש שמברך ואחר כך חותך הלחם בסכין כי אם יחתוך קודם הברכה לא לחם שלם הוא. ואנחנו נהגנו לחתוך תחלה כי כל זמן דאגידא החתיכה כלחם שלם מקרי. ועוד כת׳ ואיכא דשאיל אמאי לא מברך בורא פרי האדמה בלחם. ונ׳ לי דבורא פרי העץ מברכין שכך ר״ל הקב״ה בורא בעץ דבר שאין בו. אבל חטה יוצאה כמו׳ שהו׳ מכניסה ועל כן מברך המוציא כלומ׳ מה שאדם מכניס בארץ הקדוש ב״ה מוציא. ואם תקשה והרי פולין ועדשים וזרעוני׳ וכל מיני קטני׳ שאד׳ זורען והקב״ה מוציאן כמו שהן מברכין עליהן בורא פרי האדמה ולא פלוג רבנן ז״ל לברוכי עליהו המוציא והנכון בעיני כי באמת מברכין על החטה ב״פ האדמה כמו שמברכי׳ על הענבי׳ ב״פ העץ וכשעושי׳ מהן יין מברכי׳ בו פרי הגפן משו׳ דאשתני לעלויא וכן בחטה אם יכסוס אותה מברך עליה ב״פ האדמה וכשנעשה לחם מברך המוציא לחם מן הארץ כאלו הוא בעצמו הוציא הלחם מן הארץ דאין בגרגיר החטה שו׳ פסולת שאף הסובין ראוי עם הקמח מעורב שכך עני אוכל פתו בעיסה בלושה אבל בענבים איכא פסולת הרבה וצריך לעשות בו כמה דברי׳ עד שיהא ראוי לשתותו. ירושלמי עד כמה יפרוס. פי׳ כמה ירצה לאכול. ר׳ חנניא ור׳ מונא חד אמר כזי׳. וחד אמ׳ פחות מכזית. הלכך משמע דברכת המוציא כשאר ברכות הנהנין היא ואמרינן אסו׳ לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה ומברך על פחו׳ מכזי׳ המוציא וכן על פחו׳ מרביעית מברך בו פרי הגפן. ויש אומרי׳ דעל פחו׳ מכשעור אינו מברך רק שהכל דברכת הנהנין היא. ובשם רב אחא גאון ז״ל מצאתי דעל פחו׳ מכשעור אין צריך לברך אפי׳ שהכל.
ובשבת וביום טוב בוצע על שתי ככרו׳ שלמות דכתיב לחם משנה והוא קרא יתירא דמדכתב רחמנא שני העומר לאחד לא אצטריך למימר לחם משנה אלא ודאי לאשמועינן דחייב לבצוע על שתי ככרות שלמו׳ הוא דאתא. ויש נוהגין לבצוע התחתון לא העליון. ואנו נוהגין לבצוע העליון. ורב דבצע אכולא שירותיה. פירש ה״ר שמואל בר דוד ז״ל משום דקא דריש שתהא הבציעה פי שנים משאר ימות החול. ובתנחומא מצאתי כל מלי דשבת כפול שני כבשים. מזמור שיר ליום השבת. לחם משנה. זכור ושמור. ונראה שהמנהג על זה להדליק שני נרות כל זה מחבור ה״ר אשר מספ׳ המנהגות. ועוד כת׳ שם מחייבי כל ישראל לאכול שלשה סעודות בשבת. ונהגו הקדמונים להפסיק בשחרית בין סעודה לסעודה ופורסין מפה ומברכין ברכת המזון. ויש מי שעומד מן השלחן והולך לטייל חוץ לבי׳ או בתוך הבית ואומ׳ פר׳ אחד או משנה אחת או מזמור ומנהג יפה הוא דפריסת מפה מקרי הפסק לגבי חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום דפורסי מפה ומקדשי׳. וצרי׳ לקבוע שלשתן על היין. ושלשתן יבצע על שתי ככרו׳ שלמו׳ ויברך המוציא. ורבו דעו׳ חכמי׳ בגמרא כיצד הוא עושה והטוב והנכון שבכל המנהגו׳ להיות שתיהן שלמות ובוצע האחת כרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא פירוש נקיט תרתי לזכרון לחם משנה ובצע חדא לזכר שהאחד לבו ביום והשני מתקיי׳ ומניח לשבת ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. ואם מקלע ריפתא דערובא בצעינן עלה פי׳ ליום השבת אח׳ שבשלו ואפו כל מה שהיו צריכי׳ והטע׳ הואיל ועבד ביה מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי. ונוכל ללמוד מזה לשאר דברים כגון באגודה של הדס של לולב שמיחדין אותו להריח על הבשמים במוצאי שבת וכן שירי פתילות של שבת שמדליקי׳ אותן במוצאי שבת לברך על האור הואיל ועבידנא בהו מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי. ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שתכלה אמן מפי המסובין והטעם לפי שאין אדם רשאי לבצוע עד תום הברכה וזה שעונה אמן כמברך ולפיכך יוצא בענייתו. ואין אחד מהם רשאי לאכול פירו׳ מאותו הככר שבצע עד שיאכל המברך אם לא ברשות המברך. וכת׳ בירושלמי דאם כל אחד ככרו לפניו מותר.

לשון הר״ש ז״ל ומקמי דליבצע בעו למתן מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד ובתר דשרי ובצע אסור לי׳ לאשתעויי עד דטעי׳ אותה פרוסה ואי אשתעי מקמי דטעי׳ צריך לחזור ולברך. וה״ה בכלהו ברכתא דמיכלא ומשתיא אי אפסיק להון צריך לחזור ולברך אבל אי אפסיק לצורך מיכלא לא הוי הפסקה והיכי דמי הפסקה זו אמר רב טול ברוך טול ברוך לא הוי הפסקה והבא מלח או לפתן ואפילו גביל לתורי לא הויא הפסקה דכולהו צורך אכילה הוא דכתי׳ ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וברכת וכולהו בדיעבד וכד שרי המוציא לא לבצע ויברך ואח״כ יאכל אלא מברך תחלה ואח״כ בוצע. וצריך שתכלה הברכה עם בציעת הפת. והיכא דאקרי ואכל לחמא ואשתלי ולא שרי המוציא ובתר הכי אדכר הדר שרי המוציא ואכיל ודוקא דלא גמ׳ סעודתיה אבל אי גמר סעודתיה ולא יכיל למיכל טפי לא ליברך דמעיקרא הוה חזי לי׳ לברוכי המוצי׳ וכיון דאכיל וגמר לי׳ אדחי׳ לי׳ וכל נראה ונדחה שוב אינו נראה. והכי אמרי׳ בכל ברכות דמקמי מיכלא ומשתיא דכיון דגמר אדחי לי׳ ואינו חוזר ונראה ע״כ.  

וקודם שיעשה המוציא בשבת יקדש על הכוס שנזכור את יום השבת אין לי אלא ביום בלילה מנין ת״ל את יום. ובהלכות שבת נבאר הלכות קדוש בג״ה.
בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואין האחד יכול לפטור את האחרים כמו בברכת הלחם וברכת המזון לפי שאין בית הבליעה פנוי פי׳ שמתוך שאוכלין אין מכווני לבם לברכה שזה מברך לפיכך אינן יוצאין בה וצריך כל אחד ואחד לברך לעצמו. ויש מפרשין שאין בית הבליעה פנוי אינן יכולין לענות אמן בפה מלא. וכתי׳ ימלא פי תהלתך ולפיכך אינן יוצאין בו והנכון שאינן יכולין לענות אמן מפני הסכנה וכן נראה מהירושלמי ששנינו כל אחד מברך לעצמו שאין בית הבליעה פנוי. א״ר מונא הדא אמר האי מאן דעטיש בגו מיכליה אסיר למימר ליה אסותא משו׳ סכנתא.

כת׳ הר״י בא להם יין לאחר המזון בין שהוא טוב בין שהוא גרוע מברך עליו הטוב והמטיב כשיש אחרים עמו. ורבני איברא היו נוהגי׳ שאחד פוטר את האחרי׳ לעני׳ הטוב והמטיב שאינו בא אלא לשמחה ובשביל האחרי׳ ומסתברא טעמיהו. והר״ף ז״ל כת׳ ואח׳ מברך לכולן אפי׳ בתוך המזון ורבי׳ נוהגי׳ כן. ובמחזור דויטרי כתב שאם אמ׳ סברי מורי שאחד מברך לכלן בפ״ה.  

ורבינו יחיאל אמר כיון דבתוך הסעודה הוא בא ואין בית הבליעה פנוי אם כן לענין הטוב והמטיב נמי כל אח׳ מברך לעצמו מדי דהוה אברכת בפ״ה. ואם תאמ׳ אם כן מה שייך בכאן המטיב לאחרים יש לומר דכיון ששנים נהנין מאותו דבר שייך ביה המטיב לאחריני אף על גב דכל אחד מברך לעצמו וראיה מההיא דאמרינן אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטו׳ והמטיב הטו׳ לנפשיה והמטיב לאחריני לאשתו ומי לא עסקינן שעומד רחוק מאשתו שאין אשתו נפטרת בברכה זו שמברך הבעל לפי שאינה שומעתו ואם כן גם היא צריכה לברך לעצמה הטוב והמטיב אלא שמע מינה ששניהן נהני׳ מדבר אחד מברך הטוב והמטיב אע״ג דכל אחד מברך לעצמו.

והיכא שמתכוני׳ המסובי׳ לפטו׳ עצמן מבפ״ה יש להסתפק אם יפטור אותן אם לאו. ונראה דלא כפר״ח ז״ל דלא פלוג רבנן. כתב הר״מ שותה יין חדש אחר יין ישן או להפך אינו מברך הטוב והמטיב כי אם בפ״ה. וכל שלשים יום של תסיסתו נקרא חדש. והר״ף ז״ל כתב שלא לחלק כי לעולם מברכי׳ הטו׳ והמטיב אפי׳ מן הגרוע רק שלא יהיה גרוע יותר מדאי. 

ודברים הבאי׳ בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינן טעוני׳ ברכה לא לפניה׳ ולא לאחריה׳. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעוני׳ ברכ׳ לפניה׳ ולא לאחריה׳. ובשמועה זו מפרשי׳ הגאוני׳ כמה פרושי. אמנם הנכון מה שפירש ה״ר יצחק ז״ל וזהו פי׳ דברים הבאי׳ בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון בשר ובצים ודגים וגבינה שאין דרך לאוכלן שלא בשעת סעודה כמו שדרך לאכול פירו׳ אבל דרכן של אלו לאוכלן בשעת סעודה להשביע. וכן דרך דייסא וחביץ קדרה ושאר מיני קדרה. פי׳ דייסא תבשיל של חטי׳ כתושי׳. חביץ קדרה תבשיל שעושי׳ מקמח ודבש ונעש׳ עבה על ידי הדבש שדרך כל אלה לאכלן בשעת סעודה להשביע וכיון שהדב׳ כן מעיקר הסעודה הן שהרי משביעי׳ וכונתו של אדם להשביע ואע״פ שאוכלן בלא פת אינו מברך לא לפניהן ולא לאחריה׳ לפי שנכללי׳ עם הפת עצמו וברכת הלחם שברך תחלה וכן ברכת המזון שיברך בסוף פוטרתן. אבל דברי׳ שאינן באין מחמת סעוד׳ כלומ׳ שדרכן לאוכלן כל היום אפי׳ שלא בשעת סעודה כגון פרו׳ וכיוצא בהן אם הביאן בתוך סעוד׳ ואוכלן בלא פת אינן מעיקרי הסעוד׳ וטעוני׳ ברכ׳ לפניה שאינן נגררי׳ אחר ברכת המוציא שברך תחלה אבל אין טעוני׳ ברכ׳ לאחריהם כיון שעתיד לברך ברכת המזון על מה שאכל גם זה נכלל עמו ודברי׳ הבאי׳ לאח׳ סעוד׳ כלומר אח׳ שסיימו כל סעודתן אין אותן הדברים נטפלי׳ עם המאכל כלל אע״פ שעדין לא ברכו ברכת המזון וצריך לברך עליהן ברכה הראויה להם תחלה וסוף. וכתב רבנו יצחק הזקן ז״ל כי מה שאמרו רז״ל דברי׳ הבאין לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם זהו בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם לעקור השלחן קודם ברכת המזון ועל כן אמרו שאין מצטרף כלל עם מה שאכל אבל נראה כסעודה בפני עצמה וע״כ צריך לברך עליו תחלה וסוף. אבל בזמן הזה שאין המנהג לעקור השלחן עד אחר ברכת המזון אע״פ שנסיי׳ לאכול כל זמן שלא נברך ברכת המזון אינו נקרא לאח׳ סעודה אלא דנין הדבר כמו בתוך הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וכן צריך לפרש בכל מקו׳ שנמצא בתלמוד לאחר המזון אין הדין נוהג אלא בימי חכמי התלמוד אבל עכשו יש לו דין כמו בתוך הסעודה. כת׳ הר״ם כשאוכלין שני מיני פרות או שלשה או אפי׳ מין אחד אם כלן לפניו בשעה אחת מברך על כל אחד ואחד לבדו ברכה ראשונה לבד מפני הסח הדעת אבל לא ברכ׳ אחרונה. והגיה הר״ף ז״ל עליו. מיהו כשאדם אוכל בבית חברו כגון בברית מילה ופורים די לו בברכה אחת על כלן ואפי׳ כלה מין זה קודם שיביא לו מין אחר דכיון שתלוי בדעת בעל הבית אינו עושה הסח הדעת כדאמרינן בברכו׳ אנן אדעתא דריש גלותא סמכינן. עכ״ל הר״ף ז״ל. עוד כתב הר״מ כשאדם אוכל פרו׳ ודעתו לשתות יין אחריהן מברך קודם השתיה ברכה אחרונה על הפרו׳ שהיא בורא נפשות רבות ואחר כך בורא פרי הגפן על היין כדי להרבו׳ בברכות.
וכתב אחד מן הגאוני׳ ז״ל כל המברך לאחר היין שבתוך הסעוד׳ קודם ברכת המזון הרי זה משובח שהיין שבא לאחר ברכת המזון אינו פוטר היין הבא בתוך הסעוד׳ לפי שמפסיק בברכ׳ המזון ומסיח דעתו בנתים. וראי׳ גדולה על זה ממה שמברכי׳ בפ״ה על הכוס של ברכת המזון ואם אין ברכת המזון הפסק למה מברכי׳ בפ״ה על זה הכוס והלא מן הדין הוא שיפטר ביין שבתוך המזון. הרי למדנו שיין של ברכ׳ המזון אינו נגרר עם יין שבתוך הסעוד׳ ולפיכ׳ צרי׳ לברך לפניו ולאחריו שכיון שהדב׳ כן במה יפטר מברכ׳ של אחריו אלא ודאי צרי׳ לברך על הגפן ועל פ״ה קודם ברכת המזון. אמנם אותו הגאון ז״ל לא רצה לעשו׳ כן בפני תלמידיו כדי שלא יטול עטרה ולקבוע הלכה לדורו׳ אבל היה אומ׳ כל העושה כן ינוחו לו ברכו׳ על ראשו כי אין ברכ׳ המזון פוטרת אלא דבר של מזון. וכן כתבו גאוני צרפת שבברכת שלש אינה פוטרת מעי׳ שלש ואם אוכל אדם דייסא או חביץ קדרה וכיוצא בהן אע״פ שהברכה של אחריהן היא מעי׳ ברכת המזון אין ברכת המזון פוטרת. ומביאין ראיה ממה שאמרו ז״ל דברי׳ הבאי׳ לאח׳ סעוד׳ טעוני׳ ברכ׳ לפניהם ולאחריהם ואם כן שברכת שלש פוטרת מעין שלש למה נברך לאחריהם תפטרם ברכת שלש. ויש גאוני׳ שחולקין קצת בדבר זה. ואומרים שדין זה ודאי בשאר דברי׳ חוץ מן היין שודאי יין ברכת שלש שהיא ברכת המזון פוטרת מעין שלש. ואם שתה אח׳ שאמ׳ הב ונבריך שאמרו ז״ל אסור לשתו׳ בלא ברכ׳ מברך לפניו ואין מברכין לאחריו שברכת המזון תפטרנו ואפי׳ יברך ברכת המזון בלא כוס. וסיוע לדבר זה מה שאומ׳ ז״ל חמרא סעיד ומשמח והוינן בה ואם כן נברך עליה שלש ברכו׳ ומשני לא קבעי אנשי עלויה נראה דאי קבעי אנשי עלויה היינו מברכין עליו שלש ברכות כמו על הפת. וכיון שכן דין הוא שתהיה לו מעלה יתירה על שאר המיני׳ שתפטרנו ברכת שלשה כמו מעין שלש.
השותה מי׳ בסעודתו חייב לברך שהכל נהיה בדברו על כל פעם ופעם שהוא שותה לפי שאין קבע למי׳ לפטור כל שתיותיו בפעם ראשונה כמו שיש ליין ששותין אותו לתאות נפש ולהשביע ולהברות ואפי׳ בלי צמא לפיכ׳ הדין נותן לפטר כל השתיות בפעם ראשונה. אבל מים שאדם נמלך מהן בכל פעם לא ישתה מהן אם לא בהכרח גדול ודעתו שלא לשתו׳ עוד מהן אם יוכל לעמוד על עצמו צרי׳ לברך בכל פעם ופעם. והקובע סעודתו על המים כגון חולה או ערב תשעה באב בסעודה המפסיק בה אומר שאינו שותה יין כל עקר כשיברך ברכת שלש אחרי אוכלו לא יקבענה על הכוס כלל כ״מ. ור״ת ז״ל כתב שהשותה מים בסעודתו שלא לצמאו רק להעביר המאכל המעוכב בגרונו לא יברך עליהן כל עקר לא לפניהם ולא לאחריהם כי מעיקר המזון הן וכן דעת הר״ם מקוצי ז״ל ומביא ראיה ממה ששנינו מפני מה אמרו דברים הבאין בסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכ׳ לא לפניה ולא לאחריה מפני שהפת פוטרת והוינן בה אי הכי יין נמי ומשני יין גורם ברכ׳ לעצמו כלומ׳ היין יש לו חשיבות שבאה על ידו ברכה אחרת כגון קדוש והבדלה ושאר ברכו׳ מה שאין כן בשאר דברי׳. וי״מ גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקין שאם ברך על היין ושתה אחר כן משקין אחרים אין צריך לברך עליהן לא לפניהן ולא לאחריהם שברכת היין שברך תחלה ושיברך בסוף פוטר אותן כמו ששנינו פת פוטר כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקין. ואע״פ שאין הלכה מהפת הלכה היא מהיי׳. וי״מ גורם ברכ׳ לעצמו שעל כל שאר הדברי׳ אין מזכירין בברכ׳ שם האילן המגדל אותן אלא בפ״ה סתם היא כללית ועל היין מזכירין הגפן שיצא ממנו היין וזהו חשיבות ומעלה שיש לו על שאר פרות. הרי למדנו שמתוך חשיבות שיש לו אין הפת פוטרתו אבל מים שאין לומ׳ טעם הפת פוטרתן. ויש דוחי׳ ראי׳ זו ואומ׳ שאין לדמות המים ליין כי ביין שהוא מזון ודאי היינו אומר׳ שהפת תפטרנו אם לא מטעם שגורם ברכ׳ לעצמו אבל מים שאינן מעין מזון אין הפת פוטרתן. ודחוי זה אינו כלום שאף המים הן מעין מזון אחר שבאין בסבת הפת והלכך הדין נותן שתהיה הפת פוטרתן. ואע״פ שיצמא למי׳ קודם שיברך על הפת אין לומר שלא באו המים בשעת הפת שהיה צמא קודם לכן ויהיה צריך לברך עליהן בעת שתיתו אותן כי מאחר שלא רצה לשתות קודם אכלו הפת כדי שלא יזיקוהו המי׳ בלתי הפת נראה ודאי שאותה שתיה בסבת הפת הוא. הדין הוא שתהיה הפת פוטרתן. כת׳ גאון מי שאינו בקי במטבע ברכ׳ שנתקנה על הדבר שירצ׳ לאכול יאכלנו בתוך הסעוד׳ דפת פוטרת הכל ואם לא יעשה כן מכל מקום מוטב שלא יאכל ממנו כלל. וכן מסיק בירושלמי ר׳ ירמיה בעי הדין דאכיל סולת מאי מברך בסופיה. ומשני ר׳ לא אכל סולת מן יומוי שלא לברך אחריה ברכה שלא כתקנה. וכן אמרו ז״ל כל שהו׳ עיקר ועמו טפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל מכאן למדנו שאם מלפת אדם את הפת במיני פרו׳ כגון תאנים וענבים ואגוזי׳ ותפוחי׳ והדומה להן או במיני ירקות כגון תבשיל של מיני קטנית או תבשיל של מיני דגן או תבשיל של קמח והדומי׳ להם ואין צרי׳ לומ׳ דברי׳ המיוחדין ללפת כגון בשר וגבינה ודגי׳ וחלב ובצי׳ כל אלה הפת פוטרתן ואע״פ שלא היו על השלחן כשברך על הלחם.

וכן יכול אד׳ לטבול פתו ביין ולא יברך על היין כלל כי הפת עיקר והיין טפל וכבר ברך על הפת ולעולם אינו חייב לברך על המשקה לא בפ״ה ולא שהכל עד שישתה אותו בלי תערובת. וכן כשנותנין בקערה יין ומלח או שאר תבלין לעשו׳ מטעמי׳ לטבול בהן בשר אין צריך לברך על אותו היין לפי שהבשר עקר וכבר נפטר בברכת הלחם שהרי בא ללפת הפת. ואם יאכל הבשר בלתי פת יברך על הבשר שהכל ויפטור הטבול שהוא טפל לו.  

ויש גאוני׳ שחולקי׳ על זה ואומ׳ כי ודאי דברי׳ המיוחדין ללפת בהן כגון בשר ודגי׳ ובצים וגבנה וחלב או תבשיל של ירקות שכל אלו אינן חשובי׳ מזון בפני עצמן אבל מיוחדי׳ הן ללפת אע״פ שלא היו על השלחן בשעה שברך על הלחם וגם לא היה בדעתו שיביאו אותן אלא שהובאו אחר כן דרך מקרה ומלפתין בו את הפת הפת פוטרתן. אבל מעשה קדרה של מיני מזון כגון תבשיל של חטי׳ ושל קמח והדומי׳ להם שהן מזון בעצמן אם הובאו על השלחן אחר ברכת הלחם אפילו אוכל אותן עם הפת אין הפת פוטרתן לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם שאינן מיוחדין ללפת ולפי׳ אין לפטור מברכ׳ שלפניהן אבל מברכה של אחריהם שהיא על המחיה ועל הכלכלה נראה ודאי שברכת מזון פוטרתן אח׳ שאוכל אותן בתוך הסעודה שברכת המזון פוטרת כל דבר מזון הבא בתוך הסעודה. וה״ה לכל פרו׳ האילן שהובאו על השלחן אח׳ ברכת המוציא כגון אגוזים ותפוחי׳ וכיוצא בהן אם אוכלי׳ אותן עם הפת כמו שדרך קצת בני אדם שמלפתי׳ בהן את הפת נאמ׳ שבטלה דעתן אצל כל אדם וצריכי׳ ברכ׳ לפניהם לפי שאין ברכת הלחם פוטרת אלא דבר שיש לו תורת לפתן מה שאין כן באלו אלא אם הובאו על השלחן קוד׳ ברכת המוצי׳ שוב אין צריכי׳ ברכ׳ לא לפניהם ולא לאחריהם לא פרות ולא מעשה קדרה כי כיון שעומדין לפניו בשעת המוציא היה דעתו על כל מה שהיה לפניו שמלפת את הפת. וכן אמרו רז״ל ברך על הפת פטר את הפרפרת. ופרפרת נקרא כל דבר הבא עם הפת. וכן כתב ה״ר יונה ז״ל שאם מביאין על השלחן מיני פרו׳ ללפת ואח״כ אוכלין בלא פת אחר שאכלו בהן הפת שאינן צריכין ברכה מאחר שמתחלה עשו מהן עקר הלפתן ונפטרו בברכת הפת. וכתבו הגאוני׳ שמי שיש לפניו פרוסה של חטים ושלמה של שעורי׳ מברך על פרוסת החטים ופורס השלמה של שעורי׳ לפי שהחשוב עדיף והוא קודם לברכה. והרמב״ם ז״ל כתב שמברך ובוצע בשתיהן בשלמה של שעורים שהשלמה מצוה מן המובחר ובפתיתין של חטים משום דחשיבי ואפילו היו שתיהן של חטין אלא שהפרוסה מסולת נקיה יותר מברך על הפרוסה לפי שהחביב קודם אבל לעולם היו שתיהן שוות ישתדל אדם לברך על השלמה לפי שהשלמה לברכה מצוה מן המובחר לברך על הלחם שלם ומראשו. ולענין פירורין דקין כת׳ הרב רבינו יונה ז״ל ששלשה דינין חלוקין הן בזמן שהפרורין מבושלין אם יש בפרוסו׳ קיימות עד כזית מברך עליהן המוציא ושלש ברכות ואם לאו אע״פ שיש בהן תואר לחם אין מברכין עליהן אלא בורא מיני מזונות. ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה לפי שכל זמן שהלחם מבושל לא תואר לו ולא הדר. ובזמן שאינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי מרק או דבש בלי שום בשול אם יש כזית בפרוסא מברך עליהן המוציא ושלשה ברכות. ובזמן שאינן מבושלין ולא מחוברין אלא מפוררין לבד אף על פי שאין בהן כזית ולא תאר לחם שהן דקין מאד מברכין עליהן המוציא ושלש ברכות לפי שמאחר שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא מתורת לחם. כל זה כתב הרב רבינו יונה בשם כמה גאונים ז״ל. ורבנו חננאל ז״ל כתב שאין מברכין המוציא על פרורין פחותין מכזית אפילו יש בהן תואר לחם. ורז״ל הזכירו בתלמוד לענין המוציא ולענין הפרשת חלה כמה מיני מאכלים שהיו עושים באותן הדורות ועכשו אין אנו בקיאין בהן כגון נהמא דהנדקא ומרתח גביל ולחם העשוי לכתח ורבים כאלו.

ועל כלן כתב רבינו תם ז״ל כלל גדול שאין להרהר אחריו וזהו הכלל. כל דבר שבלילתו רכה ולא נאפה בתנור פטורה מן החלה וכל דבר שבלילתו עבה אף על פי שלא נאפה בתנור חייב בחלה. 
וראיה ממה שאמרו ז״ל במסכת חלה תחלתו עיסה וסופו סופגנין או תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה עד שתהא תחלתו וסופו סופגנין כלומר אם גלגל אותו מתחלתו עב כמו שאר עיסות ולבסוף אפאו באלפס בשמן או בשאר משקין כמו שאופין הסופגנין חייב בחלה כיון שבלילתו היתה עבה מתחלה. וכן אם היתה תחלתו סופגני׳ פי׳ שהיתה בלילתו רכה כגון סופגנין שעושין בלילתן רכה ועל זה נקראין סופגנין כלומר שהן רכים וחלולין כספוג וסופה עיסה שנאפת בתנור כשאר עיסות חייבות בחלה שבאחד מכל הדברים האלה היא מתחייבת. והוא הדין אם אפאה באלפס בלא שום משקה שאם יש שם משקה הוי תחלתה סופגנין. וראיה על זה מה שאמרו בירושלמי אמר ר׳ שמעון בן לקיש כל שהאור עובר תחתיו פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא. אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה. 
וכל עיסה שנתגלגלה לעשו׳ ממנה פת לאכילת אדם אע״פ שבלילתה עבה פטורה מן החלה שכך אמרו רז״ל עיסת כלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה אע״פ שבלילתה עבה.  

ויש מתירי׳ לאכול חוטי הבצק הנקראין בלשון משנה ובלעז פינייול״ש או לטריא״ה או וירמינ״ט בלתי חלה אע״פ שבלילתן עבה מתחלה ואין מברכין עליהן המוצי׳ כיון שלא לשו אותן מתחלה אלא לבשל לא על מנת לעשות פת מהן ולא דרך פת כלל וכן כל כיוצא בזה. ויש מחמירין בדבר ואומר׳ שכל זמן שיעשנה כעכין כלומר ערוכה ומקוטפת כשאר עיסות שעושין מהן פת אע״פ שלא נעשית לאכילה חייבת בחלה מפני מראית העין. וכן אמרו רז״ל מעשיה מוכיחין עליה. עשאה כעכין חייבת בחלה. כלמודין פטורה. פי׳ כלימודין כנסרים. פירוש פתיתין ארוכין שאינו מקפיד על לישתן וקטופין ולפיכך פטורה בזה שכיון ששנה בה אין לחוש במראית העין. וכתב רבי יצחק הזקן ז״ל שבכל דבר שפטור מן החלה פטור מברכת המוצי׳ ומג׳ ברכות. והרב רבי יונה ז״ל כת׳ שיש לחלוק בדבר שאם הוא דבר שבלילתו עבה מתחלה ואח״כ רכך אותה על ידי משקה שודאי חייב בחלה לפי שהית׳ הבלילה עבה מתחלה וחיוב החלה הגלגול אבל אין מברכין עליה המוציא לפי שהיא תלויה בלחם וזה נתבטל מתורת לחם וכן אין מברכין עליו שלשה ברכות.
וכתבו הגאונים ז״ל כי כשאדם קובע סעודתו על כמה מאכלין שעושין מעיסה בין שבלילתן עבה בין שבלילתן רכה אף על פי שאין דרך קביעות בכך מברך עליהן המוציא וג׳ ברכות אחר שהוא קובע סעודתו עליהן ור׳ יצחק הזקן ז״ל כת׳ שאין הקביעו׳ מועיל בכל דבר אלא דברים שהן ראויין להיות מזון כגון פת הבאה בכסנין שהוא פת המתובל בתבלין. והרב רבי׳ אשר כת׳ פת הבאה בכסנין פי׳ פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון והוא פת העשוי מבשמים מברך לפניו ולא לאחריו דברכת המזון פוטרתן. ותרגו׳ נקודי׳ של אשת ירבעם בן נבט הוא כסני. ונ׳ לי לכך נקרא שמו נקודי׳ שהבשמי׳ נראין בו נקודות אבל יבש היה נקודים אינו מתורת כסני ונקר׳ נקודים שנרא׳ בו העפוש נקודו׳ נקודות עכ״ל. ויש מפרשי אותו פת שעושין מן העיס׳ בכסין ומכניסי׳ לתוכן סוכר ושקדי׳ ומיני מתיקה וכגון לחמניות שקורין אובלי״ש או בראצדלי״ש וכגון נהמא דהנדק׳ שהוא בצק שצולין אות׳ בשפוד ומטגנין אות׳ בשמן או בבצי׳ וכיוצא בדברי׳ אלו ודאי מועיל בהן הקביעות לפי שהן דברי׳ הראויין למזון אבל באלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בין שני ברזלי׳ ונקראין ניבלא״ש אין קביעותן קבע ואין מברכין עליהן רק בורא מיני מזונות שאין קביעות אכילה בהן כלל. וכתב הרמב״ם ז״ל שבכל אלו הדברים אם אחרים קובעין עליהן אע״פ שהוא אינו קובע חייב לברך ואם אין אחרי׳ קובעין אע״פ שהוא קובע אינו מברך שבכל אלו הולכין אחר הרוב ובטלה דעתו אצל כל אדם.
ומה שאמרו ז״ל היו יושבין כל אחד מברך לעצמו כלומר שאכלו בלא הזמנה אלה שהיו יושבין וכל אחד התחיל לאכול ולא הסכימו לאכול יחדיו. אבל אם הסכימו אחד מברך לכולן. ודייקי רבוותא הסבו אין לא הסבו לא. ואי אמרי נזיל וניכול נהמא בדוך פלן אף ע״פ שלא הסבו אלא שכל אחד אוכל מככרו אין צריכין לקבוע מקום ואחד מברך לכלן. וכן אם היו רוכבי׳ על גבי בהמ׳ ואמרו נאכל ולא ירדו מעל בהמתם אע״פ שכל אחד אוכל מככרו מצטרפין בין לברכת המוציא בין לברכת שלש אם עמדו במקו׳ אחד אבל אם היו מהלכין צריכין כל אחד לברך לעצמו. ואם היו אוכלין בשדה מפוזרין ומפורדין אף ע״פ שהיו אוכלין כלן בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקו׳ ואוכלין בפזור אינן מצטרפין. ועוד כתב רבנו יצחק הזקן ז״ל וכי מה שאמרו הסבו אין לא הסבו לא היה בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם להיות בפני כל אחד ואחד שלחן ומפה בפני עצמו ועל כן צריכה הסבה להצטרף אבל בזמן הזה שיש לכל החבורה שלחן אחד אין לחוש להסב כי בישיבה מצטרפין ואע״ג שכל אחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן בין ברכת המוציא בין ברכת המזון.

והר״י מקורבל״י ז״ל כת׳ והיכ׳ שלא קבעו מקום לסעוד׳ רק במקרה ישבו שלשתן יחד כל אחד מכרך לעצמו בין לענין ברכת המוציא בין לענין ברכת המזון ואם קבעו מקו׳ אחד מברך לכלן וכן אם היו מהלכין בדרך ואמרו נזיל וניכול במקו׳ פלוני נתחייבו בזמון עכ״ל.  

והגיה עליו הר״ף ז״ל ואמ׳ מיהו בתוספו׳ משמ׳ לדידן הוי פת קביעו׳ אך כשמהלכין בדרך עד שישבו צ״ע. עד כאן לשונו.
ברכת היין בא״י אמ״ה בורא פרי הגפן. כתב הר״ם כשנכנס אדם בבית חברו ויש לשם חבורו׳ הרבה שאוכלין וכל אחד מושיט לו כוסו מברך על כל אחד ואח׳ בפ״ה בכל פעם הוא נמלך. וכתב רבנו יצחק הזקן ז״ל שיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון לפי שהיין שלפני המזון לשתות ושבתוך המזון בא לשרות זה שבא לשתו׳ פוטר זה שבא לשרו׳ ולפיכך בשבתות וימים טובים שאדם מקדש על היין קודם אכילה ומברך בפ״ה אינו צריך לברך על היין שבתוך המזון ולא מבעיא ברכת היין של קדוש לבד שאין קדוש אלא במקום סעודה ובדין הוא שיפטור יין שבתוך הסעודה אלא אפילו ברכת היין של הבדלה או כל זמן שישתה לפני המזון אחד שהסב לאכול יין שלפני המזון פוטר שבתוך המזון מהטעם שכתבנו.
ואם בא יין אחר בתוך המזון מברך הטוב והמטיב כאשר כתבנו למעלה דקיימא לן שנוי יין אין צריך לברך בפה כיון שברך על היין הראשו׳ אבל הטוב והמטיב מברך. ואפי׳ אם היה היין גרוע מן הראשון מברכין עליו ברכה זו על רבוי הטובה.

ואמרו רז״ל שאין מברכין אותה אא״כ הוא מסב עם אחרים השותין אותו ונהנין עמו דהכי פי׳ דברכת הטוב לו והמטי׳ לאחרי׳ אבל אם הוא לבדו יושב אינו מברך הטוב והמטיב שכך אמרו רז״ל קצבו של דבר על שלו אומר שהחיינו ועל שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב.  

ובתוך המזון אין אחד יכול לפטור חברו מברכה זו לפי שאין בית הבליעה פנוי. כאשר כתבנו למעלה. ואם באו להם כמה יינות בתוך הסעודה צריך לברך על כל אחד ואחד כדאמרינן בגמרא ר׳ פלוני על כל חביתא וחביתא דהוה פתח מברך הטו׳ והמטיב.

וכתב הראב״ד ז״ל שעל כל שנוי שיבא לו יברך הטוב והמטיב וכן אם ברך על הפת שפטר את הפרפרת מברך עליו הטוב והמטיב אבל בשנוי הפת לא באר שיברך הטוב והמטיב. ודעת קצת הפוסקי׳ דדוקא על שנוי יין צריך לברך הטוב והמטיב אבל על שנוי פת אין מברכין לפי שהיין הוא ברצון הש״י ואין הדבר נתון לבני אדם לעשותו טוב או רע תדע שכן הוא שהרי מחבית אחד יצאו כמה חביו׳ אחד טוב ואחר רע אבל הפת בידי אדם הוא לעשותו יפה או ההפך ועל כן אין הדין נותן להיות מברך על השנוי כיון שברך על אותו שבתחלת הסעוד׳ ויש חולקין על זה ואומ׳ שעל רבוי נברך הטוב והמטיב ואנו נהגנו הדעת הראשו׳. 

ברכת הפרות על כל פרות האילן מברכין ב״פ העץ. ואם הפרי מה׳ המינין כגון ענבים ותאני׳ ורמוני׳ מברכי׳ אחריהן בא״י אמ״ה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמד׳ טוב׳ ורחב׳ שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה׳ אלהינו עלינו על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך ובנה ירושלם עירך במהרה בימינו ותטענו בה ותנחמנו בתוכה כי אל טוב ומטיב אתה בא״י על הארץ ועל פרי העץ.
ועל שאר המינין כגון שקדי׳ ואגוזים לוזים וערמוני׳ ושאר פירות שאינן משבעה מינין מברך אחריהן בא״י אמ״ה בורא נפשו׳ רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי בא״י חי העולמי׳ כך נרא׳ מהירושלמי שחותמין בשם. והר׳ יונה ז״ל כתב שאין חותמין בשם לפי שזה מטבע קצר הוא וכיון שלא הוזכר בתלמוד שלנו לא נחתום בשם מספק והנכון לחתום שלא בשם ולומר בא״י אמ״ה בורא נפשות רבות וכו׳. וכן הוא הפרוש בורא נפשות רבות. וכל מה שצריכין וחסרונן מלשון וכל מחסוריך עלי על כל מה שבראת אתה חי העולמי׳ לשון הר״ש ז״ל. כללא דמילתא אי זהו מין עץ ואי זהו מין עשב כל אילן דנתרין טרפי׳ בסיתוא ופיישן גווזיה ועיילי מיא בגווזיה ומהנפיק טרפיה מגווזיה אילן הוא ומברכין על פירותיו ב״פ העץ. וכל אילן דיביש בסיתוא וכלו לגמרי גווזיה וטרפיה והדר פרי משרשין דידיה עשב הוא ומברכין על פרותיו בורא פרי האדמה. כלל אחר כתוב בתוספתא כל שמוציא עלין מעציו עץ הוא ומברכין על פרותיו בורא פרי העץ וכל שמוציא עלין מעקרו עשב הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי האדמה. עכ״ל הר״ש ז״ל. והר״ם מקוצי ז״ל כתב כלל אח׳ כל דבר שנלקט הפרי ונשאר העץ להוציא פירות בשנה האחרת קרוי עץ ומברך בורא פרי העץ שמין אילן הוא.
כל שהוא מין דגן מחמשת המינין כגון חטה ושעורה וכסמת ושבולת שועל ושפון בזמן שאוכלין אותן על ידי טחינה ואפיה שיעשה מהן פת מברך עליהן המוציא ושלש ברכות ואם יעשה מהן מעשה קדרה כגון קמח מבושל או חטין מבושלין או תבשיל של חוטי בצק אם יאכלו בלא פת מברכין עליהן תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בא״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השד׳ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שנתת והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה׳ אלהינו על עירך ועל עמך ועל נחלתך ובנה ירושלם עירך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך שמך עליה בקדושה ובטהר׳ כי אל טוב ומטיב אתה בא״י על הארץ ועל המחיה. וברכה זו נקראת מעין שלש פי׳ מעין ברכת המזון. על המחיה מעין ברכת הזן. ועל ארץ חמדה מעין ברכת הארץ. רחם ה׳ על עירך מעין בונה ירושלם. כי אל טוב מעין הטוב והמטיב. אמנם אינה מן המנין לפי שאינה מן התור׳. וכתב הרמב״ם ז״ל בברכת מעין שלש ובעל הגפן ועל פרי הגפן ובעל העץ ועל פרי העץ צריך להזכי׳ מעין המאורע כמו שמזכיר בברכת שלש אחר שיאמר מעין בונה ירושלם וכן מצינו בירושלמי וצריך להזכיר בה מעין המאורע של שבת בשבת. ושל יום טוב ביום טוב. ושל ר״ח בראש חדש.
והורו רבינו חננאל ור״ת ז״ל שאם אכל אדם מיני מזונות ושתה יין ואכל פרות מז׳ המינין שכולל כלן יחד ויוצ׳ בברכה אחת לכלן ויאמר כנוסח זה בא״י אמ״ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ. וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ. וכתב הרבי אשר ז״ל ומצאתי בהלכתא גברתא שחבר הנגיד ז״ל שאמר שאם אכל תאנים או ענבים ושתה יין בבת אחת מברך על הארץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן בשם רבינו האיי גאון ז״ל. וכן מצאתי בחבור הר״מ ז״ל וכן מצאתי בו שאם אכל תאנים ושאר פרות שאינן משבעת המינין שמברך ברכת מעין שלש ותו לא צריך לברך על שאר פירות דכלהו פרי העץ נינהו אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך על הבשר בורא נפשות ועל היין על הגפן משום דבשר לא דמי ליין ולא לפירות לפיכ׳ אם אכל תאנים ואכל בשר כמו כן מברך על הבשר ולא יפטרו התאני׳ את הבשר ע״כ.

ויש שחות׳ כל ברכה אחת מעין שלש בין של מיני מזונות בין של יין בין של פרות בא״י על הארץ ועל הפרו׳ וכן דעת הר״ם מקוצי ז״ל. ובני ארץ ישראל פי׳ היושבין בארץ ישראל מפני שבח הארץ חותמין על הארץ ועל פרותיה אך אם פרש מן ארץ ישראל לחוצה לארץ אין צריך לשנות מטבע חוצה לארץ אבל להפריש מהן מעשר וכן עשה הר׳ יונה ז״ל להורות הלכה למעשה. 

ובני חבורה שישבו בהזמנה אחת לאכול פירות או לשתות יין והסבו אחד מברך לכלן בתחלה ולבסוף צריך שיברך כל אחד ואחד לעצמו לפי שאין הסבה והזמנה מועילה. והרמב״ם ז״ל כתב דפרו׳ לא בעו הסבה לפי שאין ראוי להחמיר עליהן כפת ויין ואף אם יהיו בלא הסבה אחד מברך לכלן. כ״מ בתשובת שאלה שעשה לחכמי לוני״ל. ופסק הרי״ף ז״ל שהאוכל קמח שעורים או קמח של חטים כמות שהוא מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות רבות. ועל שבלים של חטים שחרבן באור כדרך שעושין קליות מברך עליהן בורא פרי האדמה. ועל שבלים של שעורים שהכל לפי שהן מאכל קשה ואין דרך לאכלן והוא הדין לכוסס את החטים שמברכין עליהן בורא פרי האדמה. והכוסס שעורים שהכל וכן הורה רבינו יצחק הזקן ז״ל. ולבסוף כתב הר׳ יונה ז״ל שמברכין עליהן בורא נפשות רבות והביא ראיות גדולות לדבריו. וכן כתב הרמב״ם ז״ל.

ויש מן החכמים שאמרו שמברכין לבסוף על תנובת השדה ועל ארץ חמדה וכו׳ וחותם על הארץ ועל הפרות ולפי שהוא מז׳ מינין ופרי האדמה תקנו בה נוסח זה. ופת אורז ודוחן כתב הרי״ף ז״ל שעל פת אורז מברך תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. והר׳ יונה ז״ל כתב שניהן שוין לברכה ועל שניהן מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות. וכי בשאר דברים שאנו רואין שהן מזון כגון המין שקורין פניס״א מברכין תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. עוד כתב שהאורז שדרכו לאכלו שלם מברכין עליו בורא מיני מזונות ואפילו אכלו שלם כמות שהוא אבל דוחן שאין דרך לאכלו אלא על ידי כתישה וטחינה אין אכלו שלם מברך עליו שהכל. פי׳ אורז בלעז רי״ש. פי׳ דוחן בלעז מי״ל ובלשון ערבי קורין אורז ארוז. 

ועל פת שעושין ממיני הקטנית כגון פת פולין ועדשין וכיוצא בהן נראה לכאורה שאין מברכין עליו אלא שהכל לפי שאין דרך לעשות מהן פת ואינן מזון כל כך. ועל הקטנית כמות שהוא בין חי בין מבושל מברכין עליו בורא פרי האדמה. ויש שואלין למה אין מברכין על פת קטנית בורא פרי האדמה כמו שמברכין על הקטנית כמות שהוא שאם נשתנה נשתנה לעלויא ולמה ירד מברכתו י״ל שלפי שנשתנה לעלויא ירד מברכתו לפי שאין לברך עליו בורא פרי האדמה שכבר יצא מתורת פרי׳ וברכת הפת אין לברך עליו שאינו מה׳ המינין ולעיל מברכין עליו ברכה הכוללת הכל כדאמרי׳ ועל הכל אם אמ׳ שהכל יצא. או נוכל לומ׳ כי באמת נשתנה לגריעות אחר שדרך הנאתן כשהן פרי ועת יצאו מתורת פרי ובאו לשלא כדרך הנאתן נשתנו לגריעותא הלכך כדין הוא שיצאו מברכתן ולפיכך מברכין עליהן שהכל.
ועל לולבי גפנים והעלין שלהן כתבו חכמי צרפת שאין מברכין עליהן רק שהכל וכן על חריות של דקל ועל השקדים הרכין שדרך לאוכלן בקליפתן לפי שלא היתה נטיעתן של אלו מתחלה על דעת כן רק על דעת הפרי שעושין לאחר זמן נמצא שאין זה הפרי ולפיכך אין מברכין רק שהכל. וכתב הר״ם מקוצי ז״ל על הבוסר פחות מפול הלבן אין מברכין עליו בורא פרי הגפן לפי שאין שם פרי עליו עכ״ל. וכתב הרב בעל הלכות גדולות שהאוכל השקדים המרים בעודן רכין עם קליפתן מברכין עליהן בורא פרי העץ ואח׳ גמר פריין אין מברכין עליהן אפילו שהכל לפי שאין דרך לאכלן כל עיקר מפני מרירותן. ונראה שאם ממתקן במים חמין על ידי דברים אחרים שמברכין עליהן בורא פרי העץ כאלו היו מתוקין מתחלתן. וגם דעת הר׳ יונה נוטה למה שכתב בעל הלכות גדולות וז״ל אע״פ שאמרו שבשקדים המתוקין אין מברכי׳ עליהן כשהן קטנים אלא שהכל לפי שאין נטיעתן על דעת כן בשקדים המרים מברכין עליהן בורא פרי העץ כשהם קטנים לפי שהמרים ראויים לאכילה כשהן קטנים יותר מן הגדולי׳ שעדיין אין מרירותם נכר נמצא שנטיעתן היתה על דעת כן ומברכין עליהן בורא פרי העץ.

על גרעינין של אפרסקין ועל גודגדניות או של שאר פירות מברכין עליהן בורא פרי העץ כך כתב הר׳ יונה ז״ל והטעם לפי שאמרו ז״ל שהגרעינין חייבין בערלה וכיון שיש להן דין פרי לענין ערלה הוא הדין לענין ברכה. ואם הם מרים אין מברכין עליהן כלל. ועל פלפל וזנגביל כתב הרי״ף ז״ל פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה יבשתא לא כלום דלאו אוכלא אינון וכן זנגב לא רטיבת׳ בורא פרי האדמה יבשת׳ לא כלום. ולסברא זו נוטין מקצת הגאונים ז״ל.  

והר׳ יונה ז״ל כתב שאין דין הפלפל והזנגביל שוה אלא יבשה אין מברכין עליהן כלל אבל ברטיבה על הזנגביל בורא פרי האדמה ועל הפלפל בורא פרי העץ. ומביא ראיה לדבריו מה שאמרו רז״ל ונטעתם כל עץ מאכל לרבות הפלפלין הנה נראה בפירוש כי הפלפל נקרא עץ ומלבד ראיה זו מביא כמה ראיות אחרות שעל הפלפל הלח מברכין ב״פ העץ. ועל מיני המרקחו׳ שמביאין מארץ מרחק ואין אנו יודעין אם יש בהן פרי העץ או פרי האדמה מברכין עליהן מספק ב״פ האדמה שהיא כוללת פרי העץ וכן אמרו רז״ל על פרות האילן אם ברך ב״פ האדמה יצא.

ויש אוסרין אותן המרקחות משום געולי גוים ואע״פ שסתם כליהם אינן בני יומן והיה לנו לומר שנותן טעם לפגם הוא ומות׳ בשאין האסור בעין באלה המרקחות הוי נותן טעם לשבח לפי שהכלי׳ משביחין המרקחות וממתקין אותן ואפי׳ אינן בני יומן.  

והר׳ יונה ז״ל כתב שאין טעם זה נכון לפי שודאי טעם הכלי פוגם המרקחת אחר שהוא ממתקו ושבח המרקחו׳ בהיותן חריפין וכיון שכן מותרין הן שכל נותן טעם לפגם מותר כשאין האסור בעין ועוד יש ראיה להתיר ממה שאמרנו רז״ל האי המלתא דאתי׳ מבי הנדואי שריא. נראה באמת שלא חששו לכליה׳ כלל. וכתבו רבני צרפת ז״ל כי כמו שאמרו ז״ל בפלפל ובזנגביל ביבישתא לא כלום הוא לכל דבר שהוא כיוצא בהן שאין לאכלן חיין כמו שהן אלא שמערבין אותן עם דברים אחרים. וכתב ה״ר יונה ז״ל שעל האגוז המבושם הנקרא נוז״א מושקא״ט מברכין ב״פ העץ ועל הקנה שנקרא קניל״א ב״פ האדמה ועל אותן שהן ספק מברכין שהכל. וכן כתב ר״ח ז״ל. ועל דבש הקנים שנקרא צוקר״י מברכין ב״פ האדמה. וכן כתב הרב בה״ג ור״ח ז״ל כתב שמברכין עליו ב״פ העץ לפי שמוציאו מבשול הקנים המתוקים. והר״ם במז״ל כתב שעל הצוקר״י מברכין שהכל ואפילו על הקנים שלו שלא נתבשלו כל צרכן אין דנין הלחו׳ המתוקות שבהן אלא במים בלבד ואין מברכין עליהן שהכל. ועל דבש תמרים אין מברכין אלא שהכל לפי שאינו אלא זיעה בעלמא. וי״א שאם הוא בעין מברכי׳ עליו ב״פ העץ שאין דנין אותו לזיעה. וכתב הרב רבי יונה ז״ל שאין זה נכון דודאי זיעה בעלמא הוא שהרי לענין ערלה אינו חשוב משקה אלא היוצא מן הענכי׳ והזתי׳ בפ׳ העור והרוטב. וכיון שאינו חשוב משקה לענין ערלה ה״ה לענין ברכה ואין מברכין עליו אלא שהכל. ויש שואלין מפני מה אין מברכין על דבש תמרים כתמרים ועל שכר שעורים כשעורים כמו שמברכין על מי שלקות כשלקות אם תמצא לומר שדבש תמרים אשתני לגריעותא ולפיכך אשתני לברכה גרועה אבל מי שלקות לא אשתני לגריעותא ולפיכך מברכין עליהן כשלקות תינח דבש תמרים אבל שכר שעורים מאי איכא למימר דהא אישתני לעלויא. וי״ל שאין לדמות ענין שכר למי שלקות לפי שמי שלקות לא יצאו מתורת אוכל שכן דרך בני אדם לאכול פתן בהן כמו בשלקות לפיכך דין הוא שיהיו חשובין כשלקו׳ לענין ברכה אבל שכר שאינו עשוי כלל רק לשתיה נמצ׳ שיצא לו מכללו ר״ל מתורת אוכל לפיכך יצא לו לענין הברכ׳ מכלל השעורים אין מברכין רק שהכל. והרבי יונה ז״ל כתב כי לפיכך יצא השכר מכלל הברכה הראשונה לפי שכבר יצאו השעורים האלה מכללם שלא יוכלו עוד להגיע למעלה גדולה מזו אבל שכר שעורים נוכל לעשו׳ מהן פת ונברך עליו המוציא הלכך כיון שעשית השכר גרעון מהגיע אל מעלת הפת גרעהם גם כן בברכ׳ ואין מברכין עליהן אלא שהכל. ופסקו הגאונים ז״ל כי אחד שכר שעורים ואחד שכר תמרים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל. ולענין שמרי יין מצינו בבבא בתרא אי רמא תלתא ואפיק ארבעה חמרא מעליא היא וכיון שכן מברכין עליו בורא פרי הגפן אבל בפחות מכאן אפילו יש בו טעם יין אין מברכין עליו אלא שהכל. והרי״ף ז״ל כתב בכלל שאין מברכין על שמרי יין רק שהכל. ואפשר שדעתו היה שמה שאמרו רז״ל רמא תלתא ואפיק ד׳ חמר׳ מעליא הוא דוקא ביין שלהן שהיה חזק מאד אבל היין שלנו שאינו חזק כל כך אפי׳ רמא תלתא ואפיק ד׳ אין מברכין עליו רק שהכל ויש מן הגאוני׳ שדנין דין זה במיא דפורצני הוא המשקה שעושי׳ בחרצני הענבים על ידי מים ואומרים כי שמרי יין ומיא דפורצני דין אחד להון. ויש מחשבי׳ מיא דפורצני יותר משמרי יין ומברכין עליהן בורא פרי הגפן.
ועל כל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר וגבינה וחלב ודגים ובצי׳ ומי׳ ומלח זימית שקורין שלמויי״ר מברכין שהכל ועל כל אלה מברכין שהכל. יין תפוחים יין תותים ורמוני׳ וכיוצא בהן. ועל הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעברה צורתו ועל הפרות שנשרו קודם בשולן והם נקראין נובלות ועל הגובאי הוא מין ארבה שיש לו ד׳ סמני טהרה. ועל כמהין ופטריות שהן מינין ידועי׳ הנבראי׳ משומן ומלחלוחית הקרקע ויש מהן נבראין בעצים על כל אלה מברכין שהכל.
ועל כל מיני ירקות כגון כרוב ותרדין והדומין להן מברכין בורא פרי האדמה ובעינן ירקות ושאר מיני פרות כתב הר׳ יונה ז״ל כלל גדול שאין לנטות ממנו ימין ושמאל. יש דרך אכילתן מבושלין ולא חיים ויש חיים ולא מבושלין ויש חיים ומבושלין ועל כולן כתב ה״ר יונה ז״ל שג׳ דינין חלוקין הם. כל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון כרוב ותרדין ודלועין ולפתות וכיוצא בהן שנעשין ראוין לאכילה על ידי בשול אם אכלן חיין מברך עליהן שהכל ואם אכלן מבושלין בורא פרי האדמה.

וכל דבר שנאכל כמות שהוא חי ונגרע טעמו על ידי בשול כגון צנון וקשואים והחציר והבצלים והשומים שכל אלו גרועין כמשבשלין אותן בפני עצמן מבלי בשר ותבלין ושאר מטעמים אם אכלן חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה ואם אכלן מבושלין שהכל.  

וכל דבר שנאכל חי ומבושל כגון חבושים וערמונים וכיוצא בהן מברך עליהן בורא פרי האדמה כדינן קודם בשולן. ועל הדבש אין צריך לברך לפי שאין הדבש עיקר שאינו רק לתת טעם ולפיכך אין מברכין אלא על האגוזים. ויש אומרים שהדבש עיקר ומברכין עליהן שהכל. ואם נאמר שהפרי עיקר כיון שהאגוזי׳ אין דרך לאכלן מבושלין בפני עצמן והדבש הוא ממתקן הרבה ומכשירן לאכילה אין מברכין עליהן אלא שהכל כ״מ.

מי שהיו לפניו מינין הרבה אם הן מז׳ מינין כגון תאנים וענבי׳ ורמוני׳ כל הקודם בפסוק קודם לברכה. ויש לו להקדים ענבים לתאנים ותאנים לרמונים. ורמונים לזיתים. וזיתים לתמרים. ואם יש באותן המינין ממין ז׳ וממין אחר בזמן שברכותיהם שוות כגון אתרוג וזית מברך על מין הז׳ ופוטר המין האחר.  

ואם אין ברכותיהן שוות אם הברכה אחת שהכל והאחרת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה מקדים בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לפי שהיא חשובה. ואם הברכה האח׳ בורא פרי העץ והאחרת בורא פרי האדמה מקדי׳ החביב לו יותר תחלה וא״ת היאך נוכל לומר שיקדים פרי העץ לפרי האדמה אם הוא חביב לו והא אמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ופרי האדמ׳ מוקדם בפסוק דכתיב ארץ חטה ושעורה. ויש לומ׳ שמה שאמרו רז״ל כל המוקד׳ בפסו׳ קודם לברכה לא אמרו בכל ז׳ מינין אלא בפרי האדמ׳ בפני עצמו ובפרי העץ בפני עצמו כגון אם היו לפניו חטה ושעורה שיש להקדים חטה לשעורה או אם היו לפניו גפן ותאנה שיש לו להקדים גפן לתאנה אבל אם היו לפניו חטה וגפן מקדי׳ החביב לו יות׳ כמו שבארנו. ועוד י״ל כי בכל שבעה המינין אע״פ שאין ברכותיהם שוות אמרו רז״ל כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ואם היו לפניו חטה וגפן יש לו לברך על החטה תחלה והוא שיאכל החטה על ידי תבשיל שברכתו חשובה שהיא בורא מיני מזונות. ומה שאמרנו שאם היו לפניו פרות האילן ופרות האדמה שיקדים. החביב לו דוקא כשברכותיהן שוות בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ כמו שיאכל החטה כמות שהיא.
וכתב ה״ר יונה ז״ל שאם ברך על פרי האדמה בורא פרי האדמה ואח״כ הביאו לו פרי העץ שצריך לברך עליו בורא פרי העץ אע״פ שאמרו ברך על פרי העץ ב״פ האדמה יצא זה לא יצא לפי כשברך על פרי האדמה לא היה מתכוין שיביאו לו מין זה הטעון ברכת פרי העץ אבל אם היה מתכוין ויודע שיביאו לו מין זה ודאי יצא בברכת בורא פרי האדמה.

וכתב הבה״ג שאם היו לפניו פרות האילן ופירות האדמה שיש לו להקדים ברכת פירות האילן ההיא ברכה חשובה שהיא פרטית לפרות האילן בלבד אבל לא ברכת פרי האדמה שהיא כללית אף לפרי העץ כמו שאמרו רז״ל ברך על פרות האילן בפר״י האדמה יצא.  

ורוב הגאונים חולקין עליו על זה ואומ׳ כי לעולם שיהיו לפניו פירות האילן ופרות האדמה מקדים החביב תחלה כמו שכתבנו. והר׳ דוד ב״ר לוי ז״ל כתב פסקא דמלתא הכי הוא דכי.

יש לפניו מינין הרבה כל היכא דחד עיקר וחד טפל מברכין על העיקר ופוטר את הטפל אפי׳ בצנון וזית דצנון פרי האדמה. וזית פרי העץ מז׳ המינין. אם הצנון עיקר והזית טפל ברכת הצנון פוטרת הזית ואם אין שם טפל לחברו הולך אחר החביב לו ואפילו צנון וזית נמי מברך על הצנון ואחר כך מברך על הזית. 
ואם ברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית מברך על החביב ופוטר האחרי׳. ואם אין אחד מהן חביב יותר אם ברכותיהן שוות מברך על של ז׳ המינין ופוטר את האחרים. ואם יש שם ב׳ או ג׳ מז׳ המינין מברך על כל המוקדם בפסו׳.  

ואם הן רמון ותמר מברך על התמרי׳ שהוא שני לארץ אחרון שבפסו׳ וכן נמי בזית ורמון מברך על הזית. ואם היו שם ממין שבעה ומשאר פרות האילן ושוין בחביבותן מברך על מין ז׳ ופוטר את האחרים. ואם היו פרות האילן ופרות האדמה ואין שם משבעה המינין וגם אין שם חביב יותר מברך על פרות האילן שחשובין יותר וחשובה ברכתן. ואם היו פרות האילן או פרות האדמה וכמהין ופטריות או בצים או שאר דברים שברכתן שהכל אפי׳ חביבין לו יותר הדברים שברכתן שהכל אין ראוי להקדי׳ ברכתן משום חביבותן דברכת שהכל לאו ברכה חשובה היא ומברך תחלה על הפרות דחשיבי וחשוב׳ ברכתן. וזה דעת הרב בעל ההשלמה ז״ל ומוכח ליה מעובד׳ דמייתי בגמרא מתרי תלמידי דיתבי קמיה דבר קפרא ואייתו לקמיהו כרוב ופרגיות וברכת כרוב בורא פרי האדמה וברכת פרגיות שהכל שהן מין בשר ופס׳ דחשיב עדיף דהיינו כרוב דחשיב בברכה ואע״ג דפרגיות חביבי ליה טפי כדאמרי׳ בגמרא.
וכל זה שאמרנו הוא דיני ברכה שלפניהן אבל ברכה שלאחריהן אם היו מינין הרבה והיו בהן ממין ז׳ מברך עליהן על העץ ועל פרי העץ ופוטר נמי שאר מינין שהיא כוללת כל מיני פרי העץ וכן כתב הרמב״ם ז״ל.

ואם היו משאר מיני פרי העץ ופרי האדמה הוי ברכה שלאחריהן בורא נפשות ופוטר את הכל. אבל אם אכל פרות ממין ז׳ ובשר או ביצים או שאר דברים שברכתן שלאחריהן בורא נפשו׳ אין ברכת פרות העץ פוטרת השאר ומברך על זה וחוזר ומברך על זה. וכן כתב הרמב״ם ז״ל וצריך לעיין לזה שאמרנו דאפילו בצנון וזית שאם היה הצנון עקר ברכת הצנון פוטרת ברכת הזית מברכת שלפניה אם נאמר שיפטור אותה מברכה שלאחריה ג״כ או לא ואפשר דהוא הדין דפוטר אותה מברכה שלאחריו גם כן.  

וכתב אחד מתלמידי רבני צרפת על רבו כמה פעמי׳ ראיתי מורי הרב כמשביאין לפניו על השלחן בשר של חדוש או בשר מבושם או בצים מטוגנין בדבש או דבר שהוא חביב בעיניו נוטל אותו דבר ומברך עליו קודם שיברך על הפת המוציא ואומר זה חביב עלי יותר מן הפת ונוח לי לברך עליו תחלה לשבח את קוני באשר אני אוהב. וגם ראיתי כשמביאין לפניו ב׳ מיני פירות מז׳ המינים בזה אחר זה שמברך על השני אע״פ שברך על הראשו׳ כיון שלא היה לפניו בשעה שברך על הראשון.
וכתב אחד מן הגאונים שמי שהיו לפניו ב׳ מינין שאין ברכותיהן שוות כגון צנון ואתרוג ואינן מז׳ המינין מברך על החביב תחלה ואף ע״פ שאינו רוצה בו אלא בסוף ויאכל מעט ממנו ואח״כ יברך על המין האחר ויאכל אותו ואח״כ אוכל המין האחר בלא ברכה כלל שאין אכילת המין השני הפסק אח׳ שדעתו היה לאוכלו בסוף.
ולעניין ברכה של בסוף נסכמו הגאונים שעל דבר שאינו בריה שלמה ואין בו כזית אין מברכין אלא לפניו בלבד כדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה אבל לאחריהן אין מברכין כלל.

ועל כל דבר שיש בו כזית ואע״פ שאינו בריה שלמה או שהוא בריה שלמה אע״פ שאין בו כזית כגון גרעין של רמון או של ענב או גודגדניות וכיוצא בהן מברכין עליהן תחלה וסוף ברכה הראויה להן.  

ויש מקשין על זה ממה שמצינו בתלמוד אני ראיתי ר׳ יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף ומקשה התלמוד ולמה ברך לסוף והלא אם יוציאו ממנו הגרעין לא ישאר בו שעור כזית ובפחות מכזית אין מברכין עליו בסוף ומשני זית גדולה היה שהיה בו שעור זית בינונית בלתי הגרעין וא״כ הוא שאין להקפיד על שעור בדב׳ שהו׳ בריה מה לו לתרץ ולהשיב שזית גדולה היה תפוק לי שהיה בריה שלמה ואין לחוש כדי לשעור. וכמו כן תרץ הירושלמי כדאמרינן התם שלפיכך ברך רבי יוחנן לבסוף לפי שהיה בריה שלמה. והרבי יונה מעמיד תלמוד שלנו עם הירושלמי ואומר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו צריך שיהיה בו שעור לבד הגרעין שמאחר שאין דרך לאכלו עם הגרעין לא ישאר בריה שלמה כשמוציאין ממנו הגרעין. ומפני זה הוצרך התלמו׳ להעמיד הדבר בזית גדול אבל כל דבר שדרך לאוכלו עם הגרעין כגון פרדה של ענב או של רמון או גודגדניות וכיוצא בהן אף על פי שאין כזית בין הכל דנין אותה לבריה שלמה ומברכין עליו תחלה וסוף.
מי שברך על הדבר ונפל מידו ואינו מוצאו כתב הרבי יונה ז״ל שצריך לחזור ולברך כשחוזר ואוכל מאותו המין ונשאלה שאלה אל ר״ת ז״ל על אדם שברך על כוס אחד ונפל מידו קודם שישתה אם צריך לברך על כוס שני והשיב דלא צריך. והר׳ יונה ז״ל כתב גם כן כי מי שברך ברכה שאינה צריכה יש לו לסיים ולומר למדני חקיך כדי שיראה כקורא פסוק ולא יהיה זוכר שם שמים לבטלה כך כתב ה״ר יונה ז״ל בשם גאון.
וכתב רב עמרם בשם רב פלטי ז״ל כי השותה מים שלא מחמת צמא אלא מחמת דרך רפואה כגון להעביר המאכל שיש לו בבית הבליעה שאין לו לברך תחלה כיון שאינו שותה להנאה אבל לסוף מברך בורא נפשות רבות שכבר נהנה. ורבני צרפת חולקין בדבר זה ואומרי׳ שמה שאמרו ז״ל לענין שמן זית החושש בגרונו נותן שמן הרבה לתוך אניגרון שהוא מי שלקות של תרדין ובולע ומברך תחלה בורא פרי העץ על שמן זית שהו׳ עיקר ואע״פ ששותה אותו לרפואה כיון שנהנה ממנו דוקא בשמן זית או בדברים אחרי׳ וכיוצא בו שהנאתן מצויה בכל ענין אבל במים שאין בהן הנאה כלל אלא כשהוא צמא עכשו כשאינו שותה מהן אלא כדי להנצל מן הצער אינו מברך עליה׳ לא בתחלה ולא בסוף. ואמרו ז״ל ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא. על פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא. ועל כלן אם אמר שהכל יצא. ואפי׳ על הפת ועל היין.
על כל עצי בשמים כגון פלפל זנגביל נרד וכרכום קנה וקנמון וכיוצא בהן מברך עליהן בורא עצי בשמים. וכן על כמה שמנים שמערבין בהן מיני עצי בשמים מברכין עליהן בורא עצי בשמים. וכתב הראב״ד ז״ל דוקא כשהעצים שם אבל אם הוציאו העצי׳ משם אין מברכין עליהן אלא בורא מיני בשמים ועל כל מיני עשבים שיש להן ריח טוב מברכין עליהן בורא עשבי בשמים. ועל המוס״ק שהוא מחיה וי״א שהוא זיעת חיה וי״א שהוא נעשה בחטוטרת חיה ידועה שמתקבץ על צוארה כמין דם ונקפה שם ונעשה מוס״ק ודאי מברכין עליו בורא מיני בשמים. ועל הורד ומי הורד הנקרא אייג״א רוש״א והלבונה והמצטק וכיוצא בהן כתב הרמב״ם ז״ל שמברכין בורא עצי בשמים. והאוכל מן הורד או שתה מי הורד מברכין בורא פרי העץ לא בורא פרי האדמה דלאו פרי עץ נינהו אלא כפרי האדמה מפני שהזרע שלו עיקר הפרי והעלין הן הפרחים.

ולענין ערלה כתב הראב״ד ז״ל שאין חוששין לפי שאינן פרי ממש ואין להן דין שומר לפרי דלא ידעינן כי שקלינן להו סמדר אי לקוט פירא או לא. ולא ראינו אדם נזהר בזה ואפשר כי מפני שהוא ספק ערלה בחוצה לארץ שמות׳. 
והראב״ד ז״ל כתב שעל מי הורד והלבונה והמצטק אין מברכין אלא בורא מיני בשמים. ונתן ר׳ יונה טעם לדבריו שאין מי הורד באין מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו אמנם נוכל להעמיד דברי הר״ם אחר שבאין מהדבר שנברא בעצי הורד.  

אכן כל דבר שלא נודע על נכון הברכה טוב לברך בורא מיני בשמי׳ ויצא. ועוד כתב הרמב״ם ז״ל שאם היו לפניו עצי בשמי׳ ועשבי בשמי׳ שמברך על זה וחוזר ומברך על זה שאין האחד פוטר את חברו אחר שאין ברכותיהן שוות. ועוד כתב על ריח טוב של אסור או בריח בגדים מוגמרים בבשמי התר שאין עיקר הבשם בהן שאין מברכין עליהן כלל ועוד כתב הראב״ד ז״ל שאם היו עצי בשמי׳ ועשבי בשמי׳ מעורבין זה בזה שמברכין עליהן בורא מיני בשמי׳ שהיא ברכה כוללת הכל.
המריח אתרוג או תפוח או חבוש או כל פרי שיש לו ריח טוב מברכין שנתן ריח טוב בפירות. והאוכל אתרוג או חבוש או שאר מיני פירות מרוקחין בדבש ומתובלין בבשמים אין מברכין אלא על הפרי לפי שהו׳ העיקר והשאר טפל ונפטר בברכת העיקר וכן הדין באוכל המרקחת שעושין מן הורדים שמברך על הורד ופוטר את הדבש או הצוקר״א לפי שהכל טפל לורד. ולפי ענין זה כתב ה״ר דוד ב״ר׳ לוי ז״ל וזה לשונו אפשר לומר בזה שנהגו ברוב מקומות לעשות מעט מעט משתה יין שקורין מרקחת ופעמים שנותנין מרקחת על רקיקין דקין ואותן רקיקין טפלין למרקחת שהדבר ידוע שאין באין שם לאכול לחם ואותן הרקיקין אינן אלא לדבק המרקחת עליהן כדי שלא יטנפו הידי׳ בדבש הלכך הרקיק היא טפלה וברכת המרקחת פוטרה וכבר בארנו שאין מברכין אלא על האגוז ולא על הדבש.
והאוכל או השותה דבר לרפואה ולא להנאה כלל והוא דבר שאינו מוטעם אינו מברך עליו כלל כיון דליכא הנאה לגרונו כמו שאינו מברך על המים ששותה לא לצמא אלא דחנקתיה אומצא או להעביר המאכל כמו שכתבנו.
והמריח בפת ונהנה מברך עליו בורא מיני בשמים. ועל זה נהגו מקצת אנשים שאין להם הדס במוצאי שבתות לברך עליו ולהריח בו במקו׳ הדס. ולכל ריח שבעולם אין מברכין לאחריו כלל. והטעם לפי שכשמפסיק הריח מחוטמו עברה הנאתו מה שאין כן באכילה.
היו לפניו שתי ברכות אחת של טעם ואחת של ריח נותן המין של טעם בימינו ומברך עליו תחלה לפי שהיא חשובה שאותה הנאה היא נכנסת בגוף ונהנה ממנו: ואחר כך נוטל של ריח ומברך עליו. ויש ללמוד מזה מה שאנו נוהגין במוצאי שבת כשמתחילין על הכוס לאחוז היין בימין ומברך ב״פ הגפן: ואחר כך נוטלין הכוס בשמאל ואוחזין ההדס בימין ומברך בורא עצי בשמים שהדבר שמברכין עליו ראוי לאחוז בימין בשעה שמברך.
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלתי ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן ברכה שלאחריהן אבל ברכ׳ שלפניהן הלכה לה. והראב״ד ז״ל כתב דכי אמ׳ דמשקין בולען דוקא בשאין לו עוד מאותן המשקין דודאי מוטב שיבלעם ויברך ברכ׳ שלאחריהן ולא שיפסיד אותן ויפסיד המשק׳ והברכה אבל אם יש לו עוד מן המשקה מוטב שיפליט אותו ולא יהנה בלא ברכה ויברך על השאר תחלה וסוף ואין חוששין להפסיד מלא פיו משקין ואם הכניס אוכל לתוך פיו בלא ברכה במדי דמאיס מסלקן לצדדין ומברך כדי שלא יהנה בלא ברכה וכיון דלא אפשר לא חיישינן למלא פי תהלתך וכתב הר״ם מקוצי ז״ל נסתפק לו אם ברך אם לא ברך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף.
מי שאכל ולא ברך המוציא אם לאחר שגמר סעודתו נזכר אינו חוזר ומברך קודם לכן חוזר ומברך.
וכתב הרב בעל התוספו׳ ז״ל דכיון דברכת הנאה לפניו אסמכוה רבנן אקרא דקדש הלולים כמו שאמרו רז״ל אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה וכל הנהנה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים משום לה׳ הארץ ומלואה כיון שכן האי מאן דמספק׳ ליה אם ברך אם לא ברך ועדיין הוא אוכל חוזר ומברך וכל שכן שכח ולא ברך דחוזר ומברך. ואפילו בהנאה פחות מכזית צריך לברך לפניו. ספק ברך לאחריו ספק לא ברך לאחריו בכל ז׳ המינין שהן מן התורה חוזר ומברך אבל בשאר המינין אינו חוזר ומברך. נשלמו הלכות ברכות הנהנין ת״ל.
כלל גדול אמרו רז״ל באוכלין ומשקין דכל הפסד אוכלין ומשקין דרך בזוי ובענין שימאסו מלאכול או מלשתות אסור. כיצד אין זורקין אוכלין בכדי שימאסו ויפסדו מלאכול. ואין סומכין הקערה בפת ואותן אנשים הסומכין הקערה בפת אף על פי שאוכלין אותו אחר כן לא טוב עושין. כתב הר״ם נ״ע אין לעשות כף מן הלחם לאכול בו אלא אם כן אוכל מן הכף בכל פעם.

וגם אין לחתוך בשר על הפת שלא יהא הפת נמאס כשצריך לאכול מן הפת כל פעם והוא נמאס. והר״ף ז״ל כתב מיהו אם אוכל אותו אחרי כן אין לחוש.  

ולא נוטלין הידים אלא במים ולא נטילה של מצוה בלבד דבעינן בה מים דאסמכינהו רבנן אקרא דידיו לא שטף במים אלא אפילו נטילה לנקיות בעלמא לא משום הפסד אוכלין חששו בו: