משתמש:Pashute/ביאור:עוץ לי גוץ לי
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ביאור מחזהו של אברהם שלונסקי - עוץ לי גוץ לי
מבוא
[עריכה]רבדים ועומק
[עריכה]על כך שאין מדובר בסיפור פשוט, ושיש כאן רמיזות ועומק וכן ביקורת ניכר כבר מכריכת הספר ושערו, בכתב ידו של המאייר אריה נבון, הכותב את שם הספר באופן שניתן לקוראו כביטוי האידי: עולם גולם. (נהגה: עוִילֶם גוילֶם, ומשמעותו: האנשים טפשים). כלומר יותר ממה שכתוב פה יש לפניכם.
|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
ברובד הרדוד ביותר, שלונסקי בוחר לא אחת בחרוז המורם להנחתה שעלולה להסתיים ולהתחרז עם שמותיהם של איברים מוצנעים ומעשי עגבים שבימי כתיבתו הס היה מלאמרם, וברגע האחרון בוחר הוא במילה אחרת לעתים אף כזו שאינה מתחרזת, על מנת להעצים את התופעה. כמו כן, בקריצה לצופים המבוגרים, המחזה מלא בהתרסות נגד המסורת והיהודים "היראים" כפי שנקראו אז, וכך משתמש בביטויים רבים מן המסורת במשמעות הפוכה או במסגרת השמה אותם ללעג. התיאטרון - האסור על פי חז"ל, מלא מפה לפה
|
במשנה, הביטוי 'המקום' במשמעות האל מופיע במקומות רבים וביניהם: ביטוי לחשיבות הזמן והמקום יש במשנה בפרקי אבות: |
אך למחזה גם רבדים עמוקים יותר הנחשפים לאחר עיון בביטויים שנבחרו ובעלילה המתגלגלת:
המחזה פותח בשני עמודים ובהם "הנפשות הפועלות" - ביטוי קבלי מכתבי הרמח"ל ובעמוד השני מובאים 'המקום' ו'הזמן' גם הם ביטויים טעונים משמעות מסורתית.
המקום: ארמון-המלך
הזמן: היֹה היה...
הביטוי 'היֹה היה' הוא פתיח מקובל לאגדות, כלומר מדובר באגדה. מצד שני, משמעות הביטוי הוא שאכן הדבר קרה במציאות.
הביטוי 'המקום' משמש בתנ"ך לביטוי מקומו של ארון הברית במשכן, מקום שהוגדר בימי בית שני כ"קודש הקודשים".
ישעיהו מתבטא: כִּי הִנֵּה ד' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲוֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו...
בפיוט הפותח את תפילת ליל כיפור לפני אמירת "כל נדרי" אומרים:
על דעת המקום ועל דעת הקהל
בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה
אנו מתירין להתפלל עם העבריינים
בתלמוד ובמדרשים חילקו את המצוות לאלו שהן "בין אדם לחבירו" לעומת אלו שהן "בין אדם למקום". (ועל כך הרחיב - גם הוא בהיפוך משמעות, ארי אילון בספרו "עלמא די")
הבחירה דווקא בשם 'ארץ עוץ', שמקורו בספר איוב וסיפורו המדכא הכתוב בלשון עברית קדומה וסתומה, בעוד המחזה דמוי מגילת אסתר, הוא עוד אחד ההיפוכים וה"רמזים" של מחזה זה על היעדר. אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ, - אִיּוֹב שְׁמוֹ! וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא: תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע... }}
מקור הסיפור הגרמני ומחזות הילדים
[עריכה]
המחזה יצא לאור לראשונה בחשון תשכ"ד, בהוצאת 'עם עובד'. רק שנתיים לאמר מכן, בחג החנוכה, הוצג לראשונה בתיאטרון הקאמרי.
באגדות האחים גרין, הסיפור רומפלשטילצכן (רומפל - מנענע, שטילץ - רגלי עץ או קביים, כן - קט) מספר על טוחן פשוט המתרברב לפני המלך על שערותיה הזהובות של בתו, כביכול היא טווה קש לזהב. המלך כולא אותה ואת אביה, ויהרוג אותם עם לא תהפוך קש שניתן לה לזהב. גמד מגיע אל כלאה וטווה את הקש לזהב, בתמורה לבנה הבכור.
הקרבת הבן הבכור בתרבויות שונות, ואיש העץ
[עריכה]בעבר מקובל היה להקריב את הבן הבכור לאליל המקומי. מנהג אלילי זה תועד במקרא (שיצא כנגדו), בין היתר לגבי פולחן האל תופת בגיא בן-הינום ליד ירושלים בידי המלכים אחז ומנשה, על ידי העברת הילדים באש, ופולחן האליל מולֶך ברבת עמון. פרשיית עקדת יצחק בספר בראשית מתכתבת עם נוהג זה, וכך גם "מכת בכורות" בה "פסח ה' על בתי בני ישראל", שהיו מסומנים בדם כבשים על מזוזות הבתים, ופגע רק בבכורות המצריים. בטוניס - קרת-חדשה בתקופה הרומית, עיר נמל ומושבה כנענית (פיניקית, שמקורה בחופי לבנון) נמצא בית קברות לילדים מוקרבים לאל 'בעל'. כך גם נמצאו שלדי ילדים שהוקרבו במרכז ודרום אמריקה, ותועד היטב בידי מבצעיו בציורים ותבליטים. נוהג זה פסק רק עם הכיבוש הספרדי והנוצרי של מקומות אלו, לפני כחמש מאות שנה בלבד. לפי היוונים האתונאים בעת העתיקה, בספרטה האם היתה זורקת את בנה הבכור מהחומה, על מנת לחשל את העם.
בבולגריה נתגלו שלדי קרבנות ילדים באתר חפירות של האדם הקדמון[1], ובאוגנדה, לפי תחקיר של הבי בי סי, מתברר שעד ימינו אלה פולחן כזה עדיין מתקיים, ואפילו נפוץ.[2]
בתרבות הניאוליתית הקדומה באירופה ובאיים הבריטיים נתגלו סימנים לפולחן הקרבת ילדים אלילית, אך הדבר אינו ברור. לטענת היסטוריון מהתקופה הרומית, הקלטים - אבותיהם של יושבי סקוטלנד ואירלנד כיום, נהגו להקריב קרבנות אדם בתוך מבנה עשוי עץ, זרדים ושיחים. דעה זו הופצה ברחבי אירופה, בין היתר בזכות ספרו של יוליוס קיסר. בין אם אמת היא או כזב, איש העץ היה מושג הקשור עם פחד והקרבת ילדים.
במחזה של שלונסקי, הפחד והקרבת הילד תופסים מקום משני בלבד.
הקשרים לדקדוק ולחקר הלשון העברית
[עריכה]בספר לילדים ... שלונסקי פרסם שיר המסביר כיצד לצייר איש באמצעות חלקי הדקדוק.
רְאוּ הֵיטֶב אֵיךְ אֲצַיֵרָה
דמות פרצוף על פי דקדוק -
קַו לָקָו ושוא לצירה,
חלם גולם... בדיוק!
זהו:
חיריק חיריק וו פתוח,
מרכאות וסיר נפוח.
סמך סמך, וקו כפוף...
והרי לכם - פרצוף!
בשיר זה התייחס לנבואת החורבן של ישעיה:
אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה? וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה? גְּמוּלֵי מֵחָלָב?! עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם?!
כִּי צַו לָצָו? צַו לָצָו... קַו לָקָו? קַו לָקָו... זְעֵיר שָׁם? זְעֵיר שָׁם...
כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה!
אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם: זֹאת הַמְּנוּחָה! הָנִיחוּ לֶעָיֵף! וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה!
וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ...
למעשה שלונסקי מהפך בזה את דבר הנביא. הוא מדבר דווקא ובדיוק אל הילדים הקטנים שזה עתה נגמלו מחלב. הוא מדבר איתם "בלעגי לשון" ודווקא מצליח לומר להם דבר מה, אף שאינו מחשיב את עצמו כבעל צורך לומר דבר חשיבות ואינו "נפוח כסיר" - ביטוי מנבואת ירמיה:
וַיְהִי דְבַר ד' אֵלַי שֵׁנִית. לֵאמֹר: מָה אַתָּה רֹאֶה?
וָאֹמַר: סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה... וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה.
וַיֹּאמֶר ד' אֵלָי: מִצָּפוֹן - תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה, - נְאֻם ד'...
וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה!
גם כאן ב'עוץ לי גוץ לי' ישנו שימוש רב במושגים מן הדקדוק ומכללי הלשון, אך דומה שהפעם העמיק הרבה יותר, והדברים מתכתבים ברבדים נוספים גם עם התוכן.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הקשרים למסורת ולחגי ישראל
[עריכה]|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
כותרת המבוא למערכה הראשונה: "פתח דבר", הוא ביטוי שאול מהכתוב בתהלים: פתח דבריך יאירו... כלומר הוא עומד להציג בפנינו הצגה מלאת אור ושמחה.
המחזה פותח במלים "ויהי בֹקר, ראשית בֹקר בארץ עוץ, עוד המלאך נום-נום מושל בארמון" (ויהי ערב ויהי בקר - בתחילת ספר בראשית). היפוכו של הכתוב המקראי, וסדרו של עולם בעיני בני אנוש המתעוררים עם שחר לקול צפצוף הציפורים.
הנפש הפועלת - מקור הביטוי בצמד הביטויים החוזר בפרשת בראשית: רוח חיים, ונפש חיה שתורגמה לארמית "רוח ממללא" - נפש מדברת. המילה 'נפש' מקורה מצליל הנשיפה הנשמע מתוך אף האדם הנושף (וכך גם שם האיבר "אף" או "אנף" בארמית ובערבית). הביטוי 'הנפש הפועלת' הוא גלגול של הביטוי השכל הפועל - מונח מתוך כתבי הפילוסופיה שתורגמה לעברית ב'תקופת הגאונים', ומשמעותו חכמה נרכשת, לעומת יכולת הידיעה הנמצא רק "בכוח" כלומר: מחשבה שעשויה להגיע בעתיד, והמוח מסוגל לקלוט אותו, אך הדבר טרם קרה. שלונסקי השתמש כאן בביטוי זה על פי הפסוק (הנאמר בפתח ההגדה של של פסח בליל הסדר) "בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים..." במשמעות של אנשים.
עצם המילה "מחזה" מגיע מברית בין הבתרים - הברית בין הקב"ה לאברהם, שמו של "מעבד" יצירה זו: ו
- אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ד' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר:
- אַל תִּירָא - אַבְרָם! אָנֹכִי מָגֵן לָךְ! שְׂכָרְךָ? - הַרְבֵּה מְאֹד!
המחזה כולו מלא בביטויים שאולים מהמקרא, מפיוטים ותפילות, מספרות המשנה המדרש והתלמוד ואף מן הקבלה, אך יש כמה נושאים החוזרים ונזכרים במחזה והם מרוכזים סביב פורים ומגילת אסתר, וסביב יציאת מצרים וההגדה של פסח הנקראת בליל הסדר.
המלך והשם המפורש
[עריכה]{{{1}}}
הקשרים לפורים
[עריכה]"המלא מפה לפה קהל ילדים קטנים עם גדולים" - ...למגדול ועד קטון משתה שבעת ימים... "הוא בא לכאן לעוץ עצות כדת מלכי הארצות" - ... כְּדָת: מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה, וַשְׁתִּי?...
הקשרים לפסח
[עריכה]התוכן המבואר
[עריכה]הכריכה ושער הספר
[עריכה]מערכה ראשונה
[עריכה]פתיחה
[עריכה]|
להשלים: פתח דבריך יאירו - על היפוך המשמעות של אור בידי חז"ל בפתיח למסכת פסחים: אור לארבעה עשר בודקים..., וידע Lהים, בראשית ויהי ערב ויהי בוקר, ראשית - בראשית ברא..., המלאך מושל..., שיר השירים: איש על משכבו מפחד בלילות, קבלת התורה: עוף לא ציץ, על בת הקול (הד), ציטוט בת קול, חטא העגל: "קול ענות" ו"כנגד פניו" ו"פה אל פה אדבר בו", גמרא: קול ענות אמן, עשרת הרוגי מלכות: מלחש מאחורי הפרגוד, "יחליץ איבריו", "קטנים עם גדולים", רוחם קצרה - ותקצר רוח האנשים, פיוט "את חיל" ליום הכיפורים. קהל נכבד - על דעת המקום ועל דעת הקהל, ברגע זה - ברגע קטון עזבתיך, סיפור המחזה (אל אברם), רמז - תורת הרמז ומקור מילה זו, קרטוב - בתלמוד, פלוני אלמוני - במגילת רות, מהחל ועד כלה - ?, תראו על הבמה - רק עוד הבמות..., אחורי הקלעים (פרשת תרומה או תצוה) - התיאטרון המחליף את המשכן והמקדש, סוד כמוס עמי (מקור), והעולם כולו מתמלא..., ברכת שחרית... (תפילת השחר ברכות שחרית) - הומיה, כדת מלכי הארצות (מסכת ברכות, מגילת אסתר: כדת מה לעשות במלכה) |
| פתח דבר | פתח דבריך יאירו |
| הלהקה בזמר קל מסתיר את העלילה ה"כבדה" - פה מתודעת לקהל | ובחר מילת ידיעה שהיא התחלת יצירת האדם בבראשית: וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ... |
| ויהי בקר, ראשית בקר בארץ עוץ | להשלים... ויהי ערב ויהי בקר... בראשית ברא Lהים... איש היה בארץ עוץ |
| עוד המלאך נום נום מושל בארמן | ב |
| ... איש על משכבו | ב |
| ...עת להתחיל | ב |
| קהל נכבד ברגע זה | ב |
| מתחיל סיפור המחזה | ב |
| א | ב |
| א | ב |
מערכה שניה
[עריכה]היום הראשון
[עריכה]היום השני
[עריכה]תגלית המשרת
[עריכה]סיום
[עריכה]פרשנות
[עריכה]משמעות
[עריכה]קישורים
[עריכה]- אלי אשד - הכישוף מארץ עוץ ארבעים שנה לעוץ לי גוץ לי.
הערות
[עריכה]- ^ חוקרים בולגרים מצאו עדות להקרבת ילד טראקי
- ^ המקום בו הקרבת ילדים הוא עסק (אתר הבי בי סי)