משתמש:ציון הלוי/טיוטה/6

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח צא (עריכה)

פתח צא

<ב' בחינות בפעולת א"א>:

שתי בחינות יש בא"א, אחת - הנהגתו בחסד לגמרי מעצמו, ואחת - הנהגתו על ידי ענפיו בדרך משפט, עד שיחזור הכל לענינו ממש בסוף הכל:

אחר שזכרנו א"א, נתחיל לבאר פרטיו:

א. שתי בחינות יש בא"א, לפי מה שאמרנו שיש לו ענפים שהוא פועל בהם, נמצאו עתה שתי בחינות לא"א עצמו, כי גם פעולת הענפים הרי מתיחסת לו. נמצא שיש לו פעולתו מעצמו, בלא שיצטרך לענפיו בזה, וזה פשוט, כי גם מא"א לבדו באה ההשפעה, ובאים תיקונים הרבה. ועוד יש לו מה שהוא פועל על ידי ענפיו, והיינו הפעולות שאנו רואים שהם נעשים, שהם כולם פעולות שלו. אמנם לכל דבר יש שורש, וגם ליחס הזה של פעולת הענפים שמשתרשים אליו, צריך שיהיה שורש פרטי בא"א עצמו, וכדלקמן:

ב. אחת - הנהגתו בחסד לגמרי, כי גם בז"א יש חסד, אבל יש גם כן דין. אבל בא"א - ההנהגה הכל בחסד לגמרי, בלא דין כלל:

ג. מעצמו, זהו מ"ש, שזה בא מעצמו לבד, בלא שיפעל על ידי ענפיו:

ד. ואחת הנהגתו על ידי ענפיו - מה שפועלים הם כנ"ל:

ה. בדרך משפט, זהו כל ההפרש - שהנהגתו על פי עצמו הוא חסד לגמרי, ואך של הענפים - יש שם חסד ודין, הכל לפי רוב המעשה למטה:

ו. עד שיחזור הכל לענינו ממש בסוף הכל, כיון שהוא חסד לגמרי, למה יפעול משפט? אך הכוונה היא - לפי שהוא חסד גמור לא יפעול משפט, אבל ענפיו יוכלו לפעול. ועל כן הוא משתמש מאמצעי זה, כדי שיהיה מציאות שיוכל לעשות משפט, שאינה מדה שלו. אבל לא לישאר כך, אלא אדרבא, כיון שהוא הפועל, הגם שבתחלה יראה שמתרצה במשפט, אך הכוונה היא שסוף סוף ישלוט הוא לבדו, וינהיג הכל בחסד:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח צב (עריכה)

פתח צב

<יציאת ז"א מא"א>:

הכוונה התכליתית בכל ענין הספירות והנהגותיהם הוא להיטיב בסוף הכל הטבה גמורה ושלמה. רק שכדי לבוא אל התכלית הזה, צריך להתגלגל עד שנגיע אל הסוף, שיהיה העולם מתנהג במשפט, ולהעניש החייבים, עד שעל ידי זה תהיה אחר כך ההטבה שלמה. הרי שמן הכוונה התכליתית עצמה יוצא המשפט הצריך, קודם שמגיעים אל הסוף. ואף על פי שנראה שהם דברים הפכיים. וזהו ענין א"א וז"א - שהא"א בסוד ההטבה הגמורה, שאינו כי אם מיטיב. ואף על פי כן ממנו יוצא ז"א, שהוא בסוד המשפט, כי הוא נולד מענינו ממש:

אחר שביארנו ענין א"א מצד עצמו, נבאר ענין איך ז"א יוצא ממנו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הכוונה התכליתית, שהוא עניך איך מך ההטבה יוצא המשפט. ח"ב, וזהו ענין א"א, והוא פירוש עניני א"א וז"א לפי זה:

חלק א:

א. הכוונה התכליתית בכל ענין הספירות והנהגותיהם, ענין זה פשוט, ככל מה שאמרנו למעלה, שהכוונה התכליתית אפילו בספירות עצמם היא ההטבה. פירוש - אפילו ברשימו, שנותן טוב ורע, אפילו בו התכלית הוא להיטיב בסוף כנ"ל:

ב. הוא להיטיב הטבה גמורה ושלמה, שאף על פי שאנו רואים דברים קשים הרבה בהנהגת העולם עתה, התכלית הוא - לא די להיטיב, אלא להיטיב הטבה שלמה, שהוא ההיפך ממש מן הדין הקשה. הנמצא עתה:

ג. רק שכדי לבוא אל התכלית הזה, צריך להתגלגל עד שנגיע אל הסוף - גלגול הדברים עד שינוחו מגלגולם, כי לא באים אל המנוחה ברגע אחד, אלא בסיבובים אלה:

ד. שיהיה העולם מתנהג במשפט להעניש החייבים, דהיינו שכשקיבלו החוטאים עונש, הרי הוסר הרע מן העולם:

ה. עד שעל ידי זה תהיה אחר כך ההטבה שלמה, שאחר כך תהיה הטבה שלמה לכל הברואים, בלי שום בושת, וכמ"ש:

ו. הרי שמן הכוונה התכליתית עצמה יוצא המשפט הצריך, קודם שמגיעים אל הסוף. ואף על פי שנראה שהם דברים הפכיים, זהו מה שצריך להתבונן כדי להבין אחר כך עניני האצילות במדרגותיהם, שאינם אלא השיעורים [ל]צורך כל ההנהגה, כמ"ש:

חלק ב:

א. וזהו ענין א"א וז"א, והיינו שעיקר ההנהגה הוא אלה השנים, כמ"ש לקמן. כי או"א אינם אלא המשך אחד הנמשך לפי מה שז"א יוצא ממנו מא"א, וכדלקמן. אך הנהגת העולמות באלה השנים היא, או הנהגה בחסד, שהוא א"א, או הנהגה במשפט, שאינו מיטיב אלא לטובים ומעניש לרעים, זהו ז"א:

ב. שהא"א הוא בסוד ההטבה הגמורה, שאינו כי אם מיטיב, א"א הוא לפי סוף הענין, שלא יהיה כי אם טוב, כך א"א כל עניניו אינו אלא להיטיב, בסוד היחוד המחזיר כל רע לטוב, כידוע. שבספירות עצמם יש ענין זה לצורך קיום העולם, שאם לא היתה ההנהגה בנויה על זה, והיה העולם מתנהג תחת הנהגת המשפט מצד הספירות, לא היתה תקומה לעולם מפני הרשעים. לפיכך הקדימה המחשבה העליונה, ועשתה בספירות עצמם, מלבד ענין הקו הנמצא בכל מקום, עשתה א"א, שהוא סוד מה שיהיה בסוף הכל, שהספירות עצמם יהיו מתוקנות בדרך היחוד בהטבה גמורה, שהוא סוד הקו המזכך את הרשימו. והנה זה סוף המעשה שהוא תחלת המחשבה:

ג. ואף על פי כן ממנו יוצא ז"א, שהוא בסוד המשפט, זה פשוט, שכך הוא בהשתלשלות, כמבואר באדרא זוטא:

ד. ז"א, שהוא בסוד המשפט, שהוא בסוד הרשימו, שלא נודכך עדיין, ופועל ושולט בדרך משפט, עד שיגבר עליו הקו, וישוב גם הוא רק להיטיב, כמו א"א, דהיינו מדה"ד שחוזה למדה"ר:

ה. כי הוא נולד מענינו ממש, דהיינו שכך צריך כדי לבוא באמת אל הטבה שלמה, שפועל הרשימו את שלו, ושסוף סוף יהיה נמתק. ואז יהיה מה שכבר הוכן בדרך צפיה בא"א, שצפה העתיד, ועשאו על שם העתיד מתוקן כבר כנ"ל:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח צג (עריכה)

פתח צג

<מיתוק דיני ז"א ע"י א"א>:

היות המשפט עצמו יוצא רק מענין ההטבה הגמורה, הוא גורם מיתוק למשפט עצמו. כי סוף סוף כוונת המלך הוא רק להיטיב, אלא שצריך המשפט כדי לבוא אל ההטבה השלמה. מה שאינו כן אם לא היה המשפט רק לנקום מן החוטאים. וזה ענין שא"א ממתק דיני הז"א רק בכח המצאו לבד, על ידי מה שהוא פועל לפי עצמו, אפילו לא יגביר עליו הארותיו להעביר הדין שלו:

אחר שביארנו ענין איך ז"א יוצא מא"א, עתה נבאר מה תועלת יש בזה, והמיתוק שמקבל ממנו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, היות המשפט וכו', והוא איך הוא מיתוק למשפט היותו יוצא מן הכוונה התכליתית של ההטבה. ח"ב, וזהו ענין וכו', והוא התמתק ז"א מא"א על פי זה:

חלק א:

א. היות המשפט עצמו יוצא רק מענין ההטבה הגמורה:

ב. הוא גורם מיתוק למשפט עצמו:

ג. כי סוף סוף כוונת המלך הוא רק להיטיב, פירוש - היה יכול להיות שהרצון העליון היה רוצה דוקא לנהוג משפט ולא עוד, אז היה צריך לחזק אותו בכל צד, בין בצד ההטבה, בין בצד העונש. אבל כיון שהכוונה אינה אלא להביא ההטבה השלמה, ואדרבא, המשפט הוא עושה אותו רק לפי שהוא צריך לעשותו, ואם היה יכול לעשות בלאו הכי - היה עושה. הנה ודאי יכוון וישתדל להמתיק המשפט כל מה שאפשר. וזהו:

ד. אלא שצריך המשפט כדי לבוא אל ההטבה השלמה:

ה. מה שאינו כן אם לא היה המשפט רק לנקום מן החוטאים, שאז היתה הכוונה להחזיק המשפט. וזה מטבע הס"א, שכיון שאינה רוצה אלא להרע - מחזקת הרע בכל כח. אבל הרצון העליון, שכוונתו להיטיב, המשפט שהוא עושה אותו - כיון שצריך, אך הכוונה למתקו כנ"ל:

חלק ב:

א. וזה ענין שא"א ממתק דיני הז"א רק ככח המצאו לבד, על ידי מה שהוא פועל לפי עצמו, כל התיקונים הנמצאים בא"א, הנזכרים (באדרא זוטא) [באדרא רבא], הם רק שליטות והנהגות שלו, שרק בהמצאו גורם מיתוק לז"א. כיון שאותם הדברים עצמם שלמטה בז"א הם דין, הרי כבר הכוונה בהם הוא רק לחסד - להיטיב באחרונה, וזהו המתגלה בא"א:

ב. אפילו שלא יגביר עליו הארותיו להעביר הדין שלו, שזהו תיקון אחר שנמצא לפעמים, שמעביר הדין שלא ישלוט כלל, כמפורש בסוד כוונת ויעבור. אך אין זה כוונת ההנהגה, כי צריך שהדין יהיה, אך שלא יתגבר הרבה. וזה נעשה כשכבר יש א"א, שהוא אותם הדברים עצמם של ז"א, אך לפי הכוונה התכליתית, לא לפי האמצע שקודם התכלית הזה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח צד (עריכה)

פתח צד

<העברת דיני ז"א ע"י א"א>:

כדי שיתקיים העולם - הוצרך שלפעמים תגבר ההטבה על המשפט, ויעשה חסד, אף על פי שאין הדין נותן כך. וזהו מה שמתגבר הארת א"א על ז"א, ומעביר דיניו לגמרי. מתחלה אמרנו ענין המיתוק שעשה א"א לז"א ממילא, עכשיו נבאר מה שמתגבר ומעביר דינו לגמרי:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כדי שיתקיים וכו', והוא שצריך לפעמים להעביר שליטת הדין. ח"ב, וזהו מה שמתגבר, והוא ענין ההנהגה בין א"א לז"א לפי ענין זה:

חלק א:

א. כדי שיתקיים העולם - הוצרך שלפעמים תגבר ההטבה על המשפט, שאף על פי שרצה הרצון העליון שתהיה הנהגת העולם במשפט, אך צפה מתחלה שלא (ש)יכלו הבריות לעמוד בו, ושם ענין זה בהנהגה - שלפעמים יתגבר החסד לגמרי, ויעביר הנהגת הדין לגמרי. אך לא בכל ענין, אלא לזמן מיוחד ודברים מיוחדים. וגם זה אף על פי כן הולך לפי המשפט, והיינו שהמצוות חילקם לשני סוגים, יש מהם שענינם הוא לתקן תיקונים פרטים מדה כנגד מדה, וגורמים תיקון מעשים בפרט מה שגורמים, ויש סוג אחר שגורמים ענין זה של העברת הדין, דהיינו שישלוט א"א ויעביר הנהגת הדין. ואז הכל בחסד, שאין הולכים אחר מעשה המצוה להביא דבר כנגדו בפרט. אלא כל הדברים מזומנים לינתן לו, כי הרחמים בכלל מתעוררים, ונתקן הכל. וזהו:

ב. ויעשה חסד, אף על פי שאין הדין נותן כך, שאין הולכים בדקדוק של מדה כנגד מדה, אלא השכר הוא - שיתעורר החסד, ויפעול בדרך חסד לעשות טוב לכל:

חלק ב:

א. וזהו מה שמתגבר הארת א"א על ז"א, פירוש - כנ"ל, א"א מאיר תמיד בז"א, אבל כשהארה זאת מתגברת הרבה - אז שולט בכל חסד:

ב. ובמעביר דיניו לגמרי, שאין שולטים כלל, והיינו לא שיהיה הוא דין, ושא"א יפעול החסד בעולם, אלא בז"א עצמו אין הדינים נמצאים ושולטים כלל. וזה מצח הרצון שמזכך כל הדינים בשבת, או בכל שעה שמתעורר:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח צה (עריכה)

פתח צה

<ב' סדרים ברישא דא"א>:

כיון שז"א יוצא מא"א, על כן נבין בא"א שני דברים, אחד - עניני הנהגתו לפי ענינו, פירוש, לפי מה שהוא מנהיג לפי עצמו - הנהגת החסד שלו, ואחד - מה שהוא שורש מוציא הז"א. בסוד הנהגתו אין אנו חושבים אלא גולגלתא ומוחא, עם שאר תיקוניהם לפי פעולותיהם, בסוד הגברת החסד. ובסוד הוצאת הז"א חושבים תלת רישין, והם כתרא, אוירא, ומוחא, וכל שאר התיקונים, מה שהם מוציאים תיקונים בז"א:

אחר שביארנו שו"א יוצא ומתנהג מא"א, עכשיו צריך לבאר שורש להנהגה זאת בא"א עצמו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כיון שז"א וכו', והיא הקדמה שצריד להבחין בא"א - ענין הנהגה זאת שהוא מנהג את ו"א, שהוא דבר חוץ מהנהגתו לפי עצמו. ח"ב, בסדר הנהגתו וכו', לבאר שורש זה, מהו בו:

חלק א:

א. כיון שז"א יוצא מא"א, על כן נבין בא"א שני דברים, כי כל מעשה הנמצא במציאות, צריך שיהיה נרשם באור אחד, אם מעשה כללי - באור בפני עצמו, ואם תנאי מעשה - בחלקי האור הכללי. אם כן כיון שמלבד מה שמנהיג (ב)א"א מצד עצמו, נוסף בו דבר אחר - שגם הוא מוציא הז"א. על כן צריך שתמצא בו בחינה אחת שיהיה שורש לזה בפרט:

ב. אחד - עניני הנהגתו לפי ענינו, פירוש, לפי מה שהוא מנהיג לפי עצמו - הנהגת החסד שלו, מה שהוא מיטיב לכל, מה שאינו רוצה שום רע. ועל פי הדבר הזה יהיו בו ודאי סדרים ותיקונים, כמו שצריך להיות לכל אור לפי המחוקק בו. כי כפי חק האורות נמצאים להם סדרים הרבה, ותיקונים, להספיק להוציא פעולותיהם לאורה, (בכל) [לכל] מי שצריך לקבלה:

ג. ואחד - מה שהוא שורש מוציא הו"א, גם לזה יהיו סדרים ותיקונים לפי חק זה:

חלק ב:

א. בסוד הנהגתו, כבר שמעת איך האורות מחליפים שמותם ומצביהם לפי פעולותיהם. ומה שנחשב למדרגה בפני עצמה בפעולה אחת, תחשב בכלל מדרגה אחרת בפעולה אחרת. ומה שהיתה בכלל בפעולה אחת, תחשב בפני עצמה בפעולה אחרת. והם ההאורות עצמם, אך כל הבחנותיהם לפי פעולותיהם. ועל כן אורות א"א עצמו לפי ענין אחד יסתדרו בסדר אחד, ולפי ענין אחד בסדר אחר:

ב. אין אנו חושבים אלא גולגלתא ומוחא, שני ענינים אלו מצאנו בשני האדרות - רבא וזוטא. באדרא רבא אינו מזכיר אלא גולגלתא ומוחא שבתוכה, ושם מזכיר בפרט כל התיקונים של שערות, של חוטמא, הכל כמבואר שם, כל תיקון ותיקון בפני עצמו באר היטב. ובאדרא זוטא מזכיר תלת רישין, ואינו מאריך בתיקונים, אלא מקצר, ומזכירם כולם רק להכניסם תחת ההקדמה שמודיע שם. והענין הוא כך, הנהגת א"א בסוד החסד כמו שביארנו למעלה - בסוד זה נעשה כל התיקונים שלו, שהם הענינים הפרטים, תיקוני פרצופו, וכמו שכתוב שם באדרא, שהם כולם תיקונים של חסד, שמגבירים החסד וממתקים הרין. ובדרך זה אין לנו צורך לתלת רישין, אלא אדרבא, סוד דמות אדם הוא כתר בסוד ההשראה, והמוח שבתוכו, ואחר כך שאר תשלום דמות אדם בהשתלשלות של הדרגה. אך בסוד היותו שורש לז"א - הנה הנהגת המשפט תלויה בחד"ר, ולצורך זה הוא צריך לסדר אורותיו גם כן בסוד שלושה אלה, וז"ס התלת רישין. ובכאן הוא סוד השתלשלות או"א, כי הכוונה הוא, זה החד"ר שהוא מושרש כאן - אין כאן מקומו, אלא כאן הוא מושרש. אלא שצריך לרדת ולהשתלשל מדרגה אחר מדרגה, עד שיגיע למקומו ממש, שהוא ז"א, וכמו שנבאר זה הענין לקמן באר היטב בס"ד. וזהו מה שמפורש באדרא זוטא, ואין הכוונה שם לסדר תיקוני הא"א, אלא להראות איך כל התיקונים מסכימים גם כן לזה - להיות שורש לז"א, וכמפורש שם בהדיא:

ג. עם שאר תיקוניהם לפי פעולותיהם - שאר התיקונים הנזכרים שם עם הפעולות שלהם, שהם כולם מיתוקי דינים:

ד. בסוד הגברת החסד, כל אלה הם לפי הענין הזה של הגברת החסד, כי אינם אלא מיתוקים:

ה. ובסוד הוצאת הז"א חושבים תלת רישין, והם כתרא, אוירא, ומוחא, וכל שאר התיקונים, מה שהם מוציאים תיקונים בז"א, שאינם נחשבים לפי עצמם, אלא לפי מה שמוציאים תיקונים בז"א:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח צו (עריכה)

פתח צו

<קשר האצילות בא"ק על ידי עתיק וא"א [צו -ק]>:

<התלבשות עתיק בא"א>:

התלבשות עתיק יומין בא"א הוא להחזיק אותו בכל ספירותיו לפי ענין המתקלא המושרש ברדל"א. ובזה הוא עומד תחת הנהגת א"ק מצד היסוד ומלכות שלו. כי כך נקבעו תחתיהם מ"ה וב"ן. והוא עיקר ההנהגה ההולכת להשלים השלמות. כיון שבארנו הנהגות אלה שבא"א, עכשיו נשלים לפרש עניניו לפי מה שהם, ובתחלה נפרש ענין עתיק יומין, שמנהיג אותו בכל עניניו:

חלקי המאמר הזה ב'. ת"א, התלבשות, והוא ביאור סוד התלבשות ע"י בא"א. ח"ב, ובזה הוא עומד וכו', והוא לפרש איד אצילות נקרא שהוא תחת א"ק:

חלק א:

א. התלבשות עתיק יומין בא"א הוא להחזיק אותו בכל ספירותיו, והיינו כי זה פשוט, שמי שמתלבש בחבירו - הוא מנהיגו לאיזה דבר שהוא סגולה למתלבש, והנה עתיק יומין מתלבש בכל ספירות א"א. והכוונה לקשר כל זה תחת השורש הנעלם, שפירשנו, להנהגה, שהוא רדל"א:

ב. לפי ענין המתקלא, שהיא הצריכה לשלוט להעמיד כל דברי הדו"ן בתיקון אצילות:

חלק ב:

א. ובזה הוא עומד תחת הנהגת א"ק, זהו שאנו אומרים - שא"ק הוא למעלה, ואצילות מתחת לרגליו, והלא אמרנו שהוא הזיו שלו. אם כן מה ענינו להיות תחתיו, אך התשובה היא, אף על פי שלפי מציאות השתלשלותו אינו תחתיו, אך לפי ההנהגה הוא תחתיו. וזה עיקר גדול בכל המדרגות - שסדר ההשתלשלות הוא אחד, וסדר ההנהגה הוא סדר אחר. וכן העיגולים - שם יש השתלשלות, אך בהנהגה - חג"ת הם בשורה אחת, אף על פי שבהשתלשלות הם זה תחת זה, וכן בכל הדרושים. ובנידן דידן נקרא שעומד תחת א"ק, יען הוא עומד תחת הנהגת א"ק מצד יסוד ומלכות שלו, כדלקמן:

ב. מצד יסוד ומלכות שלו, פירוש - שמה שמשפיע יסוד א"ק למלכות שלו - הוא המשתלשל אחר כך לאצילות. וכן מה שנעשה בין יסוד ומלכות - גורם תנועה באצילות:

ג. כי כך נקבעו תחתיהם מ"ה וב"ן, זה בא מסוד המתקלא שזכרתי, שהוא חיבור מ"ה וב"ן, שזהו עיקר תיקונם של הפרצופים. והיינו שענין זה הוא השולט על כל האצילות, ומצד זה האצילות הוא תחת יסוד ומלכות דא"ק, כי שם קבוע תיקון ענין זה. וזהו מה שאנו אומרים - שעתיק יומין מחזיק א"א לפי ענין המתקלא. פירוש - שבהשתלשלות לא היה נעשה זה, אלא צריך כח אחד שיביא עניניו של א"א לעמוד תחת תיקון זה:

ד. והוא עיקר ההנהגה ההולכת להשלים השלמות. כי כבר שמעת שחיבורי מ"ה וב"ן הם תיקוני כל הקלקולים, אם כן זאת היא ההנהגה העיקרית. ועל כן צריך שיעמוד תחתיה א"א בכל סדריו כנ"ל:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח צז (עריכה)

פתח צז

<הנהגות א"ק וענפיו עתיק ואבי"ע>:

מאצילות ולמטה הולך הכל לפי ענין ההנהגה של העוה"ז, שבה סובבים הדברים עד שמגיעים אל שלמות ההטבה. אך מעתיק ולמעלה - הכל הוא לפי מה שיהיה בנצחיות. ועתיק הוא המעביר באמצע מהנהגה להנהגה. א"ק - כללות כל המציאות לכל הזמנים:

עד עכשיו ביארנו ג' מדרגות שהם כללות הכל, א"ק, אבי"ע, ועתיק שהוא הקשר באמצע. עכשיו צריך לפרש מה ענין ג' אלו:

א. מאצילות ולמטה הולך הכל לפי ההנהגה של העוה"ז, בסוד הטוב ורע, שבו השכר ועונש, והוא כל סיבוב הגלגל, ההולך לגלות היחוד בשלמות. וזהו:

ב. שבה סובבים הדברים עד שמגיעים אל שלמות ההטבה, וזה דבר פשוט, שרואים אותו לפי טבע וענין החוקים שמאצילות ולמטה, ענינים בבחינת הטוב והרע, תיקון ופגם, הולכים לפי סוד הסוף. וכאן כל עניני העבודה:

ג. אך מעתיק ולמעלה - האורות דאח"פ:

ד. הכל הוא לפי מה שיהיה בנצחיות, מאלף השביעי והלאה. כי הכל נקרא נצחיות, כיון שאין עוד מיתה. אך בזה הזמן יש לחלק בין זמן העליות, והוא עד אלף העשירי, שמגיעים לאורות דע"ב. וזמן הנצחיות אחר שקבעו הדברים, שהוא לנצח נצחים:

ה. ועתיק הוא המעביר באמצע מהנהגה להנהגה, כדי שיוכלו המעשים עתה לעשות פעולה בנצחיות של אחר כך, צריך מדרגה אחת באמצע, נוטלת המעשים מן עולם הזה, ומביאה אותם להקבע על פיהם עניני עליות אלה:

ו. א"ק - כללות כל המציאות לכל הזמנים, פירוש - א"ק אינו הולך בהדרגה אחר שום אור, כי כל האורות - ענפים ממנו, והעליות - באורות עצמם, מהארה להארה. יש להקשות, איך יכולים לסדר עתיק על אצילות ואח"פ על עתיק, אם עתיק הוא מלכות דא"ק, והיה צריך לשום על עתיק - א"ק. ואם א"ק אינו בסוג עם אורותיו, גם עתיק, שהוא מלכות שלו, אינו בסוג עמהם. תשובה, מלכות א"ק כשנעשית עתיק - הולכת גם היא בשורה עם הענפים, וזה מצד מה שמתחברים בה מ"ה וב"ן, שהם ענפים כנ"ל:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח צח (עריכה)

פתח צח

<קשר ההנהגות של ענפי א"ק עתיק ואבי"ע>:

ענין מ"ה וב"ן היה הולך הכל בתיקון, ושם לא הוצרך שום עיכוב. אך בב"ן היה הקלקול, ובמ"ה תיקונו. והוצרך לתת להם מקום לעשות את שלהם, עד שיחזרו אל ענין מה שלמעלה מהעולמות, ומציאות התחתונים מתעלה בסוד ענפי א"ק ממעלה למעלה, עד סוף כל העליות. על כן עתיק העומד בסוד חיבור מ"ה וב"ן, הוא העומד להעביר הדברים מהנהגה זאת של עתה להנהגת הנצחיות. כי כל מעשה התחתונים עושה פעולה בענין חיבור מ"ה וב"ן, והולך ונקבע לנצחיות. ובהשתלם כל מעשה התחתונים, יהיה נשלם כל הצריך בחיבור מ"ה וב"ן. ונקבע מה שצריך לכל הנצחיות, להיות לפי מעשה שעשו בני האדם. ונמצא הכל בזכותו של האדם התחתון, ולפי מעשיו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עד ענין וכו', והוא איך שהעבודה אינו אלא מאצילות ולמטה. ח"ב, על כן עתיק וכו', והוא ענין העבודה שהולך לנצחיות לסוד השכר:

חלק א:

א. עד ענין מ"ה וב"ן, וזהו שלא ראינו שבירה ותיקון אלא בו, אף על פי שהיה ענין ההעלם בעקודים, לא היה בדרך שבירה. אלא הוא ענין אחד שנעשה, כדי שאחר כך יוכל להיות שבירה בנקודים:

ב. היה הולך הכל בתיקון, שלא הושרש שם ענין הרע, והרי אין מונע להארה, וזהו:

ג. ושם לא הוצרך שום עיכוב, אלא המעשה כשהתחיל השלים ענינו מיד, שהוא מציאות המדרגה ההיא:

ד. אך בב"ן היה הקלקול ובמ"ה תיקונו, כאן הדברים מתארכים שלא נשלם המעשה בבת אחת, אלא בתחלה - הקלקולים. ולזה צריך שיבואו בני אדם אחר כך להשלים תיקון הקלקולים ההם:

ה. והוצרך לתת להם מקום לעשות את שלהם, והוא כל ענין שית אלפי שנין:

ו. עד שיחזרו אל ענין מה שלמעלה מהעולמות. שהתחתונים נבראו בבחינה זאת, ונתעכב תשלום זה הענף עד שנעשה הרע, ונעשו התחתונים, ונתקן הרע על ידי התחתונים, וזהו ענין העבודה, עד שישתלם ענף זה, ויחזור להיות מתוקן כמו שאר הענפים:

ז. ומציאות התחתונים מתעלה בסוד ענפי א"ק ממעלה למעלה, עד סוף כל העליות - אמת שהתחתונים יצאו מן הענף התחתון הזה, אבל יש להם לעלות בכל הענפים, שכולם היו הדרגה מוצרכת לזה, וכולם צריכים לפעול ולהשפיע בתחתונים, עד שכל מה שנעשה בעדם - השלים את חוקו. ונמצא שמציאות התחתונים לא נעשה אלא בענף התחתון, ולכן הוצרכו לרדת המדרגות עד שם. ואז יצא ויקבל השפעותיו, השפעה אחר השפעה מן כל הענפים שיצאו בשבילו. ומה נותנים - עילוי במציאותו, שהמציאות כבר נעשה, אלא שמזדכך ועולה בעילוי ובשבח גדול יותר, וכשהשלימו כולם - אז נקרא שעשה כל אחד מה שמגיע אליהם. ויש הפרש בענינם, והפרש במה שנולד מהם בתחתונים. דהיינו הענף הזה התחתון - היו בו כל הקלקולים שזכרנו. ושני מקרים היו לו, א' - שבו ניתנה העבודה לאדם, לפי שבו היה מציאות לעבודה. וב' - שנתארך הרבה בסוד שית אלפי שנין. אך שאר הענפים - אין להם אלא להעלות התחתונים אל שלמות יותר. כי בתחלה קבלו ההנהגה כך מן הענף התחתון, ואחר כך יקללוה מן החלק העליון ממנו, ואחר כך מן החלק היותר עליון, עד המקום שמגיע לו לקבל, וזהו סדר ההדרגה. ונמצא שאין מציאות התחתונים נשלם לפי מה שהוא צריך להיות, שהוא אחר כל העילוים, אלא באלף העשירי. משם והלאה הוא הנצחיות, שאין אנו יודעים בו כלל, שכבר נשלמה הבריאה לגמרי, דהיינו שעלתה בכל עליותיה. ואמנם הענף התחתון, בהיותו פועל בתחתונים - נתן להם עבודה. אך שאר הענפים, כיון שאינם צריכים תיקון - אינם נותנים עבודה, אלא אדרבא - הארה ותענוג לפי מה שכבר זכו בעבודה הראשונה:

חלק ב:

א. על כן עתיק העומד בסוד חיבור מ"ה וב"ן, שענינו הוא המתקלא, כנ"ל:

ב. הוא העומד להעביר הדברים מהנהגה זאת של עתה להנהגת הנצחיות, פירוש - למה נאמר שעתיק הוא המעביר בין עניני עוה"ז לנצחיות? לפי שכל עניני עוה"ז תלויים בסוד מ"ה וב"ן ותיקונם, שזה שנתן העבודה לבני האדם. וכפי התיקון שתקנו בני אדם בענין הזה - כך היא הארה שמאירה להם אחר כך מהענפים העליונים. ועתיק - ענינו הוא סוד חיבור מ"ה וב"ן כנ"ל. על כן נאמר שהוא המעביר בין הנהגה להנהגה, וכדלקמן:

ג. כי כל מעשה התחתונים עושה פעולה בענין חיבור מ"ה וב"ן, והולך ונקבע לנצחיות, זה כבר פירשתי, שהמעשים שלמטה גורמים התיקון למעלה, והתיקון אינו אלא במ"ה וב"ן. אך אינה משלמת שם הפעולה, כי אם לא היה שכר אלא בעוה"ז - היה כך. אך העיקר הוא לעוה"ב, אחר שאנחנו עוברים מהנהגת מ"ה וב"ן להנהגת שאר ענפים. ואם כך צריך ששאר הענפים גם כן יקבלו זאת העבודה, לא להתקן, שאינם צריכים תיקון, אלא להאיר אחר כך לפי התיקון שנתקן למטה. על כן צריך שתהיה מדרגה אחת לוקחת התיקונים האלה במקום שהם תיקונים, דהיינו באצילות, להעבירם למקום שאינם עוד תיקונים, שאין צריך שם תיקונים, אלא שהם גורמים התעוררות הארה לסוד השכר הנצחי, שינתן כשישלטו הענפים ההם. וזאת המדרגה היא עתיק, שהיא חוץ מן העולם עצמו, אלא שנעשית בראש לעולם. והיא מתחברת גם כן עם מה שלמעלה, להיותה מלכות א"ק, ואז עושה העברה הזאת:

ד. ובהשתלם כל מעשה התחתונים, באמת כשישתלם זמן העבודה, ירצה לומר שנשלם זמן תיקון כל המדרגות, שאף על פי שאין הענפים העליונים צריכים תיקון, סוף סוף צריך תיקון לאדם, שיהיה מוכן לקבל אורותיהם בזכות ולא בצדקה, שזאת היא הכוונה הראשונה. אך כיון שאמרנו שהמעשים לפי מה שפועלים במ"ה ובב"ן לעשות תיקון ממש - כך קוראים אורות שאר הענפים להאיר, נמצא שגם האורות ההם שיאירו - יהיו בזכות, לפי שכבר נקראו בזכותו, בזמן שהיה מתקן את מ"ה וב"ן. נמצא שזה הזמן הוא לבדו זמן העבודה, והוא בזמן ששולטים מ"ה וב"ן. אך תולדת העבודה הזאת מגעת עד רום כל הדרגות, עד כשיושלם כל תיקון מ"ה וב"ן, הרי ניתן קריאה בזכות לכל המדרגות כולם, שיאירו אורותיהם, כל אחד בזמנו. וזהו:

ה. יהיה נשלם כל הצריך בחיבור מ"ה וב"ן:

ו. ונקבע מה שצריך לכל הנצחיות להיות לפי מעשה שעשו בני האדם, שסוף הפעולה מגעת שם על דרך הנ"ל:

ז. ונמצא הכל בזכותו של אדם התחתון, ולפי מעשיו, הוא סוף כל הענין הזה, כמ"ש, כי הכוונה - שיהיה הכל בזכות ולא בצדקה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח צט (עריכה)

פתח צט

<דעת דעתיק גנוז באוירא לצורך קשר ההנהגות>:

רדל"א הוא סוד חיבורי מ"ה וב"ן למעלה. מקור לכל ההנהגה. ז' תחתומת דעתיק, המתלבשים בא"א, הם המנהגים אותו לפי ענין הרישא שלמעלה. דעת דעתיק, המתלבשת בין כתרא ומוחא דא"א, עומד לקבל ענין מעשה בני האדם בסוד ההנהגה של עתה, ומעביר אותם על ידי רדל"א אל שלמעלה, להיות נקבעים לנצחיות:

אחר שביארנו קשר כל הענינים האלה בסוד אלה ההנהגות של עתה ושל נצחיות, עתה נעשה קיצור מזה, לפרש כל מה שיש במדרגות לצורך זה:

א. רדל"א הוא סוד חיבורי מ"ה וב"ן למעלה, מקור לכל ההנהגה, הוא מה שכתבתי, שמקור ההנהגה הוא בסוד חיבור מ"ה וב"ן, וזהו רדל"א:

ב. ז' תחתונות דעתיק, המתלבשים בא"א, הם המנהגים אותו לפי ענין הרישא שלמעלה, גם זה כמ"ש, שהוא לקשר הנהגת האצילות תחת ההנהגה הזאת, לעמוד תחת א"ק כנ"ל:

ג. דעת דעתיק המתלבשת כין כתרא ומוחא דא"א, זהו מ"ש הרב זללה"ה, שדעת דעתיק עומד גנוז באוירא, ר"ל שאינו מלובש כמו שאר הז', אלא גנוז שם. וההפרש הוא זה, מלובש - ר"ל שמחזיק ההנהגה של המלביש. אך גנוז - הוא חוץ מזה הענין, ועומד שם לאיזה תכלית אחר, והיינו כמ"ש לקמן:

ד. עומד לקבל ענין מעשה בני האדם בסוד ההנהגה של עתה, והיינו שאין ענינו להחזיק הנהגת א"א, אלא לקבל מהנהגתו מה שיש לקבל, ולהביאו אל הרישא, שהיא המעבר האמיתי אל הנצחיות, בסוד ספיקותיה, כנזכר למעלה, ששם מושגחים כל הדברים לפי הכל על ידי עבר עתיד והווה, וכמ"ש. נמצא דעת עומד ומקבל כל עניני א"א. ומשם עולים לעבור בהשגחת הרדל"א, ומשם להיות נקבעים בנצחיות וכנ"ל:

ה. ומעביר אותם על ידי רדל"א אל שלמעלה, להיות נקבעים לנצחיות:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח ק (עריכה)

פתח ק

<הקדמה כללית בענין ההתלבשות>:

חילוקי ההתלבשות ככל מקום שהוא - מורה פעולתו אם רב ואם מעט. הערך נשמר תמיד לפי שיעור התחלקו. מקום שמתלבש חלק גדול, ומקום שמתלבש חלק קטן - מורה שהפעולה במקום אחד גדולה מהפעולה במקום השני, באותו הערך שיש בין חלק לחלק המתלבש. אך טעם הערך הוא - כי זהו מצטרך לפי הכוונה הכללית. וכמה טעמים נוכל למצוא בערך ההוא, כי לכמה פינות הוא פונה:

אחר שביארנו הקשר הזה של ההנהגות, היה צריך לתשלום וה לבאר ההלבשה בפרט, של עתיק בא"א, למה בכח"ב יש ג' ספירות שלמות, ובחג"ת נה"י רק פרקי ספירה אחת. ווהו מה שנפרש עתה בהקדמה כללית בכל עניני ההתלבשות:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, חילוקי וכו', זהו הקדמה בעניך התלבשות. ח"ב, אך טעם וכו', היא אוהרה בעניך הקדמה זאת:

חלק א:

א. חילוקי ההתלבשות בכל מקום שהוא, והיינו כמו שמתחלקים בכאן ספירות עתיק יומין בא"א באותו הפרש שוכרנו, כך יש כאלה במקומות אחרים גם כן. וזאת הקדמה כוללת לכל מקום:

ב. מורה פעולתו אם רב ואם מעט, זה פשוט, ההתלבשות היא פעולה שפועל המתלבש במלביש. ודאי אם חלק רב מתלבש - מורה שצריך פעולה רבה, אם חלק קטן - מורה שהפעולה היא קטנה:

ג. הערך נשמר תמיד לפי שיעור התחלקו. מקום שמתלבש חלק גדול, ומקום שמתלבש חלק קטן - מורה שהפעולה במקום אחד גדולה מהפעולה במקום השני, שנעריך תמיד מלביש עם מלביש, מי שמלביש חלק גדול - קבל פעולה יותר גדולה ממי שמלביש חלק קטן. ואדרבא, נבין בזה ענין וה בפרטיות הרבה. פירוש - אם נרצה להעריך בשיעור מדוקדק כח הפעולה הזאת, נעריך החלקים המתלבשים בשיעור פרקיהם ומדותיהם, ואז נבין הערך -:

ד. באותו הערך שיש בין חלק לחלק המתלבש:

חלק ב:

א. אך טעם הערך הוא - כי זהו המצטרך לפי הכוונה הכללית, אין צריך לבקש טעם על זה, כי כבר אמרנו, כל מה שהוא בבנין - אין מבקשים טעם. אדרבא, מהבנין שאנו רואים שהוא כך - נילף מינה שזהו מה שצריך. ויותר נוכל להבין אחר כך דברים על פי ההקדמה של הבנין ההוא, ממה שנוכל להבין טעם לבנין ההוא. הבנין הוא המקובל בכל שיעוריו, וממנו נמשך כל ההנהגה. והנה נוכל למצוא באמת טעמים רבים לבנינים האלה, אלא שאין זאת כוונתינו, כי אם לדעת מה שיש, ומה פעולתו, ומה שתלוי בערך. ונדע שוהו הערך מה שיצריך השינוים, ונבין ממילא שמה שהאור הוא גדול - צריך שיהיה כך, לפי שצריך פעולה גמורה. ואם הוא קטן - לפי שאינו צריך רק פעולה קטנה. וזה די לנו, כי החכמה תלויה לדעת היוצא מזה, ופעולה זה, ולא טעם למה דוקא כך:

ב. וכמה טעמים נוכל למצוא בערך ההוא, כי לכמה פינות הוא פונה, אינו גם כן מאותן הדברים שאסור לשאול, כי אדרבא, טעמים רבים ימצאו לנו, וכולם יוכלו להיות אמיתים. כי המחשבה העליונה לא כיונה לדבר אחד לבד, אלא לדברים הרבה. אך שאין לנו צורך לדרוש אחר זה כלל, אלא להבין "מה", ר"ל דרך משל - כגון אנו אומרים, ז"א מתחיל מן החזה דאו"א, ר"ל שכך הוא השיעור, שז"א אינו מתחיל אלא משם ולמטה. ובסדר זה מסודרים כל עניני העולם התלוים בזה. אך אם תשאל למה לא יתחיל מן הדעת ולמטה - אין זו שאלה. ואף על פי שתוכל למצוא תשובות על זה - הפנימיות של זה לא נודע, כי כבר אמרנושהמחשבה העליונה כיונה לכמה דברים, ואין לנו צורך לילך אחריהם, כי אם לדעת מה אמרנו שכבר גזרה והסכימה לעשות - מה תולדות המעשים ההם:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קא (עריכה)

פתח קא

<תיקוני א"א [קא -קח]>:

<ענין הכתר והמוחין שבו>:

הראש תמיד הוא ראשית כל הנהגת הפרצוף, ושלמותה - בכתר ומוחין בתוכו, והיינו בסוד השראת העליון ממנו, השורה עליו. ושם נכללו ג' מוחיו, ששם כל עיקר הולדת ההנהגה שלו:

עכשיו נבוא לפרש בפרט ענין צורת הפרצופים, ובתחילה בכלל:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הראש תמיד הוא, והוא ענין הראש בפרצוף. ח"ב, והיינו בסוד וכו', הוא ביאור הקדמה הזאת:

חלק א:

א. הראש תמיד הוא ראשית כל הנהגת הפרצוף, היא לבדה כוללת כל מה שיש בכל הפרצוף, אך בבחינת ראשית, שעל כן נקראת ראש. ותשלום ענינה - בכל שאר הפרצוף:

ב. ושלמותה - בכתר ומוחין שבתוכו, והיינו שהם מינים הצריכים שניהם להנהגה. כתר - מין אחד, ומוחין - מין אחר:

חלק ב:

א. והיינו בסוד השראת העליון ממנו השורה עליו, כי צריך כח העליון המנהג התחתון, וכח התחתון בכל מדותיו. הכתר הוא כח העליון:

ב. ושם נכללו ג' מוחיו, שהם כללות מדות התחתון:

ג. ששם כל עיקר הולדת ההנהגה שלו, שם נולדת ההנהגה בקיבוץ כל הכחות האלה, ואחר כך מתפשטת בפרצוף כולו:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קב (עריכה)

פתח קב

<ז' תיקוני רישא>:

רישא דא"א - מובן בה כתרא וחכמה סתימאה שבתוכו, וזה לפי הנדרש בהנהגת א"א מצד עצמו לבד, ובו הם הז' תיקוני רישא. והיינו כי כל הנהגת א"א תלויה בעתיק, ולכן ברישא דא"א עצמו שולטים הז' דעתיק, ופרטי תיקוניו. ובגולגלתא עושים מה שעושים בכלל, ובפנים עושים בפרט, יען הם עשוים להאיר בפרט. וצריך שכל הארותיהם יהיו מתוקנים בתיקוני העתיק:

אחר שנתבאר ענין הראש, נבאר עתה תיקוניו בא"א שאנו עוסקים:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, רישא דא"א, הוא מה שאנו מבינים כשאנו אומרים ז' תיקוני רישא. ח"ב, ובגולגלת וכו'. והוא פרט התיקונים האלה:

חלק א:

א. רישא דא"א - מובן בה כתרא וחכמה סתימאה שבתוכו, היינו כי ראש אינו גולגלת לבד, אלא כל כללות הראש והפנים, ומה שבתוכם. והנה כאן בא"א שלא יש בינה בתוך הראש, ומבואר במקומו, כשאומרים רישא - מבינים כתר וחכמה בתוכו, וכל המתפשט בהם בסוד הפנים:

ב. וזה לפי הנדרש בהנהגת א"א מצד עצמו לבד. והיינו כמ"ש, שבסוד שורש הז"א - נדרש בסוד חד"ר. אך בסוד א"א עצמו אין מתחלקים אלא בדרך זה - גולגלתא ומוחא לבד:

ג. ובו הם הז' תיקוני רישא:

ד. והיינו כי כל הנהגת א"א תלויה בעתיק, זהו כמו ששמעת איך עתיק עשוי לקשר כל ספירות א"א תחת א"ק, ולהעמידם בסוד המתקלא:

ה. ולכן ברישא דא"א עצמו שולטים הז' דעתיק, ופרטי תיקוניו, היינו כי במקום השליטה הראשונה - שם צריך לעשות תיקון זה, ונשאר התיקון לכל הפרצוף:

חלק ב:

א. ובגולגלתא עושים מה שעושים בכלל, הוא סוד גולגלתא חיורא, והיינו כי התיקונים האלה מתפרשים - אחד בגולגלתא, וששה בפנים. וס"ז כי כתר אינו עשוי לפרט אורותיו כמו החכמה, אלא כתר - סודו קמץ - קמוץ בסוד הגולגלת, שהיא גולגלתא אטום. אך חכמה - פתח, עושה כל אורות הפנים בפרט. וכפי הענין שלהם, כך עושים בהם תיקוני העתיק - בגולגלת בכלל אחד, ובפנים בכל פרטיהם, וזהו:

ב. ובפנים עושים בפרט, יען הם עשויים להאיר בפרט:

ג. וצריך שכל הארותיהם יהיו מתוקנים בתיקוני העתיק, הכוונה היא לתקן הכל, ועל כן צריך שלא להניח החלקים לחוץ, אלא במקום שיש פרט - יהיו כל הפרטים מתוקנים:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קג (עריכה)

פתח קג

<שני סוגי תיקוני רישא דא"א>:

כל עניני הא"א הולכים להגביר החסד ולמתק הדין. ויש גילוי כחו בכח - שהוא מעביר הדין לגמרי, והוא ענין גילוי מצח הרצון:

אחר שביארנו ענין ז' תיקוני רישא, נבאר ההפרש שבין תיקון לתיקון בתיקונים אלה:

א. כל עניני הא"א, כבר נתבאר למעלה ענין זה, שא"א גורם מיתוק לדיני הז"א:

ב. הולכים להגביר החסד ולמתק הדין, הימין שבו הוא להגביר החסד, והשמאל שבו הוא למתק הדין בחסד:

ג. ויש גילוי כחו בכח - שהוא מעביר הדין לגמרי, זה תלוי בגילוי המצחא, שבהתעלם הוא ממתק, ובגילוי הוא מעביר הדין לגמרי:

ד. והוא ענין גילוי מצח הרצון, והוא בסוד התיקון רעוא דרעוין, שזה הוא מה שנותן לו זה הכח. והיינו שכל שאר התיקונים שבאים מחג"ת נ"ה(י) אינם עושים זה, לפי שאין להם כח לזה, אלא ליסוד שמתקן המצח, שיכול לגלות החסדים בכח:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קד (עריכה)

פתח קד

<שורש ז"א ונוק' בתלת רישין ורדל"א>:

ענין ההנהגה המשפטית תלוי הכל בחד"ר והמקבל מהם. כי בזה תלוי כל ענין השכר והעונש. ולשורש ענין זה נמצא בא"א התחלקות התלת רישין. ורדל"א שעל גביהם הוא שורש למקבל, שהיא השכינה:

אחר שנתבאר מה שיש לבאר בפרטיות הנהגת א"א מצד עצמו, עתה נבאר להשלים ענין שורש ז"א. כבר נתבאר למעלה - לעיל פתחים כ"ג -כ"ד. ליסוד המתקן המצח. עי' פתחי חכמה ודעת סי' י"א ד"ה, התיקון הד' (שערי רמח"ל עמ' קמ"ט), שם סי' פ"ד ד"ה, והנה המצח (שם עמ' ר"כ). תיקונים חדשים עמ' קט"ו. סיכום קג, כל עניני א"א ענינם הגברת החסד, על ידי הימין שבו, ומיתוק הדינים על ידי השמאל שבו. המצחא כשהוא בהעלם ממתק הדינים, ובהגלותו - מעביר הדינים לגמרי, וזה ע"י כח יסוד דעתיק שבמצחא. שאר התיקונים בכוחם רק למתק הדינים. להשלים ענין שורש ז"א. ענין זה כבר מבואר לעיל בפתח צ"ה. כאן חוזר ומזכירו בסדר:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, ענין ההנהגה, והיא הקדמה בענין ההנהגה. ח"ב, ולשורש ענין זה, והוא ענין ג' רישין על פי זה:

חלק א:

א. ענין ההנהגה המשפטית תלוי הכל בחד"ר והמקבל מהם, המקבל ר"ל נוק', שהיא שורש המקבלים, שלפי מה שהם מוכנים - כך היא מזדמנת לקבל, כמ"ש למעלה במקום אחר:

ב. כי בזה תלוי כל ענין השכר והעונש, משפט אינו ר"ל דין לבד, אלא חד"ר, לעשות לפי הנראה לעיני הדיין:

חלק ב:

א. ולשורש ענין זה נמצא בא"א:

ב. התחלקות התלת רישין, זהו כמ"ש למעלה, שהנהגת המשפט עצמה יוצא מא"א:

ג. ורדל"א שעל גביהם היא שורש למקבל, סוד וה הוא, אשת חיל עטרת בעלה:

ד. שהיא השכינה, שזה כח השכינה, שנקראת אבן דזרקין לה עד א"ס, והיינו כי היא תחלת המחשבה. והמדות לא נמשכו אלא בעבורה על ידי חד"ר. נמצא כי כל התיקון ביד המקבלים, שהם המגלים היחוד בעבודתם. ונמצא שזה מה שנקבע ראשונה, ואחר זה נמשכו המדות לפי ענינה. ולכן כל ההתעוררות - ממנה, וכל התיקון תלוי בה, כידוע בדברי רשב"י זללה"ה בכמה מקומות:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קה (עריכה)

פתח קה

<ראשית השתלשלות חד"ר - בדיקנא>:

שערות הראש הם מתגלים מקדושת המוח עצמו כמו שהיא בו. אך הדיקנא עשויה להשתלשל בה האורות בהדרגה, לרדת עד הז"א:

אחר שביארנו ענין שורש הז"א, נבאר ראשית השתלשל השורש הזה לבוא למטה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שערות הראש וכו' והוא ענין שערות הראש. ח"ב, אך הדיקנא, והוא שערות הדיקנא:

חלק א:

א. שערות הראש הם מתגלים, היינו כי הנה אנו אומרים אחר כך שהדיקנא הם צינורות הממשיכים אור החכמה סתימאה לחוץ, לעשות ההשתלשלות. אך גם השערות של הראש, אמרו באדרא רבא, שהם ממשיכים האור מן המוח. וצריך להבין בתחלה מה ההפרש בין זה לזה. והנה ההפרש הוא, שהשערות של הראש אינם אלא מגלים אור המוח כאשר הוא, ולא בהשתלשלות והדרגה. אך הדיקנא ממשכת האור להשתלשל בהדרגה:

ב. מקדושת המוח עצמו, שעל כן מנין השערות הם כמנין קדוש, כמו שביאר רשב"י זללה"ה באדרא רבא, להיותן גילוי קדושת המוחין שמתלהטת ויוצאה לחוץ:

ג. כמו שהיא בו, הוא מ"ש שאינו משתנה בהמשכו כלל:

חלק ב:

א. אך הדיקנא עשויה להשתלשל בה האורות בהדרגה, הוא מ"ש למעלה, וזהו הטעם שמדרגותיה נמנות בדרך פרטי, להיות שם בסוד הזיווגים של נוצר ונקה, מה שאין כן שערות הראש. וזה, כי הזיווגים הם עשוים להמשיך האורות לפי כח המזדווגים, שבמוחי המזדווגים נמשך האור המתאצל על ידם, ומשתווה לבחינת המזדווגים ההם, ובבחינה זאת האור מתאצל. ובכל מוח מקבל שינוי, לפי המדרגה של המוח ההוא:

ב. לרדת עד הז"א, היינו כי פעהלת הדיקנא הוא להוציא לחוץ סדר החד"ר, הסתום בפנים. וכשמתחיל להמשיך אותו, נמשך ויורד עד הז"א. ועל כן, או"א במזלא אתכלילן, וכדלקמן, כי כוונת הדיקנא להביאו עד הז"א. ולכן מסתיימים בטיבורא, להיות על הז"א ממש:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קו (עריכה)

פתח קו

<תיקונים מכיני השפע וממשיכי השפע>:

התיקונים - מהם עשוים להמשיך השפע בהם, ומהם לתת הכנות ותיקונים לשפע עצמו. זהו כלל בכל התיקונים, אך ענינו לפרש בו ענין תיקוני הדיקנא:

א. התיקונים, כל מיני תיקונים שיש בכל מקום - הם נופלים תחת אחד משני מינים אלו:

ב. מהם עשוים להמשיך השפע בהם, וזה בדיקנא - סוד התרין מזלין, שהם עשוים דוקא להמשיכו ולגלותו:

ג. ומהם לתת הכנות ותיקונים לשפע עצמו, וזה בדיקנא - כל שאר התיקונים שלה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קז (עריכה)

פתח קז

<תלת רישין מאירים בדיקנא>:

כל התלת רישין מאירים בדיקנא, כי היא ממש גילוי ההנהגה הזאת של חד"ר:

תשלום ענין הדיקנא:

א. כל התלת רישין מאירים בדיקנא, זה כבר נתפרש בדברי הרב זללה"ה, שיש כל התלת רישין בדיקנא. ולמה צריך זה?:

ב. כי היא ממש גילוי ההנהגה הזאת של חד"ר, כל ענינה הוא גילוי חד"ר, המשתרשים בג' רישין כנ"ל. ועל כן צריך שיאירו בה בפרט:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קח (עריכה)

פתח קח

<הדיקנא כופה את הדינים>:

הדיקנא מראה כח הפרצוף, על כן בה מתגלה כח א"א, וכופה הדינים, ומכניע הקליפות, ומשליט הקדושה בסוד היחוד העליון:

ענין שהדיקנא כופה הדינים:

א. הדיקנא מראה כח הפרצוף, זה ענין הדרת פנים - זקן. וגם למטה הוא כך:

ב. על כן בה מתגלה כח א"א:

ג. וכופה הדינים, כי ענינו הוא להגביר החסד, ובהתגברו בכחו - ממתק הדינים:

ד. ומכניע הקליפות, כי הדינים הבלתי מתוקים הם נותנים כח לס"א, אך הדינים הממותקים, אדרבא, גורמים הכנעה לס"א:

ה. ומשליט הקדושה בסוד היחוד העליון, זהו תיקון העתיד, שיהיה לע"ל, שעליו אמרו (אד"ר קלד ע"ב) דעתיד לאוקיר דיקנא, בסוד, "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". ואז תשלוט הקדושה לבדה בעולם:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קט (עריכה)

פתח קט

<בחינות השתלשלות והתלבשות גורמות לתמונות שונות בהתלבשות הפרצופים>:

לפי סדר ההשתלשלות - כל נה"י של כל פרצוף עליון הם מוחין לתחתון. אבל סדר ההתלבשות הוא סדר אחר:

תירוץ סתירה לדברי הרב זללה"ה, שבמקום אחד נראה שיסוד דעתיק כלה ביסוד דא"א, ובמקום אחר נראה שכלה בת"ת:

א. לפי סדר ההשתלשלות - כל נה"י של פרצוף עליון הם מוחין לתחתון, כבר שמעת שהמצבים בפרצופים הם משתנים במראה לפי הענין שרוצה הרצון העליון להודיע בהם. והנה יש מציאות זה שהפרצופים מתנהגים זה תחת זה, שהמלכות של העליון מנהגת את התחתון, וזה נקרא סדר ההשתלשלות. ולהודיע ענין זה, נראה במראה איך נה"י של הפרצוף העליון הם המוחין בתחתון. ויש ענין אחר, שהוא - מלבד מה שנותן ההשתלשלות הכללי, יש התלבשות, והם כחות אחרים שמקבלים הפרצופים ממה שהם מלבישים, שהוא חוץ מן הכח המחוקק בהם לפי ענין ההשתלשלות. ומפני זה יראה במראה - מצב אחר, שהוא מצב ההתלבשות. והנה יש ענינים בפרצוף נמשכים מן הכח המוטבע בו בראשונה בסוד ההשתלשלות, ויראה במראה - נה"י של עליון מוחין בתחתון, וענינים אלה יוצאים משם. ויש אחרים שנמשכים אחר ענין ההלבשה, וכן יראה במראה - נולדים מן המצב ההוא:

ב. אבל סדר ההתלבשות הוא סדר אחר, כל הסדרים האלה נמצאים תמיד בפרצופים, כי כשנבוא להבחין כחותיהם, נאמר - יש בו כח המחוקק בו לפי ההדרגה, וזה נהוג מן הנה"י של הפרצוף העליון, ונפרש כל הנמשך מן ההנהגה הזאת. עוד יש לנו שהוא מלביש, ומעלים את המדרגות שהוא מלביש מן העליון, וזה כח יותר שמקבל, ויש ענינים נמשכים מזה. וכולם פועלים מה שצריך שיפעלו להשלים ענין הנבראים כראוי:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קי (עריכה)

פתח קי

<פרצופי או"א [קי -קיד]>:

<הארת יסוד עתיק - שורש או"א>:

לפי סדר ההשתלשלות - יסוד דעתיק כלה בחזה דא"א, ומשם יוצאים בגילוי החסדים והגבורות שלו. אחר כך משם נבנים אבא ואימא, ישראל סבא ותבונה. אך בסדר ההתלבשות - יסוד דעתיק כלה ביסוד דא"א:

אחר שנתבאר א"א ועניניו, נבוא לבאר או"א, ובתחילה נבאר שרשם:

א. לפי סדר ההשתלשלות - יסוד דעתיק כלה בחזה דא"א, זה פשוט, לפי השיעורים של הפרקים כידוע:

ב. ומשם יוצאים בגילוי החסדים והגבורות שלו, כי כל הפרצופים - הדעת שלהם מתפשט בגופם, ונכלל ביסודם, ומאיר לחוץ, כי דעת - עיקר ההנהגה שצריך להתפשט כך, כדלקמן במקומו:

ג. אחר כך משם נבנים אבא ואימא, ישראל סבא ותבונה, חכמה ובינה דאצילות, כשבאים ליעשות פרצופים, מקבלים הארה מן החסדים ומן הגבורות האלה, להיות מקומם באילן כנגדם, לפי שהם מלבישים את הזרועות עד הטבור. ומכחם מתחלקים לד' פרצופים, כמבואר במקומו:

ד. אך בסדר ההתלבשות - יסוד דעתיק כלה ביסוד דא"א, לא יקשה לך ענין התלבשות עתיק בא"א - שאינו כך, כי הוא בסדר אחר, לפי ההקדמה שהקדמנו במאמר הקודם לזה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קיא (עריכה)

פתח קיא

<או"א - גילוי התפשטות הח"ס המביאה מוחי ז"א למקומו>:

אבא ואימא הם התפשטות חכמה סתימאה בסוד חד"ר הכלולים שם, אחר שנתפשטו בסוד הדיקנא. ונשרשים בסוד מזל נוצר ומזל נקה:

אחר שביארנו כבר שורש או"א, נבאר עתה או"א:

א. או"א הם התפשטות חכמא סתימאה, כי לפי שורש הוצאת הז"א - ח"ס היא הכוללת כל החד"ר שבכל התלת רישין, בסוד יו"ד ה"א וא"ו, שעולים ט"ל, שיש בח"ס, שה"ס טלא דבדולחא. ושם שורש כל ההנהגה הזאת שלמטה. ותראה שח"ס הוא דין בסוד התלת רישין, והיא נהוגה מגבורה דעתיק. על כן שם משתרשים כל הענינים האלה שלפניה. והיא הנוק' של א"א, כי כתר הוא הראש, הצד הימיני, שהוא הזכר שבו, והיא ראש לצד השמאל, שהיא הנוק'. וכל זה מפני התלבשות חסד וגבורה דעתיק בהם. והנה חד"ר אלה שבח"ס צריכים להתפשט ולהשתלשל, ושלשולם דרך הדיקנא כנ"ל. ואמנם הדיקנא אינו אלא כח ממשיך לחוץ, כי ענינה - צינורות המלאים אור הח"ס. אך או"א הם הענין שהיה סתום בח"ס, שהתחיל להתגלות עתה לחוץ. ותראה שכל זה הוא כך ממש שורש לז"א, דהיינו המוחין שלו, שהוא עיקר הנהגתו, כמו כל פרצוף שכל הנהגתו הוא במוחין. וזה פשוט, כי ז"א לבדו אינו יכול לעשות מה שצריך, כי אין בו אלא ו"ק, ותשלומם כח"ב. ואלה הם המשתרשים פה בח"ס, בסוד החד"ר שזכרתי. ומשתלשלים ויורדים, עד שמגיעים למקומם שהוא ז"א, ומשלימים אותו, כדלקמן:

ב. בסוד חד"ר הכלולים שם:

ג:

אחר שנתפשטו בסוד הדיקנא, שבתחלה הוצרכו להתפשט בדיקנא, שיהיה להם מציאות זה של התפשטות, אז יעשו כל המדרגות שיעשו:

ד. ונשרשים בסוד מזל נוצר ומזל נקה, בדיקנא עצמה בזמן התפשטה. ונמצא שורש לשתי מדרגות האלה שהיו עתידים לצאת מכחה, והיינו מזל נוצר ומזל ונקה, שבהם כלולים כל הדיקנא. אחד - במזל "נוצר" בסוד זכר, ואחד - ב"ונקה" שהיא נקבה. וזה שורש לאו"א שיוצאים גם כן דו"ן, וניתן להם פעולתם, לזכר כראוי לו, וכפי המגיע אליו משרשו, ולנקבה כראוי לה, וכפי שמגיע לה משרשה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קיב (עריכה)

פתח קיב

<או"א - התפשטות מוחי ז"א בכללות ובפרטות>:

אבא הוא סוד התלת מוחין דז"א, אך בכלל אחד, כזרע במוח האב. ואימא היא עצמה גילוי המוחין דז"א, ובה נתקנים בפרט, כעובר בבטן אמו:

אחר שביארנו ענין או"א, נבאר עתה מה שיש להבחין בהם:

א. אבא הוא סוד הג' מוחין דז"א, אך בכלל אחד, כבר אמרנו שאו"א הם התפשטות הח"ס, המביא מוחי ז"א עד המקום שצריך. ואמנם יש הפרש בין או"א, כמו שיש בענין הולד הנולד משניהם. שבתחלה בזכר הוא בכח ובכלל, ואינו יוצא ממנו אלא בדרך כלל. אך הנקבה מפרטת אותו בזמן העיבור, עד שניכר ונראה סימנו לחוץ. כן למעלה - או"א שניהם כוללים מוחי הז"א, ועתידים להוציאם. אלא אבא כשמוציא אותם - אינו מוציא אותם אלא בכלל אחד, ואי' כשמוציאה אותם, אפילו קודם הלידה, הרי הם נודעים וניכרים בה, ומכל שכן אחר שיולדת אותם:

ב. כזרע במוח האב, שהוא כלול שם, וגם כשיוצא - יוצא בכלל אחד:

ג. ואימא היא עצמה גילוי המוחין דז"א, ובה נתקנים בפרט. כעובר בכטן אמו, זה סוד חו"ב, חכמה הוא כלל, בינה היא התבוננות על החכמה, והוא פרטיות הדבר. ונמצא לפי זה, אבא עצמו - התפשטות בסוד גילוי המוחין בדרך כלל, וכן כשהוא מוציא אותם - מוציא אותם בכלל, ואי' הוא סוד התפרט המוחין. וכן כשפועלת פעולתה בהם - מגלה אותם בפרט, בסוד העובר במעי אמו:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קיג (עריכה)

פתח קיג

<זיווגי או"א וישסו"ת>:

או"א עומדים בזיווגם תמיד למעלה, כדי שלא להפריד תיקון המוחין מצד השורש. אך ישראל סבא ותבונה הם סוד התפשטותם, לעשות מוחין בז"א בסדר הראוי לו:

אחר שפרשנו ענין או"א עצמם, עתה נבאר מה שיש להבחין בזיווגם:

א. או"א עומדים בזיווגם תמיד למעלה:

ב. כדי שלא להפריד תיקון המוחין מצד השורש, כבר שמעת איך עיקר ההנהגה תלויה במוחין. ואמנם אלו הם העולים והיורדים לצורך השכר והעונש בעולם, וכפי כח המוחין - כך כח ההשפעה. אך המדה כך היא, האור שפועל פעולה - צריך שמקורו יהיה חזק וקיים, ואז יוכל או להתפשט או שלא להתפשט, אך לא שיבלע האור בזמן אחד, שיצטרך חידוש ממש בזמן אחר להוציאו. על כן או"א עליונים - הם שורש המוחין למעלה, וזה צריך שלא יפגם. אך יסו"ת, הם העשוין לפשט המוחין בז"א, אלו אין זיווגם תמידי. יש להקשות, הרי בדברי הרב זללה"ה מצאנו היפך מזה, שאדרבא, זיווג המוחין הוא שאינו תמידי, אלא זיווג חיות העולמות הוא הנמצא תמידי. תשובה, מה שאנו מדברים כאן - הוא במהות הפרצופים לפי ענין ההנהגה, והיינו כי האורות משתלשלים ויורדים לפי ענין ההנהגה, מדרגה אחר מדרגה. פירוש - המוחין בז"א הם כללות הנהגת המשפט בסוד חד"ר, וכל שאר הפרצוף של ז"א הולך אחר זה, דהיינו חג"ת נה"י, אלא שהעיקר הוא במוחין. ותבין שאין אנו מדברים עתה בפעולה, אלא באורות - במהות מדרגותיהם. וכשהגיע האור לעשות חב"ד דז"א - אז נקרא שהגיע להעמיד ההנהגה על מכונה. ואמנם ענין או"א הוא ענין חב"ד אלה, אלא שהם שורש, שעדיין לא הגיעה ההדרגה לבחינה שצריך לפי הנהגת העולם. ולפי דרך זה - בח"ס יש שורש ענין חד"ר, וזה השורש מוציא או"א בסוד כלל ופרט. פירוש - שכל עניניו של אבא הוא החד"ר, אך בכלל, וענין אימא הוא ענין החד"ר ביותר פרט, ועדיין נקרא שורש. ועוד נעשה התפשטות בשורש זה, שהולך ומשים בז"א ההנהגה הזאת כראוי, והיינו שעושה המוחין שלו, שאז ההנהגה במקומה, ובכחה הראוי לעולמות. ועל פי זה אמרנו, שמפני כך או"א עילאין, שהם החד"ר רק בשורש, הם עומדים בזיווג תמידי, שהרי הם בתיקון תמידי, בחינת מ"ה וב"ן בגילוי היחוד, ובכל היתרונות שגורם הזיווג. אך יסו"ת - ענינם ההתפשטות לצורך הז"א, והוא מתיחס יותר אל הז"א. על כן אין בו תיקון תמידי, אדרבא, כשאין צריך פעולה חדשה, שהוא חידוש המוחין, אינם אלא מפשטין הענין המתוקן כבר בשורש, והם המוחין לפי הזיווג שכבר נעשה. אך כשצריך לחדש מוחין - אז צריך שיהיו נכללים גם הם בזיווג, כי צריך שיקחו הבחינה החדשה המתחדשת בזיווג, ויפשטוהו בז"א. אך כשהם עושים פעולתם בז"א, כשהם מלובשים בתוכו, ודאי שאין צריך ביניהם זיווג, שהוא ההתלהטות החדש, כי אינם אלא המשך. אבל או"א, שהם הם החד"ר בשורש, צריך שיהיה ענין זה מתוקן היטב. כלל הענין, יש מהות הפרצופים, ויש פעולתם, אך פעולתם לפי מהותם. זיווג חיות העולמות נמשך מן שורש ההנהגה, שהוא מתוקן תמיד, אך זיווג המוחין - מן ההתפשטות, ולכן אינו תדירי:

ג. אך יסו"ת הם סוד התפשטותם, לעשות מוחין בז"א בסדר הראוי לו, לפשט ההנהגה מן השורש אל מקומה כראוי:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קיד (עריכה)

פתח קיד

<סדר התפשטות חד"ר ממו"ס עד ז"א>:

סדר ההשפעה מתרין מזלין נוצר ונקה - דרך חיך וגרון לאו"א, ומאו"א ביחד לז"א, ומז"א לנוק'. וכפי רדת ההשפעה - כן מקבלת ציור אחר:

אחר שביארנו עניני זיווגי או"א, צריך לבאר סדר ההשפעות נושרשם עד הסוף:

חלקי המאמר הזה ב' ח"א, סדר ההשפעה וכו' ח"ב, וכפי רדת ההשפעה וכו':

חלק א:

א. סדר ההשפעה, מה שנעשה במ"ס אין צורך להזכיר אותו באמת, כי הוא המקום שמשם נובעת ההשפעה, ודרכי הליכתה הוא במה שמשם ולמטה. והיינו כמ"ש כבר - שא"א הוא השורש, וכל השאר - ענפים ממנו. והדיקנא הוא התפשטות העשוי להמשיך מן השורש עד סוף כל מדרגות העולם:

ב. מתרין מזלין נוצר ונקה, שהם כללות ההנהגה, וכמ"ש:

ג. דרך חיך וגרון, שאין השפע נמשך מיד ממזלא ונקה אל או"א, אלא נכנס בגרון. והטעם הוא - כי הגרון דא"א הוא הכתר של או"א, ושם צריך ליכנס כדי ליכנס בתוך פנימיותם. ועל כן כשהגיע האור למזל ונקה - חוזר ונכנס בגרון לאו"א. אך מה שהולך לגרון - צריך שיעבור דרך החיך, שהוא הזכר של הגרון, שהוא חכמה, והגרון - בינה. ונמצא שאחר שנתפשט האור בתרין מזלין, חוזר ממזל ונקה, ונכנס דרך פנימה לחיך, ומן החיך לגרון, ומשם לאו"א. ולכן נאמר "דרך חיך וגרון", כי זה דרך שהוחק לו, שלא כסדר הנראה לעינים:

ד. לאו"א, דהיינו ביחד, כי זה ענינם של או"א - להיות שוים, והיינו שהמקבל עדיין במדרגה אחת עם משפיעו, ולא נשפל ממנו, כמו למטה בזו"ן. ונמשך זה מחמת תיקון המקבל, שאין פגם מגיע שם, ולכן הוא ראוי לעמוד בשורה אחת עם משפיעו:

ה. ומאו"א ביחד לז"א, זה פשוט לפי הסדר, והנה ז"א הוא דעת מכריע בינתים בין חו"ב, שהוא לוקח אורותיהם ביחד:

ו. ומז"א לנוק'. שאינה בהשואה לו, אלא שפלה ממנו מפני התחתונים:

חלק ב:

א. וכפי רדת ההשפעה - כן מקבלת ציור אחר, היינו שרוב המדרגות עשויות להשוות השפע אל המקבלים. וכל מדרגה התחתונה מן הראשונה - היא יותר קרובה לתחתונים, וכשהשפע מגיע אליה - מתפעל ממנה ולוקח מהותה, ונמצא מתקרב יותר אל התחתונים, עד שמגיע למדרגה האחרונה ששם מתקרב לגמרי. כללות ענין זו"ן [קטו -קיח]:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קטו (עריכה)

פתח קטו

<זו"ן סיבה קרובה לבריות העולם והנהגתן>:

זו"ן - בם השורש לכל בריות העולם, ובהם עיקר ההנהגה, וכן תיקוניהם הם בערך מה שראוי להנהגת העולם. ועל כן כל עניניהם נודעים יותר בפרט, להיותם יותר קרובים לנו:

אחר או"א יש זו"ן, ע"כ אחר שהשלמנו או"א, נבוא לבאר זו"ן הבאים אחריהם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, זו"ן בם השורש, והוא שזו"ן שורש העוה"ז. ח"ב, ועל כן וכו', זהו טעם למה מזכירים בהם דברים פרטים יותר מקבילים לדמות אדם:

חלק א:

א. זו"ן - בם השורש, זה הדבר כבר נתבאר למעלה במאמר עולם הנקודים, שז"ת הם שורש של פרטי הבריות, וכל מה שלמעלה - אינו אלא הכנה מה שצריך להם לבוא לזה:

ב. ובהם עיקר ההנהגה, זה פשוט, כיון שהם השורש העיקרי, צריך שיהיו גם מדרגות ההנהגה העיקריות:

ג. וכן תיקוניהם הם בערך מה שראוי להנהגת העולם, כי התיקונים - כבר אמרנו שהם עשוים לפי בחינת הפרצוף, לתת שלמות תיקון לבחינת הפרצוף ההוא ופעולותיו. זו"ן הם עיקר המנהיגים את זה העולם, על כן תיקוניהם יהיו דוקא מה ששייך להנהגת זה העולם, שהיא פעולתם:

חלק ב:

א. ועל כן כל עניניהם נודעים יותר בפרט, באו"א אין מדברים בכל כך פרטים בבנינם, כמו זו"ן, בקטנות וגדלות שלהם - בשנות קטנותם וגדלותם, ובכל פרטי מצביהם. וזה נמשך לפי שענין הפרצופים העליונים עדיין אינם אלא סיבת הסיבות לנו. אבל הסיבה הקרובה היא זו"ן, ויש בהם ענינים מקבילים לכל מה שיש באדם למטה, בכל הפרטים כולם, שאם לא כן, לא היו נמצאים הענינים ההם למטה:

ב. להיותם יותר קרובים לנו, שהראשונים אינם מולידים אלה הדברים, על כן אין צורך להבחין בהם שרשים אלה. אך בהתחדש זו"ן - מתחדשים התולדות האלה, על כן צריך שימצאו בהם שרשים:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קטז (עריכה)

פתח קטז

<מוחין דז"א>:

המוחין דז"א הוא מה שאו"א מתרכבים בו, ומנהיגים אותו. והם בסוד חד"ר, כי זה כל סיבוב ההנהגה. ולפי כח המוחין - כך הוא כח הגוף כולו. והכתר - בסוד א"א:

אחר שביארנו זו"ן בכלל, צריך לבאר פרטיהם, והארת המוחין, וכל התלוי בזה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, המוחין דז"א, והוא מה הם המוחין. ח"ב, ולפי כח המוחין, והיינו איך הגוף מתנהג לגמרי אחר המוחין:

חלק א:

א. המוחין דז"א, כי שורש הז"א הוא ו"ק, וזהו בבחינת ענינו, שהוא להיות שורש לבריות העולם, לקיימם ולהנהיגם. כל זה הוא רק בסוד ו"ק. אך המוחין נמצאים בו בסוד מה שאו"א מתרכבים בו. וזהו:

ב. הוא מה שאו"א מתרכבים בו, המוחין הם חב"ד שבו, אור פנימיות שבו, כמפורש במקומו. אך ענינם הוא ההרכבה הזאת שאו"א מתרכבים בז"א, בסוד ההנהגה השלמה כראוי, והיינו חד"ר. וזהו:

ג. ומנהיגים אותו, לפי מה שיש בחינה זאת שאו"א מנהיגים את הז"א - יש ספירות אלה בו, שהם חב"ד, שסודם הרכבה הזאת כנ"ל:

ד. והם בסוד חד"ר, כיון שחג"ת נה"י הם בסוד חד"ר - גם מה שמנהיגים אותם הוא כך:

ה. כי זה כל סיבוב ההנהגה, שלכן ז"א עצמו בסוד חד"ר, והנהגת ז"א גם כן כך, לפי שזהו מה שצריך לכל הסיבוב:

חלק ב:

א. ולפי כח המוחין, זה סוד המוחין דקטנות וגדלות, או העליות, שהוא מה שהרכבה והנהגה זאת עשוים בכח פחות או יותר:

ב. כך הוא כח הגוף כולו, היינו כי כל כח ז"א - מאו"א,.כפי הכח שהם פועלים בו - כך הוא מתחזק:

ג. והכתר - בסוד א"א, כמו שהמוחין הם סוד מה שאו"א מנהיגים את הז"א, הכתר הוא מה שא"א גם הוא נכנס להנהיג אותו:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קיז (עריכה)

פתח קיז

<ההארות הנמשכים מהמוחין>:

מכח הרכבת המוחין בז"א יוצאים כמה מיני הארות מז"א עצמו. וכן אחורי או"א עצמם שירדו במקום זו"ן - נתקנים לפרצופים, ומשלימים בסוד זו"ן. לפעמים צריך ששניהם ישלימו, ולפעמים אחד לבד:

אחר שביארנו המוחין, נבאר מה שנמשך מכחם:

א. מכח הרכבת המוחין בז"א, והיינו כי יש אורות שבאים מצד עצמם, והם עשר הספירות שבאותו העולם עם כל תיקוניהם. אך אלה הם אורות שמתאצלים מחמת הרכבה זאת:

ב. יוצאים כמה מיני הארות מז"א עצמו, והיינו המטות הנזכרים במקומם ושאר האלכסונות, וזה אינו אלא הזדהרות המוחין בהתישבם בז"א. כי באמת הם מאירים לכל צד, אלא במקום שיש מי שיקבל אותם - הם נבלעים בתוכו. דהיינו אורות הישרים הולכים אל רחל, אל לאה, אל יעקב. אך במקום שאין מקבל - הם מאירים לבדם. ואמנם ההנהגה נמשכת ביושר אל המקבלים, ואלה ההארות נמשכים אחריהם. אבל גורמות איזה תולדות גם הם בהנהגה, שבאות כמו מן הצדדים, פירוש, שאינו דבר ליושרו, אלא שמצד אחד יוצאים ענינים אלו:

ג. וכן אחורי או"א עצמם שירדו כמקום זו"ן - נתקנים לפרצופים, זה פשוט ומבואר במקומו, שמאור יסוד אי' שבז"א - אחורי אי' נעשית לאה, ומאור יסוד אבא נעשה יעקב:

ד. ומשלימים בסוד זו"ן, לזיווג, כי הזיווג העיקרי הוא ז"א ורחל, ויש ז"א ולאה, ויעקב ולאה, יעקב ורחל. וזהו:

ה. לפעמים צריך ששניהם ישלימו, ולפעמים אחד לבד, [ששניהם ישלימו,] דהיינו זיווגי יעקב ולאה, ולפעמים אחד לבד, כגון ישראל ולאה, או יעקב ורחל. והנה סוד כל זה הוא שאור ז"א או נוק' מתנוצצת גם ביעקב או לאה, ואז הם משלימים בעדם, להיותם מבחינתם:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קיח (עריכה)

פתח קיח

<ב' הבחנות בפרצוף לאה>:

באחורי אימא, שהיא לאה, יש גם כן פנימיות הנוק' בכלל:

הקדמה בענין לאה. באחורי אי', שהיא לאה, יש גם כן פנימיות הנוק' בכלל, זה פשוט כמשמעו, כי הנוק' מתחלקת לפנימיות וחיצוניות, ושניהם מתנהגים מן הז"א, שהוא המשפיע להם. ואלה השתי מדרגות נחשבות לשתים, יען יש להם כל אחת ענין בפני עצמו. והיינו כי הנהגת הנוק' היא ענין כפול, בסוד מערת המכפלה. ומה שהוא בפנימיות הדברים - הוא הנהגה אחת גדולה בסוד אמת. והנהגת החיצוניות - הנהגה אחרת, והוא מה שנראה לעינים. ואף על פי שכל שאר האורות הם גם כן בסוד פנימיות וחיצוניות, עיקר מציאות זה הוא בכאן. כי יש שתי מיני הנהגות בתחתונים עצמם, על כן יש שתי נוקבין כאחת, לקבל ההשפעה. והעיקר להפריד הפנימיות מן החיצוניות - בדבר הזה, לפי שהמעשים הם חלוקים הרבה זה מזה. והנה כשיוצא האור של יסיד אי', שמתקן אחוריים של אי' לעשותם פרצוף, שם נכלל גם כן פנימיות הנוק', שהוא מסכים לאימא, כאימא וברתא. ונמצא שלאה יש בה ב' בחינות, אחוריים לאימא [נ"א, אחורי לאה] שמקבל שם של נוקבא, וגם פנימיות הנוק' ממש. ועל כן לפעמים נראה שלאה טפלה, לפי שמצד עצמה אינה אלא אחוריים שנבנית, ומצד אחר היא עיקרית מאוד, מצד שיש בה פנימיות הנוקבא גם כן. ובזה יתיישבו דרושים רבים, שמהם נותנים החשיבות ללאה, ומהם לרחל:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קיט (עריכה)

פתח קיט

<בנין ז"א בעי"מ [קיט -קכג]>:

<ז"א נשלם ע"י נוק' בכל מצביו>:

זו"ן מתגדלים ביחד, כי תמיד אין שלמות הזכר אלא בנוקבא שלו. וזה מה שהרויח מיד אחר תיקון השבירה - להיות זו"ן הולכים ביחד תמיד:

עכשיו שביארנו זו"ן לפי ענינם, צריך לבאר סדר הבנותם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, זו"ן וכו', והוא שגדלות זו"ן ביחד. ח"ב, וזה מה שהרויח, והוא שדבר זה נולד מתיקון השבירה:

חלק א:

א. זו"ן מתגדלים ביחד, אף על פי שהם שני פרצופים בפני עצמם, וגם כן יש להם תיקונים בפני עצמם, יש ענין אחד - שבכל זמן הבנין של הז"א נמצא נוק' עמו. והוא שבעיבור ז"א הוא ג' ספירות, ונוק' רביעית על היסוד, ביניקה עולה בת"ת, בגדלות עולה בדעת. אף על פי שאחר כך יש לה עוד בנין בפני עצמו מנה"י שלו, שזהו עיקר בנינה. אך הענין הזה הוא לשלמות ז"א - לומר שיהיו שניהם ביחד תמיד, כדלקמן:

ב. כי תמיד אין שלמות הזכר אלא בנוקבא שלו, הימצאה זה עמו אינו אלא להשלים עניניו, שהוא ראש והיא סוף. וכל התיקון שלוקח - הרי אין התיקון שלו נשלם אלא בה. שהיא הסוף שלו:

חלק ב:

א. וזה מה שמרויח מיד אחר תיקון השבירה, אפילו בזמן הקטנות שלו - יפה כחו ממה שהיה בזמן השבירה, כי עתה נעשה מיד קשר בין ז"א ונוק', שהוא העיקר מה שהיה חסר בזמן השבירה, שמפני כך לא היו נמצאים שאר התיקונים. כיון שנתקן זה - ניתן מקום לכל שאר התיקונים, שיוכלו להמצא מעט מעט:

ב. להיות זו"ן הולכים ביחד תמיד:

ג. המעשה הראשון שנעשה - היה לקרבם, עד שיהיו הולכים ביחד תמיד:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכ (עריכה)

פתח קכ

<ענין עי"מ דז"א בכללות>:

העיבור הוא הבירור שמתבררות ספירותיו מן התהו ממש, לעמוד בסדר. והמוחין שלו באותו הזמן הם בכח היותר קטן שיכול להיות בהם, ונקרא נה"י דמוחין, ונקרא נפש. וביניקה מתגדלים כל האורות, להתרחב בכל הממשלה הראויה להם, והמוחין שלו בכח יותר גדול מן הראשונים, ונקרא חג"ת דמוחין, ונקרא רוח. ובגדלות מתפשטין המוחין בכל עניניהם, להנהיג בכח חב"ד את זו"ן, והם בכח שלם, ונקרא נשמה:

אחר שביארנו תיקון הראשון שקיבל הז"א אחר השבירה, נבאר עתה תיקוניו ההולכים בהדרגה זה אחר זה:

א. העיבור הוא הבירור שמתבררות ספירותיו מן התהו ממש, שהרי בתחלה היה החרבן, ועכשיו מתבררות המדרגות, ונקבעים החוקים לסדר ההנהגה כראוי. ומה שבתחלה היו רק מדרגות, אך לא מסודרות, שמפני כך נעשה בהם החרבן, עתה צריך שיותן להם סדר זה. וזהו:

ב. לעמוד בסדר, ועל כן כל מה שצריך להיות פרצוף מתוקן, צריך שיעשה בזמן העיבור, וכמ"ש זה למעלה כבר:

ג. והמוחין שלו, הפנימיות שלו, כי אי אפשר בלא פנימיות וחיצוניות. והפנימיות נקרא מוחין, שכן נחשב לג"ר לגבי החיצוניות, שנחשב לז"ת לגביו:

ד. באותו הזמן הם בכח היותר קטן שיכול להיות בהם, זהו כמ"ש למעלה, כי כפי כח המוחין - כך כח הגוף. על כן בהיות המוחין בכח קטן - גם הגוף עומד בסיתום, ובלא כח:

ה. ונקרא נה"י דמוחין, היינו כי שיעור כל דבר בעשר ספירות, וכן כלל המוחין נשער כך, והדרגותיו - הדרגת העשר ספירות, דהיינו נה"י חג"ת חב"ד, וזה הכח הקטן - הוא מדרגה אחת שבכלל ההוא:

ו. ונקרא נפש, היינו כי הדרגת הפנימיות נקרא נר"ן, ר"ל נפש רוח נשמה:

ז. וביניקה מתגדלים, אין נוספים אורות כלל אחר העיבור, אלא הספירות הבנויות כבר, הם מתגדלים ומתרחבים:

ח. כל האורות, אין ההגדלה לשום צד בפרט, אלא לכל האורות הבנוים כולם, וזה הוא בסוד דמות אדם. שכן בעיבור הגוף נבנה בחלקיו, אך ביניקה כל החלקים הבנוים כבר - מתרחבים:

ט. להתרחב בכל הממשלה הראויה להם, כשאומרים התרחבות - ר"ל שנשלם הממשלה הכלולה בחק כל אור, שבתחלה היו סתומים בעצמם, שלא להראות כל כחם וממשלתם, ואחר כך מתרחבים ומגלים ממשלתם זאת:

י. והמוחין שלו בכח יותר גדול מן הראשונים, זהו לפי מ"ש לעיל, שכח הגוף ככח המוחין. יא. רנקרא חג"ת דמוחין, זה מבואר כמ"ש בענין הדרגת המוחין, וכן הבחנה יב. רנקרא רוח. יג. וגדלות מתפשטין המוחין בכל עניניהם, עיבור ויניקה הם כולם זמן תיקוני הגוף בחלקיו, להבנות או להתרחב. אך הגדלות תלוי במוחין להתפשט בכל הליכותיהם, בכל פרטיהם, כל מה שיש להבחין בענין הזה, שתוכל לצאת הנהגה על פיהם כראוי. יד. להנהיג בכח חב"ד את זו"ן, שהרי הכוונה כאן בפרט - להשלים ענין זה שאו"א מנהיגים את הז"א. טז. והם ככח שלם, וזה פשוט, שהרי אין זמן אחר - אחר זה. טז ונקרא נשמה, זה סוף הדרגת הפנימיות, וכנ"ל:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכא (עריכה)

פתח קכא

<בנין ז"א בזמני עי"מ>:

מתחלה נבנה הז"א בסוד עשר ספירות - שמתקשרים המוחין על ו"ק, שלא היו מאירים כן בעולם התהו. ונקרא שיש לו נה"י בקביעות, והשאר צריך עדיין להתגלות בפועל. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים מעט מעט לשיתגלה חג"ת. ומיד שיוצא מאימא - נמצאים כו חג"ת בקביעות, ונקרא שהולכים ומזדמנים לבוא חב"ד. והנה לתקן נה"י, שיהיו חג"ת מתגלים עליהם - צריך כל זמן העיבור. ולתקן חג"ת - שיהיו חב"ד מתגלים עליהם - צריך כל זמן היניקה. שכך הם נמשכים ובאים בהדרגה כמו שצריך. אף על פי כן אין הבירור הראשון נשלם באמת עד כ"ד חדש של היניקה, כי הרי לא נשלם בירור הי"ם עד הזמן ההוא:

עתה נבוא לבאר תשלום זמנים אלה - עיבור ויניקה ומוחין:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, מתחלה נבנה, והוא ענין עיבור ויניקה ומוחין ח"ב, והנה לתקן נה"י, הוא ענין משך הזמן של עיבור ויניקה. ח"ג, אעפ"כ אין הבירור, ענין כ"ד חודש של יניקה:

חלק א:

א. מתחלה נבנה הז"א בסוד עשר ספירות, כי שני ענינים סותרים נמצאו בדברי הרב זללה"ה, במקום אחד אומר שבעיבור הוא בה"י, וביניקה חג"ת, ובמקום אחד הוא אומר שבעיבור נתקנו חב"ד חג"ת נצח, ונשאר הי"ם ליברר. והתשובה הוא זה, שני דברים צריכים ליעשות בז"א, בתחלה - בנינו בכל מדרגותיו בסוד הבירור, הנ"ל במאמר שקודם זה, ואז נבנה בע"ס, מה שבתחלה לא היה אלא ו"ק. וזהו ג"כ:

ב. שמתקשרים המוחין על ו"ק, שלא היו מאירים כן בעולם התהו. ונקרא שיש לו נה"י בקביעות, כאן נשלם בע"ס, שהמוחין נקשרים, מה שלא היה תחלה. אמנם מה שמתגלה מספירותיו - אינו מה שנתקן. אלא אדרבא, כל העשר ספירות נתקנים, וגם נשאר עדיין הי"ם ליתקן לגמרי מן התהו שזכרנו. אך מה שמתגלה בו - אינו אלא נה"י. וזה פשוט, כי הבירור של כל הספירות צריך שיעשה בעיבור, ועל כן אי אפשר לומר שהי"ם דנה"י נשארים להברר, ושאר הספירות דנה"י הם שנבררו בט' חדשים, כי בירור שאר הספירות אימתי יעשה? והרי עינינו רואות למטה שכל הבנין נשלם בעיבור, וכנ"ל. אלא הדבר הוא כמ"ש, שהבירור נעשה, אך הגילוי הוא ענין אחר, כי נה"י נתגלים, והשאר עומדים להגלות. ודהו:

ג. ונקרא שיש לו נה"י בקביעות, והשאר צריך עדיין להתגלות בפועל:

ד. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים מעט מעט לשיתגלה חג"ת, נה"י יש לו מיד, אבל אינו נקרא שהם שלמים, כי שלמותם הוא שיתגלה עליהם חג"ת. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים לזה. וזה, כי פחות מנה"י אין יש, וצריך לומר שבתחלת עיבורו גם כן יש נה"י, אלא שבעיבור נשלמים הדברים בבחינת נה"י, עד שיבואו חג"ת. וזו תשובה לקושיא אחת הנראה לכאורה על דברי הרב דללה"ה. כי הנה היניקה נקראת עד תשלום י"ג שנים ויום אחד, פירוש - שרק אז נקרא גדול, ואז הוא הזמן שהשלימו חב"ד לבוא, לא שהתחילו, ואם כן, היה צריך ליקרא גדול מיד אחר כ"ד חדש. ואין לומר שכך הוא הסדר - העיבור נקרא משמתחילים נה"י עד שמשלימים, ויניקה - כשמתחילים חג"ת עד שמשלימים, וגדלות - משמתחילים חב"ד עד שמשלימים. מג' טעמים, א' - שאם כן היה צריך להיות זמן רביעי אחר שהשלימו חב"ד, ויהיה היניקה רק כ"ד חדש, גדלות - עד י"ג שנים, ואח"כ יקרא בשם אחר. ועוד, שלא כן הם דברי הרב זללה"ה, אלא יניקה נקרא עד י"ג שנים ויום א'. ועוד, שהיו צריכין לומר שחג"ת מתחילים לבוא משנולד, ומשלימים לבוא בכ"ד חדשים, כמו שחב"ד עושים כן מכ"ד חדש עד י"ג שנים. ועינינו הרואות שלמטה אינו כך, שהרי ניתר הולד מקשריו, שהיה כפוף במעי אמו בסוד תלת בגו תלת - מיד כשיוצא. אך הענין הוא - שנה"י באים מיד בתחלת העיבור אחר שנוצר הולד. וכמו שאנו רואים בחב"ד שבאים מעט מעט - כך כל זמן העיבור ממשמשים לבוא חג"ת. וכשנולד - באותו הרגע מתגלים בו חג"ת לגמרי. וכ"ד חדש עומדים להשתלם, שהוא זמן בירור הי"ם. ואחר כך ממשמשים ובאים חב"ד, ונקרא הכל חג"ת, אלא שהולכים ומזדמנים לקבל חב"ד עליהם. ובגדלות נשלם חב"ד. וזהו:

ה. ומיד שיוצא מאימא - נמצאים בו חג"ת בקביעות, ונקרא שהולכים ומזדמנים לבוא חב"ד:

חלק ב:

א. והנה לתקן נה"י, שיהיו חג"ת מתגלים עליהם - צריך כל זמן העיבור, כמו שנתפרש ענין י"ג שנים ויום א' לביאת חב"ד על חג"ת, כך ט' ירחי העיבור הם זמן הזדמן חג"ת לבוא על נה"י, שהרי אין זמנם צריך להיות שוה, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא, כל אחד כפי ענינו ופעולותיו:

ב. ולתקן חג"ת - שיהיו חב"ד מתגלים עליהם - צריך כל זמן היניקה, זה מבואר בסוד י"ג שנה ויום א' שבדברי הרב זללה"ה:

ג. שכך הם נמשכים ובאים בהדרגה כמו שצריך, ההדרגה - זהו שעושה הזמן. אך ההדרגה בכל דבר הוא לפי ענין הדבר ההוא, והזמן נשער על פי ההדרגה ההיא בפרט. אך כלל הוא, כל מה שרואים משך זמן - נדע שהיא ההדרגה הצריכה לפי הענין ההוא להמצא בדבר ההוא:

חלק ג:

א. אף על פי כן אין הבירור הראשון נשלם, הבירור ממש, בירור מן התהו, אמנם יש הפרש, כי בתחלה היה החרבן שולט, שלא היה מניח מציאות למדרגות. ומזה יצאו כולם בזמן העיבור. אלא (שהי"ס) [שהי"ם] לא יצאו לגמרי מן החרבן, לא שנשארו בו ממש, אלא שלא גמרו לצאת. ולכן ישנם, אך אינם יכולים לפעול ענינם כראוי. וכן אנחנו רואים שיש רגלים לילד, אלא שאינו יכול להלוך. ואמנם הוראת זה הענין הוא - שאלה הספירות הם היותר מוכנות להפגם ולהתחשך הרבה במעשה התחתונים, וכמ"ש דבר זה בכמה מקומות, בסוד, "כל היום דוה". ותראה שגם העולם יצא מן התהו כבר, שהרי נברא, מה שאינו עוד תהו ובהו, רק שרגליו לא נתקנו, ולכן אין לו סמיכה, ונתמוטט כמה פעמים. וכבר אמרו, בהדי הוצא לקי כרבא, שפירשוהו על נצח שנחשך גם כן. והוא ענין פרטות הפגמים הנמצאים עתה בעולם, כולם פוגמים הוד, ומחשיכים נצח. והרגלים ישנם, דהיינו התורה והמצוות יש, אך אי אפשר להם להלוך, שאין בהם כח. והנה להבין הנהגה זאת הוא כך - שכל שאר הפרצוף נשלם, רק המקיימין - לתת קימה - כי חג"ת הם גוף הפרצוף, נצח הוד - קיומו, יסוד מלכות - השפעתו, אלה הקיימין - אחד נשלם, ואחד לא, כדי שלא יחרב, אך שיהיה מקום לפגמים גם כן. ולעניני הגלויות גם כן, כידוע. ואחר הוד נמשך יסוד מלכות, שבהם ההשפעה. והם סוד תרין משיחין, כמו שפירש בזוהר ובתיקונים. וצריך לזה בירור בפני עצמו, מלבד הראשון:

ב. אין הבירור הראשון נשלם באמת, פירוש - אף על פי שלכאורה נראה שנשלם כל הבירור, אף על פי כן אינו כך, כי יש רושם דק מן התהו שלא נסתלק עדיין:

ג. עד כ"ד חדש של יניקה, וזהו שעדיין יונק מאמו, שנראה בהדיא שצריך הוא השפעה ובירור עדיין. וכן למטה הילד צריך לברר טבעו, ומבררו ביניקה:

ד. כי הרי לא נשלם בירור הי"ם עד הזמן ההוא:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכב (עריכה)

פתח קכב

<פעולות ז"א בזמני עי"מ>:

בזמן העיבור אין שייך פעולה לז"א, אלא אורותיו הולכים ונבנים. ומיד שיוצא - מתחילים האורות לפעול. אך אין הפעולות שלמות, אלא הולכות ונתקנות על ידי אימא, עד שנשלמות בזמן הגדלות השלם:

אחר שביארנו ג' זמנים אלה בז"א בענין בנינו, נבאר אותם בענין פעולותם:

א. בזמן העיבור אין שייך פעולה לז"א, זה פשוט כמשמעו, וכן נראה גם למטה - שאין שום פעולה לילד במעי אמו:

ב. אלא אורותיו הולכים ונבנים, לפי המדה הראויה הוא שלא יהיה לו פעולה, כי הוא זמן הבנותו, ואינו זמן פעולתו. ולכן הוא נסתר גם כן, שהוא בתוך אי', שאינו נראה, שהרי אין לו פעולה כלל, אלא הולך ונבנה:

ג. ומיד שיוצא - מתחילים האורות לפעול, וכן רואים למטה, שהולד פועל מיד אחר צאתו, אך אינם פעולות שלמות בדעת שלמה. וזה ר"ל למעלה - שהפעולות אינם שלמות לפי תיקון האורות העליונים:

ד. אלא הולכות ונתקנות ע"י אי', כי כל תיקוני הז"א מאי'. ובכל אור שנמשך יותר - נמשך תיקון יותר:

ה. עד שנשלמות בזמן הגדלות השלם, כי הגדלות השלם הוא - שהמוחין נשלמים בעניניהם. וכן למטה, כי כבר הגיע האדם לדעתו שלמה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכג (עריכה)

פתח קכג

<שליטת הדין או החסד גורמת הקטנות והגדלות>:

הדין הגובר הוא המחשיך, וגורם לאורות שלא יוכלו להוציא אורם ברחבה, בכל כחם השלם. וזה צריך לשקע אותו, ולהגביר החסד, והוא הולך ומשקע מעט מעט. וכן האורות הולכים ומתגדלים:

אחר שביארנו עניני הקטנות והגדלות, שהם היות האורות סתומים מתחלה, ואחר כך מתרחבים. נבאר עתה מה גורם לסיתום או לפתיחה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, הדין וכו', והוא מה שגורם סיתום באורות. ח"ב, וזה צריך, והוא מהו התיקון שלו:

חלק א:

א. הדין הגובר:

ב. הוא המחשיך, זה פשוט, כי הדין ר"ל מונע, וזהו החשך שהוא גורם:

ג. וגורם לאורות שלא יוכלו להוציא אורם בהרחבה, כשהוא שולט באור אחד - גורם לו שלא ירחיב כחותיו:

ד. בכל כחם השלם, מניעה זאת היא חסרון השלמות, וכשהולכת לה - נקרא שמשתלם האור ההוא. ומכח זה נשער מצבי האורות מתחלתם עד השתלמם, פירוש - מזמן שהמניעה גורמת, עד שכלתה ללכת לה:

חלק ב:

א. וזה צריך לשקע אותו, כי הדין נדרש כמו האש, שנראה שמתגבר, עולה ומתלהט. ואם לאו - נשקע, כמו, "ותשקע האש". ותראה שכל זה הוא באדם למטה, הבחורים - אשם "תלהט הרבה, ואין בהם רחמים כל כך. וכפי מה שמתגדלים - כך נשקע אשם זה, ומתמלאים רחמים, וזהו - זקן מלא רחמים, שכבר שקט הכעס:

ב. ולהגביר החסד, כי בשעה שזה נשקע - הולך הפרצוף ומתלהט חסד. והנה אם היתה נעשית השקיעה בבת אחת - היו מיד כל האורות מוציאים כל כחותיהם בבת אחת. אך אינו כך, כי סדר ההדרגה נשמר בכל, ולכן הוא הולך ונשקע מעט מעט, וזהו:

ג. והוא הולך ומשקע מעט מעט, וזהו גם כן סוד המוחין דקטנות שנדחין למטה, כמ"ש הרב זללה"ה:

ד. וכן האורות הולכים ומתגדלים, כי כל הגדלות, שהאיברים מתגדלים, אינו אלא שלפי היות הדין נשקע בפנים - כך הם מרחיבים ממשלתם:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכד (עריכה)

פתח קכד

<דעת דז"א והתפשטותו [קנד -קכט]>:

<טעם התפשטות הדעת בכל הספירות ז"א יותר ממוחי חו"ב>:

עיקר כל ההנהגה הוא בדעת, שהוא התולדה היוצאת מכח כל התיקונים שנתקנים מצד חכמה ובינה. ולכן הוא יש לו להתפשט יותר מכל שאר המוחין, כי שאר המוחין עומדים בתוך כליהם, כי די להם להמצא בז"א ולעמוד בקו שלהם. אך דעת יש לו להתפשט אפילו בשאר הקוים, בכל המדרגות כולם:

אחר שביארנו תיקון ז"א בכלל, דהיינו הרחבת אורותיו, עתה נפרש דברים פרטים שיש בענין זה, מה שצריך להתרחב יותר:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, עיקר כל ההנהגה, והוא ענין דעת. ח"ב, ולכן הוא יש לו, והוא טעם התפשטו יותר מאחרים:

חלק א:

א. עיקר כל ההנהגה הוא בדעת, כבר שמעת דרך ההנהגה איך הוא, שז"א בסוד ו"ק הוא שורש כל הבריות, ובו יש כל המדות הראויות להתנהג עם הבריות כולם. אך אין די זה להיות הנהגה שלמה, אלא צריך שיתרכבו בו או"א להשלים ענינו. וז"ס השני מוחין חו"ב, שכל אחד עושה בו הכנות התיקונים, מה שצריך לשלמות ההנהגה. ואמנם מה שיוצא יתרון באמת בז"א מכח ההרכבה הזאת של או"א בו - הוא הדעת שלו:

ב. שהוא התולדה היוצאת מכח כל התיקונים שנתקנים מצד חכמה ובינה, כי הלא הרכבה זאת לאיזה תולדה נעשית. ובתחלה צריך לעשות המעשה, ואחר כך יוצא פרי היתרון ממנו. וזה סוד המעשה שעושים או"א בהתרכבם - הוא חו"ב דז"א. פירוש - זה מה שמורה חו"ב, ונכלל בחוקם. והנה המעשים שעושים אחר כך הם מה שהם, ואין זה עיקר בענין זה. אלא חכמה מורה וכולל כל מה שעושה אבא, ובינה - כל מה שעושה אי', והתולדה היוצאת מכל זה - הוא הדעת. ותראה, שלפי שכל מוחי אבא, וכל עניניהם כולם, נראים בחכמה, וכל מוחי אי' וכל עניניהם - בבינה, ועניני ז"א בתיקוניו שקבל מאו"א נראים בדעת, על כן אמרו באדר"ז - שז"א הוא דעת. והאמת, שאלה הספירות חב"ד שאנו רואים בז"א עצמו, ר"ל כל ענין ההנהגה, שסודה זה - תיקון שמתקן אבא, ותיקון שמתקן אי', וז"א שמתוקן ביניהם, עד שבשלוט והתנוצץ אחת מן הספירות האלה - ישלוט עניניה על דרך זה, אם חכמה תשלוט, ר"ל שישלוט עניני תיקון אבא, וכן בינה - עניני אי', דעת - עניני ז"א. וכן סדרי התפשטות הספירות האלה - על הענין הזה הם הולכים. אך עם כל זה נמצאו ג' ספירות אלה כפולים, פירוש - מצד אבא ומצד אי'. והענין כך, כי אלה הג' נמצאים בז"א, לפי שכך הוא הענין, שאבא מתקן את ז"א, ואימא מתקנת את ז"א. ועל כן אבא מתקן שלשתם, ואימא מתקן שלשתם. ונקרא שנשלם תיקון חכמה, ונקרא שנשלם תיקון בינה, וז"א נמצא מתוקן בשלשתם, והוא תשלום תיקון הדעת עצמו, מתוקן ממילא:

חלק ב:

א. ולכן הוא יש לו להתפשט יותר מכל שאר המוחין, זה התפשטות החסדים בז"א, והגבורות בנוק', כמפורש במקומו:

ב. כי שאר המוחין, כשנקח הסדר עם מה שכתבנו למעלה, נראה כי חו"ב, ר"ל ב' הרכבות של אבא ושל אי' - אין התפשטות צורך בהם, אלא שיהיו כך במציאות -:

ג. עומדים בתוך כליהם, כי די להם להמצא בז"א, כי כן הוא דרך המצא המוחין, וכדלקמן בהבחנה:

ד. ולעמוד בקו שלהם, כי זה ודאי, כל עניני אבא נמשכים ע"פ הימין, ואימא ע"פ השמאל, על כן אלה יעמדו בתוך כליהם, כמשפט המוחין. שכיון שהם האורות העליונים שבאים להנהיג את ז"א, צריך שיעמדו במשפט הסתירם והעלימם. והוא עניני המצאם בתוך לבושים, כל אחד בקו שלו. ותבין מה שכתבנו "כי די להם להמצא", והיינו שאין להם צורך להתפשט, אלא להמצא לפי ענינם. לפיכך אינם מאירים לחוץ כלל, אלא מה שיכולים להאיר דרך הכלים, כי כבר הפעולה שיוצאה מהם אינה בם, אלא בדעת, שהיא כללות הפעולה שיוצאה מהם, ועל כן אינם אלא בבחינת המצא. אך הדעת, שהיא התולדה היוצאת מכל זה, היא צריכה להתפשט, כי תולדת הרכבה זאת של או"א באמת מתפשטת בכל ז"א, שכולו מקבל התפעלות גדול מזה, וזהו:

ה. אך דעת יש לו להתפשט אפילו בשאר הקוים, לפי ההתפשטות שהיה נראה שצריך להיות בחו"ב - הנה הוא כולו בדעת, להיות הוא התולדה שלהם המתפשטת בכל, וכן הוא מתפשט באמת בכל מדרגות ז"א. וזהו:

ו. בכל המדרגות כולם, והוא ענין התפשטות חסדי הדעת אפילו עד הכתר. כמבואר במקומו:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכה (עריכה)

פתח קכה

<הטעם שחו"ג מתחלקים בשוה בזו"ן>:

לפי סדר הספירות כמו שנבנה לפי חו"ב - ז"א הוא ט"ס, ונוק' היא העשירית. אך בסוד ההנהגה של דעת - הם מקבילים זה לזה, זה לימין וזה לשמאל, וסוד זה הוא - ה' חסדים וה' גבורות, שהדעת מתחלק ביניהם בשוה:

אחר שנתבאר דעת בכלל, עתה נבאר בפרט ענין ה"ח וה"ג שלו:

חלקי המאמר הזה ב':

חלק א:

א. לפי סדר הספירות, לפי מספר המדרגות, שהוא שיעור ההשתלשלות:

ב. כמו שנבנה לפי חו"ב, היינו כי בנין ז"א הוא מחו"ב. ואפילו כשבאים או"א ומתרכבים, אינם משנים כלום בענין זה:

ג. ז"א הוא ט' ספירות ונוק' היא העשירית, כי ז"א נחשב לעשר בחשוב עליו כח"ב. והיינו הך לומר, ז"א - ו"ק, ונוק' שביעית להם, והיינו שנוק' אינה אלא ספירה אחת, אחר כל אותם שיש בז"א:

ד. אך בסוד ההנהגה של דעת, בסוד ההנהגה, שהיא תלויה בדעת:

ה. הם מקבילים זה לזה, זה לימין וזה לשמאל, שכך הוא שורש ההשפעה, ז"א במ"ה שלו בסוד חסד, כמו נוק' בב"ן שלה בסוד דין. וה"ס, איש מזריע לובן, אשה מזרעת אודם. וה"ס, "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו", שארז"ל, שניהם שקולים דה לזה:

חלק ב:

א. וסוד זה הוא ה' חסדים וה' גבורות, שזה הענין נדרש בדעת, ולא בשום ספירה אחרת, כי זה לבד ענין ההנהגה המתפשטת בשוה. שבסוד זה כך נחשבים ט' ספירות ז"א כולם כמו מלכות לבדה, והיינו ה' נגד ה':

ב. שהדעת מתחלק ביניהם, זה מבואר כבר במקומו, שהחסדים מתפשטים בז"א, והגבורות לנוק'. והנה מצד זה נמצאו שוים ומקבילים -:

ג. בשוה, והיינו כי הכוונה להשוותם, שתתחלק ההנהגה ביניהם בהשואה אחת:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכו (עריכה)

פתח קכו

<סדר התפשטות הדעת>:

הדעת עשוי להתפשט כגוף, וברדתו מגולה - יורד לקו שלו מתחלה להשלימו שם. ואז נקרא שנקבעו המוחין בז"א, שהם מה שאי' שורה עליו ומנהגת אותו. ואחר כך חוזר מלמטה למעלה, ואז כבר נקבעו חב"ד בז"א, ולכן הוא מתעלה עד שם:

אחר שביארנו ענין הדעת שצריך להתפשט בכל ז"א, עתה נפרש דרך התפשטותו:

א. הדעת העשוי להתפשט בגוף, זה מבואר כמ"ש בענין הדעת. והנה בתחלה יש לו להתפשט בקו שלו ובכלי שלו כמו האחרים, ומשם להתפשט אחר כך בדרך הפרטי שלו. וזה ענין כלי היסוד, שאינו אלא פרק וחצי, כי הכוונה בו לגלות האורות. ובתחלה צריך שיהיו בו, ונכללים שם בפרק העליון. ובפרק הב' - שם נעשה הגילוי, שהוא מכלל הכלים המוציאים, שפירשנו בענין החושים והנה הסדר כך הוא, בתחלה יש הדעת בתחילתו, שהוא מאימא בז"א המתוקן, וזהו במקומו למעלה. ואחר כך כשמגיע עוד לפרק אחר, אז נוסף בו ענינו המתגלה. ועם כל זה משלים הקו שלו. ואחר כך משם חוזר ועולה ומשלים כל בנין הז"א בגילוי, כדלקמן:

ב. וברדתו מגולה - יורד לקו שלו מתחלה להשלימו שם, אחר שכבר נוסף בו גילוי בתחלה משלים עניניו בעצמו, שהוא הקו שלו:

ג. ואז נקרא שנקבעו המוחין בז"א, שהם מה שאי' שורה עליו ומנהגת אותו, מה שאימא שורה על ז"א - מתחלק בג' קוים, והם ג' קוים הכוללים כל הספירות, שזה ר"ל שאימא שורה בהשוואה גדולה עליו, עד שנקשרת על כולו. והנה כל מה שאנו מדברים עתה הוא במוחין דאימא, שעניניהם בפרט, מה שאין כן מוחי אבא, שעניניהם בכלל. לכן אין מפרשים שם, לא פרקים לעשות מנינים שבם, ולא עניני הדעת. כי אין מבחינים שם אלא כללות כל הג' מוחין שעושים ג' שנים. אבל באימא מתגלה כל דבר בפני עצמו:

ד. ואחר כך חוזר מלמטה למעלה, כי הנה רק אחר שהשלים הקו שלו, אז חוזר ומתעלה, שזה מראה שהוא דבר הנעשה אחר ירידת כל המדרגות:

ה. ואז כבר נקבעו חב"ד בז"א, כשהיה יורד, אז עדיין לא היו קבועים חב"ד, כי חב"ד ר"ל מה שאימא שורה על ז"א, שמעצמו הוא רק ו"ק. וזה הדבר לא נקבע בז"א עד שהשלימו כל המוחין לבוא בכל פרקיהם. אך כשגם הדעת השלים קו שלו, אז נשלם ענין זה. וכשחוזר, מוצא כבר המוחין קבועים בו, ואז מתפשטים גם בהם, וזהו:

ו. ולכן הוא מתעלה עד שם:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכז (עריכה)

פתח קכז

<מוחי ז"א [קכז -קכט]>:

<ביאור ענין הצל"ם>:

כללות המוחין, שהם מה שאו"א מעטירים את ז"א - הוא מציאות אחד של ע"ס, שאין ראוי ליכנס בתוך ז"א, מפני טעם ההדרגה, אלא הנה"י של זה המציאות לבד, והשאר נשאר בחוץ, מקיף ממעל לראשו. וכללותו הוא צלם, צ' הוא הנה"י, והוא המתפשט בפרט בכל מדרגות ז"א. והנשאר לחוץ הוא ל"מ, ואלה אינם צריכים להתפשט, אלא עומדים רק בסוד חד"ר, שהוא כללות ההנהגה:

אחר שביארנו ענין המוחין שבתוך ז"א, עתה נבאר עוד ענין אחד הנמצא ששייך להם, שהוא המקיפים שעליהם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כללות המוחין וכו', והוא הקדמה אחת בענין המוחין. ח"ב, וכללותו וכו', והוא פרטיות ההקדמה הזאת:

חלק א:

א. כללות המוחין, שהם מה שאו"א מעטירים את ז"א. כל ענין האורות העליונים מתחלק לעשר חלקים בסוד עשר ספירות. והנה המוחין הנכנסים בתוך ז"א, הנה הם מתחלקים לעשר ודאי, שהרי הם נכנסים בתוך כל העשר ספירות שלו. אמנם אם נבחין כל אלה העשר עם מציאות אחר שיש לז"א, שהוא המקיפים שלו, נמצא שאין אלו העשר, אלא חלק אחד של ענין אחד שלם, שמתחלק לשני חלקים. ומהך החלק הכולל הזה? אלא כללות העטרת הז"א מאבא או מאי' - זהו החלק הכולל. וחלקיו הם ב', פנימים ומקיפים. כשנקחם ביחד להיותם שניהם בכללות הזה כנ"ל, נחלק הכל לע"ס לבד, שהנה"י שבהם יהיו אותם העשר שבתוך ז"א, וחב"ד חג"ת יהיו הנשארים לחוץ. וזהו:

ב. הוא מציאות אחד של ע"ס, וראיה זו ברורה, כי הרי כשנלך לחקור אחר ענין המקיפים האלה, נראה שגם הם אינם אלא ענין נמשך לז"א מאו"א, בבחינת העטר אותו בעיטוריהם. אם כן נבין מיד, שכל זה הוא רק ענין אחד כולל, והפנימים והמקיפים הם שני חלקים ממנו:

ג. שאין ראוי ליכנס בתוך ז"א, מפני טעם ההדרגה, שהרי רק הנה"י הם מה שמשתווה אל הז"א, שיוכל לקבל אותם לנשמה פנימית. אך השאר - כחם גדול יותר ממה שצריך להיות נשמת כלי הז"א, לפי טעם ההדרגה. וזהו:

ד. אלא הנה"י של זה המציאות לבד, כי זה הערך נשמר תמיד - החלק התחתון שבעליון הוא הנעשה פנימיות לתחתון, ומשתווה לו:

ה. והשאר נשאר בחוץ, והיינו שאינו יכול לקבלו בתוכו, כי זהו קורבה גדולה לאור, ופעולה גדולה לכלי, שיוכל להסתיר אותו ולהגבילו:

ו. מקיף ממעל לראשו, שאף על פי כן מאיר עליו, ואינו עוזב אותו. אלא שאינו מתקרב כל כך כמו הפנימי, אלא כמו אחד השומר אותו מלמעלה:

חלק ב:

א. וכללותו הוא צל"ם, נקרא צלם, שהוא ממש ענין צלם אלקים הנזכר באדם גם כן, וגם אותיותיו מורות על ענינו:

ב. צ' הוא הנה"י, שכן ג' אותיות בתיבה מורות ג' הדרגות שבעשר ספירות, התחתונים - נה"י, והוא הנקרא כאן מוחין פנימים. הב' - חג"ת, והוא מקיף ראשון. הג' - כחב"ד, והוא מקיף שני:

ג. והוא המתפשט בפרט בכל מדרגות ז"א, האותיות מראות על זה גם במנינם, כי בט' ספירות דז"א מתפשט המוח הפנימי, ההולך להנהיג את כולם כידוע, וזהו צ':

ד. והנשאר לחוץ הוא ל"מ, של' הם חג"ת, ומ' הם כחב"ד:

ה. ואלה אינם צריכים להתפשט, כי הנה"י אמרנו שנתחלק לט' ספירות בסוד צ', אך אלה נשארים כמות שהם, ג' - הם ל', וד' - הם מ'. והיינו כי אין להם להתפשט, אלא עומדים בכללם, רק ג' שיהיו בסוד חד"ר, וכן ד' שגם הוא סוד חד"ר, כי האמצע מתחלק לב'. וזהו:

ו. אלא עומדים בסוד חד"ר, שהוא כללות ההנהגה, כי פחות מכך אין להם להיות, בסוד כללות ההנהגה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכח (עריכה)

פתח קכח

<ענין יסו"ת ב' המתחלק מיסו"ת א'>:

או"א צריכים לחלק חלקם התחתון, שהוא ישראל סבא ותבונה, לצורך הז"א, לפעמים להתחלקות אחר. וזה מפני ההדרגה - שלא לקבל ז"א אלא האורות בכח קטן. וכן כל שאר עניניו מתנהגים אחר זה. ואין ראוי לפי ההדרגה שיקבל בזמן ההוא אלא זה. ובהתחלקות הזה נעשים יסו"ת שניים:

אחר שביארנו ענין המוחין, עתה נבאר דרך הנתנם לו מאו"א:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, או"א צריכים לחלק, והוא ענין יסו"ת ב' המתחלק מיסו"ת א'. ח"ב, וזה מפני וכו', והוא טעם ענין זה:

חלק א:

א. או"א צריכים לחלק חלקם התחתון, שהוא ישראל סבא ותבונה, הנה עיקר כל הפרצופים הם חמשה, שהם כללות עשר ספירות של העולם. אלא שאו"א מחלקים ספירותיהם באיזה הדרגות שצריך. ונמצא, אבא, ישראל סבא ראשונים, וישראל סבא שניים, הכל אבא. אלא כשנתנות פעולות ושליטות בפני עצמן למלכות שלו, אז נמצאו שני פרצופים אחרים אלה. אך אבא הוא העושה כל זה. וכן אי' - בתבונה א' וב':

ב. לצורך הז"א, כי זה אינו עשוי אלא לתת הדרגה למוחין, וכדלקמן:

ג. ולפעמים, כי אינו כך תמיד, אלא יש גדלות א' וגדלות ב', כדלקמן:

ד. להתחלקות אחר, דהיינו שהמלכות של יסו"ת נעשה פרצוף בפני עצמו, ר"ל הם יסו"ת ב':

חלק ב:

א. וזה מפני ההדרגה - שלא לקבל ז"א אלא האורות בכח קטן, כי נקרא שלוקח השתלשלות של השתלשלות - חלק התחתון שבתחתון, דהיינו המלכות דאו"א הוא חלק התחתון שבהם. ואפילו זה אינו לוקח הכל, אלא התחתון שבו, שהוא המלכות שבמלכות, והוא יסו"ת ב', שהם נעשים צלם לו כדלקמן. שאפילו אותו הצלם אינו נכנס בפנימיותו, אלא החלק התחתון שבו, שהוא צ', והיינו מלכות דמלכות דאו"א. אך כוונת ההדרגה הזאת ברורה היא, שהרי אי אפשר לז"א לקבל פנימיות בשום זמן אלא ממלכותם של או"א, כי רק חלק התחתון שבעליון יכול להיות פנימיות בתחתון, דהיינו יסו"ת. אך מפני שגם בקבלה הזאת צריך שיהיו זמנים - זמן יותר מעולה, וזמן פחות ממנו. על כן הוצרכה ההדרגה בדרך זה - שבזמן הפחות לא יקח אלא חלק התחתון שבמלכות זה, ובזמן יותר מעולה יקח כל המלכות הזה. וגם זה הוא בהדרגה, פירוש - שאינו מן הקצה אל הקצה - או כל המלכות, או חלק התחתון, כי עולה בהדרגה מן החלק התחתון עד שיקבל כולו. בתחילה מקבל חג"ת של מלכות זה, ואח"כ חב"ד, ואז נקרא שקבל הגדלות ב'. כי כשנכנס בו חב"ד, הרי השלים מלכות זה ליכנס בו, וליעשות כל צ' דצלם בו. אז נשאר כל שאר יסו"ת הראשונים לל"מ שלו, בסוד גדלות ב'. ואלו הם העליות של ליל שבת ויום שבת. כי בליל שבת מקיפים דל' נעשים בו פנימים, ואז הוא בין גדלות א' לגדלות ב'. ואחר כך ביום שבת אז גם מ' דצלם נכנסו בו לפנימים. והרי יש בו כל המלכות לצ' דצלם, ונקרא גדלות ב'. ואחר כך נעשות עליות, שהם עליות ממש, כי עולה למעלה מן המדרגה הראויה לו לפי סדר הערך, והיינו שאר העליות של יום שבת. ואמנם לכל אחד מאלה הזמנים יש תולדות בהנהגה, כי כבר שמעת שאין דבר לבטלה, יש להקשות, למה לא נזכר הגדלות שבין א' לב'. תשובה, באמת אין ראוי להיות אלא שני מיני מוחין, או מאבא ואי', או מיסו"ת, וכמ"ש לקמן במאמר שלאחר זה. ועל כן בעליה האמצעית אין שינוי עדיין במוחין, אלא תוספת. פירוש - עדיין המוחין נחשבין לגדלות א' שניתנים רק מיסו"ת, אלא שיש בהם תוספת בסוד המקיפים האלה. אך זה הכוונה הוא רק לבוא אל המוחין שמאו"א, ועד שלא הגיעו להם ממש - לא יצאנו מן הגדלות הראשון. וכדרך שאומרים בגדלות עצמו, שאף על פי שהמוחין הולכים ובאים - אין נקרא גדלות אלא אחר שנשלמו. והזמן דביני וביני נקרא זמן יניקה, אלא בתוספת:

ב. וכן כל שאר עניניו מתנהגים אחר זה, זה מבואר כמ"ש לעיל כבר, שכפי כח המוחין - כך הוא כח שאר הגוף:

ג. ואין ראוי לפי ההדרגה שיקבל בזמן ההוא אלא זה, שזהו דבר עשוי לשינוי הזמנים. ונמצא הפרש בין הדרגת עיבור יניקה ומוחין, ובין גדלות א' וגדלות ב'. כי עיבור יניקה ומוחין הולכים להשלים בנין האורות, שיוכלו לפעול מה שצריך לעולם. אך גדלות א' וב' הוא, שהאורות הבנויים ושלמים יפעלו בכח יותר גדול או בכח פחות, ונקרא זה הדרגת חשיבות האורות ופעולותיהם. והוא כענין נשמה יתירה באדם, שהבנין כבר נשלם בלא זה, ואין תוספת בגוף כלום מן הנשמה יתירה, אלא תוספת חשיבות ויקר, וכדלקמן במקומו:

ד. ובהתחלקות הזה נעשים יסו"ת שניים, כמ"ש למעלה. יש להקשות, למה כל הפרצופים בשינוים משתנים שמותם, ואלה לא, אלא נקראים יסו"ת שניים. תשובה, יען הפעולה היא עצמה הפעולה הראשונה, אלא שהיא במדרגה יותר שפלה. והיינו כי זה הוא רק מה שאו"א נותנים לז"א, רק כשאינו יכול לקבל אלא מן הסוף - אז הוא כך. ונמצא שהוא הענין הראשון עצמו, אלא שלא נלקח כי אם חלק ממנו, שהשלימו כמו הכל. והרי כשאינם צריכים - אינם אלא נכללים כראוי במוחין. מה שאין כן שאר הפרצופים, שכל אחד ענין בפני עצמו, כמ"ש. והראיה - שאין זמן שלא יהיה להם מציאות, מפני שיבלעו באחרים, כמו אלה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קכט (עריכה)

פתח קכט

<נתינת המוחין לז"א מיסו"ת א' וב' - גדלות שני וגדלות ראשון>:

אבא ואימא הם צריכים להלביש בתוך מלכות שלהם, שנקראת אחורי הנה"י שלהם, אותם העטרות שיש להם לתת לז"א, שהם המוחין שלו, כמו כל שאר נתינת המוחין שנותן פרצוף עליון לתחתון. ובשעה שאו"א נותנין הם המוחין לז"א בלא התחלקות אחר, אז המלכות שלהם מלבשת הצלם שלו, והחלק התחתון שלה נעשה בו פנימיים, ושני החלקים העליונים - מקיפים, והיא נקראת תבונה ראשונה. וכשההדרגה גורמת שתהיה ההתחלקות הנוסף, אז ישראל סבא ותבונה הם נותנין המוחין לז"א, במלכות שלהם, ומלכות שלהם נקראת יסו"ת שניים, והם מלבישים צלם דז"א כסדר הנ"ל. ואלו נקראים שני גדלות - ראשונה ושניה, ראשונה - כשמקבל מיסו"ת. שניה - כשמקבל מאו"א בלא התחלקות הנ"ל, שהוא כח יותר גדול הרבה:

זה תשלום ענין הקודם, שבתחלה נתבאר מה שנוגע לאו"א, ועתה נבאר מה שנוגע לז"א:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, או"א הם צריכים, זהו שורש הענין הזה של גדלות א' וב'. ח"ב, ובשעה וכו', וזה ענין ב' הגדלות הנ"ל:

חלק א:

א. אבא ואימא הם צריכים להלביש, זהו הסדר של כל נתינת מוחין - שהאורות הצריכים להיות פנימים בפרצופים, צריך שהסיבה שלה תלביש אותה בחלק התחתון שלה. ודבר זה נמצא לצורך תיקון פרצוף התחתון, שיתנהג יפה מכח העליון:

ב. בתוך מלכות שלהם, שנקרא אחורי הנה"י שלהם, כשאומרים נה"י - ר"ל מלכות שבאחורי נה"י, לפי שמקומה כך, והם נמשכים אחריה. וכן כשאומרים נה"י, ר"ל מלכות באחורי הנה"י, ונה"י עמה, כי הרי עיקר נה"י הם לצורך המלכות, שהיא מתדבקת לפי סדר המרכבה אחר ת"ת, בסוד חגת"ם. אבל מת"ת יוצאים נה"י לצרכה, לפיכך נקראים עמודים שלה, והם הם המחברים מלכות לת"ת:

ג. אותם העטרות שיש להם לתת לז"א, שהם המוחין שלו - כללות כל הצלם:

ד. כמו כל שאר נתינת המוחין שנותן פרצוף עליון לתחתון, אין זה דבר פרטי לז"א, אלא כללי בכל הפרצופים:

חלק ב:

א. ובשעה שאו"א נותנין הם המוחין לז"א, או"א מצד עצמם מתחלקים לב' פרצופים, בסוד החסדים וגבורות דא"א, כמבואר במקומו. ומעתה יכולים להיות עיקרים בפעולה הזאת כל אחד משני חלקים אלה. או חלק העליון, דהיינו או"א, או חלק התחתון, דהיינו יסו"ת. ובאמת שיסו"ת מעיקרא הם סוד התפשטות המוחין להגיע במקומו. ולפי זה נמצא, שלפעמים המוחין ינתנו מצד השורש, ולפעמים מצד המתפשט מן השורש, והיינו לפעמים מאו"א, ולפעמים מיסו"ת. ואלה הם ב' בחינות של מוחין. וזהו:

ב. בלא התחלקות אחר, שאז אין צריך יסו"ת להתחלק לפרצוף בפני עצמו מצדם, אלא אדרבא הם (נמשכים) [נחשבים] רק למלכות של או"א. אלא שמפני זה הענין של המוחין נקראים פרצוף בפני עצמו, כי לענין זה ניתן להם שליטה בפני עצמה. וזהו:

ג. אז המלכות שלהם מלבשת הצלם שלו, והחלק התחתון שלה נעשה בו פנימיים, ושני החלקים העליונים - מקיפים, נחשבים למלכות שלהם, ומצד זה מתחלקת לעשר ספירות, עד שמלבשת כל הצלם, ומתלבש בדרך שפירשנו - בסוד צ' ול' ומ':

ד. והיא הנקראת תבונה ראשונה:

ה. וכשההדרגה גורמת שתהיה התחלקות הנוסף, פירוש - שאין יסו"ת נחשבים פרצוף בפני עצמו לפי שלהם ניתן ההכנס בז"א, אלא אדרבא, נחשבים על ענין נתינת המוחין שלהם, נשער ענין זה בהצטרך לבוא המוחין רק מצד הענף, ולא מצד השורש. אז הם הנקראים יסו"ת ראשונים - הם הנותנים לז"א המוחין במלכות שלהם. וזהו:

ו. אז ישראל סבא ותבונה הם נותנין המוחין לז"א, כמלכות שלהם, ומלכות שלהם נקראת יסו"ת שניים, והם מלבישים צלם דז"א כסדר הנ"ל:

ז. ואלו נקראים שני גדלות, ב' מיני גדלות, אך שניהם שוים. פירוש או מוחין מאו"א, שהם העיקרים - בחלק העליון של או"א, או מיסו"ת, שהם חלק התחתון:

ח. ראשונה ושניה, כי מנינם מלמטה למעלה:

ט. ראשונה - כשמקבל מיסו"ת, שניה - כשמקבל מאו"א בלא התחלקות הנ"ל, שהוא כח יותר גדול הרבה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קל (עריכה)

פתח קל

<בנין נוק'>:

נוקבא יש לה בנין בפני עצמו, בסוד מוחין, לפי מה שיש להם לתקן כל מדרגותם, אלה בחסדים, ואלה בגבורות, לפי מה שהיא צריכה להיות דין, אבל ממותק, שיכול לקבל החסדים מן הז"א:

אחר שהשלמנו ענין ז"א, עתה נבוא לביאור נוק':

במאמר הזה יש בו ו' הבחנות:

הבחנה א' נוק' יש לה כו'. פי' אע"פ שאמרנו למעלה שזו"ן מתגדלים ביחד, ושהיא נמצאת בכל זמן עם הז"א, פירוש - בעיבור יניקה וגדלות, כל זה אינם לבנין שלם, אלא צריך להעמיד בנין בפני עצמו, כי בהיותה עמו הוא לתיקון היותם מחוברים ונקשרים ביחד, וכמעט שעיקר תיקון הוא לו, ליעשות היא סוף שלו ושלמות ספירותיו. אך למה שצריך לה לפי ענינה בפרט, צריך לה בנין בפני עצמו, מב' טעמים, א' - שאין ענינה שוה לז"א כלל, וצריכים התיקונים לפי עניני האורות. ואין לומר שיבאו שניהם כאחד, הא כדאיתא והא כדאיתא, כי אין זאת הכוונה, כי הכוונה היא שתהיה נקשרת עם הז"א, עד שבכל זמן מזמניו תהיה עמו. ונמצא שיש יחס וקשר שלה עם כל תיקוני הז"א. אך אם צריך אחר כך בנין פרטי לה לפי ענינה בהנהגה - זה אינו שייך ליעשות עמו ביחד, כי אין תועלת בזה, ואין שייכות לבניניה הפרטים עם זמניו אלה כלל. ב' - שעל כל פנים היא צריכה להבנות ממנו עצמו, וזה אחר שכבר נתקן הוא, ונעשה ראוי לבנות אותה:

הבחנה ב. בסוד מוחין, פי' בסוד נה"י דז"א, שבונה אותה לפי הצריך לענינה:

הבחנה ג. לפי מה שיש להם, לתקן כל מדרגותיה, פי' שאין הקבלה צריך שתהיה עם הז"א בענין זה, כי אדרבא, צריך שיהיה תיקון פרטי לפי הבנין שלה בפרט:

הבחנה ד. אלה בחסדים ואלה כגבורות - פי' זהו שהגבורות אינם מתפשטות אלא בקו אמצעי לבד, ובשאר הב' קוים מתפשטים החסדים, כמבואר במקומו:

הבחנה ה. לפי מה שהיא צריכה להיות דין, אבל ממותק, פי' כי באמת שני דברים אלה צריכים בנוקבא, להיות מנהגת הנהגתה כראוי, שתהיה דין, כי היא בסוד הנהגת הדין שצריך להיות בעולם, בסוד ב"ן, ובסוד הגבורות של דעת. אך צריכה מצד אחר להיות ממותקת בדיניה, כי הדין הקשה אינו הדין הראוי להנהיג העולם, כי הוא דין המחריב, אלא הדין המבוסם, זהו דין מתוק, שבו תלוי השמחה ותוקף התלהטות האהבה, כמפורש בכמה מקומות בזוהר ובתיקונים:

הבחנה ו. שיוכל לקבל החסדים מן הז"א, פי' החסדים שניתנים לנוק' אינם אלא למתק דיניה, אך לא להנהיג בחסד, כי אין זה ענינה. אלא שהדין המתוק בטבעו, אדרבא, מבקש מיתוק החסד, והתחברו לו. כי כל חסר מבקש להשתלם, ומי שהוא רעב מבקש לאכול. אבל כשמתקלקל הטבע הנכון, אז אינו נבקש עוד שלמות. והוא כענין החולים המואסים לאכול. כן הדין הקשה מתחשך מקטרוגי הס"א, ואינו פונה לימתק. אבל המבוסם, אדרבא, פונה לימתק כנ"ל. ואז מקבל החסדים ממש, בסוד הזיווג, דהיינו המ"ד שלו, וכדלקמן:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קלא (עריכה)

פתח קלא

<עלית וירידת העולמות [קלא -קלג]>:

<עלית וירידת העולמות ע"י מעשה התחתונים ובמחזור הזמנים>:

העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כי הלא לכך ירדו מתחלת ירידתם בזמן השבירה - כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה כקודם השבירה. ועכשיו יש עליה וירידה לפי הזמנים, להנהיג העולמות בהנהגה הצריכה של תוספת וחסרון, מה שצריך לפי הענין ההוא:

אחר שביארנו מה שתלוי בבנין, בין דז"א ובין דנוקבא, עכשיו נבאר מה שתלוי בתיקונים ועליות:

א. העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כל מעשה בני אדם הוא להעלות הבריאה בעילוי וחשיבות יותר ממה שהיא. כי הרי הועמדה במדרגה התחתונה כדי שישלטו בה הקלקולים, שיוכלו בני אדם לתקנם, ויהיה להם זכות בזה. אך זהו זכותם וכל מעשיהם - להעלות אותה עד המדרגה העליונה, להוציא אותה מן הקלקולים, ולהעמידה בדרך שלא יהיה עוד קלקול. ועל פי שורש זה, יש ענין העליות והירידות שאנו מזכירים בפרצופים. דהיינו כשעולים למעלה מן המדרגה התחתונה שהיו, ומקבלים חשיבות יותר - זהו עליתם, וכשחוזרים לרדת - זהו רדתם. וזהו העושה שינויי הזמנים בעולם, וכדלקמן:

ב. כי הלא לכך ירדו, כי אם היו שפלים בעצמם, והיה צורך להעלותם בטבעם, היה דרך קשה לבני אדם. אבל אינו כך, כי אדרבא, שרשם גבוה, וירדו אחר כך. ולבני האדם יש להעלותם כמקודם הירידה:

ג. מתחלת ירידתם בזמן השבירה, שהרי אחר כך גם כן היה ירידה אחרת, דהיינו מיעוט הירח, וגם חטא האדם היה ירידה:

ד. כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה כקודם השבירה, זה פשוט בסוד ההדרגה שבכל דבר:

ה. ועכשיו יש עליה וירידה לפי הזמנים, ביני וביני יש זה וזה, כי עד שלא הגיעו למדרגה העליונה - יכולים לעלות ולרדת, כי לא בפעם אחד נקבעה שום עליה, אלא הזמן עושה הרבה בזה. ועד שלא נקבעה עליה אחת - עולים ויורדים בה כמה פעמים. והנה זאת העליה והירידה היא העושה חילופי הזמנים בין חול ושבת, וכל שאר הימים והזמנים, בין הלילות והימים בימים הקדושים עצמם, הכל בסוד העליות. ואחר כך חוזר חלילה בסוד הירידה. וכל זה ר"ל שיהיה תוספת חשיבות בנבראים, או חסרון חשיבות ההוא. וזה:

ו. להנהיג העולמות בהנהגה הצריכה של תוספת וחסרון:

ז. מה שצריך לפי הענין ההוא, בכל ענין כבר משוער בשיעור ומחשבה העליונה - איזה עליה צריכה, ואיזה עליה אינה צריכה, עד שיהיה העולם מתנהג בהנהגה שלמה, בכל אותם חילופי הזמנים שיש לו:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קלב (עריכה)

פתח קלב

<ביאור ענין העליות>:

שם המאציל ית"ש חק אחד, שיהיה מציאות הנבראים עומד בלא שינוי, ואף על פי כן נשמתם תהיה נוספת בהם, ומקבלים מעלה יתירה, וגופם לא ישתנה, והוא ענין הנפש היתרה שניתנת באדם. ולכן גם למעלה בספירות שם זה הענין - שיהיה החיצוניות שלהם, שהוא שורש הגוף באדם, מקבל פנימיות, חוץ ממה שמגיע לו לפי ענינו, וזה נקרא לו עליה. כי עד שמקבל זה שראוי לו - נקרא הגדלה ושלמות, ומה שהוא למעלה מזה - הוא עליה. ויש כמה סדרים כאלה, שבזה תלוי מציאות תוספת הזמנים, כמו חול ושבת, ושאר ימי הקדושה:

אחר שביארנו שיש עליה וירידה, עכשיו נבאר איך היא העליה וירידה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, שם המאציל וכו', והוא ענין הנפש היתרה. ח"ב, ולכן גם והוא ענין העליות בספירות לפי זה:

חלק א:

א. שם המאציל ית"ש חק אחד, זהו דבר שרואים במציאות שכך הוא, וממנו נבין ענין העליה הזאת, כי ילמד סתום מן המפורש:

ב. שיהיה מציאות הנבראים עומד בלא שינוי, ואף על פי כן נשמתם תהיה נוספת בהם:

ג. ומקבלים מעלה יתרה, כי כפי ערך הנשמה - כך היא מעלת האדם:

ד. וגופם לא ישתנה, והוא ענין הנפש היתרה שניתנת באדם, שהרי המציאות מוכיח על עצמו שהוא כך, והיינו בסוד הנפש היתרה, שבאה נשמה אחרת מלבד הראשונה, והמעלה נתרבה, ובגוף אין שינוי:

חלק ב:

א. ולכן גם למעלה בספירות שם זה הענין, כי צריך שיהיה שורש לזה למעלה, כי אין דבר בלא שורש:

ב. שיהיה החיצוניות שלהם שהוא שורש הגוף באדם, מקבל פנימיות, ואלה הם העליות של שבת, וכל שאר העליות, שאין מתחדשים הפנימיות והחיצוניות ביחד, אלא שהחיצוניות מקבל פנימיות אחר:

ג. חוץ ממה שמגיע לו לפי ענינו, שכבר היה לו הנהגה שלמה, לפי מדרגתו, בלתי זה, וזה אינו אלא חשיבות יותר. יש להקשות, כי חילוקים רבים נמצאו בין הדבר הזה שלמטה ובין הענין שפירשנו למעלה. הא' - כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצאה מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, ולמעלה הפנימיות הראשונה ניתן לפרצוף שתחתיו, והפרצוף עולה ומקבל פנימיות אחר. הב' - נמשך מן הא', שלמטה באמת אין קושיא אם הגוף אינו משתנה, כי הוא נשאר לפי הנשמה הראשונה שלא נסתלקה ממנו, אך למעלה היה צריך להיות שינוי. הג' - שלמעלה יש שינוי באמת גם בחיצוניות, שהרי יש עיבור יניקה ומוחין בכל עליה, כמו שפירש הרב זללה"ה, מה שאין למטה. ועוד קושיא, יש להבין הדבר למעלה - איך פנימיות אימא יוכל להיות פנימיות ז"א, שהם ענינים שונים זה מזה. וקושיא אחרת הפך זאת - ומה היה יכול להיות הפך מזה. תשובה, צריך להבין הדרך שבו אורות העליונים פועלים באדם. והיינו כי הנה היה יכול להיות שמציאות הפרצוף, פירוש ז"א, הוא עצמו יחודש חידוש ממש, ואז חיצוניותו, שבו חקוקה הפעולה, כמבואר למעלה בסוד הרשימו, הוא יתחדש, וימצא בו פנימיות לפי עניני החידוש שנתחדש בו. אם היה כך - היה צריך שגם למטה הגוף ישתנה שינוי ממש. אך העליות האלה הם - מציאות הפעולה קיים ועומד כמות שהוא, ומה שמקבל יותר - אינו אלא כח וחיזוק. והיינו כשז"א עולה ולוקח פנימיות אימא - אינו אלא שלוקח האור בכח גדול, כמו שהוא מאיר תוך אימא, אבל אין באותו האור לתת לו מציאות אימא, כי אדרבא, כח זה נתעלה ממנו עם אימא עצמה, שגם היא לא שינתה ענינה, ולא נשאר אלא האור מבחינת הכח. ואז אפילו שהחיצוניות מתחדש בסוד עיבור יניקה ומוחין, כיון שאינו חידוש בחק - אין צריך הגוף למטה להשתנות כדי לקבל האורות ההם, אלא מקבל אותם בלי שינוי. ובבוא הנשמה היתרה אל האדם - באה לו ודאי בסוד עיבור ויניקה ומוחין. אך הם השפעות שמקבל אותם בלא שינוי, כיון שאין חידוש בחק, אלא בכח. נמצא שהעליות האלה הם - שכל חיצוניות נשאר בו חק פעולותיו, ומה שעולה התחתון ונוטל ממנו, או מה שעולה הוא ונוטל, אינו אלא הפנימיות בבחינת כח הארה שבו. והנה בבוא הנשמה יתרה באדם, הראשונה אינה פועלת, אלא כמו נבלעת ביתרה, שהיא הפועלת. אלא שאין באדם ענין השאיר הפנימיות לתחתון ממנו, כי אין ענין זה למטה, אלא כנגד זה נשארת הנשמה הראשונה - נבלעת ומכוסה תחת היתרה. כי זה צריך להבין תמיד - הערך של הדברים עם נושאם, ואין מקבילים הדברים שלמעלה ושלמטה אלא עם הערך הזה:

ד. וזה נקרא לו עליה, לאפוקי מכל הגדלות שקודם זה, וכדלקמן:

ה. כי עד שמקבל זה שראוי לו, כי בתחלה כבר ניתן באורותיו כל הכחות הצריכים להיות בהם לפי ענינו, אלא שהיו סתומים, והלכו ונתרחבו מעט מעט, עד שגדלו בכל המחוקק בהם, וזה נקרא הגדלה. שכך היא ההגדלה למטה - יש באדם כל מה שיהיה בו לסוף, אלא שהוא סתום ועומד בקצרה, ואחר כך מתרחב והולך, עד שמגיע אל קצה ההגדלה, שהוא כשהוציא וגלה כל מה שהוטבע בו בראשונה, וכן כל צורות ההגדלה:

ו. נקרא הגדלה ושלמות, כי כשהגיע למה שנותן ענינו וחקו - נקרא שהוא שלם. והנה קודם שהגיע לזה - היה חסר, וכשהגיע לזה - נקרא שנשלם:

ז. ומה שהוא למעלה מזה. הוא עליה, כי עליה - ר"ל מה שעולה למעלה ממדרגתו:

ח. ויש כמה סדרים כאלה, שהרי כל ענין הולך בהדרגה, וכל הדרגה יש לה סדרים:

ט. שבזה תלוי מציאות תוספת הזמנים, כמו חול ושבת, ושאר ימי הקדושה, שהרי כל המצבים יש להם תולדותם למטה - זמן שליטתם בדמן, ופעולתם, ומה שהם פועלים בכללות ההנהגה. וכלל כל הדבר הוא - לשיהיה הסיבוב נשלם ומספיק לכל מה שיזדמן בעולם, עד שהכל ישוב לשלמות הגמור בסוף הכל לעתיד לבוא:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קלג (עריכה)

פתח קלג

<מבאר הטעם שג"ב אינו נחשב עליה>:

מה שמקבל הז"א אפילו הגדלות ב' - אינו נקרא עליה לו, אלא מה שיעלה אחר כך - זה נקרא עליה:

אחר שבארנו ענין העליות, עתה נבאר ענין גדלות ב', שאינו עליה:

א. מה שמקבל הז"א, המוחין שלו הוא מקבלם מאבא ואימא. ועד שהוא מקבל - אינו נקרא עליה, כי אדרבא, אבא ואימא הם הם הבאים ומעטירים אותו:

ב. אפילו הגדלות ב', כי כבר פירשנו שגם הוא אינו אלא נתינת מוחין, אלא שאו"א הם הנותנים אותם:

ג. אינו נקרא עליה לו, זה מבואר כמ"ש למעלה:

ד. אלא מה שיעלה, שאינו תלוי בנותנים, שכבר הם חכמה נתנו לו מה שצריך, אלא הוא העולה -:

ה. אחר כך, כל מה שהוא אחר גדלות הב' - הכל הוא עליה, וזהו:

ו. זה נקרא עליה:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קלד (עריכה)

פתח קלד

<תיקון הנוק' והזיווגים [קלד -קלח]>:

<מצבי הנוק' עם ז"א>:

נוקבא צריכה ליתקן מן הז"א לפי הדרכים הצריכים לה - להיות בה עבודת התחתונים, והיינו לקבל מאחוריו, ולקבל מפניו מן החזה ולמטה, מן החזה ולמעלה. הם כולם מצבים אליה שונים, לעלות ולרדת לפי מעשה התחתונים:

אחר שביארנו ענין תוספת וחסרון ההנהגה התלוים בעליות וירידות, נבאר עתה תיקוני הנוקבא, שאליהם מגיעים מעשה התחתונים, ועל פיה נעשים כל עניני התיקונים בכל מקום שהם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, נוק' צריכה, והוא עניני תיקוני הנוק' בכלל. ח"ב, והיינו וכו', והוא פרט התיקונים האלה:

חלק א:

א. נוקבא צריכה ליתקן מן הז"א, כל כללות עבודת האדם היא נוק', היא שורש התחתונים עצמה, וכל העבודה הוא לתקנה בדרך שתבוא הברכה אליה, ועל ידה לתחתונים בהרוחה רבה. אך לכל יש הדרגה, וגם לתיקוני הנוק' בהכנותיה לקבל השפע כראוי - יש שיעור והדרגה. ולפי מה שהיא נתקנת ומזדמנת אל הז"א - כך הוא הארת כל האורות כולם, כי הכל מתנהג אחר זה, בסוד, והכל לפי רוב המעשה. והנה היא נבנית בכמה תיקונים וסדרים, שהם חוקים הצריכים לעבודה, פירוש - כדי שתפול בה היטב עבודת התחתונים בהדרגה ושיעור הראוי לה. אמנם לפי שכל תיקון נוק' וכל בנינה - מן הז"א, על כן נאמר שנוק' צריכה ליתקן מן הז"א עצמו בכמה מיני תיקונים, שיהיו סדרים מוכנים לתת מקום ומציאות לכל פרטי העבודה. וזהו:

ב. לפי הדרכים הצריכים לה - להיות בה עבודת התחתונים:

חלק ב:

א. והיינו לקבל מאחוריו, אלה הם כל המצבים השונים של נוק', או שתהיה אחור באחור, או שתהיה פנים בפנים. וזהו:

ב. ולקבל מפניו מך החזה ולמטה, או שתהיה גם מן החזה ולמעלה. וזהו:

ג. מן החזה ולמעלה, שכל אלה הם דרכים מזומנים כבר, שבהם היא עולה ויורדת לפי מעשה התחתונים, וזהו:

ד. הם כולם מצבים אליה שונים, לעלות ולרדת לפי מעשה התחתונים, כי לכל דבר ניתן סדר מוגבל. ואף על פי שהמעשים רבים מאד, אך כולם נכללים תחת סוגים מתי מספר, אשר הכינם כבר המחשבה העליונה, להספיק לכל העתיד להיות:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קלה (עריכה)

פתח קלה

ביאור ענין אב"א והנסירה:

אב"א - סודו התלהטות של גבורות, שמתלהטים ומתדבקים אלה באלה, והפנים אין להם פעולה ושליטה, ואינם פונים להאיר זה לזה. ואז מתגבר השפע הצריך לרדת, אפילו באותו הזמן, מתגבר דרך ההתלהטות ההיא. וצריך לזה הנסירה, שהוא להניח כל הגבורות לנוק', ולהשלים הזכר במדרגותיו, למתקה ולתקנה:

אחר שביארנו מצבי הנוק' עם הז"א, עתה נבאר תשלום ענינם:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, אב"א, והוא פירוש ענין אב"א. ח"ב, וצריך וכו', והוא דרך התיקון לבוא פב"פ:

חלק א:

א. אב"א - סודו התלהטות של גבורות, כבר פירשנו למעלה ענין פנים ואחור, כי פנים הם האורות המאירים לגבי המקבלים אותם, ואחור הם האורות שאין מאירים לגבי המסתכלים בה. והנה לכל מדרגה יש לה שני דרכים. והנה כל מה שמאיר הוא ממין החסדים, והבלתי מאיר הוא ממיני הגבורות. וכשאומרים אב"א, ר"ל שהבחינות בלתי מאירים שבז"א ושבנוקבא - שניהם מתלהטים כאחד:

ב. ומתדבקים אלה באלה, שבהתחבר ענין אל ענין - נקרא שמתדבקים האורות זה בזה, וההנהגה יוצאה כך מהתחברות הדינים האלה ביחד, והיא הנהגה של דין קשה:

ג. והפנים אין להם פעולה ושליטה, שהם בבחינת המאורות שאינם שולטים. ונמצא שהאורות עצמם אינם מסייעים זה את זה בגילוי הארה ותיקון, אלא הוא התלהטות של שני מיני דינים, דיני הזכר ודיני נקבה, בלא תיקון וסדר נכון, וזהו:

ד. ואינם פונים להאיר זה לזה, כי סוד דמות אדם - אב"א הוא שאדם וחוה היו מחוברים כך, ולא ראו זה את זה. כך האורות אינם פונים זה לזה, להשתלם בסדר נכון, אלא מתלהטים כאחד, אך בלא סדר מתוקן כלל. ועיקר כל זה הוא, כי הכוונה היתה לגלות ההדרגה בהנהגה, ולראות ולהבחין כל הצדדים, כל השתלשלותם, החסד לבד והדין לבד, ואחר כך ההכרעה בסוד מימינים ומשמאלים. אך כשהם בהתלהטות זה - ר"ל שהכל מתלהט כאחד, ואין הנהגה הזאת מתגלה כן בסדריה -:

ה. ואז מתגבר השפע הצריך לרדת, ואפילו באותו הזמן, שפע צריך לבוא בכל זמן, אך השפע המתוקן בא בסדרים כמ"ש, והיינו שהזכר משפיע לנוק', והוא נמשך בגילוי כל הכחות בהשתלשלות מן הראש ועד הסוף של הזכר, ומשם לנוק'. בזמן ששתי הסיבות מתחברות זו בזו בתיקון - מעוררות חיבור וגילוי אורות זה לזה. אך אחור באחור - כבר אמרנו שהם כשני להבות מתלהטות ביחד, זה וזה בסיתום, ששום אחד אינו מגלה אורותיו. וגם צריך לבוא שפע, דאם לא כן - באותו הזמן לא היה קיום לעולם, אך הוא שאינו שלם ומתוקן כראוי. אלא באותו ההתלהטות מתגברת ההשפעה, אך היא של דין, שמקיימת את הבריות, אך בצמצום, ולא בהארת פנים כלל. וזהו:

ו. מתגבר דרך ההתלהטות ההיא, ולא דרך הארה שלמה, כנ"ל:

חלק ב:

א. וצריך לזה הנסירה, והיינו כי ההנהגה בתחלה היא כך, כל הדין מתלהט בלא הכנת הכחות, להיות הסיבות מתוקנות להשפעה. אחר כך או"א צריכים להשלים תיקון השורש הזה, דהיינו זו"ן במצבם זה. ותיקונם הוא בסדר הנהגתם, כנ"ל בסדר מפורש. ואז יחלקו כל הכחות כראוי, החסד לצד אחד, שהוא הז"א, והדין לצד אחד, שהיא הנוק'. ואז תבוא ההנהגה מסודרת, שהחסד יעשה כל ההשתלשלות שלו, והגבורה את כל שלה. אחר כך יתחברו לעשות ההסכמה כראוי:

ב. שהוא להניח כל הגבורות לנוק', והיינו כי כל אלה האחוריים ישארו כולם במדרגות נוק', שהיא הנהגת הדין. וכנגד זה בז"א ימצאו בחינות אחרות חדשות מבחינת חסד, והוא שאפילו אחוריים שלו יהיו מבחינת חסד. וזה, כי הטעם שהיו מתחברים הוא - לפי שבאמת כל הבחינות האלה הם שייכים לנוק', שהיא גבורות, אלא שז"א גם הוא היה משתמש מאלה לבחינת האחור שלו, יען כחותיו בסוד החסד לא היו מתוקנים לשלוט ולפעול. וסוד זה, צור ילדך תשי - תש כחו כנקבה. ועיקר סוד כל זה הוא, לפי שאפילו ז"א שרשו מאימא, כמ"ש בענין המ"ק שהיא גבורות, והם נוקבין לפי שבאים מאי', והוא סוד, "הכל היה מן העפר". וזהו גודל פגם בני האדם, שמחזירים הדבר לשורש הזה, ואז נשארים זו"ן שניהם בסוד זה השורש הנוקביי, ולכן אמרו דוקא לשון הזה, תש כחו כנקבה. אחר כך מתגלים בו הבחינות שלו באמת, ואז מניח כל מה שהוא בחינה הנוקביית - לנוק', ומתגבר הוא בבחינת זכרות, בסוד החסדים. ואלו באים לו מסוד מ"ה, מבחינת אבא, מכל מקומות הימין, שה"ס הזכר. ואז יש בו כח באמת להנהיג הנהגה שלו ולהזדווג כראוי, וזהו:

ג. ולהשלים הזכר במדרגותיו, שיקח הבחינות הזכריות שלו, ואז חוזרים פונים זה לזה, להתקן זה בזה בכל הארה וגילוי ברווחה, שה"ס הארת הפנים. ואז עושה מעשה שהוא למתק הנוק', וזהו:

ד. למתקה ולתקנה, זה מבואר כמ"ש. כלל הענין - ראשית זו"ן מגבורות אימא - נוקביות, ואז אין כחו של ז"א כמו זכר, אלא תש כחו כנקבה. ואז יש פחד זיווג, שהוא המשכת אור בהשתלשלות שלם, ואין יש הסתכלות פנים בפנים, שהם גילוי הכחות ברווחה, מסיבה לסיבה, עד שיושפע השפע אחר כל ההכנה ורצון טוב. אלא הכל בחינת נוקביות, שמשתמשים בה הזכר והנקבה ביחד, בהתלהטות אחת, שניהם בסיתומיהם. עד שבאים או"א ומתקנים את הז"א, ומחלקים הסיבות כראוי, החסד לבד, והגבורה לבד, והיא נשארת בחינת הנוקבא לנוקבא, ומתחדש בז"א את הזכריות. ואז לוקח כח גם כן למתק ולתקן הנוקבא עצמה בסוד הזיווג, וכדלקמן:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קלו (עריכה)

פתח קלו

<זיווג פנימי וחיצון>:

סוד הזיווג תלוי בשליטת היחוד, שמתדבקים ממש כלי הז"א וכלי הנוק', להחשב כאחד ממש, כמו הפנימיות שכבר הוא אחד, וזהו, "והיו לבשר אחד". מתחיל מזיווג הנשיקין, שהוא חיבור הרוחין ביחד, שהוא הפנימיות, המתחזק בסוד היחוד, עד שמתדבקין גם החיצוניות. אך זה לא נעשה אלא כשיהיה השלמות בין בז"א בין בנוק', דהיינו שלמות הז"א - שיהיה שלם בכל מוחיו, ונקשרים בו כל העליונים להעטירו, ונוק' - שתהיה שלמה בכל מה שהיא נתקנת על ידי התחתונים הנקשרים בה. שלפי שלמות ההכנה כך הוא שלמות הזיווגים, והיינו או להיות בסוד ישראל ורחל, או בשאר הענפים שלהם, בחינות הזכרים והנוקבין:

אחר שביארנו התיקונים הצריכים לבוא אל הזיווג, נבאר סוד הזיווג עצמו:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, סוד הזיווג, הוא סוד הזיווג מה ענינו. ח"ב, אך זה וכו', והוא מה הם ההכנות שצריכות לבוא לזה:

חלק א:

א. סוד הזיווג תלוי בשליטת היחוד, הנה הזיווג כבר פירשנו בסוד, "וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו", שהוא חיבור שלם של כל איברי הז"א עם איברי הנוק'. וזהו באמת בסוד היחוד העליון, המחזיר החסד והדין לשורש אחד, בסוד, "ה' הוא האלקים". ומתוך התיקון הזה יוצאות ההשפעות. וזהו:

ב. שמתדבקים ממש כלי הז"א וכלי הנוק', וה"ס תיקון הרשימו שזכרנו למעלה, שצריך שהקו ישלוט עליו, ויתקנהו הוא עצמו, בהסיר הרע ממנו, והחזירו אל סוד היחוד:

ג. להחשב כאחד ממש, כמו הפנימיות שכבר הוא אחד, כי הרע הוא שגורם פירוד, וכמ"ש לעיל בהדרגת הדו"ן, וצריך שזה יתוקן, וכדלקמן:

ד. וזהו, "והיו לבשר אחד", והיינו שזאת היא הכוונה התכליתית שבזיווג, להיות הבשר - שהיא החיצוניות - אחד. ואמנם הרוח הוא אחד ממש, שהוא לפי ענין היחוד. אך הבשר אינו נעשה אחד ממש, אלא שנמשך אחר המוחין, להדבק בדביקות שאפשר יותר, ואינו אלא שיהיה נחשב כאחד:

ה. מתחיל מזיווג הנשיקין, כי בתחלה נעשים הנשיקין, ואחר כך זיווג היסודות:

ו. שהוא חיבור הרוחין ביחד, שהוא הפנימיות, ששם מתחברים בחיבור כפול - רוח הזכר בנוק', ושל הנוק' בזכר, כמ"ש במקומו, מפני שענינו - התעוררות כח היחוד העליון, להתחבר חיבור ממש. מה שאין כן זיווג היסודות, שהזיווג אינו אלא להשפיע, אלא שנעשה קודם ההשפעה - החיבור של דביקות, וה"ס קירוב בשר. אך ההשפעה אינה נמצאת אלא מן הזכר לנקבה:

ז. המתחזק בסוד היחוד עד שמתדבקין גם החיצוניות, שדביקות הרוחין הוא הגורם התחברות גם לחיצוניות עצמה כנ"ל:

חלק ב:

א. אך זה לא נעשה אלא כשיהיה השלמות בין בז"א בין בנוק', כי העלם היחוד היה להראות החסרונות, וגלויו הוא תיקון החסרונות. והנה קודם שיגיע אל הקצה הזה האחרון, צריך שיתוקנו כל החסרונות, הקודמים. וזה יוכל להיות או על ידי מעשה התחתונים, או על ידי רצון העליון, אבל יהיה איך שיהיה, הסדר הוא שבתחלה יתוקן שאר החסרונות היותר גדולים, עד שיגיע מעט מעט אל השלמות הזה:

ב. דהיינו שלמות הז"א - שיהיה שלם ככל מוחיו, כי כפי החסרונות צריך שיהיו התיקונים. אך החסרונות הם בכל אור לפי פעולותיו, ז"א הוא סוד המנהג ומשפיע - צריך שכח הנהגה והשפעה יהיה שלם בו:

ג. ונקשרים בו כל העליונים להעטירו, כי העבודה אינה מגעת ביחוד אלא אל הז"א, אך בהמשך מגעת גם לעליונים ממנו, מצד מה שהם מעטרים אותו, ומתקנים אותו, להשלים מעשה השפעתו:

ד. ונוק' - שתהיה שלמה בכל מה שהיא נתקנת על ידי התחתונים הנקשרים בה, כיון שהיא שורש המקבל, צריך שתהיה נכללת מכל התחתונים, שהם ענפיה, שזהו תיקונה. וזהו מה שצריך שיהיה בה בכל הפרטים שיש להבחין בזה:

ה. שלפי שלמות ההכנה כך הוא שלמות הזיווגים, ההכנה בין במשפיעים ובין במקבלים - לא כל הזמנים שוים. לא בכל פעם נקשרים התחתונים בדרך אחד, ולא המוחין מתחדשים בז"א בכח אחד. אלא כיון שיש כל אלה הדברים - יהיה זיווג, ולפי חשיבותם - כך יהיה חשיבות הזיווג:

ו. והיינו או להיות בסוד ישראל ורחל, שהם עיקר הדו"ן, והשאר אינם אלא משלימים בעדם, שימצאו מהם, וזהו מדרגה פחותה ודאי. וזהו:

ז. או בשאר ענפים שלהם, בחינות הזכרים והנוקבין, והוא סוד יעקב ולאה, וכמ"ש במ"א:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קלז (עריכה)

פתח קלז

<התכללות השכינה בענפיה לצורך הזיווג>:

השכינה - ממנה מתפשטים כל העולמות התחתונים, עם כל עניני העבודה הנמצאת בהם, דהיינו המלאכים והנשמות. המלאכים - להוציא מצות השכינה לפועל, והנשמות - לעבוד את הקב"ה בבחירתם. ועל כן נקרא שאינה שלמה, שתוכל להזדווג, אלא כהיות נכללים בה כל ענפיה אלה לפי ענינם. ואז מכח שניהם נעשה הזיווג מכל העולמות מתוקנים:

אחר שבארנו שהשכינה צריכה להיות נתקנה בענפיה, עתה נבאר בפרט תיקון זה:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, השכינה ממנה וכו', הוא מה שמתפשט ממנה בסוד הענפים. ח"ב, ועל כן נקרא וכו', הוא איך שלמותה תלוי בענפיה אלה:

חלק א:

א. השכינה - ממנה מתפשטים כל העולמות התחתונים, זה פשוט כמ"ש כבר, שהיא שורש כל התחתונים, שהם המקבלים:

ב. עם כל עניני העבודה הנמצאת בהם, כי היא שורש לתחתונים עם כל מה שיש להבחין בהם. והעיקר הוא המעשה המסור בידם, שהרי כיון שמסור בידם התיקון, צריך שיעשו את שלהם:

ג. דהיינו המלאכים והנשמות, הם שני הסוגים של הענפים, כל אחד יש לו מעשה בידו, מסור בפני עצמו:

ד. המלאכים - להוציא מצות השכינה לפועל, שהמלאכים אינם אלא מוציאים פעולות הספירות לפועל. כי רצה המחשבה העליונה גם בהדרגה הזאת, שלא יצאו הפעולות והבריות מן השכינה מיד, אלא על ידי שלוחים האלה אשר לה. ואלה אין להם עבודת בחירה, אלא עבודה ממש:

ה. והנשמות - לעבוד את הקב"ה בבחירתם, זה מבואר בעצמו - ענין עבודת בני האדם הוא עבודת הבחירה, לתקן כללות כל הנמצאים:

חלק ב:

א. ועל כן נקרא שאינה שלמה, שתוכל להזדווג, זה פשוט לפי מ"ש כבר:

ב. אלא בהיות נכללים בה כל ענפיה אלה:

ג. לפי ענינם, דרכי היותם נכללים הם דרכים שונים, פרטיים לכל אחד משני הסוגים האלה לפי ענינם, ולפי ענין מעשיהם, ולפי ענין הנולד ממעשיהם, וכדלקמן במאמר שאחר זה:

ד. ואז מכח שניהם נעשה הזיווג מכל העולמות מתוקנים, שהרי כשכל זה נשלם, מתחברים ביחד כל העולמות עליונים ותחתונים בתיקון אחד, דהיינו ז"א - נכלל בו כל העליונים בסוד ההשפעה, ונוק' כוללת כל התחתונים בסוד הקבלה. כשמתחברים ביחד בזיווגם, הרי נמצאו כל הנמצאים העליונים והתחתונים מחוברים בחיבור אחד, ונמצא היחוד מתגבר ושולט כראוי. ואמנם עכשיו כל זיווג הוא גילוי אחד מן היחוד העליון, אך לא גילוי גמור ושלם. אלא כשיהיו כל הזיווגים הצריכים להעשות בכל שית אלפי שנין - נשלמים, אז יהיה יחוד העליון ב"ה מתגלה על כל הנמצאים בכל חלקיהם כראוי, וזה יהיה התיקון השלם לעולם ועד:

מתוך: קל"ח פתחי חכמה/פתח קלח (עריכה)

פתח קלח

<סדר הזיווג>:

סדר הזיווג הוא - שבהיות הנוק', שהיא השכינה, נכללת מכל העולמות התחתונים, מתוקנים כראוי בכל מה שצריך להם, בהפרדת הס"א, והתקנם זה בזה בכל סדריהם הטובים - אז תזדמן הנוקבא לז"א, והוא יתחבר עמה. ואז יתן לה כח אחד שנקרא רוח דשבק בה בעלה. ובכחו תעלה מיין נוקבין, שהוא מה שהיא ממשכת, יהיה גילוי אור חדש, או יהיה החזרת מה שנתעלם או נתקלקל. וזה תעלה בכח נשמות הצדיקים. ואז הז"א מגכיר לה כנגד מה שהיא מעלה ממש - שפע חדש, שהוא מיין דכורין. וזה מה שיורד אחר כך לעולם, מתפשט למשרתים, ומשם למטה עד עולם העשייה, ומשם יוצא לפועל:

הזיווג הוא תכלית כל העבודה כמ"ש, על כן זה יהיה גמר כל הדרוש הזה - בסדר עניני הזיווגים על סדרם כראוי:

א. סדר הזיווג הוא, והיינו כשנתחיל מן ההכנה הראשונה לזה, עד גמר כל המעשה:

ב. שבהיות הנוק', שהיא השכינה, נכללת מכל העולמות התחתונים, כבר שמעת שנוק' היא שורש לכל התחתונים, שיהיו כולם נקשרים בה בכל הדרכים המזומנים ומוכנים לקשריהם האלה. וכאן הוא ענין ההיכלות, שעולים ונקשרים זה בזה, עד שנכלל הכל בהיכל ק"ק דבריאה, ושם נקשרים כולם בשכינה, להיות בסוד ענפים הנכללים בשרשם:

ג. מתוקנים כראוי בכל מה שצריך להם, כאן נכללים כל עניני התיקונים הצריכים לימצא בענפים, שיוכלו להתדבק אל שרשם. ושני ענינים צריכים להם:

ד. בהפרדת הס"א, זהו תיקון א'. ותיקון ב' הוא:

ה. והתקנם זה בזה בכל סדריהם הטובים - לפי הסדרים של הטוב. כי באלה העולמות יש טוב ורע ממש, כיון שיש נפרדים, מה שאין כן באצילות, שהרי הכל אלקות, ואין שייך שם רע כלל, והנה הרע גורם שלא יהיה קריבות לענפים אצל שרשם, וזהו הפירוד באמת שיכול הרע לגרום, וזהו מה שצריך להעביר. וכנגד זה צריך לכלול העליונים זה בזה, בכל סדרי האורות העומדים בסוד המרכבה לענין כללותם זה. והנה כשנתקנה השכינה בכל זה - נקרא שהמקבל מוכן לקבל. וכל זה הוא תיקון מצד העולמות במלאכים שלהם, שהם המרכבות שרוכבות עליהם:

ו. אז תזדמן הנוקבא לז"א, ז"ס, "ואל אישך תשוקתך", שאז מעוררת היא באורות העליונים שמחה ורצון - גילוי כחות בפתיחה, ולא נסיתום, כי המשפיע חפץ להשפיע:

ז. והוא יתחבר עמה, ליעשות אחד בנשיקין, ליעשות אחד ממש, היינו הרוח. ובכלים - להתחבר החיבור היותר גדול שאפשר:

ח. ואז יתן לה כח אחד שנקרא רוח דשבק בה בעלה, עתה מתחלת ההשפעה, והיינו כי בתחלה צריך שהמאורות עצמם יתוקנו, שיוכלו לפעול פעולותיהם, אחר כך יפעלו אותם. והפעולה היא ההשפעה החדשה המתחדשת תמיד, כי המאורות הם הם תמיד, אך ההשפעה היא המתחדשת ממש. אך כדי להמשיך ההשפעה הזאת - יצטרך עוד תיקון אחר, שהוא התעוררות הנשמות, כדלקמן. אך קודם לזה, צריך הכנה לתיקון זה, והוא שינתן כח אחד בשכינה עצמה שתאסוף אליה הנשמות, לעשות הדבר הזה, וזה נקרא עשיית כלי:

ט. ובכחו תעלה מיין נוקבין, זה אינו אלא כח אחד שבו תוכל השכינה לעשות מעשה זה של העלאת מ"ן, כדלקמן:

י. שהוא מה שהיא ממשכת, השפע שהיא ממשכת להשפיע בעולם מצדה. ושורש זה הענין הוא גבוה מאוד, והיינו כי חומר הנבראים הנפרדים יוצא מן הגבורות שביסוד נוק', והוא עצמו סוד שורש הדין שנתגלה ברשימו. כי כבר שמעת שהמקום שנשאר אחר הצמצום ה"ס מלכות, והדין שנתגלה בו ה"ס הגבורות שביסוד נוק', והוא שורש חומא הנבראים, בסוד, "הכל היה מן העפר". ובחינת הקו הוא המ"ד של הזכר. ועל דרך הזה אמרו, משל לקדירה של חלב, כיון שנופל לתוכו טפה של מסו - מיד הוא מקריש. שלפי זה עיקר הולד הוא מן החלב, כי המסו אינו אלא מעמיד. וכך הוא הענין, כי שורש החומר עצמו של הנפרדים הוא הגבורות. והיינו שהדין עצמו יש לו פעולותיו מה שהוא פועל, אך אין אנחנו מדברים עתה מפעולותיו, אלא מה שנולד תולדה מן אורות הדין, הפועלים מה שפועלים - הוא חומר הנפרדים. אחר כך הפעולות הם מה שהם. והנה זהו מה שאנו אומרים שמן הדין יוצא האש, ויוצא הזהב, זה ר"ל מן האורות עצמם. וכן מים או כסף מן החסד - מן האורות עצמם, והפעולות הוא ענין אחר, וזהו המסו כמ"ש. ואמנם הנפרדים עצמם הם בנויים מב' חלקים - מ"ה וב"ן. ובב"ן נכלל כל זה הענין,דהיינו החומר שקבלו הנפרדים בתחלה, וכל התלוי בזה, ובמ"ה נכלל כל ענין הקו והתלוי בו. אבל במציאות גוף הנפרד - החלקים שוים למ"ה וב"ן, כי חצים הוא למ"ה, וחצים הוא לב"ן. והנה הנוק' לפי זה כל ענינה - גבורות, והיינו חידוש חצי כל הנמצאים, פירוש - ב"ן שבהם. אך מ"ה עושה ענין אחר שהוא עיקרי מאד, שהוא חידוש החומר עצמו של כל הנמצאים. והנה זה החומר הוא חומר חשוך, אמנם בו תלוים ב' דברים - או שמחה או עוצב, או בתיקון או בקלקול. והיינו כי החומר הזה עומד ליתקן בתיקונים והארות עליונים. אם הוא מתוקן - גורם כל שמחה ואהבה, ואם לאו ח"ו - גורם כל עוצב וקלקול. ונחזור לענין, כי נוקבא צריך שיהיו הה"ג ביסודה, שהם שרשי כל הנמצאים מצד זה של החומר שזכרנו. וכשתוכל לעורר שורש זה כראוי, הנה נמצא המקבל עומד ושואל חסד מן המשפיע לו, ואז ירדו המ"ד. אך כדי שתוכל לעוררו, צריך כח מן הזכר שנותן לה שלמות זה, והיינו הרוח שזכרנו למעלה, והכל בסוד הגבורות, כי כל הפעולה הזאת היא בסוד הדין. כללו של דבר - היא מעוררת רק חידוש בחינת מחצית כל נמצא שיש, דהיינו ב"ן שבכל נמצא, אבל זה עצמו ר"ל - התעוררות כל המקבלים למשפיעם, שלהורות זה - ניתן הב"ן בכל נמצא. נמצאת הפעולה פרטית, ועם כל זה מגעת אל כל הכלל. והנה בבחינה זאת היא ממשכת שפע חדש, פירוש - מה שהולך להיות מקיים בכל נמצא מחציתם זה. אך כפי החלקים המתחדשים בנמצאים - כך מתחדשים דברים בהנהגה הכללית של העולמות כולם. יא. יהיה גילוי אור חדש, או יהיה החזרת מה שנתעלם או נתקלקל, כי אם היו הדברים בתיקון - היה תמיד הזיווג, לחדש חשיבות כל הבריאה, מעלה אחר מעלה, חידוש ממש. ואז היתה הנוקבא ממשכת מיד אור אחד, מחדש מחצית הנמצאים כנ"ל,בבחינת חשיבות, ומעלה אחת נוספת מחדש בזיווג ההוא. אך מפני שהדברים מקולקלים, שכבר נאבדו מעלות הרבה שכבר היו לעולמות, וצריך עתה להחזירם, הנה הזיווגים של עתה אינם אלא להחזיר המעלות ההם. ואמנם כל המעלות הם אורות מן השכינה, שרשי הדברים בעולמות, והם הם דברים שהיו צריכים להיות בעולמות, והיה להם השורש בגבורות שלה, שהם שרשי התחתונים כנ"ל. וכשנסתלקו מעלות אלה מן העולמות, השרשים האלה - או נתעלמו, או נתקלקלו, שירדו לקליפות, והיו הקליפות נהנים משם, ולא העולם וישראל. ואלה צריך להחזירם, ובכל יום חוזרים אורות אחרים מאלה, להתעלות ולהתגלות לתיקון העולם. יב. וזה תעלה בכח נשמות הצדיקים, זה תיקון המגיע לנשמות, להיות ההנהגה הפנימית עיקרית בהם. והיינו שבהתעלות הנשמות, והתקשרם למעלה ביסוד שלה, ומתנוצצות שם, אז ימשך משך זה של המ"ן שזכרנו. יג. ואז הז"א מגביר לה, והיינו החלק המגיע לו להמשיך, שהוא שפע בחינת מ"ה למחצית הנשאר בכל הנמצאים, בכל מה שתלוי בו בהנהגה כללית. יד. כנגד מה שהיא מעלה ממש - שפע חדש, שהוא מיין דכורין, כי לפי אותו האור שנתגלה מצד הגבורות כנ"ל, כך הוא שיורד להשלימו מן החסדים דז"א. טז. וזה מה שיורד אחר כך לעולם, אלה שני מיני המשכות שזכרנו, הם הם השפע שיורד לעולם. וזה סדר רדתו להתפשט למשרתים, וזהו, טז. מתפשטת למשרתים, וגם לזה יש סדר פרטי בבריאה - מקום ששם הכבוד עומד בהיכלו לרכוב על המשרתים. הוא סוד כל עניני היכלות, וכל עניני המרכבה, המפורשים בספר ברית מנוחה. יז. ומשם למטה עד עולם העשייה, כי גם במשרתים יש הדרגות הצריכות להנהגה, והשפע היורד - משתלשל ויורד ביניהם עד למטה בעולם העשייה. יח. ושם יוצא לפועל, כי סוף כל ההמשך הוא לעשות המעשים בעשייה, או בגופים או בהנהגה. ולפי טבע השפע ההוא לפי מקורו, וכל הנעשה בו בכל תנאיו, כך הוא היוצא ממנו לפעול

למטה, או בגופים כנ"ל, פירוש - שמתחדש ממנו גוף מן הגופים, או בהנהגה, שיתחדש פועל אחד בהנהגה:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו. חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך: