קל"ח פתחי חכמה/פתח קכא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פתח קכא

<בנין ז"א בזמני עי"מ>:

מתחלה נבנה הז"א בסוד עשר ספירות - שמתקשרים המוחין על ו"ק, שלא היו מאירים כן בעולם התהו. ונקרא שיש לו נה"י בקביעות, והשאר צריך עדיין להתגלות בפועל. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים מעט מעט לשיתגלה חג"ת. ומיד שיוצא מאימא - נמצאים כו חג"ת בקביעות, ונקרא שהולכים ומזדמנים לבוא חב"ד. והנה לתקן נה"י, שיהיו חג"ת מתגלים עליהם - צריך כל זמן העיבור. ולתקן חג"ת - שיהיו חב"ד מתגלים עליהם - צריך כל זמן היניקה. שכך הם נמשכים ובאים בהדרגה כמו שצריך. אף על פי כן אין הבירור הראשון נשלם באמת עד כ"ד חדש של היניקה, כי הרי לא נשלם בירור הי"ם עד הזמן ההוא:

עתה נבוא לבאר תשלום זמנים אלה - עיבור ויניקה ומוחין:

חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, מתחלה נבנה, והוא ענין עיבור ויניקה ומוחין ח"ב, והנה לתקן נה"י, הוא ענין משך הזמן של עיבור ויניקה. ח"ג, אעפ"כ אין הבירור, ענין כ"ד חודש של יניקה:

חלק א:

א. מתחלה נבנה הז"א בסוד עשר ספירות, כי שני ענינים סותרים נמצאו בדברי הרב זללה"ה, במקום אחד אומר שבעיבור הוא בה"י, וביניקה חג"ת, ובמקום אחד הוא אומר שבעיבור נתקנו חב"ד חג"ת נצח, ונשאר הי"ם ליברר. והתשובה הוא זה, שני דברים צריכים ליעשות בז"א, בתחלה - בנינו בכל מדרגותיו בסוד הבירור, הנ"ל במאמר שקודם זה, ואז נבנה בע"ס, מה שבתחלה לא היה אלא ו"ק. וזהו ג"כ:

ב. שמתקשרים המוחין על ו"ק, שלא היו מאירים כן בעולם התהו. ונקרא שיש לו נה"י בקביעות, כאן נשלם בע"ס, שהמוחין נקשרים, מה שלא היה תחלה. אמנם מה שמתגלה מספירותיו - אינו מה שנתקן. אלא אדרבא, כל העשר ספירות נתקנים, וגם נשאר עדיין הי"ם ליתקן לגמרי מן התהו שזכרנו. אך מה שמתגלה בו - אינו אלא נה"י. וזה פשוט, כי הבירור של כל הספירות צריך שיעשה בעיבור, ועל כן אי אפשר לומר שהי"ם דנה"י נשארים להברר, ושאר הספירות דנה"י הם שנבררו בט' חדשים, כי בירור שאר הספירות אימתי יעשה? והרי עינינו רואות למטה שכל הבנין נשלם בעיבור, וכנ"ל. אלא הדבר הוא כמ"ש, שהבירור נעשה, אך הגילוי הוא ענין אחר, כי נה"י נתגלים, והשאר עומדים להגלות. ודהו:

ג. ונקרא שיש לו נה"י בקביעות, והשאר צריך עדיין להתגלות בפועל:

ד. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים מעט מעט לשיתגלה חג"ת, נה"י יש לו מיד, אבל אינו נקרא שהם שלמים, כי שלמותם הוא שיתגלה עליהם חג"ת. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים לזה. וזה, כי פחות מנה"י אין יש, וצריך לומר שבתחלת עיבורו גם כן יש נה"י, אלא שבעיבור נשלמים הדברים בבחינת נה"י, עד שיבואו חג"ת. וזו תשובה לקושיא אחת הנראה לכאורה על דברי הרב דללה"ה. כי הנה היניקה נקראת עד תשלום י"ג שנים ויום אחד, פירוש - שרק אז נקרא גדול, ואז הוא הזמן שהשלימו חב"ד לבוא, לא שהתחילו, ואם כן, היה צריך ליקרא גדול מיד אחר כ"ד חדש. ואין לומר שכך הוא הסדר - העיבור נקרא משמתחילים נה"י עד שמשלימים, ויניקה - כשמתחילים חג"ת עד שמשלימים, וגדלות - משמתחילים חב"ד עד שמשלימים. מג' טעמים, א' - שאם כן היה צריך להיות זמן רביעי אחר שהשלימו חב"ד, ויהיה היניקה רק כ"ד חדש, גדלות - עד י"ג שנים, ואח"כ יקרא בשם אחר. ועוד, שלא כן הם דברי הרב זללה"ה, אלא יניקה נקרא עד י"ג שנים ויום א'. ועוד, שהיו צריכין לומר שחג"ת מתחילים לבוא משנולד, ומשלימים לבוא בכ"ד חדשים, כמו שחב"ד עושים כן מכ"ד חדש עד י"ג שנים. ועינינו הרואות שלמטה אינו כך, שהרי ניתר הולד מקשריו, שהיה כפוף במעי אמו בסוד תלת בגו תלת - מיד כשיוצא. אך הענין הוא - שנה"י באים מיד בתחלת העיבור אחר שנוצר הולד. וכמו שאנו רואים בחב"ד שבאים מעט מעט - כך כל זמן העיבור ממשמשים לבוא חג"ת. וכשנולד - באותו הרגע מתגלים בו חג"ת לגמרי. וכ"ד חדש עומדים להשתלם, שהוא זמן בירור הי"ם. ואחר כך ממשמשים ובאים חב"ד, ונקרא הכל חג"ת, אלא שהולכים ומזדמנים לקבל חב"ד עליהם. ובגדלות נשלם חב"ד. וזהו:

ה. ומיד שיוצא מאימא - נמצאים בו חג"ת בקביעות, ונקרא שהולכים ומזדמנים לבוא חב"ד:

חלק ב:

א. והנה לתקן נה"י, שיהיו חג"ת מתגלים עליהם - צריך כל זמן העיבור, כמו שנתפרש ענין י"ג שנים ויום א' לביאת חב"ד על חג"ת, כך ט' ירחי העיבור הם זמן הזדמן חג"ת לבוא על נה"י, שהרי אין זמנם צריך להיות שוה, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא, כל אחד כפי ענינו ופעולותיו:

ב. ולתקן חג"ת - שיהיו חב"ד מתגלים עליהם - צריך כל זמן היניקה, זה מבואר בסוד י"ג שנה ויום א' שבדברי הרב זללה"ה:

ג. שכך הם נמשכים ובאים בהדרגה כמו שצריך, ההדרגה - זהו שעושה הזמן. אך ההדרגה בכל דבר הוא לפי ענין הדבר ההוא, והזמן נשער על פי ההדרגה ההיא בפרט. אך כלל הוא, כל מה שרואים משך זמן - נדע שהיא ההדרגה הצריכה לפי הענין ההוא להמצא בדבר ההוא:

חלק ג:

א. אף על פי כן אין הבירור הראשון נשלם, הבירור ממש, בירור מן התהו, אמנם יש הפרש, כי בתחלה היה החרבן שולט, שלא היה מניח מציאות למדרגות. ומזה יצאו כולם בזמן העיבור. אלא (שהי"ס) [שהי"ם] לא יצאו לגמרי מן החרבן, לא שנשארו בו ממש, אלא שלא גמרו לצאת. ולכן ישנם, אך אינם יכולים לפעול ענינם כראוי. וכן אנחנו רואים שיש רגלים לילד, אלא שאינו יכול להלוך. ואמנם הוראת זה הענין הוא - שאלה הספירות הם היותר מוכנות להפגם ולהתחשך הרבה במעשה התחתונים, וכמ"ש דבר זה בכמה מקומות, בסוד, "כל היום דוה". ותראה שגם העולם יצא מן התהו כבר, שהרי נברא, מה שאינו עוד תהו ובהו, רק שרגליו לא נתקנו, ולכן אין לו סמיכה, ונתמוטט כמה פעמים. וכבר אמרו, בהדי הוצא לקי כרבא, שפירשוהו על נצח שנחשך גם כן. והוא ענין פרטות הפגמים הנמצאים עתה בעולם, כולם פוגמים הוד, ומחשיכים נצח. והרגלים ישנם, דהיינו התורה והמצוות יש, אך אי אפשר להם להלוך, שאין בהם כח. והנה להבין הנהגה זאת הוא כך - שכל שאר הפרצוף נשלם, רק המקיימין - לתת קימה - כי חג"ת הם גוף הפרצוף, נצח הוד - קיומו, יסוד מלכות - השפעתו, אלה הקיימין - אחד נשלם, ואחד לא, כדי שלא יחרב, אך שיהיה מקום לפגמים גם כן. ולעניני הגלויות גם כן, כידוע. ואחר הוד נמשך יסוד מלכות, שבהם ההשפעה. והם סוד תרין משיחין, כמו שפירש בזוהר ובתיקונים. וצריך לזה בירור בפני עצמו, מלבד הראשון:

ב. אין הבירור הראשון נשלם באמת, פירוש - אף על פי שלכאורה נראה שנשלם כל הבירור, אף על פי כן אינו כך, כי יש רושם דק מן התהו שלא נסתלק עדיין:

ג. עד כ"ד חדש של יניקה, וזהו שעדיין יונק מאמו, שנראה בהדיא שצריך הוא השפעה ובירור עדיין. וכן למטה הילד צריך לברר טבעו, ומבררו ביניקה:

ד. כי הרי לא נשלם בירור הי"ם עד הזמן ההוא: