(יבמות סה:): "אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר (משלי ט,ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך"
מקור: "אל תוכח לץ פן ישנאך" - אל תוכיח את מי שלא יקשיב לך.
הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה. הנה התורה צותה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך", וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו ז"ל (יבמות סה, ב): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע. ראה פשוט הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יכול להולד מזה מריבה שיותר תתבזה המצוה, ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה ודאי שחייב החסיד להניח את המצוה ולא לרדוף אחריה
(שבת קמח:): "אלא הנח לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין סבור מינה הנ"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא בולא היא ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא דהא תוספת דיוה"כ דאורייתא היא וקא חזינן להו דקאכלי ושתו עד שתחשך ולא אמרי' להו ולא מידי"
כלל זה נאמר הן באיסורי תורה, והן באיסורי דרבנן. מוסכם על כל הראשונים שכלל זה נאמר רק במקרה שהדבר וודאי שא לאחר התוכחה, האדם לא ימנע ממעשיו, אך במקרה שאין הדבר וודאי, יש להוכיח - ולא נאמר כלל זה. כתבו בראשונים שכלל זה נאמר רק על איסורי תורה שאינם מפורשים בתורה, אך איסורי תורה המפורשים בתורה ממש, בהם לא נאמר הכלל. יש שהוספיו שאפילו באיסורי תורה שלא נכתבו במפורש בתורה אך הם ידועים ומפורסמים לכל, לא נאמר כלל זה.
וידעתי גם ידעתי כי ימצאו אנשים, אשר ירצו להמעיט את מעלת הלמוד בענין זה, ויתלו את עצמן במאמר חז"ל: מוטב שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין, אך באמת הדין אתי משני צדדים. א. בדבר המפרש בתורה, אין אומרים מוטב וכו', כמו שפסק בארח חיים בסימן תר"ח סעיף ב' בהג"ה, ולשון הרע ורכילות הוא דבר המפרש בתורה ועוד, אם כן לא נלמד לרבים הלכות גזל, דגם זה קשה מאד לקים, כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא דף קס"ה. (ואף שבלשון הרע אמרו שם, שכלם נכשלין, הלא לא אמרו רק באבק, כמו שהקשה הגמרא שם: בלשון הרע סלקא דעתך (עלתה בדעתך). ויהיה תועלת על כל פנים מלמוד ענינים אלו להנצל מעצם העון, ואפלו מאבק לשון הרע יוכל להנצל, אם יתן לבו ורעיוניו לזה, דלא אמרו אין אדם וכו', רק בסתמא) וכן לא נלמדם הלכות שבת, שהם כהררים התלוים בשערה, והרבה דינים יש בהם, שקשה מאד לקים אותם. ועוד היאך העתיקו לנו חז"ל בערכין (דף ט"ו: ודף ט"ז) העקרים בענינים אלו, כגון, מה שאמרו שם: היכי דמי לישנא בישא, נורא בי פלניא (איך נקרא לשון הרע? אש אצל פלוני) וכדומה. ועוד מגופא דקרא נוכיח, הלא כתיב בתורה: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וכו', והביא הרמב"ן בבאורו בשם הספרי, שצריך לזכר תמיד בפה מעשה מרים כדי שעל ידי זה נתבונן את גדל העון המר, ולדבריהם, אדרבה, לא נזכר, ונוכל להיות שוגגין בזה, אלא ודאי דהתורה ירדה לסוף דעת האדם, שבכחו להיות נזהר מזה העון, דאי לאו הכי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, וכאשר יתבונן תמיד בזה, יהיה לו בודאי לתועלת גדולה להנצל מעון זה.
שדברי תוכחתו וכו'. דאי היה מועיל הוכחה בודאי מחויב להוכיחם, ואם אינו מוכיחם נתפס בעונם כדאמרינן בשבת (נ"ה ע"א) ובכמה דוכתי ודע דכאן איירינן שהוא משער לפי אנשי החבורה שאם יוכיחם עבור הדברי גנות שמגנים את חבריהם לא די שלא יהיה שום תיקון עוד יהיה קלקול מזה, שבגובה אפם יגנו אותו עוד יותר מחמת זה, שבאופן זה בודאי אסור להוכיחם כי הוא בכלל אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו וכו' והכא נמי כיון שמתוך שהוא מזרזם שלא לגנותו הם מגנים אותו יותר בוודאי אסור להוכיחם, דאי לאו הכי אלא שלא יועיל ולא יזיק בהוכחה, בוודאי אין לו למנוע מהוכחה כמו שכתב רבינו יונה במאמר קצ"ז וז"ל איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע או כי ישמע כל פה דובר נבלה או כי יושב בסוד משחקים בוזי תורה ומצות ויודע כי הם סרבנים וסלונים ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו על כן ישים יד על פה, גם זה יענש כי לא יענה כסילים באולתם פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה אל דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם לתת גודל לתורה ולמצות אשר בזו לעגו להם וקנאה לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו, וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים כי יענש בשמעו את דבריהם הרעים וילאה לענותם וכו' עי"ש. וגם לבד זה מבואר בא"ח (בסי' תר"ח ס"ב בהגה"ה) שעל איסור המפורש בתורה מחוייב להוכיחו בכל גווני ואין אומרין בזה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואם כן הכא נמי בלשון הרע ורכילות דכוותיה, ע"כ כתבנו דהכא איירי שהוא באמת משער שבדברי תוכחתו יפסיד למי שנאמר עליו הדברי גנות על כן יש למנוע עצמו מזה.
