משנה מקואות ט ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקואות · פרק ט · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

לפלוף שבעין, וגלד שעל המכה, ושרף הלח, ולכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הצפורן, וצפורן המדולדלת.

כשות של קטן, לא טמא ולא מטמא.

קרום שעל המכה, טמא ומטמאט.

נוסח הרמב"ם

לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן וציפורן המדולדלת כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא וקרום שעל המכה טמא ומטמא.

פירוש הרמב"ם

לפלוף שבעין. הליחה אשר תהיה בתוך העין אם תחלה:

ולכלוכי צואה. חלאת הזוהמא והיא לחות:

וצואה שתחת הצפורן. זוהמת הצפרנים:

כשות של קטן. הוא השעיריות אשר יהי' על גופות הנערים הקטנים והוא דומה לשער דק מאד [ובפ"ב] מעוקצין אמר כשות של קישות ר"ל שעיריות הפיקוס. אמרו שהוא מן האדם לא יטמא אם נגעה טומאה בזה השעיריות ולא יטמא ג"כ ר"ל שאם היה נער טמא באחד מאבות הטומאה ונגע מי שנגע בשערת גופו הנה זה אשר נגע לא יטמא. והקרום אשר יקשור על החבורה בהפך זה שהיא תיטמא ותטמא אמנם זכר זה הדבור הנה ואע"פ שאינו מכוונת החציצה לפי שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה:

פירוש רבינו שמשון

ולפלוף שבעין. בפ' תינוקת (ד' סו.) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ אימתי נקרא יבש משמתחיל לירק אמר שמואל כחול שבעין אינו תוצץ ע"ג העין חוצץ ואם עיניה פורחות בין כך ובין כך אינו חוצץ דמתוך שעיניה פורחות אין הכחול מידבק:

כשות של קטן. כי האי גונא תנן בפ"ב דעוקצין (מ"ו) כשות של קישות והנץ שלה טהור ופי' בערוך כשם שיש לקישות כשהן הקושואין קטנים שיש להם כמין שיער קטן כך יש לקטן והוא הכשות לא מטמא ולא מיטמא דלא חשיב יד להכניס טומאה ולהוציא והא דתניא בת"כ בבשר הזב (ויקרא טו) ולא. בצואה שעליו ולא בקילקין שעליו ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות אע"פ שאין יוצאין יכול שאני מוציא את השיער ואת הצפורן ת"ל (שם) טמא ההוא שיער דמרבינן התם לא דמי כלל לכשות דהכא דאין לו אלא בקטנותו ואינו עיקר שיער ולא חשוב כלל ובמקומינו קורין אותו שיער שוטה:

תניא בתוספתא (פ"ט) ושאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא מטמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שע"ג המכה והאגד שעל גבי המכה והקשקשין שע"ג השבר. והשירים והנזמין והקטבלאות והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין ר"ש שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ סם יבש שעל גבי המכה והכחול שבעין הרי אלו אינן חוצצין הדם והדיו והדבש והחלב ושרף התות ושרף התאנה ושרף השקמה ושרף החרוב יבשין חוצצין לחין אין חוצצין ושאר כל השרפין בין לחין בין יבשין חוצצין מפני שהם שטף לכלוכי פירות והכחול שחוץ לעין הרי אלו חוצצין צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והמים והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין כשות של גדול שאינו מקפיד עליה והאב' והבשר המדולדלין באדם הרי אלו אינן חוצצין ר' יוחנן בן יוסף אומר צפורן שפרשה רובה הרי זו אינה חוצצת כל החוצצין בכלים חוצצין בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אינן חוצצין. פי' לא מטמאין שאין מוציאין טומאה אם הוא זב ונגע בהן הטהור. ולא מיטמאין שאין מכניסין טומאה אם הוא טהור ונגע בהן הזב: חוץ מקרום כלומר חוץ מקרום ואגד וקשקשין כל הני אחוץ קיימין שכולם דינן כקרום: השירים מכאן ואילך איירי בדין חציצה: אוצין דחוקין על הבשר כמו בתר איצצא דפ' חבית במס' שבת (דף קמד.) מלשון (משלי יט) אץ ברגלים: שלא כנגד הבשר שהצפורן גדול ועודף על הבשר: בנדה ובגר אית דגרסי בפרה ובעובד כוכבים בטבילת הפרה ובעובד כוכבים שנתגייר. ובחולין אין חוצצין דלא אחמור רבנן בחולין והא דתניא בפ' כל הבשר (דף קו.) דכל דבר החוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין התם לאכילה והכא לנגיעה דיש חילוק בין אכילה לנגיעה כדאשכחן בסוף אין דורשין (דף כ.):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לפלוף שבעין - בלח אינו חוצץ ז, ביבש ח, חוצץ. ושחוץ לעין דלעיל, בין בלח בין ביבש, חוצץ. וטעמא הוי, דחוץ לעין אדם מקפיד בין בלח בין ביבש. בתוך העין, ביבש מקפיד, בלח אינו מקפיד:

כשות של קטן - כמין שער נולד בבשר הקטנים, כעין שער הנולד בקשואין שקורין פאקו"ס בערבי, ואותו שער קרוי בלשון משנה כשות של קישות, כך שער של קטן הדומה לו קרוי כשות של קטן, והנשים קוראות לו שער שוטה:

לא טמא - אם נגע טומאה באותו שער לא נטמא הקטן:

ולא מטמא - אם היה הקטן טמא באחת מאבות הטומאות, ונגע אדם באותו שער ולא נגע בבשרו, לא נטמא הנוגע, דלא חשיב שער זה יד להכניס טומאה ולהוציא:

פירוש תוספות יום טוב

לפלוף שבעין. כתב הר"ב בלח אינו חוצץ גמרא פרק בתרא דנדה דף סז. ופי' התוספות [דדוקא שבתוך העין] מפני שהדמעה שבעין מלחלחתו ואינו מניחתו להיות יבש. וכתבו עוד דלכלוכי צואה וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת [נ"ל דיש למחוק וצפורן המדולדלת] דמתני' דאין חוצצין מיירי נמי בלח דאי ביבשה אמאי לא חייצי והיינו דלעיל קתני גבי חוצצין גלדי צואה שעל בשרו שהוא נתייבש כדפי' הר"ב. ומ"ש הר"ב ביבש חוצץ ואימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק. גמ' שם:

כשות של קטן כו' קרום כו'. ואמנם זכר זה הדבור הנה ואע"פ שאינו מכוונת החציצה [לפי] שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה. הרמב"ם וכ"כ מהר"ם. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ב מה"מ [הל' י"ד] כתב לכשות של קטן לענין שאינו חוצץ ונ"ל דבחבורו גירסא אחרת נזדמנה לו דגרסה וכשות של קטן וכן לא טמא כו' אבל א"א דל"ג כלל לא טמא ולא מטמא דהא העתיקה ג"כ בפ"א מהל' טומאות מת [הל' ד']:

כשות. כתב הר"ב כעין השער שנולד בקשואין כו' בלשון משנה כשות של קישות. ברפ"ב דעוקצים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על הברטנורא) שבתוך העין הדמעה מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש. ונראה דלכלוכי צואה וצואה שתחת הצפורן נמי דוקא בלח כו'. תוס':

(ח) (על הברטנורא) והיינו משמתחיל לירק. גמרא:

(ט) (על המשנה) כשות כו'. ואמנם זכר זה הדיבור הנה, ואע"פ שאינו מכוונת החציצה, לפי שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

וגליד שעל המכה:    ספר אחר וגליד שבמכה כדכתיבנא לעיל סימן ב'. וביורה דעה סימן קצ"ח העלה ספר בית יוסף שמדברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל למדנו שהגרסא הנכונה היא שעל המכה ור"ל הגליד שהוא מכוון כנגד פי המכה ואינו מתפשט לא לכאן ולא לכאן ע"כ:

וצואה שתחת הצפרן:    בתוספתא תניא צואה שתחת הצפרן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפרן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. ונתן טעם לזה בית יוסף ביורה דעה סימן קצ"ח משום דבבצק באיזה מקום שימצא בצפרניה איכא למיחש שתתגנה על בעלה באמרו שבשעת לישה מטלת זוהמתה בעיסה שמאכילתו. וכתב עוד שם דלדעת הרמב"ם ז"ל האי תוספתא פליגא אמתני' דהא מתני' לא חלקה בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר אלא בין בצק לצואה בלחוד הוא דמפלגא וכוותה נקטינן שהפוסקים שפסקוה סוברין דלא פליגא רק מאי דשייר במתני' פי' בתוספתא ע"כ וכתב הר"ן ז"ל שם בסוף הלכות נדה דהשתא נהיגי נשי דילן לגזוז צפרניהם בשעת טבילה ולהסיר הלכלוך משם כדי שלא תבאנה לידי ספק מהו כנגד הבשר ומהו שלא כנגד הבשר ומהו צואה ומהו טיט ובצק ע"כ. ועיין בסמ"ק סי' רצ"ג.

וצפרן המדולדלת:    בתוספתא ר' יונתן בן יוסף אומר צפרן שפרשה רובה ה"ז אינה חוצצת ופסק כדבריו בי"ד סי' קצ"ח גם בש"ע סעיף כ"א והאריך בבית יוסף בטעם הדבר ע"ש אחר זמן רב בא לידי ספר הלבוש והנני מעתיק כל דבריו אשר שם סעיף כ"א וז"ל צפרן המדולדלת שפירשה מיעוט חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת בטעם דין זה כ' הבית יוסף ז"ל שני פירושים וטעמים באחד הניח פי' חוצצת כפשוטו ואמר בה טעמא והוא זה דחשיב מקום חבורן כמקוטע וצריך לבוא שם מים והרי אין מים יכולין לבא שם מחמת שחבורו מונע המים מלבוא שם והו"ל כבית הסתרים שיש שם דבר החוצץ שמעכב בטבילה דראוי לביאת מים בעי' אבל הוא בעיני טעם חלוש ודחוק מאד ובפירוש השני שינה לשון דחוצצת ואמר דחוצצת פירושו אם יש עליו דבר אחר החוצץ בו אם פירשה הצפרן במיעוטה שייך בו חציצה ואם פירשה ברובה לא שייך בו חציצה בדבר החוצץ המונח עליו והאריך בדבריו לייפותם וכתב עליהם שהוא הנכון בעיניו ובאמת בעיני הוא דחוק מאד יותר מן הראשון לשנות פי' לשון חוצצת השנוי במשנה בכאן מכל שאר חוצצין השנויים שם על כן אענה חלקי גם אני את אשר מן השמים יורוני ואומר ודאי לישנא דחוצצת דהכא פירושו ככל החוצצין הנאמרים דהיינו שהצפרן עצמה המדולדלת אם פירשה חוצצת לבשר שתחתיה וטעמא דמילתא שכיון שפירשה אותו המקצת שפירש אע"פ שלא פירש אלא מיעוטה אין דרכו לחזור ולהתדבק בבשר שתחתיה כבראשונה רק דרך הצפרן לילך ולהתנונה עד שיפרוש כולו ואח"כ יגדל צפרן אחר מחדש במקומו ואפי' אם אינה הולכת ומתנונה מכל מקום אותו המקצת אינו חוזר ומתדבק רק צריכין לחותכו וכיון שכן מה שפירש ממנו כיון שעומד ליחתך הרי הוא כחתוך דמי וא"כ אותו הבשר שתחתיה נחשב עכשיו מיד כבשר העור החיצון של כל הגוף וצריך לבוא במים בטבילה כמו בשר החיצון של כל הגוף לפיכך כשפירשה מיעוטה חוצצת מפני שאין הדלדול מתרווח ונפתח הרבה ונשאר הצפרן מונח על הבשר שתחתיה ולא יוכלו המים לבוא תחתיה על אותו הבשר שהוא נחשב עכשיו כעור החיצון של כל הגוף ואין לך חציצה גדולה יותר מזו ובודאי שהיא מקפדת עליו ורצונה לחותכו אלא שאין דרך לחותכו מיד עד שיראו אם יתנונה להתדלדל יותר אם לא אבל אם פירש רובה ודאי מתרווח ונפתח מקום הפרישה הרבה ויבוא המים תחתיה לפיכך אינה חוצצת וזה נ"ל נכון מאד ע"כ. וע"ש עוד בסעיף כ"ב דאזיל לשיטתיה ז"ל:

לא מיטמא ולא מטמא:    כך צ"ל:

קרום שעל המכה טמא ומטמא:    זכר זה הדבור הנה אע"פ שאינו מכוונת החציצה לפי שזכר קרומי החבורה בחציצה. הרמב"ם ז"ל:


פירושים נוספים