משנה מקואות ז ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקואות · פרק ז · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הטביל בו את המטה, אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה, טהורה, מפני שהמים מקדמין.

מקוה שמימיו מרודדין, כובש אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים, כדי שיתפחו יט המים, ויורד וטובל.

מחט שהיא נתונה על מעלות המערה, היה מוליך ומביא במים, כיון שעבר עליה הגל, טהורה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הִטבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בַּטִּיט הֶעָבֶה, טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקוָה שֶׁמֵּימָיו מְרוֹדָדִין, כּוֹבֵשׁ אַפִלּוּ חֲבִלֵּי עֵצִים, אַפִלּוּ חֲבִלֵּי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שְׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיך וּמֵבִיא בַּמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל, טְהוֹרָה.

נוסח הרמב"ם

הטביל בו את המיטה אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדמין מקוה שמימיו מרודדין כובש אפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים כדי שיתפחו המים ויורד וטובל מחט שהיא נתונה על מעלות המערה היה מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה.

פירוש הרמב"ם

המטה היא רבת הגובה וזה המקוה קטן לפי שהוא ארבעים סאה מכוונות בהיות בלתי אפשר שיכלול המים למטה ויצופו עליה עד שיטבעו רגליה בבוץ הנקפא אשר במקוה הנה הוא טהור לפי שאלה הרגלים אשר יטבעו בבוץ לא יגיעו בבוץ עד שיטהרם המים והוא אמרו מפני שהמים מקדמין וביאור מרודדין שטוחים על פני ארץ תרגום וירקעו ורדידו (שמות לט):

כדי שיתפחו. שיגבהו ויעלו ר"ל שהוא ילחוץ המים מכל צד בחבילי עצים וקנים אשר יקבצו המים במקום א' ויתהוו וישוב אליו גובה ויטבול בו ואחר אמר שאם הניע המים בידו עד שישאו גלים ועבר מהם גל על זה המחט ועד"מ אשר על מעלות המקוה הנה נטהרה זאת המחט וכפי זה תקיש:

פירוש רבינו שמשון

בטיט העבה. שאינו נרוק ואין מטבילין בו שהמים מקדמין לאותן הגומות של כרעי המטה ובמים הוטבלה ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון וטיט היוצרים:

שמימיו מרודדין. מלשון וירקעו תרגום ורדידו (שמות לט). שאין המים עמוקים מחמת שהמקוה רחב והמים מתפשטים בכולו ואע"פ שיש בו מ' סאה אין כל גופו מתכסה במים בבת אחת:

וכובש. לצד אחד של מקוה:

אפי' חבילי עצים וקנים כדי שיתפחו המים. כלומר שיעלו כמין תפוח ויהיו עמוקים מצד אחד וטובל בהן ונקט לשון כובש מפני שהעצים והקנים צפין על פני המים וכובש אבנים עליהם כדי שיכנסו במים והא דקתני אפילו חבילי עצים וקנים כלומר לא מבעיא אבנים אלא אפי' חבילי עצים וקנים שהמים ביניהם לא חשיב הפסק ומצטרפין למ' סאה ובלבד שלא יחלקו כל המקוה דא"כ ה"ל כמקוה שחלקו בסל וגורגותני דהטובל שם לא עלתה לו טבילה כדאיתא בריש חומר בקדש (דף כב.) ויש מפרשים מרודדין שמימיו קרקעותיו שאין לו קרקע אחר כגון במקום בצעים שהיורד בו טובע בבוץ אין אדם יכול לטבול שם אלא א"כ הביא חבילי עצים ומטפחין אותן על המים ועומד עליהן וטובל ואין לשון המשנה משמע כן:

היה מוליך ומביא במים. כאדם שמוליך ומביא ידו במים ומתנענעין מי המערה ובאים הגלים על המעלה שהמחט נתונה עליה ולפי שהמחט דק וירא פן יפול במים דרך להטבילו כן וכיון שעבר עליה הגל טהורה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הטביל בו את המטה - שרגליה גבוהות, ואי אפשר להטבילה כולה כאחת במקוה קטן כזה ששיערו מצומצם, אא"כ רגליה שוקעות בטיט:

העבה - שאינו נרוק ואין מטבילין בו טו:

שהמים מקדמין - להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט טז, ובמים הוטבלו:

שמימיו מרודדים - שאין המים עמוקים, מחמת שהמקוה רחב והמים מתפשטים בכולו. ואע"פ שיש בו ארבעים סאה, אין כל גופו מתכסה במים בבת אחת יז:

כובש - לצד אחד של מקוה:

אפילו חבילי עצים וקנים - ואע"ג דנראה כמקוה שחלקו, אפילו הכי הואיל והמים נכנסין ביניהן יח, לא הוי חלוק. וכובש דנקט, מפני שהעצים והקנים צפים על פני המים, וצריך לכבוש עליהם אבנים כדי שיכנסו תחת המים:

היה מוליך ומביא במים - מנענע המים בידיו כ:

כיון שעבר הגל - של מים על המעלה של מקוה שהמחט מונח בה וצפו מי הגל על המחט, טהורה. ולפי שהמחט דקה וקטנה וירא פן תפול במים, דרך להטבילה כן:

פירוש תוספות יום טוב

אף ע"פ שרגליה שוקעות בטיט העבה. לשון הר"ב שאינו נרוק ואין מטבילין בו. וכ"כ הר"ש. וכלו' שבטיט לבדו אין מטבילין בו. אבל כשהמים צפים על גביו מטבילין בו כר' יהושע בספ"ב דהלכה כמותו:

מפני שהמים מקדמים. לשון הר"ב שהמים מקדמים להטביל הרגלים כו'. כבר פירשתיו בס"ד סוף פ"ב:

שמימיו מרודדין. פי' הר"ב שאין המים עמוקים כו'. ואע"פ שיש בו מ' סאה אין כל גופו מתכסה [במים] בבת אחת. ואנן בעינן שיהא כל גופו מתכסה בבת אחת כדילפינן בספרא דכתיב (ויקרא כב) כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר. מה ביאת שמשו כולו כאחת. אף ביאתו במים כולו כאחת. הרא"ש:

מרודדין. תרגום וירקעו ורדידו. הרמב"ם והר"ש:

אפי' חבילי עצים אפילו חבילי קנים. לשון הר"ב ואע"ג דנראה כמקוה שחלקו אפ"ה הואיל והמים נכנסים ביניהם לא הוי חלוק. וקשיא לי דא"כ דוקא חבילי עצים וחבילי קנים והיכא קתני אפי'. אבל לשון הר"ש והא דקתני אפי' חבילי עצים וקנים. כלומר לא מיבעיא אבנים אלא אפילו חבילי עצים וקנים שהמים ביניהם. לא חשיב הפסק. ומצטרפין לארבעים סאה. ובלבד שלא יחלקו כל המקוה. דא"כ ה"ל כמקוה שחלקו בסל וגורגותני. דהטובל שם לא עלתה לו טבילה כדאיתא בריש חומר בקדש [דף כב ופירש"י שעשאן כב' מקואות ואין שעור לא בזה ולא בזה אע"פ שהמים מחברן בין אויר הנצרים. אין זה חבור. דהא ארעא כולה מחלחלא והמים הנובעים כאן באין מנהר גדול ולא חשבינן כמחובר. ובעינן מ' סאה במקום אחד] ע"כ. [ומ"ש שהמים ביניהם. כלומר ולהוו כאילו נפסק מהמקוה ונמצא מקוה חסר. ומ"ש ובלבד שלא יחלקו כל המקוה כו' וכ"ש באבנים דלא יחלקו כל המקוה דאפילו חלחול ליכא]. ועיין בסוף פ"ה [ד"ה ובו מ"ס] :

כדי שיתפחו המים. כלומר שיעלו כמין תפוח. ויהיו עמוקים מצד אחד וטובל בהן. הר"ש:

היה מוליך ומביא במים. פי' הר"ב מנענע המים בידיו. ולא הוה כמהוה מקוה ע"י דבר המקבל טומאה. דמידי דהוה אטובל את הכלי בידיו בתוך המקוה. שאם הדיחן טהורין כמ"ש בספ"ח. דה"נ הגל עצמו אינו שיעור מקוה. ועיקר מקוה במקומו. והגל לא נתלש לגמרי ממנו. וז"ל הרא"ש ובלבד שלא יתלש הגל דאז לא היה מטהר אם אין בו מ' סאה [דדוקא מדאורייתא כתב הר"ב בפ"ו משנה י דסגי למחטין ברביעית. אבל חכמים בטלוהו והעמידוהו על מ' סאה לכל [כמ"ש ב"י ר"ס ר"א בשם הראב"ד. וע"ש]] אלא מצד אחד מחובר למקוה. ע"כ. ונראה מדבריו שאילו היה בו מ' סאה. שהיה מטהר אפי' אינו מחובר כלל. וקשיא לי דהא מהוה ע"י [דבר] המקבל טומאה. ועוד דתקשה הא דהקשה מהרי"ק שכתבתי בריש מתני' ו דפ"ה דלא הוה אשבורן. והכא במערה דסתמא מקוה היא כדמשמע רפ"ו. וליכא לתרוצי כי הא דתריץ התם מהרי"ק במים חיים. ולכן נראה בעיני דלעולם בעינן הכא שיהא הגל מחובר למקוה. ואפילו אם יהיה בגל מ' סאה. וכן הטור סתם וכתב ובלבד שלא יעקר הגל ממקומו. ולא חילק בין אין בו מ' סאה ליש בו. ואע"פ שי"ל דמשום דלא שכיח שיעקור גל גדול כל כך. וכ"ש להטביל בו מחט להכי לא פריש אם אין בו מ' סאה מכל מקום בעיקר הדין נ"ל מה שכתבתי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על הברטנורא) כלומר בטיט לבדו, אבל כשהמים צפים על גביו מטבילין בו:

(טז) (על הברטנורא) וקשה, דמכל מקום מאי מהני, הא אז לא היתה המטה כולה במים ואנן כולה בבת אחת בעינן. ולשון הרא"ש, קדמו המים ונגעו ברגלי כו', ואותן המים מחוברים למקוה, הלכך לא הוי חציצה, כדתנן סוף פרק ח' האוחז באדם כו' אם הדיח ידיו טהורים:

(יז) (על הברטנורא) כדילפינן בספרא. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) וקשה, דא"כ מאי אפילו, הא דוקא עצים וקנים. אבל לשון הר"ש, לא מיבעיא אבנים אלא אפילו עצים וקנים שהמים ביניהם לא חשיב הפסק ומצטרפין המים שביניהם לארבעים סאה. ובלבד שלא יחלקו כל המקוה, שאע"פ שהמים שבין הנצרים מחברן אין זה חיבור כו' [וכל שכן באבנים]. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) שיתפחו. כלומר, שיעלו כמין תפוח ויהיו עמוקים מצד אחד וטובל בהם. הר"ש:

(כ) (על הברטנורא) ולא הוי כמהוה מקוה על ידי דבר המקבל טומאה. מידי דהוי אטובל את הכלי בידיו בתוך המקוה, שאם הדיחן, טהורים. דהכא נמי עיקר המקוה במקומו והגל לא נתלש לגמרי. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אפי' חבילי עצים:    כלומר לא מיבעיא אבנים אלא אפי' עצים או קנים דכיון שהמים נכנסין בהן לא חשיב הפסק ומצטרפים למ' סאה ובלבד שלא יחלוק את כל המקוה דא"כ ה"ל כמקוה שחלקו בסל וגרגותני דהטובל שם לא עלתה לו טבילה כדאיתא בריש חומר בקדש הר"ש והרא"ש ז"ל. עוד כתב הר"ש ז"ל וי"מ מרודדין שמימיו קרקעותיו שאין לו קרקע אחר כגון במקום בצעים שהיורד בו טובע בבוץ ואין אדם יכול לטבול שם אא"כ מביא חבילי עצים ומטפחין אותם על המים ועומד עליהם וטובל ואין לשון המשנה משמע כן ע"כ וכתב הר' שמעון ב"ר צמח בתשובה דוקא בעצים או אבנים אבל בכלים פסול כדאיתא בפ' חומר בקדש ע"כ:

כדי שֶיִתְפְחוּ:    נלע"ד שנקוד התי"ו והפ"א בשני שבאין אחד נח ואחד נע או התי"ו בנקוד קמץ שיתפחו:

מהט כו':    בטור סוף סי' ר"א דיורה דעה פירש כיון שעבר עליה הגל והוא שיהא צד אחד של הגל מחובר למי המקוה דאם לא כן לא היה הגל מטהר אם אין בו מ' סאה ע"כ והוא פי' הרא"ש ז"ל בסוף נדה:


פירושים נוספים