משנה ברורה על אורח חיים תרי

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים תרי |◄

סעיף א

(א) מקום שנוהגים להדליק וכו' – ושני המקומות נתכוונו לדבר אחד, דהיינו לבטל תשמיש. דהמדליק, כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר. ומאן דלא מדליק, כוונתו שלא יראה אותה ויתאווה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש.

ואפילו היא נדה, דאסור לו בלאו הכי לבוא עליה, מכל מקום מידי הרהור לא יצא, ויבטל מחשבתו הטהורה ביום זה:

(ב) בליל יום הכפורים – אף בחדר משכבו. ומקום שנוהגין שלא להדליק, היינו אף בבית אין מדליקין:

(ג) מדליקין – אמרינן בירושלמי, דמקום שנהגו להדליק חשיבא טפי. ונפקא מינה לעיר חדשה, שראוי לנהוג כן [פר"ח]:

(ד) חייב להדליק וכו' – רוצה לומר, אף במקום שנהגו שלא להדליק:

(ה) אצל הנר שבביתו – המ"א מיישב המנהג שאין נוהגין כן, וכתב דמכל מקום יש להחמיר. אכן באשתו כשהיא נדה, דבלאו הכי בדיל מינה משום נדותה, יש להקל כשמדליק בשולחן ולא בחדר:

סעיף ב

(ו) שמברך וכו' – היינו במקום שנוהגין להדליק, שוב ממילא הוי ליה חיובא עליו להדליק משום שלום בית, כמו בשבת:

(ז) וכן המנהג וכו' – דהיינו שנוהגין לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום הכיפורים":

סעיף ג

(ח) בכל מקום מדליקין בבתי כנסיות וכו' – ובכל אלו אין לברך לכולי עלמא, דאין כאן משום שלום בית:

סעיף ד

(ט) נוהגין בכל מקום וכו' – דדרשינן, "לקדוש ה' מכובד" – זה יום הכיפורים. וכיוון דאין לכבדו באכילה ושתיה, כבדהו בכסות נקיה. ונרות הוי גם כן כבוד היום, דכתיב: "על כן באורים כבדו ה'", ומתרגמינן: "בפנסיא יקרו ה'".

ואין מקבלין שעוה ממומר לעכו"ם שנתן נדבה לבית הכנסת, וכדלעיל בסימן קנ"ד סעיף י"א בהג"ה, עיין שם במשנה ברורה. ואם יש חשש איבה, וכל שכן שר, מקבלין ממנו וצריך עיון [פמ"ג]:

(י) שכל איש – ואין לעשות נר לאשה, עיין במ"א הטעם:

(יא) או קטן – ועכשיו אין עושין נרות אלא לנשוי.

בילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות בבית הכנסת, כדי להרבות אורן [מ"א]:

(יב) לאביו ולאמו – לכפר עליהם. ומשמע מלשון זה דסגי בנר אחד, ועיין באליהו רבא:

(יג) אין לומר וכו' – אפילו ברמיזה. ומצווה עושה כשיניחה כך מכובה.

ונהגו ליקח עכו"ם לשמור הנרות, שלא יבואו חס ושלום לידי דליקה. ומכוח זה נהגו לומר לו לכבות ולהדליק, ויש למחות בידם. ואף אם העכו"ם רוצה להדליק מעצמו, צריך למחות בידו, מאחר שהוא בשביל ישראל:

(יד) שיחזור וידליקם – ומאחר שהעולם מקפידים אם כבה נרו, אף על פי שלדעתי אין בו משום חשש, דלפעמים נכבה מחמת רוח או מחמת חום, מכל מקום, כיוון שהעולם מקפידים, ראוי לכל אדם ליתן נרו לשַמָש, ולא ישגיח עליו כלל, וגם המותר יניח בבית הכנסת [ח"א]:

(טו) השולחנות – משום דאיקרי שבת שבתון:

(טז) שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' – ונוהגין שגם הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום. אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם בשבת ויו"ט, מפני אימת יום הדין. ואין נוהגות ללבוש קיטל:

(יז) השרת – ומטעם זה נהגו ללבוש בגדי פשתן לבן נקיים, כמו שכתוב: "איש אחד לבוש בדים" [דרכי משה]:

(יח) נכנע ונשבר – וגם אָבֵל תוך שנים עשר חודש על אביו ואמו, או תוך שלושים על שאר קרובים, יכול ללבשו. ויש מקומות שנוהגים שאין האבל לובשו.

אין לכנוס לבית הכסא בקיטל, שהוא מיוחד לתפלה אבל להשתין בו מותר (והוא הדין בטלית גדול המיוחד לתפילה, ובאבנט הנקרא גארטיל לנוהגים ללבשו בתפילה. ונהגו לפשוט כל אלה בכניסה לבית הכסא קבוע, אף אם אינו נכנס אלא להשתין):