משך חכמה/ספר דברים/פרשת ראה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרשת ראה
[עריכה]וירשתם אותה וישבתם בה. דעת הרמב"ן דישיבת ארץ ישראל בעשה. והרד"מ בחדושיו תמה ממה דדריש ר' שמלאי במסכת סוטה מ"מ נתאוה משה לכנוס לא"י כו' הרבה מצוות כו' ואין מתקיים אלא בארץ כו'. ומאי מקשה הלא ישיבת ארץ ישראל עשה היא בעצמה עיי"ש. ולק"מ, דלפי זה בני גד וב"ר לא קיימו מצות ישיבת ארץ ישראל, ובודאי אינו כן, דקיימו גם בארץ סיחון ועוג מצוה זו, שזהו האמורי מה שאמר והורשתם את הארץ וישבתם בה, וא"כ מדוע הי' משה מבקש לכנוס לארץ, ודאי כל זמן שלא הי' כבוש וחלוק בארץ היו מקיימים בזה ישיבת א"י. וזה פשוט.
פרק יב
[עריכה]פסוק ב
[עריכה]"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת וכו' עַל הֶהָרִים הָרָמִים וכו'" ולא ההרים אלהיהם, (גמרא), שההרים עצמן מותרים כו' "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" - והמקום עצמו מותר.
פסוק ד
[עריכה]"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹקיכֶם", פירוש שלא תעשון כן לצורך ד' לאבד ע"ז מן המקום ולבנות מזבח במקומו דיש נעבד במחובר אצל גבוה, ומכשירי קרבן כקרבן דמי, כי אם "אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", ע"פ נביא מותר, שאין לך הר וגבעה שלא עבדו עליו ע"ז כדאמרו במשנה פרק כל הצלמים, וכן אמר בירושלמי על הך משנה סברינן מימר דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו אסור להדיוט אסור לגבוה [וה"נ במחובר אסור לגבוה אעפ"י שאין לו תפיסת ידי אדם] בית הבחירה איכן נבנה ע"פ נביא ויעל דוד בדבר גד אשר דבר ביד ד', ועיין הראב"ע בפירושו. ונראה שרמב"ם פי' כן דז"ל כל שיש בו שם לעו"ג לא יעשה למלאכת הקודש, היינו אף שבטלו ודמחובר יעו"ש.
ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי כו' תגדעון
[עריכה]ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי כו' תגדעון. שינה הכתוב במכוון דמזבחות ומצבות שאהובה לאבות, יתכן דהמה מהאבות שנבנו לשמים, לכן ונתצתם את מזבחותם שהם עבדו לעו"ג, אבל אשירות ופסילים בטח הן נעשו לעו"ג ולכן אשירות ופסילים תיכף תשרופון, שהם ודאי נעשו לעו"ג. ופשוט.
פסוק ח
[עריכה]"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו וכו'". הקשה לי אחד מלומדי למד בשופטים ב' ויקראו שם המקום ההוא בוכים ויזבחו שם לד', הרי זה היה אחר מות יהושע, ויהושע חי כ"ח שנה מיום שנכנסו לארץ כדאיתא בסדר עולם, והמשכן בשילה הוקם תיכף אחר י"ד שנה שכבשו וחלקו, וכמו שכתוב ביהושע י"ח ויקהלו כל עדת בנ"י שילה וישכינו שם את אוהל מועד כו' ובפסוק נ"א בקאפיטול י"ט אלה הנחלות כו' בשילה לפני ד' פתח אהל מועד, וכן בסדר עולם, א"כ אז היו הבמות אסורין ואיך זבחו בבוכים לד', וזה קושיא עצומה (בתוספות ביאור משלי). והשבתי, כי איתא בתוספתא סוף זבחים איזהו במה גדולה בשעת היתר הבמות [פירוש אימתי ואיך היתה במה גדולה אשר בשביל זה היו הבמות מותרין היינו להקריב בכל במות יחיד] אוהל מועד נטוי כדרכו [כמו במדבר ובשילה] והארון לא היה נתון שם [שבנוב וגבעון היה הארון בפלשתים, ובבית עובד אדום, וקרית יערים, ובירושלים], לכן הבמות מותרין, אבל בשילה היה הארון באהל מועד ולכך היו הבמות אסורים, זהו פירוש התוספתא.
והא דבגלגל היו הבמות מותרות, משום דלא נחו מכיבוש נחלה, וכמו דאמר בזבחים כי לא באתם עד עתה אל המנוחה דנחו מכיבוש, יעויין שם. והנה מעשה זה דבוכים היה אחרי מות יהושע ובימי הזקנים שעבדו את ד', וכמו שפירשו המפרשים והזקנים ימים האריכו, שנים לא, כמו שאמרו חז"ל, וא"כ היה תיכף אחרי מות יהושע, ובמיתתו נאמר ביהושע כ"ד ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה כו' ויתיצבו לפני האלקים, ובפסוק כ"ו ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ד' ופרש"י לפי שהביאו שם הארון כמו שנאמר למעלה ויתיצבו לפני האלקים, א"כ, הי' אז הארון בשכם והי' האוהל מועד כדין במה גדולה והיו הבמות מותרין ולכך זבחו שם בבוכים לד', וזה ברור.
ובא וראה אמיתת דבר זה שופטים כ' במלחמת ישראל ובנימין כתיב ויעלו כל בני ישראל ויבואו בית אל כו' ויעלו עולות ושלמים לפני ד', הרי דבבית אל הקריבו עולות ושלמים משום דכתיב תיכף וישאלו בנ"י בד' ושם ארון ברית האלדים בימים ההם, הרי דהארון היה אז בבית אל ולכך היו מותרין הבמות והיו מקריבין שם בבית אל כדין במת יחיד. ואוסיף לך להראות מי הביא אז הארון לבית אל, כי בסדר עולם אמרו כי הך עובדא בפלגש בגבעה היה בימי כושן רשעתים והיה אז ירושלים בלא איש מבני ישראל, וכמו שאמר לא נסור אל עיר נכרי, וזה היה סמוך למות יהושע ועיין בהגהות הגר"א לסדר עולם פרק י"ב ובשופטים א' ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וד' עמם ויתירו בית יוסף בבית אל, כי לדעתי פירושו כי היה הארון אתם וזהו ו"ד' עמם", שהארון הוא משכנו וכמו שכתוב ויתיצבו לפני האלקים, לכן אז היה הארון בבית אל ואז היה עובדא דפלגש בגבעה וכל זה ברור. ובמשנה פרק משוח מלחמה: (ד"א ההולך כו'- זה מחנה הארון).
והנה בירושלמי מגילה פ"ק הי"ב ר' ייסא בשם ר' יוחנן זה סימן כל שהארון מבפנים, הבמות אסורין, יצא הבמות מותרות [וזהו כמו שפירשנו מהתוספתא] בעי ר"ז קומי ר' ייסא אפילו לשעה כגון ההיא דעלי. ולפי מה שפירשתי מוכח, דאפילו לשעה אם יצא הבמות מותרין, וצ"ל דדוקא כשצא למלחמה שלא נח בשום מקום שפיר בעי אם הבמות מותרין, משא"כ כאן נח בשכם ונח בבית אל. ודו"ק.
רמב"ן בפסוק כל הישר בעיניו כו' "אבל אוכלים אותה במחנה וחוץ למחנה". נ"ב זה כרב הונא דאיתותב. והנה אמר דאכלו במחנה דוקא לא חוץ למחנה אם לא בעת מסעות וקרא מפורש בקדשי שעה במקום טהור הוא מטומאת מצורע וזה דוקא במחנה. יעוין זבחים דף נ"ה ובתורת כהנים שם ודו"ק.
השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה כ"א במקום אשר יבחר ד'
[עריכה]השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה כ"א במקום אשר יבחר ד'. פירשו בירושלמי על פי הדיבור כאליהו הנביא בהר הכרמל, עיין ירושלמי מגילה פ"ק. והביאור כי לכל מצוה להוראת שעה מצוה לשמוע לנביא רק בע"ז אף לצורך שעה קלה אין שומעין והנביא יומת כי דבר סרה, והנה טעם של קדשים בחוץ פירש הכתוב בפ' אחרי למען לא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים וכמאמרם במד"ר לבן מלך שהיה להוט אחרי נבילות וטריפות כו', נמצא טעם הבמות שלא יבואו לעבוד ע"ז וכדרך כל מקטירים בגגות ובשדות, וכיון דאיכא בזה דררא דחשש ע"ז בזה לא היו שומעין אף לנביא מוחזק ובהוראת שעה אם לא כדאמרו ע"ז יבמות (דף צ') למיגדר מילתא שאני, וזהו דוקא למיגדר מילתא דעו"ג שהיו להוטים אז אחרי הבעל, ועי"ז אמרו ד' הוא האלקים ונמאס אצלו הבעל וכהניו ותפסו ושחטו אותם, ולכן הוי כמו שאמרו חלל שבת אחת כדי שישמרו שבתות הרבה, אבל מיגדר מילתא דעבירה אחרת לא היו רשאין לשמוע לנביא להקריב בבמה דאיכא בזה דררא דחשש שמא יבואו מזה לע"ז, ולכן דרשו בירושלמי הוריות גוי וקהל גוים גוי שעתיד לעשות כקהל גוים כו' שיקריבו בהר הכרמל. והנה בקראי דע"ז כתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה את כל אשר צוה אליכם ביד משה מן היום אשר צוה ד', אמרו שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה, וזה שאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה כ"א במקום אשר יבחר ד' עפ"י נביא, אליהו בהר הכרמל, שם תעלה עולותיך, ובאופן ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, שע"י זה תעשה קיום כפירה בע"ז וכמו שהיה למיגדר מילתא דע"ז. ודו"ק.
פן תעלה עולותיך. בספרי פסקא ע' עולותיך ולא עולת עו"ג דברי ר"ש רי"א ולא עולת עו"ג שהקדישו בחו"ל. הנה בגמ' זבחים מ"ה מייתי פלוגתא דר"ש ור' יוסי אם חייבין על שחיטת חוץ בקדשי עו"ג עיי"ש, ולא איתמר שום טעם וסברא, גם בסוף מנחות אמר ר' יהודה חוני לשם שמים הקריב בבמה במצרים ועיין תוס' דף ק"ט ע"ב שכתבו ונראה דלבני נח היה מעלה לעו"ג, ועיין בה"ז וצ"ק, אמנם ד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א, הוא הספרי כאן שמפורש טעמא דר"ש, ור' יהודא לטעמו אזיל דאמר חוני לש"ש הקריב במצרים ודריש פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה, הא עולת עו"ג אם הקדישם בחו"ל והבן. ומסולק קושית תוספות בזבחים על הא דאמר אסור לעשות שליחותן. יעו"ש.
מלכים א' ג'. ויאהב שלמה את ד' ללכת בחוקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר. פירושו כי בדברי הימים כ"א כ"ב ויבן שם דוד מזבח לד' ויעל עולות ושלמים, פירוש בעצמו היה המקריב דזר מותר בבמה ואין כהונה בבמה, כדאמר סוף זבחים ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה בעת ההיא בראות דוד כי ענהו ד' בגרן ארנן כו' הבין, שזאת הנחלה, זאת המנוחה, ופה יקבע המקום שכינתו, התחיל להתנהג כמו בקדושת אהל מועד, ויזבח שם, פירוש רק זביחה בלבד לא הקטרה והעלאת אימורים כו', ויאמר דוד זה הוא בית ד' האלדים וזה מזבח לעולה בירושלים, שלא יזבחו במקום אחר [לבד בבמת צבור שבגבעו], שכיון שיש בית לאלדים א"כ הבמות אסורות, וזה שאמר כאן רק העם מזבחים בבמות כי לא נבנה בית לשם ד' כו' ויאהב שלמה ללכת בחקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר, שלא שמר כפי מה שצוה דוד אביו, שלא יקטירו ויקריבו בבמות. ודו"ק.
רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת כו' הטמא והטהור יאכלנו כו', לא כתוב יחדיו כמו דכתיב אצל חולין ובכור בעל מום, משום דאמרינין (בכורות ל"ב) איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים כו' הוי אומר זה מעשר בהמה, דמחיים אינו נמכר, והנה קיי"ל דמעשר בהמה אינו נוהג בשותפות, ואינו נמכר מחיים, גם אינו נמכר באיטלז, ונאכל מן הסתם לאיש וביתו, והבעלים אינו רק אחד [שמן הסתם אין דרכו למכור אחר שחיטה], ולכן לא כתוב יחדיו, שהבעלים אינו רק אחד, אבל בכור וחולין נוהג בשותפות, גם בכור בע"מ נמכר מחיים ויכול להיות שני שותפין בו, כתיב יחדיו שיד שניהם שוין בו. זה רמז נכון בס"ד. ואולי רמיז קרא, דנכון שלא ימכרו אותו לאחר שחיטה כמו דגזרו חכמים. ודו"ק.
על הארץ תשפכנו כמים. בספרי פסקא ע"א כמים מה מים מותרים בהנאה כו' מה מים מכשרים כו' מה מים פטורים מלכסות. פירוש דתלתא זימני כתיב על הארץ תשפכנו כמים בפסוהמ"ק ובכור וחולין, והסוגיא מתפרשת בפסחים דחזקיה משני שצריך קרא להכשיר הדם ותו חד קרא לכסוי וחד קרא שדם מכשיר וחד קרא שדם פסוהמ"ק מותר בהנאה סד"א הואיל וגיזן וחלבן אסור נבעי דמן קבורה קמ"ל כדאמר בחולין ל"ה, ובחולין דקא משני לר"ש דדם אינו מכשיר דצריך קרא להתיר דמן של פסוהמ"ק, היינו חד קרא דאינו צריך כסוי וחד קרא דפסוהמ"ק דמן מותר בהנאה, וחד קרא אולי סבר כר"ח ב"ג, דהך קרא ולא תאכל הנפש עם הבשר כי הדם כו', הוא אזהרה על דם מן החי, וצריך קרא להתיר דם מן החי בהנאה, דאל"כ לא הוי ידעינין היתר כל חד מחבריה, לא דם פסוהמ"ק מדם מן החי, ולא דם מן החי מדם פסוהמ"ק. ומסולק מה שנדחקו בתוס' בחולין ל"ה ד"ה למשרי דמן. ובפרט דכבר נתבאר בתוספות פסחים כ"ג דר"ש דאמר גיד הנשה אסור בהנאה לא מצי סבר כחזקיה, וע"כ צ"ל כמו שבארנו בס"ד. ועיין בפסחים, דהא דמשני על אבר מן החי ודו"ק. וא"ש לר"ח ב"ג דמשום חי מתסר, א"כ לא הוה ידעינן היתר הנאה דיליה וצריך קרא באנפי נפשיה, וכן משמע בסנהדרין דר' שמעון מוסיף על ר"ח ב"ג. יעו"ש ודו"ק היטב בכ"ז.
השמר לך פן תעזוב הלוי כל ימיך על אדמתך, וסמיך ליה כי ירחיב ד' את גבולך כאשר דבר לך. ופירושו אף אם ירחיב גבולך ויתן את הקיני, והקניזי, והקדמוני, ויהיה ללוי חלק ונחלה (עי' ב"ב נ"ד ועי' סמ"ג ומשל"מ סוף הלכות שמיטה) ולא יהיה נשתנה מכל שבטי ישראל, ואין לו תרומה ומעשר, אפ"ה לא תעזוב את הלוי ותן לו חלק מקדשים ושמחת עמו, וזה כל ימיך וכו'. ודו"ק.
וזבחת מבקרך וצאנך. הא דמומר לעבירה אחת מותר לאכול משחיטתו מפורש כן בשמואל א' גבי בעלת אוב ולה עגל מרבק בבית ותמהר ותזבחהו, ופשטא דקרא משמע שאין צריך בדיקת סכין כלל וכהחולקים על הרמב"ם יעו"ש. ואולי דכיון דבשעת מלחמה כשירעבו מותר אפילו קדלי דחזירי וללישנא קמא אפילו שלל דידהו והוא היה רעב כמפורש, לכן אכל.
אך כאשר יאכל הצבי והאיל כו' הטמא והטהור יחדיו יאכלנו וכן בסוף גבי בכור כתיב יחדיו, ובקרא דבכל אות נפשך הטמא והטהור יאכלנו ולא כתיב יחדיו. וכבר כתבתי בזה. והפשטיות מורה, דכאן מדבר דהאוכל זה לא יאכל קדש, לכן כתיב יחדיו, אבל שם מדבר דהאוכל קדש אוכל בשר תאוה או בשר פסוהמ"ק, דבמקום שאוכל מעשר שמה אוכל בשר פסוהמ"ק, לכן אינו אוכל הטהור יחד עם הטמא, שהאוכל אוכלין טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה, ועיין פרק יוהכ"פ דיליף מקראי. ואפשר דלקדש נפסל גופו דבר תורה, וכיון שנגע בהן הטמא, הלא המה אוכלים טמאים ולכן לא כתיב יחדיו. ודו"ק.
ולא תאכל הנפש עם הבשר. ספרי פסקא סימן ע"ו ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי, והלא דין הוא ומה בשר בחלב שמותר לב"נ אסור לישראל אבר מן החי שאסור לב"נ א"ד שיהא אסור לישראל כו' יעו"ש. קשה לי לו יהא דנילף בקו"ח, אם לא כתב קרא לאו לאבר מן החי, אז יהיה נאמרה לישראל ולא לבני נח, מידי דהוא אכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לבני נח, א"כ מוכרח הכתוב למיהדר קראי, כדי שיהיה נאמרה ונשנית בסיני ונאמרה לב"נ ג"כ. וליכא למימר דהא דידעינין מקו"ח הוי כנאמרה ונשנית, ז"א דהא הגמרא משני בכה"ג בסנהדרין נ"ט דלמילתייהו הוא דנשנית. וצ"ע. שוב ראיתי, כי הוא גמרא ערוכה שם נ"ט על אבר מן החי לפרש"י שם, דלכן נשנה אבר מן החי כי היכי דתהא נאמרה ונשנית, ומיפת תואר ליכא יוכיח דלאו בני כבוש נינהו. ומהספרי הזה מוכח דאיכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור וכמו יפת תואר, ולא סבר דעו"ג לאו בני כבוש נינהו, ולכך אם נאמרה ולא נשנית הו"א דלב"נ נאמרה ולא לישראל וכמו יפת תואר, וכמו דפריך הגמרא שם בסנהדרין יעו"ש. ולפ"ז א"ש פסק רבינו משה שפסק כרב אחא בר יעקב דמפרכסת אסורה לב"נ כמו שמפורש בהלכות מלכים פרק ט' הלכה י"ב י"ג, והוא מן הספרי הנ"ל, ונכון. ואולי דהנך ברייתות דגמרא דסברי מי איכא מידי כו' אזלו בשיטת איסי בן עקיבא דמכילתא פ' משפטים גבי וכי יזיד איש על רעהו להרגו, רעהו פרט לעו"ג. יעו"ש ודו"ק. וצ"ע עוד.
שם בספרי. אף אתה אל תתמה על אבר מן החי שאף על פי שאסור לבני נח שיהא מותר לישראל. צ"ע לשיטת הריצב"א בשבועות דף כ"ה דעשה דשאינה זבוחה איכא, א"כ אסור משום עשה דשאינה זבוחה, ותו נילף בקו"ח דיהיה איסור לאו ועונשין מן הדין בכה"ג היכא דאיכא עשה, כמו שכתב הרב המגיד בהלכות מאכלות אסורות יעו"ש. ונראה דקאי למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה ואיסור אבר מן החי איכא אף בעוף יעו"ש, ולזה ליכא איסור דשאינה זבוחה ואבר מן החי איכא [וחכ"א העיר דלפ"ז מוכר דאסור אבר מן החי לבן נח בעוף, ועיין רמב"ם וכס"מ בזה]. ודו"ק.
רק קדשיך אשר יהיו לך. בן עזאי בספרי מפרש זה במעשר בהמה, ולכן אמר יהיו לך, שאינו נוהג בשותפין, וכן תרגם אנקלוס מעשר קודשך וכן תרגם בפ' נשא על קרא דואיש את קדשיו לו יהיו, דמשלמים ניתן חזה ושוק לכהנים, ומחולין מתנות וקדשי קדשים כולן לכהנים לבד מעשר דכולו לבעלים, ולכן אמר יהיו לך.
ספרי רק קדשך כו' ר"י אומר עד באר הגולה חייב באחריותם, כן סבר בתוספתא בכורים פ"א גבי בכורים וגם שם פליגי רבנן דעד הר הבית. ודו"ק.
ודם זבחיך ישפך וכו' והבשר תאכל. שלא יאכל הבשר עד שישפך הדם. לא צריך קרא דמקל וחומר דאימורים דכי ליתנהו לא מעכבי, מעכבי כי איתנהו, כש"כ דם, כמו שאמרו בפסחים דף ע"ז, רק מבעי קרא למאן דאמר דכיון דאיתקבול דם בכלי עומד לזרוק וכזרוק דמי ואפ"ה אין הבשר נאכל עד שיזרוק הדם. ועיין פ"ק דפסחים דף י"ג כזרוק דמי לחול עליו כל שם פסולי קדשים אבל לאישתרויי לא משתרי עד דזריק, רש"י. וזה נכון מאד, דקרא קמ"ל דאף אם נתקבל הדם בכלי ונשפך אין הבשר נאכל. ועיין מנחות ק"ב, ואכמ"ל. ודו"ק.
ולפום הך תנא דר"פ בית שמאי מנין לכל הדמים שטעונין מתן דם ליסוד ת"ל ודם זבחיך ישפך דקרא אמר דכל הזבחים נשפכין שירים ליסוד, ועל זה אמר קרא דאחרי מתן שירים ליסוד, אז והבשר תאכל, אבל קודם שפיכת שירים ליסוד לא תאכל הבשר, וע"ז לא ידענא קו"ח מאימורים דשירים לא מעכבי, וכיון שכאן כתב בעשה דקודם לא תאכל אתי שפיר מה דדרשו לאזהרה מקרא דל"ת על הדם והדם במזרק דג"כ על שפיכת שירים ליסוד, כמוש"פ חתני נ"י (ז"ל) שם. ודו"ק.
דברי הימים ב' ל"ה. ויסירו העולה לתתם למפלגות לבית אבות לבני העם להקריב לד' ככתוב בספר משה. הנה לפי המכוון היה צריך לכתוב ויסירו העולה להקריב לד' לתתם למפלגות לבית אבות לבני העם. והנראה דכיון אל מה שאמרו בשילהי תמיד נשחט בבלי וירושלמי ומתני בתורת כהנים והקטירו שלא יערב חלביו של זה בזה, וא"כ היו צריכים להקטיר כל חלבי קרבן בפני עצמו, ולזה אמר ויסירו העולה, היינו האמורים לתתם למפלגות לבית אבות, פירוש כל קרבן בפני עצמו שלא לערב חלבים זה בזה להקריב לד'. והנה מתן דמים ואימורים לא נזכר כלל בפסח, ובספרי פ' קרח יליף לה מהא דכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל למתן דמים, ומתן אימורים יליף בקו"ח מבכור עיי"ש, והיכן כתיבא ודם זבחיך ישפך במשנה תורה, לכן אמר ככתוב בספר משה היינו ספרו משנה תורה, וכן אמר בקאפיטול כ"ה ואת בניהם לא המית ככתוב בתורה בספר משה אשר כו' לא ימותו אבות על בנים, וזהו במשנה תורה, שלכן אמר בספר משה, ועיין במדרש חקת י"ט כשאמר לו הקב"ה פוקד עון אבות כו' אמר משה רבש"ע כמה רשעים הולידו צדיקים כו' א"ל הקב"ה למדתני חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך כו' וחייך שאני כותבן לשמך שנאמר ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ד', הרי הרגישו מה שאמר בספר משה שעל משנה תורה כוון. ודו"ק.
שמר ושמעת את כל הדברים האלה. לפלא איך יתכן שמירה קודם לשמיעה, ונראה דשמיעה הוא לשון קבלה, וכמו ולא שמעו אלי, ומזה דריש הגמרא במנחות האומר הרי עלי תודה בלא לחמה כו' כופין אותו ואומר לו שמור ושמעת, ובירושלמי נזיר פ"ק ה"ב הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין כו' תמן אמרי אומרים לו שמור ושמעת, וזה שדברים שאינן רק בנדר ובקבלה שמקבל על עצמו צריך להיות השמירה קודם להקבלה שיקבל לעשות כדין תורה, וזה שמור ושמעת. ודו"ק.
כי תעשה הטוב והישר בעיני ד', ספרי הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם דברי רע"ק. פירוש דדייק קרא קמא דכתיב בפ' ואתחנן ו' ועשית הישר והטוב בעיני ד' דסמוך הטוב לד', ורי"ש דריש הך קרא דפ' ראה. ופשוט.
בקרבך נביא וכו'. בספרי בקרבך לרבות האשה. פירוש שאף אשה תוכל להיות נביאה, דדוקא אם מדברת לעבוד ע"ז לא תשמע אליה, הא לעבור לפי שעה בשאר מצות תשמע אליה, כן הוא פירוש הספרי, ויליף בקרבך גז"ש מהך דכתיב בשופטים י"ז כי ימצא בקרבך כו' איש או אשה כו' וילך ויעבוד כו', כן הכא בקרבך מרבה אשה, אבל גר ועבד לא מצי לרבות דכתיב נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד' ומאחיך ממעט גר ועבד. ולקמן בפסקא צ"ג דריש נעשתה התועבה כו' בקרבך לרבות גרים ועבדים משוחררים [לפי גרסת הגר"א], שאם הדיחו ג"כ נעשית עיר הנדחת, דלרבות נשים לא מצי דריש, דהא כתיב בהדיא אנשים למעט נשים. אבל קשה, הא צריך שיהיה מאותו שבט כדאיתא בסנהדרין, ולא ידעתי איך לפרש, זולת שנאמר דאם הם נדוחים גם הם נידונין בסייף, וזה מגז"ש דכתיב לקמן פרשת תבוא ושמחת בכל הטוב כו' והגר אשר בקרבך יעו"ש, ויליף בקרבך בקרבך גז"ש, וכן דרכו כמוש"פ בכ"מ. ויעוי' בספרי אור שמח הל' עו"ג מש"כ בזה, וגם לפי גירסתו אמת נכון, פירוש שהגרים ועבדים עלולים לחזור לסורם לחטוא בעו"ג. וזה נכון הדבר.
ספרי פסקא פ"ד. או אל חולם החלום ההוא ולא חשוד למפריע, ופירש הגר"א דהנבואות שנבא קודם שנבא לעבוד ע"ז תשמע אליו שאינו נעשה חשוד למפריע, דכאן מיירי במי שהיה קודם מוחזק לנביא אמת כחנניה בן עזור. וצ"ע מדוע לא ילפינין מכאן חזקה מן התורה אע"ג דאתרעי, כמו הכא שהשתא נביא שקר הוא, ובתוספתא יליף חזקה ממה שאינו יוצא הרוצח עד מות הכה"ג ומוקמינין הכה"ג על חזקתו שהוא קיים, וצ"ע מאי ראיה דהא אינו רשאי ולהחמיר, וצ"ל מדהותרה דמו של הרוצח להגואל הדם אעפ"י שאינו יודע אם הכה"ג חי באותו שעה, דמוקמינין על חזקתו שהכה"ג קיים, אבל כ"ז היכא דלא איתרעי, אבל היכא דאיתרעי לא ידעינין, ומכאן הלא נוכל למילף לחזקה היכא דאתרעי וכפי הנראה שאף אם אמר קודם לעבור על אחת ממצות האמורות בתורה להתיר לפי שעה, כמו אליהו בהר הכרמל ואח"כ אמר נבואת שקר ג"כ נשמע אל דבריו הקודמים, ובזה הא הוי תרתי לריעותא, חדא הרי משקר, ועוד דמוקמינין דבר האסור על חזקתו שהוא לא הותר, וצ"ע. ועיין טורי אבן מגילה פ"ג דף כ"ד ד"ה אף בלבנים לא יעבור יעו"ש, ועיין חולין דף יו"ד ע"ב, אולי רב אחא בר יעקב יליף מכאן דאזלינן בתר חזקה, ועיין תוס' שם ד"ה ודילמא כו', ודו"ק בכ"ז, ויעוי' תוספתא בכורות פרק ג'.
והנביא ההוא או חולם וכו' יומת. פליגי ר"ש ורבנן אם בסקילה או בחנק, ובאליהו מצאנו ששחט את נביאי הבעל, וזה בסייף, וצ"ל דמדין המלכות הרגם והוא עשה ע"י אחאב, כמו שמשמע שכל אשר עשה היה ברשותו שהיה אז שם, ולמלכות לא ניתן אלא סייף בלבד, כמבואר בתוספתא וירושלמי ורמב"ם. ולפ"ז א"ש דאמר ויגד אחאב לאיזבל כו' ואת אשר הרג הנביאים בחרב כו', אז ראתה כי הרגם מדין המלכות בלעדי רשותה והיא היתה המנהגת אז כל הממשלה, לכן חרה אפה ותשלח וכו'. וכן במדרש קהלת קורא על זה סכלות מעט, משום שהיה שלא עפ"י ד"ת. ודו"ק.
כי דבר סרה כו' להדיחך מן הדרך אשר צוך ד' כו'. בספרי אשר צוך זו מל"ת בה זו מ"ע. ועיין סוף הנחנקין גרסא אחרת. ואיזהו עשה יש בע"ג, מפרש בגמרא עשה דונתצתם. ונראה משום דבשופטים אמר ויעבדו העם את ד' כל ימי יהושע והזקנים כו' וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו כו', ופירושו שכל ימי יהושע והזקנים עבדו ד' בכל דבר, ואחרי מותו עברו קצת, אבל לא עבדו עו"ג, וכאשר נאסף הדור ההוא, אז קם דור אחר ויעבדו עו"ג, וכן אמר משה כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך כו', שיסורו מן הדרך תיכף אחרי מותו [ר"ל לאחר מות הזקנים שתלמידו חשוב כאילו הוא חי] וקראת כו' באחרית הימים כי תעשו כו', זה יהיה באחרית הימים, ונתבונן במה סרו מן הדרך תיכף אחרי מות הזקנים, תמצא בשופטים סימן ב' שמלאך ד' אמר להם ואומר כו' ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ כו' מזבחותיהם תתוצון מה זאת עשיתם כו', הרי דלא תעשה שלא לכרות להם ברית, ועשה דונתצתם את מזבחותם, ע"ז אמר משה, שיסורו מן הדרך, וכן כאן כי כתיב להדיחך מן הדרך הוא מ"ע ול"ת, עשה דונתצתם, ול"ת של לא תכרות להם ברית, וכריתת ברית דז' אומות הוא מל"ת דעו"ג, וכמוש"כ תוספות עו"ג דף כ' סד"ה דאמר קרא וכה"א ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת. ועיין לח"מ פ"ו מהלכות מלכים בזה ודו"ק בכ"ז.
המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך וכו'. עיין ביאור הגר"א באדרת אליהו ענין נפלא על מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה כו', כי תפלה הוא בגדר פדיון, ותורה בגדר הצלה יעו"ש דבריו הנעימים. ויש להסביר דבריו עפ"י מה דחזינא דקדושת דמים נמשך בזמן, לא כן קדושת הגוף לא פקע, וניחזי דקדוה"ג אם משועבד או ממושכן הדבר מפקיע מידי שעבוד, אבל בקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד, לכן תפלה בגדר חיי שעה (שבת ט') ולכך לא הוה רק קדושת דמים שאינו חל על עצם הנפש, לכן מידי שעבוד אינו מפקיע רק ע"י פדיון, היינו תפלה עם תשובה וצדקה, אבל תורה שהיא חיי עולם ודבוקה אל הנפש בעצמו, גם בהעדר החומר מפקיע מידי שעבוד בלא פדיון, וזה מה שקדושת דמים חל על החומר, לכן חמץ במועד לא מעל שאין עליו שווי, אבל קדושת הגוף אע"פ שאין שווי כמו חלב של נותר שאין שוה כלום, ואעפ"כ מעל כמוש"כ תוספות ישנים בכריתות. יעו"ש ודו"ק.
ידך תהי' בו כו'. מצוה ביד הניסת. התוי"ט סוף נגעים העיר, אם נקטעה יד הניסת אם חייב, ופשוט, דהא דין דנקטע יד העבדים אינו פוטר רק אם נקטע לאחר גמר דין, וכיון שכבר נגמר דינו של מסית אין מחזירין דינו לזכות, כל שכן דלא מיפטר על נקטע ידו של מוסת ופשוט.
כי בקש להדיחך מעל ד' אלדיך. הבאור עפ"י מה דאמרו תפלין דמארי עלמא כו' מי כעמך ישראל כו' לכן המסית ישראל לעו"ג רוצה שיסורו מהיות תפארת להשי"ת ומהיות חקוקין לתפליו, וזה מעל ד' אלדיך.
בספרי שלא יבנה עיר אחרת על שמה וכן הוא בגמ'. ודייק דכתיב את העיר הזאת את יריחו ש"מ דתרתי אמר. ורשב"א אמר בתוספתא וירושלמי דחיאל בנה עיר אחרת. ורש"י פירש דלא איתפריש מנ"ל הא. ונראה משום דמקשה שם דיריחו היא מן בנימין בחלק יהודה, ולמה נקיט בימיו על אחאב, ולכן משני דעיר אחרת בחלק יוסף או בשבט אחר בנה על שם יריחו שזה היה תלוי באחאב. ודו"ק. ובעיר הנדחת כתוב לא תבנה עוד, נראה משום דיריחו כיון שנבנית שוב אם תחרב מותר לבנותה, אבל בעיר הנדחת תו אף אם תבנה ותחרב עוד לא תבנה גם אחר זה. כן נראה ויעוין ירושלמי כיון שנבנית מותר לישב בה. ודו"ק.
ודע דבירושלמי סוף ברכות חשיב שלש דברים שהסכימו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה חרמה של יריחו, יעו"ש וכתוב חטא ישראל, ואם נאמר דחרם הוי ד"ת אין זה ראי'. וצ"ע, ולכאורה מפורש בהא דאמר, ארור כו' בבכורו ייסדנה כו', וכתוב מלכים ט"ז בימיו בנה חיאל כו' בכרו יסדה כו' כדבר ד' אשר דבר ביד יהושע כו', והיכן דיבר אם לא שהסכימו ב"ד של מעלה. ודו"ק. ונראה דאמר יהושע ארור האיש, ודייק האיש ולא הצבור, פירוש שאם הצבור כל ישראל אינם בכלל זה וכמו דאמר בספרי על חייבי כריתות ונכרתה הנפש לא הצבור, כן כאן שהצבור אינם בכלל זה. ואולי היו מותרין לכתחילה לעשות כן. ודו"ק.
לא תבנה עוד. במשנה סוף סנהדרין רע"ק אומר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית גנין ופרדסין, דייק מעוד יתירא משמע דוקא עוד הפעם כמו שהיתה, ובירושלמי מייתי ע"ז דוגמא, וז"ל וכן הוא אומר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד דג"כ עוד יתירא הוא, ודייק לישיבה אין אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ דר"ל עוד הפעם כמו שהיה אינו חוזר שבפעם ראשון הלכו לישיבה, כמו שאמרו לגור בארץ באנו. והפני משה לא פירש כן עיין ותראה האמת. ודוגמתו מצאנו לעיל בספרי במדבר קרח פסקא קי"ו, עיי"ש ודו"ק.
לעשות הישר כו'. לא נאמר הטוב שאין זה טוב לפני השי"ת במפלתן של רשעים, ולכן לא נאמר טוב, מגילה יו"ד.
בנים אתם לד' אלדיכם. ספרי ר"י אומר אם אתם נוהגין כבנים הרי אתם בנים כו' ר"י לטעמיה דבמשנה תורה דריש סמוכים (יבמות ד') והכי דריש, כי תשמע בקול וכו' לעשות הישר בעיני ד' בנים אתם ר"מ אומר ב"כ וב"כ אתם בנים וכה"א והיה מספר בני ישראל כחול הים. פירושו ע"פ מה דאיתא לעיל פסקא מ"ז כשישראל אין עושין רצונו של מקום והיה מספר בנ"י כחול הים (וכן ביומא כ"ב) ואמר שפיר ראיה מהא דכתיב והיה מספר הרי דאין עושין רצונו של מקום ואפ"ה כתיב והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר בני אל חי, הרי דקרוים בני אל חי אף בכשאין עושין רצונו של מקום. ועיין רש"י קדושין דף ל"ז ודו"ק.
לא תאכל כל תועבה. ספרי ר"א אומר מנין לצורם אזן בכור ואכל ממנו שעובר בל"ת כו'. יעוין בתוספות בכורות דמן התורה אסור עד שיולד לו מום אחר, ודיוקו מהא דכל אכילת טמאים כתוב בלשון רבים, לבד זה כתוב בלשון יחיד, דמום שנופל בבכור או ע"י עו"ג שלא לדעת ישראל שרי לאכילה, רק כי נעשה ע"י ישראל אסור (ועיין חולין קט"ו ד"ה כל שתעבתי לך) וזהו כעין קנס הואיל ועשה מום בהקדש, וזה שייך למקנס לאותו ישראל שעבר והטיל בו המום, אבל לישראל אחר אמאי אסור. וצ"ל דכל ישראל חשובים כאיש אחד וכלליות האומה כחד חשיבא (עיין ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד), ולכן כתוב לא תאכל בלשון יחיד, דכל האומה כאחד חשיבא. ודו"ק.
בבהמה אותה תאכלו. בספרי פסקא ק"א ועדיין לא ארבה ולד טריפה שינקה מן הטהורה והטמאה ת"ל בבהמה, אבל אם אינה יונקת אלא מן הטמאה אסורה להדיוט, ועיין תמורה כ"ט ר"ח בן אנטיגנוס כשרה שינקה מן הטרפה פסולה לגבוה, התם משום שנולדה מן הכשרה, אבל ולד טרפה שינקה מן הטרפה, דכל גדוליה באיסור, אסורה אף להדיוט, ועיין תוס' שם, והגר"א בביאוריו ליו"ד סימן סמך נתעורר מהספרי. עיי"ש.
כל צפור טהורה תאכלו. פירוש שאם יש לו כל הד' סימנים של טהרה אז תאכל הא אם אין לו כל הד' סימנים איכא לספוקי דלמא הוה מינא דפרס ועזניה, וזה כל, שיהא כולו טהור בכל הסימנים.
וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר כו', הלשון קשה מאד שמהם משמע מן הצפרים הטהורות לא תאכלו, ובפרט למה דמסיק ר' יצחק בפרק שלוח הקן דצפור עוף טהור מקריא, עוף טמא לא מקריא. ואולי מזה דריש בספרי לאסור שחוטה של מצורע. ויתכן לפי מה שפרשו רבוותא בתוספות נדה דף נ' דביצת עוף טהור שיצא ממנה עוף טמא היינו בדמות נשר או פרס אסור, ולא דמי לקלוט בן פרה דשרי דהא לא נברא מן העוף רק מן הביצה א"ש כפשוטו, וזה אשר לא תאכלו מהם היינו מן הצפרים הטהורות הנשר כו'. וזה רמז נכון.
כל עוו. טהור תאכלו. בילקוט בשם ספרי הביאו רמב"ן אלו החגבים טהורים, נראה דבא לחלוק על ר' יוסי במשנה דחולין דסבר דבעי שיהא שמו חגב, ולר"ש כל עוף אפילו שאין שמו חגב ג"כ יאכל. ופשוט. ועיין רמב"ן בחידושי חולין.
לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. פירוש דמצוה להחיותו. ויתכן דסחורה אסור בנבלות, רק בנזדמנו מתיר רחמנא או מכור לנכרי, וכי נזדמנו לחד ישראל מותר לישראל אחר לקנות ממנו ולמוכרן לעו"ג כדברי קצת פוסקים, לזה אמר שכל זה בלא הגיע לגר שיכול לאוכלה, אבל כיון שבאה לרשות גר תושב שמותר לאוכלה אסור לישראל לקנות ממנו לעשות סחורה למכרה לעו"ג, וזה שהוצרך הכתוב לכתוב ואכלה. ודו"ק.
או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה כו'. פירוש שאסור למכור לנכרי דבר שיכול למכור לישראל, עיין פרק השוכר את הפועל דף ס"ה ע"ב, רק נבלה מותר, דלא אתי למזבן מן גוי בשר כי עם קדוש אתה, ובמקום שאין מכריזין ג"כ חיישי דלמא נטרף או נתנבלה אף במקום דטבחים ישראל. ועיין פרק גיד הנשה דף צ"ה בתוס' ד"ה ובנמצא.
כי עם קדוש אתה כו'. דברים שנהגו איסור א"א רשאי להתיר בפניהן. ספרי. זה קאי על איסורי אכילה דהוי דבר האסור כמו חלב דאייתרא דפרק מקום שנהגו, ועל דבר הנדור יליף קרא אחרינא בנדרים פ"א, יעו"ש.
והגה בפ' משפטים ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כו'. והענין דבקדושין סוף פ"ב אמר דשער נזיר אסור בהנאה דכתיב קדוש יהיה גדל פרע כו' אי מה קדש תופס דמיו ויוצא לחולין כו' מי קרינין קדש קדוש קרינין, עיי"ש ברש"י דקדש הוא שם דבר על הקדושה הנפרדת וכמו צדק, אבל קדוש הוא בהרכבת הגוף הנושא את הקדושה דמשמע שהוא קדוש ואינו יוצא ממנו הקדושה ולא נפרד ממנו, ולכן שינה הלשון דאמרו בפ"ק דברכות דף ז' ביקש משה שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, בקש שלא תשרה שכינה על אוה"ע רק על ישראל ונתנו לו שנאמר ונפלינו אני ועמך כו' ונתנו לו שנאמר גם את הדבר הזה כו' אעשה כו', ולכן במשפטים שהיה קודם ההבטחה והיה באפשרי, שאם יחטאו ישראל יסתלק שכינה מישראל ותשרה על האומות, אם יהיו מוכשרים לזה, כתיב ואנשי קודש תהיון לי כו' מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין, אבל כאן שכבר הבטיח, א"כ הקדושה לא תהא נפרדת מישראל לעולם, כתיב כי עם קדוש אתה, שהקדושה לא תהא סרה מאתך ותהא חלה על אחר, ולכן כתיב בשבת קדש היא לכם ודרשו שתהא מסורה לכם לפקוח נפש שאז יוצא קדושה ממנה על קדושת נפש ישראלי. ודו"ק. ולכן אמרו חלק דף צ"ב קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף צדיקים. יעו"ש.
למען תלמד ליראה את ד' אלדיך כל הימים אלו שבתות ויו"ט (האשה רבה דף צ"ד), והוא כמו שכתבו בתוס' פרק לא יחפור דף כ"א שהמעשר מביא לידי יראה לפי שהיה עומד בירושלים כו' והיה רואה שכולן עוסקים במלאכת שמים ובעבודה גם הוא היה מכוון לי"ש ועוסק בתורה, אמנם מן הכהנים שפרנסתם מצויה וכן בעלי משמר לא יקבל תוכחה שהוא טרוד בעבודתו ומלאכתו להביא טרף לביתו, אמנם בשבת ויו"ט שהוא פנוי ממלחכתו, אז ילמד מהכהנים לעסוק בתורה ועבודת ד'. ויעוין תנדב"א פ"א ודו"ק.
בארצך אשר ד' אלדיך נותן לך. לפי דברי הספרי דכל הפסוק הוא להקדים אחד לחברו, יעו"ש וברש"י, נ"ל דכמו הך בארצך מורה שעניי ארץ ישראל קודמין, כן אשר ד' אלדיך נותן לך מורה שעניי יהודה וגליל קודמין לעניי עבר הירדן וכמד"א בספרי גבי בכורים פרט לעבר הירדן שנטלו בעצמן (פירוש בלא חלוקה עפ"י ד') ודו"ק.
פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. הוא כמו שאמרו בודקין לכסות ואין בודקין למזונות לכן אמר כי לו בלבד, ר"ל צורך מזונות תפתח ידך תיכף, אולם לדי מחסורו אשר יחסר לו תחקור ותשאל אם יש לו מה בבית תקח את העבוט ותעביטנו לו.
נראה לי רמז למה שאמרו מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה, דבפרשה ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך הרי דאם הוא מך מחמשים סלעים מקרי מך, א"כ כשיש ר' זוז המה חמשים סלעים לאו מך הוא ואינו נוטל מן הצדקה ומעשר עני. והבאני לזה ההסבר בגמרא קדושין י"ז ר' שמעון מיכה מיכה מר דיליף דבחמשים סלעים לאו מך הוא וכאן נמכר מחמת מכותו וצריך להסיר ממנו העניות. ודו"ק.
כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. בספרי פסקא קי"ח יש בעבד עברי מה שאין בעבריה כו' עברי יוצא בשנים וביובל ובגרעון כסף משא"כ בעבריה. ופוק חזי איך נפל ט"ס בגמרא דילן דשמה כתוב ובגרעון כסף ובמיתת האדון, וז"א דעבד עברי אינו יוצא במיתת האדון דעובד הבן, ואם כוונתו כשיש לו רק בת, א"כ מה משני הגמרא אמר רב ששת כגון שיעדה, הא אף אם יעדה האב או הבן ג"כ יוצאת במיתתן ונתרת לעלמא, וצריך לדחוק כגון שיש יבם וכי"ב. וכבר עמד על זה במקנה. ובמשנה נמי חשיב עבד עברי יוצא בשנים וביובל ובגרעון, וע"ז פריך הגמרא משא"כ בעבריה והא תנן יתירה עליו אמה העבריה כו' הרי ברור כשמש דגירסת הגמרא ט"ס. ודו"ק.
ובפשוט י"ל דברי הספרי, דודאי אי לא כתב קרא הך או העבריה סד"א שאינה יוצאה בשש וביובל, לכן קמ"ל קרא דהעבריה. וכן תנן במכילתא לא תצא כצאת העבדים כו' יכול לא תצא בשש וביובל כדרך שהעבדים יוצאין ת"ל כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה כו' הרי דמזה ידעינין מדכתיב או העבריה דיוצאת בשש ויובל, א"כ שפיר קאמר ספרי, דצריך למיכתב, דבלא זה לא הוה ידעינין דיוצאת באלו, אולם הגמרא מקשה שפיר דא"כ אמאי חשיב גרעון כסף, הא גרעון כסף ידענא באמה העבריה מוהפדה וכדיליף חזקיה בדף ס"ז שם, וע"כ כשנויא דגמ' כשיעדה, ולכך הכי קאמר כיון דאשכחן גונא דעבריה אינה יוצאה בודאי כגון שיעדה, לכן סד"א דאינה יוצאת בשש וחלוקה לגמרי. ודו"ק בכ"ז.
כי ימכר לך כו' הענק תעניק לו כו'. מוכר עצמו אין מעניקין לו. הענין דנמכר בב"ד בגנבתו מעניקין לו משום שהכסף של המכירה לקח הנגנב מב"ד, ונמצא דההענקה תהי' לו, אבל מוכר עצמו הלא בעת המכירה יודע הקונה אותו, כי בצאתו בשש הלא יוצרך להעניק לו ונמצא דיהי' נישום ההענקה לפחות עבור זה מדמי המכירה ומאי יועיל זה להעבד הלא טבא בוצינא מקרא. ודו"ק היטב.
בספרי פסקא קי"ט לו ולא ליורשיו, עיין גרסת הגר"א בהגהותיו על ש"ס ודבריו דברי א"ח למבין שמועת הסוגיא. אך נראה לי ענין נכון דתרי לו כתיבי הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך ולבסוף כתב אשר ברכך ד' אלדיך תתן לו, וקא דריש יכול נתברך הבית כו' לא נתברך הבית בגללו אין מעניקים לו ת"ל הענק תעניק מ"מ א"כ למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה, א"כ א"ש דמה דממעט יורשיו הוא ממעט אם לא נתברך הבית בגללו, דאז אין מעניקים ליורשיו רק לו לעצמו, דחסה רחמנא על נפשו של עבד, אבל אם נתברך הבית בגללו אז שפיר שייך ליורשיו דהוה כמו שכר פעולה, ולכן הא דאמר בגמרא דילן לו ולא למוכר עצמו קאי אסיפא נתן תתן לו (ואפשר דכצ"ל הגירסא בגמ') ומשני ההוא מבעי לו ולא ליורשיו, פירוש, דאף אם נתברך הבית אין מעניקים ליורשיו, ופריך הגמרא אף האי פעולתו ליורשיו ואם נתברך הבית בגללו הוה כשכר פעולה [והא דכתב קרא לא ירע לבבך בשלחך אותו כו' כי משנה שכר שכיר מיירי בנתברך הבית בגללו כמובן] ומשני לו ולא לבע"ח וא"כ כל שקלא וטריא דגמ' דילן קאי באופן שנתברך הבית בגללו, אבל לא נתברך הבית בגללו שפיר הוה כמו דרשת הספרי לו ולא ליורשיו, וא"כ הספרי עם הגמרא תואמים יחדיו, וגדולה מזו דראב"ע סובר דאם לא נתברך כו' לא מעניקין. והוא ענין נכון בס"ד.
הרמב"ם הלכות עבדים פ"ב כתב אפילו חלה והוציא עליו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם. מזה מוכח דמי שחלה וחברו הוציא עליו לרפאותו דחייב לשלם לחבירו והוה כפודה את חבירו מבית השבי דחייב לשלם לו ואפילו שכר בטילה חייב לשלם לו יעו"ש, כן ה"נ רק בעבד דרפא אותו אדעתא דידיה, כדי שיהיה לו עבד שישמשנו הוי כהוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבא ואכל קמעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, כן ה"נ מה ששימשו הוי כאילו אכל מנכסי אשתו. ובלא"ה רפואה שאין לה קצבה הוי כמזונות ואיהו חייב במזונותיו, ועיין חו"מ סימן סמ"ך. (ומצאתי מקור דברי רבינו בהראב"ע בשם ר' סעדיה גאון בפ' משפטים). ודו"ק.
ספרי פסקא ק"כ על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום, ביום רוצעים בלילה אין רוצעים. נראה, דהך ספרי קאי למאן דאמר מוכר עצמו הוא נרצע דאילו למ"ד דדוקא מכרוהו ב"ד נרצע ובמכרוהו ב"ד כתיב והגישו אדוניו אל האלדים ואיתא במכילתא אצל הדיינים שימלך במוכריו רבי אומר כו' אבל כאן (פירוש במוכר עצמו) אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו, א"כ כיון דבעי דיינים ודין אינו רק ביום מדאיתקיש ריבים לנגעים וביום הנחילו כו', ולכן השמיטו הרמב"ם, משום דפסק מוכר עצמו אינו נרצע ובמכרוהו ב"ד ידעינין בלא הך קרא, דלא גרע משאר דינים, והספרי קאי למ"ד מוכר עצמו נרצע ונרצע בינו לבין עצמו, וצריך קרא דדוקא ביום. ודו"ק.
ואף לאמתך תעשה כן. יתכן דלפי הנך דמפרשי דאין יעוד אלא לדעת, פירוש מרצונה ודלא כר"ת בפ"ק דקדושין ה' עיי"ש הכי אמר שכמו שבעבד עברי לא רשאי לשעבדו, רק שיהא חפץ בזה ורוצה להיות עם אשתו השפחה ואהבך ואת ביתך, כן באמתך אשר אם תיעדה לא תיעד אותה בעל כרחה רק באופן שתשאל את פיה ותרצה בך להיות לך לאשה, כי אוהבת אותך או את בנך. ורז"ל דרשו להענקה (עיין קדושין י"ט) וזה ואף לאמתך שההענקה הוא לאביה תעשה כן אף שאין ההענקה לעצמה. ודו"ק.
כל הבכור אשר יולד כו'. הנה לר' טרפון דמספקא ליה סוף פ"ב דבכורות ביוצא דופן אם קדוש בבכורה, יעו"ש, צריך להבין אטו לדידיה מספקא אם יוצא דופן כשר לקדשים. ונראה דסבר דלידה בקדשים גמרינן מלידה דאדם דליכא לידה רק ממקום שמזרעת, ויעוין פרק יש בכור מ"ז ע"ב בתוס' רק דסבר כרבנן דהזכר תקדיש היינו שיהא מצוה להקדישו בפה אע"ג דקדוש מאליו, ולזה אמר כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך מכלל דאיכא בכור דאינו נולד והוא יוצא דופן דלידה לא הוי רק ממקום שמזרעת ורק הבכור שנולד דרך רחם מצוה להקדישו, אבל יוצא דופן, כיון שאינו קדוש בתמורה והוי כאין מינו קרב יעוין רש"י תמורה י"ז, לכן אם כי קדוש להיאכל במומו, בכ"ז אין מצוה להקדישו. והא דאמר דמספקא ליה לר"ט כו' הוא מהשני הבא אחר יוצא דופן דנאכל במומו. ודו"ק היטב.
ספרי פ' קכ"ד כל הבכור מגיד שהבכור נאכל כל שנתו א"ל אלא בכור תם בעל מום מנין ת"ל כל הבכור מכלל שנאמר לא תעבד בבכור שורך מלמד שהבכור אסור בגיזה ועבודה א"ל אלא תם בע"מ מנין ת"ל כל הבכור. הרמב"ם פסק דבעל מום נאכל כל שנתו מן התורה ויעוין בחידושי לבכורות מה שישבתי מה דקשה עליו מסוגיא דירושלמי ר"ה. ולפ"ז נולד לנו דבר חדש דהא דהגוזז והעובד בפסולי המוקדשין לוקה (בכורות דף ט"ו) היינו מרבויא קרא וכל. ונסתר מש"כ התוס' בכמה דוכתי ומהם בביצה דף י"ב ובע"ז ס"ז דאמרינין כיון דאהדריה קרא אהדריה לאיסורא קמא. ובזה דחה ר"ת שיטת ר"י דאורלייניעש דטע"כ אין לוקין עליו דלא ידעינין רק מתעבירו באש, והא דצריך קרא דתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב היינו משום דגיזה דמפקינין מקרא דכל לא הוה מרבינין למלקות וכמו דנפ"ל מקרא דכל חלב לרבות ח"ש ולא למלקות וכן כתב רמב"ם גבי היוצא מן הטמא טמא, עיי"ש או דצריך קרא לקדשים שנפדין במומן דמכל לא ידענא רק גבי בכור, אבל השתא דכתיב תזבח ולא גיזה ידעינן למלקות מכאן דכל עיקר לאו דגיזה ועבודה הוא מהכא הזכר תקדיש. ודו"ק.
לא תעבד בבכור שורך ולא תגז בכור צאנך. יתכן דקאי על בכור הנולד בעדרו של כהן כדמסיים לפני ד' אלודיך תאכלנו זה הכהן גם הוא אסור בגיזה ועבודה, ולכן כתוב שורך וצאנך, ולכן אמרו בגמ' לר"ש קשיא דכל קושיא יש לה תירוץ, בכורות דף ט'.
בספרי א"ד שישוה לו בגיזה ת"ל לא תעבד בבכור שורך ולא תגז. פירוש דמקו"ח אין עונשין מן הדין, לכן קאמר דידעינין מדכתיב ולא תגז וקאי ארישא וכן קאי לא תעבד אסיפא, וכן איתא בגמ' חולין קל"ז. ודו"ק.
לפני ד' אלדיך תאכלנו לכהן הוא אומר כו' רש"י. ומזה דמדבר לכהן ואותו מצוה כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש, וזהו כדברי המשנה פ"ב דבכורות הכהנים כו' חייבים שלא נפטרו אלא מפה"ב ופ"ח. ויעוין דף ד' ובתוס' שם ודו"ק. ולכן אמר בבקרך ובצאנך דוקא, שע"ז מצווה גם כהן ולוי.
לפני ד' אלדיך תאכלנו שנה בשנה וכו'. קשה לי כעת על הרמב"ן. בספר המצות בהשלמתו למ"ע מצוה א', דחשיב שנצטוינו לאכל מע"ש ובכורות לפני האל יתעלה, עיי"ש באורך. וא"כ אמאי לא חשיב ג"כ מה שנצטוינו לאכול בשר בכור בתוך שנתו דמקרא מפורש הוא בפ' ראה לפני ד' אלדיך וכו' במקום אשר יבחר ומרבויא דכל מרבה בספרי שאר קדשים (עיין ר"ה ה' ותוס' שם ודו"ק), ובפרט לשיטת רמב"ם ז"ל קאי ג"כ על בעל מום, דזה לא שייך בשאר קדשים דנפדין הן. ולאמר דזה הוה חלק מכלל המצוה של אכילת בכור לפני ד', זה לא שייך דהא הוא אינו נפסל לאחר שנתו וגם אחר שנתו מקיימינין עשה ואכלת לפני ד' אלדיך וכו' בכורות בקרך וצאנך, אם כי כבר עבר על מקרא דלפני ד' אלדיך תאכלנו שנה בשנה. וזה מחוור יותר ממש"כ הרמב"ן [בהשלמתו שמה] במצוה ט' לענין לתרום מן הרעה על היפה עיי"ש באורך. וצ"ע.
אשר יבחר ד' אלדיך לשכן שמו שם. בפסח ועצרת נזכר אשר יבחר לשכן שמו שם, ובסוכות נאמר אשר יבחר ולא כתוב לשכן שמו שם. נראה טעמו דבראש הפרשה כתוב ונתצתם כו' לא תעשון כן כו' כי אם אל המקום אשר יבחר ד' כו' לשכן שמו שם, משום דענין העו"ג היה להוריד רוחניות הכוכבים אל הצורה המכוונת, וכמבואר הכל בדברי הראב"ע, לכן אמר, כי במקדש לא תכוונו להוריד רוחניות שום משפיע רוחני או כוכב, לבד השי"ת ששכן שמו שם לשמו בלבד המיוחד. ובירושלמי פרק כל הצלמים אמרו דהטועים בעו"ג מודים דאין עו"ג שולט בים, ולכך כל הכשפים נבדקין על המים, משום שהמים באין מן הים ואין עו"ג שולט בו, לכן בפסח ועצרת שנדונין על התבואה ופירות האילן יש לטעות חלילה להוריד רוחניות ענין אחר זולת השי"ת, לכן אמר לשכן שמו שם, שרק הקב"ה לבדו הוא השליט, ולא מסר ההשפעה לשום נברא זולתו, אבל בחג שנדונין על המים, בזה גם הטועים מודים שאין זה שייך לשום נברא ולשום משפיע זולת השי"ת לבדו, וכמו שאמר היש בהבלי הגוים מגשימים, שגם הם מודים שאין שום מבוא לטבע בגשמים, ולכן הם יורדים בגבורה, לא הוצרך להזכיר לשכן שמו שם. ודו"ק.
מלכים ב' כ"ג עשו פסח כו' בספר הברית הזה. יתכן דפרשו שמצאו ספר התורה נגלל במקום יולך ד' אותך ואת מלכך כו', וזה בספר דברים ושם כתוב וזבחת פסח כו' צאן ובקר, ופירושו כתרגומו צאן לפסח ובקר לחגיגה, וכן צוה יאשיהו כמו שכתוב בדברי הימים סי' ל"ה שנתן צאן לפסח ובקר לחגיגה והקדשים בשלו בסירות כו' יעו"ש, וזה בספר הברית הזה במשנה תורה, שבשמות כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו. וברור.
לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. יעוין ספרי, ומביא זה בגמ' דזו אזהרה לשוחט פסח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות. ונראה דהפסח פסול, ולא דמי לשלמי חגיגה דאמר בירושלמי מגילה דאם שחטן בבמת יחיד לא עלו לבעלים לשם חובה וכשרים, מכמה טעמים, והעיקר דאמרו בספרי לא יבכר מלמד שאינו רשאי לבכר יכול אם בכרו יהא מבוכר ת"ל לא יוכל הא אם בכרו אינו מבוכר, וכאן נמי כתיב לא תוכל לזבוח אה"פ, שלל ממנו את היכולת, ללמדך שאם שחטו פסול ואינו פסח. וראי' לזה מליצת הרמב"ם דפסק דלר' יוסי דסבר דשוחטין פסח על היחיד אם יכול לאכול את כולו, בכל זה אין שוחטין לכתחילה רק אם יכול לאהדורי ארבים מהדרינן קו"ח מפסח שני דרק יחיד שוחטו, בכל זה כתיב יעשו אותו בלשון רבים דמהדרינן ארבים כ"ש בפסח ראשון, וכי פליג ר' יהודה ואמר אין שוחטין על היחיד, הוא דאף בדיעבד אם שחטו על היחיד פסול, וטעמו משום דאיהו יליף מקרא דלא תוכל לזבוח את הפסח באחד שאין שוחטין על היחיד, וכתיב לא תוכל הרי דבדיעבד פסול, והוה"ד לדידן בבמת יחיד. ודו"ק.
לא תוכל לזבח הפסח באחד שעריך כו'. פירוש דכבר נתבאר בספר אור שמח שהפסח עיקרו לאכילה, ומי שאינו יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו, ולכן פסלא בי' שלא לאוכליו, ונטמא הבשר לא יזרק הדם דעיקרו לאכילה והוי כשחיטת חולין, ובהעלאה בחוץ המעלה להדיוט פטור אבל בשוחט בחוץ אף להדיוט לוקה, לכן כתב דבפסח דהוי כשוחט להדיוט גם כן לוקה. ולר"ש דמפרש דגם בשוחט בבמת יחיד בזמן היתר הבמות גם כן לוקה, יתכן דכוון כן דבכל קרבנות חובה אין לאו בזמן היתר במות, ועל פי מה שנתבאר לעיל בקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך, דעפ"י נביא לסיג לעו"ג מותר לשחוט בחוץ למקדש, זה דוקא בעולה כמו דשחט הפר ביחיד אליהו לבדו, אבל אם יבוא נביא ויאמר לשחוט פסחים כל ישראל בהר הכרמל לא תשמעון אליו, דזה מבוא לעו"ג וכמו שנתבאר שם, לכן כתוב כי אם במקום אשר יבחר כו' לשכן שמו שם, זה בבית הבחירה או בבמת צבור, אבל גבי השמר לך פן תעלה עולותיך כתוב כ"א במקום אשר יבחר ד' זה עפ"י נביא כמו אליהו בהר הכרמל, וכפי מה שנתבאר שם. ודו"ק.
ובשלת ואכלת במקום כו'. דע דלא מצאנו דיוצא נפסל רק בחטאת דכתב הן לא כו' פנימה, כמו שאמרו ריש פרק בהמה המקשה, לכן קמ"ל קרא דגם בפסח נפסל ביוצא מירושלים מקום אכילתו, לכן צריך בשולו, היינו לצלותו באש במקום אשר יבחר ד', שאם יצלנו חוץ לירושלים יפסל ביוצא ולא יהא נאכל. ודו"ק.
ופנית בבקר והלכת לאהליך ששת ימים תאכל מצות. מן החדש. פירוש, דהקרא משמיע לנו שאינו צריך להמתין עד שיקריבו העומר, שחזקה שאין ב"ד של כהנים מתעצלין מלהקריבו, ועדיף מחזקה שליח עושה שליחותו כמוש"כ עירובין ל"ב, ולכן אמר ופנית בבקר והלכת לאהליך, ובכ"ז ששה ימים תאכל מן החדש. ודו"ק.
והנה מכאן יליף הגמ' פסחים דף צ"ה דטעון לינה ופרש"י לאחר יו"ט, מפני שיו"ט הוא יום של ראית פנים וראית קרבן. ולפלא דלא כתיב לינה בשום פרשה ובשום מקום רק כאן. והענין, דתוספות נתקשו שם הא מחויב בלינה משום שלמי שמחה, ותירצו שישמח בשלמי חברו, אבל איך יכתוב והלכת לאהליך, הלא אסור לו לילך מירושלים שמחויב לאכול שלמי שמחה, וכדאמר הגמרא בר"ה לענין אשה כו' ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה, פירוש ומשום שמחה חייבת להיות בירושלים, לכן רק הכא שאמר קרא לא תוכל לזבוח הפסח באחד שעריך אשר ד' אלקיך נותן לך, והא הוי שחוטי חוץ ופרשוהו רז"ל בזבחים דף קי"ד דבהיתר במות הכתוב מדבר בגלגל ונוב וגבעון ואפ"ה עובר בל"ת אם שוחט שם הפסח, וכן כתב הרמב"ם פ"ק מהלכות קרבן הפסח וזה שאמר כי אם אל המקום אשר יבחר ד' היינו במת צבור שם תזבח הפסח כו' ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ד' ופנית בבקר וכו' ושם באחד שעריך תשחט שלמי שמחה ושמחת בחגיך, וכאן בפרשה ראה כתיבא כל עניני במה והתירה [דהיה תיכף בעבור הירדן ודו"ק] כמו דכתיבא לעיל לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה כו'. ועיין בכ"ז בזבחים ובתוספות בכמה מקומות המדברים מעניני לינה וביחוד בפסחים ובחגיגה ותראה כי הוא ענין אמתי בס"ד ודו"ק.
ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת כו' לא תעשה מלאכה. ולא כתב מלאכת עבודה, לרמוז דאף כי יום השביעי חל בשבת שאסור בכל מלאכה ג"כ ששה ימים תאכל מצות מן החדש, שלדברי הצדוקים היה צ"ל ממחרת השבת של הרגל והיה כל ימי הפסח אסור באכילת מצה מחדש, לזה אמר ששת ימים תאכל מצות מחדש אם כי יום השביעי אסור בכל מלאכה וזה שחל בשבת, אבל מששת ימים אין פירכא לצדוקים דדילמא כשחל יום הראשון של פסח בשבת אז מותרים לאכול ששה ימים מן החדש, ולכן אמר בפרק ר' ישמעאל דלית ליה פירכא. ולפ"ז מחוור יותר טעמא דבן דורתאי דמפיק מוזבחת פסח כו' צאן ובקר דחגיגה דוחה שבת, דהך קרא מיירי בערב פסח בשבת כמוש"ב. ודו"ק.
מהחל חרמש בקמה. יתכן לתנא דבי ר"י קמא דסבר דמושב לאחר ירושה וישיבה, א"כ גבי עמר וספירה כתוב כי תבואו לחוד רק גבי איסור חדש בכל מושבותיכם, ויתכן דהיה נוהג העמר בי"ד שנים ראשונים טרם שכבשו וחלקו, רק חדש היה מותר באכילה טרם זמן הבאתן, והא דמצאנו דעמר בא להתיר, היינו דקצירה לקצור קודם העמר היה אסור בא"י וקצירת העמר התירה לקצור. וא"ש טובא דמשום כן היו מסתפקים ממן שבכליהם עד ששה עשר שהיו מותרים לקצור תבואות דעלמא, והא דאמר הגמ' דמעיקרא נמי אכיל היינו מה שהיו קוטפים ביד. ולפ"ז כאן דמדבר גם על שנים שקודם כבוש וחלוק, שאז הבמות מותרין, וכמו דפרישית בקרא דופנית בבקר לא מזכיר מיום הביאכם את עומר התנופה רק מהחל חרמש בקמה דהקצירה של העמר התירה קצירה, אבל הקרבתו לא התירה מאומה, דלא היו אסורים לאכול חדש עד גמר כבוש וחלוק. ודו"ק. היטב.
והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך. פירוש כי בעצרת המה פזורים בשדות ללקט לקט שכחה ופאה כמו רות, לכן אמר בקרבך, אבל בחג סכות זמן האסיף המה בשעריך. ופשוט.
ושמרת ועשית את החקים האלה. בספרי פסקא קל"ט מלמד שכל שנוהגים בעצרת נוהגים בפסח ובחג. פירושו דכתיבא בחג המצות את חג המצות תשמר ובסכות כתיבא את חג הסכות תעשה לך, וזה שאמר וזכרת כי עבד כו', ושמרת, זהו חג המצות, ועשית, זהו חג הסכות שתיהם יהיו את החקים האלה ודו"ק. ודרשה כזו אשכחן דר' שמעון דסתם ספרי כותי' בתורת כהנים ויקרא והבאת לרבות מנחת העמר להגשה כו'.
חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ובשמיטה ויובל שאין שם אסיפה של גורן ושל יקב ג"כ שבעת ימים תחוג לד' כו' כי יברכך בבטחון עצום כי בשכר זה יברכך ד' לעתיד בכל תבואתך כו' והיית אך שמח, פירוש תשמח בלא אסיפה של גורן ויקב רק שמחה של מצוה. ודו"ק.
או יש לפרש והיית אך שמח, שהיינו בשמיני שאך אתה שמח ולא האומות, שבשאר ימי החג שמחין גם האומות שמביאין עליהם פרי החג, יעוין סוף סוכה והבן, וכאילו כתוב והיית אך אתה שמח.
שבעת ימים תחג וכו' כי יברכך ד' בכל תבואתך. הרצון שבחג הסוכות עדיין לא עשרו התבואות, כמו"ש רש"י סוף סוכה בהומבה"י, לכן אמר שתהא בטוח כשתבוא למדוד אחר החג תמצא ברכה בתבואתיך שכבר הובא לבית וגורן, ולכן לא כתוב בפרי אדמתך, משום שמעשר פירות אינו מן התורה לשיטת כמה פוסקים.
ובמכילתא פ' בא ריה"ג אומר שבעת ימים תחג לד' אלדיך להביא שבעת ימי פסח שיטענו חגיגה או אינו מדבר אלא בחג כשהוא אומר וחגותם אותו חג לד' הרי חג אמור כו'. כאשר תעיין בפרשה ראה תראה כי זה אינו רחוק מהפשט. ומה שאמר כי יברכך ד' אלדיך בכל תבואתך הוא הבטחה שבשביל זה יברכך ד' בתבואה שבפסח נידונין על התבואה. ולפ"ז נאמרה מצות שמחה גם בפסח שכתוב בהך קרא והיית אך שמח, ודלא כמו שחקרו רבותינו בתוס' חגיגה ח' ע"ב ד"ה ושמחת בחגיך, עיי"ש. והא דדריש בספרי כל שנוהגים בעצרת צריך קרא להורות דין חגיגה דמביא מן החולין וטופל מן המעשר וכי"ב. אולם סוגיא דגמרא דלא כריה"ג בכמה דוכתי אכמ"ל. ולכן אם שמח עבור ברכה גשמיית, אז והיית אך שמח שמחה שיש בה קנאה, כמו שאיתא בפסיקתא על קרא דתשפות שלום לנו, אבל כשישמחו בלולב ברוחניות כמו שהיו אומרים חסידים ובע"ת בשמחת בה"ש אשרי ילדתינו כו' אמר ושמחתם שמחה תמה ושלמה לפני ד' אלדיכם, במה בלולב. ולמ"ד דכל זה חובה ותשלומין זה לזה, וחגר בראשון ונתפשט בשני חייב, אבל בשמיני מודה דפטור, ואם נתפשט בשמיני פטור לכו"ע, ואתי שפיר מה דכתיב שבעת ימים תחג שחל החיוב עליהן בעצמן, אבל שמיני הוא תשלומין כמו בעצרת ודו"ק.