מצוה:שלא יעבוד כוהן בעל מום במקדש
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.
(ויקרא כא, יז)
שהזהיר בעל מום קבוע שלא לעבוד. והוא אמרו יתברך איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב. רוצה לומר, לא יקרב לעבודה. וכל זמן שעבד בעל מום ילקה. וכן הוא בספרא אין בעל מום במיתה אלא באזהרה.
קישורים
שלא יעבוד כהן בעל מום
שלא יעבד כהן בעל מום בעבדת בית המקדש, שנאמר (ויקרא כא יז) איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו. כלומר לא יקרב לעבדה, כי כל עניני מאכל קרוי לחם בהרבה מקומות (עי' רש"י בראשית לא נד). ומום זה ענינו מום קבוע, שכן פירשו בספרא (אמור ג ה) אשר יהיה בו מום לא יקרב אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין? תלמוד לומר באותה פרשה כל איש אשר בו מום לא יקרב. ומום קבוע הוא, כגון גרב או ילפת והיא החזזית.
משרשי המצוה. לפי שרב פעלות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשנה באבריו, ואם אינו ישר בדרכיו לא יאותו פעלותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן יפה תאר ויפה מראה נאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה, אפשר שיש בשלמות צורתו, רמז לענינים, שמתוך מחשבות האדם בהן, תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שנוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השנוי ותנוד מן החפץ.
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות מג א) ששלשה מיני מומין הן, יש מומין שפוסלים הכהן מלעבד, ואם הן בבהמה פוסלין אותה מלקרב, ויש מומין אחרים שפוסלים האדם בלבד מלעבד ולא הבהמה מלקרב. ויש מומין שאין פוסלין לא אדם ולא בהמה, אלא משום מראית העין. וכל כהן שיש בו אחד משלשה מיני מומין אלו אינו עובד. אין פוסלין באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שנטל כליתו או טחל שלו או נקבו מעיו, אף על פי שיעשה בהן טרפה עבדתו כשרה, שנאמר שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי, אף כל שהוא בגלוי. ומנו חכמים (רמב"ם ביאת מקדש ז ח) שהמומין שהם פוסלין בין באדם ובבהמה הם חמשים, מלבד שיש מומין מיחדים בבהמה והם עשרים ושלשה, ונמצאו בבהמה שבעים ושלשה, ויש גם כן מומין מיחדים באדם והם תשעים, נמצאו הפוסלין באדם מאה וארבעים. וזהו כלל התשעים המיחדים באדם, שמונה יש בראש, ושנים בצואר, ארבעה באזנים, וחמשה בגבנים ארבעה בריסי העינים, אחד עשר בעינים. ששה בחטם, שלשה בשפתים, ושלשה בבטן, ושלשה בגבו של אדם, וששה בידים, ארבעה באברי הזרע, חמשה עשר בשוקים וברגלים, ארבעה בכל הגוף, שמנה בעור הבשר. ועוד ארבעה מומין גדולים מיחדים באדם ואינם בגלוי, ואלו הן, חרש, שוטה, ונכפה ואפילו לימים, ומי שרוח רעה מבעתתו אפילו בעתים ידועים. ומלבד אלה, יש עוד שנים שפוסלין מפני מראית העין, ואלו הן, מי שנשרו ריסי עיניו אף על פי שנשאר השיער בעקרן ומי שנטלו שניו.
וזהו כלל החמשים שפוסלין באדם ובבהמה חמשה באזן, ושלשה בריס של עין, ושלשה אלו בכלל חרוץ האמור בתורה, שמנה בעין, שלשה בחטם, ששה בפה, שנים עשר באברי הזרע, ששה בידים וברגלים, ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן
- א) גרב, והוא האמור בתורה.
- ב) יבלת שיש בו עצם, וזהו יבלת האמורה בתורה.
- ג) מי שיש בו חזזית המצרית כל שהוא וזו היא ילפת האמורה בתורה.
- ד) כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ, והוא בכלל חרוץ האמור בתורה, ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי.
ועוד שלשה אחרים
- א) הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד.
- ב) החולה שהוא רועד מפני חליו וכשלון כחו, אבל הטרפה, כשר באדם ופסול בבהמה, וכן יוצא דפן, כשר באדם ופסול בבהמה.
- ג) המזהם הרי חמשים. ויתר פרטיה במסכת בכורות פרק שביעי.
ונוהגת בזמן הבית בכהנים, וכן העובר על זה ועבד, והוא בעל מום, אם הוא מן המומין הפוסלין באדם ובבהמה, בין שוגג בין מזיד עבדתו פסולה, ואם היה מזיד חייב מלקות. וכן אמרו בספרא (אמור ג יא) אין בעל מום במיתה אלא באזהרה. ואם הוא מן התשעים מומין המיחדים באדם, אף על פי שהוא לוקה לא חלל עבדתו. ואם הוא מן המומין שפסלותן אינו אלא מפני מראית העין אינו לוקה, ועבדתו כשרה.
שלא יעבוד כהן עבודה אם הוא בעל מום, שנאמר "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב".
ותניא בת"כ [אמור פ' ב'] איש אמר ר' אלעזר ברבי צדוק למדנו תינוק פסול, אפילו תמים. עד מתי עבודתו פסולה? עד שיביא שתי שערות. אין לי אלא שנולד בו מום לאחר הדיבור כלומר לאחר שנאמרה אזהרה זו, היה בו מום לפני הדיבור, מניין? ת"ל "אשר בו מום". אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, בעל מום ממעי אמו, מניין? ת"ל "אשר היה בו מום". אין לי אלא תמידים שנקראו לחם, שנ' את קרבני לחמי לאישי, מניין לרבות שאר קרבנות ציבור? ת"ל "לחם אלהיו לא יגש להקריב". ומלשון הקרבה מרבה שם את הדם שנ' ויקריבו בני אהרן את הדם. מניין לרבות אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים? ת"ל "לא יקריב". מניין לרבות את הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? ת"ל "לא יגש להקריב". מניין לרבות אף היציקות והבלילות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות? ת"ל "לא יגש להקריב". יכול יהא חייב על כולן? ת"ל "לחם", מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה, אף כל שהוא משום עבודה, יצאו אותן שאינן משום עבודה. עד כאן הברייתא.
תניא בת"כ [שם] אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מניין? ת"ל "אשר בו מום". וגרסינן בפ' האומר [דף ס"ו] מניין שאם עבד פסול שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום וי"ו דשלום קטועה ללמד כשהוא שלם יעבוד ולא כשהוא חסר. עוד תניא בת"כ [בפ"ג דלעיל] מניין שאם עבד בעל מום שחילל? ת"ל "ולא יחלל את מקדשי". רבי אומר מניין שבעל מום במיתה? נלמד חילול חילול מתרומה. וחכ"א אין בעל מום במיתה אלא באזהרה, ודברי חכמים עיקר. יש מום קבוע מפורש בתורה כגון שבר יד ושבר רגל, ויש מום עובר כגון גרב או ילפת והיא חזזית. ולא המומין הכתובין בתורה בלבד הם פסולים אלא כל המומין הנראים בגוף שנ' כל אשר בו מום מ"מ ואלו הכתובין בתורה דוגמא הם.
במסכת בכורות בפ' על אילו מומין ובפ' מומין אלו עיקרי מצוה זו ושם [בדף מ"ג] מוכיחות ההלכות שג' מיני מומין הם: יש מומין שפוסלין בכהנים מלעבוד והבהמה מליקרב, ויש מומין שפוסלין את האדם בלבד מלעבוד, ויש מומין שאין פוסלין אלא משום מראית העין. [שם כל הסוגיא] אמרו שכל כהן שיש בו אחד מהן אינו עובד. כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועובד, בין בשוגג בין במזיד, עבודתו פסולה ואם היה מזיד לוקה. וכל מי שיש בו מום מן המומים המיוחדים לאדם בלבד ועבד, אעפ"י שהוא לוקה לא חילל עבודתו. ואם היה בו דבר שהוא מפני מראית העין, אינו לוקה ועבודתו כשירה. [הכי איתא לגבי מומי בכור וקדשים בפר' על אלו מומין דף ל"ה] אין פסול באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטלה כולייתו או הטחול או שניקבו מעיו, אע"פ שנעשה טריפה, עבודתו כשירה שנ' שבר רגל או שבר יד, מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.
כל המומין הנאמרין באדם תשעים וזהו פרטן:
חמשה באזן ואלו הן:
א' מי שנפגם שחום אזנו כדי שתחגור בו צפורן בפגם אבל בעור המוקף לשחום האזן אין בו מום בין נפגם בין ניקב בין נסדק.
ב' מי שנסדק שחום אזנו בכל שהוא אע"פ שלא חסר.
ג' מי שניקב שחום אזנו ניקב בכרשינה בין נקב עגול בין נקב ארוך אם מצטרף לכרשינה הר"ז מום.
ד' מי שיבשה אזנו כדי שתנקב ולא תוציא דם.
ה' מי שהייתה אזנו כפולה לשני' אפי' בגדי שדרך אזנו להיות כפולות נוטו' ובלבד שיהיו לו שני שחומים אבל אם אין לו אלא שחום אחד הרי הוא כגוף אחד שנכפל וכשר ויש ספרים גרסינן להפך והיא גירסת רש"י [שם דף מ'] אבל בתוספתא [פ"ד דבכורות] ראיתי כגירסא שכתבנו אזניו מגופפו' בחסיסה אחת לא ישחט בשתי חסיסות ישחט פי' חסיסה ושחומים הכל אחד עוד נקר' חסכום כשני סמכין ובדל אזן מתרגמינן חסכום דאונא:
שלשה דברים הם בריסי העין ואלו הן:
א' מי שנקב ריס אחד מריסי עיניו בכל שהו.
ב' מי שנסדק ריס מריסי עיניו בכל שהוא.
ג' מי שנפגם ריס מריסי עיניו בכל שהוא.
וג' מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה.
שמנה בעין ואלו הן:
א' העיור בין באחד מעיניו בין בשתיהם.
ב' מי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת מהן אע"פ שאינו נראה בהן שינוי כלל מחמת שירדו מים קבועין כנגד מאורותיו.
ג' מי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת מהן ראייה ברורה מחמת שהיו בה סנוירים קבועים.
ד' מי שבעיניו כמו עצב מעיי"לא בלעז אע"פ שאינו נראה.
ה' מי שיצא בשר יותר בעיניו עד שחופה מעט מן השחור שבעין.
ו' מי שנמשך הלובן שבעי' ונכנס ממנו מעט בשחור עד שנמצא השחור מעורב בלובן וזהו תבלול האמור בתורה אבל אם יצא מן השחור לתוך הלובן אינו מום שאין מום בלובן ותרגום של תבלול חיליז וכן כנוה חכמים בבכורות [דף לח] חלזון נחש מפני שאותו החוט הנמשך כמין תולעת דומה לנחש כך פי' רש"י [בפי' חומש פרש' אמור] וי"מ שחלזון נחש האמור בבכורות הוא אותו בשר יתר הנכנס על השחור שביארנו למעלה ואע"פ כן הוא בכלל תבלול כמו שאומר רבא [בפ' מומין אלו דף מ"ג] כל מחמת מיבלבליתא אתיא מתבלול.
ז' מי שהיית' נקודה לבנה בתוך השחור וזהו דק האמור בתורה והוא שתהיה צפה על גבי השחור אבל אם לא הייתה צפה שהייתה משוקעת בשחור אינו מום וכן אם הייתה נקודה שחורה בתוך הלובן אפי' צפה אינו מום שאין מומין בלבן.
ח' מי שהייתה נקודה שחורה שוקעת בתוך השחור אף זה נקרא דק אבל אם הייתה צפה הואיל והיא שחורה בשחור אינו מום.
שלשה בחוטם ואלו הן:
א. מי שניקב חוטמו אפי' מצד אחד.
ב. מי שנסדק חוטמו.
ג. מי שנפגם חוטמו.
ששה בפה ואלו הן:
א. מי שניקבה שפתיו ואפי' אחד מהן.
ב. מי שנפגמה שפתו.
ג. מי שנסדק' שפתו והוא שנסדק חוד שלה עד שתחלק לשני ראשין.
ד. מי שעצם לחייו התחתון עודף על העליון כל שהו.
ה. מי שפיו בלום מחמת גופו וברייתו אבל מחמת הרוח אינו מום פי, בלום במם כמו [בפ' כסוי הדם דף פ"ט] בולם עצמו בשעת מריבה וכמו אוצר בלום שהוא לשון חתימה מחמת שהוא מעוקם.
ו. מי שנטל רוב המדבר שבלשונו.
שנים עשר באיברי הזרע ואלו הן:
א. מי שנמעך הגיד שלו.
ב. או שנכתת.
ג. או ניתק, ד. או נכרת.
ה. מי שנמעכו ביצים שלו או אחד מהם.
ו. או נכתתו אחד מהן.
ז. או נכרתו מקצתן.
ח. או נתקו כולם ובין נתוק ובין כרות הביצים בתוך הכיס כן מוכיח שם [בפ' על אלו מומין דף ל"ט] אמנם יש חולקין ואומרים כי נתוק וכרות בבצים אינו מום מאחר שהם בתוך הכיס.
ט. מי שאין לו אלא ביצה אחת אע"פ שיש לו ב' כיסין.
י. מי ששני בציו בכיס אחד.
יא. הטומטום.
יב. האנדרוגינוס.
ששה בידים וברגלים ואלו הן:
א. הפיסח.
ב. מי שנשמטה ירכו עד שהיא ארוכה מחברתה והוא שרוע האמור בתורה.
ג. מי שאחת מיריכותיו גבוהה מחברתה.
ד. מי שנשבר עצם ידו והוא שיהי' ניכר.
ה. מי שנשבר עצם רגלו והוא שיהיה ניכר אע"פ שאינו ניכר כשעומד אם ניכר כשיהלך הר"ז מום.
ו. מי שרגליו מבולמות מחמת עצמן וברייתן אבל אם היו מבולמו' מחמת הרוח אינו מום.
ארבע ראוין להיות בכל הגוף ואלו הן:
א. מי שהיה לו גרב יבש כל שהוא וזהו גרב האמור בתורה.
ב. מי שיש לו יבלת שיש בו עצם וזהו יבלת ווירוא"ה בלעז האמורה בתורה.
ג. מי שיש לו חזזית המצרית וחיא חזזית קשה וכעורה וזו היא ילפת האמור' בתורה.
ד. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ הר"ז מום שהוא בכלל חרוץ האמור בתורה ואין הצלעים בכלל העצמו' שבגלוי.
ועוד שם [בדף מ"א] שלשה מומין אחרים ואלו הן:
א. הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד כדמסקינן בחולין [דף כ"ד].
ב. החולה שהוא רועד מחמת חוליו וכשלון כחו, [בפ' מומין אלו דף מ"ה] אבל הטריפה בשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן.
ג. מי שהוא מזוהם, וכהן המזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד, היה ריח בפיו נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד ואם עבד בזיהום פה הר"ז חלל עבודתו כשאר בעלי מומין כולן.
שמנה בראש ואלו הן:
א. מי שאמצע קדקדו שקוע למטה כמו שדחקו בידו.
ב. מי שאמצע קדקדו עולה למעלה כמו ביצה.
ג. מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמו מקבת.
ד. מי שראשו יוצא מאחוריו כנגד ערפו.
ה. מי שראשו רחב ויוצא מכאן ומכאן עד שנמשך ראשו על צוארו כמו ראש הלפת על העלין שלו.
ו. מי שהוא קרח שאין בכל ראשו שער כל עיקר ואם יש בו שיטה של שער מוקפ' מאחוריו מאזן לאזן כשר.
ז. מי שהיה השער מקיף מאזן לאזן מלפניו ושאר הראש קרח הר"ז פסול.
ח. מי שהיה השער מקיף את כל הראש סביב מלפניו ומלאחריו ואם אין שם שער באמצע גם זה קרה ופסול.
שנים בצואר ואלו הן:
א. מי שצוארו שוקע הרבה עד שנמצא ראשו כאלו מונח על כתיפיו.
ב. מי שצוארו ארוך הרבה עד שיראה נשמט מבין כתיפיו.
ארבעה באזן ואלו הן:
א. מי ששתי אזניו קטנות הרבה.
ב. מי ששתי אזניו נפוחות הרבה דומה לספוג.
ג. מי שאזניו מדולדלו' למטה.
ד. מי שאחת מאזניו משונה מחבירתה במראה.
חמשה בגבינין ואלו הן:
א. מי שאין לו שער בגביניו וזהו גבן האמור בתורה.
ב. מי שגביניו שוכבין.
ג. מי שאין לו אלא גבן אחד.
ד. מי שיש לו גבינין יותר על שנים.
ה. מי שא' מגביניו משונה מחבירו בין ששערו של זה ארוך בין ששערו של זה קצר בין ששערו של אחד שחור ושער השני לבן או אדום הואיל ויש בין שניהן שינוי הר"ז פסול.
ארבעה בריסי העין ואלו הן:
א. מי שאין לו שער כלל בריסי עיניו.
ב. מי ששער עיניו מרובה מעובה הרבה.
ג. מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחד כגון שאחד שחור ואחד לבן או אחר נושר ואחד מעובה.
ד. מי שעפעפיו סגורות מעט ואינן נפתחות הרבה כשאר בני אדם:
אחד עשר בעינים ואלו הן:
א. מי שהיו שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי להם קרובות מפדחתו.
ב. מי שהיו שתי עיניו למטה מן המקום הראוי להם.
ג. מי שהיו שתי עיניו עגולות ואינן נמשכות באורך מעט כשאר העינים.
ד. מי שעיניו מזורות והם יוצאות כעיני הנמר וכמי שהוא מסתכל בעת שכועס כעס הרבה.
ה. מי שעיניו גדולות הרבה כשל עגל.
ו. מי שעיניו קטנות כשל אווז.
ז. מי שדמעיו זולפות תמיד.
ח. מי שלחלוחית נמשכת מראש עיניו מכנגד החוטם או מזנב עיניו מצד צדעיו.
ט. מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן מעט מעט כשעה שרואה או בשעת שהוא רוצה לדקדק בראייה.
י. מי שראיית עיניו מעורבבת עד שרואה את החדר ואת העליה כאחד ויודע לך דבר זה בעת שידבר עם חבירו נראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר.
יא. מי שאחת מעיניו משונה מחבירתה בין בקומה בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה או אחת גדולה ואחת קטנה הואיל ויש ביניהם שינוי מ"מ פסול.
ששה בחוטם ואלו הן:
א. מי שעיקר חוטמו שקוע אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת וזהו חרום האמור בתורה.
ב. מי שאמצע חוטמו בולט ועולה למעלה.
ג. מי שעוקץ חוטמו נוטה למטה.
ד. מי שחוטמו עקום לצד אחד.
ה. שחוטמו גדול מאיבריו.
ו. מי שחוטמו קטן מאיבריו וכיצד משערין באצבע קטנה של ידו אם היה חוטמו גדול ממנה או קטן ממנה הרי זה מום.
שלשה בשפתים ואלו הן:
א. מי ששפתו עליונה עודפת על התחתונה.
ב. מי ששפתו התחתונה עודפת עליו העליונה.
ג. מי שפיו רפוי ורירו יוצא מפיו.
שלשה בבטן ואלו הן:
א. מי שכריסו צבה.
ב. מי שטבורו יוצא ואינו שוקע כשאר בני אדם.
ג. מי שדדיו שוכבות על בטנו כדדי אשה.
שלשה בשדרה ואלו הן:
א. מי ששדרתו עקומה.
ב, מי שיצאה חוליא משדרתו בין שפלטה לחוץ בין שנכנסה לפנים או נטתה לצדדין וזהו בעל חטוטרת.
ג. מי שנפתח בשר מגבו ונעשה כחטוטרת אף על פי שלא זזה חוליא ממקומה הר"ז מום.
ששה בידים ואלו הן:
א. מי שיש לו אצבע יתרה באצבעות ידיו אפי' היו שש ושש ואם חתך היתירה כשר ואם היה בה עצם אפי' חתיכה פסול.
ב. מי שחסר אצבע מידו.
ג. מי ששתי אצבעות ידיו קולטות עד למעלה מן הפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד.
ד. מי שאצבעותיו מורכבן' זו על זו.
ה. מי שפיקה יוצאת מגודלו.
ו. מי שהו' אטר יד ימינו ואם היה שולט בשתי ידיו כשר.
ארבעה באברי הזרע ואלו הן:
א. מי שכיס הבצים גדול וארוך עד שמגיע לארכובותיו.
ב. מי שהגיד שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו.
ג. מי שנימוחו מבושיו והוא הכיס של בצים שנימוחו הבצים שלו בתוכו.
ד. מי שהרוח במבושיו ונפחו והוא מרוח אשך האמור בתורה.
חמשה עשר בשוקים וברגלים ואלו הן:
א. מי ששוקיו עקומו' עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו.
ב. מי שפיקתו יוצאו' והפיקה הוא העצם הגדול העגול שלמעלה מן העקב מצד פנים והוא דומה לפיקה שטוות הנשים בה.
ג. מי שעקבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד.
ד. מי שפרסתו רחב' כשל אווז אע"פ שאין קלוט' כשל אווז.
ה. מי שפיקה יוצאה מגודלו פי חתיכת בשר עגולה כפיקה.
ו. מי שיש לו אצבע יתירה אפי' יש לו שש ושש ואם חתכה כשר והוא שלא יהיה בה עצם.
ז. מי שחסר אחת מאצבעו' רגליו.
ח. מי שאצבעותיו מורכבות זו על גב זו.
ט. מי שהיו אצבעות רגליו קולטות עד למטה מן הפרק ואם היו עד הפרק או שחתכן והפרישן כשר.
י. מי שרגלו כולה שוה שנמצא רוחב פס אצבעו כרוחב עקבו וכאילו היא חתיכה שוה.
י"א מי שרגלו עקומה ודומה למגל שנמצא פס רגלו שיש בו אצבעות עם עקבו כאלו הן שני ראשי הקשת.
י"ב בעל הקיפן ומפרש בערוך [בערך כסת שהוא מי שרגלו חלול והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ ונמצא כשעומד עומד על עקבו ועל אצבעות רגליו.
י"ג המקיש בקרסוליו בעת שמהלך.
י"ד מי שהוא מקיש בארכובותיו בעת שמהלך.
ט"ו מי שהוא אטר ברגלו ימינו.
ארבעה בכל הגוף ואלו הן:
א. מי שגופו גדול מאיבריו.
ב. מי שגופו קטן מאיבריו.
ג. ארוך ביותר.
ד. הננס והוא קצר ביותר עד שיהיה מופלג משאר העם.
ששה בעור הבשר ואלו הן:
א. הכושי.
ב. הלבן ביותר כמו גבינה.
ג. האדום כשני.
ד. בעלי נגעים שנשתנה העור מחמת עצמו כגון הבוהק.
ה. נשתנה העור מחמת דבר אחר כגון צרבת המכוה וזה בכלל נגעים טהורים.
ו. מי שהייתה בעור פניו שומא שיש בה שער אע"פ שאינה כאיסר אלא בכל שהו.
ז' ח' בעלי הדולדלים והוא שידלדל העור והבשר או הלחלוחית שיש בעור שנדלדל באיזה מקום שיהיה מכל הגוף ה"ז מום. ורבי' שלמה פירש [בבכורות דף מ"ה] בעלי התלתולים כמו חתיכת בשר יוצאות ותולות בהם.
ועוד יש שם [דף מ"ד ומ"ה] באדם ארבעה מומין אחרים ואלו הן:
א. החרש.
ב. השוטה.
ג. הנכפה אפי' לימים רבים.
ד. מי שרוח רעה מבעתת אותו תמיד או בעתים ידועים.
נמצאו כל המומין הפסולין בכהנים מאה וארבעים. ואילו פסולין מפני מראית העין [שם דף מ"ד]:
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.