מצוה:שיעשה הכהן הגדול את עבודת יום הכיפורים על-פי התורה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ג בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה.
ד כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף, בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.
ה וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת, וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.
ו וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ, וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.
[לוי]ז וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.
ח וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל.
ט וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהֹוָה, וְעָשָׂהוּ חַטָּאת.
י וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.
(ויקרא טז, ג-י)
הציווי שנצטוינו בעבודת היום, כלומר כל הקורבנות והוידויין שנצטוינו ביום צום כיפור, לכפר בהם כל העוונות, כמו שאמר הכתוב. והיא כל החוקה האמורה ב'אחרי מות'. והראיה שהכל מצוה אחת, אמרם בסוף פרק ה' מכיפורים (משנה, יומא ה, ז): "כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר, הקדים מעשה לחברו – לא עשה כלום".
וכבר נתבארו כל דיני מצוה זו במסכת המיוחדת לה, והיא מסכת יומא.
שיעשה כהן גדול כל מעשה יום הכפורים, על סדר הקורבנות והוידויין ושילוח השעיר ושאר העבודה כמו שכתוב בפרשה, שנאמר "בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו'" (ויקרא טז, ג) כל הפרשה.
משרשי המצוה שהיה מחסדי האל על בריותיו לקבע להם יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו שאלו יתקבצו עונות הבריות שנה בשנה, תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר ויתחיב העולם כליה, ועל כן ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם לקבע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם (בראשית רבה ב, ג) יעדו וקדשו לכך, ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה נתקדש היום וקבל כח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסיע בכפרה, וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות (יומא פה:) ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעברות קלות.
מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (דף ע.) שביום הזה היו מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר לחטאת ונעשה בחוץ והוא נאכל לערב. ועוד מקריבין יתר על זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף ואיל לעולה ושניהם משל כהן גדול, ואיל הבא משל צבור האמור בפרשה זו הוא האיל האמור בחמש הפקודים בכלל המוסף, והוא הנקרא איל העם. ועוד מביאין משל צבור שני שעירי עזים, אחד היו מקריבין חטאת והוא הנשרף והשני שעיר המשתלח. נמצאו כל הבהמות הקרבין ביום הצום, מלבד שעיר המשתלח שהוא אינו קרב, חמש עשרה, שני תמידין ופר, ושני אילים, ושבעה כבשים כלן עולות, ושני שעירי חטאת, אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב והשני נעשה בפנים ונשרף. ועוד פר בן בקר לחטאת.
עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקרבות ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים. ואם היתה שבת, אף מוסף אין מקריב אותו אלא כהן גדול. וכן שאר העבודות של יום, כגון הקטורת של כל יום והטבת הנרות, הכל בכהן גדול נשוי, שנאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, יא), "ביתו" זו אשתו. ויתר כל העבודות וחליפת בגדים מבגדי לבן לבגדי זהב ומבגדי זהב לבגדי לבן, וחמש טבילות שהיה טובל ביום זה ועשר פעמים שמקדש ידיו ורגליו, וענין ההפרשה שמפרישין אותו קודם ליום הצום שבעה ימים, והכבוד שהיו נוהגין בו, והוידויין שהיה אומר, וכל שאר דיני יום זה, הכל במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת יומא.
ונוהגת כל מצוה זו בזמן הבית. ועכשיו בעונותינו שאין לנו לא מקדש ולא כהן גדול ולא בגדי שרד ולא קרבנות, נהגו כל ישראל לעבד ביום זה בתפלות ובתחנונים, וכמו שכתוב "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג).
הלכות עבודת יום הכיפורים
מצות עשה לעשות כל מעשה יום הכיפורים על הסדר, כמו שב׳ בפ׳ אחרי.
ונבאר מתחלה העניין כמו ששנינו ביומא [דף ב׳] ששבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין שלא היתה קדושה ואותה פרישה נדרשת שם [בדף ג׳ וד׳] על פי הקבלה. ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים ומפ׳ בגמרא [דף ו׳] שמא תמצא נדה בשעת ביאה ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד. [במני׳ דלעיל] ומתקנין לו כהן גדול אחר שאם יארע בזה פסול שיעבוד אחר תחתיו ואע״פ שלא הופרש. ופסקינן [שם דף י״ג] הלכ׳ כר׳ יוסי [בדף י״ב] שאומר אחר יום הכיפורים, ראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט, משום מעלין בקדש ולא מורידין. בגמ׳ [בדף ח׳] תני׳ שמזין על כ״ג בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יום הכיפורים שמא נטמא במת. ומסקינן שם שאם חל יום השבת בשלישי או בשביעי שלו, דוחין את ההזאה. [בדף י״ד] כל שבעת הימים מרגילין אותו בעבודות והוא זורק את הדם ומקטיר את הקטר׳ ומטיב את הנרות ומקטיר את איברי התמיד על המזבח. ושאר כל ימות השנה, אם רצה כ״ג להקריב מקריב, שכ״ג מקריב בראש ונוטל חלק שיבחר בראש. [בדף י״ח] מוסרין לו זקנים מזקני בית דין וקוראין לפניו בסדר היום ואומרים לו אישי כהן גדול "קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת". [שם] ערב יום הכיפורים בשחרית מעמידין אותו בשער המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. [שם] כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה. ערב יום הכיפורים עם חשיכה, לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, שרוב מאכל מביא לידי שינה. ואמרי׳ בגמ׳ [שם] שאין מאכילין אותו דברים המרגילין לקרי כגון בצים וחלב וכיוצא בהן. [שם]
מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, הוליכוהו לעליית בית אבטינס, השביעוהו, ונפטרין והולכין להם. וכן אומרים לו אישי כהן גדול: "אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחינו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששיכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך". ומפרש בגמרא [בדף י״ח] שבועה זו למה? שלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים כדרך שהצדוקין עושין, שהיו אומרי׳ קטרת של יום הכיפורים מניחין אותה על גבי האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפני׳ בקדשי הקדשים מן המקרא הזה שכתוב כי בענן אראה על הכפרת ואומר שהוא ענן הקטרת כעניין שאמרנו אבל הקבלה בתורה שבעל פה שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון שנא׳ ונתן הקטרת על האש לפני ה׳ וזהו שכתוב כי בענן וגומ׳ מלמד שנותנין בו עשב שמעלה עשן זקוף כמקל עד שמגיע לשמי קורה ואח״כ מתפשט משם עד שיתמר הבית עשן. ומעשה בצדוקי אחד שתיקן מבחוץ והכניס מבפנים ונשמע כמין קול בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו מכת רגל עגל בין כתיפיו שנא׳ ורגליהם רגל ישרה וגו׳. והשבועה מפ׳ בגמר׳ [שם] שכך היו אומרים לו: "משביעין אנו עליך על דעת המקום ועל דעתנו ועל דעת בית דין" והוא פורש ובוכה שחשדוהו צדוקי והם פורשין ובוכין. דאמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו.
[בדף י״ח] כל ליל יום הכפורים כהן גדול יושב ודורש, ואם אינו תלמיד חכם, דורשין לפניו. אם רגיל לקרות קורא ואם לאו קורין לפניו. במה קורין לפניו? באיוב, בעזרא, בדברי הימים, זכריה. בן קבוטל אומר הרבה פעמים קריתי לפניו בדניאל. [בדף י״ט] בקש להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה, ואומרים לו אישי כ״ג עמוד והפג אחת להצטנן על הרצפה ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה. שנינו שם [בדף כ׳] שתרומת הדשן היתה ביום הכיפורים מחצות לילה. ואח״כ עושין סידור המערכה ודישון מזבח כדרך שעושין בכל יום כמו שביארנו במצות התמיד [לעיל במ״ע קצ״א] עד שיגיעו לשחיטת התמיד. [רפ״ג דף כ״ח] אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה אם הגיע הרואה אומר ברק ברקאי מתיא בן שמואל אומר האיר כל פני המזרח וזה שלמטה אומר לו עד שהוא בחברון כלו׳ אם הוא יום גדול כל כך שאתה יכול לראות חברון משם. והרואה אומר הן ומפר׳ בירושלמי [שם] שכדי להזכיר זכות ישני חברון אומר כן.
[בדף כ״ה דלעיל] אח״כ הורידוהו לבית הטבילה. [שם דף ל'] ואין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי׳ טהור עד שיטבול. וחמש טבילות טובל בו ביום וכולן בקדש על גג בית הפרוה חוץ מזו בלבד. ות״ר בגמ׳ [שם דף ל״א] חמש טבילות ועשרה קידושין כ״ג טובל ומקדש בו ביום וכולן בקדש על בית הפרוה חוץ מן הראשונה שהיתה בחול על גב שער המים ובצד לשכתו היתה ואיתן המים נמשכין מעין עיטם הוא מעין מי נפתוח האמור בספר יהושע כך נראה לרבי׳ שלמה שמשם הגבול משפע למזרח ולמערב והוא הגבוה שבכל ארץ ישראל כי גם מקרקע העזרה הי׳ גבוה עשרי׳ ושלש אמות כמו שמוכיח שם [בדף ל׳] פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ [בדף ל״א שם כל הסוגיא] ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו מקיתון זהב הביאו לו את התמיד קרצו כלו׳ שחטו ברוב שנים ומרק אחר שחיטה על ידו וקבל הדם וזרקו ואח״כ נכנס להיכל ומטיב חמש נרות ומקטיר קטרת של שחר ומטיב שתי נרות ומקטיר איברי תמיד והמנחה והחביתין והנסכים כמנהג של כל יום ואחר התמיד מקריב את הפר ושבעה כבשים של מוסף היום כרבי עקיבא דתוספתא [פ״ג דיומא] שנא׳ מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה ואח״כ עבודת היום ואח״כ שעיר הנעשה בחוץ שנ׳ שעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכיפורים ואח״כ אילו ואיל העם ואימורי חטאת ואחר כך תמיד של בין הערבים עד כאן דברי רבי עקיבא בפ׳ בא לו [דף ע׳].
- מכאן ואילך סדר עבודת היום שכתוב בפרשת אחרי
(ויקרא טז) "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה כתונת בד קדש ילבש וגו׳" כל הפרשה עד "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה". [בפ׳ בתרא דהוריות דף י״ב כל הסוגיא] כל עבודת יום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול ולפי שנאמרה כל הפרשה באהרן הוצרך לומר "וכפר הכהן אשר ימשח אותו" (ויקרא ט"ז, ל"ב) ללמד שכהן גדול הבא אחריו שיעשה כמותו. ואין לי אלא משוח בשמן המשחה; מרובה בגדיו כגון משנגנז שמן המשחה – מניין? תלמוד לומר "ואשר ימלא את ידו וגו׳ וכפר את מקדש הקדש" (ויקרא ט"ז, ל"ב-ל"ג) זה לפני ולפנים. פירש רבי׳ יצחק אלו מתנות בין הבדים ו"את אהל מועד" אלו מתנות הפרוכת ו"את המזבח" אלו מתנות המזבח.
- והא לך פי׳ העבודה. [מפירש״י פי׳ חומש שם]
"בזאת יבא וגו׳" ואף זו לא "בכל עת" (ויקרא ט"ז, ב') כי אם ביום הכיפורים כמו שמפורש בסוף הפרשה "בעשור לחדש" (ויקרא ט"ז, כ"ט). "כתנת בד קדש וגו׳" מגיד שאינו משמש בפנים בשמנה בגדים שהוא משמש בהן בחוץ שיש בהן זהב. [בר״ה דכ״ו] לפי שאין קטיגור נעשה סניגור אלא בד׳ בגדים ככהן הדיוט וכולן של בוץ. ולאחר שעשה עבודת תמיד של שחר עם מקצת המוספים שהם פר העולה ושבעת כבשים בבגדי זהב, קדש ידיו ורגליו ופשט בגדי הזהב וטבל ולבש בגדי לבן וקידש עוד ידיו ורגליו. כן אמרו רבנן דר׳ מאיר: [בפ׳ אמר להם הממונה דף ל״א והסוגיא בדף ל״ב] קדש, פשט, טבל, לבש, קדש, וכן בכל חליפותיו עושה כסדר הזה. ותניא [שם] ופשט בגדי הבד אשר לבש שאין ת״ל אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש. אלא מקיש פשיטה שתטען קדוש כמו הלבישה בעוד שהוא לבוש.
[בפרק הוציאו לו דף נ״א] את פר החטאת אשר לו הוא האמור למעלה ולמדך כאן שמשלו הוא בא ולא משל ציבור. [בפרק אסר להם דממונה דף ל״ו] וכפר בעדו ובעד ביתו, מתודה על עונותיו ועונות ביתו, ואחר כך אומר והקריב וכפר ושחט, ואי איפשר לומר כפרת הדם קודם שחיטה אלא כפרת דברים היא. שנינו בפ׳ אמר להם הממונה [דף ל״א] שפרו היה עומד בין אולם למזבח פי׳ בצפון כנגד אויר שבין אולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסמך שתי ידיו עליו בין קרניו ומתודה. וכך היה אומר: "אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳"" והם עונים אחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
[שם דף ל״ז] בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, כלומר נגד האויר שבין מזבח לכותל צפוני בשער ניקנור, כדתניא בת״כ [פרשת אחרי פ״ב] שנא׳ והעמיד אותם לפני ה׳ פתח אוהל מועד וכתיב בתריה ונתן על שני השעירים גורלות [בדף ל״ז דלעיל] הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו ושם שני השעירים וקלפי היתה שם ובה שני גורלות של אשכרוע ברויי״ש בלעז בן גמלא עשאו בבית שני של זהב ומזכירין אותו לשבח. שנינו בפ׳ טרף בקלפי [ריש פירקא דף ל״ט] טרף בקלפי העלה לו שני גורלות אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כ״ג הגבה את ימינך ואם בשמאלו עלה ראש בית אב אומר לו אישי כ״ג הגבה את שמאלך נתנם על שני השעירים של ימין בימין ושל שמאל בשמאל ואומר לה׳ חטאת ובתוספתא [דיומא] מפרש שכ״ג אומר לה׳ והסגן אומר חטאת [ביומא דף מ״א] קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח ומעמידו כנגד בית שילוחו פירש רבינו שלמה כנגד שער שיוציאוהו בו ולנשחט כנגד בית שחיטתו.
[שם] בא לו אצל פרו שנייה וסמך שתי ידיו ומתודה וכך היה אומר: "אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך ככתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ וגו׳". [בשבועות דף ב׳] זה שאמרה תורה בוידוי זה השני "ובעד ביתו" הם אחיו הכהנים שמתכפרים בו מטומאת מקדש וקדשיו כמו שנא׳ וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וכולן קרויין ביתו שנא׳ בית אהרן ברכו וגו׳. [ביומא דף מ״ג] ואח״כ שוחט את הפר וקבל את דמו במזרק נתנו למי שממרס בו ומנדנדו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרוש כלו׳ אחר שיצא מן ההיכל מונה ג׳ שורות של רצפה ובשורה הרביעית מניחו והיא קרוייה רובד הרביעי אבל בהיכל לא היה רשאי להיות בשעת הקטרה. [שם] נטל את המחתה ועלה לראש המזבח ופנה את הגחלים אילך ואילך ונטל מן המאוכלות הפנימיות וירד שנ׳ ולקח מלא המחתה וגו׳ מעל המזבח מלפני ה׳ זה מזבח החיצון שמקצתו לפני ה׳ ואין כלו לפני ה׳ כן תניא ביומא [דף מ״ה] והניחו על הרובד שבעזרה.
ביומא [דף מ״ז] שנינו הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים ומחתה גדושה של קטרת דקה מן הדקה מלשכת בית אבטינס וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף הגדול לפני גדלו והקטן לפי קטנו וכך היה מדתה ונותן לתוך הכף ותניא ביומא [דף מ״ח] מלא חפניו שאמרו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות [בדף מ״ז] נטל מחתת אש בימינו וכף הקטרת בשמאלו [בדף נ״א] ומהלך בהיכל בין שתי פרוכת המבדילות בין הקדש וכן קדש הקדשים וביניהן אמה [בדף נ״ב] החיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון פירוש פרופה פתוחה שנכפלת לצד חוץ ונאחזת בקרש של זהב להיות פתיחה ועומדת ומהלך ביניהם עד שמגיע לצפון והפך פניו לדרום מהלך לשמאלו וימינו למערב לצד השכינה עד שמגיע לארון [שם] הגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים [בדף נ״ג] ובבית שני שלא היה שם ארון היה מניח על אבן שתייה גבוה מן הארץ שלש אצבעות. ותניא בגמרא [בדף מ״ט] שאוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו ומערה הקטרת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלא חפניו כשהיתה וזו היא עבודה קשה שבמקדש [בדף נ״ב] וצובר את הקטרת ע״ג הגחלים בידיו לפנים כדי שתהא הקטרת קרובה לאור תחילה רחוקה מפניו. [שם] ותניא מלמדים אותו הוי זהיר שלא תתחיל מפניך שלא תכוה, [שם] וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן [בדף נ״ג] וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות הא אם לא עשאה כתיקנה חייב מיתה [בדף נ״ב ונ״ג] יצא ובא לו כדרך כניסתו כלו׳ פניו לקדש ואחוריו להיכל כך הי׳ מהלך מעט מעט אחורנית עד שיצא מן הפרוכת.
ומתפלל שם בהיכל אחר שיצא תפלה קצרה, שלא להבעית את ישראל שלא יאמרו מת בהיכל. ומפ׳ רב יהודא בגמ׳ [שם] שזו היתה תפלתו: "יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו שאם שנה זו שחונה תהי׳ גשומה ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודא ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנסה זה מזה". ובירושלמי [שם] מסיים בה "ולא יגביהו שררה זה על זה" ע״כ הירושלמי. "ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים". בשעה שהי׳ כהן גדול מקטיר בקדש הקדשי׳ כל העם פורשין מן ההיכל בלבד כך א״ר אליעזר ביומא [דף מ״ד] שאין פורשין אף מבין אולם ולמזבח אלא בשעת הקטרת בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל כדברי ר״י.
[ביומא דף נ״ג] נטל דם הפר ממי שהוא ממרס בו ונכנס לבית קדשי הקדשים למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו לפני הכפורת, אחת למעלה ושבע למטה, ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. [שם דף נ״ח] מאי כמצליף מחוי רב יהודא כמנגדנא. [דף נ״ה] תנא כשהוא מזה אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עוביה של כפורת. כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה וגב כפו למטה, כשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה וגב כפו למעלה. ופירש בערוך [בערך צד] ששתי מיני הזאות היו נופלין בארץ בין המזה ובין הארון. ומפרש במשנה [בדף נ״ג] שכך הי׳ מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. [בדף נ״ה] ולמה היה מונה בענין זה? כדי שלא ישכח וימנה הזאה ראשונה מן הכלל. [בדף נ״ג] יצא והניחו על כן זהב שהי׳ בהיכל. הביאו לו את השעיר שחטו וקבל דמו במזרק בעזרה ונכנס לבית קדשי הקדשים למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו א׳ למעלה ושבע למטה ולא הי׳ מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף וכך הי׳ מונה כמו שביארנו [מפרש״י פי׳ חומש] והזה באצבעו אחת במשמע ולפני הכפרת יזה שבע פעמים הרי אחת למעלה ושבע למטה [בדף נ״ג] יצא והניחו על כן שני שהי׳ בהיכל. נטל דם הפר והניח דם השעיר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה ושבע למטה ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף וכך הי׳ מונה כמו שביארנו. [שם] נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון אחת למעלה ושבע למטה לא הי׳ מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף וכך היה מונה כמו שביארנו.
[שם] עירה דם הפר לתוך דם השעיר ומחזיר הכל במזרק ריקן שהי׳ בו דם הפר כדי שיתערבו יפה יפה. [שם דף נ״ה] ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ מלמד שיוצא מבין הפרוכת ולמזבח הזהב והולך בין מזבח הזהב והמנורה עד שמגיע למזרחו של מזבח. וכפר עליו על מזבח הזהב מתחיל מחטא ויורד. מהיכן הוא מתחיל? מתחיל מקרן מזרחי׳ צפונית צפונית מערבית מערבי׳ דרומית דרומית מזרחית ואח״כ חותה הגחלי׳ אילך ואילך עד שמגלה זהבו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום כדברי ר׳ יוסי [בד׳ נ״ט] במקום שישלמו מתנות קרנותיו. [שם ובדף נ״ח] ויוצא ושופך שירי הדם על יסוד מערבית של מזבח החיצון. [בשבועות דף ב׳ ובגמ׳ דז׳] מה שהפר מכפר על הכהנים, מכפר השעיר על ישראל והוא השעיר אשר עלה עליו הגורל לשם. וטהרו וקדשו, טהרו לשעבר וקדשו לעתיד לבא, מטומאות בני ישראל בין שוגג בין מזיד בין שנכנס למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף, שנ׳ לכל חטאתם וחטאת היא שוגג ומפשעיה׳ אלו הנכנסים במזיד בטומאה. שנינו ביומא [דף ס״ו] שאח״כ בא לו אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה. וכך היה אומר: "אנא השם, חטאו ועוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם".
[ביומא דף ל״ט] עשרה פעמים היה מזכיר שם המפורש ככתבו בי״ה בכל וידוי ג״פ הרי תשעה העשירי כשאומר על גורל השעיר לה׳ חטאת [בקידושין דף ע״א] בראשונה היה מגביה את קולו בשם כיון שרבו פריצים חזרו לומר אותו בקול נמוך ומבליעו בנעימות אחיו הכהנים [כך משמע ביומא דל״ה ול״ז] כל הכהנים והעם שהיו עומדין בעזרה כשהיו שומעין את השם המפורש יוצא מפי כ״ג בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלי׳ על פניהם ואומרי׳ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שנא׳ כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. והפייט יסד כי בשלשת הוידויים הי׳ מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו ואינו בתלמוד ואולי בשום מדרש הוא. ת״ר [ביומא דף ל״ו] עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ופשעים אלי המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי חטאים אלו השגגות וכן הוא אומר ונפש כי תחטא בשגגה לפיכך מתודה חטאו עוו ופשעו תחילה על השגגות ואח״כ על הזדונות ואח״כ על המרדים וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאתי והעויתי והרשעתי וכן בדניאל הוא חטאנו והעויני והרשענו ומה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב״ה בשעה שחוטאי׳ ישראל ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות כך אומרים רבנן דר׳ מאיר [שם] ופוסק רב אלפס [ביומא] כמותם.
[ביומא דף ס״ו] אחר שהתודה על השעיר, מסרו למי שמוליכו, והכל כשרים להוליכו אלא שעשו הכהנים קבע ולא היו מניחין את ישראל להוליכו. [שם ובדף ס״ז] וסוכות היו עושין מירושלים עד תחילת המדבר שהיה שם סלע גבוה, ושובת שם איש אחד או אנשים הרבה בכל סוכה וסוכה כדי שיהו מלוין אותו מסוכה לסוכה. ויקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה ראשונה. ואנשי סוכה אחרונה לא היו מלוין אותו עד הצוק הוא הסלע, אלא עומדין מרחוק ורואין את מעשיו. ועל כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים. [שם] תנא מעולם לא הוצרך אדם לכך אלא לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ומה היה עושה חולק לשון של זהורית שבקרניו חציו היה קושר בסלע וחציו הי׳ קושר בקרניו. ושנינו בשקלי׳ [פ״ד] זה הלשון הי׳ בא משירי הלשכה ולשון של מעלה שנקשר בראשו הי׳ בא מתרומת הלשכה. [בדף ס״ז דלעיל] ודוחפו לאחוריו ומתגלגל לאחוריו ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים בא ויושב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך ומאימתי מטמא בגדי׳ משיצא חוץ לחומת ירושלם ר״ש אומר משעת דחייתו לצוק. ורבי יוסי אומר בגמרא [שם] משעת שיגיע לצוק. וטעם שלהם מפורש בבריי׳ בגמרא [שם], [שם] ת״ר עזאזל קשה שבהרים וכן הוא אומר ואת אילי הארץ לקח ועז לשון קשה ור׳ אברהם אבן עזרא פירש לעזאזל כמו גלעד שתי תיבות כאחד לעזאזל לקשה הולך.
[שם] אחר ששלח את השעיר ביד מוליכו, חוזר אצל הפר והשעיר שהזה דמו לפני׳ וקרען והוציא את אימוריהם ונותנן בכלי להקטירם על גבי המזבח ומחתך שאר בשרו עור על גבי בשר חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה ואינו מפרק אותן ומשלחן ביד אחרים להוציאם לבית השריפה ומנתחין אותן שם בעורן ומפרקין אותם ושורפין אותן. [שם] מאימתי מטמאין בגדים משיוציאם חוץ לחומת העזרה ר׳ שמעון אומר משיצית האור ברובן. [בדף ס״ח] אמרו לו לכ״ג הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר? מקומות גבוהים היו עושים בדרך ומניפין בסודרין מזה לזה ומודיעין שהגיע שעיר למדבר.
[שם ר״פ בא לו] בא לו כ״ג לקרות בתורה בעזרת נשים וקריאה זו אינה עבודה, אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא ואם רצה לקרות באצטלית לבן משלו קורא. [שם] חזן הכנסת הוא השמש נוטל ס״ת ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת לסגן והסגן נותנו לכ״ג. וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות ואך בעשור שבפ׳ אמור עד סוף העניין. וגולל ס״ת ומניחה בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן, שלא להוציא לעז על התורה. וקורא ובעשור לחדש שבפ׳ פנחס ע״ס העניין בע״פ. ומקשה בגמ׳ [דף ע׳] למה קורא בעל פה ויגלול ס״ת עד שיגיע לפרשת פנחס ויקרא אמר רב ששת בריה דרב יהושע לפי שאין גוללין ס״ת בציבור מפני כבוד הציבור. ומקשה עוד [שם] ויביאו ס״ת אחר ויקרא בו. ומתרץ אמר רב הונא בריה דרב יהודא מפני פגמו של ס״ת ראשון לא יקרא איש אחד בשני ספרי תורות. ובירושלמי [שם] מקשה אהא דאין גוללין בציבור והא תני קורא אחרי ואך בעשור שניא היא שהיא סדרו של יום תדע דאמר ר״ל בכל אחד אסור לקרות בעל פה וכאן קורא על פה פיר׳ התירו גלילה מועטת מפר׳ אחרי לפר׳ אמור מפני שהוא סדרו של יום אבל גלילה מרובה לא רצו להתיר והתירו לקרות אותה בעל פה מפני שהוא סדרו של יום ואינו אלא כמגיד עבודת היום [בדף ס״ח] בעת שקורא מברך לפניה ולאחריה כדרך שמברכין בבית הכנסת ומוסיף אחריה ז׳ ברכות ואלו הן רצה ומודים וסלח לנו אבינו כתיקונן ומברך על המקדש ברכה בפני עצמה שהיא עניינה שיעמוד בהמ״ק ושכינה בתוכו וחותם ב״א ה׳ שוכן בציון. ומברך על ישראל ברכה בפני עצמה שהיא עניינה שיברך הקב״ה את ישראל ויושיעה ולא יסור מהם מלך וחותם ב״א ה׳ הבוחר בישראל ואלו שתי ברכות אין נזכר מטבע שלהם בתלמוד אלא בירושלמי [דלעיל] אומר שכך הי׳ העניין וכן מפורשות כולם בירושלמי [שם ומברך הכהנים ברכה בפני עצמה ויהא עניינה שירצה המקום מעשיהם ועבודתם ויברכם ואותם ב״א ה׳ מקדש הכהנים ומברך על שאר תפלה. ות״ר [בדף ע׳] שאר תפלה. תחינה רינה ובקשה שעמך ישראל צריכין להוושע וחותם בשומע תפלה.
[בדף ס״ח] הרואה כ״ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין. הרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כ״ג כשהוא קורא. לא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהם היתה כאחד. [בדף ע׳] אם בבגדי בוץ קרא, קדש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, קדש ידיו ורגליו, ועשה שעיר הנעשה בחוץ, שהוא מכלל קרבנות מוסף היום. הוא שכתוב בפר׳ פנחס שעיר עזים אחד לחטאת מלבד חטאת הכיפורים כן אומר ר׳ עקיבא דתוספתא שדבריו תופס עיקר ביומא [שם] ואח״כ מקריב אילו ואיל העם, הם שנא׳ בהם ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם. ומקטיר האימורים של פר ושעיר הנשרפין ומקריב תמיד של בין הערבים. [שם] קדש ידיו ורגליו ופשט בגדי זהב, ירד וטבל, עלה ונסתפג ולבש בגדי לבן וקדש ידיו ורגליו ונכנס לבית קדשי הקדשים ומוציא את הכף ואת המחתה. ועל כניסה זו אמר הכתוב ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם [ביומא דף י״ב ובפ״ב דף כ״ד] כי שוב לא ילבשם לא בי״ה זה ולא בי״ה אחר. ת״ר בפ׳ אמר להם הממונה [דף ל״ב] שכל הפרשה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה שאין דינו להכתב עד אחר והשורף אותם יכבס וגו׳ ואחרי כן יבא אל המחנה ובא אהרן וגו׳. ואמר רב חסדא שם גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין ומסמיכן שם אמקראות ואם כסדר הכתוב לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
[בדף ע׳ דלעיל] אחר שקידש, פשט בגדי לבן והניחם, טבל ולבש בגדי זהב וקדש ידיו ורגליו, ומקטיר קטורת של בין הערבים ואח״כ מנחת חביתין ונסך ואח״כ מדליק את הנרות ונושא את כפיו. ומה ששנינו ביומא [שם] נכנס להקטיר קטרת ולהדליק נרות לאו דווקא כאשר ביארנו במצות התמיד [מ״ע קצ״א]. ואח״כ קדש ידיו ורגליו ופשט, הביאו לו בגדי עצמו ולבש, ומלוין אותו עד ביתו. ויום טוב היה עושה כהן גדול לכל אוהביו, שיצא בשלום.