מצוה:לא לשים לבונה בקורבן סוטה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן.
(במדבר ה, טו)
הזהירנו מהשים לבונה במנחת סוטה. והוא אמרו ולא יתן עליה לבונה.
ולשון ספרי מגיד שאם נתן, עובר בלא תעשה. כמו שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו, לפיכך מי שעבר על לאו זה לוקה. ובמכילתא לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, מגיד שהן שתי אזהרות.
קישורים
שלא לשים לבונה בקרבן סוטה. שנאמר (במדבר ה טו) ולא יתן עליו לבונה.
משרשי המצוה. כענין מה שכתבתי בשמן, כי הלבונה הדור הקרבן וריח טוב, ולכן אין ראוי לאשה החוטאת להדר קרבנה. ועוד אמרו זכרונם לברכה על זה (מדרש רבה נשא ט יג), שהאמהות הכשרות והצנועות קרויות לבונה, שנאמר (שיר השירים ד ו) ואל גבעת הלבונה. וזו פרשה מדרכיהן. ומצוה זו גם כן מבארת בכתוב, וענינה כתוב בחברתה, אין להאריך בה.
מצוות פז, פח:
הזהירה תורה על מנחת קנאות לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמו. [סוטה דף ט"ו] ושאר דיני הסוטה נתפרשו במ"ע [נ"ו].
סיכום איסורי ביאה
אלו הן סדר לאוין של איסורי ביאה וכלל הדבר כל האזהרות כולן של כל העריות נתפרשו בפ' אחרי מות וכתוב בסוף כולן כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות, שניהם במשמע האיש והאשה. והכרת הוא אף בלא עדים והתראה אבל אם יש עדים והתראה יש מקצתן שהן נסקלין ויש מקצתן שהן נשרפין ויש מקצתן שהן נחנקין יתר על הכרת השוה בכולן.
ואלו הן הנסקלין: הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה, ועל הזכר, ועל הבהמה, והאשה המביאה עליה את הבהמה, ונערה המאורשה. [פ"ד מיתות דף נ"ג] באלה השבעה נתפרשו סקילתן בפרשת קדושים תהיו. וכל מקום שנא' בתורה דמיהם בם הרי זו סקילה. [שם] וזה בנה אב שנ' באוב וידעוני באבן ירגמו אותם דמיהם בם: