מצוה:לא לקלל את הדיין
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר.
(שמות כב, כז)
הזהירנו מלקלל הדיין, והוא אמרו "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז). והעובר על לאו זה לוקה.
שלא לקלל הדיינים, שנאמר "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב, כז). ופירושו דיינין כמו "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים" (שמות כב, ח). והוציאו הכתוב בלשון "אֱלֹהִים" כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו דברכת השם יתברך. כמו שאמרו זכרונם לברכה במכילתא ובספרי, אזהרה לברכת השם מדכתיב "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל". ומה שכתוב במקום אחר, "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד, טז), זהו העונש אבל האזהרה היא מכאן כי לא יספיק לנו הזכרת העונש במצוה מבלי אזהרה. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה תמיד (סנהדרין נד.) "עונש שמענו, אזהרה מנין?". והענין הוא מפני כן שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה, ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר: הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו, או יתן שיכמו לסבול כך ויעשהו. ואין הכונה על המצות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד, מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אמרם זכרונם לברכה (יומא פא, א) בכל מקום "לא ענש אלא אם-כן הזהיר", כלומר לא יודיע האל העונש הבא עלינו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו.
משרשי המצוה להסיר מעל הדיינין יראת הנידון וקללתו, כדי שיוציאו הדין לאמיתו, ועוד הזהיר על זה גם-כן במקום אחר בתורה. ועוד נמצא תועלת אחרת במצוה, כי בקללת הדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם שונאים אותו, ואם לא יזהרו על קללתו, אולי יקללוהו ויתעוררו מתוך כך לקום עליו, כמו שאמר החכם למלך על המון העם: היזהר שלא יאמרו, שאם יאמרו - יעשו, ויהיה בזה רעה רבה, כי הוא במשפט יעמיד ארץ.
מדיני המצוה בדיינין מה שאמרו, שאין חיוב הלאו אלא המקלל הדיין בשם משמות השם, כגון י"ה או שד"י ואלהי"ם וכיוצא בהן, או בכינוי כגון חנון קנוא וכיוצא בהן. אבל בלא שם וכינוי, כגון ארור פלוני, או אל יהי ברוך, אין בו חיוב לאו, אבל אסור הוא, ומה שפרשו זכרונם-לברכה גם-כן בענין זה (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ג), שהחיוב אינו במקללו בלשון הקודש דוקא אלא אפילו בכל לשון. וכי צריך עדים והתראה בזה ככל חייבי לאוין, ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין (פ"ו מהל' סנהדרין).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וקילל הדיין בשם או בכינוי לוקה שתי מלקיות, לפי שהוא ככל אחד מישראל הכשרים שהם בכלל איסור זה כמו שנכתוב בסדר "קדושים תהיו" (מצוה רלא) ואחד מפני שהוא דיין.