מפרשי רש"י על שמות יט ג
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק י"ט • פסוק ג' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ט • יב • יג • טו • יז • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
רש"י
"ומשה עלה" - ביום השני וכל עליותיו בהשכמה היו שנאמר (שמות לד) וישכם משה בבקר
"כה תאמר" - בלשון הזה וכסדר הזה (שבת פו)
"לבית יעקב" - אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה[1]
"ותגיד לבני ישראל" - עונשים ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין (מכילתא)
- ^ ס"א גורסין 'רבה' מלשון ריבוי ושררה
רש"י מנוקד ומעוצב
וּמֹשֶׁה עָלָה – בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. וְכָל עֲלִיּוֹתָיו בְּהַשְׁכָּמָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַּבֹּקֶר" (במדבר לד,ד).
כֹּה תֹּאמַר – בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְכַסֵּדֶר הַזֶּה.
לְבֵית יַעֲקֹב – אֵלּוּ הַנָּשִׁים, תֹּאמַר לָהֶן בְּלָשׁוֹן רַכָּה.
וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – עֳנָשִׁים וְדִקְדּוּקִין פֵּרֵשׁ לַזְּכָרִים, דְּבָרִים הַקָּשִׁין כְּגִידִין (שבת פ"ז ע"א).
מפרשי רש"י
[ה] ומשה עלה ביום הב' וכל עליות בהשכמה כו'. הוצרך לומר ש'כל עליותיו בהשכמה', שלא יקשה לך מנא לן דהיה ביום ב', שמא ביום א', אלא ש'כל עליותיו היו בהשכמה', וביום הא' באו למדבר סיני (רש"י פסוק א), ולא היה אפשר לו לעלות. אבל בפרק רבי עקיבא (שבת דף פו:) אמרו דלא אמר להו ביום הא' מידי, משום חולשא דאורחא, שבאו באותו היום, ומשמע דאי לאו משום 'חולשא דאורחא' לא חיישינן שכל עליותיו היו בהשכמה, וטעמא דמילתא, דלא אמרינן ד'כל עליותיו בהשכמה היו' אלא כשהיה אפשר לו לעלות בבוקר - היה עולה בבוקר, אבל השתא דבאו למדבר סיני, היה יכול שפיר לעלות כשבאו, אף שלא בהשכמה, ואם כן למה אמר (רש"י) ד'כל עליותיו בהשכמה היו', ותירץ הרא"ם דלא אמרינן ש'כל עליותיו היו בהשכמה' רק כשהיה עולה מעצמו, אבל כשהיה עולה על פי הדיבור - אין חילוק בין בהשכמה בין שלא בהשכמה, ושם בגמרא (שבת דף פו:) נתן טעם למה לא קראו הקב"ה לעלות באותו היום, וקאמר טעמא משום 'חולשא דאורחא'. ואין דברים אלו נכונים, דכל עליות משה היו באין ספק על פי הקב"ה, דאיך יעלה על הדעת כי משה עשה מעצמו, אם לא מדעת הקב"ה:
אבל עיקר הפירוש הא דהוצרך לומר כאן ד'כל עליותיו בהשכמה היו', מפני טעם זה, דאי בשביל 'חולשא דאורחא' יש לומר דמשה עלה ביום א', ולא אמר להו מידי עד יום השני, ומכל מקום עליותיו היה ביום א', ולפיכך אמר 'כל עליותיו היו בהשכמה', וכיון דלא אמר להו ביום ראשון כלל, אם כן אין ספק שלא עלה ביום ראשון, דכיון דכל עליותיו היה בהשכמה, ועכשיו ביום א' אין יכול לומר להם דבר ביום ראשון, למה יעלה שלא בהשכמה. אבל בגמרא (שם) דקאמר טעם משום 'חולשא דאורחא', ולא אמר טעם משום 'כל עליותיו היו בהשכמה', דאם לא 'חולשא דאורחא', ואפשר לומר לישראל דבר, לא חיישינן להשכמה, כיון דאי אפשר לעלות קודם - יש לעלות אף שלא בהשכמה, כדי להגיד לו מיד באותו יום, ואף שלא בהשכמה יעלה, לכך אמר שם משום 'חולשא דאורחא' אין יכול לומר להם מידי. אבל להא מלתא צריך לטעמא דהכא, דשמא משה עלה ביום הא' ולא הגיד להם דבר עד יום ב', לכך אמר טעמא ד'כל עליותיו בהשכמה', והרי לא אמר להם שום דבר עד למחרת, ולמחרת אפשר לעלות בהשכמה, ולמה יעלה שלא בהשכמה, דהא באותו יום לא הגיד להם דבר:
[ו] תאמר להם בלשון רכה. אף על גב דכמה פעמים כתיב בתורה לשון "תאמר", ולא דרשינן לשון רכה, אין זה קשיא, דודאי כל אמירה לשון רכה, וזה מפני כי כל דבור יש בו שני ענינים; האחד, הוא חתוך הקול והאותיות, והוא נקרא 'דבור', וזהו קשה. והשני, הוא הענין הנאמר באותו דבור מן חבור האותיות והתיבות, והוא נקרא 'אמירה', והוא רך. כי כבר נתבאר הטעם התחלת פרשת וארא (לעיל פ"ו אות ד) למה הדבור קשה, לפי שחתוך האותיות והוצאת הדבור בעצמו הוא בכח וקושי, וזה לא שייך באמירה. ולפיכך בכל מקום שנאמר לשון "ויאמר" הכונה שאמר לו ענין הנאמר, ואינו נזכר בו אם בלשון רכה אם בלשון קשה. אבל מדכתיב אצל אנשים "ותגיד", ופירושו שם דברים קשים כגידים, כי "תגיד" כתיב מלא ביו"ד לדרוש דברים קשים כגידים, ואם כן פירוש "ותגיד" שבלשון זה ידבר לישראל, וכן גם כן פירוש "כה תאמר", בלשון אמירה יאמר להם, ומכיון שבלשון אמירה יאמר - זה לשון רך, כי לשון אמירה הוא רכה. אבל במקום שכתיב "ויאמר", אינו בא לומר כי מה שדבר היה בלשון אמירה שהוא רכה, רק הכתוב בא לומר שענין אחד נאמר לו, ובודאי כל ענין הנאמר הוא רך, ואפילו אם אמר לו להרגו, והדבר הוא קשה אל המקבל, אין הכתוב מדבר מן רכות המקבל או קשה, רק שאמר שענין זה נאמר לו, וכל ענין הוא רך, שאין שייך בו קושי. אבל כשאמר הכתוב שיאמר לו בלשון אמירה, פירושו שיאמר לו דברים רכים, שכאשר יאמר שהדברים רכים אל המקבל אי אפשר לומר רק שדיבר לו דברים טובים, שאם לא כן אינם רכים אל המקבל. אבל כשאינו מדבר מן המקבל, אף על גב שאין הדברים רכים אל המקבל - שייך רכות, כי לא שייך בענין הנאמר קושי כדלעיל, ומדכתיב "ותגיד לבני ישראל" מדבר הכתוב מן המקבל שהוא קשה, [כך גם] "כה תאמר" הוא רך אל המקבל:
ומה שדקדק לומר גבי אנשים לשון קושי, ואצל נשים לשון רכה, וכן לנשים תחלה ואחר כך לאנשים, מפני שבא ליתן להם את התורה כדרך סדר ראוי, כדי שיהיה הכל כסדר ראוי כשיקבלו התורה, כי הנשים קלים להתפתות תחלה (רש"י בראשית ג, טו), כמו שעשה הנחש [ש]דיבר אל האשה קודם (רש"י שם), כי היא בקל מתפתה תחילה, לכך נשים תחלה. והנשים יותר מקבלים דברי רצוי ופתוי ממה שמקבלים מכח גזום, לפי שהם נבהלים מכח גזום. אבל האנשים מקבלים יותר מכח גזום מן דברים רכים, לכך לאנשים בלשון קשה: