מפרשי רש"י על דברים טז יט
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק ט"ז • פסוק י"ט | >>
• ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • יג • טו • טז • יח • יט • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם׃
רש"י
"לא תטה משפט" - כמשמעו
"לא תכיר פנים" - אף בשעת הטענות אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה אחד עומד ואחד יושב לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו מסתתמין טענותיו
"ולא תקח שחד" - (ספרי) אפי' לשפוט צדק
"כי השחד יעור" - (כתובות קה) משקבל שחד ממנו אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו
"דברי צדיקם" - דברים המצודקים משפטי אמת
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט – כְּמַשְׁמָעוֹ.
לֹא תַכִּיר פָּנִים – אַף בִּשְׁעַת הַטְּעָנוֹת. אַזְהָרָה לַדַּיָּן, שֶׁלֹּא יְהֵא רַךְ לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה, אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב (מרדש תנחומא שפטים ז); לְפִי שֶׁכְּשֶׁרוֹאֶה זֶה שֶׁהַדַּיָּן מְכַבֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, מִסְתַּתְּמִין טַעֲנוֹתָיו (שבועות ל' ע"ב).
וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד – אֲפִלּוּ לִשְׁפֹּט צֶדֶק (ספרי קמד).
כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר – מִשֶּׁקִּבֵּל שֹׁחַד מִמֶּנּוּ, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַטֶּה אֶת לִבּוֹ אֶצְלוֹ לַהֲפֹךְ בִּזְכוּתוֹ (כתובות ק"ה ע"ב).
דִּבְרֵי צַדִּיקִם – דְּבָרִים הַמְּצֻדָּקִים, מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת.
מפרשי רש"י
[כא] אפילו לשפוט אמת. דאי לשפוט שקר, לא יתכן לומר אחריו "כי השוחד יעור", דהא הוא מכוין להטות, אלא איירי שהוא מכוין לשפוט אמת, וקאמר רחמנא לא יקח, דאי אפשר שלא יטה:
[כב] דברים המוצדקים. דלא יתכן לומר כמשמעו - דברים שדיבר הדיין, שאין השוחד מקלקל הדברים שכבר דיבר, דודאי "כי השוחד יעור עיני פקחים" שייך שפיר, אבל "דברי צדיקים" - שכבר יצאו - איך יסלף השוחד אותם, אלא פירושו 'דברים המוצדקים', דהיינו משפט אמת. ותימה לי, מי הכריחו לזה, דלמה לא יפרש כי הוא מסלף דברי צדיקים, היינו שמדבר הדיין דברים מעוותים, ורוצה לומר כי השוחד מסלף דברי צדיקים, שגורם השוחד שידבר הדיין דברים שהם מעוותים. ויש לומר, שאם מסלף הדיין דבריו - שטועה, זה כבר נאמר שהוא "יעור עיני פקחים". ואם במזיד, לא נקרא "צדיקים", אלא 'רשע'. וכך הם דברי אונקלוס שתרגם 'פתגמין תריצין', משמע שהוא מפרש דברים המוצדקים והישרים, מדלא תרגם 'פתגמין צדיקיא':
ואם תאמר, למה לי שניהם "השוחד יעור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים", דודאי כאשר הוא מעור עיני חכמים - מסלף דברים המוצדקים. וכן כאשר יסלף דברים המוצדקים - בודאי מעור עיני חכמים. ויש לומר, כי צריכי תרווייהו; "כי יעור עיני חכמים" על שאינו רואה זכות שכנגדו. כגון ראובן תבע את שמעון, וקבל שוחד משמעון, ויש לפניו סברא לזכות את שמעון, אף על גב דסברא אמיתית היא, מכל מקום יש סברא גם כן - שהיא דוחה אותה סברא - דמצי ראובן לטעון, וכאשר מקבל שוחד - "יעור עיני חכמים", דאינו רואה זכות של ראובן כלל. ובזה שייך "השוחד יעור עיני חכמים", שהרי לא ידע שום דבר מאותו סברא, והיה נעלם ממנו:
משל זה, ראובן תבע שמעון 'מנה אתה חייב לי שהודית לי', והדיין מקבל שוחד מן ראובן, הוא פוסק חייב לשלם, שהרי הודה. ומה ששמעון מצי טעין 'שלא להשביע עצמי הודיתי' נעלם, זהו "השוחד יעור עיני פקחים", שהרי נעלם ממנו זכותו. ואם שמעון השיב בעצמו 'שלא להשביע עצמי הודיתי', והדיין קבל שוחד, הרי אומר שאין טענת להשביע היא טענה, זה הוא "מסלף דברי צדיקים", שהרי ידע זכותו, רק שצדד סברא משובשת לדעתו, שאומר שאין זה טענה. וזהו "ויסלף דברים המוצדקים", דיש לפניו זכות ראובן, ובשביל שקבל שוחד מסלף הדברים:
בד"ה ולא תקח שוחד כו' ואין צורך ותימה דהא בגמ' פרק שני דייני גזירות איתא ממש כמו שפירשו הי"מ וכן פירש"י גופא בפר' משפעים כנ"ל: