מפרשי רש"י על בראשית כא יד
| מפרשי רש"י על בראשית • פרק כ"א • פסוק י"ד | >>
• א • ב • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • יז • כ • כא • כה • ל • לג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם ׀ בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶ֩חֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָ֠ר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃
רש"י
"לחם וחמת מים" - ולא כסף וזהב לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה
"ואת הילד" - (ב"ר) אף הילד שם על שכמה שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו (ב"ר)
"ותלך ותתע" - חזרה לגלולי בית אביה (ב"ר)
רש"י מנוקד ומעוצב
לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם – וְלֹא כֶסֶף וְזָהָב? לְפִי שֶׁהָיָה שׂוֹנְאוֹ עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה.
וְאֶת הַיֶּלֶד – אַף הַיֶּלֶד "שָׂם עַל שִׁכְמָהּ", שֶׁהִכְנִיסָה בוֹ שָׂרָה עַיִן רָעָה, וַאֲחָזַתּוּ חַמָּה, וְלֹא יָכוֹל לֵילֵךְ בְּרַגְלָיו (בראשית רבה נג,יג).
וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע – חָזְרָה לְגִלּוּלֵי בֵית אָבִיהָ (פרקי דרבי אליעזר ל).
מפרשי רש"י
[טו] אף הילד שם על שכמה. דאם לא כן הוי למכתב 'ואת הילד נתן לה', מאי "ואת הילד" סתמא, אלא על כרחך קאי על "שם על שכמה". ועיין למעלה:
[טז] ואחזתו חמה. והא דאמרינן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פז.) 'עד יעקב לא הוי חולשה', ותירץ הרא"ם היינו חולי בידי שמים לא הוי, אבל חולי הבא בידי אדם - דהיינו עין הרע - היה אף קודם לכן, דעין הרע הוא כאילו הכה אותו בחרב, ואין ספק שהחרב היה עושה אותו חולה. ודבר זה אין לו טעם, כי רוב חלאים הם על ידי עין הרע, כדאיתא בפרק הפועלים "והסיר ה' ממך כל חולי" (דברים ז', ט"ו) זו עין הרע כדאיתא התם, ואם אין עין הרע - יש לו סבה אחרת שהיא כמו עין:
ואני אומר שאף חולי מן השמים הוי כמו דהוי בידי אדם, ואין חילוק, רק דקודם יעקב לא הוי חולשה פירוש שיהא נחלש האדם כמו שהוא דרך החולי חלש, אבל קודם יעקב לא הוי חולשה, רק צער החולי היה כואב לו עד שלא היה יכול לילך מחמת חמימות בראשו ובגופו הפועל בו, והיו המזגים בו מתנגדים עד שהיה כואב לו, ואין הנפש בשלימות, אבל שיהיה חולשה - דהיינו חלש מחמת החולי - זה לא היה. למה היה דומה - לשני גבורים המנצחים זה את זה, ואין אחד מנוצח, ומכל מקום יש לו צער מן השני ואין לו מנוחה ושלום. וכך מתחלה היה המזג המתנגדו מתנגד לו, ולא היה שלום בעצמיו. ומשבא יעקב היה דומה למי שמנוצח מן המתנגד, כך היה נחלש מן מזג המתנגד עד שהיה חלוש:
וכאשר תבין מה שאמרו רז"ל 'עד יעקב לא הוי חולשה' למה עד יעקב דוקא לא הוי חולשה, לפי שהוא נמשך מן מדת רחמים, אשר מדתו להיות נרדף מעשו הרשע ומשאר אומות עד שהוא נחלש, ולפיכך הוא היה מחדש החולשה, כי הוא נרדף מכחות המתנגדות עד שהוא נחלש, וזה שכתב (תהלים כ', ב') "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב", ולא אלקי אברהם, שהוא היה מוכן לצרה כמו שאמר "ואל שדי" (להלן מג, יד) שאמר לעולמו די יתן לצרתי די (רש"י שם), והכל נמשך אחר עצמו, וזהו החולשה. כך הוא אמת וראוי להבין, כי הוא דבר מופלא בחכמה:
[ומה שאמרו ביומא מרגלית תלויה בצוארו של אברהם שכל חולי שרואה אותו מיד מתרפא, אין הפירוש שנתרפא בפעם אחד, אלא התחיל להתרפא, והיה צריך לראות המרגלית עד שנתרפא, וזה פירוש מאברהם. ]:
[יז] חזרה לגלולי בית אביה. דאם לא כן לא היה בא לה הטעות, כי המלאך היה מורה לה הדרך שלא תהיה באה לידי טעות, דהא אחר כך היה הקדוש ברוך הוא מגלה עיניה (פסוק יט) ומעלה לו הבאר, כל שכן שלא תהיה באה לידי טעות, (וכדי) [וכדאי] היה אברהם להיות הוא נשמר בזכותו, ולא תבא לידי טעות, אלא שחזרה לגלולי בית אביה. ומפני שקשה אחר שלא טעתה למה לא היה לה מים, אם תאמר שכבר כלו המים - וכי סלקא דעתך שלא יתן לה אברהם מים כדי שיגיע ליישוב, בשלמא אם נאמר דטעתה - יש לומר שפיר דנתן לה מים, ומפני שטעתה איחרה בדרך וכלו המים מן החמת, אבל עכשיו שלא טעתה - למה לא היו לה מים, ולפיכך הוצרך לומר (רש"י פסוק טו) 'שדרך החולים לשתות כו, ואברהם לא ידע ליתן לה מים הרבה, אף על גב דאחזתו חמה מיד קודם הליכתו - לא היה יודע זה, והיה סבור שבשביל צער הפרידה הוא (כ"ה ברא"ם):
בד"ה חזרה נ"ב ואני אומר דאי כפשוטו ה"ל למכתב ותלך במדבר ותתע דאז היה פירושו שהיה מתעתע במדבר אבל עכשיו דכתיב ותתע במדב' משמ' שתיתע דרך הילוכה וק"ל מהרש"ל: