מפרשי רש"י על במדבר כה טו
<< | מפרשי רש"י על במדבר • פרק כ"ה • פסוק ט"ו |
• א • ב • ג • ד • ו • ח • יא • יב • יג • יד • טו • יז • יח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְשֵׁ֨ם הָֽאִשָּׁ֧ה הַמֻּכָּ֛ה הַמִּדְיָנִ֖ית כׇּזְבִּ֣י בַת־צ֑וּר רֹ֣אשׁ אֻמּ֥וֹת בֵּֽית־אָ֛ב בְּמִדְיָ֖ן הֽוּא׃
רש"י
"ושם האשה המכה וגו'" - להודיעך שנאתן של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל
"ראש אומות" - אחד מחמשת (במדבר לא ח) מלכי מדין את אוי ואת רקם ואת צור וגו' והוא היה חשוב מכולם שנאמר ראש אמות ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי
"בית אב" - חמשת בתי אבות היו למדין עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה וזה היה מלך לאחד מהם
רש"י מנוקד ומעוצב
וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה וְגוֹמֵר – לְהוֹדִיעֲךָ שִׂנְאָתָן שֶׁל מִדְיָנִים, שֶׁהִפְקִירוּ בַּת מֶלֶךְ לִזְנוּת כְּדֵי לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (תנחומא שם).
רֹאשׁ אֻמּוֹת – אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן, "אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר" וְגוֹמֵר (במדבר לא,ח), וְהוּא הָיָה חָשׁוּב מִכֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר "רֹאשׁ אֻמּוֹת", וּלְפִי שֶׁנָּהַג בִּזָּיוֹן בְּעַצְמוֹ לְהַפְקִיר בִּתּוֹ מְנָאוֹ שְׁלִישִׁי (תנחומא שם).
בֵּית אָב – חֲמִשָּׁה בָּתֵּי אָבוֹת הָיוּ לְמִדְיָן, "עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנוֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה" (בראשית כה,ד), וְזֶה הָיָה מֶלֶךְ לְאֶחָד מֵהֶם.
מפרשי רש"י
[כ] ושם האשה המוכה [להודיע שנאתן] וכו'. דאין לומר להודיע מעלת פנחס שלא ירא להרוג בת מלך, דודאי לא היו יראים ישראל מן המדינים, שהם היו יראים מפני בני ישראל (רש"י לעיל כב, ד). ועוד, שהם בעצמם הפקירו את בנותיהם לזנות (רש"י פסוק יח), ואין צריך להיות ירא מפניהם:
[כא] להודיעך שנאתן. ואם תאמר, מנא לן שבשביל שנאתן, שמא לא עשו זה אלא כדי להציל עצמם, שלא יהיה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהיו מתייראים מן ישראל (רש"י לעיל פסוק ד), ובלעם נתן להם עצה זאת להחטיאם (רש"י פסוק א), ואם כן לא היה זה מפני שנאת ישראל, אלא להחטיאם. ויראה, שכבר ישבו ישראל בשטים ימים רבים, ולא עשו מלחמה עמהם, כדכתיב (ר' פסוק א) "וישבו בשטים", ואין ישיבה אלא עכבה (מגילה סוף כא.), ולא היו צריכים להתיירא, אם לא שעשו זה בשביל שנאתן להחטיאן. אי נמי, דודאי שנאתן גרמה, שאם לא היה שנאתן היו מתדבקין בישראל, שודאי אם עשו תשובה היו מקבלים אותם (סוטה דף לה:), וכל כך היו שונאין ישראל שהפקירו בנותיהן:
[כב] מנאו שלישי. ומה שלא מנאו אחרון לגמרי, שאם כן תאמר דרך מדריגתו חשב מלמטה למעלה, לכך מנאו באמצע, שאין לו חשיבות של ראשון, וגם אין לו חשיבות לומר מלמטה למעלה חשיב. וגם רביעי לא רצה למנותו, שתאמר מלמטה למעלה חשיב, והוא חשוב חוץ מאחד:
מה שפירש"י והוא היה החשוב שבכולן כו' עד מנאו שלישי מקשין העולם למה לשלישי ולא לרביעי או לשני ונרא' שגלוי לפני המקו' ששנים הראשונים לא הפקירו אבל שנים האחרוני' נמי הפקירו כמו הוא א"כ נמנה לשלישי מן הראוי וק"ל מהרש"ל ובספר מנחה בלולה איתא דלכך מנאו שלישי משום דכתיב בפר' מטות ואת מלכי מדין את אוי וגו' ומסיים חמשת מלכי מדין ואי הוי מנאו לבסוף הוי ג"כ לשון חשיבות דבסוף נזכר ג"כ מלכי מדין לכך מנאו מן הדין לשלישי דהוא באמצע: