מפרשי רש"י על במדבר יט ט
| מפרשי רש"י על במדבר • פרק י"ט • פסוק ט' |
• ב • ג • ז • ט • יב • יג • יד • טו • טז • יט • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאָסַ֣ף ׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָ֠ה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃
רש"י
"והניח מחוץ למחנה" - (פרה פ"ג) לשלשה חלקים מתחלקת א' נתן בהר המשחה וא' מתחלק לכל המשמרות ואחד נתן בחיל זה של משמרות היה חוץ לעזרה ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר וזה שבהר המשחה כהני' גדולי' לפרות אחרות מקדשין הימנה וזה שבחיל נתון למשמרת מגזירת הכתוב שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת
"למי נדה" - למי הזייה כמו (איכה ג) וידו אבן בי (זכריה ב) לידות את קרנות הגוים לשון זריקה
"חטאת הוא" - לשון חטוי כפשוטו ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת לומר שהיא כקדשים להאסר בהנאה
רש"י להלן בפסוק כ"ב בשם ר' משה הדרשן
"למשמרת" - כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענו' שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל שנאמר (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי וגו' וכשם שהעגל מטמא כל העוסקין בו כך פרה מטמא' כל העוסקין בה וכשם שנטהרו באפרו שנא' (שם) ויזר על פני המים וגו' כך ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו'
רש"י מנוקד ומעוצב
וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה – לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים מְחַלְּקָהּ: אֶחָד נִתַּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת, וְאֶחָד נִתַּן בַּחֵיל (ספרי קכד; פרה פ"ג מי"א). זֶה שֶׁל מִשְׁמָרוֹת הָיָה [חוּץ לָעֲזָרָה][1], לִטֹּל מִמֶּנּוּ בְּנֵי הָעֲיָרוֹת וְכָל הַצְּרִיכִין לְהִטַּהֵר, וְזֶה שֶׁבְּהַר הַמִּשְׁחָה – כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים לְפָרוֹת אֲחֵרוֹת מְקַדְּשִׁין הֵימֶנּוּ, וְזֶה שֶׁבַּחֵיל – נָתוּן לְמִשְׁמֶרֶת מִגְּזֵרַת הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת" (תוספתא פרה פ"ג ה"ח).
לְמֵי נִדָּה – לְמֵי הַזָּיָה, כְּמוֹ: "וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי" (איכה ג,נג); "לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם" (זכריה ב,ד), לְשׁוֹן זְרִיקָה.
חַטָּאת הִוא – לְשׁוֹן חִטּוּי, כִּפְשׁוּטוֹ. וּלְפִי הִלְכוֹתָיו קְרָאָהּ הַכָּתוּב "חַטָּאת", לוֹמַר שֶׁהִיא כַּקָּדָשִׁים, לְהֵאָסֵר בַּהֲנָאָה (ספרי שם; מנחות נ"א ע"ב).
מפרשי רש"י
[י] והניח לשלשה חלקים היה מחלקה וכו'. ונראה לי, דהנך שלשה חלקים דרשינן ליה מקרא; דכתיב "והניח מחוץ למחנה במקום טהור", והיינו אותו שהיה בהר המשחה לקדש ממנה כהן גדול כשהיה עושה פרה אדומה אחרת. ומדכתיב "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת", זו היא שהיתה למשמרת מגזרת הכתוב. והא דכתיב "למי נדה", היינו אותו שהיה להזות על הטמאים (רש"י כאן), כדכתיב "למי נדה". ומה שהפך (רש"י) סדר הפירוש, לפי שפירש קודם אותו היותר צריך, כי יותר צריך להזות על הטמאים, ואחר כך לקדש ממנה כהן גדול לפרות אחרות, ואותה שהיתה למשמרת מגזרת הכתוב בסוף, שאין ראוי לפרש אותה, שאינה צריכה כל כך כמו אותה המוכרחת. אבל כשפירש (רש"י) על הכתוב, פירש תחלה אותה שהניח מחוץ למחנה לקדש ממנה פרות אחרות, דקאי אקרא של "והניח מחוץ למחנה", דהיא אותה שהניח בהר המשחה לקדש ממנה כהן גדול פרות אחרות, ואחר כך פירש כסדר:
[יא] כמו וידו אבן בי כמו לידות. הרא"ם הקשה, שאין השרשים שוים; ששורש "נדה" - נדד או נדה, ושורש "לידות" - ידה. ודע שאין זה קשיא, כי רש"י סובר, וכן כל חכמי צרפת, שכל השרשים שאינם שלמים הם אחד לגמרי, כי כל אות נופל בלשון נחשב כאינו, ולא קראו שורש אלא האות שהוא עומד ולא נופל לעולם. ולפיכך רש"י מביא בכל מקום ראיה מן האחד על חבירו, כמו 'נדד' 'ידה', דבשניהם האות השורש שאינו נופל הוא הד' בלבד, שהרי אות הנו"ן היא שורש נופל, ונופל בתיבת "אדדה כל שנותי" (ישעיהו ל"ח, ט"ו), והאות האחרון היא כפולה, ודרך ליפול, ואין השורש רק הד'. והשתא שפיר מייתי ראיה מן האחד על חבירו:
ואני אומר שהדין עם חכמי צרפת בזה, שהרי ברוב מצאנו שאותו שהם להם שורש נופל, אף על גב שאין הגזרות שוה בשרש שלהם, מכל מקום הפירוש שלהם שוה. תמצא 'רמם' 'רום' פירושם שוה, וכן 'דום' עם 'דמם' הפירוש שוה, וכן 'חום' 'חמם' 'יחם' הפירוש בהם שוה, וכן עוד הרבה, נראה מזה שאף על גב שאין השורש שוה בהם, הם שוים בפירוש, לכך מייתי (רש"י) ראיה. וכבר נתבאר זה בפרשת ויחי (בראשית פמ"ט אות יד) ובמקומות הרבה:
[יב] לשון חטוי. ואין "חטאת" כמשמעו, שעל מה הוא מכפר:
- ^ ראו תוי"ט פרה סוף פ"ג; ברלינר.