מעשה רוקח על המשנה/עירובין

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מסכת עירובין[עריכה]

(פה מבואר טעם על מנין פרקים וחשבון האותיות)

במסכת עירובין יש עשרה פרקים והתחלת האותיות עולה ר"ל וסופי האותיות עולה תרט"ו. כל זה צריך טעם.

הגם על פי פשוטו יש לומר טעם על עשרה פרקים, דכבר ידעת שכתבו כל הספרים סוד עירוב היינו ע"ב רי"ו, היינו שם של ע"ב שיש בו רי"ו אותיות. והשם של ע"ב הוא נגד מילוי ע"ב בשם הוי"ה. ובשם זה יש עשרה אותיות, לכך סידר כאן רבינו הקדוש עשרה פרקים. גם יש לומר דסידר י' פרקים נגד ב' פעמים עירוב שהם עשרה אותיות, ולכך נקרא המסכתא עירובין בלשון רבים על שם שני מיני עירוב.

וזה לשון ספר מאורי אור: "עירובי מבואות היינו בתי גואי ת"ת, המערב חסד ע"ב גבורה רי"ו, וזהו עירוב. וכן יסוד מערב נצח הוד, וזהו נקרא "עירובי חצירות", בתי בראי". ואף על גב דהמסכתא מדבר גם כן מעירובי תחומין מכל מקום העמיד רק עשרה פרקים נגד ב' מיני עירוב אלו שהמה נגד ת"ת ויסוד כאשר אבאר בע"ה.

ובתיקונים תיקון כ"ד איתא (תיקוני זהר סט, א) "עירוב איהו עמודא דאמצעיתא וביה מטלטלין מבית לבית אינון שכינה עילאה ותתאה וכו'"‏[1]. נמצא יש עוד טעם על י' פרקים נגד ב' פעמים שכינה והיינו בינה ומלכות שהם נקראים בתים וגם הן ב' ההי"ן שבשם -- לכך יש י' פרקים. ועל זה סובב כל המסכתא.

וסופי האותיות עולים תרט"ו, דאיתא בגמרא ובזוהר דמאן דנטר שבתא כאילו נטר אורייתא כולה, והביאו ראיות מכמה פסוקים דמצות שבת שקול ככל התורה, ובודאי מיירי מי שמשמר כל ל"ט מלאכות ותולדותיהן ואפילו מה שהוא מדרבנן - אז הוי כאילו נטר אורייתא כולה. וידוע דכתבו התוס' בריש שבת ובכמה דוכתי דהוצאה מלאכה גרועה היא מכל ל"ט מלאכות. נמצא מי ששומר מלאכות הוצאה כדינו ואפילו מה שהוא מדרבנן שלא להוציא מבית לבית ומחצר לחצר בלתי עירוב מכל שכן שמשמר בודאי כל ל"ט מלאכות כדינו והוי כאילו קיים כל התורה.

ודבר זה רמז רבינו הקדוש כאן במס' עירובין ולא במס' שבת, שכבר כתבתי עירובין הוא ב' מיני עירוב, וכשמקיים ב' מיני עירוב אלו שהמה מדרבנן, משמרת למלאכה הוצאה, בודאי שמקיים כל ל"ט מלאכות. וכשתחשוב ב' פעמים עירוב עולה תקע"ו -- בהצטרף ל"ט עולה תרט"ו. ועם הכולל כמנין התורה מכוון לומר כאילו קיים כל התורה. זהו פשוט לענ"ד.

(פה מבואר סוד ענ"י ורוכב על חמור)

וכדי לבאר טעם להתחלת אותיות עולה ר"ל -- גם מה שהתחיל המסכתא "מבוי" -- נבאר תחלה מאמר הידוע מרעיא מהימנא. במשיח כתיב עני ורוכב על חמור. ענ"י הוא נוטריקון -- ע'ירובין נ'דה י'במות -- שהמה מסכתות חמורים. וכבר כתב בס' חמדת צבי דף ז' ע"ב שכל משכיל ישתומם על זה, יעו"ש מה שכתב בזה.

ולענ"ד נראה כך, דידוע מה שכתבו כל המקובלים דבראשית הבריאה נפלו רפ"ח ניצוצין לתוך הקליפות, וזהו סוד המלה מרחפת -- רפ"ח מת, שזהו סוד שבירת הכלים ושבירתן הוא מיתתן. ואין בן דוד בא עד שיתבררו כל אותן הנצוצין מתוך הקליפות, שכל זמן שיש בהם מאותן ניצוצין יש להם חיות, וכשיתבררו כל הנצוצין מהם אז יתבטלו הקליפות. וזהו לענ"ד, וכן מצאתי בס' אור ישראל, סוד הגמרא 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף', היינו אותן הנצוצין שהמה כמו הנשמה שנותנת חיות לגוף, כן אלו הניצוצין נותנין חיות לגוף הקליפה.

וזה מרומז בפסוק "עני ורוכב על חמור". חשבון תיבות אלו עם האותיות עולים כמנין רפ"ח מת עם האותיות. ובזה תלוי אורך גלותינו בעו"ה עד שיתבררו כל הניצוצין ואז בן דוד בא. ותיקון בירור הניצוצין רימז רבינו הקדוש בג' מסכתות ענ"י כאשר אבאר בע"ה כל אחת במקומה. וזו יצא ראשונה דידוע דסוד בירור הניצוצין תלוי עד שיומתקו ה' גבורות על ידי ה' חסדים. וזהו סוד ויעבור -- ע"ב רי"ו -- הוא שם של ע"ב שיש בהם רי"ו אותיות. ע"ב הוא חסד וע"ב רי"ו בגימטריא רפ"ח, וזהו גם כן סוד עירוב להגביר החסדים.

ובזה מבואר דלכך סידר התחלת אותיות ר"ל, והתחיל במלת מבוי שהוא בגימטריא נ"ח, שניהם יחד -- ר"ל נ"ח מכוון רפ"ח, כלומר שסוד מסכתא זו להמתיק הגבורות ולברר הניצוצין רפ"ח מתוך הקליפות.

ולכך נקרא המסכתא "עירובין" לשון רבים, שיש כאן ב' דברים במלת עירוב. אחד, ע"ב מנין חסד, רי"ו מנין גבורה, להמתיק הגבורה, לכך בא רי"ו בין אותיות ע"ב שהוא חסד. ודבר שני עירוב מנין רפ"ח, לברר רפ"ח ניצוצין, ואז בן דוד בא.

לכך התחיל בתיבת "מבוי", כשתכתוב מבוי במילוי -- מם בית וו יוד -- כחשבון מלכות דויד, ותיבת "דויד" עם האותיות. וגם ב' פעמים עירוב עולה כמנין מלכות בן דויד עם האותיות.

וזהו גם כן כונת המדרשים, "ורוח אלהים מרחפת - זהו רוח של משיח", כלומר כשיתוקן ב' דברים אלו, היינו ורוח אלהים עולה ש"ו, היינו שיומתק ש"ו דינים כידוע בסוד שופר, וגם תיבת מרחפת, היינו אותן רפ"ח ניצוצין -- אז יבא משיח. ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ותורה. וזהו "על פני המים" כדדרש התם במדרש. ולכך סופי האותיות כמנין התורה כדכתבתי.


ובזה נבא לביאור כמה משניות בע"ה. (משנה, עירובין א, ב) "הכשר מבוי לחי או קורה" -- סוד מבוי פירושו מבוא העיר, היינו מדת מלכות שהיא בית שער לעלות למעלה בסוד "זה השער לה'" כאשר הבאתי כמה פעמים. וכבר ידוע שפעמים יש יחוד יסוד ומלכות ופעמים תפארת ומלכות. וזהו הכונה "הכשר מבוי" -- מידת מלכות, "לחי" היינו יסוד בסוד ל' ח"י; למ"ד היינו נה"י, כל אחת כלולה מעשר, ויסוד כולל שלשתן (כאשר הבאתי למעלה שיסוד נקרא "עירוב חצירות" היינו נצח הוד), ויסוד נקרא "חי", נמצא תיבת "לחי" היינו יסוד. "וקורה" היינו ת"ת, כן כתב בהדיא בספר מאורי אור יעו"ש. ות"ת נקרא גם כן עירוב ח"ג‏[2]. נמצא שסוד לחי וקורה המה סוד ב' עירובין היינו ת"ת ויסוד. לכך לחי וקורה בגימטריא שס"ה; ס"ה היינו אדני מלכות, ואות ש' היינו תפארת או יסוד, שת"ת הוא בסוד ש', ג' קוין חג"ת, ויסוד הוא ש', ג' קוין נה"י. וזהו גם כן סוד שבת כידוע ש' בת.

וזהו סוד המשנה (משנה, עירובין א, ג) "הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח ואריח וכו'", ולכאורה תמוה מאוד כיון שאומר אח"כ "דיה לקורה שתהא רחבה טפח" אם כן היה לו לומר בקיצור "הקורה רחבה טפח". ואם רוצה לומר הטעם כדי לקבוע עליה בנין של אריח והוצרך להודיע שיעור של אריח -- מכל מקום תיבת "ואריח" שני הוא מיותר לגמרי. היה לו לומר "כדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה".

ולכן תראה שכל דברי המשנה המה רזין דרזין, דכבר ידעת בסוד תפלין של ראש ארבעה בתים המה, חכמה בינה חסד גבורה. ותפארת המניחן, שת"ת מקבל אורות אלו בסוד מוחין לצורך היחוד. ודבר זה רמז רבינו הקדוש כאן: "הקורה שאמרו", היינו תפארת, "רחבה כדי לקבל אריח ואריח וכו'", וכשתחשוב ב' תיבות אלו אריח ואריח המה מכוון כמנין חכמה בינה חסד גבורה עם האותיות. דוק ותשכח ויונעם לך מאוד.

(פה מבואר סוד המשנה העני מערב ברגליו וכו')

ובזה תבין גם סוד המשנה פ"ד (משנה, עירובין ד, ט) "זו היא שאמרו העני מערב ברגליו אמר ר' מאיר אנו אין לנו אלא עני", כלומר אבל עשיר מערב בפת דוקא. "ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר מערב ברגליו וכו'". וצריך להבין פלוגתתן בדרך נסתר.

ונראה לענ"ד כך, שכבר הבאתי למעלה שמדת תפארת ויסוד שניהם נקראים "עירוב", שמדת ת"ת מערב חסד גבורה להמתיק הגבורה, ויסוד מערב נצח הוד. וידוע דנצח הוד המה תרין ירכין. ואיתא ברעיא מהימנא פרשת כי תשא (ח"ב קפז, ב) "העשיר לא ירבה - דא עמודא דאמצעיתא", היינו תפארת וכו', "והדל לא ימעיט - היינו צדיק", זהו יסוד. נמצא תפארת נקרא "עשיר" ויסוד נקרא "דל" היינו עני. ותיבת פת המה תחלת אותיות מן מדת תפארת.

ובזה מבואר, "זהו שאמרו העני" - היינו יסוד, "מערב ברגליו" - היינו נצח הוד, שהמה תרין ירכין ורגלין, וזהו שאמר ר' מאיר "אין לנו אלא עני", "אבל עשיר" היינו תפארת "מערב בפת", כל אחד כפי מדתו. ובזה מדוקדק שבמשנה זו קאמר "פת" ולקמן בפרק ז' משנה י' קאמר "ככר הוא עירוב". וכן בפרק ח' (משנה, עירובין ח) קאמר "ככר". ולדידי ניחא מאוד שכאן רומז לסוד זה שכל אחד מערב כפי מדתו, העני שהוא כנגד מדת יסוד מערב ברגליו, והעשיר שהוא נגד מדת ת"ת מערב בפת. ור"י אומר אחד עני ואחד עשיר שוין הן, שידוע דת"ת ויסוד כחדא אזלין. ואין להאריך בזה כי כבר כתבתי שאין לי עסק בנסתרות רק כעין ראשי פרקים.


(פה מבואר סוד ע' אמה ושירים וגם הלשון קרפף מה היא)

כדי להבין סוד ורמז המשנה פ"ב (משנה, עירובין ב, ה) "הגינה והקרפף שהם שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים מטלטלין בתוכה". וצריך להבין למה לו למיתני תרתי -- הגינה והקרפף, ליתני חדא. וגם הלשון "קרפף" מה הוא? וגם השיעור של שבעים אמה ושירים למה דקדקו חז"ל כל כך בשיעור הזה? היה להם להעמיד שבעים מצומצם או ע"א שלמים, הגם שבגמרא (עירובין כג, ב) מביא סמך מחצר המשכן ומפסוק "חמשים בחמשים" -- "אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים" -- מכל מקום כל זה צריך טעם.

וגם המשנה בפרק ה' (משנה, עירובין ה, ב) (עירובין נז, א) "נותנין קרפף לעיר דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין נותנין קרפף אלא בין שתי עירות וכו'". ופרש"י כל הבא למדוד תחום העיר מניח הוספה לעיר ע' אמה ושירים ואח"כ מודד. גם זה צריך טעם למה זה? וגם השיעור, ידעתי גם ידעתי שגם כאן יליף בגמרא סמך מפסוק "מקיר העיר וחוצה - תן לה חוצה ואח"כ מדוד" -- מכל מקום קשה טעמא מאי? וגם במאי קמפלגי ר' מאיר וחכמים?

וכן המשנה שאחריה (משנה, עירובין ה, ג) "וכן ג' כפרים המשולשין אם יש בין שנים החיצונים קמ"א אמה ושליש וכו'", ואיתא בגמרא "לא משולשין ממש אלא שלישי עומד מרחוק" היינו כמין סגו"ל, יעו"ש בגמרא ופרש"י והר"ב, וצריך טעם ודעת, דבודאי דבריהם בכאן המה רמז וסוד. וכבר כתבתי כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים לדברים גדולים. וביותר תמוה השינוי דבמשנה שלפני זה העמיד הדין בעיירות וכאן העמיד כפרים.


וכדי להבין כל זה נבאר תחלה הלשון קרפף מה הוא. דכבר כתבתי יסוד המסכתא זו להמתיק הגבורות והדינים. וידוע שיש פ"ר דינים יוצאים מה' גבורות אותיות מנצפ"ך עולים פ"ר דינים. וזה לשון ספר מאורי אור: "עיר נקרא מלכות, פ"ר דינים שבה גימטריא עיר וכו'".

ובזה מבואר המשנה "נותנין קרפף לעיר" היינו להמתיק פ"ר דינים שהמה בעיר הזאת נותנין לה קרפף, ואותיות קרפף המה קף ר"פ, ואותיות ר"פ באמצע ואותיות ק"ף מקיפים לה. פירוש, שממשיכין לה שם הוי"ה בג' מילואיו, ע"ב ס"ג מ"ה, עולים ק"פ במכוון. ושמות אלו המה חסד ורחמים. ובזה ממתיקים הפ"ר דינים שבה. ולכך אותיות ר"פ המה באמצע אותיות ק"ף. דוק ויונעם לך.

(פה מבואר גמרא סוף פ"ג דפסחים וגם גמרא ב"ב פרק ה' בדרך נפלא על פי סוד ורמז)

ובזה נבא לבאר הכל. ואגב נבאר גמרא בפסחים סוף פ"ג (פסחים נ, א) "ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לה' אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שעה שהסוס רץ ומיצל", ופרש"י כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום וכו'. וגם איתא בבבא בתרא פ"ה (בבא בתרא עה, ב) "עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים אלף טפף גינאות וכו'", ופרש"י אלף פעמים טפף גינאות כל הני גמטריא הם והאי דהאריך בסימנים כי האי גונא היינו משום דלשון הגון הוא בעיר‏[3] בלא חשבון. ולכאורה אין לדברים אלו הבנה כלל, מאי לשון הגון כאן? וגם החשבון צריך טעם למה יהיה ההוספה גינאות מכוון כחשבון זה?

והנה הגם שכתבתי לשון רש"י, אלף פעמים טפ"ף, מכל מקום אפשר לפרש אלף וטפף, היינו שיהיה הוספה רק אלף קס"ט גינאות. ואל יקשה לך אם כן יהיה חסר ו' -- אני אומר הא גם לפרש"י חסר תיבה "פעמים", שהיה לו לומר "אלף פעמים טפף". ותחלה אני אומר כשתחשוב אותיות אלף טפף עולים פ"ר. גם איתא בגמרא שם שלעתיד יהיה שלשה ירושלים, הגם שבגמרא שם מסופק שם אם שלשה או שלשים, מכל מקום אני אומר שתנא דמשנה דעירובין יהיה סותם כדיעה זו שיהיה שלשה ירושלים. ועיין בפרש"י ובמהרש"א בעין יעקב שם.

והנה לפי מה שכתבתי הפירוש מן אלף טפף היינו כפשטה אלף קס"ט גינאות אפשר להעמיד החשבון שיהיה הגמרא דפסחים שהבאתי וגם הגמרא דבבא בתרא לאחדים, שיהיה אלף קס"ט גינאות, וכל גינה יהיה שיעורו ע' אמה ושירים כשיעור המבואר בעירובין. וטעם שיעור זה אפשר לומר שידוע שיריים הללו המה ד' טפחים כמבואר החשבון בפרש"י, וכשתחלק הע' אמה בטפחים עולה ת"כ טפחים באמה בת ו' טפחים. ועם השירים, ד' טפחים, הרי תכ"ד כמנין משיח בן דוד במכוון. כלומר שכל הוספה הנ"ל יהיה בימי משיח בן דוד. ומצאו סמך מן המקראות שהבאתי שגם לענין שבת יעמדו שיעור זה לזכר הגאולה שאם שמרו מצות שבת כהלכתו מיד נגאלין.

וכשתחשוב אלף קס"ט פעמים גינאות, וכל גינה ע' אמה ושירים, עולה ההוספה מ"א מילין בקירוב‏[4]. דוק ותשכח החשבון מכוון. והוא עשרה פרסאות ומיל, מהלך אדם בינוני ליום. ואציג לפניך החשבון.

  • אלף פעמים ע' אמה עולה ע' אלף אמה -- הרי ל"ה מילין, כל מיל ב' אלף אמה.
  • ועוד אלף פעמים ד' טפחים עולה תרס"ו אמה ב"ש [=ב' שלישים].
  • עוד קס"ט פעמים ע' אמה‏[5]. ק' פעמים ע' עולה שבעת אלפים אמה. הרי ג' מילין וחצי.
  • עוד ק' פעמים ד' טפחים הרי ס"ו אמה ב"ש [=ב' שלישים].
  • עוד ס"ט פעמים ע' -- הרי ד' אלף תת"ל אמה.
  • וכשתצרף לזה ק"ע אמה מן חשבון טפחים הרי ב' מילין וחצי.
  • הרי מ"א מילין ורבע מיל בקירוב.

ומה שאדם הולך ברגליו ביום שלם -- כשהוא רוכב על סוס ורץ יכול לילך בחצי יום. נמצא דגמרא דפסחים וגמרא דבתרא המה לאחדים.

ואם נפרש כפרש"י יהיה רחוקים מאוד. שאלף פעמים טפף הוא שיעור גדול אם לא שנאמר שכל גינה יהיה קטן מאוד הוא גם כן דוחק. לכן נלע"ד כמה שכתבתי.

ואל יקשה לך הא בגמרא דבבא בתרא איתא עוד הוספה מגדלים ובירניות כמבואר שם, אם כן אכתי פליגא גמרא דבתרא אגמרא דפסחים. יש לומר דכל הנך הוספות מגדלים ובירניות יהיו בתוך ירושלים גופא, ואין זה מיקרי הוספה על ירושלים אלא בתוך ירושלים, אבל הוספה דגינאות בודאי היא חוץ לירושלים דאין עושין גינה ופרדס בתוך ירושלים כמבואר במסכת בבא קמא ומכל שכן בירושלים דלעתיד. אלא ודאי חוץ לירושלים יהיה אלו גינאות וכל אלו הגינאות יהיה כמו קרפף לעיר ירושלים.

וכאשר שלעתיד יהיה הפ"ר דינים הכל מתוקן והעולם הכל יתנהג בחסד, אפשר מה שקורא עכשיו קרפף ואותיות ר"פ בין אותיתות ק"ף כדי להמתיק הדינים כאשר כתבתי, יהיו לעתיד נקרא בשם אלף טפף. וכבר כתבתי שאותיות אלו המה עולים פ"ר ולא יצטרך לאותיות ק"ף, כי אותיות פ"ר בעצמם יהיה ממותק הכל.

ולכך אותיות פ"ף מן קרפף ישאר, רק אותיות ק"ר שהמה אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, כמבואר במאמר הקדמת ספר הזוהר כשבאו האתוון לפני הקב"ה לברא בהם את העולם, ששתי אותיות אלו ק"ר נדחו מפני זה. ולכך לעתיד שיתעבר שקר מעולם ויהיה הכל בסוד אמת לכך יהיה במקום אותיות ק"ר -- אלף ט שהמה אותיות 'אמת'. תיבת אלף הוא בסוד פלא עליון, וגם אות ט' הוא מספר קטן מן אמת כידוע בסוד שפת אמת תכון לעד. לכך מה שקורא עכשיו קרפף יהיה לעתיד נקרא "אלף טפף". ואפשר שזהו כונת רש"י במה שכתוב "מפני שלשון הגון הוא". דוק היטב ויונעם לך מאוד.


ובזה נבא לביאור המשניות שהבאתי למעלה. שכבר כתבתי שחז"ל מצאו סמך מן המקראות לענין שבת יעמדו שיעור זה לזכר הגאולה ולזכר ירושלים דלעתיד. ולכך קאמר "הגינה והקרפף", הזכיר שניהם לרמוז על ירושלים דלעתיד, שכל אותן גינאות שיתוספו המה בסוד קרפף כאשר כתבתי שיעורן. ע' אמה ושירים לזכר משיח בן דוד כאשר כתבתי במנין הטפחים שעולים כך. ואם המה כשיעור זה מטלטלין בתוכה.

ובזה יבואר גם המשנה "נותנין קרפף לעיר" לזכר ירושלים דלעתיד, שיתוסף עליה אלף טפף גינאות, דברי ר' מאיר. וחכ"א אין נותנין קרפף אלא בין ב' עיירות, דסבירא להו שירושלים דלעתיד יהיה שלשה ירושלים כמבואר בגמרא שהבאתי, ויהיו כך: ב' ירושלים יהיו בשורה אחת וביניהם יהיה ההוספה אלף טפף גינאות. לכך סבירא להו דאין נותנין קרפף אלא בין ב' עיירות. וירושלים שלישי יהיה למעלה מהם כמו שנרשם במוהרש"ל ובגמרות החדשים.

ולזה קאמר במשנה שאחריה "וכן ג' כפרים משולשין" ומסקינן בגמרא דלא משולשין ממש אלא האמצעי רחוק מהם כמו שהביא הר"ב וכמו שרשמתי. והא דקרו להו לעיל "עיירות" וכאן "כפרים" -- שתיהן למעליותא, דודאי יהיו עיירות גדולות אך לענין זה יהיו כפרים שפרזות תשב, כדאיתא בגמרא דבתרא שם כעין כפרים שיושבים בלא חומה והקב"ה יהיה להם חומת אש סביב.

ובזה תבין למה שונה כאן אם יש ביניהם קמ"א אמות וכו', ולמה לא קאמר כן במשנה הקודמת? ומאריך בלשונו "אם יש לזו ע' אמה ושירים ולזו ע' אמה ושירים". ונראה לענ"ד שרמז כאן סוד גדול, שג' ירושלים דלעתיד יהיו בסוד רם ונישא וגובה מאוד. דהיינו בסוד ג' ראשונות, כתר חכמה ובינה, ולכך נרשם האחד למעלה משנים כי כן המה סוד ג' ראשונות בסוד ג' קוין. מה שאין כן חג"ת נה"י, שהאחת למטה משתים בסוד סגול כזה [ציור של ניקוד סגו"ל כאן]. ולכך קאמר כאן השיעור קמ"א אמה דחכמה בינה עולים ק"מ וא' היינו סוד כתר, פלא עליון. דכאן מיירי מכל שלשה ירושלים שהמה בסוד כח"ב. לכך קאמר שיעור זה. מה שאין כן במשנה הקודמת דלא מיירי אלא בשתים מהשלשה, היינו שתים שהן בשורה אחת, לכך אינו יכול לומר השיעור קמ"א, לכך הוכרח להאריך הלשון ולומר "לזו ע' אמה ושירים וכו'". ודוק היטב.


(פה מבואר המשנה סיום המסכתא באריכות)

בסוף המסכתא (משנה, עירובין י, טו) "ר' שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות". וקמפרש בגמרא והביאו הרמב"ם והר"ב דר' שמעון הכי קאמר, דלעיל במשנה קושרין נימא במקדש פליג ר"ש בברייתא (דף קב:) ואומר דאין קושרין נימת כנור שנפסק אלא עונבה. נמצא דר' שמעון מחמיר. ולעיל במשנה סוף פרק ד' מיקל ר"ש ואומר אפילו חמש עשרה אמות יכנס. וקאמר ר"ש לחכמים -- אל תתמה עלי שאני מחמיר בנימת כנור ולענין תחומין אני מיקל טפי. לכך קאמר כאן הא דמיקל אני בתחומין משלך נתנו לך וכו'.

ומעולם תמהתי על זה. דלכאורה אין לדברים אלו הבנה כלל, מה ענין נימת כנור לתחומין דיקשה זה על זה? משום דמחמיר בזה יחמיר גם בזה? הרי מצינו כמה דברים שר' שמעון מיקל גבי שבת -- במלאכה שאינה צריכה לגופה, ובדבר שאינו מתכוין, וכן עוד בכמה דברים -- ולא יקשה משום מקום למה מיקל שם ובנימת כנור מחמיר. רק מתחומין יקשה עליו שהוצרך לתרץ דבריו?! ותמיהני מאוד שלא שם שום מפרש לבו לדבר זה. וביותר תמוה למה לא הזכיר רבינו הקדוש לעיל במשנה פלוגתת ר"ש כלל, מאחר שהביא בסוף הפרק דברי ר' שמעון לתרץ דבריו היה מוכרח להביא לעיל פלוגתת ר' שמעון כדי שנדע מה שקשה עליו.

וגם קושית התוס' למה נטר ר' שמעון עד הכא ולא העמיד דבריו לעיל במשנת קושרין נימא. וגם במשנה סוף פ"ד צריך טעם למה דוקא חמש עשרה אמה יכנס ולא יותר. ודברי רש"י ידועים.


ונראה לענ"ד לישב בדרך רמז וסוד. שכל דברי ר' שמעון המה רזין דרזין. טעם להא דר' שמעון ט"ו אמה יכנס ולא יותר, שכבר הבאתי במס' שבת בסוד ענג שבת על פי הפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", "גן" דא שכינתא מדת מלכות, והיא נקראת "גן נעול כו' מעין חתום", אותיות תחום, שעד כאן תחום עולם אצילות עולם היחוד, "ומשם יפרד כו'" שמשם ולמטה מתחיל עולם המלאכים נקרא עולם הפירוד. וזהו סוד הפסוק "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", היינו מיכאל גבריאל נוריאל רפאל. וזהו הכונה שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, היינו מעלמא דיחודא בסוד עד"ן נה"ר ג"ן לעלמא דפרודא שחוץ לתחום עולם אצילות היינו עולם המלאכים.

(פה מבואר המדרש מלאכים עומדים ט"ו אמה רחוק מן השכינה בנגלה ובנסתר)

ואיתא בילקוט שיר השירים בפסוק "בין שדי ילין" "אתה מוצא שחיבב הקב"ה את ישראל יותר ממלאכי השרת, שאלו אין מתקרבין לשכינה אלא ברחוק חמש עשרה אמה שנאמר שרפים עומדים ממעל לו, וישראל עומדים במשכן בין בדי הארון". ובפסוק שהביא מצאתי רמז נכון. שג' תיבות עומדים ממעל לו המה בגימטריא כמנין ברחוק ט"ו אמה עם האותיות. ובדרושים שלי על התורה בפרשת וירא כתבתי בזה דברים נחמדים. נמצא מבואר כאן שקדושת עולם אצילות מתפשט לחוץ ט"ו אמה, לכך אינם יכולים המלאכים להתקרב שם.

ובזה מבואר טעם ר' שמעון אם יצא חוץ לתחום אפילו ט"ו אמה יכנס, שעד שם מתפשט קדושת עלמא דיחודא, אבל לא יותר שמתחיל עלמא דפרודא. לדעתי הוא כפתור ופרח. אך למה באמת המלאכים המה רחוקים ט"ו אמה מכבוד השכינה, לא פחות ולא יותר? אמרתי טעם כך: דאיתא במדרש הנ"ל "חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת", וכן איתא בפסוק "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - עתיד שיהיה מחיצת הצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת". וידוע דגברא באמתא יתיב, ופסוק מלא (מיכה ה, ד) "והקימנו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם", ובמסכת סוכה חשיב להו מאן נינהו, לכך עומדים המלאכים ברחוק ט"ו אמה להניח ריוח לאותן ט"ו צדיקים שיהא מחיצתן לפנים ממלאכי השרת.

ולטעמא דידי ניחא כמו שכתב הרמב"ם והר"ב כאן בסוף המסכתא דאפילו ביצא חוץ לתחום סבירא לר"ש ט"ו אמה יכנס, ולא כמה שכתב הר"ב לעיל סוף פ"ד דדוקא בממשיך[6] חוץ לתחום הוא דסבירא ליה ט"ו אמה יכנס אבל ביוצא לא. ודוק.


ובזה נבא לביאור המשנה "קושרין נימא במקדש", פירוש, נימת כנור שנפסק קושרין אותו במקדש, שהשיר הוא צורך עבודה אבל לא במדינה. ואיתא בברייתא שר' שמעון פליג ואומר שגם במקדש אסור לקשור אלא עונבה. וכבר הקשיתי למה לא הוזכר פלוגתת ר' שמעון במשנה. גם לבאר משנה במס' עירוכין‏[7] פ"ב (משנה, ערכין ב, ה) "אין פוחתין מט' כנורות במקדש". ורש"י כתב "לא אתפרש טעמא", פירוש לפירושו למה תשע ולא עשר שהוא מנין שלם. וגם איתא שם בגמרא שכנור של מקדש היה של ז' נימין, ולימות המשיח יהיה של ח' נימין, ושל עוה"ב יהיה עשר נימין. והביא ראיה מפסוק "עלי עשור ועלי נבל" הנאמר במזמור של יום השבת, היינו עוה"ב שכולו שבת.

(פה מבואר משנה וגמרא במס' עירוכין פ"ב בענין כנור של מקדש)

וכדי לבאר כל זה נראה לענ"ד דידוע שכל שיר וניגון הוא מצד הגבורה, ולכן הלוים משוררים שהמה מסיטרא דגבורה. וכל הגבורות נמשכין מה' אותיות מנצפ"ך נקראים ה' גבורות. והמה בגימטריא פ"ר, המה פ"ר דינים כאשר הבאתי כמה פעמים. וה' אותיות מנצפ"ך המה ביסוד דבינה, וכל אחת כלולה מעשר, מהם נמשכים נ' שערי בינה. ועיין כל זה בס' מאורי אור באות נ'. דידוע מבינה דינין מתערין. ובספר יאיר נתיב באות כנור הביא "מצאתי כתוב כנור עם ד' אותיות המה בגימטריא פ"ר". והכל עולה בקנה אחת. וגם ידוע שמילוי ס"ג הוא בבינה. וגם ידוע מ"ט שערי בינה נמסרו למשה ושער הנ' לא נמסר לו, ואותו שער כולל כ"א שערים כמנין אהיה שהוא בבינה. ובהצטרף מ"ט וכ"א הרי ע', מהם נמשכין ע' פנים לתורה.

ובזה יבואר משנה וגמרא דערוכין "אין פוחתין מט' כנורות" ולא אתפרש טעמא למה תשע דוקא. ובגמרא מגלה הטעם קצת שכנור של מקדש היה של ז' נימין כנגד ז' הבלים האמורים בקהלת, ואותן הבלים נמשכין משם ס"ג, שמילוי ס"ג בלא הפשוט הוא ל"ז כמנין הבל. ודבר זה מבואר הרבה בתיקונים ובכונות האר"י זצ"ל. ולכך היה תשעה כנורות, ט' פעמים ז' עולה ס"ג. והכל הוא כדי להמתיק הגבורות שהמה פ"ר כמנין כנור עם האותיות.

(פה מבואר הגמרא כנור היה למעלה ממטתו של דוד)

וידוע הגמרא "כנור היה למעלה ממטתו של דוד", ואיתא בתיקוני זהר תיקון יו"ד‏[8] שהיה בו ה' נימין גם כן לסוד הנ"ל, כנור עם האותיות המה פ"ר ונמשכין מן ה' אותיות מנצפ"ך, לכך היה בו ה' נימין. ולכך היה תלוי למעלה ממטתו של דוד דידוע דמדתו של דוד היא מלכות, אחת מן החמשה גבורות, והוצרך לזה להתלבש בגבורה לנצח אויביו לעילא ותתא. ובעסקו בתורה מחצות הלילה ואילך על ידי התעוררות הכנור בזה היה ממתיק הגבורות נגד ישראל. לכך כשעלה עמוד השחר סוד חסד נכנסו חכמי ישראל אצלו ואמרו עמך ישראל צריכין פרנסה ואמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד, שכבר נתלבש בגבורות נגד אומות לנצח אותם. ואין להאריך כאן יותר בזה.

ובמשנה "קושרין נימא במקדש", יש גרסות "קושרין" בנו"ן, ויש גרסות "קושרים" במ"ם. ולפי הגירסא בנו"ן תחשוב ב' תיבות קושרין נימא עם האותיות עולים בתשעה, וגם ב' תיבות נימת כנור עם הכולל עולה בתשעה. להורות בתשעה כנורות אם נפסק נימא קושרין, שכולם המה סוד אחד, שם של ס"ג.

ואם תדקדק יותר תמצא חשבון תשעה על פי מה שכתבתי במס' שבת, שסוד שבת המה ח' שמות הקדושים דהיינו ד' מילואים של שם הוי"ה, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עולים רל"ב, וג' מילואים של שם אהי"ה, קס"א קנ"א קמ"ג, עולים תנ"ה. הרי תרפ"ז, ושם י"ה -- הכל עולה מנין שבת. וכשתחשוב האותיות מן ח' שמות אלו עולים ע"א. דוק ותשכח. ועם ב' כוללים של הויה אהיה עולה הכל תשעה. לכך היה תשעה כנורות, שעל ידי שמות אלו יתמתקו הגבורות. גם כתר חכמה בינה עם שם יה עולים תשעה גם כן לכונה הנ"ל. ובמקדש היו כל היחודים הללו אבל לא במדינה. וזה מרמז התנא "קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה".

ולפי הנוסחא "קושרים" במ"ם, תמצא ג' תיבות קושרים נימא במקדש עולים כמנין הקדוש ברוך הוא וישראל. לומר ישראל המה קשורים בהקב"ה ושניהם מעידים על שבת. וזהו הקישור היה במקדש אבל לא במדינה.

ור' שמעון פליג בברייתא ואמר לא היה קושרה אלא עונבה. לומר שגם במקדש לא היה קשר של קיימא עד ביאת משיחנו אז יהיה קשר של קיימא. וסבירא ליה דלכך היה בכנור רק ז' נימין שלא היה הקשר רק בז' ספירות חג"ת נהי"מ, אבל לימות המשיח שאז יהיה הקישור גם בבינה וג' ראשונות חשובה כאחת -- אז יהיה קשר של קיימא, ומכל שכן לעולם הבא שיהיה הקישור בכל עשר ספירות יהיה הכנור של עשר נימין.

נמצא דר"ש מיקיל כאן בכבודן של ישראל ובכבוד המקדש שעברו ואומר שלא היה קשר של קיימא. לכך סבירא ליה שגם במקדש לא היה קושרה אלא עונבה. ואפשר שמפני כך השמיט רבינו הקדוש דברי ר' שמעון במשנה מפני כבודן של ישראל וכבוד המקדש. ובזה מבואר סוף המסכתא דקאמר ר' שמעון אל תתמה עלי שבנימת כנור אני מיקל בכבוד ישראל ולכך אני מחמיר ואומר שלא היה קושרה אלא עונבה, ולעיל בתחומין אני מיקיל טפי שאפילו ט"ו אמה יכנס ובזה אני מראה חיבתן של ישראל שהמה קרובים לשכינה ממש יותר ממלאכי השרת כאשר כתבתי לעיל.

ומה דנטר עד כאן -- אפשר לומר שגם פלוגתא במשנה זו האחרונה דפליגי ר' שמעון בן ננס ור' עקיבא תלוי בזה. דר' שמעון בן ננס סובר שלא היה מוציאין הטומאה רק מן בין האולם ולמזבח ולפנים, אבל לא מן העזרה -- סבירא ליה שלא היה הקישור של ישראל רק בז' ספירות אבל לא בג' ראשונות, ועד ז' ספירות יוכל לשלוט הטומאה והקליפות דהיינו בקדושה עצמה ח"ו שיהיה להם שום שליטה רק במדורין המקיפין יש שליטה לישמעאל מצד ימין ועשו מצד שמאל כידוע, לכך סבירא ליה שלא היה מוציאין הטומאה מעזרת ישראל. ור' עקיבא סבירא ליה שהיה הקישור של ישראל גם בג' ראשונות בסוד לי ראש, לכך סבירא ליה שהיו מוציאין הטומאה מן עזרת ישראל ולפנים. ואין להאריך יותר.

לכך קאמר ר' שמעון אל תתמה עלי, שלכאורה דברי סותרין זה את זה על שאני מחמיר בנימת כנור ואני מיקיל בתחומין כאשר כתבתי למעלה. ולזה קאמר כאן "מקום שהתירו לך חכמים". כשתחשוב ב' תיבות שהתירו לך תמצא מכוון מנין בחמש עשרה אמה, "משלך נתנו לך וכו'", דבאמת דברי ר' שמעון אלו ואלו דברי אלהים חיים, דנגד מלאכי השרת שאין להם קישור כלל בעולם אצילות אדרבה עומדים ברחוק ט"ו אמה, לכך מתיר ביצא חוץ לתחום ט"ו אמה שיכול לכנוס לפנים היינו משום דעדיין לא יצא מתחום עלמא דיחודא לעלמא דפירודא, היינו עולם המלאכים, שעלמא דפירודא הוא רחוק ט"ו אמה. אבל בענין קישור בעולם אצילות יש להם קישור רק בז' ספירות הבנין.

וזהו שאמר כאן "משלך נתנו לך", כשתחשוב ג' תיבות אלו עם האותיות עולים תת קנ"ו. וכבר ידעת דת"ת הוא מדת יעקב וקנ"ו בגימטריא יוסף, ששה הויות, דיעקב ויוסף המה בסוד ו' משם הויה, לכך לא היה בקישור של קיימא בג' ראשונות עד ביאת משיחנו שיהיה כינור של שמנה נימין, לכך מחמיר בנימת כנור. ודוק היטב.

וה' יאיר עינינו בתורתו. וידעתי גם ידעתי שיש במסכתא זו רזין דרזין אך כבר כתבתי שאין לנו עסק בנסתרות, עד שיבא עני ורוכב על חמור ויתבערו רוח הטומאה מן הארץ ותמלא הארץ דיעה כמים לים מכסים. בבי"א.



  1. ^ וראו גם (תיקוני זהר נה, ב) -- ויקיעורך
  2. ^ כוונתו לעירוב חסד וגבורה, אבל לא פתחתי את הראשי תיבות כי מלבד זאת רבינו פירש במקומות אחרים שסוד המילה חג הינו גם כן נוטריקון של חסד גבורה, לכן השארתי את הראשי תיבות בעינן -- ויקיעורך
  3. ^ "בעירם" בגרסת ווילנא -- ויקיעורך
  4. ^ החישוב הקל ביותר בימינו היינו 1,169*70.66 לחלק ב-2,000 היינו 41.300, דהיינו מ"א מילין ורבע מיל בקירוב כמ"ש רבינו בסוף דבריו. -- ויקיעורך
  5. ^ ועכשיו הוא מפרט חשבון קס"ט אלו ביתר פירוט - ויקיעורך
  6. ^ אולי צ"ל במימשך.
  7. ^ הכוונה למסכת ערכין כשגור אצל הרבה מרבותינו -- ויקיעורך
  8. ^ מצאתי בדף תיקוני זהר כח א שאינו בתיקון יו"ד כאן בויקיטקסט -- ויקיעורך